Talmud Builders

    Shabbat 81b

    Back to index

    English translation — Shabbat 81b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Ḥisda: What is the halakha with regard to taking those stones up with him to the roof if his bathroom is there? Is it permitted or is it prohibited due to the exertion involved? He said to him: It is permitted; great is human dignity as it overrides a prohibition in the Torah. The Gemara relates: Mareimar sat and stated this halakha . Ravina raised an objection to the statement of Mareimar from a baraita where Rabbi Eliezer says: A person may take a wood chip from the ground before him to clean his teeth on Shabbat. And the Rabbis say one may take a wood chip only from the animal’s trough, which is already designated for the animal’s use, but not from wood on the ground, which is set-aside. Apparently, despite the fact that using the wood chip enhances human dignity, it is nevertheless prohibited due to the prohibition of set-aside. The Gemara rejects this: How can you compare? There, a person determines the place for his meal. Since he knows where he will eat he should have prepared toothpicks beforehand. Here, does a person determine the place for a bathroom? He relieves himself wherever he finds a discreet place to do so.

    2Rav Huna said: It is prohibited to defecate in a plowed field on Shabbat. The Gemara asks: What is the reason for that prohibition? If you say it is due to the fact that in doing so he treads on the furrows and destroys them, it should be prohibited even on weekdays. Rather, it is due to the concern that he will clean himself with a clod of earth on which grasses have grown. Didn’t Reish Lakish say that it is permitted to wipe with a stone upon which grasses have grown even though the grasses will be detached as a result? And that is the halakha even though one who unwittingly detaches grasses from it on Shabbat is liable to bring a sin-offering. Rather, the concern is lest he take a clod of earth from a high place, a pile of dirt, and throw it to a low place, into a hole in the ground. And in that case, he would be liable due to that which Rabba said, as Rabba said: If one had a hole and filled it, in the house, he is liable due to the prohibited labor of building; in the field, he is liable due to plowing.

    3With regard to the matter itself, Reish Lakish said: It is permitted to wipe with a stone upon which grasses have grown. And one who detaches grasses from it unwittingly on Shabbat is liable to bring a sin-offering. Rav Pappi said: Learn from that which Reish Lakish said that it is permitted to carry this perforated flowerpot on Shabbat. Rav Kahana strongly objects to this: If they said that it is permitted to carry a stone with weeds on it for a purpose, will they say it is permitted to carry a flowerpot for no purpose? Abaye said: Since the topic of a perforated pot has come to our hands, let us say something with regard to it: If it had been placed on the ground and one lifted it and placed it on top of pegs on Shabbat, he is liable for the labor of detaching. The roots of the plant could have protruded through the holes to draw sustenance from the ground, and when one lifts it he detaches it from that sustenance. Similarly, if it had been placed on pegs and one placed it on the ground, he is liable for the labor of planting.

    4Rabbi Yoḥanan said: It is prohibited to wipe with an earthenware shard on Shabbat. The Gemara asks: What is the reason for that prohibition? If you say that it is due to the danger that he might injure himself with the sharp edges of the shard, it should be prohibited also on weekdays. Rather, it is due to the fact that it invites witchcraft. If so, he should also not do so on weekdays. Rather, the concern is lest he remove hairs with the earthenware shard. However, that is an unintentional act, which is permitted. Rav Natan bar Oshaya said to those who raised the question: A great man said something, let us say a reason for it, and explain Rabbi Yoḥanan’s statement as follows: It is not necessary to say that it is prohibited on a weekday for the aforementioned reasons because he has the option of using a stone. However, with regard to Shabbat we would have said that since this shard has the status of a utensil and is not set-aside, he may well use it, as it is preferable to a stone, which is set-aside. Therefore, he teaches us that it is prohibited.

    5Rava taught that Rabbi Yoḥanan ruled that it is prohibited due to the removal of hairs, and he raised a difficulty between that which Rabbi Yoḥanan said here and that which Rabbi Yoḥanan said elsewhere. Did Rabbi Yoḥanan say it is forbidden to wipe with an earthenware shard on Shabbat? Apparently, he holds that an unintentional act is prohibited. Didn’t Rabbi Yoḥanan state a principle: The halakha is ruled in accordance with an unattributed mishna? And we learned in a mishna: A nazirite, for whom it is prohibited to cut his hair, may wash his hair on a weekday with sand and natron and separate it with his fingers; however, he may not comb it, which would certainly pull out some hair. Apparently, the unintentional act of removing hair while shampooing is permitted. Rather, it is clearly in accordance with the explanation of Rav Natan bar Oshaya.

    6The Gemara asks: What is the witchcraft involved with wiping with an earthenware shard? The Gemara explains: It is as that which transpired when Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna were going on a boat. A certain matron [ matronita ] said to them: Let me sit with you, and they did not let her sit. She said something, an incantation of witchcraft, and stopped the boat. They said something, the Holy Name, and freed it. She said to them: What will I do to you, to enable me to harm you with witchcraft,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מהו להעלותם אחריו לגגאם עלה שם לפנות מי חיישינן לטירחא יתירתא או לא:

    שדוחה את לא תעשהדכתיב (דברים כ״ב:א׳) והתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו והכא נמי טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוה רבנן ובמקום כבוד הבריות נדחה:

    משלפניוקסמין המוטלין על גבי קרקע ולא אמרינן מוקצין נינהו:

    לחצותלטול הבשר שבין השינים ולחצות ביניהן:

    מן האבוסשהוא מוכן אלמא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות שפעמים שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו:

