Talmud Builders

    Shabbat 89b

    Back to index

    English translation — Shabbat 89b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1because the Jewish people were fruitful [ paru ] and multiplied in it; the Sinai Desert, because hatred descended upon the nations of the world on it, on the mountain on which the Jewish people received the Torah. And what is the mountain’s true name? Horeb is its name. And that disputes the opinion of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu said: Mount Sinai is its name. And why is it called Mount Horeb? It is because destruction [ ḥurba ] of the nations of the world descended upon it.

    2We learned in the mishna: From where is it derived that one ties a scarlet strip of wool to the scapegoat? As it says: “If your sins be like scarlet [ kashanim ], they will become white like snow” (Isaiah 1:18). The Gemara wonders at this: Why does the verse use the plural form: Kashanim ? It should have used the singular form: Kashani . Rabbi Yitzḥak said that the Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: Even if your sins are as numerous as those years [ kashanim ] that have proceeded continuously from the six days of Creation until now, they will become white like snow. Rava taught: What is the meaning of that which is written: “Go please and let us reason together, the Lord will say” (Isaiah 1:18)? Why does the verse say: Go please? It should have said: Come please. And why does the verse say: The Lord will say? The prophet’s message is based on something that God already said. Therefore, the verse should have said: God said. Rather, the explanation of this verse is that in the future that will surely come, the Holy One, Blessed be He, will say to the Jewish people: Go please to your Patriarchs, and they will rebuke you.

    3And the Jewish people will say before Him: Master of the Universe, to whom shall we go? Shall we go to Abraham, to whom You said: “Know certainly that your seed shall be a stranger in a land that is not theirs, and shall serve them; and they shall afflict them four hundred years” (Genesis 15:13), and he did not ask for mercy on our behalf? Or perhaps we should go to Isaac, who blessed Esau and said: “And it shall come to pass when you shall break loose, that you shall shake his yoke from off your neck” (Genesis 27:40), and he did not ask for mercy on our behalf. Or perhaps we should go to Jacob, to whom You said: “I will go down to Egypt with you” (Genesis 46:4), and he did not ask for mercy on our behalf. And if so, to whom shall we go? Shall we go to our Patriarchs, who do not have mercy on us? Rather, now God Himself says what punishment we deserve. The Holy One, Blessed be He, said to them: Since you made yourselves dependent on Me, “If your sins be like scarlet, they will become white like snow.”

    4Apropos the Jewish people assessing their forefathers, the Gemara cites a related teaching. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: What is the meaning of that which is written: “For You are our Father; for Abraham knows us not, and Israel does not acknowledge us; You, Lord, are our Father, our Redeemer, everlasting is Your name” (Isaiah 63:16)? In the future that will surely come, the Holy One, Blessed be He, will say to Abraham: Your children have sinned against Me. Abraham will say before Him: Master of the Universe, if so, let them be eradicated to sanctify Your name. God said: I will say it to Jacob. Since he experienced the pain of raising children, perhaps he will ask for mercy on their behalf. He said to Jacob: Your children have sinned. Jacob said before Him: Master of the Universe, if so, let them be eradicated to sanctify Your name. The Holy One, Blessed be He, said: There is no reason in elders and no wisdom in youth. Neither Abraham nor Jacob knew how to respond properly. He said to Isaac: Your children have sinned against Me. Isaac said before Him: Master of the Universe, are they my children and not Your children? At Sinai, when they accorded precedence to “We will do” over “We will listen” before You, didn’t You call them, “My son, My firstborn son Israel” (Exodus 4:22)? Now that they have sinned, are they my children and not Your children?

    5And furthermore, how much did they actually sin? How long is a person’s life? Seventy years. Subtract the first twenty years of his life. One is not punished for sins committed then, as in heavenly matters, a person is only punished from age twenty. Fifty years remain for them. Subtract twenty-five years of nights, and twenty-five years remain for them. Subtract twelve and a half years during which one prays and eats and uses the bathroom, and twelve and a half years remain for them. If You can endure them all and forgive the sins committed during those years, excellent. And if not, half of the sins are upon me to bear and half upon You. And if You say that all of them, the sins of all twelve and a half years that remain, are upon me, I sacrificed my soul before You and You should forgive them due to my merit. The Jewish people began to say to Isaac: You are our father. Only Isaac defended the Jewish people as a father would and displayed compassion toward his children. Isaac said to them: Before you praise me, praise the Holy One, Blessed be He. And Isaac points to the Holy One, Blessed be He, before their eyes. Immediately they lifted their eyes to the heavens and say: “You, Lord, are our Father, our Redeemer, everlasting is Your name.”

    6And since the Gemara mentioned Jacob’s descent to Egypt, the Gemara cites that which Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Our father Jacob should have gone down to Egypt in iron chains as would an exile against his will, as decreed by God and related to Abraham. However, his merit caused him to descend without suffering, as it is written: “I drew them with cords of man, with bands of love, and I was to them as they that take off the yoke on their jaws, and I fed them gently” (Hosea 11:4).

    7MISHNA: After an extended digression for a discussion of matters unrelated to the halakhot of Shabbat, this mishna resumes treatment of the halakhot of carrying from domain to domain on Shabbat. One who carries out wood on Shabbat is liable for a measure equivalent to the amount of wood necessary to cook an easily cooked egg. The measure that determines liability for carrying out spices is equivalent to that which is used to season an easily cooked egg. And all types of spices join together with one another to constitute the measure for liability. The measure that determines liability for carrying out nutshells, pomegranate peels, safflower, and madder, which are used to produce dyes, is equivalent to the amount that is used to dye a small garment placed atop a woman’s hairnet. The measure that determines liability for carrying out urine, natron, and borit , cimolian earth [ Kimoleya ], and potash, all of which are abrasive materials used for laundry, is equivalent to the amount that is used to launder a small garment placed atop a woman’s hairnet. And Rabbi Yehuda says: The measure that determines liability for these materials is equivalent to that which is used to remove a stain.

    8GEMARA: With regard to the measure of wood, the Gemara asks: Didn’t we already learn it once? As we learned in a mishna: The measure that determines liability for carrying out a reed is equivalent to that which is used to make a quill. And if the reed was thick and unfit for writing, or if it was fragmented, the measure that determines its liability is equivalent to that which is used to cook an egg most easily cooked, one that is already beaten and placed in a stew pot. The measure of firewood is clearly delineated. The Gemara answers: Still, this mishna is necessary. You might have said: There, the measure of the crushed reed reflects the fact that it is not suitable for anything other than kindling. However, regarding wood that is suitable to be used as a tooth of a key [ aklida ], the measure that determines its liability should be even any small amount. Therefore, it teaches us that wood is typically designated for burning, and that determines the measure for liability for carrying out wood on Shabbat.

