Talmud Builders

    Shabbat 45a

    Back to index

    English translation — Shabbat 45a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara adds: So too, it is reasonable to say that Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as Rav said: One may place a lamp atop a palm tree on Shabbat eve to burn on Shabbat, and one may not place a lamp atop a palm tree on a Festival. Granted, if you say that Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in this matter; that is why there is a distinction between Shabbat and a Festival. Since the lamp is set-aside [ muktze ] on Shabbat one will not come to carry it. Since one is permitted to carry a lamp on a Festival, there is concern that one might climb the palm tree or make use of the tree on the Festival and thereby transgress the rabbinic prohibition against making use of something connected to the ground on a Festival. However, if you say that Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that the lamp is not set-aside even on Shabbat, what difference is there to me between Shabbat and a Festival? Ostensibly, there should be no distinction between the two.

    2The Gemara asks: And does Rav really hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that it is prohibited to move an object that is set-aside? Didn’t they raise a dilemma before Rav: What is the ruling with regard to moving a Hanukkah candle from before the ḥabarei , Persian Zoroastrian fire priests, on Shabbat? Those priests prohibited lighting fires on certain days. In order to prevent them from discovering that he lit Hanukkah candles it was necessary to quickly move them. And he said to them: One may well do so. Apparently, Rav does not hold that there is a prohibition of set-aside. The Gemara answers: This is not a proof, as exigent circumstances are different and Rav permitted this due to the danger involved. As Rav Kahana and Rav Ashi said to Rav on this matter: Is that the halakha ? He said to them: Rabbi Shimon is worthy to rely upon in exigent circumstances like this one.

    3On this same matter Reish Lakish raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: Wheat kernels that he sowed in the ground that have not yet taken root and he could still gather them, and eggs that were placed beneath the hen and the incubation process has begun, what is the halakha in these cases? Would Rabbi Shimon agree that in these cases it is prohibited for use on Shabbat? One side of the dilemma is: When is Rabbi Shimon not of the opinion that there is a prohibition of set-aside? In a case where one did not reject the object with his own hands, i.e., he did not perform an action setting the object aside. However, in a case where he rejected it with his own hands, he is of the opinion that there is a prohibition of set-aside. When he sowed the wheat, he rejected it with his own hands. The same is true with regard to the egg; by placing it under the hen to hatch, he actively rejected it. The other side of the dilemma is: Or, perhaps there is no difference between the cases and Rabbi Shimon holds that there is no prohibition of set-aside in either case. Rabbi Yoḥanan said to him: There is only a prohibition of set-aside, according to Rabbi Shimon, in the case of oil that is in the lamp while it is burning. Since it was set aside for its mitzva, the lighting of Shabbat candles, and it was also set aside for its prohibition, it is prohibited due to the concern that one might inadvertently extinguish the flame if he moves it while it is burning.

    4The Gemara asks: And does he not hold that the prohibition of set-aside applies to an object set aside only for its mitzva without any prohibition? Wasn’t it taught in a baraita : One who roofed the sukka in accordance with its halakhic requirements and decorated it for aesthetic purposes with colored hangings and tapestries, and hung as decorations nuts, peaches, almonds and pomegranates, and grape branches, and wreaths made of stalks, wine, oils, and fine flour, it is prohibited to supply himself from them until the conclusion of the last day of the Festival. Since they were all set aside for the mitzva of sukka , all other uses are prohibited. And if one stipulated at the time that he hung them in the sukka that he is not designating them exclusively for this purpose, but he intends to use them for other purposes as well, their use is entirely in accordance with his stipulation. He is permitted to use them as he chooses.

    5And from where do we know that this unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? We ascertained this from a comparison to a baraita that was taught by Rabbi Ḥiyya bar Yosef. As Rabbi Ḥiyya bar Yosef taught before Rabbi Yoḥanan: One may not take wood from the sukka that was constructed for shade on any Festival, even if the wood fell from the sukka on the Festival. Because it is prohibited to destroy the sukka on the Festival, it was set aside before the Festival for the entire duration of the Festival. Rather, one may take wood only from what is beside the sukka , i.e., bundles of wood that are not being used for the sukka . When he placed them there, his intention was to use them during the Festival. And Rabbi Shimon permits taking wood even from the sukka itself, since he holds that there is no prohibition of set-aside. And Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon agree that taking wood from the sukka constructed for the Sukkot festival is prohibited during the Festival. And if one stipulated about the wood that he will be able to use it during the Festival, everything is in accordance with his stipulation. Apparently, Rabbi Shimon prohibits using an object that was set aside due only to a mitzva, even though it was not set aside due to a prohibition. Therefore, the Gemara emends Rabbi Yoḥanan’s statement: There is no halakha of set-aside according to Rabbi Shimon except in a case similar to oil in the candle. It is not necessary that there be both a prohibited labor and a prohibition due to the mitzva. Rather, since it was set aside for the mitzva alone, it is thereby set aside for the prohibition. It was also stated: Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: There is only a prohibition of set-aside according to Rabbi Shimon in a case similar to oil in the candle while it is burning; since it was set aside for its mitzva, it was set aside for its prohibition.

    6Rav Yehuda said that Shmuel said: There is only a prohibition of set-aside according to Rabbi Shimon in the cases of dried figs and raisins alone. The case of one who takes figs and raisins up to his roof in order to dry them in the sun is the only situation in which Rabbi Shimon holds that they are prohibited on Shabbat due to the prohibition of set-aside. Since in the initial stages of the process they emit a bad odor and are unfit for consumption, one consciously sets them aside. The Gemara challenges: And other items are not included in the prohibition of set-aside? Wasn’t it taught in a baraita : One who was eating figs and left some over and took them up to the roof to make them into dried figs, and likewise one who was eating grapes and left some over and took them up to the roof to make them into raisins, one may not eat them on Shabbat unless he designates them to be eaten before Shabbat. Otherwise, they are prohibited as set-aside. And you would say the same with regard to peaches, and quinces, and all other types of fruit that one left out to dry. It is prohibited to eat them all on Shabbat due to set-aside.

    7The Gemara seeks to clarify: Whose opinion is it in the baraita ? If you say that it is the opinion of Rabbi Yehuda, this baraita is superfluous. If in a case where one did not reject it with his own hands, he holds that there is a prohibition of set-aside, in a case where he rejected it by his own hand, all the more so that it is prohibited. There is no need to articulate the halakha in this unique case.

    8Rather, isn’t this baraita in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? Apparently, he expands the halakhot of set-aside beyond dried figs and raisins. The Gemara rejects this: Actually, this halakha is in accordance with Rabbi Yehuda who holds that there is a prohibition of set-aside. And the case cited here, where he was eating figs, is necessary in order to teach us a novel halakha . It may enter your mind to say that since one was in the course of eating, he does not require prior designation; and if he changed his mind he may immediately retrieve the dried figs that he placed on the roof. Therefore, the baraita teaches us that since he brought them up to the roof, he diverted his attention from them and they are completely set-aside.