    התם אדם קובע לסעודהוהיה לו להכין שם מאתמול:

    הכא אדם קובע לבה"כבתמיה פעמים שמוצא אדם שם והולך למקום אחר בית הכסא לא היה מצוי להם בבתיהן שהיו דרין בבתיהן בעלייה מפני דוחק בתים:

    בשדה נירחרישה ראשונה ועומד לזריעה:

    משום דוושאובשדה חבירו מפני שדש את נירו ומתקשה (את) החרישה:

    משום עשביםשמחמת לחלוחית הניר עשבים עולין על הצרור וכשהוא מקנח בו נתלשים:

    מותר לקנחדאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר"ש:

    והתולש ממנובמתכוין חייב דמקום גידולו הוא אע"פ שהוא צרור ואינו עפר:

    שקיל מעילאיממקום גבשושית:

    ושדי לתתאילמקום גומא ומשוה החרישה והוי תולדה דחורש:

    בביתשייך בנין וזה שמשוה גומות בנין הרצפה הוא ובשדה מתקן החרישה:

    מדריש לקישדאמר מותר לקנח בו ולא אמרינן צרור זה העשבים שעלו מלחלוחית הקרקע הן יוצאין וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן:

    האי פרפיסאעציץ נקוב שזרעו בו ובתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותם עפר וזבל בהמה וכ"ב או ט"ו יום לפני ר"ה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית וקורין לו פורפיסא וצומח ובערב ר"ה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים ואומר זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר:

    שרי לטלטוליולא אמרינן תולש הוא:

    לצורךקינוח כבוד הבריות:

    חייב משום תולשדאינו נהנה שוב מריח הקרקע ול"נ דהאי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח ודומה לו במסכת סנהדרין (דף סב.) הבא על הכותית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן:

    משום סכנהשלא ינתק בו שיני הכרכשא שהיא תלויה בהן:

    משום כשפיםכדלקמן בשמעתין:

    השרת נימיןשמשיר את השיער מפני שהוא חדוד:

    דבר שאין מתכוין הואושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר דבר שאינו מתכוין מותר לקמן בשמעתין:

    לא מיבעיא בחולשאין איסור טלטול בצרורות דאסור לקנח בחרס משום כשפים שהרי יכול לקנח בצרור:

    אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליולחתות בו אור או לחשוף מים מגבא אימא שפיר דמי דמוטב שיקנח בו מלטלטל צרור:

    קמ"לדלא אי משום סכנה אי משום כשפים:

    חופףמחליק שערו:

    ומפספסקרפיר:

    אבל לא סורקבמסרק דודאי משיר שיער ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אבל חופף ומפספס פעמים שאינו משיר וכשמשיר דבר שאין מתכוין מותר:

    מטרוניתאנכרית היתה:

    אמרה מילתאדכשפים ואסרתה לארבא ולא זזה ממקומה:

    אמרי אינהו מילתאעל ידי שם טהרה:

    License: CC0

    שבת 81 עמוד ב

    1חסדא: מהו להעלותם אחריו לגג? א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את ״לא תעשה״ שבתורה. יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעתא. איתיביה רבינא למרימר: ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו, וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס של בהמה! הכי השתא?! התם אדם קובע מקום לסעודה, הכא אדם קובע מקום לבית הכסא?

    2אמר רב הונא: אסור לפנות בשדה ניר בשבת. מאי טעמא? אילימא משום דוושא אפילו בחול נמי! ואלא משום עשבים, והאמר ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אלא דילמא נקיט מעילאי ושדא לתתאי ומיחייב משום דרבה דאמר רבה היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש׃

    3גופא אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן לימא ביה מילתא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מיחייב משום תולש היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע׃

    4א"ר יוחנן אסור לקנח בחרס בשבת מאי טעמא אילימא משום סכנה אפילו בחול נמי ואלא משום כשפים אפי' בחול נמי לא ואלא משום השרת נימין דבר שאין מתכוין הוא אמר להו רב נתן בר אושעיא גברא רבה אמר מילתא נימא בה טעמא לא מיבעיא בחול דאסור אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליו שפיר דמי קמ"ל׃

    5רבא מתני לה משום השרת נימין וקשיא ליה דר' יוחנן אדר' יוחנן מי א"ר יוחנן אסור לקנח בחרס בשבת אלמא דבר שאין מתכוין אסור והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אלא מחוורתא כדרב נתן בר אושעיא׃

    6מאי כשפים כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבן בהדייכו ולא אותבוה אמרה איהי מילתא אסרתה לארבא אמרו אינהו מילתא שריוהא אמרה להו מאי איעביד לכו?

    Tosafot

    מהו להעלותם לגגפי' בקונט' מי חיישינן לטרחא יתירתא וקשה לר"י א"כ הא דפריך דאסור ליטול קיסם משלפניו תיקשי לכולה שמעתין דשרי לטלטל אבנים מקורזלות ונראה לר"י דהכא מבעיא ליה משום דבית הכסא קרוב על הגג ויכול להכין שם מע"ש ומהדר ליה דאפ"ה שרי ולהכי פריך ליה דאסור לטלטל קיסם משלפניו לפי שהיה יכול להזמין מאתמול אבל אכולה שמעתא לא מצי פריך שדרכן היה לפנות בשדה ובית הכסא רחוק ולא אטרחוה רבנן להכניס שם מע"ש וגם אם יזמינם שמא יקחם אחר:

    וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס כו'נראה לר"י דלאו דוקא מן האבוס אלא מן הראוי לאבוס דליכא למימר דכשאינו באבוס אסור דבטל אגב קרקע דהא תנן בהמביא כדי יין (ביצה דף לג:) וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק אלמא לאו בטל הוא והא דלא שרו בקיסם לחצות שיניו אלא להדליק משום דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה אבל בדבר הראוי לאבוס בהמה שרי אפי' לחצות שיניו ור"א דאמר התם נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות שיניו ומגבב מן החצר ומדליק סבר דמה שבבית מוכן לכל מה שירצה אפי' לחצות שיניו אבל שבחצר אינו מוכן אלא להסקה:

    והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום תולשהאי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפירש בקונטרס מדשרי ריש לקיש וקשה לר"י דאמרי' בפ"ק דגיטין (דף ':) א"ר יוחנן עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן דלר"י פטור מן המעשר כדמפליג בין ספינה גוששת לשאינה גוששת ולרבנן חייב אמר רבא דילמא לא היא ע"כ לא קאמרי רבנן אלא דספינה דלא מפסיק אויר אבל עציץ דמיפסיק אוירא אפילו רבנן מודו הא בשמעתין חשבינן ליה כמחובר מדאורייתא אפי' הניחו על גבי יתדות ולא מיחייב משום תולש אלא מדרבנן ונראה לר"י דשמעתין לא סברא דחויא דרבא דהתם:

    והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה כו'וא"ת והא בהגוזל קמא (ב"ק קב.) ובפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) אמר בתרי מסכתות אין סדר למשנה והכא סתם בנזיר ופלוגתא בפרק שני דביצה (דף כג:) ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה שכובשת ואין הלכה כסתם דשמא סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין לומר דלר' יוחנן אפי' סתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם דהא מסקינן בהחולץ (יבמות מב:) אליבא דר' יוחנן דרמי לך לא חש לקימחיה סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ותירץ רבינו שמואל מוורדון דבמחלוקת ואח"כ סתם בחדא מסכת לכ"ע הלכה כסתם כדפריש בפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) בהא דפסיק כר"י דכל המשנה ידו על התחתונה פשיטא דמחלוקת ואח"כ סתם הוא אבל בתרי מסכתות כל אמוראי סברי דאין הלכה כסתם ור' יוחנן אית ליה דאפי' בתרי מסכתות הלכה כסתם או סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דמסתמא סתם לבסוף ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר ממה שפסק ואמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן כדאמר באלו טרפות (חולין דף מנ.):

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    א"ל אביי לרב יוסף ירדו עליהן גשמים ונטשטשו מהןכך שמעתי פירושו שאם נראו לו אבנים מקורזלות דבוק עם הקרקע מורידה גשמים. וזהו טשטוש. דתניא התם נטשטשו ואין עושין פירות מי חיישינן שמא יהא (כסות) [ככוסח] או בטוחן ואמרו אם היה רישומן ניכר של אבנים מותר לו ליטלן ולקנח בהן:

    וכי שרא רב חסדא להעלותו אחריו לגג דקאמר גדול כבוד הבריות:

    איתיביה רבינא למרימר וחכ"א אינו נוטל קיסם לחצות בו שיניואלא מן האבוס של בהמה. מאי טעמא מפני שהוא מוכן. הכא נמי לא יטול אבנים לקינוח. אלא מרשות שנפנה בו. ולא יעלה לגג. א"ל מרימר הכי השתא. אדם קובע מקום לסעודה. ומאי דליתיה התם לאו מוכן הוא. אבל בית הכסא לא הוה רגילין דקבעין ליה מקום. והלכך מן כל היכא דשקיל מוכן הוא:

    אמר רב הונא אסור לפנות בשדה נירה בשבתפירוש נירה. חרישה. כדכתיב נירו לכם ניר. ותניא נדשנה קרע שנתים. מ"ט אי משום (רושה) [דוושא] שלא יזיק את בעל השדה. אפי' בחול אסירי. אי משום עשבים הא אמר ר"ל מותר לקנח בו. אלא משום דשקיל מן מוליא ושדי בי ניצא. ומיחייב משום דרבה:

    אמר רב פפי שמע מינה מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטלה בשבתפי' פרפיסא פייס גדול. כהאי דאמרינן (אחורן) [לעיל] מאי פייס א"ר זירא (קרשינן) [כרשיני] בבלייתא דזרועין עליו זרעונים בשמים וזולתו וצומחין ודומה לצרור שעלו בו עשבים. ולשון (פרסי) [פר] דהכא מלשון פרסי בכנפי יונה. אף הזרע הצומח עליו נקרא פר וזהו פרפיסא. וכיון דקא אמר ר"ל מותר לקנח בו קא שמעת מינה רב פפא דשרי לטלטלה:

    מתקיף לה רב כהנא אם אמר לצורך יאמרו שלא לצורךהא קאמר ר"ל מותר לקנח אבל לטלטולי שלא לצורך לא שרי. והלכך לא צרכינן לדרב פפא:

    אמר אביי האי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתאהיה מונח ע"ג קרקע והניח על גבי יתדות חייב משום תולש כי כשזורעין אותו עושין לו מקום כמו כן או כמו שוליים שיושב עליו שיעור שיניח ע"ג קרקע ואפשר שהוא משרש שם ומתחבר לקרקע.

