Talmud Builders

    Shabbat 30a

    Back to index

    English translation — Shabbat 30a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1GEMARA: From the fact that it was taught in the latter clause of the mishna that one who extinguishes a flame on Shabbat is liable, conclude from it that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one who performs a prohibited labor on Shabbat is liable to bring a sin-offering even if it is a labor that is not necessary for its own sake [ melakha she ’ eina tzerikha legufa ]. In the mishna, one does not extinguish the flame to achieve the product produced by extinguishing it. He does so to prevent the light from shining. If so, with what is the first clause of the mishna dealing? If it is referring to one who extinguished the flame due to a critically ill person, the term exempt is imprecise. It should have said permitted, as it is permitted even ab initio to perform a prohibited labor on Shabbat in a case of danger. And if it is speaking about a non-critically ill person, why is one who extinguished the flame exempt? It should have said that one is liable to bring a sin-offering.

    2The Gemara replies: Actually, the first clause was referring to a critically ill person, and it should have taught that it is permitted. And since the latter clause of the mishna had to teach that one is liable, in the first clause too, it taught employing the opposite term, exempt, so that the mishna would maintain stylistic uniformity. The halakha is, indeed, that not only is one exempt if he extinguished a light for a critically ill person, it is even permitted to do so ab initio . The Gemara asks: What of that which Rabbi Oshaya taught: If one wants to extinguish a flame on Shabbat for a sick person so he can sleep, he may not extinguish it, and if he extinguished it, he is not liable after the fact, but ab initio he is prohibited to do so? The Gemara answers: This is not similar, as that baraita is referring to a non-critically ill person and it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that one who performs a prohibited labor not necessary for its own sake is exempt. Our mishna is referring to a critically ill person.

    3The Gemara relates: This question was asked before Rabbi Tanḥum from the village of Nevi: What is the ruling with regard to extinguishing a burning lamp before a sick person on Shabbat? The Gemara relates that Rabbi Tanḥum delivered an entire homily touching upon both aggadic and halakhic materials surrounding this question. He began and said: You, King Solomon, where is your wisdom, where is your understanding? Not only do your statements contradict the statements of your father David, but your statements even contradict each other. Your father David said: “The dead praise not the Lord, neither any that go down into silence” (Psalms 115:17); and you said: “And I praised the dead that are already dead more than the living that are yet alive” (Ecclesiastes 4:2). And then again you said: “For a living dog is better than a dead lion” (Ecclesiastes 9:4). These are different assessments of life and death.

    4He resolved the contradictions in the following manner: This is not difficult. That which David said: “The dead praise not the Lord,” this is what he is saying: A person should always engage in Torah and mitzvot before he dies, as once he is dead he is idle from Torah and mitzvot and there is no praise for the Holy One, Blessed be He, from him. And that is what Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “Set free among the dead, like the slain that lie in the grave, whom You remember no more” (Psalms 88:6)? When a person dies he then becomes free of Torah and mitzvot.

    5And that which Solomon said: “And I praised the dead that are already dead”; he was not speaking of all dead people, but rather in praise of certain dead people. As when Israel sinned in the desert, Moses stood before the Holy One, Blessed be He, and he said several prayers and supplications before Him, and his prayers were not answered. And when he said: “Remember Abraham, Isaac, and Israel, Your servants” (Exodus 32:13), his prayers were answered immediately. Consequently, did Solomon not speak appropriately when he said: “Wherefore I praised the dead that are already dead”? Certainly the merit of the deceased forefathers is greater than that of the righteous people who are alive. Alternatively, the way of the world is such that when a flesh-and-blood prince issues a decree on the public it is uncertain whether they fulfill it and uncertain whether they do not fulfill it. And even if you want to say that they fulfill it, it is only during his lifetime that they fulfill it; after he dies they do not fulfill it. But Moses our teacher issued several decrees and instituted several ordinances, and they are in effect forever and ever. And, if so, is it not appropriate that which Solomon said: “Wherefore I praised the dead that are already dead”?

    6Alternatively, another explanation is given for the verse: “And I praised the dead that are already dead,” is in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said: What is the meaning of the verse that was written: “Work on my behalf a sign for good; that they that hate me may see it, and be put to shame” (Psalms 86:17)? David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, forgive me for that sin in the matter of Bathsheba. He said to him: It is forgiven you. David said to Him: Show me a sign in my lifetime so that all will know that You have forgiven me. God said to him: In your lifetime I will not make it known that you were forgiven; however, in the lifetime of your son Solomon I will make it known.

    7When Solomon built the Temple and sought to bring the Ark into the Holy of Holies, the gates clung together and could not be opened. Solomon uttered twenty-four songs of praise, as in his prayer there are twenty-four expressions of prayer, song, etc. (I Kings 8), and his prayer was not answered. He began and said: “Lift up your heads, O you gates, and be you lifted up, you everlasting doors; that the King of glory may come in” (Psalms 24:7). Immediately, the gates ran after him to swallow him, as they thought that in the words: “King of glory” he was referring to himself, and they said to him: “Who is the King of glory?” (Psalms 24:8). He said to them: “The Lord strong and mighty, the Lord mighty in battle” (Psalms 24:8). And he said again: “Lift up your heads, O you gates, yea, lift them up, you everlasting doors; that the King of glory may come in. Who then is the King of glory? The Lord of hosts; He is the King of glory. Selah” (Psalms 24:9–10), and he was not answered. When he said: “O Lord God, turn not away the face of Your anointed; remember the good deeds of David Your servant” (II Chronicles 6:42), he was immediately answered, and a fire descended from Heaven (II Chronicles 7:1). At that moment, the faces of all of David’s enemies turned dark like the charred bottom of a pot. And all of Israel knew that the Holy One, Blessed be He, forgave him for that sin. And if so, is it not appropriate what Solomon said: “And I praised the dead that are already dead,” David, more than the living, Solomon, to whose request to open the gates of the Temple God did not respond?