    9On the same topic: Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi, raised a dilemma before his father, Rabbi Yehuda HaNasi:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מניחין נרמבעוד יום:

    ע"ג דקלוידלק שם בשבת דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר דכיון דאקצייה לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא:

    ואין מניחין כו' בי"טדשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן:

    מה לי שבת כו'בשבת נמי שקיל ליה לכשיכבה:

    שרגא דחנוכתאאחר שכבה:

    מקמי חברישלא יראוהו בחצר כדאמרינן בפרקין דלעיל (שבת דף כב:) דנותנו בטפח הסמוך לרשות הרבים וידעו שהדליקו בו נר והם גזרו שלא להדליק אי נמי ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא בבית ע"ז:

    חברישם אומה שהיתה עם פרסיים:

    הכי הילכתאבתמיה:

    בשעת הדחקסכנה אלמא שלא בשעת הדחק אסור:

    שזרען בקרקעועדיין לא השרישו מהו ללקוט ולאכול:

    אין מוקצה לר' שמעון בדבר הראויאלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק כדתניא לעיל:

    הואיל והוקצה למצותולשבת:

    הוקצה לאיסורואיסור כיבוי:

    והוקצה למצותו לית ליהבתמיה דקס"ד שמן שבנר דוקא קאמר דאיכא תרתי מוקצה למצוה ומוקצה של שעת דליקתו משום איסור כיבוי אבל מוקצה למצוה גרידא לא אסר ואפילו בשעת המצוה:

    והתניא סיככהלסוכה כו':

    קרמיםבגדי צבעונים שקורין אובריינ"א:

    אפרסקיןפירסיק"י בלע"ז:

    יינות שמניםבכלי זכוכית:

    עד מוצאי יו"ט האחרוןוהכא מוקצה למצוה איכא מוקצה דאיסור ליכא דאי משום סתירת אהל כי מטא חולו של מועד לשתרי דומיא דנר שכבה:

    והא ממאי דר' שמעון היאדמותיבנא לך מיניה:

    דתני ר' חייא כו' אין נוטלין עציםבפסח ועצרת מסוכה העשויה לצל ואפילו נפלו משום מוקצה דאיתקצאי מחמת סתירת אהל בי"ט:

    אלא מן הסמוך להאם סמך חבילות עצים אצל דופנה ליכא איסור מוקצה דדעתיה עילויה מאתמול למישקלינהו למחר דלא סתר בהו אהלא ומהך דתני ר' חייא בר יוסף הוי מצי לאותבי ברישא אלא ניחא ליה לאותבי ממתניתא דר' חייא ור' אושעיא כדאמרינן בעלמא (חולין דף קמא.) כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא כו':

    ור' שמעון מתיראם נפלה דלית ליה מוקצה והכי מוקמינן ליה במסכת ביצה:

    ושוין בסוכת החג בחגשהוקצה למצותה דמצותה כל שבעה אלמא כל שעת מצותה נוהג מוקצה שלה ואע"ג דליכא איסור סתירה:

    כעין שמן קאמינאולא משום איסור אלא משום מצוה דהואיל דהוקצה למצותו דשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר דאין מצותו אלא בשעת דליקתו ומשכבה אין בו מצוה אבל בסוכת החג מצותה כל שבעה והקצאתה כל זמן מצותה:

    אלא גרוגרות וצמוקיןגרוגרות תאנים שמעלה לגג ליבשן ומשנשתהו שם מעט אין ראוים לאכילה עד שיתייבשו וכן צימוקים דענבים:

    היה אוכל בתאניםרבותא אשמעי' דהוה אכיל ואזיל מכיון דאסקינהו אסח דעתיה ואקצן:

    חבושיןקויינ"ץ:

    וכן אתה אומר כו'ואע"ג דהני חזי כל שעתא ואפי' נשתהו לא נתקלקלו מיהו הואיל ואקצינהו אסירי:

    אי נימא ר"ילמה לי הנך דנקט דדחינהו בידים אפי' הכניסן נמי לאוצר בעו הזמנה:

    License: CC0

    שבת 45 עמוד א

    1הכי נמי מיסתברא דרב כר' יהודה סבירא ליה, דאמר רב: מניחין נר על גבי דקל בשבת, ואין מניחין נר ע"ג דקל בי"ט אי אמרת בשלמא דרב כרבי יהודה סבירא ליה היינו דשני בין שבת לי"ט אלא אי אמרת כרבי שמעון סבירא ליה, מה לי שבת ומה לי י"ט׃

    2ורב כרבי יהודה ס"ל והא בעו מיניה דרב מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא, ואמר להו: שפיר דמי! שעת הדחק שאני. דהא א"ל רב כהנא ורב אשי לרב: הכי הלכתא? אמר להו: כדי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

    3בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן: חטים שזרען בקרקע, וביצים שתחת תרנגולת מהו? כי לית ליה לר' שמעון מוקצה היכא דלא דחייה בידים, היכא דדחייה בידים אית ליה מוקצה, או דילמא לא שנא. א"ל אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו.

    4ולית ליה הוקצה למצותו? והתניא: סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזין, אפרסקין, שקדים ורמונין, ואפרכלי של ענבים ועטרות של שבולין, יינות, שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון. ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו.

    5וממאי דר' שמעון היא דתני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה בי"ט אלא מן הסמוך לה. ור' שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה, ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. כעין שמן שבנר קאמרינן, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. איתמר נמי, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: אין מוקצה לרבי שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו.

    6אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד. ומידי אחרינא לא? והתניא: היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות, בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין לא יאכל עד שיזמין. וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין ובשאר כל מיני פירות.

    7מני? אילימא רבי יהודה ומה היכא דלא דחייה בידים אית ליה מוקצה, היכא דדחייה בידים לא כל שכן?

    8אלא לאו ר' שמעון היא! לעולם רבי יהודה, ואוכל אצטריכא ליה. סד"א כיון דקאכיל ואזיל לא ליבעי הזמנה. קמ"ל כיון דהעלן לגג אסוחי אסחי לדעתיה מינייהו.

    9בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי:

    Tosafot

    הכי נמי מסתברא דרב כר' יהודה ס"לבכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות ואילו לר' שמעון שרי דהא שרי חצוצרות אפי' תקע בה כמה זימני ודכרכי דזוזי (לעיל שבת דף יט:) אלא דבעי לאוכוחי דסבר כר' יהודה במיגו דאיתקצאי בין השמשות כו':

    מקמי חברי בשבתאשביום חג שלהם לא היו מניחין נר אלא בבית ע"ז ומאי דקמבעיא ליה בנר חנוכה טפי מבנר שבת משום דלצורך אכילה היו מניחים להם ואע"ג דבשעת הסכנה אמרינן בבמה מדליקין (לעיל שבת דף כא:) דמניחה על שולחנו ודיו הכא מיירי אם יארע שלא הניחה על שולחנו א"נ אומר ר"י דשעת הסכנה דלעיל לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה:

    היכא דדחייה בידים אית ליהואף על גב דנר שכבה שרי ר' שמעון אף על גב דדחייה בידים דהתם שאני כיון שכבר פסק דיחוי שלה אבל הכא לעולם הן דחויין כל זמן שמונחין שם:

    אלא שמן שבנרלאו דווקא שבנר דההוא אסור משום מכבה כדאמר בפ"ב דביצה (דף כב.) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא המטפטף מנר ומשום דמוקצה למצותו לא אסור נר הדולק לטלטל כדפרישית לעיל אלא כדאמר בסוף פירקין משום דהוי בסיס לדבר האסור תימה לר"י דאמאי נקט שמן שבנר טפי ה"ל למינקט אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצימוקין דדמו טפי לחיטין שזרען דלא איתקצאי לא מחמת מצוה ולא מחמת איסור וליכא למימר דסבר ר' יוחנן דלר' שמעון אין מוקצה בגרוגרות וצימוקין דהא רבי קאמר בסמוך דאית ליה לרבי שמעון מוקצה בגרוגרות וצימוקין ומסתמא לא פליג:

    עד מוצאי י"ט האחרון של חגהקשה ר"ת ביום טוב האחרון דלא אסר אלא מטעם מיגו דאיתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר והא רבי שמעון שרי מותר השמן שבנר אף על גב דהוקצה בין השמשות למצותו משום יום הבא ונראה לר"י דבמה שאוסרת הברייתא יום טוב האחרון לא אתיא כר' שמעון:

    ולא מן הסמוך להבפרק המביא כדי יין (ב. צה ל: ושם) גרס במשנה אלא מן הסמוך לה ופריך בגמ' והא קסתר אוהלא ומשני מאי מן הסמוך לה סמוך לדפנות והשתא אי גרס בברייתא דהכא אלא מן הסמוך לה הוי בסמוך לדפנות ואי גרס ולא מן הסמוך לה מיירי במה שעל הסכך וטעמא משום דסתר אוהלא כדאמר התם:

    ואם התנה הכל לפי תנאובריש המביא (ג"ז שם) פריך עלה והא קא סתר אוהלא ומוקי לה בסוכה נפולה וברעועה דמאתמול דעתיה עלה:

    אלא בגרוגרות וצימוקיןבירושלמי פ' שמסריחין בינתיים כיון שמתקלקלין כל כך אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב:

    וכן אתה אומר באפרסקיןאף על פי שאין מתקלקלין כל כך מקצה אותם מדעתו:

    היכא דלא דחייה בידים אית ליה מוקצהכגון הא דתנן בפרק מפנין (לקמן שבת קכו:) ולא את האוצר ותנן נמי בפרק בתרא (דף קנו:) רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה כו':

    ואוכל איצטריכא ליהמדנקט אוכל במוקצה דדחייה בידים נראה דאזיל ואכיל שרי ליה לר"י במוקצה דלא דחייה בידים כגון גבי אוצר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rav Nissim Gaon

    מהו לטלטולי שרגא דחנוכה מיקמי חבארא בשבתאשמענו כי בימי החברים פרסיי' היו חברים מחזרין בכל בתי ישראל ומכבין את הנרות ולוקחין מכל בית נר והיה צער גדול לישר' מזה המעשה מפני שהיו מוליכין את נרותיהם לע"ז ואשכחנן בפרק ב' (דגיטין דף טז) רבה בר בר חנה חלש על ר' יהודה ורבנן לשיולי ביה בעו מיניה שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכים שיאמרו בפנינו נכתב בפנינו נחתם או אין צריכין אמר להו אין צריכין ומה אילו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני אדהכי אתא ההוא חברא שקלא לשרגא מיקמייהו אמרי רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו למימרא דרומאי מעלו מפרסאי והא תני ר' חייא מאי דכתיב (איוב כח) אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה ידע הקב"ה בישראל שאין יכולים לקבל גזירות של עשו הרשע לפיכך הגלה אותם לבבל ובמס' יבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סג) אמרו מאי דכתיב בגוי נבל אכעיסם ר' יוחנן אמר אלו חברים אמרו ליה לר' יוחנן אתו חבארי לבבל (שאג) [שנא] ונפל [א"ל] מקבלי שוחדא תריץ ויתיב גזרו על שלש מפני שלש על בשר מפני המתנות על מרחצאות מפני טבילה קא מחטטי שכבי מפני ששמחים ביום אידם ובשאלתות דרב אחא מן שבחא כך פי' בפרשת וארא אל אברהם ובמלכות פרסיים היו חברים שבהן מחזרין על בתי ישראל ומכבין את הנרות וחותין את הגחלים ומוליכין אותן לבית האור שלהן שהיא ע"ז ולא היו עוזבים לא אש ולא גחלים שילינו בלילה חוץ מע"ז שלהן שהיא בית נורא: כדי הוא ר' שמעון בן יוחי לסמוך עליו בשעת הדחק. הוא ר' שמעון שאמר הנר שכבתה מותר לטלטלה דלית ליה מוקצה וכל ר' שמעון סתם במשנה ובברייתא הוא ר"ש בן יוחאי וכל ר' יהודה סתם הוא ר' יהודה בר' אלעאי ובמס' מנחות בפרק הקומץ (מנחות דף יח) אמרו מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעאי ור' אילעאי תלמידו של ר' אליעזר שנה לך משנת ר' אליעזר:

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 45a

    Shabbat 45a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 344 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מניחין נר מבעוד יום:

    ע"ג דקל וידלק שם בשבת דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר דכיון דאקצייה לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא:

    ואין מניחין כו' בי"ט דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן:

    מה לי שבת כו' בשבת נמי שקיל ליה לכשיכבה:

    שרגא דחנוכתא אחר שכבה:

    מקמי חברי שלא יראוהו בחצר כדאמרינן בפרקין דלעיל (שבת דף כב:) דנותנו בטפח הסמוך לרשות הרבים וידעו שהדליקו בו נר והם גזרו שלא להדליק אי נמי ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא בבית ע"ז:

    חברי שם אומה שהיתה עם פרסיים:

    הכי הילכתא בתמיה:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 45a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    הכי נמי מסתברא דרב כר' יהודה ס"ל בכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות ואילו לר' שמעון שרי דהא שרי חצוצרות אפי' תקע בה כמה זימני ודכרכי דזוזי (לעיל שבת דף יט:) אלא דבעי לאוכוחי דסבר כר' יהודה במיגו דאיתקצאי בין השמשות כו':

    מקמי חברי בשבתא שביום חג שלהם לא היו מניחין נר אלא בבית ע"ז ומאי דקמבעיא ליה בנר חנוכה טפי מבנר שבת משום דלצורך אכילה היו מניחים להם ואע"ג דבשעת הסכנה אמרינן בבמה מדליקין (לעיל שבת דף כא:) דמניחה על שולחנו ודיו הכא מיירי אם יארע שלא הניחה על שולחנו א"נ אומר ר"י דשעת הסכנה דלעיל לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה:

    היכא דדחייה בידים אית ליה ואף על גב דנר שכבה שרי ר' שמעון אף על גב דדחייה בידים דהתם שאני כיון שכבר פסק דיחוי שלה אבל הכא לעולם הן דחויין כל זמן שמונחין שם:

    אלא שמן שבנר לאו דווקא שבנר דההוא אסור משום מכבה כדאמר בפ"ב דביצה (דף כב.) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא המטפטף מנר ומשום דמוקצה למצותו לא אסור נר הדולק לטלטל כדפרישית לעיל אלא כדאמר בסוף פירקין משום דהוי בסיס לדבר האסור תימה לר"י דאמאי נקט שמן שבנר טפי ה"ל למינקט אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצימוקין דדמו טפי לחיטין שזרען דלא איתקצאי לא מחמת מצוה ולא מחמת איסור וליכא למימר דסבר ר' יוחנן דלר' שמעון אין מוקצה בגרוגרות וצימוקין דהא רבי קאמר בסמוך דאית ליה לרבי שמעון מוקצה בגרוגרות וצימוקין ומסתמא לא פליג:

    עד מוצאי י"ט האחרון של חג הקשה ר"ת ביום טוב האחרון דלא אסר אלא מטעם מיגו דאיתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר והא רבי שמעון שרי מותר השמן שבנר אף על גב דהוקצה בין השמשות למצותו משום יום הבא ונראה לר"י דבמה שאוסרת הברייתא יום טוב האחרון לא אתיא כר' שמעון:

    ולא מן הסמוך לה בפרק המביא כדי יין (ב. צה ל: ושם) גרס במשנה אלא מן הסמוך לה ופריך בגמ' והא קסתר אוהלא ומשני מאי מן הסמוך לה סמוך לדפנות והשתא אי גרס בברייתא דהכא אלא מן הסמוך לה הוי בסמוך לדפנות ואי גרס ולא מן הסמוך לה מיירי במה שעל הסכך וטעמא משום דסתר אוהלא כדאמר התם:

    ואם התנה הכל לפי תנאו בריש המביא (ג"ז שם) פריך עלה והא קא סתר אוהלא ומוקי לה בסוכה נפולה וברעועה דמאתמול דעתיה עלה:

    אלא בגרוגרות וצימוקין בירושלמי פ' שמסריחין בינתיים כיון שמתקלקלין כל כך אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב:

    3 more comments on this page.

