Talmud Builders

    Shabbat 113b

    Back to index

    English translation — Shabbat 113b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1means that your speech on Shabbat should not be like your speech during the week, i.e., one should not discuss his weekday affairs on Shabbat. However, it is only speech that they said is prohibited, whereas merely contemplating weekday affairs is permitted. The Gemara asks: Granted, all of these directives, fine, they are understood. However, what is the meaning of the following phrase: That your walking on Shabbat should not be like your walking during the week? The Gemara answers: It is in accordance with that which Rav Huna said that Rav said, and some say that Rabbi Abba said that Rav Huna said: If one were walking on Shabbat and came upon a stream of water and had to cross it, if the stream is narrow and one could place his first foot down on the other side before raising the second one, it is permitted to cross it; and if it is not possible and one must jump to cross it, it is prohibited. That is the type of walking that is not permitted on Shabbat.

    2Rava strongly objects to this: Since we have said that one’s walking on Shabbat should not be like his walking during the week, and jumping constitutes prohibited walking, if one encounters a stream on Shabbat, what should he do to cross to the other side? If he circumvents the stream, he is increasing the distance that he is walking and exerting extra effort on Shabbat. If he walks through the water, sometimes his clothes will absorb water and he will come to wring them out. What then should he do? Rather, in this case, since it is not possible to cross any other way, he may well cross it, i.e., it is permitted for him to jump over the stream. Therefore, rather say that walking that is defined as characteristic of weekday walking involves taking large steps. As Rabbi Yehuda HaNasi raised a dilemma before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: What is the ruling with regard to taking large steps on Shabbat? That is what the Gemara meant when it used the phrase: Your walking during the week. Rabbi Yishmael said to him: And during the week are large steps permitted? As I say: A large step takes away one five-hundredth of a person’s eyesight. The Gemara comments: And his eyesight is restored to him during kiddush on Shabbat evening.

    3And Rabbi Yehuda HaNasi raised a dilemma before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: What is the ruling with regard to eating earth for medicinal purposes on Shabbat? Rabbi Yishmael said to him: And during the week is it permitted to eat soil? As I say: Even during the week it is prohibited because it is harmful. Rabbi Ami said: Anyone who eats the dust of Babylonia, it is as if he is eating the flesh of his ancestors buried there. And some say: It is as if he eats abominations and creeping creatures, as it is written: “And He wiped out all that existed on the face of the earth, from humans to animals, to creeping creatures to the birds in the sky, and they were wiped off the land” (Genesis 7:23).

    4Apropos dead residue in the ground, Reish Lakish said: Why is Babylonia called Shinar? It is because all those who died in the Flood were deposited there [ ninaru lesham ]. Rabbi Yoḥanan said: Why is Babylonia called Metzula? It is because all those who died in the Flood sank there [ nitztalelu lesham ]. The Gemara asks: We said that some say that if one eats dirt from Babylonia, it is as if he eats abominations and creeping creatures. However, certainly their bodies have putrefied and decomposed, and therefore they are no longer prohibited. Rather, since soil is harmful, the Sages issued a decree not to eat it. The decree was not issued due to the prohibition of eating creeping creatures; rather, it was issued because a certain person ate soil for medicinal purposes and also ate cress. The cress took root in the soil that was inside him and began to grow. And the cress punctured his heart and he died.

    5The Gemara continues to discuss Shabbat. Naomi advised Ruth: “And you shall bathe, and anoint yourself, and put on your robes, and go down to the threshing floor. Do not make yourself known to the man until he has finished eating and drinking” (Ruth 3:3). Rabbi Elazar said: These robes are Shabbat garments that Naomi told her to wear in honor of the occasion. Apropos the book of Ruth, the Gemara cites additional statements of Rabbi Elazar with regard to Ruth: “Give to the wise one and he will become wiser; let the righteous one know and he will learn more” (Proverbs 9:9). Rabbi Elazar said: This refers to Ruth the Moabite and Samuel of Rama, who received advice and added to it with their wisdom.

    6The Gemara elaborates. Whereas Naomi said to Ruth: “And you shall bathe, and anoint yourself, and put on your robes, and go down to the threshing floor,” but with regard to Ruth herself it is written, “And she went down to the threshing floor” (Ruth 3:6), and only afterward does it say, “And she did according to all that her mother-in-law commanded her.” Ruth decided to anoint herself at the threshing floor and not on the road so that people would not meet her on the way there and suspect her of immorality. Whereas Eli said to Samuel: “Go and lie down and if He calls you, you say: Speak, Lord, for Your servant is listening” (I Samuel 3:9), but with regard to Samuel himself it is written: “And the Lord came and stood, and He called like He did the other times: Samuel, Samuel. And Samuel said: Speak, for Your servant is listening” (I Samuel 3:10), and he did not say: Speak, Lord, since he would not assume it was God speaking to him until he was sure of it.

    7And the verse in Ruth states: “And she went, and she came, and she collected in the field after the harvesters” (Ruth 2:3). Rabbi Elazar said: This verse teaches that she went and came, went and came, until she found suitable people with whom to walk. It also says: “And Boaz said to his youth who was standing over the harvesters: To whom does this young woman belong?” (Ruth 2:5). This is surprising: And was it Boaz’s habit to inquire about a young woman? Rabbi Elazar said: He saw in her a matter of wisdom and Torah, and that is why he asked about her. What he saw was that she collected two stalks, but she did not collect three stalks. She thereby acted in accordance with the halakha that three stalks lying together are not considered to be gleanings left for the poor; rather, they remain in the possession of the owner of the field.

