Talmud Builders

    Shabbat 107b

    Back to index

    English translation — Shabbat 107b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1with regard to those animals enumerated by the Sages as having skin, since their skin is considered by the Sages to be similar to their flesh. The Gemara asks: On the contrary, those that the Sages enumerated , whose skin and flesh are equated, do not have skins. And Abaye said: This is what the tanna in the baraita is saying: Only those that the Sages did not enumerate have skin discrete from their flesh. Rava said to him: Doesn’t the baraita say the opposite: That those enumerated by the Sages have skin discrete from their flesh? Rather, Rava said: This is what the baraita is saying: Only the skin of those animals enumerated by the Sages transmits impurity like flesh. The Gemara asks: Is that to say by inference that Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that even the creeping animals not enumerated by the Sages also transmit impurity? Isn’t the opposite taught, that Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: The eight creeping animals have skin that does not transmit impurity? Rav Adda bar Mattana said to resolve it this way: And the Rabbis say: With regard to impurity, those animals enumerated by the Sages do not have skin. According to this explanation, Rabbi Yoḥanan ben Nuri and the Rabbis disagree only with regard to the laws of impurity.

    2But still, is it clear that they do not disagree with regard to the matter of Shabbat? Wasn’t it taught in a baraita : One who traps one of the eight creeping animals mentioned in the Torah on Shabbat is liable, as is one who wounds them, if they are creeping animals that have skins? And what is considered to be an irreversible wound? It is a wound where the blood collects in a single spot beneath the skin, even if it does not emerge. Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: The eight creeping animals have skins. Apparently, there is disagreement with regard to Shabbat as well.

    3Rav Ashi said: Who is the first tanna ? It is Rabbi Yehuda, who follows the texture of the skin. He does not distinguish between those creeping animals whose skin is considered like flesh and those whose skin is discrete from the flesh as the verses may imply; rather, creeping animals are distinguished based on the texture of their skin, as we learned in a mishna that Rabbi Yehuda says: Even though the lizard is mentioned in the verse, it has the same ruling as the weasel because the weasel has skin discrete from its flesh. However, the Rabbis, who disagree with Rabbi Yoḥanan with regard to impurity, concede with regard to Shabbat and hold that all creeping animals have skins. The Gemara asks: If so, the phrase in the baraita : This is the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, is difficult. It should have said: This is the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri and those who disagree with him, as the Rabbis who disagree with him with regard to impurity concede to him with regard to the laws of Shabbat. The Gemara responds: This is not difficult. Emend the baraita and teach: The statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri and those who disagree with him.

    4Levi raised a dilemma before Rabbi Yehuda HaNasi: From where is it derived that a wound is defined as something irreversible? He answered him that it is derived as it is written: “Can a Cushite change his skin, or a leopard its spots [ ḥavarburotav ]?” (Jeremiah 13:23). The Gemara explains: What does ḥavarburotav mean? If you say that they are spotted marks on the leopard’s skin, that phrase: Or a leopard its spots, should have been: Or a leopard its colors. Rather, ḥavarburotav means wounds, and they are similar to the skin of a Cushite: Just like the skin of a Cushite will not change its color to white, so too a wound is something that does not reverse.

    5We learned in the mishna: And one who traps other abominations is exempt. The Gemara infers: If one kills them he is liable. The Gemara asks: Who is the tanna who holds this opinion? Rabbi Yirmeya said: It is the opinion of Rabbi Eliezer, as it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: One who kills lice on Shabbat is akin to one who kills a camel on Shabbat. Apparently, he is the Sage who holds that one is liable for killing any living creature. Rav Yosef strongly objects to this: Perhaps this is not so, as the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer only with regard to lice, which do not procreate. However, with regard to other abominations and crawling things that procreate, they do not disagree with him.

    6And fundamentally they both derived this halakha from the reddened ram skins used to cover the Tabernacle. Rabbi Eliezer holds that liability for killing an animal on Shabbat exists only with regard to animals like rams. Just as rams have their lives taken and die, so too, one is liable for killing any animal whose life is taken, including lice. And the Rabbis also hold that liability for killing an animal on Shabbat exists only with regard to animals like rams. Just as rams procreate, so too, one is liable for killing any creature that procreates. One is not liable for killing lice, which do not procreate. Abaye said to Rav Yosef: And lice do not procreate? Didn’t the Master say: The Holy One, Blessed be He, sits and sustains everything from the horns of wild oxen to the eggs of lice? Apparently, lice reproduce by laying eggs. Rav Yosef answered him: There is a species of insect that is called lice eggs, but lice themselves do not actually lay eggs.

    7Again he asked: And wasn’t it taught in the baraita that lists types of creeping animals: Tefuyei , a type of insect, and lice eggs? He answered him: There is a species of insect called lice eggs. Again he asked: And still, there is the issue of a flea, which procreates according to all opinions, and nevertheless, it was taught in a baraita : With regard to one who traps a flea on Shabbat, Rabbi Eliezer deems him liable and Rabbi Yehoshua deems him exempt. Rav Ashi said: Are you raising a contradiction between trapping with killing? Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree only in that one Sage, Rabbi Eliezer, holds that one is liable for trapping even a species that is not typically trapped; and one Sage, Rabbi Yehoshua, holds that one is exempt in that case. However, with regard to killing, even Rabbi Yehoshua concedes that one is liable.