    Tosafot on Shabbat 45a · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    מהו לטלטולי שרגא דחנוכה מיקמי חבארא בשבתא שמענו כי בימי החברים פרסיי' היו חברים מחזרין בכל בתי ישראל ומכבין את הנרות ולוקחין מכל בית נר והיה צער גדול לישר' מזה המעשה מפני שהיו מוליכין את נרותיהם לע"ז ואשכחנן בפרק ב' (דגיטין דף טז) רבה בר בר חנה חלש על ר' יהודה ורבנן לשיולי ביה בעו מיניה שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכים שיאמרו בפנינו נכתב בפנינו נחתם או אין צריכין אמר להו אין צריכין ומה אילו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני אדהכי אתא ההוא חברא שקלא לשרגא מיקמייהו אמרי רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו למימרא דרומאי מעלו מפרסאי והא תני ר' חייא מאי דכתיב (איוב כח) אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה ידע הקב"ה בישראל שאין יכולים לקבל גזירות של עשו הרשע לפיכך הגלה אותם לבבל ובמס' יבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סג) אמרו מאי דכתיב בגוי נבל אכעיסם ר' יוחנן אמר אלו חברים אמרו ליה לר' יוחנן אתו חבארי לבבל (שאג) [שנא] ונפל [א"ל] מקבלי שוחדא תריץ ויתיב גזרו על שלש מפני שלש על בשר מפני המתנות על מרחצאות מפני טבילה קא מחטטי שכבי מפני ששמחים ביום אידם ובשאלתות דרב אחא מן שבחא כך פי' בפרשת וארא אל אברהם ובמלכות פרסיים היו חברים שבהן מחזרין על בתי ישראל ומכבין את הנרות וחותין את הגחלים ומוליכין אותן לבית האור שלהן שהיא ע"ז ולא היו עוזבים לא אש ולא גחלים שילינו בלילה חוץ מע"ז שלהן שהיא בית נורא: כדי הוא ר' שמעון בן יוחי לסמוך עליו בשעת הדחק. הוא ר' שמעון שאמר הנר שכבתה מותר לטלטלה דלית ליה מוקצה וכל ר' שמעון סתם במשנה ובברייתא הוא ר"ש בן יוחאי וכל ר' יהודה סתם הוא ר' יהודה בר' אלעאי ובמס' מנחות בפרק הקומץ (מנחות דף יח) אמרו מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעאי ור' אילעאי תלמידו של ר' אליעזר שנה לך משנת ר' אליעזר:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 45a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    בזמן שיש עליה מעות פי' מוכני כן. מלשון את הכיור ואת כנו. נמדלת מלשון שילוף. כדתנן המידל בגפנים. וגרסינן במשקין (מ"ק ג) מאי מדלי שלופי. נמצלת מלשון צל. קתני מיהת אין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות שרי. ואע"ג דהוו עליה בין השמשות. ושנינן משנה זו לר' שמעון היא. ורב דאמר כרבי יהודה. דהא רב הוא דאמר מניחין נר ע"ג דקל בשבת [ואין מניחין נר ע"ג דקל ביום טוב]. מכלל דרב כר' יהודה סבר ליה דאמר הנר שהדליקו בו בשבת אין מטלטלין אותו. אבל ביו"ט שמטלטלין אותו ונמצא משתמש במחובר לקרקע אסור. (ואין מניחין נר ע"ג דקל ביו"ט) ואוקימנא אליבא דר' יהודה דשני ליה בין שבת ליו"ט. אבל ר' שמעון לא שני ליה בטלטול הנר בין שבת ליו"ט. איני דרב כר' יהודה עביד ליה. והא רב התיר לטלטל נר מפני חבארי בשבת. ושנינן הא אמר רב בהא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק מכלל דרב סבר לית הלכתא כר' שמעון. והא דא"ר יוחנן אין מוקצה לר"ש אלא מידי דאיתקצאי לאיסורא כגון שמן שבנר בשעה שדולק או כגון עיטורי סוכה וכיוצא בהן הואיל והוקצו למצוה פשוטה היא וכן הא דאמר ליה [ר'] לר' שמעון בריה אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקין בלבד פשוטה היא:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 45a · Sefaria

    Rashba

    הכי נמי מסתברא דרב כרבי יהודה סבירא ליה תימא למה ליה למידק מדוכתא אחרינא מהא דמטה גופה שמעינן לה, מדקאמר יחדה והניח עליה מעות אסור לטלטלה ואילו לרבי שמעון אפילו הניח עליה מעות שריא, דומיא דנר שלא הדליקו עליה באותה שבת (לעיל שבת מד, א), ודומיא דחצוצרות דשרי רבי שמעון ואפילו תקע בה (כדאיתא לעיל שבת לו, א). יש לומר דמטה שאני דאיכא למימר דילמא אפילו רבי שמעון מודה בה, דכיון שהוא מיחדה למעותיו אדם קובע לה מקום ומקצה אותה לגמרי מדעתו מחמת חסרון כיס. והרמב"ן ז"ל תירץ דמשום דהך מימרא תירוצא הוא דקאמרינן אלא אי איתמר הכי איתמר בעינן לאתויי ראיה ממקום אחר. ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחין ההיא ודאי רב יהודה בלשונה אמרה משמיה דרב דהוא רביה דרב הונא נמי ומיניה שמיעא ליה, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה אלא).

    כי לית ליה לרבי שמעון מוקצה היכא דלא דחייה בידים היכא דדחייה בידים אית ליה. ואם תאמר הא נר הא דחייה בידים ואפילו הכי שרי רבי שמעון. יש לומר דשאני הכא דאכתי קאי בדחויו והוה ליה ככוס וקערה. ואם תאמר אם כן לידוק מכוס וקערה דאסירי. יש לומר שאני התם דמקצה ליה מדעתיה לגמרי דלא מסיק אדעתיה דכבה וכל היכא דדולק והולך אי אפשר לטלטלה, אבל הכא דאפשר לטלטלה אע"ג דקאי בדחויו קמא דלמא רבי שמעון משרא שרי.

    אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק פירוש: שמן המטפטף. ותדע לך מדקא סלקא דעתך השתא דהוקצה למצותו והוקצה לאיסורו דוקא בעינן, ואילו שמן שבנר ממש אפילו ליכא משום מצוה על כרחין אסר רבי שמעון, דהא תניא (ביצה כב, א) המסתפק ממנו חייב משום מכבה, ועוד דכל היכא דהוא דולק הרי הוא בסיס לדבר האסור, וכדאמרינן בשלהי פרקין (לקמן שבת מז, א) הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור.