    8And that is what is written: “On the eighth day he sent the people away, and they blessed the king, and went unto their tents joyful and glad of heart for all the goodness that the Lord had shown unto David His servant and to Israel His people” (I Kings 8:66). The Gemara explains: And went unto their tents, in accordance with the common expression: One’s house is his wife. It is explained that when they returned home they found their wives ritually pure from the ritual impurity of menstruation. Joyful means that they enjoyed the aura of the Divine Presence at the dedication of the Temple. And glad of heart means that the wife of each and every one of them was impregnated and gave birth to a male. The verse continues: For all the goodness that the Lord had shown unto David His servant and to Israel His people. Unto David His servant means that at that opportunity they all saw that God forgave him for that sin. And to Israel His people means that He forgave them for the sin of Yom Kippur, as they did not fast that year (see I Kings 8:65).

    9The Gemara continues: And that which Solomon said: “For a living dog is better than a dead lion” (Ecclesiastes 9:4), is in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said: What is the meaning of that verse which David said: “Lord, make me to know my end, and the measure of my days, what it is; let me know how short-lived I am” ( Psalms 39:5)? It means that David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, Lord, make me to know my end; in how long will I die? God said to him: It is decreed before Me that I do not reveal the end of the life of flesh and blood. He asked further: And the measure of my days; on what day of the year will I die? He said to him: It is decreed before Me not to reveal the measure of a person’s days. Again he requested: Let me know how short-lived I am; on what day of the week will I die? He said to him: You will die on Shabbat. David requested of God: Let me die on the first day of the week so that the honor of Shabbat will not be tarnished by the pain of death. He said to him: On that day the time of the kingdom of your son Solomon has already arrived, and one kingdom does not overlap with another and subtract from the time allotted to another even a hairbreadth. He said to him: I will cede a day of my life and die on Shabbat eve. God said to him: “For a day in your courts is better than a thousand” (Psalms 84:11); a single day in which you sit and engage in Torah is preferable to Me than the thousand burnt-offerings that your son Solomon will offer before Me on the altar (see I Kings 3:4).

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    גמ' מדקתני סיפאכחס על הנר כו' חייב חטאת אם שגג בשבת ששכח שהוא שבת או סבר שכיבוי מותר בשבת:

    ש"מ ר' יהודה היאדאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דכיבוי זה אין צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו וכיבוי של הבהוב פתילה שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו וכיון דרבי יהודה היא רישא דפטר משום חולה וה"ה לשאר פטורי דמתניתין:

    אידאית בהו סכנת נפשות ומשום פקוח נפש שרי להו ליתני מותר לכתחלה:

    חייב מיבעי ליההואיל ורבי יהודה היא דלא פטר ליה משום דאינה צריכה לגופה:

    והא דתני רבי אושעיאבהדיא אבל אסור:

    ור' שמעון היאדפטר ליה משום אינה צריכה לגופה:

    שאול שאילתאשאלו שאלה:

    לעילא מר' תנחוםלפניו וכן לשון הש"ס והמקרא שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳) ועל שם שיראים להתקרב לפניו עומדין מרחוק:

    דמן נוימקום:

    באישאחולה תרגום של רעה בישתא:

    פתח ואמרכך היו רגילין לפתוח באגדה תחילה והוא דומה לשאלה ודרש:

    וחזרת ואמרתלסתור דברי עצמך:

    כי לכלב חיכלומר גדולים החיים ופקוח נפש:

    אן היאאנה הלכה:

    לא קשיאאיהו גופיה הוה מפרש להו:

    דאמר ר' יוחנןקרא קא דריש במתים חפשי:

    ושבח אני את המתיםשעסקו בחייהם בתורה ומצות ומתו ראויים לשבחם אפילו מצדיקים חיים שגדולים הן במיתתן מבחייהן:

    עמד משהואין לך צדיק ממנו ולא נענה בזכותו:

    ותקן כמה תקנותכי ההיא דתני במגילה (דף ד. ולב.) משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום:

    ד"א ושבח אני את המתיםהראשונים מן החיים של עכשיו שהראשונים טובים מאלה תדע שמתקיימות גזרותיו של משה ואין מתקיימות גזירות שרים של עכשיו:

    על אותו עוןדבת שבע:

    דבקו שעריםשל בית קדשי הקדשים:

    כ"ד רננותרנה תפילה תחינה כתובים בתפילת שלמה עד כ"ד ויש אומרים כ"ד ברכות דתענית ולא נהירא:

    רהטו שערים בתריה למבלעיהסברי דעל עצמו אמר מלך הכבוד א"ל שערים מי הוא זה מלך הכבוד אמר איהו ה' עזוז וגבור (תהילים כ״ד:י׳):

    שונאי דודמשפחת שאול שמעי וכיוצא בו:

    דיום הכפוריםשאכלו ושתו בחנוכת הבית כדכתיב את החג שבעת ימים ושבעת ימים כדאמרינן במועד קטן (דף ט.):

    ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מאריה המתלאו לענין חשיבותא אמרו אלא לענין הלכות שבת וי"ט:

    קיציהעתידות לבוא עלי:

    מדת ימיכמה ימי חיי:

    מה חדל אניבאיזה יום אני חדל ובטל מן העולם:

    אמות באחד בשבתשיוכלו להתעסק בי ובהספדי:

    כי טוב יום בחצריךכלומר כבר אמרת לפני טוב יום שאתה עומד בחצרי ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להעלות כדכתיב (מלכים א ג) אלף עולות יעלה שלמה וגו':

    שבת 30 עמוד א

    Gemara

    1מדקתני סיפא חייב ש"מ ר' יהודה היא. רישא במאי עסיקנא אי בחולה שיש בו סכנה ״מותר״ מיבעי ליה. ואי בחולה שאין בו סכנה ״חייב חטאת״ מיבעי ליה!