    8We learned in the mishna that one who traps creeping animals for a specific need is liable, but one who traps them for no specific need is exempt. The Gemara asks: Who is the tanna who holds this way? Rav Yehuda said that Rav said: It is Rabbi Shimon, who said that for a prohibited labor performed not for its own sake, one is exempt.

    9Some taught the statement of Rav in reference to this: With regard to one who drains an abscess in a boil containing pus on Shabbat, if his intention is to create an opening for it he is liable; if his intention is to remove pus from it he is exempt. The Gemara asks: Who is the tanna who holds this way? Rav Yehuda said that Rav said: It is Rabbi Shimon, who said that for a prohibited labor performed not for its own sake, one is exempt.

    10Some teach the statement of Rav as referring to this: With regard to one who traps a snake on Shabbat, if he engages in its trapping so it does not bite him, he is exempt; if he does so for medicinal purposes he is liable. The Gemara asks: Who is the tanna who holds this way? Rav Yehuda said that Rav said: It is Rabbi Shimon, who said that for a prohibited labor performed not for its own sake, one is exempt.

    11Shmuel said: With regard to one who removes a fish from the sea, when an area on the skin of the fish has dried up the size of a sela , he is liable. A fish in that condition cannot survive, and therefore the individual who removed it from the water is liable for killing it. Rabbi Yosei bar Avin said: That is so as long as the skin that dried is between its fins. Rav Ashi said: Do not say that this halakha applies only in a case where it actually dried. Rather, it applies even if the fish has dried to the extent that mucus has formed, and if one were to touch that area it would stick to his fingers.

    12Mar bar Hamdurei said that Shmuel said: One who reached his hand into the innards of an animal on Shabbat and detached a fetus that was in its womb is liable. The Gemara asks: What is the reason for this? It does not make sense to consider the fetus as a full-fledged living creature. Rava said: Bar Hamdurei explained this to me. Didn’t Rav Sheshet say: One who detaches hops on Shabbat from the shrubs and thorns on which they are growing is liable for uprooting an object from its place of growth? Here, too, in the case of the fetus, one is liable for uprooting an object from its place of growth. Abaye said: One who detached

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    למה שמנו חכמיםבשחיטת חולין אלו שעורותיהן כבשרן והא ודאי משבשתא היא אדרבה למה שמנו חכמים אין להם עור דהא עורותיהן כבשרן קאמרי:

    ואמר אביי הכי קאמר אין עור חלוק מבשראלא לאותן ד' שלא מנו חכמים חולד ועכבר וצב ותנשמת אבל האנקה הכח והלטאה והחומט אין עורן חלוק מבשרן ולא הוי חבורה ומ"מ קשיא לרב:

    א"ל רבא והא למה שמנו קאמרולא טעי תנא בין מנו ללא מנו:

    אין עור מטמא כבשר כו'והכי קאמרי ליה דקאמרת לענין שבת יש להן עור אבל לענין טומאה עורותיהן כבשרן דאיתרבו מהטמאים אין עור מטמא כבשר אלא לאותן ארבעה שמנו:

    מכלל דר' יוחנן כו'בתמיה והא קתני התם גבי טומאה דכל ח' שרצים לר' יוחנן בן נורי יש להן עורות:

    תריץ הכיסמי מברייתא אלא ותני אין עור למה שמנו חכמים ומיהו לרב לא תקשי דהכי קאמרי ליה לענין שבת מודינא לך דהחובל בהן חייב אבל לענין טומאה פליגא דאין עור לאותן ד' שמנו:

    בשרצים שיש להן עורותלאותן ד' שלא מנו:

    נצרר הדםנאסף ונקשר במקום אחד שוב אינו חוזר ונבלע:

    מאן ת"קדהך מתניתא דאמר בשרצים שיש להן עורות דמשמע דיש מהן דפטור:

    רבי יהודה היאדלענין טומאה לא יליף מאלה הטמאים אלא ההוא דאית ליה גישתא שעורו עב ויש לו עור ממש אינו כבשר ושאינו עב הוי כבשר והלטאה משום דעורה עב משוי ליה כחולדה בהעור והרוטב הלכך לענין שבת נמי לאו עור הוא בשלש מהן אנקה וכח וחומט אבל לרבנן דהעור והרוטב שמנו הלטאה בהך שעורותיהן כבשרן אלמא דטעמייהו לאו משום עור ולאו עור אלא משום דרשה דקרא לענין טומאה הוא דפליגי משום קרא אבל לענין שבת מודו דודאי עור הן:

    דברי ר' יוחנן בן נורידקתני בההיא ברייתא דלעיל לענין שבת כיון דלא איפלגו רבנן עליה אלא לענין טומאה דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו מיבעי ליה:

    מנין לחבורה שאינה חוזרתולמילף דההיא דחוזרת לאו חבורה היא כגון הנך דאין להן עור שנצרר בו הדם חבורתו חוזרת לקדמותה או מכה קטנה שלא נצרר הדם:

    אילימא דקאי ריקמי ריקמיונמר ממש אמר קרא שהוא מנומר בגוונים:

    אלא ככושי כו'והאי נמר לשון תמורה היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו כלומר וימיר חבורת עורו לחזור לקדמותו שלא יתקשה העור במקום המכה:

    גמלמשום דגדול הוא נקט ליה:

    מאיליםאילים מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן בשביל עורותיהן:

    והא אמר מרבשמעתא קמייתא דמס' ע"ז:

    ביצי כיניםקס"ד כינים קטנים כשיוצאים מביציהן:

    הטפוייןשירוץ הטפויין וביצי כינים מתניתא היא ולא ידענא היכא תניא:

    הצד פרעושממקום שאינו ניצוד ועומד כגון מעל גבי קרקע או מבגדיו מבחוץ:

    להוציא ממנה לחהמלאכה שאינה צריכה לגופה היא שהפתח היא המלאכה וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו:

    הצד נחשנמי הצידה היא המלאכה וזה אינו צריך לצידה אלא שלא תשכנו ואם יודע שתעמוד ולא תזיקנו לא היה צד:

    השולה דגשהיה ניצוד ועומד מבעוד יום:

    כסלעכרוחב סלע:

    חייבמשום נטילת נשמה דתו לא חיי:

    עביד רירישנוגעין בו וחוט הרירין נמשך מן האצבע:

    דלדלעקר שהפילתו על ידי דלדול זה:

    בר המדורי אסברא ליטעמא דהא מילתא:

    כשותאהומלון וגדל מתוך ההיזמי מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו:

    מיחייבואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא (עירובין דף כח:) מאוירא רבי:

    שבת 107 עמוד ב

    1למה שמנו חכמים. אדרבה, למה שמנו חכמים אין להם עור! ואמר אביי, הכי קאמר: אין עור חלוק מבשר אלא למה שלא מנו חכמים, אמר ליה רבא: הא ״למה שמנו חכמים״ קאמר? אלא אמר רבא, הכי קאמר: אין עור מטמא כבשר אלא למה שמנו חכמים. מכלל דרבי יוחנן בן נורי הנך נמי דלא מנו חכמים מטמאין? והא קתני, ר' יוחנן בן נורי אומר: ח' שרצים יש להן עורות ולא מטמאין! [אמר רב] אדא בר מתנה: תריץ הכי, וחכמים אומרים: לענין טומאה אין עור למה שמנו חכמים.

    2ואכתי, לענין שבת לא פליגי? והתניא: הצד אחד מח' שרצים האמורים בתורה, החובל בהן חייב, בשרצים שיש להן עורות. ואיזו היא חבורה שאינה חוזרת נצרר הדם אע"פ שלא יצא. רבי יוחנן בן נורי אומר: ח' שרצים יש להן עורות.

    3אמר רב אשי: מאן ת"ק רבי יהודה דאזיל בתר גישתא. דתנן, ר' יהודה אומר: הלטאה כחולדה. אבל רבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן לענין טומאה, לענין שבת מודו ליה. אי הכי, האי ״דברי רבי יוחנן בן נורי״, ״דברי רבי יוחנן ומחלוקתו״ מיבעי ליה! תני: ״דברי רבי יוחנן בן נורי ומחלוקתו״.

    4בעא מיניה לוי מרבי: מנין לחבורה שאינה חוזרת? דכתיב: ״(ירמיהו יג״, כג) ״היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו מאי חברבורותיו אילימא דקאי ריקמי ריקמי האי ״ונמר חברבורותיו ״נמר גווניו״ מבעי ליה! אלא ככושי: מה עורו דכושי אינה חוזרת, אף חבורה אינה חוזרת.

    5ושאר שקצים כו'. הא הורגן חייב. מאן תנא? א"ר ירמיה: ר"א היא. דתניא, ר"א אומר: ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת. מתקיף לה רב יוסף: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה, דאינה פרה ורבה. אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין לא פליגי.

    6ושניהם לא למדוה אלא מאילים. רבי אליעזר סבר כאילים: מה אילים שיש בהן נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה. ורבנן סברי כאילים: מה אילים דפרין ורבין אף כל דפרה ורבה. א"ל אביי: וכינה אין פרה ורבה? והאמר מר: יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים! מינא הוא דמיקרי ״ביצי כינים״.

    7והתניא: טפויי וביצי כינים! מינא הוא דמיקרי ״ביצי כינים״. והרי פרעוש דפרה ורבה, ותניא: הצד פרעוש בשבת, רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר! אמר רב אשי: צידה אהריגה קרמית?! עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ור' יהושע, אלא דמר סבר: דבר שאין במינו ניצוד חייב, ומר סבר: פטור. אבל לענין הריגה אפילו רבי יהושע מודה.

    8הצדן לצורך חייב וכו'. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב: ר' שמעון היא, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה.

    9איכא דמתני לה אהא: המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה לחה פטור. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב: ר' שמעון היא, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה.

    10ואיכא דמתני לה אהא: הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, אם לרפואה חייב. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

    11אמר שמואל: השולה דג מן הים, כיון שיבש בו כסלע חייב. א"ר יוסי בר אבין: ובין סנפיריו. אמר רב אשי: לא תימא יבש ממש, אלא אפילו דעבד רירי.