    9We learned in the mishna that all types of spices join together with one another to constitute the measure equivalent to that which is used to season an easily cooked egg. The Gemara raises a contradiction from that which we learned elsewhere: Spices, which are prohibited due to two or three different prohibitions, e.g., one is prohibited due to orla , and one due to the prohibition of untithed produce, and they were all of a single species ( Tosafot ), or if they were of three different species, are prohibited, and they join together with each other to constitute a complete measure. And Ḥizkiya said:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    Because the Jewish people were fruitful and multipliedSince everyone's wife became pregnant with a male from the commandment of, "Return to your tents" (Deuteronomy 5:26). But I do not know where it is hinted to.

    License: CC0

    שבת 89 עמוד ב

    1שפרו ורבו עליה ישראל מדבר סיני שירדה שנאה לעכו"ם עליו. ומה שמו? ״חורב״ שמו. ופליגא דר' אבהו, דא"ר אבהו: ״הר סיני״ שמו. ולמה נקרא ״הר חורב״ שירדה חורבה לעכו"ם עליו.

    2מנין שקושרין לשון של זהורית וכו'. ״כשנים״? ״כשני״ מיבעי ליה! א"ר יצחק, אמר להם הקב"ה לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו. דרש רבא, מאי דכתיב: ״(ישעיה א״, יח) ״לכו נא ונוכחה יאמר ה'״ ״לכו נא״? ״בואו נא״ מיבעי ליה! ״יאמר ה'״? ״אמר ה'״ מיבעי ליה! לעתיד לבא יאמר להם הקב"ה לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם.

    3ויאמרו לפניו: רבש"ע אצל מי נלך? אצל אברהם שאמרת לו (בראשית טו, יג) ידוע תדע״ ולא בקש רחמים עלינו?! אצל יצחק שבירך את עשו (שם כז, מ) ״והיה כאשר תריד״ ולא בקש רחמים עלינו?! אצל יעקב שאמרת לו (שם מו, ד) ״אנכי ארד עמך מצרימה״ ולא בקש רחמים עלינו?! אצל מי נלך? עכשיו ״יאמר ה'״. אמר להן הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.

    4א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מ"ד (ישעיה סג, טז) ״כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך״ לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. אמר לפניו: רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבש"ע בני ולא בניך?! בשעה שהקדימו לפניך ״נעשה״ לנשמע קראת להם (שמות ד, כב) בני בכורי עכשיו בני ולא בניך׃

    5ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל כ"ה דלילותא פשו להו כ"ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואת"ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים (ישעיה סג, טז) אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך׃

    6א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו דכתיב ״(הושע יא״, ד) בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל:

    Mishna

    7המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזין קליפי רמונים איסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה מי רגלים נתר ובורית קמוליא ואשלג כדי לכבס בגד קטן פי סבכה רבי יהודה אומר כדי להעביר את הכתם:

    Gemara

    8תנינא חדא זימנא קנה כדי לעשות קולמוס אם היה עב או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה ונתונה באילפס מהו דתימא התם הוא דלא חזי למידי אבל עצים דחזו לככא דאקלידא אפילו כל שהוא קמ"ל:

    9תבלין כדי לתבל ביצה קלה: ורמינהו תבלין שנים וג' שמות ממין אחד או משלשה מינין (ושם אחד) אסורין ומצטרפין זה עם זה ואמר חזקיה:

    Tosafot

    תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחדפירש רש"י כמו פלפל ארוך פלפל לבן פלפל שחור ולפי' הא דקתני בסיפא ר"ש אומר ב' שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אין מצטרפין משכחת לה שני מינין משם אחד כעין שמצינו לקמן (שבת דף צ.) תרי גווני אהלא אבל תימה וכי בשביל שיש להם שם אחד יש להן להצטרף יותר מה מועיל השם לגרום הצירוף כיון שהם שני מינין ואין טעמם בשוה ומפרש ר"ת דג' עניני איסור כגון של ערלה או של כלאי הכרם ושל אשירה ושל עיר הנדחת קרי ג' שמות כדאמרינן שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומים ובפרק המקבל (ב"מ קיא.) עובר בכל השמות הללו וכן משמע בהדיא בירושלמי בריש פ"ב דמסכת ערלה דקתני התרומה ותרומת מעשר ותרומ' של דמאי והחלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וקאמר עלה בגמרא לרבי שמעון נצרכה אע"ג דאמר ר"ש אין שני שמות מצטרפין הכא מודה שכולם שם תרומה:

    אסורין ומצטרפיןלכאורה נראה מדתני אסורים ותנא תו מצטרפין דאסורין היינו לאסור את הקדרה ומצטרפין למלקות ואף על גב דלענין חיוב חטאת אמרי' בפ' כלל גדול (לעיל שבת כא.) דחלב ופיגול ונותר אין מצטרפין למלקות מצטרפין ובפרק בתרא דע"ז (דף סו.) דפליגי אביי ורבא דאביי סבר בתר טעמא אזלינן וקאמר אביי מנא אמינא לה דתנן תבלין ב' וג' שמות כו' אא"ב דבתר טעמא אזלינן כולהו חד טעמא נינהו אא"כ בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל משמע דלאביי אתיא אפי' אליבא דרבנן דר"מ אע"ג דע"כ פליגי עליה לכל הפחות לענין מלקות סבר אביי דלא פליגי אלא בב' מינין אבל בב' איסורין ומין אחד לא והא דאמר ריש לקיש בפרק התערובות (זבחים עח.) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ולמלקות איירי דבטמא לא שייך ביה חטאת ועוד מדקאמר התם ש"מ התראת ספק לא שמה התראה ומדמבטלין זה את זה היה משמע דשני איסורין לרבנן דר"מ אין מצטרפין צ"ל דאע"פ שמבטלין זה את זה כשבללן מצטרפין הן למלקות וכן מוכח במעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף יז:) דתנן הפיגול והנותר והטמא אין מצטרפין וקאמר בגמרא לא שנו אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפין והא דאיצטריך לאתויי קרא דלאכילה מצטרפין מלא יאכל כי קדש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו פירוש מדנאמרו בלאו אחד מצטרפין לא איצטריך אלא לר"ש דאמר ב' שמות אין מצטרפין ובקודש מודה משום קרא דרבי אליעזר אבל לרבנן אפילו בעלמא מצטרפין והא דתנן בפ' קדשי מזבח (מעילה נח.) הערלה וכלאי הכרם מצטרפין אתיא שפיר כרבנן אליבא דאביי ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא לא הוי פירושא כמו אין מצטרפין דרבי שמעון דצירוף דרבי שמעון היינו לאיסור דאי למלקות הא אית ליה כל שהוא למכות ור"ת מפרש דאסורי' ומצטרפין הכל מיירי להצטרף לאסור את הקדירה ולא למלקות א"נ אסורין בנתינת טעם אם נפלו בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובת יבש בלא נתינת טעם והשתא הוי מצטרפין כמו אין מצטרפין דסיפא דרבי שמעון:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    המשנה החמשית המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה תבלין כדי לתבל ביצה קלה מצטרפין זה עם זה קלפי אגוזים קלפי רמונים אסטיס ופאה כדי לצבוע בהם בגד קטן כסבכה מי רגלים נתר ובורית קמוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן כסבכה ר' יהודה אומ' כדי להעביר על הכתם אמר הר"ם פי' כבר ביארנו כי ביצה קלה היא ביצת התרנגול ותבלין בשמים כמו הפלפלי והזנגביל וכלנגאר וקנה ודומיהם וכלן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת איסטיס פל"ג בלשון ערב והוא דבר שצובעין בו כעין הרקיע ופאה בערבי אלפואה והם שרשי עשב אדומים צובעים בהם אדום סבכה כובע הראש שעושין כמו ציץ על המצח או על הראש נתר ובורית וקמוניא ואשלג כלם הדברים הרוחצים בחוזק ומלבנן ושמותם בערבי ידוע כתם הוא כתם הדם הנמצא בבגד והוא בספק אם הוא דם נדה או לא ורוחצין אותה בשבעה דברים ממרקין ומלבנין ומכללם אלו הארבעה כאשר נבאר בנדה ואין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי המשנה החמשית והיא חוזרת לענין שכתבנו בפרק האחר בשיעור ההוצאה בקצת דברים ואמר המוציא עצים שיעורן כדי לבשל ביצה קלה כלומ' שיש בהם כדי לבשל בגחליהם ביצה קלה והיא ביצת תרנגולת וכבר פרשנוה בכגרוגרת מביצת תרנגולת טרופה בשמן ונתונה באלפס שבדרך זה היא נוחה להתבשל הרבה הא פחות מכאן אע"פ שראויים לעשות מהם שיני פותחת או דבר אחר פטור שסתם עצים להסקה עומדות ואין משערים אלא בראוי להם תבלין כדי לתבל בהם ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה שכל שצירף שנים ושלשה תבלין ובין כלם כשיעור זה חייב הואיל וכלם ראויים לתבל אע"פ שזה חד הרבה וזה אינו חד וחריף כל כך ואע"פ שלענין איסור אין מצטרפים ליקרא מין במינו כמו שהתבאר במסכת ע"ז בזו הואיל וכל התבלין שיעורן שוה בכדי לתבל מצטרפין שהרי אף לענין איסור לא אמרו שלא להצטרף אלא להיותן מין במינו אבל לענין שיעור כגון שלא היה בשל היתר בכדי לתבל ונצטרף זה עמו ותבל מצטרפין כמו שביארנו שם ואף זו י"מ אותה בכגרוגרת ממנה ופלפל אינו בכלל זה כמו שיתבאר בסמוך:

    קלפי אגוזים ר"ל הקלפים העליונים הירוקים הנושרין מאליהן ביבשותן קליפי רמונים סטיס ופאה שהם דברים הראויים לצביעה כדי לצבוע בגד קטן בשיעור סבכה שמניחין על ראשי הבנות ויש אומרים על מצחן כעין ציץ והוא עיקר ואע"פ שבמוציא סמנין אמרו כדי לצבוע בהם דוגמא כמו שביארנו בקלפין מיהא אין אדם טורח בהם לשרות סמנין לכתחילה כדי לצבוע דוגמא לאירא:

    מי רגלים נתר ובורית קמוניא ואשלג שהם דברים המנקים ומעבירים את הכתם כדי לכבס בהם בגד קטן כסבכה ר"ל במי רגלים כבוס גמור ובאחרים בכדי הראוי לערב עם מים שיכבס בהן בגד כסבכה ויש גורסים פי סבכה והוא שנותנין מעט בגד בראש הסבכה העשויה קליעות קליעות ופירשו בגמ' במי רגלים דוקא כשהסריחו והוא בן ארבעים יום שבדרך זה הוא ראוי לכך אבל בפחות מכאן דינו כשאר השופכין לרביעית וכן פירשו בנתר דוקא נתר אלכסנדרי שהוא חזק ושיעורו מועט אבל לא נתר של שאר מקומות וקמוניא פי' בגמ' שלוף דוץ ופירשו בו נקורת היוצא מפסולת האבנים ועל שם הכלי שמפצלין בו שהוא מכה והנקורת יוצא הוא קוראו שלוף דוץ ואשלג פי' בו בגמ' נקורת היוצא מקצת מרגליות הנמצאות בקצת מחצבים שבים:

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 89b

    Shabbat 89b. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 499 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    Because the Jewish people were fruitful and multiplied Since everyone's wife became pregnant with a male from the commandment of, "Return to your tents" (Deuteronomy 5:26). But I do not know where it is hinted to.