    והא ממאי דרבי שמעון היא דתני ר' חייא בר יוסף וכו' ואם תאמר כיון דאי לא הא מאידך ברייתא דעטרה בקרמין לא מצי למידק, למה ליה לאתויי, לידוק מהא בלחוד דתני ר' חייא בר יוסף. יש לומר משום דאמרינן (חולין קמא, א-ב) כל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא לאו ברייתא היא איצטריכא ליה לאתויי ההיא ברייתא דסככה כהלכתה דמיתניא סתם דמיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא. ואם תאמר היכי מצי לאוקומה לההיא כרבי שמעון, והא מדקתני אסור להסתפק עד מוצאי יום טוב האחרון אלמא אית ליה להאי תנא מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, ואילו לרבי שמעון לית ליה, דהא נר שכבה לדידיה מותר ומוכני נמי היכא דלית ביה מעות אע"ג דהוה עליה בין השמשות. תירץ ר"ת ז"ל דהא דאוקימנא לה כרבי שמעון לאו כולה ברייתא מוקמינן לה כוותיה אלא מאי דקתני דאסור להסתפק ממנו, ואתא כולה כרבי שמעון לבר מהא דקתני עד מוצאי יום טוב האחרון.

    ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו הקשו בתוס' ז"ל (לעיל שבת מד, א ד"ה שבנר) מאי שנא נר שכבה דאסור לרבי יהודה מסוכה רעועה דמועיל בה תנאי הואיל ודעתו עלויה מאתמול (ביצה ל, ב), ולרבי שמעון נמי יועיל לשמן המטפטף בשעה שהוא דולק. והם ז"ל דחקו בתירוצין. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבירושלמי (דפרקין ה"ז עי"ש) הביאו ברייתא דמפרשת בהדיא דתנאי מועיל בנר, דגרסינן התם: תני אם התנה עליו מותר, מה אנן קיימין אין כרבי מאיר אפילו התנה יהא אסור ואין כרבי שמעון אפילו לא התנה יהא מותר אלא כרבי יהודה נר מאוס הוא, הוי מאן דתנא אם התנה עליו יהא מותר רבי שמעון דתני אבל כוס וקערה ועששית אף על פי שכבו אסור ליגע בהן רבי טבי בשם רב חסדא אפילו רבי שמעון דו אמר תמן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור וכו'. ופירש הוא ז"ל שהם הקשו שם בירושלמי על ברייתא זו דתני בנר שבת אם התנה עליו מותר מני אי רבי מאיר אין תנאי מועיל בו לפי שהם סבורים שם בירושלמי לרבי מאיר דכל המיוחד לאיסור אסור, ואי רבי יהודה כל שכן שאין אדם יכול להתנות על הדבר המאוס שלא יהא מיאוסו מקצהו, ובסוף העמידוהו כרבי שמעון בכוס וקערה ועששית דמודה בהו רבי שמעון דאסירי ואם התנה עליהן מותר, והוא הדין בנר של מתכת מאיר ולרבי יהודה דמהני בהו תנאה דומיא דסוכה. עד כאן.

    לעולם רבי יהודה היא ואוכל אצטריכא ליה וכו' תמיהא לי אמאי דחיק ומוקי לה הכין, לוקמה כרבי מאיר דלית ליה אלא מוקצה שדחאו בידים. ואפשר דמשום דליתא לדרבי מאיר אלא או כרבי יהודה או כרבי שמעון מהדר תלמודא לאוקומה כחד מינייהו, וכענין שאמרו בריש פרק קמא דגיטין (ד, א) מעיקרא מאי טעמא לא מוקמינן כרבי יהודה, מהדרינן אדרבי מאיר דסתם מתניתין רבי מאיר, מהדרינן אדרבי אלעזר דהלכתא כוותיה בגיטין.

    Rashba on Shabbat 45a · Sefaria

    Meiri

    מאחר שהנר שהודלק בשבת אסור לטלטלו מניחין נר על גבי דקל בע"ש שמאחר שאף לאחר שכבתה אסור לטלטלה לא יבא להשתמש במחובר אבל ביום טוב אסור שמאחר שהוא מותר בטלטולו יבא ליטלו וישתמש במחובר ומ"מ אע"פ שאסרנוה בטלטול במקום סכנה יש לסמוך והוא שאמרו מהו לטלטולי שרגא דחנוכה לבתר דכביא מקמי חברי בשבתא ר"ל שהיתה מבחוץ ואע"פ שכבתה רואין את הנר ומכירין שהודלק והם גוזרין שלא להדליק על הדרך שביארנו בפרק שני והעלו בה כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק כך נראה לי אע"פ שרוב פוסקים לא הביאוה:

    חטים שזרען בקרקע ולא נשרשו עדיין שתהא לקיטתם קרויה תלישה וכן לא נתכסו בעפר שתהא צד חפירה בלקיטתם מותר ללקוט מהם בשבת לאכול מהם וכן הדין בבצים שהושיבם תחת התרנגולת עד שלא נתחממו ואע"פ שהקצם בידים שאין מוקצה מחמת דחיית הכנה בשבת אלא גרוגרות וצימוקים הואיל ומסריחות בנתים:

    כשם שמוקצה מחמת איסור אסור כך מוקצה למצוה אסור מעתה סוכה שסככה כהלכתה ועטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים שקדים ורמוני' ואפרסקי' ופרכילי ענבים ועטרות שבולים יינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהם עד מוצאי י"ט האחרון של חג ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו והוא שיאמר איני בודל מהם כל בין השמשות:

    אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה בין בסוכת החג בין בסוכה דעלמא בשאר ימים טובים שהרי הוקצת לאיסור סתירתה ואם נפלה אסור ליטול מהם בי"ט (ובשבת) מותר אם היתה רעועה ואם לא נפלה אסור ליטול מעציה אף במועד בסוכת החג שהרי מוקצת למצוה היא הא כל שנפלה אין כאן עוד מוקצה למצוה ואם התנה בה בסוכת החג אין מועיל לו כלום בסוכה דעלמא יש בו צדדין שהתנאי מועיל בה וכבר הארכנו בביאור שמועות אלו ברביעי של ביצה:

    ולענין ביאור השמועה מ"ש כאן כעין שמן שבנר קאמינא הוא מפני שאמרו תחלה אין מוקצה לר' שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה לאיסורו והוקצה למצותו כלומר שיש שם ב' מוקצים והקשה לו ממוקצה למצוה ותירץ כעין שמן שבנר הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו כלומר שעיקר איסורו משום מוקצה למצוה והוקצה למצוה כל זמן האיסור שהוא זמן הדליקה הא משכבתה אין בו משום מצוה אבל מוקצה למצוה אינו צריך לאיסור שהרי עצי סוכה אסורין כל זמן מצותן אע"פ שאין שם איסור כגון חולו של מועד וזה שאמר כעין שמן שבנר פי' לא בשמן דוקא ולא באחר אף הדומה לו כגון שאר מוקצים של מצוה אלא כעין שמן ר"ל כל המוקצים למצוה ולי נראה לפרש כעין שמן שבנר כלומר שהוא מוקצה אחד אי משום מצוה אי משום איסור וגורסין בה בראשונה הואיל והוקצה לאיסורו והוקצה למצותו כלומר ויש לאסרו מאיזה צד שתרצה וכן כל כעין זה שהוא אסור משום מוקצה אי זה שבמוקצים:

    האוכל בענבים והותיר והעלם לגג לעשות מהם צמוקים בתאני' והותיר והעלם לגג לעשות מהם גרוגרות אע"פ שהוא אוכל עכשיו אין אומרים שלא תהא העלאתן בגג הקצאה אלא הוקצו בהעלאתן ואסור לאכול מהם בשבת אא"כ הזמין וכן הדין בשאר פירות ובי"ט וכבר ביארנוה ברביעי של ביצה הא בשבת אין מוקצה אלא גרוגרות וצמוקים ואפי' פצעילי תמרים ר"ל תמרים הנלקטים קודם בישולם שכונסים אותם בכלי ומתבשלות שם מותר לאכול מהם אע"פ שלא נתבשלו עדין לא נאמר בגרוגרות וצימוקים אלא מפני שמסריחות בנתים וכן פירשוה בירושלמי:

    Meiri on Shabbat 45a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מקמי חברי כו' ומאי דקמבעיא ליה כו' טפי מבנר שבת כו' עכ"ל לכאורה כבר הרגיש רש"י בזה במה שפי' שלא יראוהו בחצר כו' בטפח הסמוך לר"ה וידעו כו' משא"כ בנר של שבת שהוא בבית ולא יראוהו וי"ל דאין זה כוונת רש"י דודאי ידקדקו אחר גזירתם לחפש גם בבית אבל כוונתו לההוא פירושא שגזרו על נר חנוכה ולא על שאר נרות במה ידעו שהיה נר חנוכה ויאמר להם הישראל שלא היה נר חנוכה וקאמר משום שיראוהו בחצר בטפח הסמוך כו' דאין דרך להדליק שם נרות אי לאו נר חנוכה אבל להך פירושא דביום אידם לא היו מניחין שום נר דגזרו על כל הנרות ובודאי שמחפשין אחריהן אף בבית הוצרכו התוס' ליישב ומאי דקמבעי' ליה בנר חנוכה טפי מבנר שבת כו' ודו"ק:

    בד"ה ואם התנה כו' בריש המביא פריך עלה והא קא סתר כו' וברעועה דמאתמול כו' עכ"ל וכה"ג כתבו התוס' לעיל בד"ה שבנר ושבקערה כו' דבמסכת סוכה מוקי בסוכה דעלמא ורעועה כו' ע"ש אבל לא מצאתיו כן לא במסכת סוכה ולא בפרק המביא אלא דאהך דר"ש מתיר בלא תנאי פריך בפ' המביא והא סתר אהלא ומוקי לה בנפולה ולית ליה מוקצה דתנן מותר השמן כו' ופריך מי דמי התם יושב ומצפה כו' הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו דבמוקצה מחמת איסור כי הא מודה ר"ש דדמיא לכוס וקערה ועששית דמודה בהו ר"ש כמ"ש הר"ן שם ומוקי לה בסוכה רעועה כו' אבל הך סיפא דאם התנה עליה הכל לפי תנאו מוקי לה התם בסוכה דעלמא וצריך לאוקמא נמי בנפולה משום דאי לאו הכי הוה סתר אהלא אבל דאיירי נמי ברעועה ליכא למאן דמפרש ליה הכי דכיון דהתנה עליה בבריאה נמי דעתיה עילויה וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש והטור סי' תקי"ח וצ"ע לדברי התוס' ודו"ק:

    בד"ה וכן אתה אומר כו' אע"פ שאין מתקלקלין כ"כ מקצה כו' עכ"ל מיהו מתקלקלין קצת והוצרכו לזה דאל"כ אדפריך הכא אדשמואל ליפרוך נמי מהכא לעיל אדרבי יוחנן דמתיר בחיטין שזרען וביצים שתחת התרנגולת לר"ש אע"ג דדחייה בידים והכא אוסר אפרסקין לר"ש אלא ע"כ דאית לן למימר דשאני אפרסקין דלא חזי כ"כ כמו חיטין שזרען כו' ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 45a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' והוא שלא היו עליה בין השמשות וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה ומה נר דלהכי עבידא וכו' תקשה ליה מנר של מתכת וכו' ר"ל אם איתא דגמ' דייק רייחוד לחוד לא מהני מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד כדפי' רש"י א"כ ה"נ נידוק דאפי' ייחוד והניח לא מהני מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בה בשבת ולא קתני חוץ מן הנר שייחדו והדליקו בחול:

    בא"ד ונראה לר"י דלא דייק כלל מדקתני אבל לא ישן וכו' ר"ל דלא דייק כלל מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא ייחד וכן נמי ליכא למידק דלא מהני ייחד והניח מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת ולא קתני ייחדו והדליקו בו בחול ולהכי אתי שפיר למאי דמסיק שייחדה והניח עליה מעות כו' והא דפריך ומה נר דלהכי עבידא וכו' לא פריך משום דיוק אלא מן הסברא ומנר של חרס קא פריך דתחלת עשייתו הוא להדלקה והוי תיכף נמי שיחדו להדלקה ואפ"ה מטלטלים נר חדש א"כ ש"מ דמחמת יחור לחוד אינו נאסר והוא הדין מטה שייחדה למעות כן הם המשך דברי התוס' והארכתי אף שדברים פשוטים הם מפני שיש בהן מקומות לטעות:

    בא"ד אע"פ שייחדה והדליקו בה בחול שרי וכו' כצ"ל:

    ד"ה הא אין עליה מעות שרינן וכו' ומיהו מטה שייחדה והניח עליה מעות וכו' דמדקפיד עליה ר"ל על המטה שהמעות מונחים עליה מייחד לה מקום ומקצה אותה בידים:

    בא"ד והא דפריך לעיל מנר פי' ומאי פריך נימא דמטה שמייחד למעות שאני דאין לחלק אלא כשהניח עליה מעות ר"ל אבל בייחוד לחוד אין סברא לחלק בין מטה לנר ולפי זה לא קשה לעיל אפירוש הקונטרס וכו' ר"ל דנוכל לומר דלעולם הא דפריך ומה נר דלהכי עבידא וכו' פריך מטעם דדייק מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד כדפי' רש"י מאי אמרת א"כ לפי מאי דמסיק נמי מטה שייחדה והניח עליה מעות תקשה ליה נמי מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת ש"מ דייחוד והדליקו בו בחול לא מהני לאסור זה לא קשיא דשאני מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות מדקפיד עליה מייחד לה מקום כן הוא המשך דברי התוס' אבל ראיתי בס' ח"ש שכתב שכל הדברים הללו שכתב ומטה שייחדה וכו' אינם מגוף התוס' אלא גליון הוא שאל"כ יהיו דברי התוס' סותרים זה את זה דבדבור שאחר זה מבואר בהדיא דס"ל שמטה שייחדה למעות והניח עליה מעות שריא לר"ש וכתב עוד שיש מגיהין התוס' ואומרים שהאי ומיהו וכו' שייך להיות בסה"ד שאחר זה ור"ל שקאי אמאי שאמרו שם בכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות וכו' ודכרכי דזוזי וכו' ועל זה קאי ומיהו מהא דמטה שייהדה למעות וכו' אין להוכיח דסבר כר' יהודה דאיכא למימר דמודה בה ר"ש אלא שהוא כתב על אותם שמגיהין כן שטעות הוא בידם דלא שייך לומר על זה ומיהו וכו' דנהי דממטה אין ראיה מ"מ איכא ראיה מדכרכי דזוזי וכו' עכ"ל אבל בעיני אין בזה שום סתירה על אותן המגיהים די"ל דשפיר שייך לומר ומיהו וכו' וה"ק ומיהו ממטה אין ראיה אלא מהא דכרכי דזוזי לחור יש ראיה וק"ל:

    בתוס' ד"ה מקמי חברי וכו' משום דלצורך אכילה היו מניחין ר"ל אבל נר של חנוכה שאסור להניחו על השלחן היו צריכין להסתיר אותו מקמו חברי:

    בא"ד לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו וכו' כצ"ל:

    5 more comments on this page.