    12אמר מר בר המדורי אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב. מאי טעמא? אמר רבא: בר המדורי אסברא לי, לאו אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. הכא נמי, מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. אמר אביי: האי מאן דתלש׃

    Tosafot

    אמר אביי אין עור חלוק מבשר כו'מסקנא דפירכא היא מאביי דודאי אליבא דאביי פליגי לענין שבת אבל למאי דמפרש רבא ורב אדא לא פליגי מידי לענין שבת ותימה הוא כיון דלא קיימא שינויא דאביי היכי פריך מינה:

    הצד את הפרעוש כו' ר"י פוטרמשמע דפטור אבל אסור ואומר ר"י בשם הרב פורת דאפ"ה אם נושך האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צער שרי אבל אם הוא באותו ענין על האדם שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו:

    יש ספרים דגרסי מ"ט מחייב רבי אליעזר לאו משום דפרה ורבה ושיבוש הוא דהא אפילו בכינה מחייב רבי אליעזר ופרעוש נקט לרבותא דרבי יהושע דאפילו פרעוש פוטר ושינויא נמי דמשני לא משמע דגריס ליה ור"ת נמי מחקו מספרו:

    כיון שיבש בו כסלעבניצוד ועומד במים מיירי מדלא מחייב ליה עד שיבש כסלע:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rav Nissim Gaon

    משכחת לה בתורת כהנים הטמאים לרבות עורותיהן יכול עורות כולן ת"ל אלה אלו עורות הטמאים עור האנקה והכח והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה ר' יוחנן בן נורי אומר ח' שרצים יש להן עורות ומשכחת לה עוד במסכת חולין בפרק העור והרוטב (חולין דף קכב) אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור החזיר של ישוב ר' יוסי אומר אף עור חזיר הבר עור חטרת גמל הרכה ועור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסות ועור בית הבושת ועור השליל ועור שתחת האליה ועור האנקה והכח והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה הרי אלו שמנו אותם חכמים מטמאין עורן כבשרן ואין להן עור שהוא חלוק מבשרן לענין טומאה:

    מלאכה שאינה צריכה לגופהדפליגי בה ר' יהודה ור' שמעון כבר כתבנוה בפרק יציאות השבת:

    אמר רב ששת האי מאן דעקר כשותא מהנה והיזמנה חייב משום עוקר דבר מגידוליו. משתכח בפרק בכל מערבין (עירוביו דף כח) ר' זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפיתח' דבי ר' יהודה בר אמי אמר כי חלפי רבנן איקום מיקמייהו ואקביל אנרא נפק אתא ינוקא אמר ליה מאי אגמרך רבך בכשות אמר ליה כשות בורא פרי האדמה כשות נמי מארעא קא רביא דהא קא חזינן דקטלינן להי להיזמא ומיתא כשותא ובפרק ר"א אומר תולין את המשמרת (דף קלט) אמרו מכריז רב (מטא זמן כשותא) [האי מאן] דבעי למיזרע כשותא בכרמא ניזרע: מאן דתליש פיטורא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 107b

    Shabbat 107b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 533 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    למה שמנו חכמים בשחיטת חולין אלו שעורותיהן כבשרן והא ודאי משבשתא היא אדרבה למה שמנו חכמים אין להם עור דהא עורותיהן כבשרן קאמרי:

    ואמר אביי הכי קאמר אין עור חלוק מבשר אלא לאותן ד' שלא מנו חכמים חולד ועכבר וצב ותנשמת אבל האנקה הכח והלטאה והחומט אין עורן חלוק מבשרן ולא הוי חבורה ומ"מ קשיא לרב:

    א"ל רבא והא למה שמנו קאמר ולא טעי תנא בין מנו ללא מנו:

    אין עור מטמא כבשר כו' והכי קאמרי ליה דקאמרת לענין שבת יש להן עור אבל לענין טומאה עורותיהן כבשרן דאיתרבו מהטמאים אין עור מטמא כבשר אלא לאותן ארבעה שמנו:

    מכלל דר' יוחנן כו' בתמיה והא קתני התם גבי טומאה דכל ח' שרצים לר' יוחנן בן נורי יש להן עורות:

    תריץ הכי סמי מברייתא אלא ותני אין עור למה שמנו חכמים ומיהו לרב לא תקשי דהכי קאמרי ליה לענין שבת מודינא לך דהחובל בהן חייב אבל לענין טומאה פליגא דאין עור לאותן ד' שמנו:

    בשרצים שיש להן עורות לאותן ד' שלא מנו:

    נצרר הדם נאסף ונקשר במקום אחד שוב אינו חוזר ונבלע:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 107b · Sefaria

    Tosafot

    אמר אביי אין עור חלוק מבשר כו' מסקנא דפירכא היא מאביי דודאי אליבא דאביי פליגי לענין שבת אבל למאי דמפרש רבא ורב אדא לא פליגי מידי לענין שבת ותימה הוא כיון דלא קיימא שינויא דאביי היכי פריך מינה:

    הצד את הפרעוש כו' ר"י פוטר משמע דפטור אבל אסור ואומר ר"י בשם הרב פורת דאפ"ה אם נושך האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צער שרי אבל אם הוא באותו ענין על האדם שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו:

    יש ספרים דגרסי מ"ט מחייב רבי אליעזר לאו משום דפרה ורבה ושיבוש הוא דהא אפילו בכינה מחייב רבי אליעזר ופרעוש נקט לרבותא דרבי יהושע דאפילו פרעוש פוטר ושינויא נמי דמשני לא משמע דגריס ליה ור"ת נמי מחקו מספרו:

    כיון שיבש בו כסלע בניצוד ועומד במים מיירי מדלא מחייב ליה עד שיבש כסלע:

    Tosafot on Shabbat 107b · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    משכחת לה בתורת כהנים הטמאים לרבות עורותיהן יכול עורות כולן ת"ל אלה אלו עורות הטמאים עור האנקה והכח והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה ר' יוחנן בן נורי אומר ח' שרצים יש להן עורות ומשכחת לה עוד במסכת חולין בפרק העור והרוטב (חולין דף קכב) אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור החזיר של ישוב ר' יוסי אומר אף עור חזיר הבר עור חטרת גמל הרכה ועור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסות ועור בית הבושת ועור השליל ועור שתחת האליה ועור האנקה והכח והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה הרי אלו שמנו אותם חכמים מטמאין עורן כבשרן ואין להן עור שהוא חלוק מבשרן לענין טומאה:

    מלאכה שאינה צריכה לגופה דפליגי בה ר' יהודה ור' שמעון כבר כתבנוה בפרק יציאות השבת:

    אמר רב ששת האי מאן דעקר כשותא מהנה והיזמנה חייב משום עוקר דבר מגידוליו. משתכח בפרק בכל מערבין (עירוביו דף כח) ר' זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפיתח' דבי ר' יהודה בר אמי אמר כי חלפי רבנן איקום מיקמייהו ואקביל אנרא נפק אתא ינוקא אמר ליה מאי אגמרך רבך בכשות אמר ליה כשות בורא פרי האדמה כשות נמי מארעא קא רביא דהא קא חזינן דקטלינן להי להיזמא ומיתא כשותא ובפרק ר"א אומר תולין את המשמרת (דף קלט) אמרו מכריז רב (מטא זמן כשותא) [האי מאן] דבעי למיזרע כשותא בכרמא ניזרע: מאן דתליש פיטורא.

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 107b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    צבי שנכנס לבית עיקר דבר בעשותה אחת אחד שעשה חייב ב' שעשאו פטורין ומפרש בהמצניע בענין המוציא ככר:

    אין צידת ארי אלא בהכנסתו (לגדונדקי) [לגורזקי] שלו פי' לכלובו:

    ישב אחד על הפתח כו' אסיקנא שאם היה צבי רץ כדרכו ונתכוון אדם לנעול בפני עצמו ונעל בפניו ובפני הצבי פטור:

    נכנסה צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך ומתני' ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו השני מותר לישב ולשמור עד שתחשך:

    אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבד מהני תלת דפטור ומותר ואלו הן כו' ומפרש (לעיל ג) אע"ג דעביד בהו מעשה איכא אחריני טובא פטור (אף דלא) [אם לא] עביד בהו מעשה:

    שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב ודאי זו המפורשות במשנתנו הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור אפי' בח' שרצים היא דאי הוה שנו ח' שרצים לענין צידה והוה מיחייב הצדן בין לצורך ובין שלא לצורך ושאר שרצים ורמשים צדן לצורך [חייב] ושלא לצורך פטור (הוה) מפרש בגמ' טעמא דמילתא ופי' החובל העושה חבורה וכיון דמפרש כי חבורה זו אינה חוזרת שמעינן מינה כי עור הוא שאם נעשית בו חבורה ועשה מקומו צלקת וכיוצא בהו ומדקאמר בשמנה שרצים החובל בהן חייב מכלל שיש להן עור ומוקים לה שמואל כר' יוחנן בן נורי דאמר ח' שרצים יש להן עורות אבל רבנן לא דתנן בהעור והרוטב אלו שעורותיהן כבשרן ומנו האנקה והכח והלטאה והחומט ודקתני נמי והתנשמת דאלמא לית להו עורות דכל מאי דאית ליה עור לא מיטמא עורו טומאת נבלות וכד מיעבד טהור והני שרצים עורותיהן כבשרן ור' יוחנן בן נורי פליג בשאר ח' ואוקמה שמואל להא מתניתין כוותיה ורב אמר אפי' תימא רבנן לאו משום דאין להן (לעכבר ולצב ולחולדה) עורות טמאו רבנן למשכייהו אלא מדרבינהו קרא אלה הטמאים לכם ודרשי אלה הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן אבל לענין חובל בשבת מודו רבנן בח' שרצים שיש להן עורות ואקשי' עלה דרב ולא פליגי והתניא הצד אחד מח' שרצים והחובל בהן חייב דברי ר' יוחנן בן נורי וחכ"א אין עור אלא למה שמנו חכמים ואתמהינן אדרבה למה שמנו חכמים אין להן עור כי עורותיהן כבשרן הוא ופריק ר' אלעא הכי קתני וחכ"א אין עור מטמא כבשר אלא מה שמנו חכמים ואמרו אלו שעורותיהן כבשרן ודייקינן מדקתני חכמים דהני ששנוין במשנה ואלו שעורותיהן כבשרן הוא דעורן טמא כבשרן והנשארין לא מכלל דר' יוחנן בן נורי דפליג עליהן סבר דאפי' הנשארין מטמאו והא ח' שרצים יש להן עורות קתני דאלמא כולן לא מטמא עורן ונדחת דתריץ רב אדא הכי וחכ"א לענין טומאה אין עור למה שמנו חכמים כלומר אין להן עור אלא כבשר הוא חשוב. ור' יוחנן בן נורי פליג ואמר יש להן עורות ואקשי' וכי לענין טומאה פליגי לענין שבת לא פליגי והתניא הצד אחד משמונה שרצים והחובל בהן חייב בשרצים שיש להן עור ואי זו היא חבורה כל שאינה חוזרת נצרר הדם אע"פ שלא יצא.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 107b · Sefaria

