Talmud Builders

    Shabbat 58a

    Back to index

    English translation — Shabbat 58a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1the rabbinic decree prohibiting adorning brides with bridal crowns to commemorate the destruction of the Temple does not apply to an istema .

    2Earlier, the Gemara cited Rabbi Abbahu’s opinion that the kavul mentioned in the mishna, which one may not wear into the public domain on Shabbat, is a woolen cap. And Shmuel said: It is the seal of a slave that we learned about in the mishna. The Gemara asks: And did Shmuel actually say this? Didn’t Shmuel say: A slave may go out on Shabbat with a seal that is around his neck but not with a seal that is on his clothes? Apparently, Shmuel holds that one may go out into the public domain with a slave’s seal. How, then, could he say that kavul in the mishna, with which one may not go out into the public domain, is referring to the seal of a slave?

    3The Gemara answers: This is not difficult. This, where Shmuel said that one may go out with a slave’s seal on Shabbat, is referring to a case where his master made it for him. The slave will not remove it because he fears his master. Therefore, there is no concern lest he carry it. However, that, where the mishna said that it is prohibited to go out with a kavul , which according to Shmuel is the seal of a slave, is referring to a case where he made it for himself to indicate to all who his master is so that he may enjoy his master’s protection. In that case, since it is dependent solely upon his discretion, there is concern lest he remove the seal and carry it. Therefore, the Sages prohibited going out with it into the public domain.

    4The Gemara asks: In what case did you establish this statement of Shmuel? It is in the case of a seal that his master made for him. If so, why may he not go out with a seal on his clothes? There too, since his master made it for him he will not remove it.

    5The Gemara answers: There the concern is that perhaps the seal will be severed, and the slave will fear his master and fold his cloak and place it on his shoulders so that his master will not see that he has no seal on his clothing. That concern is in accordance with the opinion of Rav Yitzḥak bar Yosef; as Rav Yitzḥak bar Yosef said that Rabbi Yoḥanan said: One who goes out into the public domain with a cloak folded and resting on his shoulders on Shabbat is liable to bring a sin-offering. That is not the manner in which one wears a garment; it is the manner in which one carries a burden.

    6And this is like that which Shmuel said to Rav Ḥinnana bar Sheila: All of the Sages affiliated with the house of the Exilarch may not go out on Shabbat with sealed cloaks [ sarbal ], i.e., garments with seals on them, except for you, since the people of the Exilarch’s house are not particular with regard to you. The Sages affiliated with the Exilarch were officially considered servants of the house and would wear the seal of the house of the Exilarch. Therefore, it was prohibited for them to go out into the public domain on Shabbat with a cloak bearing the Exilarch’s seal, lest the seal break and, in fear of the Exilarch, they remove the cloak, fold it, place it on their shoulders, and carry it on Shabbat. Only Rav Ḥinnana bar Sheila was permitted to go out with this seal on Shabbat since the people of the Exilarch’s house were not exacting with him. Even if he wore clothing with no seal, they would not consider it an act of insubordination against the Exilarch.

    7The Gemara discusses the matter itself: Shmuel said that a slave may go out with a seal that is around his neck but not with a seal that is on his clothes. That opinion was also taught in a baraita : A slave may go out with a seal that is around his neck but not with a seal that is on his clothes.

    8The Gemara raises a contradiction from another baraita : The slave may neither go out with a seal that is around his neck nor with a seal that is on his clothes on Shabbat, and both this and that cannot become ritually impure. And he may not go out with a bell that is hung around his neck; however, he may go out with a bell that is on his clothes, and both this and that can become ritually impure.

    9And an animal may neither go out with a seal that is around its neck, nor with a seal that is on its clothes, nor with a bell that is on its clothes, nor with a bell that is around its neck since with regard to an animal these are considered burdens not ornaments. Both this, the seal, and that, the bell, cannot become ritually impure because animal ornaments and utensils do not fall into the category of objects that can become ritually impure. Apparently, it is even prohibited for a slave to go out with a seal around his neck, contrary to Shmuel’s opinion.

    10The Gemara answers: Say that this baraita , which permits going out, is referring to a case where his master made him the seal. Since he fears removing it, there is no concern that he will come to carry it. That baraita , which prohibits going out, is referring to a case where he made it for himself and there is concern lest he come to remove it and carry it.

    11The Gemara rejects this resolution: No, both this and that are referring to a case where his master made it for him. The difference can be explained differently. And here, where it was prohibited, it is referring to a seal of metal, and here, where it was permitted, it is a seal of clay. And as Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: With an object about which his master is particular, one may not go out on Shabbat, lest it become detached from the garment, and fear of his master lead the slave to carry it in his hand. With an object about which his master is not particular, one may go out with it.

    12The Gemara adds: So too, it is reasonable to understand the baraita from the fact that it teaches there: This seal and that seal cannot become ritually impure. Granted, if you say it is referring to a metal seal, it is possible to understand the novel aspect of the baraita as follows: These are the objects that cannot become ritually impure; however, their vessels made of the same material can become ritually impure.

    13However, if you say that we learned with regard to seals of clay, can it be similarly inferred that these seals are the objects that cannot become ritually impure; however, their vessels made of the same material can become ritually impure?

    14Wasn’t it taught in a baraita : Vessels of stone, vessels of dung, and vessels of earth that are not made into earthenware can neither become ritually impure by Torah law nor by rabbinic law? Apparently, even an actual vessel made of clay cannot become ritually impure. Rather, learn from it that this baraita is referring to utensils made of metal. The Gemara concludes: Indeed, conclude from it.

    15In that same baraita the Master said that the slave may not go out with a bell that is around his neck, but he may go out with a bell that is on his clothes.

    16The Gemara asks: With a bell that is around his neck, why may he not go out? It is due to concern lest it be severed and he come to carry it. If so, with a bell on his clothes too, let us be concerned lest it be severed and he come to carry it.

    17The Gemara answers: With what are we dealing here? With a case where the bell is woven into the garment, and it is in accordance with the opinion of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, as Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: A nything that is woven into a garment, the Sages did not issue a decree prohibiting going out with it on Shabbat.

    18In the baraita cited earlier, it was taught that the Master said: An animal may neither go out with a seal that is around its neck, nor with a seal that is on its clothes, nor with a bell that is on its clothes, nor with a bell that is around its neck. Both this and that cannot become ritually impure.