    Maharam on Shabbat 45a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא ה"נ מסתברא דרב כר"י ס"ל דאמר רב מניחין נר כו' משמע הכא להדיא דרב לגמרי כר"י ס"ל אפילו במוקצה לטילטול וקשיא לי טובא מסוגיא דפרק מפנין בהא דאמר ר"ה התם בשר תפל מותר לטלטלו ומקשה הש"ס והא ר"ה תלמידיה דרב הוי ורב כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה ומשני התם במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש א"כ משמע להדיא דרב גופא במוקצה לטלטול כר"ש ס"ל דאל"כ לא משני התם מידי ממאי דמקשה והא ר"ה תלמידיה דרב הוי. מיהו לפמ"ש לעיל במשנתינו א"ש דהא דאמרינן התם דר"ה במוקצה לטלטול ס"ל כר"ש לאו במוקצה לטלטול דכלים איירי אלא דוקא במידי דמאכל דלא מיתסרו אלא משום מוקצה לאכילה ומש"ה לא החמירו כ"כ לאסרם אפילו בטלטול וכמ"ש לעיל מילתא בטעמא כנ"ל. מיהו שיטת מפרשים הקדמונים לא משמע כן ובפ' מפנין אבאר עוד בזה אי"ה ודו"ק:

    שם בעא מיניה ר"ל מר"י חטין שזרען בקרקע כו' כי לית ליה לר"ש מוקצה היכא דלא דחייה בידים כו'. ולכאורה לא שייך הך איבעיא זו כאן אמתניתין ואשקלא וטריא דלעיל דכולהו איירי במוקצה לטלטול ואיבעיא דהכא במוקצה לאכילה ולעיל אברייתא דמותר השמן שבנר הו"ל לאתויי דהא פשיט ליה רבי יוחנן מינה ואמילתא דר"י נמי יש לדקדק דטפי הו"ל לאתויי מגרוגרות וצמוקים כמו שהקשו התוס'. אמנם למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש טובא דעיקר איבעיא דר"ל אי מודה ר"ש היכא דדחי בידים כי האי גוונא דחטין או לא נראה דתליא באוקימתא דמתניתין דמוכני דלעיל דממותר השמן שבנר ודאי לא מצינן למיפשט דאפילו דחיה בידים לית ליה דשאני התם דיושב ומצפה אימתי יכבה נרו כדמסקינן לקמן משא"כ בחיטין וביצה לא שייך לומר יושב ומצפה שהרי עדיין הן בדיחויין כמ"ש התוספות אלא איכא למיפשט הך מילתא היינו מהאי דמוכני דלמאי דמוקמינן לה כר"ש אפילו הכי אוסר ביש עליה מעות ע"כ היינו משום דדחי בידים ועדיין הם בדיחויין אלא משום דאיכא לאוקמי מתניתין דמוכני נמי כר"י כסברת המקשה וכדפרישית ועוד דרבי יוחנן גופא מוקי לה לקמן סתם מתניתין דמוכני כרבי יהודא וע"ז מהדר ליה ר"י שפיר אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בלשון כלל ופרט משום דאתי למעט נמי מטה שיש עליה מעות דשרי לרבי שמעון אף על גב דעדיין הם בדיחויין והא דאסר ר"ש בנר הדולק בין להסתפק ממנו ובין לטלטל הנר היינו משום דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו כמו שאבאר מה שאין כן בחטין וביצה ה"ה למטה שיש עליה מעות לית ליה לרבי שמעון מוקצה כלל אע"ג דדחי בידים ועדיין הם בדיחויין והיינו משום דרבי יוחנן לטעמיה דבלא"ה מוקי לקמן מתניתין דמוכני כרבי יהודה. נמצא דלפ"ז לא שייך הכא הך מילתא דגרוגרות וצמוקין כלל כן נ"ל נכון בעזה"י ואפילו הכי לא נפקא מיניה מידי לדינא דאע"ג דלפמ"ש רבי יוחנן אליבא דר"ש מטה שיש עליה מעות מותר לטלטלה וכל הפוסקים כתבו לאיסור מ"מ סוף סוף הא רבי יוחנן גופא פסק לקמן כר"י היכא דדחי בידים כמ"ש התוס' לקמן בסוגיא דקינה של תרנגולים:

    בתוס' בד"ה אלא שמן שבנר כו' תימא לרשב"א כו' עס"ה כבר נתיישב מתוך מ"ש בסמוך ועיין בספר מג"ש למ"ז ז"ל שתירץ דגרוגרות וצמוקים אתמול לא היה שם אוכל עליהן כלל וכבר כוונתי בזה ג"כ לדעתו ונתבאר יותר מתוך מה שכתבתי באריכות במשנתינו ובסוגיא דשמעתין דלעיל בסמוך:

    בגמ' ולית ליה לר"ש הוקצה למצותו והתניא סיככה כהלכתה משמע דהמקשה הוי סבר דרבי יוחנן אליבא דר"ש לית ליה מוקצה אלא דוקא היכא דאיכא תרתי הוקצה למצותו והוקצה לאיסורו ומש"ה מקשה שפיר מסיככה כהלכתה דליכא אלא מוקצה למצותה לחוד והא דלא מקשה נמי לאידך גיסא ולית ליה לר"ש הוקצה לאיסורו לחוד דהא שמעינן לה בבכור דאוסר אף על גב דלא מיתסר אלא מחמת איסור ראיית מומין לחוד וכמו שכתבו התוס' לקמן אלא דאכתי לא דמי דכיון דהכא בשמן המטפטף איירי והוי כיושב ומצפה ומש"ה לא מיתסר אלא דוקא משום דאיכא תרתי לסברת המקשה כנ"ל:

    שם וממאי דר"ש היא דתני רבי חייא בר יוסף כו' ופירש"י דהא דלא מקשה מהך ברייתא דרבי חייא בר יוסף לחוד היינו משום דלא מיתנייה בי רבי חייא ורבי אושעיא ולכאורה הוא דוחק גדול כיון דסוף סוף לא מצי לאקשויי לר"י אליבא דר"ש מברייתא דר"ח ור"א לחוד אלא מברייתא דר"ח ב"י א"כ הדרא קושיא לדוכתא:

    ולולי פירש"י היה נ"ל ליישב בפשיטות דמהך ברייתא דר"ח בר"י דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה לא מצי לאקשויי כלל אדרבי יוחנן דאיכא למימר דשאני התם בסוכת החג דילפינן מהיקישא דחג דומיא דחגיגה כדאיתא בפ"ק דסוכה (דף ט' ע"א) ובפרק המביא וא"כ אפילו שאר מצות שהן מדאורייתא לא מצינן למילף כדמשמע שם בפ"ק דסוכה וע"ש בחידושינו ואם כן כ"ש דלא דמי לנר של שבת דאינו אלא מצוה דרבנן בעלמא משום הכי איכא למימר דלא מהני הוקצה למצותו לחוד אלא בהדי מוקצה לאיסורא אף ע"ג דבאמת בהך היקישא דסוכה לחגיגה לא מצינן למילף דהוקצה למצותו אלא כדי שיעור הכשר סוכה כמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ובפרק המביא ע"ש מ"מ איכא למימר דאה"נ דהא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה היינו כדי שיעור הכשר סוכה מש"ה הוצרך לאקשויי מעיקרא מברייתא דסיככה כהלכתה דאיירי בנוי סוכה שאינו אלא מדרבנן ולא שייך האי כלל בהיקישא דחגיגה ואפילו הכי אסור א"כ מקשה שפיר מנוי סוכה דרבנן אנר שבת דרבנן ובעי למידחי במאי דקאמר ממאי דר"ש היא ואהא מסיק שפיר מברייתא דר"ח בר"י דקתני ושוין בסוכת החב בחג שאסורה דמשמע דר"י ור"ש שוין לגמרי בענין זה וכיון דלר"י ע"כ מה שאוסר בסוכת החג היינו אפילו במה שיותר על הכשר סוכה ואפילו בדפנות הסוכה דהא ודאי לא גריעי מנוי סוכה דאסורין כדאשכחן בברייתא ואפילו את"ל דלאו ר"ש היא אלא ר"י הוא דקאמר לה מ"מ כיון דקתני באידך ברייתא ושוין א"כ ממילא משמע דר"ש נמי אוסר אפילו ביותר מכדי הכשר סוכה וממילא דהך ברייתא אזלא אליבא דכ"ע כנ"ל נכון בעזה"י לולי דרש"י לא פי' כן ובפרק המביא כתבתי עוד בדרך אחר דמהאי דסוכת החג לחוד לא מצי לאקשויי דאפילו את"ל דאיירי ביותר מכדי הכשר סוכה אפ"ה איכא למימר דשאני התם דאיכא נמי תרתי שהוקצה למצותה מיהו מדרבנן והוקצה נמי לאיסורא בה"ש משום סתירת אהל וכמ"ש שם באריכות לענין נפלה ואע"ג דקתני סיפא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ולשיטת רש"י והתוס' לא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור היינו לפי האמת דבחד מינייהו סגי או הוקצה למצותו או הוקצה לאיסורו משא"כ לפי סברת המקשה דהכא דלא מיתסרי אלא היכא דאיכא תרתי אם כן ודאי מהני תנאו דתו ליכא הוקצה למצותו אלא הוקצה לאיסורו לחוד מש"ה מקשה מעיקרא מנוי סוכה דלא שייך ביה מוקצה מחמת איסור (ואף דמלשון רש"י כאן משמע קצת דבנוי נמי שייך סתירת אהל מ"מ נראה דלרווחא דמילתא כתב כן בדרך את"ל כדמוכח מלשון רש"י עצמו בפרק המביא ע"ש) ואפילו הכי אסור והא דקאמר ממאי דר"ש היא מסיק שפיר מדקתני בסיפא בהך ברייתא דר"ח בר"י ואם התנה עליה הכל לפי תנאו וההיא ודאי ר"ש היא דהא לר"י לא מהני ביה תנאי לא במוקצה למצותו ולא במוקצה לאיסורו כיון דלסברת המקשה כהדדי נינהו וא"כ מסתמא בברייתא דלעיל דנוי סוכה נמי ר"ש היא וכמו שהארכתי בזה בפרק המביא ע"ש ותמצא נחת אף שהוא בשינוי קצת מ"מ שניהם כא' טובים ודוק היטב:

    שם כעין שמן שבנר קאמרינן הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולכאורה לשון הוקצה לאיסורו תמוה ושפת יתר הוא ורש"י נדחק בזה ונראה דהוקצה לאיסורו שפיר איצטריך דאי משום הוקצה למצותו לחוד לא שייך לאסור לטלטל הנר אפילו בשעה שדולק אע"כ משום הוקצה לאיסורו וכדמשמע לקמן דף מ"ז דאמר רבא אליבא דר"ש הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור ולשון האסור משמע דהיינו משום מוקצה דלענין מצוה לא אשכחן לשון בסיס ואע"ג דרש"י פירש לקמן דהכל נעשה בסיס לשלהבת והשלהבת לאו משום מוקצה אסור אלא משום מכבה מ"מ אי לאו איסור מוקצה לא הוי שייך לומר דנר נעשה בסיס דהא לר"ש שרי היכא דיושב ומצפה מתי יכבה נרו אפילו ע"י תינוק וגוי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה יש עליה מעות ובפ"ק דחולין לענין השוחט בשבת ע"ש וא"כ ע"כ הא דאסור לר"ש משום דנעשה בסיס לדבר האסור היינו משום דכיון דכבר הוקצה למצותו לכל זמן דליקתו תו לא שייך לומר יושב ומצפה דרוצה בהדלקתו שלא יכבה כמ"ש התוס' לעיל (דף מ"ג ע"א) בד"ה בעודן עליו כנ"ל נכון והמדקדק בלשון רש"י יראה שקרוב הדבר שנתכוין למה שכתבתי ודו"ק:

    שם אילימא ר"י ומה היכא דלא דחייה בידים כו' ופירש"י כגון שהכניסן לאוצר וכן כתבו ג"כ התוס' מיהו במ"ש התוס' דלא דחי בידים שמעינן לה לר"י מבהמה שנתנבלה. ויש לדקדק דהא בפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת דאסור ליומיה ובעי למימר דר"י דנבילה היא ומסיק הש"ס מי דמי התם מעיקרא הוי מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים כו' מש"ה הדר ביה הש"ס וקאמר דר"י דמבשל היא משום דלא אשכחן דר"י אוסר היכא דלא דחי בידים אלא דנראה דהתם לענין השוחט בשבת קאמר הש"ס דלא דמי כיון דבהמה בחייה לאכילה עומדת ומעיקרא אוכלא הוא אלא אריה הוא דרביע עלויה מחמת אסור שחיטה משא"כ הכא בגרוגרות וצמוקים שפיר אתיא לה בק"ו מהאי דנבילה דהתם מיהו שם אוכל הוי עליה מאתמול משא"כ הכא בגרוגרות וצמוקים דלאו שם אוכל עלייהו כלל מאתמול והוי כעצים ואבנים שהיא מוקצה גמור. ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מייתי בפ"ק דחולין מר"י דאוסר באוצר והיינו נמי משום דאכתי לא דמי להשוחט דהתם דאוכל גמור הוא ואריה הוא דרביע עליה כנ"ל ודוק היטב:

    Penei Yehoshua on Shabbat 45a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה אלא שמן וכו' נר הדולק לטלטל כדפי' לעיל דף מב ע"ב תוס' ד"ה ואין נאותין:

    Gilyon HaShas on Shabbat 45a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    רש"י, עד מוצאי יו"ט אחרון וכו' דאי משום סתירת אוהל כי מטא חש"מ לשתרי. איני מבין הא בפשוטו ניחא דביינות שמנים וסלתות לא שייך סתירת אוהל:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 45a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 45, Amud Aleph, about 344 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 148 words

      Opens “הכי נמי מיסתברא דרב כר' יהודה סבירא…”

      Named: רב כר, רב כרבי, רבי שמעון.

    2. Segment 241 words

      Opens “ורב כרבי יהודה ס"ל והא בעו מיניה…”

      Named: רב כרבי, רב מהו, רב כהנא, רב אשי.

    3. Segment 349 words

      Opens “בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן: חטים…”

      Named: רבי שמעון.

    4. Segment 439 words

      Opens “ולית ליה הוקצה למצותו? והתניא: סיככה כהלכתה…”

    5. Segment 570 words

      Opens “וממאי דר' שמעון היא דתני ר' חייא…”

      Named: רבי שמעון, אבא.

    6. Segment 646 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מוקצה…”

      Named: רב יהודה, שמואל.

    7. Segment 718 words

      Opens “מני? אילימא רבי יהודה ומה היכא דלא…”

      Named: רבי יהודה.

    8. Segment 826 words

      Opens “אלא לאו ר' שמעון היא! לעולם רבי…”

      Named: רבי יהודה.

    9. Segment 97 words

      Opens “בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי:…”

      Named: רבי שמעון בר רבי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 45a · Segment 5 — “וממאי דר' שמעון היא דתני ר' חייא בר יוסף…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Shabbat 45a · Segment 2 — “…שאני. דהא א"ל רב כהנא ורב אשי לרב: הכי…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Shabbat 45a · Segment 6 — “…רב יהודה אמר שמואל: אין מוקצה לר' שמעון אלא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 45a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026