    2לעולם בחולה שיש בו סכנה, ובדין הוא דליתני ״מותר״, ואיידי דבעי למתני סיפא ״חייב״, תנא נמי רישא ״פטור״. והדתני רבי אושעיא אם בשביל החולה שיישן לא יכבה, ואם כבה, פטור אבל אסור! ההיא בחולה שאין בו סכנה, ורבי שמעון היא.

    3שאול שאילה זו לעילא מר' תנחום דמן נוי: מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא? פתח ואמר: אנת שלמה אן חכמתך, אן סוכלתנותך? לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה. דוד אביך אמר: (תהלים קטו, יז) ״לא המתים יהללו יה״, ואת אמרת: (קהלת ד, ב) ״ושבח אני את המתים שכבר מתו״, וחזרת ואמרת: (קהלת ט, ד) ״כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת״!

    4לא קשיא, הא דקאמר דוד ״לא המתים יהללו יה״ הכי קאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת, בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שבח בו. והיינו דאמר ר' יוחנן, מאי דכתיב: ״(תהלים פח״, ו) ״במתים חפשי״ כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות.

    5ודקאמר שלמה ״ושבח אני את המתים שכבר מתו״, שכשחטאו ישראל במדבר, עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר (שמות לב יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו דבר אחר מנהגו של עולם שר ב"ו גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה ואם תמצי לומר מקיימין אותה בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים וגו'׃

    6ד"א ושבח אני וגו' כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב ״(תהלים פו״, יז) עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם מחול לי על אותו עון אמר לו מחול לך אמר לו עשה עמי אות בחיי אמר לו בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע׃

    7כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה פתח ואמר (תהלים כד, ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד רהטו בתריה למיבלעיה אמרו מי הוא זה מלך הכבוד אמר להו ה' עזוז וגבור חזר ואמר (תהלים כד, ט) שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה כיון שאמר (דברי הימים ב ו, מב) ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו׃

    8והיינו דכתי' (מלכים א ח, סו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו וילכו לאהליהם שמצאו נשותיהן בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו (ולישראל עמו. לדוד עבדו) שמחל לו על אותו עון ולישראל עמו דאחיל להו עון דיום הכפורים׃

    9ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב ״(תהלים לט״, ה) הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הודיעני ה' קצי אמר לו גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם ומדת ימי מה היא גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם ואדעה מה חדל אני אמר לו בשבת תמות אמות באחד בשבת אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא אמות בערב שבת אמר לו (תהלים פד, יא) כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rav Nissim Gaon

    כלומר הדבר שנא' לדעת ר' יהודה שהיה סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וכבר הקדמנו פירושו בפרק הראשון [רישא] במאי עסקי' אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה והעיקר דיליה הוא דאמר הכתוב (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ובפרק יום הכפורים (יומא דף פה) אמרו וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר וישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהם נשאלה שאילה זו לפניהם מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה רבי ישמעאל ואמר (שמות כ״ב:א׳) אם במחתרת ימצא הגנב ולאחר דבריו אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו' וכבר אמרו קודם (שם דף פב) שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ובפרק מפנין (שבת דף קכט) אמרו מר זוטרא מתני לקולא טעמא דאמרה אין צריכה הא סתמא מחללין עליה את השבת אמר ליה רבינא (למרי) [למרימר] הילכתא כמאן אמר ליה כמר זוטרא שספק נפשות להקל ואמרו (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא איתמר אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז ושנו במשנה (פרק ר"א דמילה דף קלד) רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ואמרו בתלמוד כי אתא רב דימא אמר רבי אלעזר הלכה כרבי אלעזר בן עזריה הוו בה במערבא הרחצת כל גופו או הרחצת מילה עצמה אמר להו ההוא מרבנן ורבי (עקיבא) [יעקב] שמיה מסתברא דהרחצת כל גופו דאי סלקא דעתך הרחצת מילה עצמה מי גרע מחמין שעל גבי מכה בשבת דאמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת מתקיף לה רב יוסף ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת מתקיף לה רב דימי וממאי דהכא בחמין שהוחמו בשבת פליגי דילמא בחמין שהוחמו מערב שבת פליגי אמר אביי אנא בעאי דאישני ליה וקדים ושני ליה רב יוסף מפני שסכנה היא לו כי אתא רבין אמר ר' אבא אמר רבי אלעזר ואמרי לה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת ובין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בהרחצת כל גופו ובין בהרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואלו העיקרים אמרו ובחולה שיש בו סכנה מותר מיבעיא ליה ובמסכת ע"ז תמצא כמו אלו העיקרים רבים:

    ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות מעצמו לישראל והרי אנו מזכירין מהן מה שיזדמן לנו במסכת דיבמות אמרינן בפרק הערל (יבמות דף עט) אמרו ונתינים דוד גזר עליהם משה גזר עליהם מחוטב עציך עד שואב מימיך ובמסכת ברכות בפרק שלשה שאכלו כאחת (דף מח) אמר רב נחמן משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להן המן ובמסכת מגילה בפרק בני העיר (מגילה דף לב) תנו רבנן משה תיקן להן לישראל שיהו קורין ודורשין בעניינו של יום ובפ' יוה"כ (יומא עה) משה תיקן להם זמן סעודה (ובפ') [ובמסכת] תעניות (דף כז) [בפרק] בג' פרקים בשנה משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר: בשלמא לדור עבדו שמחל לו הקב"ה על אותו עון אלא לישראל עמו מאי היא שמחל להם עון יום הכפורים תמצא פירו' בפרק משקין בית השלחין (מו"ק דף ט) אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל צום הכפורים כו':