    8It was taught in a baraita : He saw a matter of modesty in her when she was collecting stalks. She picked stalks that were upright while she was standing, and stalks that had fallen she picked while sitting; due to her modesty she did not bend over to take them. It also says: “And Boaz said to Ruth: Do you hear, my daughter? Do not go to glean in another field and do not leave from here, but cling to my maidens” (Ruth 2:8). This is also surprising. And was it Boaz’s habit to cling to women? Rabbi Elazar said: Since he saw “And Orpah kissed her mother-in-law and Ruth clung to her” (Ruth 1:14), he said: It is permitted to cling to a woman like this.

    9It also says: “And Boaz said to her at mealtime: Come here [ halom ] and eat from the bread and dip your bread in vinegar. And she sat beside the harvesters and he gave her roasted grain and she ate, and she was satiated, and she left some over” (Ruth 2:14). Rabbi Elazar interpreted this and said that he hinted to her prophetically: In the future the kingdom of David will come from you, as it is written with regard to it, i.e., the kingdom of David: “Here,” as it is stated: “And King David came and sat before God and said: Who am I, Lord, God, and who is my family that You have brought me to here [ halom ]?” (II Samuel 7:18). With regard to his saying: “And dip your bread in vinegar” (Ruth 2:14), Rabbi Elazar said: From here we see that vinegar is good to have in hot weather.

    10Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that he hinted to her: A son will come from you in the future whose actions will be as sharp as vinegar, and who is he? King Manasseh. “And she sat beside the harvesters.” Rabbi Elazar said with regard to this: Beside the harvesters, and not among the harvesters. He hinted to her that the kingdom of David will be divided in the future and her children will not always be in the center of Israel.

    11It also says in the verse: “And he gave her roasted grain and she ate, and she was satiated, and she left some over.” The Gemara explains: “And he gave her roasted grain and she ate”; this is also interpreted as a prophetic message. Rabbi Elazar said: “And she ate” was fulfilled by her children’s children in the days of David; “And she was satiated” was fulfilled in the days of Solomon; “And she left some over” was fulfilled in the days of Hezekiah. And some say that there is a different interpretation: “And she ate,” was fulfilled in the days of David and Solomon; “And she was satiated,” was fulfilled in the days of Hezekiah; “And she left some over” was fulfilled in the days of Rabbi Yehuda HaNasi. As the Master said: Rabbi Yehuda HaNasi’s horsekeeper [ ahuriyarei ] was richer than the king of Persia. It was taught in a baraita : “And she ate,” in this world; “and she was satiated,” in the days of the Messiah; “and she left some over,” in the future, at the end of days.

    12It was mentioned earlier that Rabbi Yoḥanan called his clothing his honor. The Gemara cites the interpretation of the verse that speaks about the downfall of the king of Assyria: “Therefore, the Lord, the Lord of hosts, will send leanness to his fat ones and under his honor He will burn a burning like a burning fire” (Isaiah 10:16). Rabbi Yoḥanan said: “And under his honor,” but not his actual honor. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan follows his own reasoning, for he called his clothing my honor, which means that the bodies of the king of Assyria’s soldiers were burned. However, their garments were miraculously not burned.

    13Rabbi Elazar said: “And under his honor” means in place of his actual honor. That is to say, their bodies were burned. Since, in Rabbi Elazar’s opinion, the word under means in the place of, the verse accordingly means that in the place of his honor, i.e., the body, there remain ashes. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: Under his honor means beneath his flesh, similar to the burning of the sons of Aaron. Just as there, i.e., the burning of Aaron’s sons, the soul burned while the body remained intact, so too here, i.e., the burning of Assyrian soldiers, the soul burned while the body remained intact.

    14Rabbi Aḥa bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חולכגון מקח וממכר וחשבונות:

    הרהור מותרלהרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו:

    אם יכול להניח רגלו ראשונהשעקר מצד זה להניח לצד זה:

    קודם שתעקר שניהשאין רחבה יותר מכדי פסיעה ורגלו אחת לצד זה ושניה לצד זה:

    מותראף לדלג ולעקור את זו קודם שנחה ראשונה:

    אסורלקפוץ:

    ליקףלמקום שהאמה כלה שם:

    ליעברשישים רגלו במים:

    זימנין דמיתווסן מאניהישורו במים:

    שפיר דמילדלג:

    מהו לפסוע פסיעה גסהמי עבר משום מעשות דרכיך פסיעה גסה יותר מאמה פסיעה בינונית אמה:

    קידושא דבי שמשיהשותה מיין של קידוש בלילי שבתות:

    מהו לאכול אדמהארזיל"א בלע"ז מי גזרו בה משום שחיקת סמנים כשאר רפואה או לא:

    שהיא מלקהמביא לידי חולי:

    מבשר אבותיושמתו שם בגולה:

    שקצים ורמשים הא ודאי אתמחוי אתמחו ולא נעשו עפר:

    אלא כיון דמלקיגזור בה משום אוכל שקצים ורמשים:

    קדחו ליה תחלאנקלטו השחלים באדמה וגדלו במעיו ונגע בלבו ומת:

    שמלותיךוכי ערומה היתה אלא שמלות מיוחדות והיינו דשבת:

    ותרד הגורן והדר ותעששם סכה ולבשה שמלות נאות שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת ויאמרו זונה היא:

    שמואלשהיתה שכינה קוראה לו מתוך ההיכל ולא היה יודע מי קורא לו וכתיב התם ויבן עלי כי ה' קורא לנער ויאמר לו לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך והוא לא רצה להזכיר השם שמא אין זו שכינה:

    בני אדם המהוגניןשבקוצרים לילך עמהם:

    לישאל בנערהכל נערות שרואה היה דרכו לישאל מי הן א"כ מסתכל בהן היה:

    שני שבלין לקטהכשהיא רואה שני שבלין שנפלו מן הקוצרים לוקטתן אבל שלש שוכבות יחד אין לוקטתן דהכי היא מתניתין (פאה פ"ו משנה ה) שני שבלים לקט ג' אינו לקט:

    עומדותשבלים עומדות ששכח בועז לוקטת מעומד דשכחת קמה נמי הוי שכחה:

    נופלותאותן שנשרו מן הקוצרים לוקטת מיושב ואינה שחה ליטלן משום צניעות:

    רמז רמז להרוח הקדש נזרקה בו:

    מצד הקוצריםכל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכם או אצלו רוח הקדש נזרקה בו ולרמז שמלכות בית דוד היוצאת משניהם עתידה ליחלק דאילו ישבה בתוכם לא היה זה רמז הפסקה בין שניהם:

    ותאכל ותשבעלשון עושר הוא דוד שלמה וחזקיה כתיב בהן עושר שהיו מביאים להן כל מלכי ארץ מנחה:

    אהוריריהממונה על הסוסים ופרדות שלו:

    ותחת כבודואיידי דאיירי בקרא בפלוגתא דרבי יוחנן ור"א ורבי שמואל בר נחמני נקטיה להאי הכא:

    ה"ג רבי יוחנן אומר תחת כבודו ולא כבודו ממש רבי יוחנן לטעמיה דר"י קרי למאניה מכבדותי רא"א תחת כבודו ממש ר' שמואל בר נחמני אומר תחת כבודו כשריפת בני אהרן כו' - והכי פירושא בין לרבי יוחנן בין לר"א גופן נשרף אלא רבי יוחנן משמע ליה תחת כבודו כמו תחת רגליו לשון תחתית וכבודו היינו בגדיו וה"ק תחת בגדיהם של חיילותיו של סנחריב יקד יקוד ולא בגדיהם נשרפו ור"א משמע ליה תחת לשון חליפין כמו ישלם תחת השור (שמות כ״א:ל״ז) משום דר"א לא קרי למאני' מכבדותיה לכך ע"כ כבודו היינו גופו וה"ק כבודו ממש ישרף ותחתיו יהא אפר ושריפה כיקוד אש ורבי שמואל משמע ליה תחת כר' יוחנן וכבודו כר"א הלכך קרא כר' יוחנן מידרש ותחת כבודו נשרף ולא כבודו ממש והאי כבודו גופו הוא והלכך כשריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים כדאמרינן בסנהדרין בד' מיתות (סנהדרין ד' נב.):

    שבת 113 עמוד ב

    1שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור אסור, הרהור מותר. בשלמא כולהו לחיי, אלא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי היא? כי הא דאמר רב הונא אמר רב, ואמרי ליה אמר ר' אבא אמר רב הונא: היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה מותר, ואם לאו אסור.

    2מתקיף לה רבא: היכי ליעביד? ליקף קמפיש בהילוכא. ליעבר זימנין דמיתווסן מאני מיא, ואתי לידי סחיטה. אלא בהא כיון דלא אפשר שפיר דמי. אלא כדבעא מיניה ר' מר': ישמעאל בר' יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת א"ל וכי בחול מי הותרה שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי׃

    3בעא מיניה ר' מר' ישמעאל בר' יוסי מהו לאכול אדמה בשבת א"ל וכי בחול מי הותרה שאני אומר אף בחול אסור מפני שהוא מלקה אמר ר' אמי כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו וי"א כאילו אוכל שקצים ורמשים דכתיב ״(בראשית ז״, כג) וימח את כל היקום וגו'׃

    4אמר ריש לקיש למה נקרא שמה שנער שכל מתי מבול ננערו לשם א"ר יוחנן: למה נקרא שמה מצולה שכל מתי מבול נצטללו לשם [וי"א כאילו אוכל] שקצים ורמשים והא ודאי איתמחויי איתמחו אמרי כיון דמלקי גזרו ביה רבנן דהא ההוא גברא דאכל גרגישתא ואכל תחלי וקדחו ליה תחליה בלביה ומית׃

    5(רות ג, ג) ורחצת וסכת ושמת שמלותיך א"ר אלעזר אלו בגדים של שבת (משלי ט, ט) תן לחכם ויחכם עוד אמר רבי אלעזר זו רות המואביה ושמואל הרמתי׃

    6רות דאילו נעמי קאמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן ואילו בדידה כתיב ״ותרד הגורן והדר ותעש ככל אשר צותה חמותה שמואל דאילו עלי קאמר ליה (שמואל א ג״, ט) שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך ואילו בדידי' כתיב ״ביה ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך ולא אמר דבר ה'״׃

    7(רות ב, ג) ותלך ותבא ותלקט בשדה אמר רבי אלעזר שהלכה ובאת הלכה ובאת עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם (רות ב, ה) ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת וכי דרכו של בועז לשאול בנערה אמר ר' אלעזר דבר חכמה ראה בה שני שבלין לקטה שלשה שבלין אינה לקטה׃

    8במתניתא תנא דבר צניעות ראה בה עומדות מעומד נופלות מיושב (רות ב, ח) וכה תדבקין עם נערותי וכי דרכו של בועז לדבק עם הנשים א"ר אלעזר כיון דחזא (רות א, יד) ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה אמר שרי לאידבוקי בה׃

    9(רות ב, יד) ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום א"ר אלעזר רמז רמז לה עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך דכתיב ״ביה הלום שנאמר (שמואל ב ז״, יח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי אדני ה' ומי ביתי כי הביאתני עד הלום (רות ב, יד) וטבלת פתך בחומץ א"ר אלעזר מכאן שהחומץ יפה לשרב׃

    10ר' שמואל בר נחמני אמר רמז רמז לה עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ ומנו מנשה (רות ב, יד) ותשב מצד הקוצרים א"ר אלעזר מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק׃