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 81b

    Shabbat 81b. The full printed text of this folio side — 6 numbered segments, about 314 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מהו להעלותם אחריו לגג אם עלה שם לפנות מי חיישינן לטירחא יתירתא או לא:

    שדוחה את לא תעשה דכתיב (דברים כ״ב:א׳) והתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו והכא נמי טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוה רבנן ובמקום כבוד הבריות נדחה:

    משלפניו קסמין המוטלין על גבי קרקע ולא אמרינן מוקצין נינהו:

    לחצות לטול הבשר שבין השינים ולחצות ביניהן:

    מן האבוס שהוא מוכן אלמא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות שפעמים שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו:

    התם אדם קובע לסעודה והיה לו להכין שם מאתמול:

    הכא אדם קובע לבה"כ בתמיה פעמים שמוצא אדם שם והולך למקום אחר בית הכסא לא היה מצוי להם בבתיהן שהיו דרין בבתיהן בעלייה מפני דוחק בתים:

    בשדה ניר חרישה ראשונה ועומד לזריעה:

    25 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 81b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    מהו להעלותם לגג פי' בקונט' מי חיישינן לטרחא יתירתא וקשה לר"י א"כ הא דפריך דאסור ליטול קיסם משלפניו תיקשי לכולה שמעתין דשרי לטלטל אבנים מקורזלות ונראה לר"י דהכא מבעיא ליה משום דבית הכסא קרוב על הגג ויכול להכין שם מע"ש ומהדר ליה דאפ"ה שרי ולהכי פריך ליה דאסור לטלטל קיסם משלפניו לפי שהיה יכול להזמין מאתמול אבל אכולה שמעתא לא מצי פריך שדרכן היה לפנות בשדה ובית הכסא רחוק ולא אטרחוה רבנן להכניס שם מע"ש וגם אם יזמינם שמא יקחם אחר:

    וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס כו' נראה לר"י דלאו דוקא מן האבוס אלא מן הראוי לאבוס דליכא למימר דכשאינו באבוס אסור דבטל אגב קרקע דהא תנן בהמביא כדי יין (ביצה דף לג:) וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק אלמא לאו בטל הוא והא דלא שרו בקיסם לחצות שיניו אלא להדליק משום דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה אבל בדבר הראוי לאבוס בהמה שרי אפי' לחצות שיניו ור"א דאמר התם נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות שיניו ומגבב מן החצר ומדליק סבר דמה שבבית מוכן לכל מה שירצה אפי' לחצות שיניו אבל שבחצר אינו מוכן אלא להסקה:

    והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום תולש האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפירש בקונטרס מדשרי ריש לקיש וקשה לר"י דאמרי' בפ"ק דגיטין (דף ':) א"ר יוחנן עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן דלר"י פטור מן המעשר כדמפליג בין ספינה גוששת לשאינה גוששת ולרבנן חייב אמר רבא דילמא לא היא ע"כ לא קאמרי רבנן אלא דספינה דלא מפסיק אויר אבל עציץ דמיפסיק אוירא אפילו רבנן מודו הא בשמעתין חשבינן ליה כמחובר מדאורייתא אפי' הניחו על גבי יתדות ולא מיחייב משום תולש אלא מדרבנן ונראה לר"י דשמעתין לא סברא דחויא דרבא דהתם:

    והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה כו' וא"ת והא בהגוזל קמא (ב"ק קב.) ובפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) אמר בתרי מסכתות אין סדר למשנה והכא סתם בנזיר ופלוגתא בפרק שני דביצה (דף כג:) ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה שכובשת ואין הלכה כסתם דשמא סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין לומר דלר' יוחנן אפי' סתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם דהא מסקינן בהחולץ (יבמות מב:) אליבא דר' יוחנן דרמי לך לא חש לקימחיה סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ותירץ רבינו שמואל מוורדון דבמחלוקת ואח"כ סתם בחדא מסכת לכ"ע הלכה כסתם כדפריש בפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) בהא דפסיק כר"י דכל המשנה ידו על התחתונה פשיטא דמחלוקת ואח"כ סתם הוא אבל בתרי מסכתות כל אמוראי סברי דאין הלכה כסתם ור' יוחנן אית ליה דאפי' בתרי מסכתות הלכה כסתם או סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דמסתמא סתם לבסוף ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר ממה שפסק ואמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן כדאמר באלו טרפות (חולין דף מנ.):

    Tosafot on Shabbat 81b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    א"ל אביי לרב יוסף ירדו עליהן גשמים ונטשטשו מהן כך שמעתי פירושו שאם נראו לו אבנים מקורזלות דבוק עם הקרקע מורידה גשמים. וזהו טשטוש. דתניא התם נטשטשו ואין עושין פירות מי חיישינן שמא יהא (כסות) [ככוסח] או בטוחן ואמרו אם היה רישומן ניכר של אבנים מותר לו ליטלן ולקנח בהן:

    וכי שרא רב חסדא להעלותו אחריו לגג דקאמר גדול כבוד הבריות:

    איתיביה רבינא למרימר וחכ"א אינו נוטל קיסם לחצות בו שיניו אלא מן האבוס של בהמה. מאי טעמא מפני שהוא מוכן. הכא נמי לא יטול אבנים לקינוח. אלא מרשות שנפנה בו. ולא יעלה לגג. א"ל מרימר הכי השתא. אדם קובע מקום לסעודה. ומאי דליתיה התם לאו מוכן הוא. אבל בית הכסא לא הוה רגילין דקבעין ליה מקום. והלכך מן כל היכא דשקיל מוכן הוא:

    אמר רב הונא אסור לפנות בשדה נירה בשבת פירוש נירה. חרישה. כדכתיב נירו לכם ניר. ותניא נדשנה קרע שנתים. מ"ט אי משום (רושה) [דוושא] שלא יזיק את בעל השדה. אפי' בחול אסירי. אי משום עשבים הא אמר ר"ל מותר לקנח בו. אלא משום דשקיל מן מוליא ושדי בי ניצא. ומיחייב משום דרבה:

    אמר רב פפי שמע מינה מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטלה בשבת פי' פרפיסא פייס גדול. כהאי דאמרינן (אחורן) [לעיל] מאי פייס א"ר זירא (קרשינן) [כרשיני] בבלייתא דזרועין עליו זרעונים בשמים וזולתו וצומחין ודומה לצרור שעלו בו עשבים. ולשון (פרסי) [פר] דהכא מלשון פרסי בכנפי יונה. אף הזרע הצומח עליו נקרא פר וזהו פרפיסא. וכיון דקא אמר ר"ל מותר לקנח בו קא שמעת מינה רב פפא דשרי לטלטלה:

    מתקיף לה רב כהנא אם אמר לצורך יאמרו שלא לצורך הא קאמר ר"ל מותר לקנח אבל לטלטולי שלא לצורך לא שרי. והלכך לא צרכינן לדרב פפא:

    אמר אביי האי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא היה מונח ע"ג קרקע והניח על גבי יתדות חייב משום תולש כי כשזורעין אותו עושין לו מקום כמו כן או כמו שוליים שיושב עליו שיעור שיניח ע"ג קרקע ואפשר שהוא משרש שם ומתחבר לקרקע.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 81b · Sefaria

    Meiri

    אבנים של בית הכסא כל שהותר טלטולם לא סוף דבר אחר שנפנה אלא אף קודם שנפנה מטלטלם ומביאם למקום שהוא נפנה לשם ואין מטריחין אותו לילך למקום שאבנים מצויות לשם ולא עוד אלא שאין שיעור לטורח הבאתם בבית או בחצר אפי' עלה לראש הגג ליפנות מעלה אותן עמו ואין חוששין לטירחא יתירא גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה מדברי סופרים כמו שהתבאר:

    במסכת יום טוב התבאר שיש צדדין שאדם נוטל קיסם מלפניו לחצות בו שניו אע"פ שלא נתנו עצים אלא להסקה והוא שכל דבר שראוי למאכל בהמה קוטמו לכתחילה אף בשבת אבל כל שאינו ראוי למאכל בהמה אסור כמו שביארנו שם:

    שדה נירה אם היא של חבירו אסור ליפנות בה אף בחול שהרי דש את נירו ומזיק לזריעה ואם שלו אסור ליפנות בה בשבת שמא יטול מן התלמים ויניח על הגומות וכבר אמרו היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש:

    צרור שנפלו בו עשבים מצד לחלוחית הניר מותר ליטלו כדי לקנח הואיל והצרור בפני עצמו עומד ואינו מחובר לקרקע כל כך אע"פ שיונק מן הארץ אין כאן עקירה ואע"פ שיש לחוש שמא יתלוש עשבים מן הצרור הרי מ"מ אינו מתכוין והתולש ממנו ר"ל שתולש העשבים מן הצרור במתכוין חייב כדין עוקר דבר מגדולו:

    זה שהתרנו לעקור צרור ממקומו אע"פ שהעשבים יונקים מן הקרקע לא הותר אלא לצורך כגון כבוד הבריות על הדרך שביארנו אבל שלא לצורך אסור מעתה עציץ נקוב המונח על הקרקע אסור לטלטלו שהרי יונק הוא מן הארץ אא"כ היה מונח על גבי יתדות שאינו יונק מן הארץ והוא שאמרו היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות חייב משום תולש היה מונח על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע ומ"מ גדולי הרבנים כתבו שלא נאמר כאן חייב אלא משום אסור שאלו חייב ממש היאך יתירו איסור סקילה וכרת משום כבוד הבריות ואין כבוד הבריות דוחה אלא לאו דלא תסור אלא שהוא אסור ודומה לו חייב משום נשג"א ומשום נשג"ז והדברים נראים ומ"מ בשאינו נקוב יראה שאין איסור בדבר וכן כתבוה חכמי הדורות ובתלמוד המערב אמרו הנותן עציץ נקוב על עציץ נקוב חייב משום קוצר ומשום זורע וי"מ בזה שקוצר התחתון שעשבים שבו אין יכולין ליגדל וזורע העליון שמוסיף לו יניקה מן התחתון ונמצא לדבריהם שאם אין מוסיף לו יניקה אלא שמשנהו ממקום למקום פטור ולי נראה שמשהעתיקו ממקומו נקרא קוצר וכשהניחו במקום יניקה אפי' אינה כיניקה ראשונה נעשה זורע ולמדת שאסור לשנותו ממקום יניקה כלל ומ"מ הניח עציץ נקוב על שאינו נקוב אינו נעשה קוצר מצד התחתון שהרי התולש מעציץ שאינו נקוב פטור ואם בתולש ביד אמרו כן כל שכן בזו:

    Meiri on Shabbat 81b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה והניחו ע"ג כו' הא בשמעתין חשבינן ליה כמחובר כו' עכ"ל דליכא למימר דלהכי לא מחייב משום תולש משום דכשהיה מונח ע"ג קרקע נמי לאו מחובר הוה דהא לכ"ע התם במונח ע"ג קרקע חייב במעשר והוי מחובר ודו"ק:

    בד"ה והאר"י הלכה כו' או סתם במתני' ומחלוקת בברייתא כו' עכ"ל אין לזה מקום כאן גם בדברי התוס' דפרק החולץ אינו ויש ליישב דבריהם דהכא דנראה להם להשוות מחלוקת וסתם במשנה בתרי מסכתי כסתם במתני' ומחלוקת בברייתא במסכת אחת לר"י דהוי הלכה בשניהם כסתם כדמוכח הכא במחלוקת וסתם בב' מסכתא וכדמוכח בפ' כירה בתוס' בד"ה אמר רבה בב"ח כו' דהלכה כסתם במתני' ומחלוקת בברייתא וק"ל:

    בא"ד ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר כו' עכ"ל כתב מהרש"ל חוזר אהא דלעיל במחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ואפילו בתרי כו' משום שאין לנו לומר כו' עכ"ל וכדבריו מוכיחין דברי התוס' דפרק החולץ ע"ש אבל מה שכתבו התוס' בתר הכי ואמוראי נינהו אליבא דר"י כו' אין לו מקום ולא שייך הכא כלל אם לא נאמר להגיה א"נ אמוראי נינהו ואליבא כו' ועוד נראה לקיים כל נוסחות לשון התוס' שלפנינו דלא כתוב בהן א"נ אלא דאינו חוזר אדלעיל והוא מלתא באנפי נפשיה ור"ל ואין לנו לומר לר"י נמי במחלוקת וסתם בתרי מסכתות שסתם רבי קודם ושוב חזר כו' כדאמרי' בפ"ק דע"ז והך סוגיא דהכא לא תקשה משום דאמוראי נינהו ואליבא דר"י דאיכא מאן דסבר לר"י בסתם ואח"כ מחלוקת נמי הלכה כסתם ופליג אהך דפרק החולץ כדאמר בפרק אלו טריפות דאיכא אמוראי אליבא דר"י דאין לומר כן והיינו משום דלאו בכה"ג קאמר התם דאיכא אמוראי אליבא דר"י ע"ש ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 81b · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה מהו להעלותם וכו' ונראה לר"י דהכא מבעיא ליה וכו' כצ"ל:

    ד"ה והניחו על גבי יתידות וכו' האי חייב מכת מרדות מדרבנן וקשה לר"י וכו' התוס' מפרשים דלכך לא מחייב מדאורייתא משום דגם לאחר שהניח על גבי יתידות חשיב עדיין כמחובר ולכך אינו חייב משום תולש מדאורייתא וכן כשהיתה מונחת על גבי יתידות והניחה על גבי קרקע אינו חייב משום נוטע משום דגם כשהיתה מונחת על גבי יתידות היתה מחוברת ונטועה לכך הקשה ר"י וכו' וכי תימא דמנא להו להתוס' לפרש חכי נימא דמשום הכי אינו חייב משום תולש מדאורייתא משום דגם כשהיתה מונחת ע"ג קרקע לא חשיבי כמחובר זה אינו דהא התם בגיטין משמע דכשהספינה גוששת בקרקע הוי לכ"ע כמחובר בין לרבי יהודה בין לרבנן וע"ש ונראה לר"י דשמעתין לא סברא דיחוי דרבא ר"ל אלא כדיחוי קמא דקאמר דלמא ע"כ לא קאמר רבי יהודה אלא בספינה משום דעשויה לברוח וכו' ע"ש:

    ד"ה והאמר רבי יוחנן וכו' בסופו ואמוראי נינהו אליבא דר"י וכו' נראה לי דהוי כמו והשתא א"ש דלפי מה דס"ד דהא דקאמר ר"י הלכה כסתם משנה קאי דווקא במחלוקת ואחר כך סתם כחדא מסכתא א"כ יקשה לן הא דקאמר בפרק אלו טריפות דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן וס"ל לחד אמורא דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה וזה דוחק דהא קיי"ל בכל מקום דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אבל השתא איירי בתרי מסכתות א"ש דפליגי בה אמוראי וק"ל:

    Maharam on Shabbat 81b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס וכו' ויש לדקדק דאכתי מאי מקשה מדר"י אדר"י דלמא דוקא גבי נזיר דאינו אלא לאו משום הכי סתים לן תנא כר"ש בדשא"מ משא"כ בשבת דאיסור סקילה מש"ה סבר ר' יוחנן כר"י ואע"ג דנראה דהכא לענין השרת נימין אפילו במתכוין ליכא אלא איסור דרבנן אפ"ה הא אשכחן בכמה דוכתי שהחמירו חכמים טפי בדבר שעיקרו איסור סקילה או כרת מדבר שעיקר איסורו אינו אלא בלאו ואפשר דשאני הכא לענין דשא"מ משמע ליה לתלמודא דיש להקל יותר באיסור שבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה אפילו במתכוין למלאכה אלא שא"צ לגופה מיקל ר"ש וכ"ש הכא דאיכא תרתי למעליותא. ועוד דכיון דדשא"מ מותר מדאורייתא א"כ הכא לענין קינוח בחרס דאיכא נמי כבוד הבריות יש להקל טפי כדאמרינן לעיל בשמעתין משום הכי מקשה שפיר דרבי יוחנן אדר"י כן נ"ל:

    Penei Yehoshua on Shabbat 81b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ותנן נזיר חופף עי' פ"ט מ"ו דכלאים בר"ש שם:

    רש"י ד"ה חייב משום תולש וכו' חייב לאו דוקא אלא אסור וכדמשני לעיל דף מ ע"ב מאי חייב מכת מרדות:

    Gilyon HaShas on Shabbat 81b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא, וחכ"א לא יטול אלא מן האבוס תמוה לי דלמה פריך מר"א ורבנן דברייתא, ולא פריך מר"א ורבנן דמתני' ביצה (דף לג ע"א) [אב"ה עי' בתשובות אבא מארי נ"י].