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 30a

    Shabbat 30a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 663 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    גמ' מדקתני סיפא כחס על הנר כו' חייב חטאת אם שגג בשבת ששכח שהוא שבת או סבר שכיבוי מותר בשבת:

    ש"מ ר' יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דכיבוי זה אין צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו וכיבוי של הבהוב פתילה שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו וכיון דרבי יהודה היא רישא דפטר משום חולה וה"ה לשאר פטורי דמתניתין:

    אי דאית בהו סכנת נפשות ומשום פקוח נפש שרי להו ליתני מותר לכתחלה:

    חייב מיבעי ליה הואיל ורבי יהודה היא דלא פטר ליה משום דאינה צריכה לגופה:

    והא דתני רבי אושעיא בהדיא אבל אסור:

    ור' שמעון היא דפטר ליה משום אינה צריכה לגופה:

    שאול שאילתא שאלו שאלה:

    לעילא מר' תנחום לפניו וכן לשון הש"ס והמקרא שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳) ועל שם שיראים להתקרב לפניו עומדין מרחוק:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 30a · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    כלומר הדבר שנא' לדעת ר' יהודה שהיה סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וכבר הקדמנו פירושו בפרק הראשון [רישא] במאי עסקי' אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה והעיקר דיליה הוא דאמר הכתוב (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ובפרק יום הכפורים (יומא דף פה) אמרו וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר וישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהם נשאלה שאילה זו לפניהם מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה רבי ישמעאל ואמר (שמות כ״ב:א׳) אם במחתרת ימצא הגנב ולאחר דבריו אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו' וכבר אמרו קודם (שם דף פב) שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ובפרק מפנין (שבת דף קכט) אמרו מר זוטרא מתני לקולא טעמא דאמרה אין צריכה הא סתמא מחללין עליה את השבת אמר ליה רבינא (למרי) [למרימר] הילכתא כמאן אמר ליה כמר זוטרא שספק נפשות להקל ואמרו (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא איתמר אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז ושנו במשנה (פרק ר"א דמילה דף קלד) רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ואמרו בתלמוד כי אתא רב דימא אמר רבי אלעזר הלכה כרבי אלעזר בן עזריה הוו בה במערבא הרחצת כל גופו או הרחצת מילה עצמה אמר להו ההוא מרבנן ורבי (עקיבא) [יעקב] שמיה מסתברא דהרחצת כל גופו דאי סלקא דעתך הרחצת מילה עצמה מי גרע מחמין שעל גבי מכה בשבת דאמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת מתקיף לה רב יוסף ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת מתקיף לה רב דימי וממאי דהכא בחמין שהוחמו בשבת פליגי דילמא בחמין שהוחמו מערב שבת פליגי אמר אביי אנא בעאי דאישני ליה וקדים ושני ליה רב יוסף מפני שסכנה היא לו כי אתא רבין אמר ר' אבא אמר רבי אלעזר ואמרי לה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת ובין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בהרחצת כל גופו ובין בהרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואלו העיקרים אמרו ובחולה שיש בו סכנה מותר מיבעיא ליה ובמסכת ע"ז תמצא כמו אלו העיקרים רבים:

    ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות מעצמו לישראל והרי אנו מזכירין מהן מה שיזדמן לנו במסכת דיבמות אמרינן בפרק הערל (יבמות דף עט) אמרו ונתינים דוד גזר עליהם משה גזר עליהם מחוטב עציך עד שואב מימיך ובמסכת ברכות בפרק שלשה שאכלו כאחת (דף מח) אמר רב נחמן משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להן המן ובמסכת מגילה בפרק בני העיר (מגילה דף לב) תנו רבנן משה תיקן להן לישראל שיהו קורין ודורשין בעניינו של יום ובפ' יוה"כ (יומא עה) משה תיקן להם זמן סעודה (ובפ') [ובמסכת] תעניות (דף כז) [בפרק] בג' פרקים בשנה משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר: בשלמא לדור עבדו שמחל לו הקב"ה על אותו עון אלא לישראל עמו מאי היא שמחל להם עון יום הכפורים תמצא פירו' בפרק משקין בית השלחין (מו"ק דף ט) אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל צום הכפורים כו':

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 30a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתירא כו' אוקימנא למתני' כרבי יהודה ובחולה שיש בו סכנה שאם יראה אור הנר ימות והוא הדין לכל הזכורין במשנתנו ובדין הוא דליתני מותר ואיידי דתני סיפא בפחם חייב תני רישא פטור דמשמע פטור אבל אסור ואינו אלא פטור ומותר והא דתני רבי אושעיא אם בשביל שיישן חולה לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההוא בחולה שאין בו סכנה ואליבא דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין פטור נשאלה שאלה זו לפני ר' תנחום דמן נֵוִי שם מקום מן העיירות:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 30a · Sefaria

    Rashba

    הא דאמרינן במאי אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה. פירש רש"י ז"ל: דהוא הדין דמיבעי ליה בשאר פטורין דמתניתין כגון עכו"ם ולסטים. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל כתוב: ויש לפרש שיודע היה שעכו"ם ולסטים יש בהן סכנה שכן דרכם לעולם, וספיקן נמי מתירין, ולא הוה קשיא ליה בהו ליתני מותר משום דקא סלקא דעתך דמשום חולה נקט בשארא פטור, ומשום הכי קשיא ליה, אי בחולה שיש בו סכנה היה לו לשנות בכולן מותר, אי בחולה שאין בו סכנה לא הוה ליה למתנייה בהדי שארא והוה ליה למיתני בהאי חייב ובשארא מותר. ואני מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ה) כלשון רש"י ז"ל, דגרסינן התם גבי מתניתין דהכא א"ר שמואל בר רב יצחק כיני מתניתין מפני עכו"ם של סכנה ומפני לסטים של סכנה ר' יוסי בעי אי מפני עכו"ם של סכנה ליתני מותר.