    11(רות ב, יד) ויצבט לה קלי ותאכל אמר רבי אלעזר ותאכל בימי דוד ותשבע בימי שלמה ותותר בימי חזקיה ואיכא דאמרי ותאכל בימי דוד ובימי שלמה ותשבע בימי חזקיה ותותר בימי רבי דאמר מר אהוריריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא במתניתא תנא ותאכל בעולם הזה ותשבע לימות המשיח ותותר לעתיד לבא:

    12(ישעיהו י, טז) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש א"ר יוחנן ותחת כבודו ולא כבודו ממש ר' יוחנן לטעמיה דר' יוחנן קרי למאניה מכבדותי׃

    13ר"א אומר ותחת כבודו תחת כבודו ממש ר' שמואל בר נחמני אמר תחת כבודו כשריפת בני אהרן מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים׃

    14א"ר אחא בר אבא אמר רבי יוחנן׃

    Tosafot

    שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חולפי' בקונטרס כגון מקח וממכר ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא אמר לה אימא שבתא הוא שתקה משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושל' אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rav Nissim Gaon

    ורחצת וסכת ושמת שמלותיך אמר ר' אלעזר אלו כלים של שבתבגמ' דפיאה גרסי בני מערבא (פרק ח) אמר ר' חנינא צריך אדם שיהא לו שני עיטופין אחד לחול ואחר לשבת מה טעם שנאמר (רות ג׳:ג׳) ושמת שמלותיך עליך וכי ערומה היית אלא אלו בגדי שבת כדדרש ר' שמלאי בציבורא בכון חבריא לקיבלוה אמרו ליה ויי לנא כעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבת אמר להם אעפ"כ אתם צריכין לשנות: מה שריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים. משכחת לה בסנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב) תניא אבא יוסי בן (ראסי) [דוסתאי] אומר ב' חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לד' ונכנסו ב' בחוטמו של זה וב' בחוטמו של זה ושרפוה והכתיב (ויקרא י׳:ב׳) ותאכל אותם אותם ולא בגדיהם:

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 113b

    Shabbat 113b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 612 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול כגון מקח וממכר וחשבונות:

    הרהור מותר להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו:

    אם יכול להניח רגלו ראשונה שעקר מצד זה להניח לצד זה:

    קודם שתעקר שניה שאין רחבה יותר מכדי פסיעה ורגלו אחת לצד זה ושניה לצד זה:

    מותר אף לדלג ולעקור את זו קודם שנחה ראשונה:

    אסור לקפוץ:

    ליקף למקום שהאמה כלה שם:

    ליעבר שישים רגלו במים:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 113b · Sefaria

    Tosafot

    שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול פי' בקונטרס כגון מקח וממכר ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא אמר לה אימא שבתא הוא שתקה משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושל' אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת:

    Tosafot on Shabbat 113b · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    ורחצת וסכת ושמת שמלותיך אמר ר' אלעזר אלו כלים של שבת בגמ' דפיאה גרסי בני מערבא (פרק ח) אמר ר' חנינא צריך אדם שיהא לו שני עיטופין אחד לחול ואחר לשבת מה טעם שנאמר (רות ג׳:ג׳) ושמת שמלותיך עליך וכי ערומה היית אלא אלו בגדי שבת כדדרש ר' שמלאי בציבורא בכון חבריא לקיבלוה אמרו ליה ויי לנא כעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבת אמר להם אעפ"כ אתם צריכין לשנות: מה שריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים. משכחת לה בסנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב) תניא אבא יוסי בן (ראסי) [דוסתאי] אומר ב' חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לד' ונכנסו ב' בחוטמו של זה וב' בחוטמו של זה ושרפוה והכתיב (ויקרא י׳:ב׳) ותאכל אותם אותם ולא בגדיהם:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 113b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    וא"ל ר' יוחנן לחזקיה דאמרת לן פנים חדשות באו לכאן כיון דתרוייהו איפסיקו בתר דאיטמי ליה אע"ג דחדא חדא איתקנא ההוא [תקנתא] חדש הוא וכמאן דליתיה דמי והכא נמי לענין כל כלי בעלי בתים כיון שנקבן נקבין הרבה עד שהגיע לשיעור הוצאת רמון אע"ג דמיתקני כיון דפנים חדשות אתקינו טהור והכין נמי לענין פרץ אמה וגדרה כו' ואמר חזקיה על ר' יוחנן לית לן בר אינש אלא מלאך הוא אימא דאמר כגון דין בר אינש ומאן דליתיה הכי כבהמה הוא כנגד זה:

    קיטרי נודות יין ושמן אע"ג דאית ליה ב' אוני שרי ליה להתירן לתרווייהו ולא אמרינן דחד מינייהו בטלה וכן קדירה של תבשיל מותר להתירה ואע"ג דאית ליה שלבא. פי' כגון דדי הכיור שמקלחין מים אע"ג דיכול לאודוקי המרק מן השלבא מותר להתירה:

    קושרין דלי בפיסקיא שהוא אבנט מפני שאינו קשר קיימא אבל לא בחבל. אוקימנא בחבל הגרדי ומשום גזירה. ור' יהודה מתיר סבר חבל דגרדי אי קטיר ליה בדלי קשר של עראי הוא ולאורתא שרי ליה מן הדלי משום דבעי ליה למלאכתו. לפי' כיון שאינו קשר של קיימא שרי ולא גזרי חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ורמינן עלה [מי גזרי רבנן אטו חבל דגרדי] (איני דגרדי רבנן) הא תנן חבל דלי שנפסק לא היה קושרו אלא עונבו. ר' יהודה אומר כורך עליו פונדא וכו' ולא קא גזרו רבנן עניבה אטו קשירה. ושנינן קשירת חבל הגרדי בחבל דעלמא מיחלף לפיכך גזרינן אבל עניבה בקשירה הכירא רבה היא לפיכך לא גזרינן. לר' יהודה נמי דאסר בעניבה לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה אלא משום דסבר עניבה קשירה מעולה היא. והאי דאמרי' בלולב הגזול כו' ובפרק המוצא תפילין דר' יהודה סבר עניבה קשירה מעולה היא הכא עיקרה ודרבא נמי תימא בחבל דגרדי דמתח ביה. דלא קטר ליה קשר של קיימא:

    כלי קיואי הן כלי אומנות האורג כגון האכסן והככר שהיריעה תלויה בו מלמעלה והככר שפשוטה עליו מלמטה מותר לטלטלו בשבת אבל העמודים התקועין בארץ אע"פ שכשעוקרן אינו מתכוין לעשות גומא והגומא ממילא קא מתגליא אעפ"כ אסור לטלו בשבת גזירה דילמא אתי לאשווי גומות ואע"ג כי הלפת וצנון הטמונים תחת הגפן אם היו מקצת עלין מגולין ניטלין בשבת ולא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות התם שדה ולא איכפת ליה בגומות לפיכך לא גזרינן אבל בית דקפיד בגומא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות. אדם אחד מקפל כלים מלילי שבת לשבת ובשבת מצפרא לפניא ולשבת אחרת אבל שנים אין מקפלין כלי אחד דהוה ליה כמעשה אומן ואחד נמי אינו מקפל אלא כלים חדשים אבל ישנים לא דקיפולן מחזירן כחדשים ונמצאת כי היא מלאכה וצבועים נמי פאכה (צבועים) [ציבעיה] בדלא מקפלן משום הכי כמלאכה היא חשוב וכי אמרינן שמקפל אדם מתחלת יום שבת לסופו בשאין לו בגדים אחרים להחליף אבל יש לו להחליף אינו מקפל:

    דיבור שאסור בשבת מפורש בפרק שואל אדם מחבירו ודר' זירא אמר רב ואמרינן לה א"ר אבא אמר רב הונא אידחיא לה מדרבא והיכא דלא ניחא ליה לאקופי דלא לאפושי הילוכא ולא ניחא ליה למיעבר במיא דלא ליתוסי מאניה ואתי לידי סחיטה קפיץ ליה לאמת המים ושרי אלא אוקימנא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול אלא כדי [שיניח] ראשונה קודם שתיעקר שניה ולא יהא מנהגו שיהיו פסיעותיו גסות בשבת. פי' רבב כגון קירא והילקוסתא הנודע בבבל חלב ונפטא וזפת וכיוצא בהם:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 113b · Sefaria

    Rashba

    שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול פירש רש"י ז"ל: כגון מקח וממכר וחשבונות. והקשו עליו דהיינו ממצוא חפצך. אבל בירושלמי (דפרקין ה"ג) אמרינן שאפילו דבור בעלמא לרבות בו כדרך שהוא מרבה לדבר בחול אסור, דגרסינן התם: אמר ר' חנינא בדוחק התירו שאלת שלום בשבת, אמר ר"ש בר אבא ר"ש בן יוחי כד הוי לאמיה משתעי סגיין הוה אמר לה אימא שבתא היא, תני אסור לשאול צרכיו בשבת, ר' זעירא שאל לר' חייא בר אבא מהו למימר רוענו זוננו פרנסנו, א"ל טופס ברכה כך הוא.

    Rashba on Shabbat 113b · Sefaria

    Meiri

    היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה כגון שאין רחבה יתר מפסיעה אחת מותר אף לדלג בשתי רגליו כאחת ואם לאו אסור שהרי דלוג וקפיצה הלוך חול הוא ומ"מ אם לא היה אפשר לו אלא בדלוג כגון שאם ילך למקום שאמת המים כלה או קצרה בו ביותר נמצא מרבה בהלוך ואם ישים רגלו בתוך אמת המים שמא יטמינו בגדיו ויבא לידי סחיטה יעברנה אף בדילוג וקפיצה וכן דרשו שלא להשתדל בעסקיו אף בדברים ממצוא חפצך חפציך אסורין וחפצי שמים מותרים כגון עסקי צבור או רבים וארוסין ושדוכין ופסיקת צדקה ופסיעה גסה לילך לבית הכנסת ובית המדרש והשתדלות בהצלת נפשות הא כל הילוך לצורך חול אסור והוא שאמרו בערובין לא יטייל אדם לסוף שדהו בשביל לידע מה היא צריכה וכן כל כיוצא בזה ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול שלא יוציא דבריו לבטלה ובעסקי הבאי וכל שכן במקח וממכר וחשבונות אלא בדבר תורה ואם אינו כדאי לדברי תורה יתעסק בנפלאות השם ובמצותיו וכיוצא בזה בענינים אלו ודרך צחות אמרו בירושלמי אמיה דרבי שמעון בן יוחאי כד הות מישתעיא סגין הוה אמר לה שבת היום ואע"פ שהדבור אסור הרהור מותר כגון שיהרהר כך וכך הוצאה אני צריך לזה שלא נתנה תורה למלאכי השרת:

    אלו שאוכלים עפר ואדמה דרך רפואה לקצת חליים ידועים בתאות הדברים הרעים בשבת אסור כשאר הרפואות ואף בחול צריך להזהר בכך מפני שהיא מלקה ומביאה לידי חולי:

    אע"פ שהצניעות משובחת אצל הכל בנשים מיהא משובחת ביותר וראוי לה שתצדד עצמה בכל צד שלא יהא שום צד של פריצות נמצא בה דרך הערה אמרו ברות המואביה ויאמר בועז לנערו למי הנערה הזאת וכי דרכו של בועז לשאול בנערה אלא דבר חכמה ראה בה שתים לקטה שלש לא לקטה וכמו שידעת שנים לקט שלש אינם לקט ויש אומרים דבר צניעות ראה בה עומדות מעומד נופלות מיושב ואינה שוחה ליטלן כדי שלא יראה משוקה לאחריה כלום ולמדת מכאן שאף שכחת קמה שכחה היא ובתורת לקט שהרי עומדות פירושו שלא נקצרו ודבר זה דוקא בנקצרו סביבותיה כולם עד שאם יכפפוה אין ראשה מגעת לקמה שבצדה וכל כיוצא בזה אינה יכולה ליקצר עם הקמה:

    Meiri on Shabbat 113b · Sefaria

    Maharam

    בגמ' איתמחויי איתמחי אלא כיון וכו' כצ"ל:

    ההוא גברא דאכל גרגישתא וכו' טיט יוצר כן פירש בערוך:

    Maharam on Shabbat 113b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    מַאי הִיא? כִּדְבָעָא מִינֵיהּ רַבִּי וְכוּ' נראה לי בס"ד הכונה הוא כך, אחר דמצינו דרבי בעא על שבת משמע דפשיטה ליה דבחול מותר ולא נסתפק אלא בשבת דשמא משום טרחה ויגיעה דאיכא בפסיעה גסה אסור, ורבי ישמעאל ברבי יוסי לא אמר לו דאסור בחול הלכה פסוקה משם אביו או משאר רבותיו, אלא רק מסברה דנפשיה הוא דאמר ליה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר וכו', ואם כן מסתמא דרבי דהוה פשיטה ליה דמותר בחול לא הדר ביה מכח סברה דנפשיה דרבי ישמעאל שהיה תלמידו של רבי, ובפרט כי מלשון השאלה משמע שכן עמא דבר בהיתר. על כן השתא דרשת 'מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ' שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכָךְ שֶׁל חֹל אתייא על פי סברת רבי דסבר בחול מותר. ולכן קאמר הש"ס מַאי הִיא? כִּדְבָעָא מִינֵיהּ רַבִּי וכו', כלומר זה המאמר אתי כפי הבעיא של רבי ולא כפי התשובה של רבי ישמעאל ברבי יוסי שהוא סובר גם בחול אסור, ויתכן דדריש רבי ישמעאל 'מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ' כההיא דעירובין (דף לח:) דלא יטייל אדם בסוף שדהו בשבת לראות מה היא צריכה דמייתי הרי"ף ז"ל.

    שֶׁאֲנִי אוֹמֵר פְּסִיעָה גַּסָּה, נוֹטֶלֶת אַחַת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם וְכוּ'. נקיט האי לישנא 'שֶׁאֲנִי אוֹמֵר' להגיד שאין דבר זה מקובל אצלו מאביו או שאר רבותיו וכמ"ש לעיל. ונראה לי דרבי ישמעאל הרגיש בדבר זה מדעתו לחשוב פסיעה גסה לטרחה גדולה, מפני שהיה בעל בשר וכרס רחבה מאד והיה רואה ומרגיש בטרחה של פסיעה גסה טפי, והיה מעריך בדעתו על שאר אדם אף על פי שאין להם כרס רחבה כמוהו, עם כל זה ודאי יש להם איזה יתרון בטרחה פסיעה גסה, ולכך הסכימה דעתו לאסור, לכך אמר לו 'שֶׁאֲנִי אוֹמֵר' כלומר אני הרגשתי בזה מצד עצמי. ונראה לי בס"ד דמלוי פְּסִיעָה גַּסָּה כזה פ"ה סמ"ך יו"ד עי"ן ה"א גימ"ל סמ"ך ה"א עולה [570] תק"ע כמנין 'יאבד אחד מת"ק' [570].

    וּמְהַדַּר לֵיהּ בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי נראה לי בס"ד הטעם שיועיל לזה קִדּוּשׁ הַלַּיְלָה ולא קִדּוּשׁ הַיּוֹם? היינו כי בלילה יש שבעים תיבות של וַיְכֻלּוּ [35] ושל בִּרְכַּת הַקִּדּוּשׁ [35], שהם ל"ה ול"ה מספר ע', ואומרים זה על ה'יַיִן' [70] שהוא מספר ע', לאור שני 'נֵר' [250] שעולים ת"ק [500], הרי כאן ע' של קריאה, וגם ע' של יַיִן, כנגד שני עינים של אדם שחסר מהם אחד מת"ק [500] שהוא סך הרמוז בשתי נר של שבת. לכך של לילה מסוגל לדבר זה. ובזה יובן (בראשית מט, יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, חַכְלִילִי לשון כחל המחזק את העינים כמו שכתב מהרח"ו ז"ל בספר עץ הדעת טוב, ויין הוא יין הקדוש שיוצא מן הענבים שהם ב' עֵינַיִם לכך מגין על העינים.