    Rashi on Shabbat 89b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד פירש רש"י כמו פלפל ארוך פלפל לבן פלפל שחור ולפי' הא דקתני בסיפא ר"ש אומר ב' שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אין מצטרפין משכחת לה שני מינין משם אחד כעין שמצינו לקמן (שבת דף צ.) תרי גווני אהלא אבל תימה וכי בשביל שיש להם שם אחד יש להן להצטרף יותר מה מועיל השם לגרום הצירוף כיון שהם שני מינין ואין טעמם בשוה ומפרש ר"ת דג' עניני איסור כגון של ערלה או של כלאי הכרם ושל אשירה ושל עיר הנדחת קרי ג' שמות כדאמרינן שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומים ובפרק המקבל (ב"מ קיא.) עובר בכל השמות הללו וכן משמע בהדיא בירושלמי בריש פ"ב דמסכת ערלה דקתני התרומה ותרומת מעשר ותרומ' של דמאי והחלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וקאמר עלה בגמרא לרבי שמעון נצרכה אע"ג דאמר ר"ש אין שני שמות מצטרפין הכא מודה שכולם שם תרומה:

    אסורין ומצטרפין לכאורה נראה מדתני אסורים ותנא תו מצטרפין דאסורין היינו לאסור את הקדרה ומצטרפין למלקות ואף על גב דלענין חיוב חטאת אמרי' בפ' כלל גדול (לעיל שבת כא.) דחלב ופיגול ונותר אין מצטרפין למלקות מצטרפין ובפרק בתרא דע"ז (דף סו.) דפליגי אביי ורבא דאביי סבר בתר טעמא אזלינן וקאמר אביי מנא אמינא לה דתנן תבלין ב' וג' שמות כו' אא"ב דבתר טעמא אזלינן כולהו חד טעמא נינהו אא"כ בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל משמע דלאביי אתיא אפי' אליבא דרבנן דר"מ אע"ג דע"כ פליגי עליה לכל הפחות לענין מלקות סבר אביי דלא פליגי אלא בב' מינין אבל בב' איסורין ומין אחד לא והא דאמר ריש לקיש בפרק התערובות (זבחים עח.) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ולמלקות איירי דבטמא לא שייך ביה חטאת ועוד מדקאמר התם ש"מ התראת ספק לא שמה התראה ומדמבטלין זה את זה היה משמע דשני איסורין לרבנן דר"מ אין מצטרפין צ"ל דאע"פ שמבטלין זה את זה כשבללן מצטרפין הן למלקות וכן מוכח במעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף יז:) דתנן הפיגול והנותר והטמא אין מצטרפין וקאמר בגמרא לא שנו אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפין והא דאיצטריך לאתויי קרא דלאכילה מצטרפין מלא יאכל כי קדש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו פירוש מדנאמרו בלאו אחד מצטרפין לא איצטריך אלא לר"ש דאמר ב' שמות אין מצטרפין ובקודש מודה משום קרא דרבי אליעזר אבל לרבנן אפילו בעלמא מצטרפין והא דתנן בפ' קדשי מזבח (מעילה נח.) הערלה וכלאי הכרם מצטרפין אתיא שפיר כרבנן אליבא דאביי ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא לא הוי פירושא כמו אין מצטרפין דרבי שמעון דצירוף דרבי שמעון היינו לאיסור דאי למלקות הא אית ליה כל שהוא למכות ור"ת מפרש דאסורי' ומצטרפין הכל מיירי להצטרף לאסור את הקדירה ולא למלקות א"נ אסורין בנתינת טעם אם נפלו בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובת יבש בלא נתינת טעם והשתא הוי מצטרפין כמו אין מצטרפין דסיפא דרבי שמעון:

    Tosafot on Shabbat 89b · Sefaria

    Meiri

    המשנה החמשית המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה תבלין כדי לתבל ביצה קלה מצטרפין זה עם זה קלפי אגוזים קלפי רמונים אסטיס ופאה כדי לצבוע בהם בגד קטן כסבכה מי רגלים נתר ובורית קמוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן כסבכה ר' יהודה אומ' כדי להעביר על הכתם אמר הר"ם פי' כבר ביארנו כי ביצה קלה היא ביצת התרנגול ותבלין בשמים כמו הפלפלי והזנגביל וכלנגאר וקנה ודומיהם וכלן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת איסטיס פל"ג בלשון ערב והוא דבר שצובעין בו כעין הרקיע ופאה בערבי אלפואה והם שרשי עשב אדומים צובעים בהם אדום סבכה כובע הראש שעושין כמו ציץ על המצח או על הראש נתר ובורית וקמוניא ואשלג כלם הדברים הרוחצים בחוזק ומלבנן ושמותם בערבי ידוע כתם הוא כתם הדם הנמצא בבגד והוא בספק אם הוא דם נדה או לא ורוחצין אותה בשבעה דברים ממרקין ומלבנין ומכללם אלו הארבעה כאשר נבאר בנדה ואין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי המשנה החמשית והיא חוזרת לענין שכתבנו בפרק האחר בשיעור ההוצאה בקצת דברים ואמר המוציא עצים שיעורן כדי לבשל ביצה קלה כלומ' שיש בהם כדי לבשל בגחליהם ביצה קלה והיא ביצת תרנגולת וכבר פרשנוה בכגרוגרת מביצת תרנגולת טרופה בשמן ונתונה באלפס שבדרך זה היא נוחה להתבשל הרבה הא פחות מכאן אע"פ שראויים לעשות מהם שיני פותחת או דבר אחר פטור שסתם עצים להסקה עומדות ואין משערים אלא בראוי להם תבלין כדי לתבל בהם ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה שכל שצירף שנים ושלשה תבלין ובין כלם כשיעור זה חייב הואיל וכלם ראויים לתבל אע"פ שזה חד הרבה וזה אינו חד וחריף כל כך ואע"פ שלענין איסור אין מצטרפים ליקרא מין במינו כמו שהתבאר במסכת ע"ז בזו הואיל וכל התבלין שיעורן שוה בכדי לתבל מצטרפין שהרי אף לענין איסור לא אמרו שלא להצטרף אלא להיותן מין במינו אבל לענין שיעור כגון שלא היה בשל היתר בכדי לתבל ונצטרף זה עמו ותבל מצטרפין כמו שביארנו שם ואף זו י"מ אותה בכגרוגרת ממנה ופלפל אינו בכלל זה כמו שיתבאר בסמוך:

    קלפי אגוזים ר"ל הקלפים העליונים הירוקים הנושרין מאליהן ביבשותן קליפי רמונים סטיס ופאה שהם דברים הראויים לצביעה כדי לצבוע בגד קטן בשיעור סבכה שמניחין על ראשי הבנות ויש אומרים על מצחן כעין ציץ והוא עיקר ואע"פ שבמוציא סמנין אמרו כדי לצבוע בהם דוגמא כמו שביארנו בקלפין מיהא אין אדם טורח בהם לשרות סמנין לכתחילה כדי לצבוע דוגמא לאירא:

    מי רגלים נתר ובורית קמוניא ואשלג שהם דברים המנקים ומעבירים את הכתם כדי לכבס בהם בגד קטן כסבכה ר"ל במי רגלים כבוס גמור ובאחרים בכדי הראוי לערב עם מים שיכבס בהן בגד כסבכה ויש גורסים פי סבכה והוא שנותנין מעט בגד בראש הסבכה העשויה קליעות קליעות ופירשו בגמ' במי רגלים דוקא כשהסריחו והוא בן ארבעים יום שבדרך זה הוא ראוי לכך אבל בפחות מכאן דינו כשאר השופכין לרביעית וכן פירשו בנתר דוקא נתר אלכסנדרי שהוא חזק ושיעורו מועט אבל לא נתר של שאר מקומות וקמוניא פי' בגמ' שלוף דוץ ופירשו בו נקורת היוצא מפסולת האבנים ועל שם הכלי שמפצלין בו שהוא מכה והנקורת יוצא הוא קוראו שלוף דוץ ואשלג פי' בו בגמ' נקורת היוצא מקצת מרגליות הנמצאות בקצת מחצבים שבים:

    Meiri on Shabbat 89b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה תבלין כו' משכחת לה שני מינין משם א' כו' אבל תימה וכי כו' עכ"ל ממה שלא כתבו כן בדברי ת"ק נראה דלא הוו גרסי בדברי ת"ק משלשה מינין ושם אחד כו' אלא או משלשה מינין אסור כו' וכן הוא בסדר המשנה גם רש"י בפ"ב דע"ז פי' כן דאפילו שלשה מינין משלשה שמות מצטרפין משום דתבלין למתק באו והוו כאלו טעם אחד ומין אחד הוא אבל בדברי ר"ש הוו גרסי ב' מינין משם א' אין כו' כמו שהוא בסדר המשנה ומשמע להו דבשאר מינין דאינן תבלין ולא באו למתק איירי מדתלה לה בשם א' ומש"ה קשיא להו שפיר וכי בשביל כו' דהא ודאי אין מצטרפין כיון שהם ב' מינין ואין טעמם שוה שלא באו למתק והתוס' לפי שיטתם דב' שמות היינו ב' איסורים מה שכתבו לקמן לאביי דרבנן פליגי עליה דר"מ בב' מינין וס"ל דאין מצטרפין היינו ב' מינין דאינן תבלין ולא באו למתק אבל ב' מינין תבלין דבאו למתק מודו לרבנן דמצטרפין כדקתני במתני' דהכא ואביי מוקי אפילו אליבא דרבנן ודו"ק:

    בד"ה אסורין כו' מצטרפין הן למלקות וכן מוכח במעילה כו' אבל לאכילה מצטרפין והא כו' לר"ש דאמר ב' שמות כו' עכ"ל ואע"ג דלר"ש לאכילה מצטרפין דקאמר היינו ע"כ לאיסור קאמר ולא למלקות דהא אית ליה דכל שהוא למכות מ"מ משמע להו לרבנן דפליגי עליה הא מצטרפין אף למלקות כי הכא במתניתין דמצטרפין היינו למלקות לרבנן ודו"ק:

    בא"ד ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא אלא הוי כו' ולא למלקות אי נמי אסורין כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 89b · Sefaria

    Maharam

    בגמ' ושם אחד אסור ומצטרפין וכו' נ"ל דלפירש"י לא גרסינן ליה וכן הוא במס' ע"ז ע"ש:

    בתוס' ד"ה אסורין כו' היינו לאסור את הקדירה וכו' פי' שיש בקדרה כדי לבטל כל אחד מהן בפני עצמו אבל אין בו כדי לבטל שניהם מצטרפים שניהם ואוסרין הקדרה הואיל ואין בו לבטל שניהם ולמלקות היינו בלא תערובת אלא שאוכל בעין חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין לכזית וחייב מלקות ור"ש אית ליה דהיכא דאוכל בעין אפי' כל שהוא חייב מלקות אבל בתערובת לאסור הקדירה אין מצטרפין ואם יש בקדירה כדי לבטל כל אחד בפני עצמו מותרת כמו שמפרשים התוס' לקמן בדבור זה ועיין בתוס' במס' ע"ז (שבת דף ס"ח) ובמעילה דף י"ח:

    בא"ד ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא לא הוי פי' כמו וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 89b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י בד"ה שפרו ורבו לא ידענא עי' ברכות כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה:

    תוס' ד"ה תבלין וכו' כדאמרי' שלא השם המביאו לידי מכות מכות דף ד ע"א:

    Gilyon HaShas on Shabbat 89b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ עָלָיו יִשְׂרָאֵל פירש רש"י 'שנתעברה כל אחת זכר' ולא ידענא היכא רמיזה? ונראה לי בס"ד דייק לה מתיבת 'לָכֶם' דנראה יתר, אלא ודאי קא משמע לן לָכֶם 'כַּיּוֹצֵא בָּכֶם' רצונו לומר תולידו בנים שיהיו זכרים כמוכם, שהזכר נוצר מתגבורת זרע האיש ועיין בביצה. ודע שיש להקשות על זה מבנות צלפחד, דאמאי לא נתעברה אמם בבן זכר אחר מתן תורה? ואין לומר דאמם מתה קודם, דהא אמרו אם לא תתן לנו ירושה תתייבם אמנו (בבא בתרא קיט:), נמצא בעת תביעתם היתה בחיים, וגם אין לומר דהיה לו בנים ומתו, דהא כתיב (במדבר כו, לג) וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת, וכיון דאמר 'כִּי אִם' משמע דלא הוה ליה מעיקרא כלום! ונראה לי בס"ד דעיבורם בזכרים באותו לילה ששבו אצל נשותיהם, ויש שנשותיהם פרסו נדה ולא נזקקו בעליהם להם באותה לילה, וכיון דעברה אותה לילה גם סגולה זו עברה ובטלה. אי נמי בהשגחה פרטית לא היה בֶּן לצלפחד דוקא, כדי שבנותיו ירשו כל הנחלה ויזכו שתכתב פרשת נחלות על ידם ומו שאמרו רבותינו ז"ל, ואין לומר דצלפחד עדיין לא נשא אשה במתן תורה דזה אינו, דהא בבתרא (דף קיט:) אמרו אפילו קטנה שבהם לא נשאת פחות מארבעים שנה, אלא מתוך שצדקניות היו נעשה להם כיוכבד וילדו יעויין שם. מיהו יש לומר דאולי היה לו זיבה קודם מתן תורה ונעשה עקר, ולכך לא היה ראוי להוליד אחר מתן תורה. ועדיין צריך טעם לדבר זה שנתעברו בזכרים? ונ"ל בס"ד על פי מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עיניים במסכת נדה בשם רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל, הטעם שבלידת הזכר הכל שמחין, ובנקבה הכל עצבין אפילו המלאכים, מפני שהנקבה יש בה חלק גדול מזוהמת הנחש שהטיל בחוה, ולכך יש לה טומאת נדה שזה הוא מזוהמת הנחש, מה שאין כן הזכר עיין שם. ולכן כיון שעמדו על הר סיני פסקה זוהמת הנחש, לכך ילדו זכרים דלית בהו זוהמא. אי נמי כיון שקבלו עליהם בסיני חלק התלמוד לעסוק בתורה, נחלש כח החומר שבגופם ונתמעט כח התאוה ממילא, ולכן בעת שנזקקו לנשותיהם הנשים הזריעו תחלה, כי הנשים לא נחלש כח תאוה שבגופם, כי הם לא נכנסו בעול לימוד התורה. ומה שאמר 'מִדְבַּר צִין' שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו, פירוש שהיו שומרים קודם זה כמה מצות מן התורה מזמן האבות, אך בסיני היו בסוג מצווים ועושים דתקיף היצר בכך.