    Rashba on Shabbat 30a · Sefaria

    Meiri

    לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בחייו שמאחר שמת אין לו תורה ומצות ואין תשובה לנפש אחר מיתה ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת וכבר הארכנו בענין בחיבור התשובה:

    Meiri on Shabbat 30a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא מדקתני סיפא חייב ש"מ ר"י היא רישא במאי עסקינן כו' ויש לדקדק דמהאי לישנא משמע דאי לאו האי דיוקא דסיפא ר"י היא הוי אתי ליה שפיר הא דנקיט רישא פטור ולא קתני מותר וע"כ היינו משום דהוי מוקי לה בחולה שאין בו סכנה וכר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור. ולכאורה אפילו הוי מוקי לה בהכי אפ"ה הוה ליה למיתני מותר דכיון דלר"ש מלאכה שאצ"ל פטור עליה ולא הוי אלא איסורא דרבנן א"כ אפילו בחולה שאין בו סכנה יש להתיר לכתחלה משום צערא דגופא דבמקום צערא לא גזרו ביה רבנן כדאיתא לקמן בס"פ האורג לענין המפיס מורסא דאמרי' התם דהוי פטור ומותר לכתחילה מדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ מיהו יש ליישב קצת ע"פ מ"ש בחידושי כתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת דמשמע התם דלא שרינן משום צערא אלא היכא דאיכא תרתי למעליותא וכמו שאבאר עוד בפרקים הבאים בעזה"י בענין זה. אלא דאכתי קשה שהרמב"ם ז"ל פסק להדיא בהלכות שבת דכל חולה שאין בו סכנה היכא דליכא אלא איסורא דרבנן מותר לעשות לכתחילה אפילו ע"י ישראל וא"כ קשיא סוגיא דהכא דמשמע דאי הוי מוקי לה בחולה שאין בו סכנה הוי אתי ליה שפיר הא דלא קתני מותר אפילו אליבא דר"ש. מיהו לפמ"ש הב"י בהלכות שבת סי' שכ"ח דלהרמב"ם גופא יש לחלק בין שבות לשבות לענין חולה שאין בו סכנה ע"ש וא"כ ה"נ מצינן לחלק בין האי איסורא דרבנן דמלאכה שאצ"ל לר"ש לשאר איסורי דרבנן. אלא שהטור א"ח בסימן הנזכר כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל שהיה מסופק בחולה שאין בו סכנה אם מותר לעשות לו שום רפואה ע"י ישראל בשום איסור דרבנן או אסור דאפשר דדוקא בשבות דאמירה לנכרי התירו חכמים בפרק אין מעמידין אבל לא ע"י ישראל וא"כ אמאי לא פשיט מסוגיא דהכא לאיסורא. והא דלא קשיא לי על שיטת הרב אלפס ז"ל בשמעתין שכתב להדיא דלר"ש בחולה שאין בו סכנה לא יכבה לכתחילה דאפשר דמפרש דבריו שמחלק ג"כ בין שבות לשבות כמ"ש הב"י בשיטת הרמב"ם וכדפרישית אבל על לשון הרא"ש ז"ל דמשמע מדבריו בכל איסורי דרבנן מספקא ליה א"כ הקושיא במ"ע וצ"ע ליישב:

    Penei Yehoshua on Shabbat 30a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה ובירו' פ"ז דברכות איתא חביבי עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מקרבנות:

    Gilyon HaShas on Shabbat 30a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    שַׁאוּל שְׁאֵלְתָא זוֹ לְעֵילָא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי עיין פירוש רש"י ז"ל. ולי נראה הכונה כי הנשאל היה יושב והשואלין היו עומדים לפניו ושואלין דאין שואלין מיושב מפני הכבוד, ומאחר שהנשאל יושב והשואל עומד נמצא השואל עומד גבוה מן הנשאל ולכך שייך בזה לשון לְעֵילָא מיניה. והא דאמר שְׁאִילָה זוֹ בא מסדר הש"ס ללמדינו שלא נחשוב שהשואל שאל שאלה אחרת מרבי תנחום השייכה לענין זה של שלמה המלך ע"ה דדריש ביה וזו הדרשה דדריש ר' תנחום היא היתה תשובה לאותה שאלה, אלא שלא נזכרה בתלמוד השאלה אלא רק התשובה הזאת של ר' תנחום מה שדרש בזה, ולעולם ר' תנחום לא הביא דברים אלו שלא כענין, לכך דקדק לומר שְׁאִילָה 'זוֹ' רצונו לומר לא היתה שאלה אחרת, ונמצאנו למדין שרבי תנחום פתח באגדה זו שאינה מן הענין ורק עשה כדי למשוך לב השומעין, כדי שכולם יטו אזנם וישמעו התשובה שלו שהשיב על שאלת ההלכה דהנר, ונחת הש"ס ללמדנו בזה שכך ראוי להתנהג בדברי תורה למשוך לב השומעין לדבר הלכה, ואין בזה גנאי על אשר מכניס בתוך הענין דברים שלא כענין.