    19The Gemara asks: And does a bell of an animal not become ritually impure? The Gemara proceeds to raise a contradiction from that which was taught in another baraita : The bell of an animal can become ritually impure,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אין בה משום עטרות כלותדגזרו עליהן שלא תצא בהן מחורבן ואילך משום צער במס' סוטה (דף מט.):

    ושמואל אמרכבול דמתני' כבלא דעבדא ופליג אדר' אבהו:

    חותם שבצוארוהוא כבלא דעבדא והיו עושין אותו משל טיט:

    דעביד ליה רביהאית ליה אימתא ולא שקיל ליה מצוארו להוליכו בידו מיפסק החותם ונשבר ומירתת מרבו שלא יאמר שהוא נטלו להראות בשוק שהוא בן חורין:

    ומקפל ליההטלית על כתפיו כדי שלא יראה מקום החותם ולא יבינו שנפל ודמי הטלית על כתפו כמשוי:

    חייב חטאתדאינו תכשיט אלא בזמן שלובשו דרך מלבוש:

    כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתימיהיו עושין חותמות לטליתות שלהן כעין עבדים להראות שהן כפופין לריש גלותא לא ליפקו דאי מפסקי מרתתי ומקפלי להו:

    דלא קפדי עלךאם תלך בלא חותם:

    יוצא העבד בחותם שבצוארוובשל טיט דלא קפיד עליה לאתויי ואי משום דמירתת מאי חורבא נפקא מינה משום אימתא דרביה לא מייתי ליה בידיה דהא לאו הוכחה היא דעבדות אלא כשישנו על צוארו או בכסותו:

    וזה וזה אין מקבלין טומאהדלאו לנוי עביד שיהא טמא משום תכשיט ואע"ג דבשל מתכת מוקמינן לה להא לקמן מיהו לאו לנוי דיליה הוא אלא לגנאי וכלי תשמיש נמי לא הוי:

    מקבלין טומאהשתכשיט הוא:

    זוגלנוי עביד:

    ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותולקמיה מפרש טעמא:

    שבכסותהעושים לסוסים מעילין שלא יטנפו:

    לא תצאכדאמרינן באידך פרקין (ד' נד:) דמתחזי כמאן דאזיל לחינגא:

    אין מקבלין טומאהדאין תכשיט לבהמה:

    לא אידי ואידי דעבד ליה רביהדאע"ג דכבול דמתניתין אוקימנא בדעבד איהו לנפשיה התם הוא דאיכא לאוקמיה בסתם חותמות של טיט דאי מיתבר אין מקפיד עליו להביא שבריו לבית אדונו הלכך ליכא לאוקמיה בדעבד ליה רביה דאי עבד ליה רביה לא הוה מיתסר דכל זמן שלא נפסק לא שקיל ליה מצוארו משום אימתא דרביה ואי מיפסק לא קפיד עליה בעליו משום פסידא דליכא פסידא הלכך לא מייתי ליה אבל הך לא איכא לאוקמא בשל טיט כדמסתברא לקמן מסיפא הלכך אפילו עבד ליה רביה נמי אסור דאי מיפסק קפיד עליה משום פסידא ומירתת עבד ומייתי ליה בידיה:

    דבר המקפיד עליו רבואם יאבד לא יצא דאי מפסיק מייתי ליה:

    מסתבראדבשל מתכת קאי מדאיצטריך למיתני אין מקבלין טומאה וטעמא משום דלאו לנוי עבידא:

    הני הוא דלא מקבלין טומאהמשום דלאו כלים נינהו הא שאר כלי מתכות מקבלין:

    כלים דידהודמתכות:

    אלא אי אמרתכלים דידהו כלי העשוי מטיט כזה שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דניהוי קרוי כלי חרס אלא כלי אדמה מי מקבל טומאה בתמיה:

    כלי גלליםצפיעי בקר שעשה מהן כלי:

    דמיחא מומחאשארגו בבגד ותו לא מיפסיק:

    לא גזרולצאת בו ודרב הונא לענין אריג כי האי גוונא נמי איתמר דאשמעינן דלא חיישינן תו לדלמא מיפסק:

    שבת 58 עמוד א

    1אין בה משום עטרות כלות.

    2ושמואל אמר: כבלא דעבדא תנן. ומי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: יוצא העבד בחותם שבצוארו, אבל לא בחותם שבכסותו!

    3לא קשיא: הא דעבד ליה רביה, הא דעבד איהו לנפשיה.

    4במאי אוקימתא להא דשמואל דעבד ליה רביה? בחותם שבכסותו אמאי לא!

    5דילמא מיפסק, ומירתת ומיקפל ליה ומחית ליה אכתפיה. כדרב יצחק בר יוסף, דא"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן: היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפיו בשבת חייב חטאת.

    6וכי הא דא"ל שמואל לרב חיננא בר שילא: כולהו רבנן דבי ריש גלותא לא ליפקו בסרבלי חתימי, לבר מינך דלא קפדי עליך דבי ריש גלותא.

    7גופא, אמר שמואל: יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו. תניא נמי הכי: יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו.

    8ורמינהו: לא יצא העבד בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו, זה וזה אין מקבלין טומאה. ולא בזוג שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו, זה וזה מקבלין טומאה.

    9ולא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא בזוג שבכסותה, ולא בזוג שבצוארה, זה וזה אין מקבלין טומאה!

    10לימא, הא דעבד ליה רביה, הא דעבד איהו לנפשיה.

    11לא, אידי ואידי דעבד ליה רביה וכאן בשל מתכת, וכאן בשל טיט, וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה: דבר המקפיד עליו רבו אין יוצאין בו. דבר שאין מקפיד עליו יוצאין בו.

    12ה"נ מסתברא, מדקתני: זה וזה אין מקבלין טומאה. אי אמרת בשלמא של מתכת הני הוא דלא מקבלי טומאה, הא כלים דידהו מקבלי טומאה.

    13אלא אי אמרת בשל טיט תנן, הני הוא דלא מקבלי טומאה, הא כלים דידהו מקבלי טומאה?!

    14והא תניא: כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. אלא ש"מ של מתכת. ש"מ:

    15אמר מר: ולא בזוג שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו.

    16זוג שבצוארו אמאי לא דילמא מיפסיק ואתא לאיתויי? זוג שבכסותו נמי ליחוש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי!

    17הכא במאי עסקינן דמיחא ביה מומחא. וכדרב הונא בריה דרב יהושע. דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: כל שהוא ארוג לא גזרו.

    18אמר מר: לא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא בזוג שבצוארה, ולא בזוג שבכסותה, זה וזה אין מקבלין טומאה.