    "וְשַׂמְּתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ" וְגוֹ' אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵלּוּ בְּגָדִים שֶׁל שַׁבָּת. פירש רש"י 'שמלות מיוחדות והיינו דשבת' הא דקרי לשמלות דשבת מיוחדות לה, כי ידוע שהשבת הוא מלכות ורות היתה בחינת מלכות, ולכן על שמלות שבת אמרה שִׂמְלֹתַיִךְ המיוחדות לה. אי נמי כל צדיק וצדקת שמלות שבת נקראים מיוחדות להם, דאיתא בס' הכונות (דף סג) קבלתי ממורי ז"ל שכפי הצבע וגוון המלבושים שלובש האדם ביום שבת בעולם הזה כן ממש יתלבש בגן עדן אחר הפטירה תמיד ביום שבת עיין שם. ועל כן מיוחדות להם שיש ליופים ומראיתם קיום ונצחיות לבעליהם. ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר מפיק לה מדכתיב 'שִׂמְלֹתַיִךְ' ולא אמרה 'שַׂלְמוֹתֶיךָ' דאף על גב ד'שִׂמְלָה' ו'שַׂלְמָה' ענין אחד הם על כל זה בגד החשוב נקרא שִׂמְלָה, ולכן כתיב (שמות יב, לה) כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, דאיירי שם בבגדים החשובים, וכן (ישעיהו ג, ו) שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ, אבל שלמה נקרא בגד הגרוע, ולכן כתיב (שמות כב, ח) עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה, וכיון דאמר לו 'שִׂמְלֹתַיִךְ' דרש לה בגדי שבת שהם חשובים שנקראים שִׂמְלָה. ועל דרך האמת נראה לי בס"ד דבגד שבת נקרא שִׂמְלָה שהוא אותיות 'שם לה' כי שם אדנ"י המתגלה בשבת הוא גימטריא ל"ה במילוי מלואו, מה שאין כן בחול הוא ל"ד וכנזכר בשער הפסוקים בסוד הכתוב (במדבר יד, יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, ודו"ק.

    "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד" (משלי ט, ט) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. הקשה הרב אם לבינה (דרוש טו דף קסז) דלא יצרך לומר כן אלא בדבר שהמתחיל שהוא הנותן הורה בו קצת מן החכמה והמקבל גמר אותה והשלימה מדעתו, אבל הכא לא הוה הכי, דנעמי אמרה (רות ג, ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אין נראה דבר זה בחכמה כלל! ורות עשתה כל המעשה בחכמה שירדה הגורן והדר עשתה, וכן גבי עלי שאמר לשמואל שיאמר (שמואל א' ג, ט) דַּבֵּר הֳ' אין בדברים אלו ראשית חכמה כלל! ורק שמואל שהשיב דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ הורה על החכמה בדבר שפתיו עד כאן דבריו יעוין שם. ונראה לי בס"ד דנעמי התחילה בחכמה באמרה וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אף על גב דקרינן וְיָרַדְתְּ יש אם למסורת, שבאמת היא אמרה וְיָרַדְתִּי ואנן קרינן וְיָרַדְתְּ, ורצונו לומר זכותי ירד עמך, ובזה הודיעה לה דכפי הסדר שציותה אותה לעשות כאן סיכה ורחיצה אז יש בהליכתה בדרך סכנת החשד שהרואה יחשוד אותה בדבר רע, ולכך צריכה היא לשלוח עמה זכות שלה! משל לאב שאמר לבנו קום לך לבית פלוני ואני אלך עמך לשמרך בדרך להגין עליך, אמר הבן הנה הדרך הוא דרך המלך ורבים עוברים ושבים בו למה אמר שיבא עמי לשמרני ולהגין עלי? שמע מניה יש דבר סכנה בדרך וחדל ללכת! וכן כאן כיון שאמרה לה וירדתי הגורן אמרה רות שמע מינה יש איזה סכנה שצריך לי שמירה, ואז נתנה לבה להבין מה סכנה יש? והשכילה להבין שיש סכנת חשד! ובהבנה זו שלה הוסיפה חכמה שלא תצטרך להגנה של זכות חמותה אלא תעשה הכל אחר ירידת הגורן, ולפי זה נמצא נעמי התחילה בדבר שפיה פתחה בחכמה לרות. וכן עלי נמי התחיל לעורר את לב שמואל בחכמה, שרמז לו שיש צד להסתפק אולי לא דבר ה' הוא זה, והיינו דאמר לו וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר הֳ' ותיבת 'וְהָיָה' לשון יתר, דהוה ליה למימר וְכִי יִקְרָא אֵלֶיךָ, אך ידוע 'אין וְהָיָה אלא לשון שמחה' והגיד לו בזה שלא יאמר דַּבֵּר הֳ' אלא עד שיראה סימן זה, והוא כשהנביא שומע דַּבֵּר הֳ' מוכרח שיתמלא שמחה גדולה מאליו, וזה סימן מובהק שהוא שומע דַּבֵּר הֳ' ואינו מוטעה ושוגה בו. ולזה אמר וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ, רצונו לומר אם תרגיש בשמחה בעת שיקרא אליך, אז וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר הֳ' שזה הוא סימן מובהק שהוא דבר ה'. ומדבריו משמע אם לא יראה סימן זה של השמחה צריך לחוש אולי אין זה דבר השם יתברך. משל לבן שהלך למסיבה של משתה אחד, אמר לו אביו בא ואעשה לך סימן בגלימא שלך שלא תתחלף בגלימא אחרת בעת שתפשוט אותה שם במסיבה, אמר הבן מדברי אביו משמע שיש לאחרים גלימא כזאת הגלימה שלי ולכן רוצה לעשות לי בה סימן, אז נתחכם אותו הבן שלא רצה לסמוך על הסימן שעשה אביו, כי אמר שמא גם אחרים יש להם סימן כזה בגלימתם, ואם כן אפשר שתתחלף גלימתי גם עתה, אלא טוב שלא אפשוט הגלימה מעלי כלל ועיקר. וכן כאן אחר שראה שמואל שעשה לו עלי סימן לדעת שהוא דַּבֵּר הֳ' על ידי שמחה שיהיה לו, שאם לא יראה הסימן הזה יש לחוש אולי לא דבר ה' הוא זה, אז נתחכם שמואל יותר שאפילו ראה הסימן הזה לא סמך עליו, ולכך אמר דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.

    וְכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל בֹּעַז לִשְׁאֹל בְּנַעֲרָה נראה לי בס"ד הכונה דהוה ליה למימר מִי זֹאת, וכיון דאמר 'הנערה' משמע רצונו לומר דמשום היותה נערה לכך אני שואל עליה, שאם היתה אשה לא היה ראוי לשאל עליה, ועל זה מקשי וְכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל בֹּעַז לִשְׁאֹל בְּנַעֲרָה? פירש דבעז שהיה אדם חשוב וגדול הדור אפילו בנערה שאינה אשה נמי אין ראוי לשאל! ומה שאמר דְּבַר חָכְמָה רָאָה בָּהּ, יש להקשות ידיעת ההלכה לא נקראת חכמה! כי נעמי ודאי למדה את רות הלכות אלו ולא עשתה מצד שכלה וחכמתה. והנה פירוש מהרש"א יבא על זה לנכון, אך אנא עבדא אשלים את דבריו, דבאמת בית הלל ובית שמאי כל חד יהיב טעמא לדבריו, נמצאו אלו ואלו דברי אלהים חיים, ואף על גב דעתה קיימא לן כבית הלל מפני בת קול, הנה באותו זמן דקדים לא היתה הלכה פסוקה אלא יש עושין כבית שמאי וסומכין על פסוק (דברים כד, יט) לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, ויש עושין כבית הלל וסומכין על פסוק (ויקרא יט, י) לֶעָנִי וְלַגֵּר, ובודאי נעמי בעת שלמדה את רות הלכות לקט ושכחה אמרה לה יש סומכין על פסוק לֶעָנִי וְלַגֵּר, ויש סומכין על פסוק לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, ואת תעשי כאשר תחפוצי. ורות היתה חכמנית לא רצתה לעשות כסברת בית שמא, משום דסברה זו סמוכה על פסוק לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה והיא אינה רוצה להחזיק עצמה בסוג 'אַלְמָנָה' דאם כן יהיה לה דין 'קַטְלָנִית' ולכן בחרה למיזל בתר סברת בית הלל, כי סברה זו סמוכה על פסוק לֶעָנִי וְלַגֵּר שהיא החזיקה עצמה לעניה וגיורית דאזיל מנה דין קטלניית, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וזהו דבר חכמה שמצא בה!

    עוֹמְדוֹת מְעֻמָּד נוֹפְלוֹת מְיֻשָּׁב נראה לי לכך אמר הַנַּעַר (רות ב, ז) וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה וכו', כלומר מה שאתה רואה יושבת ונוטלת אין זה אלא עתה לפניך עושה כן, אבל קודם שבאת עתה לא ראיתיה יושבת ונוטלת, אלא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה.

    עֲתִידָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד שֶׁתִּתְחַלֵּק נראה לי בס"ד מספר בֹּעַז וְרוּת [500] עולה פתרה [500] שהוא שלחן כינוי למלכות, כמ"ש רבותינו ז"ל (יומא עב:) של שלחן זכה דוד ונטלו, ולזה אמר (רות ד, יא) לבעז וַעֲשֵׂה חַיִל 'בְּאֶפְרָתָה' 'אב פתרה' כמו (בראשית מה, ח) וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, נמצא המלכות רמוזה בו ובה, ולכן כיון שהקוצרים היו מפסיקים בינה לבינו זה סימן על מלכות שתתחלק, כי המלכות רמוזה בו ובה ביחד. ונראה לי כשאמר לה גֹּשִׁי הֲלֹם רמז לה ביחוד על צד הקוצרים, לכך אמר כאן רֶמֶז רָמַז לָהּ.

    Ben Yehoyada on Shabbat 113b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 113, Amud Bet, about 612 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 160 words

      Opens “שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של…”

      Named: רב הונא, אבא.

    2. Segment 258 words

      Opens “מתקיף לה רבא: היכי ליעביד? ליקף קמפיש…”

      Named: רבא.

    3. Segment 350 words

      Opens “בעא מיניה ר' מר' ישמעאל בר' יוסי…”

    4. Segment 450 words

      Opens “אמר ריש לקיש למה נקרא שמה שנער…”

    5. Segment 528 words

      Opens “(רות ג, ג) ורחצת וסכת ושמת שמלותיך…”

      Named: רבי אלעזר, שמואל.

    6. Segment 665 words

      Opens “רות דאילו נעמי קאמרה לה ורחצת וסכת…”

      Named: שמואל.

    7. Segment 753 words

      Opens “(רות ב, ג) ותלך ותבא ותלקט בשדה…”

      Named: רבי אלעזר.

    8. Segment 841 words

      Opens “במתניתא תנא דבר צניעות ראה בה עומדות…”

    9. Segment 958 words

      Opens “(רות ב, יד) ויאמר לה בועז לעת…”

      Named: שמואל.

    10. Segment 1038 words

      Opens “ר' שמואל בר נחמני אמר רמז רמז…”

      Named: שמואל.

    11. Segment 1151 words

      Opens “(רות ב, יד) ויצבט לה קלי ותאכל…”

      Named: רבי אלעזר, רבי דאמר, רבי הוה.

    12. Segment 1224 words

      Opens “(ישעיהו י, טז) ותחת כבודו יקד יקוד…”

    13. Segment 1329 words

      Opens “ר"א אומר ותחת כבודו תחת כבודו ממש…”

      Named: שמואל.

    14. Segment 147 words

      Opens “א"ר אחא בר אבא אמר רבי יוחנן…”

      Named: רבי יוחנן, אבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 113b · Segment 4 — “אמר ריש לקיש למה נקרא שמה שנער שכל מתי…

    • Rabbi Abba · Amoraim · Second Generation of Amoraim

      Rabbi Abba, a second-generation Amoraic sage and a student of Rav Huna and Rabbi Judah bar Ezekiel, was known for his humility…

      Source: Shabbat 113b · Segment 1 — “…ואמרי ליה אמר ר' אבא אמר רב הונא: היה…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Shabbat 113b · Segment 6 — “…אשר צותה חמותה שמואל דאילו עלי קאמר ליה (שמואל…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 113b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026