    גמרא א"ר הונא אסור לפנות בשדה ניר בשבת (משום תלישת עשבים) והאר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת במתכוין חייב חטאת. וא"ת הא טעמא דר"ל דס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר. והא ר"ה תלמיד דרב ופרכינן עליו מדרב כדאיתא לקמן (דף קכח ע"א) מש"ה אסר דהא רב ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור, וי"ל דמר"ה מוכח דהוי פסיק רישי' דאי לא"ה אף לר"י בשבת דשא"מ הוי רק דרבנן כמ"ש תוס' לעיל (דף מא ד"ה מיחם) וכ"כ רש"י לקמן (דף קכא ע"ב ד"ה דלמא לפ"ת) והי' מותר לקנח משום כבוד הבריות. ואכתי קשיא דהא ר"ל ס"ל כר"ש והוי פסיק רישי' דלא ניחא ליה בתלישת העשבים, והוי רק דרבנן, מש"ה שרי לקנח משום כבוד הבריות, אבל ר"ה כרב דסבר כר"י וי"ל דס"ל כר"י בכולה דמלאכה שאצ"ל חייב. גם הא חזינן בסוגי' דאסר ר' יוחנן לקנח בחרס משום דשא"מ אסור, הרי דאם דשא"מ אסור, הדין דאסור לקנח, וע"כ כיון דשבות זה חמור כיון דשורש איסור תלוי בדאורייתא, א"כ ר"ה שהוא תלמיד דרב מש"ה אסר לקנח, ור"ל מתיר דס"ל דשא"מ מותר:

    גמרא בעי מרב חסדא מהו להעלותם אחריו לגג, (אם עלה שם לפנות כדי לקנח בם, מי חיישינן לטרחא יתירתא או לאו) א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה (כתב רש"י דכתיב והתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו). קשה לי הא באמת כ"ה אינו דוחה לאו דבקום ועשה כדאיתא בברכות (דף כ') והכא דהוא בקום ועשה דעושה הטלטול מוקצה בידים ראוי שלא לדחות מפני כ"ה אלא הטעם דחז"ל לא העמידו דבריהם במקום כ"ה, וא"כ ל"ש כלל הכא דרשא דוהתעלמת:

    גמרא והא אר"י הלכה כסתם משנה, [ותנן נזיר חופף ומפספס דדשא"מ מותר, ואיך אר"י הכא דאסור לקנח בחרס), הקשו בתוס' הא בתרי מסכתות אין סדר למשנה, והכא סתם בנזיר, ופלוגתא בפרק ב' דביצה, ולא זכיתי להבין דהא בפרק ב' דביצה ליכא פלוגתא, והתם סתם דדשא"מ אסור כדקתני ואינה נגררת אלא על גבי כלים, ודייקינן מינ' דעל גבי קרקע לא משום דעושה חריץ, מני ר"י דדשא"מ אסור, ור"י דפליג וסובר דעגלה נגררת, היינו משום דכובשת ואינה עושה חריץ, א"כ הוי סתם בביצה, ולא יספיק תירוצם, ועי' עירובין (דף צג ע"ב תוס' ד"ה ל"ת כו') דנקטו הקושיא דהוי סתם בביצה, ודבריהם כאן איני מבין, [אב"ה עי' מ"ש אבא מארי נ"י בתשובותיו]. ודע דבדינא דשא"מ מצינו עוד סתמות חלוקות דבכלאים סתם מתני' מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו', והיינו כר"ש, וכן (לקמן דף קמ ע"א) במתני', אבל נוטל בכברה, ופירש"י דמתני' כר"ש, ועוד לעיל(דף נד ע"א) מתני' ובלבד שלא יכרוך, דמסקינן בסוגיין שם דמשום כלאים דחבלים, פירש"י דאתיא כר"י דדשא"מ אסור ועי' בהר"ש (פ"ט מ"ט דכלאים), והא דאר"י וכו' ולא משני סתמא אחרינא אשכח וכו' דבתרייתא היא וכו' ומיהו איכא עוד סתמא לעיל בפ' כירה וכו' ועוד תנן בפ' במה בהמה וכו'. ותמוה לי, הא גם על זה יש לתרץ דהא איכא סתמא לקמן (דף קמ) אבל נוטל בכברה, ופירש"י דדשא"מ מותר, והיא בתרייתא, וצע"ג:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 81b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, הֲווּ קָאַזְלֵי בְּאַרְבָּא אָמְרָה לְהוּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא: אוּתְבַן בַּהֲדַייְכוּ, וְלָא אוּתְבוּהָ. נראה לי דודאי לא היו הם הַמַּלָּחִים דְבְּאַרְבָּא אלא ודאי היו שם מַּלָּחִים, והחכמים ההם שכרו כל הארבא לעצמן, שלא היה יכול בעל הארבא להושיב אדם אחר בלי רשותם, ולכן הגויה בקשה מהם שיתנו רשות שתשב עמהם. וראיתי להגאון חיד"א ז"ל במראית העין שהביא טעם בשם הרב עיון יעקב ז"ל שלא רצו שתשב עמהם, משום דסבירא ליה כרב בפרק במה מדליקין (שבת לב.) דלא אזיל בארבא בהדי גוי דילמא מפקיד דיינא עליה [דילמא מיפקיד נכרי דינא על חטאיו ומתפיסנא בהדיה], וכתב דיש להרגיש בזה דסתם אַרְבָּא הוא שְׁרַב הַחוֹבֵל וגם הַמַּלָּחִים גוים יעוין שם. ונפלאתי על דברי הגאון ז"ל לפי זה גם על אַרְבָּא דנקיט הש"ס גבי רב לימא 'סתם ארבא רב החובל והמלחים גוים' ואיך קאמר לא אזיל רב בארבא 'בהדי גוי'? וכמו שתאמר בהאי ארבא תאמר בההיא ארבא! ומאי קשיא ליה בדברי הרב עיון יעקב ז"ל? אך באמת אין זה מוכרח דסתם ארבא המלחים הם גוים, דאפשר בימיהם היו עוסקים בזה ישראלים גם כן. ועוד אפילו נימא שהיו גוים הנה הם אין להם סכנה במים כי המלחים יודעים לשוט בטוב, ואם תטבע הארבא לא יסתכנו, יען כי הארבא דנקיט הש"ס הכא והתם לא היתה בים הגדול אלא היתה בנהרות דחדקל ופרת ששם היו דרים רבנן הנזכרים, ובאלו הנהרות אין פחד וסכנה למלחים, ורב קפיד על גוים אחרים שיורדים לתוך הארבא דילמא מפקד דינא עליה ותטבע הספינה כדי שיטבע הוא, אבל גבי המלחים לא שייך זה, כי לא ינזקו אם תטבע הספינה ולא אכפת להו.