    Rashba

    גמרא אמר ר' יהודה מאן ת"ק רבי יהודה דאזיל בתר גישתא. פירש רש"י ז"ל: דלית ליה אלה הטמאים, אלא משום דאזיל בתר גישתא אמר דהני לית להו עורות, הלכך מתניתין דהחובל בהן ודאי דלא כותיה. והקשו עליו בתוס' דהא רבנן נמי אזלי בתר גישתא מדלא מנו תנשמת באלו שעורותיהן כבשרן דאלו שעורותיהן כבשרן ואמרינן התם בגמרא (חולין קכב, ב) מ"ט לא תני נמי תנשמת ופרקינן רבנן אזלי בתר גישתא ולא פליגי בהדי ר"י אלא בגישתא דהלטאה, ואפילו הכי אמר רב לעיל עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה דכתיב (ויקרא יא, לא) אלה הטמאים לכם. ולפיכך פירשו הם ז"ל דכולהו אית להו דרשא דאלה הטמאים לכם, ולומר דעורות יש להם, אלא שהתורה ריבתה אותן לטומאה כבשר, אלא דקרא מיעט וריבה דכתיב אלה הטמאים, אלה מיעוט הוא וה' דהטמאים ריבה, והלכך כל דאית ליה גישתא דעור ממעטינן מאלה ואינו מטמא כבשר, וכולהו אינך מטמאין כבשר דמרבינן מהטמאים, ולית להו למינהו הפסיק הענין, אלא כיון דמיעט הכתוב וריבה אזלינן בהו בתר גישתא, אלא דבגישתא דהלטאה פליגי רבנן ורבי יהודה. והם ז"ל חזרו והקשו לפירושם, דאם כן בסמוך דקאמר מאן רבנן דר' יוחנן בן נורי, ר' יהודה דאזיל בתר גישתא מכל מקום מנא ליה דפליג רבי יהודה, לימא נמי דעד כאן לא פליג אלא לענין טומאה משום דכתיב אלה הטמאים, אבל לענין שבת לא פליגי כדקאמר לרבנן, ולא העלו בו דבר. ולי נראה דהאי סוגיא לא אזלא כההיא דפרק העור והרוטב (שם) דהתם מפרש טעמא דרבנן משום דאזיל בתר גישתא, ומאן דאזיל בתר גישתא לא דריש כלל אלה הטמאים ולמינהו הפסיק הענין כדאיתא התם, ואיהו נמי תני תנשמת כדקאמרינן התם רב תנא הוא ותנא תנשמת, ושמא סבירא ליה לרב דרבנן נמי תנו תנשמת, דכל מאן דאית ליה אלה הטמאים תני אפילו תנשמת, דאי לא לא לכתביה רחמנא לתנשמת בהדי דאנקה והכח, לכתביה גבי החלד והעכבר, והא דקאמר רב הכא דרבנן לא פליגי אלא לענין טומאה ומשום דכתיב אלה הטמאים, אזיל לטעמיה דהתם, אבל למ"ד התם דרבנן לא תנו תנשמת, לית ליה אלה הטמאים, אלא כולה מלתא משום דאזלי בתר גישתא, בין לענין טומאה בין לענין שבת.