    וְלָמָּה נִקְרָא 'הַר חוֹרֵב'? שֶׁיָּרְדָה חֻרְבָּה לַגּוֹיִם עָלָיו נראה לי בס"ד התורה מכונית בשם 'חֶרֶב' כמ"ש (לעיל דף סג) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ (תהלים מה, ד) בדברי תורה כתיב, ולכן אמרינן לעיל (דף לג) חרב בא לעולם על ביטול תורה, ולכן אמרינן בסנהדרין (דף צד) שנעץ חזקיהו המלך ע"ה חרב בבית המדרש, ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב. וידוע שתורה שבכתב חמשה ספרים, ושבעל פה ששה סדרים, ופרשתי בס"ד הטעם שעשה השם יתברך ככה זו חמשה וזו ששה, להורות שצריך ללמוד התורה בשמחה, וידוע 'וה' לשון שמחה, כמ"ש רבותינו ז"ל 'בין וי ל'וה' ניצול רבן יוחנן בן זכאי'. ולכן אומות העולם שמאסו בתורה שבכתב ושבעל פה שנמשלה לחרב שהיא חמשה וששה ירדה חורבה להם, והיינו 'חרב' עם אותיות 'וה' הוא צירוף 'חורבה', אבל לישראל נעשה צירוף 'רחובה' ולכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, מה) וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.

    אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ, שֶׁסְּדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. צריך להבין מה ענין הדמיון הזה? וגם דמיון הַשָּׁנִי של כַתּוֹלָע? ונראה לי בס"ד דהעונות מתהוים משני סיבות, הא' מחמת הסיגים הדבוקים בנפש מקודם בואה לעולם הזה שהם אצלה מעת שבירת הכלים, כי הנפשות המה מן הכלים שנשברו, וקצב להם הקב"ה זמן ששת אלפים שנה מששת ימי בראשית, שבמשך שנים הללו יוגמר ויושלם תיקונם ובירורם, והנפש תבא לעולם הזה לטהר עצמה מן הסיגים ההם הדבקים בה על ידי עסק התורה והמצות, ולכן יזדמן כי הסיגים אלה יתגברו בה, ועל ידי כך תבא לידי חטא ועון בעולם הזה, ועל עונות הנעשים מסיבת הסיגים האלה אשר בעבורם נסדרו ששת אלפים שנה של העולם מזמן ששת ימי בראשית, אלה כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ על ידי התשובה. ומין עונות הב' המה המתהוים אצל האדם מחמת שהוא מטמא עצמו בידים, שנמשך אחרי ההבל ועל ידי כך (משלי כד, לא) עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, שדבקו בו כוחות טומאה רבים עד שהחטיאוהו בכמה עונות, וזה המין ידמה לְתּוֹלָע המתהוה בפרי מחמת סרחון הפרי, וכן מתהוה בקרקע מחמת סרחון ועפוש הקרקע, ואלו העונות קשים מאד, דאפילו בתשובה לא יתלבנו כלבנת השלג, אלא יהיו כצמר הלבן של הכבשים. ועל זה אומר (ישעיהו א, יח) אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. והנה בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש, דהימים והלילות סדרן והילוכן ומצבם ועמידתם המה נוסדו על אדני הטבע, והעונות רוב בכל המה נעשים אצל האדם על פי היקש הטבעי, אך יש עונות שהם יוצאים מהקש הטבעי, וכהנך דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים דף קיג) שלשה אין הדעת סובלתן עני גאה, עשיר מכחש, זקן מנאף, ויש עוד כיוצא באלו שהם נגד הטבע. ולזה אמר אִם יִהְיוּ כַּשָּׁנִים הללו שסדורות ובאות על פי חוקי הטבע, וכן חֲטָאֵיכֶם אינם יוצאין מחוק הטבע, על אלו אני מבטיח אתכם כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ לפי שיש לכם התנצלות! עד כאן דבריו נר"ו.

    לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם, וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם יש להקשות תיבת 'נָא' אין לה משמעות במאמר זה לכאורה? ועוד מה שאמר 'יוֹכִיחוּ' לפי פשוטו הוא שיאמרו להם דברי תוכחה על עונותם, ולמה זה באבותם שהם יוכיחום? ועוד הוא יתברך אמר להם שילכו אצל אבותם כדי להוכיח אותם, והם משיבים 'לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלֵינוּ' מה תשובה היא זאת, וכי אם לא בקשו רחמים עליהם לא יוכלו להוכיח אותם על עונותם?! ועוד יש להקשות באומרו הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ'! מה אמרו ומה עשו עד שנתרצה להם כל כך ומצאו חן כל כך להלבין שיהיו כזכיות? ונראה לי בס"ד דידוע מחכמי האמת שכל איש ישראל יש לו לבוש אור לנשמתו, אשר על ידי הלבוש הזה תהיה מבוררת ומסויימת וניכרת שהיא מהיכלא דמלכא חלק אלוה ממעל, ונראית בזה גדולתה ומעלתה על המלאכים, דמחצב הנשמות הוא למעלה ממחצב המלאכים, ובלבוש הזה ניכרת ונודעת שהיא מהיכלא דמלכא, והאדם החוטא מקלקל הלבוש הזה על ידי חטאיו! אך יש אדם מאבדו לגמרי ומניחה לנפשו ערומה, ויש מקלקלו במקצת שמחליש אורו וכוחו, כי על זה הלבוש מברכים כל יום ב' ברכות, א' מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים כנגד המאבד לגמרי, וא' נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ כנגד המחליש דוקא וכנזכר בספר הכונות. והנה לעתיד רוצה הקב"ה לתקן את כל ישראל בבת אחת והתיקון הוא בלבושים הנזכרים אשר נתקלקלו, שצריך לחדש מלבוש חדש לאותם שאבדום לגמרי, ולחזק ולאמץ לאותם אשר רק החלישום והחשיכו אותם, כדי שעל ידי תיקון הלבושים האלה יהיו ישראל מבוררים ומסוימים ונכרים שהם בניו יתברך. ולכך אומר להם לְכוּ נָא אֶל אֲבוֹתֵיכֶם אין 'נָא' אלא 'תְּפִלָּה' פירוש תתפללו ותבקשו על קברי אבותיכם שיתפללו ויבקשו רחמים בעדכם כדי שבזכותם יוֹכִיחוּ אֶתְכֶם, 'יוֹכִיחוּ' רצונו לומר 'יִבְרְרוּ' כמו שנאמר (בראשית כד, יד) אֹתָהּ 'הֹכַחְתָּ' לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק שכתב רש"י 'בררת' לעבדך ליצחק, וכן כאן הכונה שיתפללו לפני על בירור והיכר שאעשה לכם באותם הלבושים אשר יתחדשו בעבורכם שבהם תהיו מסויימין ונכרים ומבוררים שאתם מבני היכלא דמלכא. והם משיבים אֲבוֹתֵינוּ לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלֵינוּ, ואם כן שמא גם עתה לא ישתדלו לעזור אותנו בתפילתם וזכותם כפי מה שצריך לנו, על כן אין אנחנו רוצים תיקון שלנו על ידי תפילת האבות אלא רק על ידך! ועתה יאמר ה' מה שתרצה לגזור עלינו צער ויסורין בעבור כפרת עונותינו, כדי שעל ידי כך נטהר ונזדכך ויושלם תיקון שלנו ויתחדשו המלבושים של נפשותינו, ומאחר שהם מסרו עצמם בלב שלם ביד השם יתברך כאשר יגזור עליהם, אז מחשבתם הטובה צרפה למעשה והעלה עליהם כאלו עשו כל מה שראוי לגזר עליהם יסורין וצער, ולכן אמר להם הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי מסרתם עצמכם בלב שלם במה שאני אביא עליכם אין אתם צריכים עוד יסורין בפועל, אלא עתה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ מאליהם כענין אותם הקונים עולמם בשעה אחת! ודומה לזה מעשה הידועה באותו האיש שלא הניח עבירה בעולם שלא עשאה, והנה יום אחד נתחרט מאליו ובא אצל הרב, ומסר עצמו בלב שלם באומרו שהוא מוכן ולקבל עליו כל ארבע מיתות בית דין ממש! וכל מה שיגזור עליו לכפרתו יקבל ברצון טוב! ואמר לו הרב זאת אעשה לך אתן כלי מלא עופרת על האש ואצוק אותו לתוך פיך ובזה תכופר! אמר לו הנני מוכן לקבל ברצון מהר ועשה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, ויביא הרב כלי מלא גחלי אש ויקח כלי מלא עופרת ויחממו לפניו עד שנמוח כמים וזה רואה, ויאמר לו שכב על הארץ, וישכב ויפתח פיו מאליו ולא היה צריך לתפוס אותו, אך הרב צוה למשרתו בסתר להושיט לו מאחריו כף מלא דבש, והרב לקח בידו כלי העופרת מעל האש להריקו לתוך פיו, ותיכף לקח בשמאלו כף הדבש שהושיט לו המשרת מאחוריו, ושפך לתוך פיו הפתוח כף הדבש, ויקרא הרב בקול גדול וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר (ישעיהו ו, ז), וזה האיש נבהל על הדבר ויצעק מה זה איה העופרת, אמר לו הרב אין אתה צריך לעופרת, מאחר שקבלת עליך הדבר בלב שלם הרי זה כאלו נעשה ממש וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וכו'! וכן הדבר כאן, כיון שמסרו עצמם ביד השם יתברך ואמרו יֹאמַר ה' מה שתרצה לגזור עלינו מן היסורין הקשים, לא צריכין לבא היסורין בפועל ודי בקבלה זו, ולכך כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, בישרם להאיר להם בשלשה אלפי"ן דשם 'אהיה' שהם מספר של"ג [333] :

    אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? עַכְשָׁיו יֹאמַר ה'. יש להקשות והלא בראשית מאמר אמרו אֵצֶל מִי נֵלֵךְ ולמה חזרו עתה לומר פעם שנית? ונראה לי בס"ד כונתם עתה לומר אֵצֶל מִי הבינה שנקראת מִי נֵלֵךְ על דרך שאמר (תהלים קל, ג) אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי 'מִי יַעֲמֹד' רצונו לומר מִי הבינה יַעֲמֹד לנו, כי בה תלוי חירות השבים בתשובה ומתחרטים על עונותיהם וכנזכר באדרא. והנה מספר שָּׁנִים [400] הוא ת', כנגד ת' כוחות של סטרא אחרא, בסוד (בראשית לב, ז) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, וְ'עִמּוֹ' של עֵשָׂו הוא אומת אֱדוֹם, וזהו אדום כַּ שָּׁנִים, ואם תסיר מן מספר ת' מספר 'בִּינָה' [400] שהוא ס"ז [67] ישאר מספר של"ג [333] שהוא ג' פעמים אל"ף [111], והיינו על ידי הארת הבינה שמספרה ס"ג יוסרו בחינת ה'שָּׁנִים' שהם העונות ויהיו של"ג, ולכן 'אֱלוּל' [400] נבחר לתשובה שהוא מספר 'בִּינָה' [400].

    אֵימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעִי רַחֲמֵי עֲלַיְהוּ. אף על גב דידע הקב"ה מעיקרא דאף על גב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים ישיב יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, עם כל זה בא ללמדנו בזה דאף על פי שהידיעה אמת, הבחירה חפשית ואין ידיעתו מכרחת, ולכן אמר לו אף על פי שידע שישיב כמו שהשיב באמת. גם נראה לי בא ללמדנו בזה שהאדם ישתדל לעשות עזר להטות הבחירה כפי יכלתו.

    יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ נראה לי בס"ד הם כונתם בזה לטובה, כי 'יִמָּחוּ' הוא לשון 'קִנּוּחַ' כמו (משלי ל, כ) אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ,, וכן (מלכים ב' כא, יג) כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת, ורצונו לומר יקנח גופם ונשמתם מן העונות והסיגים הנדבקים בהם! ואמרו בלשון זה להעלים הדבר מן המקטרגים שלא יבינו כונתם ויקטרגו על רוב אשמת ישראל, כי הם יחשבו יִמָּחוּ וכן הוטעו. והקב"ה יודע האמת, אך לא ערבו דבריהם אלו לפני הקב"ה כי לא באו בטענה להצלתם, אלא תשובתם היתה כמו דרך בקשה ותפלה, מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה בא בטענה בדינא ודיינא. ואחרי זה בא לידי ספר מראית העין להגאון חיד"א ז"ל, ופירש שם בשם הגאון מהר"ח בן עט"ר ז"ל דקיימא לן (סנהדרין יז.) 'פתחו כולם לחובה זכאי' וקיימא לן (סנהדרין לב.) 'המלמד חובה יכול לחזור בו ללמד זכות' ולא להפך, לכן אברהם אבינו חש פן יצחק שהוא גבורה ילמד חובה, וגם יעקב יטה אליו ללמד חובה, ואז לא יועלו דבריו אם ילמד זכות כי הם רבים, לכך לימד חובה תחלה, שאם יראה שניהם למדו חובה אז ישאר בשלו ויהיו מוצלים מדין 'פתחו כולם לחובה זכאי' ואם יראה שלמדו זכות הוא יכול לחזור בו וללמד זכות כמותם! וכן נמי כזאת חשב יעקב אבינו ע"ה ולימד חובה עד שיראה מה יעשה יצחק? עד כאן דבריו והוא ישוב נכון! אך צריך להבין, אם כן בהשכל ודעת עשו אברהם ויעקב אבינו ע"ה, שגם הם כונתם להציל, ולמה לא ערבו דבריהם לפני הקב"ה? ונראה לי בס"ד, כי מה שהיו רוצים לעשות הצלת ישראל מדין 'פתחו כולם לחובה זכאי' אין זה שבח לישראל, מה שאין כן טענות יצחק שלימד זכות ברור בטענה, משל לשנים שנתפסו על דבר של חיוב מיתה, האחד יצא בדימוס על ידי זכות וניצול, ואחד נתחייב צליבה, וכאשר באו לצלבו שאלו אותו מה שמך ואמר שמו שהוא כשם המלך, ובעל כרחם פטרוהו שלא רצו שיהיה צלוב שמו כשם המלך, הרי גם זה ניצול, אך איזה משובח? אותו שניצול מחמת זכות שיצא זכאי בעיקר הדין! וכן הענין כאן לכך אמר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא, וְלָא בְּדַרְדְּקֵי עֵצָה, והא דקרי לה לגבי אברהם טַעְמָא, כי הוא היה הראשון שחידש לומר דבר זה, אבל יעקב אבינו ע"ה כבר שמע וידע שאברהם אבינו ע"ה אמר תשובה זו והוא למד ממנו להשיב כמוהו, לכך קרא לה לגבי דידי עֵצָה, כי לשון עצה יפול על דבר הנלמד מאחרים שנמסר מזה לזה.

    אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, 'בָּנַי' וְלֹא 'בָּנֶיךָ'? בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע', קָרָאתָ לָהֶם: "בְּנִי בְכֹרִי" עַכְשָׁיו 'בָּנַי' וְלֹא 'בָּנֶיךָ'. פירש רש"י אף על גב דקראם בְּנִי בְכֹרִי במצרים ועדיין לא הקדימו, מכל מקום לפניך גלוי העתיד וכאלו מאתו זמן הקדימו, ואם כן גם חטאם שעשו אחר כך גלוי וידוע לפניך מתחלה, ולמה לא עכב חטאתם את קריאת השם של 'בְּנִי בְכֹרִי' שקראת להם? אלא ודאי אף על פי שחוטאין לא יסתלק מהם תואר 'בָּנִים'! ולמה עתה תאמר לי שהם בָּנֶיךָ ולא תאמר בְּנִי?! אי נמי דן קל וחומר אם במצרים שהיו עובדין עבודה זרה קראת אותם 'בְּנִי בְכֹרִי' על שם שעתידין להקדים, אם כן כ"ש שאחר שהקדימו בפועל שיועיל זכות זה שלא יסתלק מהם תואר 'בָּנִים'! ומה שזכו לתואר 'בְכֹרִי' גם כן ולא די להם תואר 'בְּנִי' בלבד, היינו כיון דְהִקְדִּימוּ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע', לכך מדה כנגד מדה יזכו לתואר כבוד שיש לו דין קדימה על הבנים בכל דבר.

    3 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Shabbat 89b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 89, Amud Bet, about 499 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 130 words

      Opens “שפרו ורבו עליה ישראל מדבר סיני שירדה…”

      Named: רבה.

    2. Segment 266 words

      Opens “מנין שקושרין לשון של זהורית וכו'. ״כשנים״?…”

      Named: רבא.

    3. Segment 368 words

      Opens “ויאמרו לפניו: רבש"ע אצל מי נלך? אצל…”

    4. Segment 4101 words

      Opens “א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מ"ד…”

      Named: שמואל.

    5. Segment 588 words

      Opens “ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם…”

    6. Segment 637 words

      Opens “א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראוי…”

      Named: אבא.

    7. Segment 748 words

      Opens “מתני׳ המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה…”

      Named: רבי יהודה.

    8. Segment 837 words

      Opens “גמ׳ תנינא חדא זימנא קנה כדי לעשות…”

    9. Segment 924 words

      Opens “תבלין כדי לתבל ביצה קלה: ורמינהו תבלין…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 89b · Segment 6 — “א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראוי היה יעקב…

    • Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim

      Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.

      Source: Shabbat 89b · Segment 1 — “שפרו ורבו עליה ישראל מדבר סיני שירדה שנאה לעכו"ם…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Shabbat 89b · Segment 4 — “א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מ"ד (ישעיה סג,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 89b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026