    אָמְרָה לְהוּ מַאי אַעָבִיד לְכוּ, דְּלָא מְקַנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא וְכוּ'. עיין להרב חיד"א ז"ל בפתח עיניים מה שכתב בשם הרב עיון יעקב ז"ל ומה שכתב על דבריו יעוין שם [ז"ל פתח עינים שם: ומ"ש מאי איעביד לכו וכו' כתב הרב עיון יעקב וז"ל אף על גב דבאמת הועיל הכשוף לקשור הספינה לא יכלה לעשות כשוף בגופן עד כאן דבריו. וצריך להבין לפירושו ממה נפשך אי ידעה שהם על ידי מה שאמרו התירו הספינה אם כן מאי קאמרה הגם דלא הוו זהירין בהני מילי יגדל נא כח חכמתם לבטל כשופיה? ואי לא ידעה שניתרה הספינה מכח מאי דאמור ואף על גב דנקשרה מעט זמן מעצמו ניתר הכשוף דהוו זהירין בדברים האלו, אם כן מי דחקנו לפרש שרצתה לעשות בגופן כשוף? לא כי אלא על כשוף לקשור הספינה קאמרה דאי לא הוו זהירי הוה מצלח בידה! ולי ההדיוט אפשר עוד לומר דיש כשוף דאף מכשף לא יוכל להתירו אלא העושה בעצמו כדמוכח בירושלמי פרק ד' מיתות דר' אליעזר ור"י ור' עקיבא עלו למסחי בהדין דימוסון דטבריא חמיתון חד מיאני אמר מה דמר ותפשתהון כיפה וכו' מי נפיק אר"י מה דמר ותפס יתיה תרעא וכו' שרון מה דעבדתון א"ל שרי ואנן שריין. משמע דלא היה יכול להתיר אלא העושה. ואפשר דהזהיר בהנך מילי יוכל להתיר כל כשוף בחכמתו וז"ש 'מאי אעביד לכו' כלומר דאם לא נזהרתם לא הייתם יכולים להתיר הכשוף שאני עשיתי ואין להאריך.] ונראה לי דכונת הרב עיון יעקב ז"ל פשוטה דודאי אזהרתן בשלשה דברים אלה לא יועיל שלא ישלוט הכשוף אספינה, כי אם רק יועיל שלא ישלוט בגופן, אך כונתה לומר שאם לא היו נזהרים בשלש אלה היתה עושה להם כשוף לקשור אותם שלא יוכלו לעשות שום פעולה, כי יתבטלו כוחותיהם ואז לא יהיו יכולים לעשות דבר להתיר הכשוף שתעשה בספינה לקשור אותה.

    Ben Yehoyada on Shabbat 81b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 81, Amud Bet, about 314 words in 6 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 6 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 155 words

      Opens “חסדא: מהו להעלותם אחריו לגג? א"ל גדול…”

    2. Segment 257 words

      Opens “אמר רב הונא: אסור לפנות בשדה ניר…”

      Named: רב הונא, רבה.

    3. Segment 367 words

      Opens “גופא אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים…”

      Named: רב פפי, רב כהנא, אביי.

    4. Segment 456 words

      Opens “א"ר יוחנן אסור לקנח בחרס בשבת מאי…”

      Named: רב נתן בר אושעיא, רבה.

    5. Segment 543 words

      Opens “רבא מתני לה משום השרת נימין וקשיא…”

      Named: רב נתן בר אושעיא, רבא.

    6. Segment 636 words

      Opens “מאי כשפים כי הא דרב חסדא ורבה…”

      Named: רב חסדא, רב הונא, רבה, רבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 81b · Segment 4 — “א"ר יוחנן אסור לקנח בחרס בשבת מאי טעמא אילימא…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Shabbat 81b · Segment 3 — “…לטלטולי מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Shabbat 81b · Segment 1 — “…להא שמעתא. איתיביה רבינא למרימר: ר' אליעזר אומר נוטל…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 81b · Segment 3 — “…שלא לצורך אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן לימא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 81b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026