    הא דאמרינן במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגדולו. הקשה הרמב"ן ז"ל, דהא תולש כנף מן העוף (לעיל שבת עד, ב) וכן גוזז כשהן חיין, לא מחייבינן תרתי חדא משום עוקר דבר מגדולו וחדא משום תולש או גוזז, וכן (לעיל שבת צד, ב) הנוטל שערו או שפמו וצפרניו, דאלמא ליכא משום עוקר דבר מגדולו אלא בגדולי קרקע כמו שאין דישה אלא בגדולי קרקע (לעיל שבת עה, א), והכי נמי משמע בבכורות (כה א) גבי תולש צמר מבכור, דתולש לאו היינו גוזז, וכנגדו ביום טוב מותר דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו. ולפיכך פירש הוא ז"ל דדלדל את העובר משום נוטל נשמה הוא חייב, והכי קאמר אע"ג דהאי עובר לית ליה בדידיה נשמה, כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו חייב משום נוטל נשמתו ממנו, דלאו מי אמר רב ששת בגדולי קרקע דמאן דתליש כשותא מהיזמי שיניקתו תלויה בהיזמי כדאמרי' בעירובין בפרק בכל מערבין (עירובין כח, ב) דקטלין ליה להיזמתא ויבשה כשותא, ומחייב משום עוקר דבר מגדולו דהוא משום נטילת נשמה, דומיא דחובל שהוא משום נטילת נשמה מאבר אחד, וסירכא דלישנא נקט, וכן נראה מדברי הרמב"ם (פי"א, ה"א) מהלכותיו. ומה שאמרו בירושלמי בפרק כלל גדול (ה"ב) רבנן דקסרין אמרין ההיא דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מן חיותו חייב משום קוצר, לא אתי בשיטתא דגמרא דילן.

    הצד פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר פירוש: פטור אבל אסור, ובתוס' [אמרו] שאם יתירא שמא ישכנו וכל שכן אם נושך אותו, יכול להסירו דאינו אלא כמתעסק דהוה כקוץ ברשות הרבים.

    Rashba on Shabbat 107b · Sefaria

    Meiri

    שאר שרצים כבר ביארנו במשנה שהחובל בהם פטור בנצרר הדם מפני שאין עור שלהם קרוי עור הא כל שהוציא מהם דם חייב וכן ההורגן אף בלא הוצאת דם חייב ומכאן אמרו ההורג פרעוש בשבת חייב אבל הצדו ממקום שאינו ניצוד ועומד אלא שהפרעוש קופץ על בגדיו או על הקרקע והוא צדו משם פטור אבל אסור אבל כינה הואיל ואינה פרה ורבה אלא זיעה בעלמא מותר להרגה לכתחלה ואין זה בכלל נטילת נשמה כלל ויש מקילין אף בפרעוש ממה שאמרו בשאר מזיקים שאם היו רצים אחריו מותר ופרעושים כרצים אחריו הם ואין נראה כן שאין היזק פרעושים דומה להיזק שאר מזיקים שיהא נכלל בשם מזיק בנשיכתו:

    כבר ביארנו במשנה שזה שאמר הצדן שלא לצורך פטור לדעת ר' שמעון היא שנויה שסובר במלאכה שאינה צריכה לגופה שפטור עליה אבל צידת נחש ומפיס מורסא שאמרו בסוגיא זו שאף הם לדעת ר' שמעון נאמרו נראה לדעת הפוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וכן שפסקו במפיס מורסא וצידת נחש פטור ומותר שסוגיא זו אינה נשנית בדיוק כאמרו איכא דמתני לה וטורחים להעמידם אף לדעת ר' יהודה שהם פוסקים כמותו:

    השולה דגים מן הים אפי' ניצודו מערב שבת בתוך הים שאין שם איסור צידה משיבש בו כסלע חייב משום נטילת נשמה ודוקא בין סנפיריו ולא סוף דבר יבש ממש אלא שכשנוגע שם באצבעו רירין נמשכין משם ואם לא היה ניצוד חייב שתים:

    הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה ר"ל שעקרו ממקומו אע"פ שלא הוציאו חייב משום עוקר דבר מגדולו ואפי' לא מת שאלו מת הרי חייב משום נטילת נשמה ומ"מ גדולי הדורות מפרשים אותה אף במת ואינו חייב משום נטילת נשמה שכל שלא נולד אינו ראוי לומר בו נטילת נשמה כדכתיב ולא יהיה אסון ונמצא שאם הכה את האשה והפילה אינו חייב משום נטילת נשמה:

    והתולש כשות שבין היזמי והיגי ועומד שם בלחותו משום יניקת הארץ הרי הוא כתולש מעציץ נקוב וחייב משום עוקר דבר מגדולו אפילו תולש כמהין ופטריות מאזן הכד או מן הקורה חייב משום עוקר דבר מגדולו שכך היא דרך גדילתן משא"כ בעציץ שאינו נקוב שהתולש ממנו פטור אבל אסור:

    Meiri on Shabbat 107b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא תריץ הכי כו' אין עור למה שמנו כו' יש לדקדק כיון דמחק מלת אלא מלשון הברייתא א"כ אתיא לשון הברייתא בפשיטות לענין שבת כדמקשינן אדרבא למה שמנו כו' אין להם עור ומי הכריחו להוסיף ולהגיה עוד בברייתא לענין טומאה ואפשר שהגיה בברייתא לענין טומאה איירי כדי שלא תקשה מיניה לרב ורבא ורב אדא לתרץ את רב קאתו וקרוב לזה כתב מהרש"ל וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 107b · Sefaria

    Maharam

    בגמ' והא קתני ר' יוחנן בן נורי אומר ח' שרצים יש להן עורות ולא מטמאין אלא אמר רב אדא בר מתנה וכו' כצ"ל:

    אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 107b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה אמר אביי וכו' מסקנא דפירכא היא מאביי וכו' ותימא הוא וכו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד היה נראה לי ליישב קצת דאפשר דעיקר קושיית הש"ס היינו מאוקימתא דרבא והא דמסיק הש"ס עליה דרבא מכלל דרבי יוחנן בן נורי הנך נמי וכו' הוא סיום הקושיא הראשונה דמהכא משמע ליה דע"כ לענין שבת פליגי דאי ס"ד דלא פליגי אלא לענין טומאה אם כן תיקשי מכלל דרבי יוחנן ב"נ הנך נמי מטמאים ולפ"ז הו"ל לרבנן למימר איפכא אע"כ דעיקר פלוגתא דחכמים עליה דר' יוחנן ב"נ היינו נמי לענין שבת והא דקאמר מטמאים היינו דטעמא וראיה הוא דקמייתי מטומאה אשבת כיון דלר"י ב"נ דמחייב בשבת וה"ה לטומאה נמי ס"ל דיש להם עור וכה"ג נמי אי סברי לענין שבת כר' יוחנן ב"נ ושאני לענין טומאה דמרבינן להו מהטמאין משא"כ השתא שחלקו חכמים לענין טומאה בין שרצים לשרצים ע"כ היינו משום דאיכא סברא דהנך יש להן עור והנך אין להם עור ואף א"א דלענין טומאה היינו טעמא דאיכא ריבוי דהטמאים ואיכא נמי מיעוטא דאלה סוף סוף ע"כ הדבר מסור לחכמים ותליא בסברא דהנך יש להן עור טפי מאינך דאל"כ הי מינייהו מרבית והי מינייהו ממעטית נמצא דלפי זה ע"כ לפום האי אוקימתא בפירוש הברייתא ע"כ דלית לן למימר כסברא דרב דתני נמי תנשמת ודריש למינהו הפסיק הענין דא"כ לא תליא שבת בטומאה כלל דע"כ בטומאה גזירת הכתוב היא ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מכלל דריב"נ הנך נמי מטמאים וא"כ מקשה שפיר דממ"נ ליתא לאוקימתא דרב במתניתין לאוקמי כרבנן וכטעמיה כן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא פירשו כן ודוק היטיב ומתוך מה שכתבתי יש ליישב כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דפ' העור והרוטב אלא שאין כאן מקומו:

    סליק פרקא וסליקא לה מסכת שבת בס"ד:

    Penei Yehoshua on Shabbat 107b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' והרי פרעוש עי' בר"ן פ"ק דמסכתין ה ע"ב:

    שם אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה עי' בכורות כה ע"א תוס' ד"ה דהוי ליה:

    רש"י ד"ה הטפויין כו' ולא ידענא עי' ברכות כה ע"ב ד"ה מאן שמעת ליה וש"נ:

    Gilyon HaShas on Shabbat 107b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 107, Amud Bet, about 533 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 185 words

      Opens “למה שמנו חכמים. אדרבה, למה שמנו חכמים…”

      Named: רבי יוחנן, רבה, אביי, רבא.

    2. Segment 239 words

      Opens “ואכתי, לענין שבת לא פליגי? והתניא: הצד…”

      Named: רבי יוחנן.

    3. Segment 349 words

      Opens “אמר רב אשי: מאן ת"ק רבי יהודה…”

      Named: רב אשי, רבי יהודה, רבי יוחנן.

    4. Segment 441 words

      Opens “בעא מיניה לוי מרבי: מנין לחבורה שאינה…”

    5. Segment 546 words

      Opens “ושאר שקצים כו'. הא הורגן חייב. מאן…”

      Named: רב יוסף, רבי אליעזר, רבה.

    6. Segment 653 words

      Opens “ושניהם לא למדוה אלא מאילים. רבי אליעזר…”

      Named: רבי אליעזר, רבה, אביי.

    7. Segment 755 words

      Opens “והתניא: טפויי וביצי כינים! מינא הוא דמיקרי…”

      Named: רבי אליעזר, רבי יהושע, רב אשי, רבה.

    8. Segment 821 words

      Opens “הצדן לצורך חייב וכו'. מאן תנא? אמר…”

      Named: רב יהודה.

    9. Segment 934 words

      Opens “איכא דמתני לה אהא: המפיס מורסא בשבת,…”

      Named: רב יהודה.

    10. Segment 1033 words

      Opens “ואיכא דמתני לה אהא: הצד נחש בשבת,…”

      Named: רב יהודה, רבי שמעון.

    11. Segment 1128 words

      Opens “אמר שמואל: השולה דג מן הים, כיון…”

      Named: רב אשי, שמואל.

    12. Segment 1249 words

      Opens “אמר מר בר המדורי אמר שמואל: הושיט…”

      Named: רב ששת, שמואל, רבא, אביי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 107b · Segment 1 — “…מטמאין? והא קתני, ר' יוחנן בן נורי אומר: ח'…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Shabbat 107b · Segment 5 — “…בשבת. מתקיף לה רב יוסף: עד כאן לא פליגי…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Shabbat 107b · Segment 11 — “אמר שמואל: השולה דג מן הים, כיון שיבש בו…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 107b · Segment 1 — “…להם עור! ואמר אביי, הכי קאמר: אין עור חלוק…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 107b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026