    19וזוג דבהמה אין מקבלין טומאה? ורמינהו: זוג של בהמה טמאה,׃

    Tosafot

    והאמר שמואל יוצא העבד בחותם כו'ולא בעי לאוקמי מתניתין בחותם שבכסותו דניחא ליה לאוקמה בדעבד איהו לנפשיה ואיירי מתני' בכל חותמות:

    הא דעבד איהו לנפשיהקשה לרשב"א אמאי שריא מתני' בדעבד איהו לנפשיה בחצר כיון דליכא קפידא דרבו וי"ל דאיכא קצת קפידא אבל לא כל כך כמו בעבד ליה רביה:

    במאי אוקימתא להא דשמואל בדעבד ליה רביה כו'אבל אי מיירי בדעבד איהו לנפשיה אתי שפיר דבצוארו ליכא למיחש דלמא פסיק ליה בידים כדי שלא יבינו הרואין שהוא עבד אבל בכסותו איכא למיחש דלמא מקפל טליתו לכסות החותם ולא ידע דיש בזה חיוב חטאת אבל בדעבד ליה רביה משום אימתא דרביה ירא לקפל והשתא נמי ידע הש"ס לדרב יצחק אלא דלא ידע שיש לחוש דילמא מיפסיק ובתר דמשני מייתי דרב יצחק ונחת לפרושי שיש חיוב חטאת בקיפול:

    דילמא מיפסק ומרתת ומקפל ליהדניחא ליה טפי שיהיה מקופל משיראה רבו שנפסק לגמרי ויסבור שבמזיד פסקו למרוד בו:

    לא תצא בהמה כו'דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא כדפי' בקונ' דלא מצינן למימר משום דילמא מיפסיק ואתי לאתויי דהא לעיל (דף נד:) מפרש דזוג אסור משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא ולא קאמר דלמא מיפסק דומיא דחותם:

    מאי שנא זוג שבצוארו דלמא מיפסיק ואתי לאתוייוהא דתנן לקמן (שבת דף סו:) בני מלכים יוצאין בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה אומר ר"י דמיירי בזוגין יקרים שיוצאין בהן בני מלכים כגון של כסף ושל זהב דליכא למיחש בהו דילמא מיפסיק דמסתמא תקועין הן יפה בשלשלאות של כסף והכא מיירי בזוג דעלמא דומיא דזוג של בהמה ולמאי דמוקי לה בגמרא באריג בכסותו אתי נמי שפיר:

    הב"ע דמחיוא"ת כי היכי דזוג איירי במחי הכי נמי איירי חותם שבכסותו במחי ואם כן אמאי אסור וי"ל דזוג מותר לפי שדרך לאורגו בבגד שאין שום בגד שלא יהא ראוי לנוי ותכשיט כזה ולא הטריחוהו לפוסקו מכל בגדים ולגנות הבגד אבל חותם אין דרך לעשותו בכל הבגדים שאינו יפוי הבגד ולכך גזרו חכמים אפילו בארוג בכסותו שיהא צריך לפוסקו אטו היכא שאין ארוג וא"ת אדמפליג בין זוג שבצוארו לזוג שבכסותו ליפלוג בזוג שבכסותו גופיה בין מחי ללא מחי ויש לומר דניחא ליה לאשמעינן דזוג שבצוארו אסור אפילו בחתיכת הבגד שסביב צוארו ואינה יכולה ליפול אלא ע"י חתיכה:

    כדרב הונא כו'ואע"ג דמילתא דרב הונא אייתי לעיל (שבת דף נז.) גבי חציצה מדקאמר כל שהוא אריג משמע דה"ק בין לענין חציצה בין לענין דלמא מיפסיק לא חיישינן באריג:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    [אמר] רב הונא טוטפת עניות עושות של מיני צבעונין עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב:

    הא דאמר שמואל יוצא העבד בשבת בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו הא והא בחותם דעבד ליה רביה ובחותם שבכסותו אמאי לא נפיק חיישינן דלמא מיפסק ומירתת מרביה ומכפל לכסותיה ומנח ליה אכתפיה וכר' יוחנן דאמר היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת וכדאמרו ליה לרב חנניא בר שילא רבנן כולהו לא ליפקו בסרבלא חתימה פי' דת המלך היתה באותה העת כל הקונה סרבלא מייתי לה גבי מוכס ויהיב ליה מיכסיה וחתים עליה במטבע של אינך כדי לידע שניטל מיכסא וכל טלית שנמצאת בלא חותם אינך נתפש לובשה כגנב המכס הלכך מתיירא כל אדם לצאת בטלית שתלוי עליה חותם זה חיישינן שמא יפסק החותם ומפני פחדו מן המוכס יסירה מעליה ויקפלה וישאנה על כתיפו כמשא לפיכך אסורה לכל אדם לצאת בטלית שיש עליה חותם אבל רב חנינה בר שילא שיש לו נשיאות פנים ואינו חושש מן המוכס מותר לו לצאת בטלית שיש בה חותם שאם יחתך החותם אינו חושש שאינו מתיירא מן המוכס ולא מזולתו ומפני זה הטעם אסר שמואל לצאת העבד בחותם שעשה לו רבו בכסותו. תנ"ה יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו איני והא תנינן לא יצא העבד לא בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו וזה וזה אין מקבלין טומאה כו' ושנינן הא והא דעביד ליה רביה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 58a

    Shabbat 58a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 347 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אין בה משום עטרות כלות דגזרו עליהן שלא תצא בהן מחורבן ואילך משום צער במס' סוטה (דף מט.):

    ושמואל אמר כבול דמתני' כבלא דעבדא ופליג אדר' אבהו:

    חותם שבצוארו הוא כבלא דעבדא והיו עושין אותו משל טיט:

    דעביד ליה רביה אית ליה אימתא ולא שקיל ליה מצוארו להוליכו בידו מיפסק החותם ונשבר ומירתת מרבו שלא יאמר שהוא נטלו להראות בשוק שהוא בן חורין:

    ומקפל ליה הטלית על כתפיו כדי שלא יראה מקום החותם ולא יבינו שנפל ודמי הטלית על כתפו כמשוי:

    חייב חטאת דאינו תכשיט אלא בזמן שלובשו דרך מלבוש:

    כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתימי היו עושין חותמות לטליתות שלהן כעין עבדים להראות שהן כפופין לריש גלותא לא ליפקו דאי מפסקי מרתתי ומקפלי להו:

    דלא קפדי עלך אם תלך בלא חותם:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 58a · Sefaria

    Tosafot

    והאמר שמואל יוצא העבד בחותם כו' ולא בעי לאוקמי מתניתין בחותם שבכסותו דניחא ליה לאוקמה בדעבד איהו לנפשיה ואיירי מתני' בכל חותמות:

    הא דעבד איהו לנפשיה קשה לרשב"א אמאי שריא מתני' בדעבד איהו לנפשיה בחצר כיון דליכא קפידא דרבו וי"ל דאיכא קצת קפידא אבל לא כל כך כמו בעבד ליה רביה:

    במאי אוקימתא להא דשמואל בדעבד ליה רביה כו' אבל אי מיירי בדעבד איהו לנפשיה אתי שפיר דבצוארו ליכא למיחש דלמא פסיק ליה בידים כדי שלא יבינו הרואין שהוא עבד אבל בכסותו איכא למיחש דלמא מקפל טליתו לכסות החותם ולא ידע דיש בזה חיוב חטאת אבל בדעבד ליה רביה משום אימתא דרביה ירא לקפל והשתא נמי ידע הש"ס לדרב יצחק אלא דלא ידע שיש לחוש דילמא מיפסיק ובתר דמשני מייתי דרב יצחק ונחת לפרושי שיש חיוב חטאת בקיפול:

    דילמא מיפסק ומרתת ומקפל ליה דניחא ליה טפי שיהיה מקופל משיראה רבו שנפסק לגמרי ויסבור שבמזיד פסקו למרוד בו:

    לא תצא בהמה כו' דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא כדפי' בקונ' דלא מצינן למימר משום דילמא מיפסיק ואתי לאתויי דהא לעיל (דף נד:) מפרש דזוג אסור משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא ולא קאמר דלמא מיפסק דומיא דחותם:

    מאי שנא זוג שבצוארו דלמא מיפסיק ואתי לאתויי והא דתנן לקמן (שבת דף סו:) בני מלכים יוצאין בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה אומר ר"י דמיירי בזוגין יקרים שיוצאין בהן בני מלכים כגון של כסף ושל זהב דליכא למיחש בהו דילמא מיפסיק דמסתמא תקועין הן יפה בשלשלאות של כסף והכא מיירי בזוג דעלמא דומיא דזוג של בהמה ולמאי דמוקי לה בגמרא באריג בכסותו אתי נמי שפיר:

    הב"ע דמחי וא"ת כי היכי דזוג איירי במחי הכי נמי איירי חותם שבכסותו במחי ואם כן אמאי אסור וי"ל דזוג מותר לפי שדרך לאורגו בבגד שאין שום בגד שלא יהא ראוי לנוי ותכשיט כזה ולא הטריחוהו לפוסקו מכל בגדים ולגנות הבגד אבל חותם אין דרך לעשותו בכל הבגדים שאינו יפוי הבגד ולכך גזרו חכמים אפילו בארוג בכסותו שיהא צריך לפוסקו אטו היכא שאין ארוג וא"ת אדמפליג בין זוג שבצוארו לזוג שבכסותו ליפלוג בזוג שבכסותו גופיה בין מחי ללא מחי ויש לומר דניחא ליה לאשמעינן דזוג שבצוארו אסור אפילו בחתיכת הבגד שסביב צוארו ואינה יכולה ליפול אלא ע"י חתיכה:

    כדרב הונא כו' ואע"ג דמילתא דרב הונא אייתי לעיל (שבת דף נז.) גבי חציצה מדקאמר כל שהוא אריג משמע דה"ק בין לענין חציצה בין לענין דלמא מיפסיק לא חיישינן באריג:

    Tosafot on Shabbat 58a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    [אמר] רב הונא טוטפת עניות עושות של מיני צבעונין עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב:

    הא דאמר שמואל יוצא העבד בשבת בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו הא והא בחותם דעבד ליה רביה ובחותם שבכסותו אמאי לא נפיק חיישינן דלמא מיפסק ומירתת מרביה ומכפל לכסותיה ומנח ליה אכתפיה וכר' יוחנן דאמר היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת וכדאמרו ליה לרב חנניא בר שילא רבנן כולהו לא ליפקו בסרבלא חתימה פי' דת המלך היתה באותה העת כל הקונה סרבלא מייתי לה גבי מוכס ויהיב ליה מיכסיה וחתים עליה במטבע של אינך כדי לידע שניטל מיכסא וכל טלית שנמצאת בלא חותם אינך נתפש לובשה כגנב המכס הלכך מתיירא כל אדם לצאת בטלית שתלוי עליה חותם זה חיישינן שמא יפסק החותם ומפני פחדו מן המוכס יסירה מעליה ויקפלה וישאנה על כתיפו כמשא לפיכך אסורה לכל אדם לצאת בטלית שיש עליה חותם אבל רב חנינה בר שילא שיש לו נשיאות פנים ואינו חושש מן המוכס מותר לו לצאת בטלית שיש בה חותם שאם יחתך החותם אינו חושש שאינו מתיירא מן המוכס ולא מזולתו ומפני זה הטעם אסר שמואל לצאת העבד בחותם שעשה לו רבו בכסותו. תנ"ה יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו איני והא תנינן לא יצא העבד לא בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו וזה וזה אין מקבלין טומאה כו' ושנינן הא והא דעביד ליה רביה.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 58a · Sefaria

    Rashba

    ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל וכו', לא קשיא הא דעבד ליה רביה הא דעבד איהו לנפשיה. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי כאן בשל טיט כאן בשל מתכת וכדאיתא בסמוך, ואי נמי כאן בכסותו כאן בצוארו, אלא דניחא ליה לאוקומי למתניתין בכל החותמות ובכל מקום שהוא נתון בין בכסותו בין בצוארו.

    הא דאקשינן במאי אוקימתא להא דשמואל בדעביד ליה רביה בכסותו אמאי לא. ואוקימנא משום דילמא מפסיק ומקפל. הוא הדין לדעת המקשה דלית ליה פתרי אלא בהכין, אלא דסבירא ליה למקשה דבשלמא אי עביד ליה איהו לנפשיה איכא למיגזר דילמא מפסיק ומקפל, משום דמימר אמר אי לא מקפלנא השתא אמר רבי דאימלכי ושקלי ואי מקפלנא לא רמיא אנפשיה דמימר אמר לאו לכסויי עביד דהא מנפשיה עביד ליה, אבל אי עביד ליה רביה אי מפסיק לא מקפל ליה דמאי אהני ליה דאי חזי ליה רביה חשיד ליה דמשום דבעי לכסויי הוא דמקפל והלכך לא מיקפל, ואהדר ליה דאף בדעבד ליה רביה נמי איכא למיחש להכי.

    כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתימי פירש רש"י ז"ל שהוא סימן לריש גלותא. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש בענין אחר, וז"ל: כך פירש גאון אבי אבינו, שהיו המלכים טובעין בקרן כל טלית חשובה מטבע של מלך כדי שלא להבריחה מן המס וכדי שיודע שנלקחה מנתו ממנו, ע"כ אם תפול בשבת אפשר שיתירא ויקפל טליתו ויניחה על כתפו, ומי שאינו מתירא מן המלכות אינו פוחד. עד כאן. וזה נראה יותר.