    פָּתַח וְאָמַר אַנְתְּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, אָן חָכְמָתָךְ? אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ? וְכוּ' נראה לי בס"ד מה שדבר בלשון זה לנוכח כאלו שלמה המלך ע"ה לפניו, לקיים מ"ש חכמינו ז"ל לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם כְּאִלּוּ בַּעַל שְׁמוּעָה עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ ואל יבהל להקשות ולדבר קשות ולהחליט טעות בבעל השמועה. ומ"ש אָן חָכְמָתָךְ אָן סָכלְנוּתֶךָ נראה לי בס"ד כפל הלשון כנגד מה שנתן לו הקב"ה לב חכם ונבון, כמו שנאמר במלכים ג' (מלכים א' ג, יב) הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן, וכן בדברי הימים א"ל הקב"ה (דברי הימים ב' א, יב) הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לָךְ, ולזה אמר אָן חָכְמָתָךְ כנגד חכמה וְאָן סָכלְנוּתֶךָ כנגד המדע. ועוד נראה לי בס"ד כי שלמה היה חכם גדול בתורה וגם חכם גדול בחכמות חיצוניות, ולזה אמר אָן חָכְמָתָךְ כנגד חכמת התורה וְאָן סָכלְנוּתֶךָ כנגד חכמות חצניות דבר בלשון תרגום, כי סכלנותך היא לשון תרגום וידוע דלשון תרגום הוא חיצוני ללשון הקודש. אי נמי נראה לי אָן חָכְמָתָךְ על שדבריך נראין סותרין דברי אביך, וְאָן סָכלְנוּתֶךָ במה שדבריך סותרים זה את זה.

    לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת, וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ. צריך להבין לשון שֶׁבַח דנקיט כאן? ונראה לי בס"ד כי המת בטל מדבור ומעשה בלבד אבל כח המחשבה עודנו אחוז בו עד שיסתם הגולל. ולכן אמרו רבותינו ז"ל קודם שיסתם הגולל, המת שומע ויודע כל מה שמדברים לפניו וזאת ההרגשה שיש למת היא על ידי כח המחשבה שעודנו דבוק בו, והצדיקים גם אחר שיסתם הגולל יש שיעור מה מכח המחשבה דבוק בהם, ומזה הכח אמרו רבותינו ז"ל שהמתים יודעים מענין החיים ושומעים מה מה שמדברים על קברם. וידוע שהעבודה במעשה פועלת במקום הראוי לה, וכן עבודה בדבור פועלת במקום הראוי לה, וכן עבודה במחשבה פועלת במקום הראוי לה, והוא מקום גבוה ועליון שעל ידי המחשבה יהיה המשכת אורות מוחין ממקום עליון לבחינת שם מ"ה דאלפין, ולכן נקראת 'מַחֲשָׁבָה' אותיות 'שֶׁבַח מ"ה' רצונו לומר אורות מוחין לשם מ"ה, על דרך שאמרו בתיקונים על 'חָכְמָה' שהיא 'כ"ח מ"ה'. אך ודאי במחבשבה גרידה אין כח לעשות שבח מ"ה שה"ס [שהוא סוד] המשכת המוחין אלא דוקא בזמן שיש עמה עבודה של דיבור, דהיינו עסק התורה שעוסק במחשבה טובה או עבודה של מעשה שעושה מצוה לשמה במחשבה טובה. ולזה אמר כֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה שהיא עבודה בדיבור ומן המצות שהיא עבודה במעשה, שאף על פי שנשאר כח המחשבה דבוק בו עם כל זה אינו פועל בכח זה לבדו לעשות בו 'שב"ח מ"ה' שהוא הנרמז באותיות מחשבה שהוא המשכת המוחין שהם שֶׁבַח מ"ה, אלא אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עתה שֶׁבַח בּוֹ 'שֶׁבַח' דייקא כאשר ביארנו. ועוד נראה לי בס"ד אומרו וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ, ידוע שהקב"ה משתבח בתורה ומצות שעושים הצדיקים בחייהם בעולם הזה, דכתיב (ישעיהו מט, ג) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר, אך כל זה הוא רק מה שעושין בהיותם בעולם הזה שיש להם חומר מעכב לכך משתבח בהם, אבל אחר שנפטרו והלכו לעולם הבא שאין שם חומר אף על לפי ששם אינם בטלים מלימוד התורה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים פד, ח) יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן, עם כל זה אינו משתבח בהם דשם הם כמו מלאכים שאין להם חומר מעכב, וז"ש וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ כי מה שנאמר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר הוא דוקא על זמן היותם חיים בעולם הזה! ונראה לי שֶׁבַח [310] עולה ש"י, רמז אימתי זוכה לשכר של ש"י במה שנאמר לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ [310] הוא בזמן שעוסק בעולם הזה שיש לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח שהוא כמספר ש"י בּוֹ.

    אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אָמַר לוֹ: מָחוּל לָךְ. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי. אָמַר לֵיהּ: בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ, בְּחַיֵּי שְׁלֹמֹה בִּנְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ. צריך להבין למה לא רצה הקב"ה להודיע בחייו? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה דף ה.) לא היה ראוי דוד לאותה מעשה אלא חטא להורות תשובה ליחיד, ופירש הגאון מוהר"י ז"ל בי"ד מנא ליה דלא היה ראוי לאותה מעשה? ותירץ דאמרו רבותינו ז"ל כיון שעברו רוב ימיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב (שמואל א' ב, ט) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר, והוא חי ע' שנה ובא לירושלים בן ל"ז שנים ומעשה דבת שבע היתה אחר שמלך בירושלים וכבר עברו רוב ימיו ואיך חטא? אלא ודאי להורות תשובה! עד כאן דבריו יעוין שם. ולכן אם בחייו יודיע עדיין יליזו שפתים לומר אף על פי שנודע עתה שמחל לו אך עם כל זה יותר היה טוב ונאה לו אם לא היה חוטא מעיקרא! ואם נאמר להם לא כן אלא חטאו היה בו צורך תיקון העולם להורות תשובה יאמרו מנא לן? ואם נאמר דהרי עברו רוב ימיו וכמו הוכחה הנזכר לעיל, יאמרו שמא יחיה שמונים שנה ויותר ועדיין לא עברו רוב ימיו, לכך המתין לו הקב"ה לברר מחילתו אחר פטירתו, דאז בעת שתתברר מחילתו יהיה נודע דעברו רוב ימיו כשהיה ענין בת שבע, ואז בעת ההיא בטל מעליו לזות שפתים הנזכר. ונראה לי דנבואה נזרקה בפיו של אדונינו דוד המלך ע"ה שאמר עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, שבאמת מצד החיים שלו נעשה לו אות לטובה לזכותו. ועוד נראה לי בס"ד טעם שרצה הקב"ה להראות אות טובתו בבנין בית המקדש, מפני שהוא נצטער עליו שרצה לבנותו ואויביו היו מרננים לומר לא זכה לבנותו מפני שלא היה ראוי חס וחלילה, ובאמת אינו כן אלא אדרבה מפני שהיה צדיק גדול אם היה בונהו לא היה נחרב! וצריך שיחרב בשביל טובת ישראל, לכך עשה לו בבנין הבית בארון שהוא עיקר, שבו תהיה השראת שכינה בבית המקדש לא יהיה נכנס שם אלא בעבורו. אמנם באמת אנחנו רואין אף על פי שאמר לו הקב"ה בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ עם כל זה קיים לו אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו שבקש עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, לקיים מה שנאמר (תהלים כא, ג) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה, דאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבא (פרשת וארא פ"ח) בשעה שהכניס שלמה הארון לא יכול להכניסו וכו' מה עשה שלמה הביא ארונו של דוד לבית המקדש ואמר (דברי הימים ב' ו, מב) הֳ' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ, א"ר ברכיה בשם רבי חלבו באותה שעה חייה דוד, שכן אמר (תהלים ל' ד') הֳ' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיּוֹרְדֵי בוֹר, עיין שם. ונראה הטעם דחיה דאיך יכניסו ארון מת לבית המקדש, וכיון דחיה פרחה טומאה, וכמו שאמרו בגמרא דשאלו לרבי יהושע בן השונמית מהו שיטמא א"ל מת מטמא ואין החי מטמא, ואיך שיהיה אותה שעה שנעשה האות הוא היה חי, ואם כן שפיר נתקיימה דבריו שבקש עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, ומה שאמר לו הקב"ה בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ היינו בְּחַיֶּיךָ אלו אבל בְּחַיִּים החדשים שיבואו לו אין הכי נמי יהיה האות לטובה.

    כֵּיוָן שֶׁאָמַר (דברי הימים ב' ו, מב) "הֳ' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ", מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהֶפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאֵי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. יש להקשות למה עשה הדמיון לְשׁוּלֵי קְדֵרָה ולא לשחרות אחרת כדיו או זפת וכיוצא? ונראה לי בס"ד כי שחרות שׁוּלֵי קְדֵרָה יתהווה מן העשן העולה על הקדרה, וידוע הדיבור של האדם הוא עשן שהוא הבל היוצא מקרבו, ולכן דבור לשון הרע שהוא עשן היוצא מקרב האדם תדמה שחרותו לשחרות שׁוּלֵי קְדֵרָה שמשחיר מן העשן. או יובן אמר שׁוּלֵי קְדֵרָה רמז להם בזיון אחר בזה, כי קְדֵרָה במלואה כזה ק ו"ף ד ל"ת רי" ש ה" א המלוי שלה שהוא שולים של אותיות הפשוט של קְדֵרָה, הנה הם אותיות לאשפות, רמז שאין זה גוון שחרות שאינו מאוס שמשתמשין בו, אלא זה שחרות שהוא נמאס שנזרק לאשפות דהושחרו פניהם שחרות מאוס שנזרק לאשפות. אי נמי אם תמלא ה"א של קדרה ביו"ד יהיה אותיות המלוי שהם השוליים של קְדֵרָה אותיות ו"י לשפו"ת, שנעשה 'וי לשפות' שלהם שדברו סרה על דוד המלך ע"ה בחייו.

    "וְטוֹבֵי־לֵב" שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְיָלְדָה זָכָר נראה לי בס"ד כיון דנהנו מזיו השכינה נזדכך חומרם ונמשך לבם לצד הרוחניות ונתמעטה ונחלשה תאות המשגל הגופניית והזריעו על ידי הדחק, ומצד הטבע הנשים הזריעו תחלה וקיימא לן 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר'. אי נמי כיון שזכו לשמחה דקדושה שהיו שמחים שנהנו מזיו השכינה, אז זכו לששון זו מילה, ולכן ילדו נשותיהם כל אחת ואחת זכר לקיים בהם מצות מילה. ועדיין צריך להבין היכא נרמז בכתוב שילדו זכרים? ונראה לי בס"ד דידוע כח ההזרעה של האיש בא מן אות יו"ד שעומדת בתוך שם א י ש, וכח ההזרעה של אשה בא מאות ה"א העומדת בסוף שם אש ה, ולכן כיון דכתיב (מלכים א' ח, סו) 'וְטוֹבֵי לֵב' נרמז בזה על זרע הזכר שנמשך מתוך השם של איש, ו 'לֵב' רצונו לומר 'תוך' מה שאין כן של הנקבה היא בסוף השם של אשה, גם 'וְטוֹבֵי' קרינן בה 'טוב יו"ד'. אי נמי נראה לי בס"ד כי בין איש לאשתו יש שני מיני אהבה, הא' היא אהבה חיצונית שהוא אוהב אשתו בעבור יופיה או בעבור מעשה ידיה, וכן היא אוהבת בעלה בשביל מלבושים תכשיטין שמביא לה וזו היא אהבה חיצונית. והב' אהבה פנימית שאוהב אשתו אהבת נפש מצד צדקות וכשרון מעשים, וכן היא גם כן אוהבת אותו אהבת נפש. ויש שאין להם אלא רק אהבה חיצונית, ויש שיש להם שני מיני אהבה הנזכר. וזה שיש לו עם אשתו שני מיני אהבה נעשה באהבתו הכפולה מספר שם הוי"ה ב"ה, ששני פעמים 'אַהֲבָה' [13] מספר כ"ו [26] וכן אצלו גם כן יש אהבה כפולה מספר כ"ו, נמצא אצלו ואצלה יש מספר 'ב"ן' [52] לכך זוכים להוליד 'בן' שהוא זָכָר. והנה אהבה חיצונית היא שייכה בכל אדם, והחידוש הוא אותם שיש להם אהבה פנימית גם כן, שנמצא אצלם יש אהבה כפולה שעולה ממנה מספר בן, לכן כיון דאמר 'וְטוֹבֵי לֵב' רצונו לומר שיש להם אהבה פנימית גם כן שהיא תתיחס ללב, כי כל פנימי נקרא לב לזה אמר שילדו זָכָר, כי כאן נמצא אצלם מספר ב"ן. ונראה לי בס"ד הא דדייק שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה היינו משום דכתיב שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, ומספר שִׁמְחָ"ה [353] לֵ"ב [32] עולה מספר שְׁכִינָ"ה [385] לכך דרש שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.

    "עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ" שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן. ודאי לא היה עָוֹן אֵשֶׁת אִישׁ חס וחלילה כי בת שבע היתה מגורשת וגם טבלה וגם זמן הבחנה היה כאשר מפורש בריש זוהר בראשית, אך היה עָוֹן חִלּוּל הַשֵּׁם כי לקחה בסתר והחזירה בסתר, ובזה חשבו המון העם שהיתה חס וחלילה אֵשֶׁת אִישׁ, ואם היה לוקח אותה לו מעיקרא לאשה בגלוי לא היה בזה שום עון. תדע שאם היתה אשת איש איך הותר לו אחר כך לישא אותה אף על פי שמת אוריה והיא אסורה לבועל, ולכן רצה הקב"ה להודיע המחילה בחיי שלמה המלך ע"ה, שאם יש נדנוד חטא באישות איך שלמה המלך ע"ה שנולד ממנה יהיה סניגור עתה להזכיר צדקת אביו ויהיה נענה בכך?!

    "וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" דְּאַחִיל לְהוּ עֲוֹן יוֹם כִּפּוּרִים דבר זה מפורש בגמרא דמועד קטן היטב, דאמרו התם בדף ט' להתיר אכילה ושתיה ביום הכפורים דרשו קל וחומר מחנוך המשכן שהותר בו קרבן הנשיא שהוא יחיד, ופריך הגמרא אם כן אמאי היו דואגים, ומשנה קרבן הוא צורך גבוה ומשתה צורך הדיוט עיין שם. עדיין צריך להבין מאחר דאיכא פירכא זו איך התירו? ונראה דאותם דיודעים בעצמם כוונתם באכילה לשם שמים ליכא להאי פרכה ולא היו דואגים, אך אחר כך דאגו מקצתם שמא לא כוונו לשם שמים כראוי ובזה ישנה לאותה פרכה, ויצאה בת קול ואמרה כּוּלְכֶם מְזוּמָּנִים לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, 'כּוּלְכֶם' דייקא גם אותם שלא כוונו היטב לשם שמים, ואמרה עוֹלָם הַבָּא כי יום הכפורים ה"ס [היא סוד] בינה הנקראת 'עוֹלָם הַבָּא' והיינו דקאמר הכא דְּאַחִיל לְהוּ עֲוֹן יוֹם כִּפּוּרִים, וגם עוד הוצרכו למחילה על דרך אמרו במתענה תענית חלום בשבת שצריך למיתב תענית לתעניתיה ודו"ק.

    3 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Shabbat 30a · Sefaria

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 30, Amud Aleph, about 663 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 128 words

      Opens “גמ׳ מדקתני סיפא חייב ש"מ ר' יהודה…”

    2. Segment 240 words

      Opens “לעולם בחולה שיש בו סכנה, ובדין הוא…”

      Named: רבי אושעיא, רבי שמעון.

    3. Segment 370 words

      Opens “שאול שאילה זו לעילא מר' תנחום דמן…”

    4. Segment 449 words

      Opens “לא קשיא, הא דקאמר דוד ״לא המתים…”

    5. Segment 594 words

      Opens “ודקאמר שלמה ״ושבח אני את המתים שכבר…”

    6. Segment 657 words

      Opens “ד"א ושבח אני וגו' כדרב יהודה אמר…”

      Named: רב יהודה, רב דאמר, רב מאי.

    7. Segment 7126 words

      Opens “כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס…”

    8. Segment 872 words

      Opens “והיינו דכתי' (מלכים א ח, סו) ביום…”

    9. Segment 9127 words

      Opens “ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב…”

      Named: רב יהודה, רב דאמר, רב מאי, רב שבת.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 30a · Segment 4 — “…בו. והיינו דאמר ר' יוחנן, מאי דכתיב: (תהלים פח,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 30a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026