    Rashba on Shabbat 58a · Sefaria

    Meiri

    דרכן היה בימי רבותינו שהיו בעלי בתים מניחים חותם לעבדיהם כסימן שלהם כדי שיכירו רואיהם שהם של פלוני פעמים בצוארם פעמים על כסותם פעמים בשל טיט פעמים בשל מתכת אלא שפעמים היו להם מקצת עבדים כשרים היו חסים על קלונם ולא היו מניחין להם חותם ואעפ"כ לזמנים היו הם בעצמם מניחי' אותם בשעה שהיה להם עסק עם בעלי מכסים או בעלי טסקא וארנוניות כדי לפרסם שהם של פלוני אלם ולא יזדלזלו בעיניהם לגבות מהם במדה גדושה וכבר ידעת שכשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו מעתה כל שעושה העבד חותם זה מעצמו בין של טיט בין של מתכת בין בצוארו בין בכסותו אסור לצאת עמו פעמים שיראה קצת בני אדם שהוא מתבייש מהם ונוטלו עד שיעבור מהם ומביאו בידו אחר שאין לו אימת הרב בנטילתו הניח לו רבו אינו עשוי ליטלו משום בושת כלל שמא יודע לרבו ויאמר שהוא נטלו להראות שאינו עבד ומ"מ אם הוא של מתכת אסור לצאת עמו בין בצואר בין בכסות שמא יפול ממנו ומתוך שרבו מקפיד בו על המתכת יתירא ויביאנו ד' אמות ואם הוא של טיט שאין כאן חסות אם בכסותו אסור שמא יתירא שיהא רבו חושב עליו שהוא נטלו ויקפל טליתו על כתיפו עד שלא ירגיש הרב במקום החותם והיוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו חייב חטאת שאינה תכשיט אלא כשלובשה דרך מלבוש אבל אם היתה בצוארו מותר שאם תפול אין כאן חסות וליראת רבו אין כאן לו תקנה שאפי' יביאנה בידו אין כאן הוכחה של עבדות שאין הוכחה אלא או בצוארו או בבגדו על הכתף זהו הנראה לנו בפסק שמועה זו ולרוב פוסקים ראיתי שאין מחלקין בין עבד לנפשיה לעבד ליה רביה אלא בכסותו אסור בכלם ובצוארו מותר בשל טיט על כל פנים כתירוץ שבסוף הסוגיא ולא יראה לי כן:

    עבד זה שאנו מצווים על שביתתו לא סוף דבר בקטן שהוא תלוי בדעתנו אלא אפי' בני דעת שעל דעת עצמם הם עושים מצות עשה עלינו לשמרם ולמנעם שנ' וינפש בן אמתך והגר:

    עבד זה שהוטלה שמירתו עלינו גדולי המחברים כתבו בעבדים שמלו וטבלו לשם עבדו' אבל אותם שלא מלו וטבלו לשם עבדות אע"פ שקבלו עליהם ז' מצות מותרין לעשות מלאכה בפרהסיא בשבת לעצמן אפי' היה עבדו של ישראל אבל לרבו אינו עושה אפי' לא היה עבדו אם הוא שכירו ולקיטו של ישראל וגדולי המפרשים כתבו שאם מלו וטבלו לשם עבדות אין כאן חיוב שמיר' לרבו כלל אלא הרי הן בני עונשין לעצמם כנשים ולא הזהירה תורה אלא על התושבים שלא יעשו מלאכת רבן או של ישראל שלא תאמר שבות בעלמא הוא כאמירה לגוי אלא בעלים באיסור לאו אע"פ שעשה מעצמו אבל לצורך עצמן עושין וכבר כתבנו מזה בשני של י"ט:

    לא יצא העבד בזוג שבצוארו שמא יפסק ויחוס עליו ויביאנו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו ובלבד שיהא ארוג על הבגד שכל שהוא אריג לא גזרו עליו כמו שביארנו אבל בהמה לא תצא בחותם לא בצוארה ולא בכסותה אפי' הוא אריג שאין זה תכשיט אצלה והרי הוא משאוי וכן לא תצא בזוג לא בצוארה ולא בכסותה ואפי' פקוק שאין בה השמעת קול מפני שנראה כמי שמוליכין אותה למכור כמו שביארנו:

    כלי גללים ר"ל של צפיעי בקר וכלי אבנים וכלי אדמה אין מקבלים טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים בין פשוטיהם בין מקבליהם וכלי אדמה אלו פירושן בשלא נצרפו בכבשן הא אם ניצרפו בכבשן הרי הן כלי חרש ואע"פ שברביעי של ביצה נראה שאף בשלא נצרפו טמאות יש להעמידן בנצרפו כמו שביארנו שם ומ"מ י"מ שכל שנתגבל עד שנראה לעשות כלי מקבל טומאה ואין כלי אדמה אצלם במגבל אלא בנטל צרור וחקקו וזו שבכאן ר"ל בחותם של טיט שאמרו עליו שאינו מקבל טומאה פירושו כשאינו מגובל ושמא תאמר א"כ מהו שדקדקו בכאן אלא אי אמרת בשל טיט הני הוא דלא מקבלי טומאה הא כלים דידהו מקבלי טומאה והא תנן כלי אדמה וכו' והרי כלים שבמינן מקבלים טומאה כל שמתגבלים אפשר שסתם חותמות של טיט אינן מגבלין אלא שנוטלין מטיט של חוצות וחותמין ואינו קורא כלים דידהו אלא כגון זה שאינו מגובל:

    חותם של עבד הן של כסותו הן של צוארו וכן חותם של בהמה הן של צואר הן של כסות כלן טהורים אין לך חותם שמקבל טומאה אלא חותם של מתכת שחותמין בו לבד:

    Meiri on Shabbat 58a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא ומי אמר שמואל הכי כו' יוצא העבד בחותם שבצוארו כו' מגופא דמתני' ה"מ לאקשויי אדשמואל דאמר יוצא העבד כו' דא"נ כבול היינו כיפה של צמר הא קאמר דכ"ש כבלא דעבדא אלא דניחא ליה לאקשויי דשמואל אדשמואל וק"ל:

    תוס' בד"ה והאמר שמואל כו' ולא בעי לאוקמא מתני' בחותם שבכסותו כו' עכ"ל ודלא מוקי ליה מתני' נמי בחותם של מתכות ואפילו בשל רבו כדלקמן משום דסתם חותם של טיט הוא כפירש"י לקמן וק"ל:

    בד"ה במאי אוקימתא כו' ליכא למיחש דילמא פסיק ליה בידים כו' עכ"ל דבדעבד ליה איהו לנפשיה איכא נמי קצת קפידא כמ"ש התוס' לעיל אבל בכסותו כשיהיה מקופל לא חייש אף לקפידא קצת כיון דיכול להראותו לרבו מחובר בכסותו וק"ל:

    בד"ה לא תצא כו' דהא לעיל מפרש דזוג אסור משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ולא קאמר כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דאיירי הכא לפירש"י אריג ולהכי ליכא למיחש לדילמא מפסיק ואתי לאתויי אלא משום דמחזי דאזיל לחינגא וכ"כ התוס' אמתני' דפרק במה בהמה ע"ש אבל קשה אמאי לא תקשי להו הכא גבי בהמה כמו שתקשה להו לקמן גבי עבד דכי היכי דזוג איירי במחי ה"נ איירי בחותם שבכסותה וא"כ אמאי אסור דהא באריג ליכא למיחש לשמא יפסוק ואינו דומה לומר דבחותם של בהמה דמתחזי כמאן דאזיל לחינגא דלא משמע כן מדברי התוס' שכתבו ולא קאמר דלמא מפסיק דומיא דחותם ויש ליישב דר"ל דמחזי הכא בברייתא איכא לאוקמא גבי בהמה בלא אריג דומיא דחותם ואיכא טעמא דמשום דלמא מפסיק אלא דמ"מ טעמא שפי' הקונטרס הכא משום דמחזי כאזיל לחינגא גם הוא אמת כדמפרש ליה לעיל בפרק במה בהמה במתני' ומיהו לא איצטריך להך טעמא אלא התם באריג וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 58a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן ומי אמר שמואל הכי וכו' השתא שסובר המקשה דלשמואל כבלא דעבדא שרי אינו רוצה לומר שיפרש שמואל כבול דמתני' בכבלא דעברא א"כ במאי נקיט שמואל למתני' אי בכיפה של צמר הא קאמר לעיל דלמ"ד כיפה של צמר אסור כ"ש כבלא דעבדא וצ"ל או שהמקשה סובר ששמואל מפרש כבול דמתני' במלתא אחריתי או שיפרש לה בכיפה של צמר ולית ליה דכ"ש כבול דעבדא דבכיפה של צמר דהוה תכשיט ואשה שלפא ומהויא ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר לכך אסור משא"כ בכבול דעבדא וק"ל:

    בתוס' ד"ה והאמר שמואל וכו' דניחא ליה לאוקמי בדעבד איהו וכו' וכי תימא מ"מ יש להקשות מאי ס"ד דהמקשה הא ודאי יש לאוקמי מתני' בחותם שבכסותו י"ל דהמקשה נמי היה נראה לו דוחק לאוקמי מתני' בחותם שבכסותו דוקא דסתמא קתני ולא בכבול וק"ל:

    ד"ה במאי אוקימתא להא דשמואל וכו' דבצוארו ליכא למיחש דלמא פסיק ליה בידים וכו' נראה דהאי פסיק ליה בידים שכתבו התוס' אין רצונם לומר שישבור החותם בידים דאי ישבור מה בכך הא כיון דבחותם של טיט איירי כיון שנשבר לא שוה כלום ולמה ליה לאתויי בידים:

    ד"ה לא תצא בהמה וכו' דהא לעיל מפרש דזוג אסור משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא כו' ואם תקשה לך דהכל טעמא מאי דלמה ליה לגמ' לעיל בפ' במה בהמה טעמא דמחזי כמאן דאזיל לחינגא תיפוק ליה דאסור מטעם דלמא מפסיק כמו גבי חותם דאיכא למימר דמטעם זה אסור זוג גבי בהמה אפי' היכא דליכא למיחש דמיפסיק כגון היכא דארוג אלא שלפי זה צ"ל דחותם דקתני גבי בהמה לא בצוארה ולא בכסותה איירי דוקא היכא שאינו ארוג דאי אפי' בארוג דגזרו אטו שאינו ארוג כמו גבי עבד כמו שכתבו התוספות בסמוך ד"ה הכא במאי עסקינן דמחי א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה ליה לגבי זוג טעמא דמחזי כמאן דאזיל לחינגא תיפוק ליה מטעם דלמא מיפסק דאסור אפי' בארוג כמו גבי חותם אלא ודאי על כרחך צדיך לומר דגבי בהמה לא אסרו חותם אלא היכא שאינו ארוג דוקא ויש לדקדק דמאי שנא גבי עבד דגזרו בחותם אפי' בארוג אטו שאינו ארוג ונ"ל דדוקא גבי עבד איכא למיגזר טפי דלמא מפסיק ואתי העבד ונופה לאתויי מחמת אימת רבו משום פסידא לכך לא חילקו בין ארוג בין לא ארוג אבל גבי בהמה דהחשש הוא דלמא מיפסק ואתי בעל הבהמה לאתויי ואינו מצוי כל כך שיהיו הבעלים אצל הבהמה כשיפסק דאתי לאתויי ועוד דמסתמא חותם של בהמה אינו חשוב כל כך ואין הבעלים מקפידין עליו כל כך משום פסידא ולכך לא גזדו אלא היכא דאינו ארוג ודו"ק:

    ד"ה מ"ש זוג שבצוארו וכו' ולמאי דמוקי בגמ' באריג בכסותו וכו' פי' לקמן מוקי רבא ההיא מתני' דבני מלכים יוצאים בזוגים וכו' באריג בכסותו ועיין לקמן (שבת דף ס"ו:)

    ד"ה הב"ע דמחי וכו' עד ואינה יכולה ליפול אלא ע"י חתיכה הוא סוף דבור ואח"כ מה"ד כדרב הונא וכו':

    Maharam on Shabbat 58a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמ' ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן ופירש"י ופליג אדר' אבהו ופירושו בזה נראה שהוא ע"פ גירסת הספרים שלנו דלא גרסינן לעיל פלוגתא דרב ושמואל בהך מילתא אלא בהלכות דרב אלפס גרסינן לעיל פלוגתא דרב ושמואל וכן הוא בש"ס חדשים. וא"כ לפ"ז לא הוי צריך רש"י לפרש דפליג אדר' אבהו דהא קמן בהדיא דעיקר מימרא דשמואל היינו דפליג אדרב אלא דעל גירסת הרי"ף קשה לי דמאי נפקא מיניה איכא בין פלוגתא דרב ושמואל כיון דכבלא דעבדא לתרווייהו אסור כדאמר ר' ינאי דאפילו אי כיפה של צמר תנן כ"ש כבלא דעבדא ואי בכיפה של צמר אפילו לשמואל דאמר כבלא דעבד' תנן ולא איירי מתניתין בכיפה של צמר אפ"ה הא פלוגתא דתנאי היא בברייתא ות"ק אוסר ומאי דוחקיה לשמואל לאוקמי מתני' כיחידאי ואי משום דסבר כרשב"א הול"ל הלכה כרשב"א. ויש ליישב שיטת הרי"ף ע"פ מה שכתבתי לעיל דנ"מ לענין כבלא דעבדא גופא מאיזה כבלא דעבדא איירי מתני' והמעיין יבין:

    מיהו לפי גירסת ופירש"י נראה לי דכוונתו דנהי דר' ינאי בל' אבעי' קאמר דאי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי היינו משום דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר ומש"ה הוי פשיטא ליה להיתירא בכיפה של צמר ע"כ בעי למידחק ולאוקמי מתניתין בכבלא דעבדא משא"כ במימרא דשמואל הכא דמייתי לה הש"ס אמימרא דרבי אבהו דמייתי סייעתא מברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר ומוקי למתניתין כת"ק ואפ"ה פליג עליה שמואל ושינה ג"כ בלישניה דלא קאמר אלא כבלא דעבדא תנן ולא הוזכר בדבריו כיפה של צמר כי היכא דקאמר רבי ינאי אע"כ דאדרבה לשמואל כיפה של צמר פשיטא דאסור ושמעינן לה שפיר ממתניתין דסיפא דקתני להדיא יוצאה בכבול ובפיאה נכרית לחצר משמע דלר"ה אסור וא"כ אמאי איצטריך למתניי' ברישא וליכא למימר דאפ"ה דרך התנא למיתני דבר והפוכו כדמשמע בכמה דוכתי הא ליתא דא"כ ליתנייה נמי פיאה נכרית ולא ניחא ליה לרש"י לפרש כפי' התוספות לעיל דפיאה נכרית מילתא דפשיטא הוא משום דמחכו עלה שכבר כתבתי דלפירש"י לקמן משמע איפכא דשבח הוא לה ומקישוטים הנאים שבאשה הוי אע"כ הוצרך שמואל לפרש דאה"נ דרישא לא איירי בכיפה של צמר אלא בכבלא דעבדא לחוד אע"ג דכבלא דעבדא הוי כ"ש דאסור אפ"ה איצטריך למיתני דהא שמואל מוקי למתני' בחותם שבצוארו דלא הוי כ"ש כדפרישית לעיל בתחילת הסוגיא ולפ"ז נתיישב היטב מה שהקשו התוספת לעיל בד"ה אי כבלא דעבדא על פירש"י דלקמן במתניתין בסיפא דמפרש רש"י דאפילו למ"ד כבלא דעבדא תנן אפ"ה כבול דסיפא הוי כיפה של צמר וא"כ הוי דלא כשמעתין דהא אמר ר' ינאי להדיא אי כבלא דעבדא תנן כיפה של צמר ש"ד ולמאי דפרישית לק"מ דדוקא רבי ינאי קאמר הכי למאי דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר משא"כ לרבי אבהו ושמואל דפליגי בהך ברייתא גופא א"כ יפה כתב רש"י לקמן דכבול דסיפא לא איפליגו בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר עכ"ל וכוונתו מבואר דהנך אמוראי אפלוגתא דרבי אבהו ושמואל נתכוונו ואדרבה עיקר טעמא דשמואל מה"ט גופא דסמיך אמתני' דסיפא כדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י בכוונת רש"י ודוק היטב ולקמן במקומו אבאר עוד בזה אי"ה:

    שם ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו כו' והקשה מהרש"א ז"ל בחידושיו דבלא"ה הוי מצי לאקשויי בפשיטות אהך מימרא דשמואל דקאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו ולעיל אמרינן דאפילו אי כיפה של צמר תנן כ"ש דכבלא דעבדא אסור ויישבו בדוחק ולמאי דפרישית בסמוך בלא"ה לק"מ דלענין חותם שבצוארו ודאי לא הוי כ"ש. ולפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוספות כאן דהוי מצי לאוקמי מתניתין בחותם שבכסותו ותירצו דבעי לאוקמי בכל חותמות וזה דוחק גדול דהא אכתי לא מצי לאוקמי מתניתין אלא בדעביד איהו לנפשיה דוקא ולא בדעביד ליה רביה ולא הוי דומיא דהנך תכשיטי נשים דרישא דמסתמא עביד לה בעלה אבל לפי מ"ש אין צורך לזה דהמקשה מכולה מימרא דשמואל מקשה בין ממאי דקאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו ובין ממאי דקאמר אבל לא בחותם שבכסותו דהא למאי דפרישית מוקי שמואל למתניתין בכבלא דעבדא משום דכיפה של צמר שמעינן לה מסיפא א"כ מאי הוצרך שמואל לומר אבל לא בחותם שבכסותו מאי קמ"ל מתניתין היא והכי הול"ל לא שנו אלא חותם שבכסותו אבל יוצא הוא בחותם שבצוארו. ועוד דכיון דלשמואל לא אסור אלא בחותם שבכסותו א"כ לא יצטרך לאשמעינן במתניתין דאסור דהא בלא"ה שפיר שמעינן לה מכ"ש מכיפה של צמר דקתני בסיפא דאסור וכדפרישית משום הכי משני הש"ס שפיר דלעולם שמואל איירי בחותם שבצוארו דלא הוי כ"ש והוצרך נמי לאסוקי במימרא אבל לא בחותם שבכסותו לאשמעינן חותם שבכסותו אפילו בדעביד ליה רביה אסור כי היכי דלא תימא דהא דאסור במתניתין בחותם שבכסותו היינו דוקא בדעביד איהו לנפשיה מהטעם שכתבו התוס' בד"ה במאי אוקימתא כנ"ל ודוק היטב:

    שם גופא אמר שמואל כו' תנ"ה יוצא העבד כו' ורמינהו לא יצא העבד כו'. נראה דאי לאו מימרא דשמואל לא הוי מצי למירמי ברייתות אהדדי משום דאיכא לאוקמי כתנאי והיינו רשב"א ורבנן דפליגי לעיל בכיפה של צמר ואם כן למאן דאוסר הא אמרינן לעיל כ"ש כבלא דעבדא והיינו אפילו בחותם שבצוארו כדמוכח מהסוגיא וכדפרישית לעיל וא"כ לפ"ז איכא לאוקמי הך ברייתא דלא יצא בחותם שבצוארו כת"ק דרשב"א שאוסר בכיפה של צמר והך ברייתא דקתני יוצא העבד בחותם שבצוארו היינו כרשב"א מכ"ש למאי דפרישית לעיל דבתרווייהו חד טעמא אית להו כיון דעיקר פלוגתא דתנא קמא ורשב"א היינו אי אמרינן כל מידי דמיגניא ביה לא אתי לאתויי כדאמר אביי לקמן דף ס"ה ואם כן שייך הך פלוגתא גופא בכבלא דעבדא בחותם שבצוארו כדפרישית לעיל משא"כ במימרא דשמואל דלבתר דמקשינן דידיה אדידיה מוקמינן לה הן מימרא דיוצא העבד בדעביד ליה רביה ומדפלגינן בין עביד ליה רביה לעביד לנפשיה אלמא דלא הוי טעמא משום דאתי לאתויי אלא משום דשקיל ליה מחמת אימתא דרביה. א"כ לפ"ז לא שייך מילתא כלל בפלוגתא דת"ק ורשב"א א"כ מקשה שפיר מהך ברייתא דלא יצא אמימרא דשמואל ואברייתא דקתני יוצא וכגון דמייתי סייעתא מהן ברייתא אמימרא דשמואל אלמא דבחדא גוונא ובחדא טעמא איירי כן נראה לי ודו"ק:

    שם וזוג דבהמה אין מקבל טומאה ורמינהו זוג של בהמה טמאה ושל דלת טהורה כו' וקשיא לי מעיקרא מאי קס"ד דזוג של בהמה טמאה משום תכשיט דבהמה הרי משנה שלימה שנינו בפרק י"ב דכלים טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה טהורה והיינו ע"כ משום דתכשיט דבהמה לא הוי מנא לענין טומאה כדאיתא לעיל בפרק במה בהמה דף נ"ב. ואף אם נאמר דהמקשה דהכא אסיק אדעתיה דהא דקתני זוג של בהמה טמאה היינו בדאית ליה עינבל וטמא משום דמשמיע קול ואפ"ה מקשה ברייתות אהדדי משום דלא משמע ליה השתא כלל לאוקמי לשון זוג של בהמה בדלית ליה עינבל דסתם לשון זוג משמע שנקרא כן על שם שעשוי כשני כלים כמו זוג של ספרים וכ"כ הרמב"ם להדיא בפי' המשניות אמתני' דהזוג והעינבל חיבור דמייתי הש"ס לקמן בסמוך אלא דאכתי קשה הא דמקשה הש"ס בסמוך ממ"נ אף ע"ג דלית ליה עינבל מאי ס"ד לומר דמנא הוא דהא תנן טבעת בהמה טהורה:

    לכך נלענ"ד דקס"ד דהמקשה דהכא ובסמוך דסתם זוג שרגילין להשים בו עינבל תחלתו עשוי לכל דבר שיש בו צורך להשמיע קול כגון לתינוק ולבהמה ולקבעו בדלת כיון שלעולם העינבל גופא אינו משתנה כלל בצורתו וראוי להשתמש בכל תשמישין הללו ובכה"ג נמי מצינן למימר דהא דטבעת בהמה טמאה היינו כשעשאה לכתחילה לכך ולכך לאדם ולבהמה דבכה"ג ודאי טמא כדאיתא בכמה דוכתי במשניות דמסכת כלים. ולפ"ז לא דמי לטבעת דיש היכר בין טבעת המיוחד' לאדם ובין טבעת המיוחד' לבהמה והשתא א"ש נמי הא דאיצטריך לאיתויי הכא כל הנך בבות דשל דלת דהשתא תו לא מצינן לאוקמי טעמא דשל בהמה טמאה משום דראוי נמי לאדם משום דמסתמא עשוי לכך ולכך דא"כ של דלת אמאי טהורה וכל הנך בבי דסיפא נמי לא אתי שפיר אע"כ דבעשאן לדלת לחוד איירי א"כ מסתמא רישא דשל בהמה נמי בכה"ג איירי א"כ מקשה שפיר:

    והשתא א"ש נמי הא דמקשה בסמוך ממ"נ אי מנא הוא אף על גב דלית ליה עינבל ופירש"י דתכשיט חשיב ליה דאפשר דהיינו נמי מה"ט גופא דראוי לתכשיט אדם אע"ג דסיפא דברייתא לא משמע הכי כדפרישית מ"מ ניחא ליה לאקשויי בדרך ממ"נ מיניה וביה כנ"ל. מיהו לולי פירש"י בסמוך היה נ"ל לפרש דהא דקאמר בסמוך אי מנא הוא לאו משום דתכשיט חשיב ליה אלא משום דכלי הוא הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק כדאמר רבי יוחנן לקמן לענין ניטלו עינבליהן וקס"ד השתא דמה"ט אפשר דטמא נמי בתחלתו אפילו בלא עינבל ודו"ק:

    בתוס' בד"ה אע"פ שחיברו כו' הא דאמר בהקומץ רבה כו' אלא מיירי שעשה שום שינוי מעשה כו' עס"ה. ולכאורה דבריהם דחוקים ועוד אכתי תקשי להו מהא דתנינן בפי"ח דכלים משנה ה' בסיפא דהך מתני' דכפה טמא מדרס וקתני נמי חמת שעשאו שטיח וחמת שעשאו תורמל וכר שעשאו סדין טהור כמ"ש הר"ש שם בפי' המשניות שבכל משניות מדוייקות גרסינן טהור א"כ התם לא שייך הך סברא שכתבו התוס' כאן ואפ"ה טהור אפי' בלא שינוי מעשה כמ"ש הר"ש להדיא שם. ולולי דברי התוספות היה נראה לי דכל הנך דמייתי התוספות הכא והנך נמי דפרק כ"ח דכלים טעם טהרתן משום דחשבינן להו ככלי שנשבר משום שינוי השם כמו שכתבתי בריש פרק במה בהמה גבי בעלי שיר וטבעת של בהמה ע"ש והבאתי ראיה מסוגיא דפ' מרובה דף ס"ו ע"ב גבי עוצבא אלא דבאמת לאו ראיה גמורה היא דאפשר דהאי שינוי השם לא מהני אלא לענין דלא מהני מחשבת הגנב והגזלן כיון דבקנין דידהו תליא מילתא. אמנם לאחר שעיינתי בסיפא דמתני' בפרק כ"ח דכלים דמסיים התם זה הכלל כל ששינהו לשמו טמא לשם אחר טהור א"כ משמע להדיא דבשינוי השם תליא מילתא ולענ"ד טעמא רבה נמי איכא דלכאורה הא דמשמע בכולה שמעתין ובכמה דוכתי דכל כלי שנשתנה קצת מתשמישו הראשון טהור משום דחשבינן ליה כנשבר ובאמת דאפילו שבירה גופא בכלי מתכות וכלי שטף דטהור לא ידעינן להו אלא מק"ו דכלי חרס דאין להם טהרה במקוה ואפ"ה שבירתן מטהרתן אפילו אם עדיין ראויין לתשמיש אחר כדאיתא בברייתא דת"כ סוף פרשת שמיני דדרשינן להו מדכתיב תנור וכירים יותץ וכתיב טמאים יהיו לכם ומשמע יהיו בהווייתן והמעיין שם היטב בכל דיני התנור דשנויין שם יראה דכולה מילתא בשמא תליא מילתא דכל שאין שם תנור עליו הוי כניתוץ ואם כן ה"ה לשארי כלי מתכות נמצא דלפ"ז ממילא נתיישבו קושיות התוספות דבכל הנך איכא שינוי השם כדפרישית משא"כ בזוג של בהמה ושל דלת ליכא שינוי השם לגבי הזוג עצמו דלעולם זוג קרינן ליה כנ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Shabbat 58a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה כלי גללים צפיעי בקר ע"ל דף טז ע"ב ברש"י ד"ה גללים. וע' מנחות סט ע"ב תד"ה כלי גללים:

    Gilyon HaShas on Shabbat 58a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 58, Amud Aleph, about 347 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “אין בה משום עטרות כלות.…”

    2. Segment 219 words

      Opens “ושמואל אמר: כבלא דעבדא תנן. ומי אמר…”

      Named: שמואל.

    3. Segment 310 words

      Opens “לא קשיא: הא דעבד ליה רביה, הא…”

    4. Segment 411 words

      Opens “במאי אוקימתא להא דשמואל דעבד ליה רביה?…”

      Named: שמואל.

    5. Segment 528 words

      Opens “דילמא מיפסק, ומירתת ומיקפל ליה ומחית ליה…”

      Named: רב יצחק בר יוסף.

    6. Segment 625 words

      Opens “וכי הא דא"ל שמואל לרב חיננא בר…”

      Named: רב חיננא בר שילא, שמואל.

    7. Segment 722 words

      Opens “גופא, אמר שמואל: יוצא העבד בחותם שבצוארו…”

      Named: שמואל.

    8. Segment 826 words

      Opens “ורמינהו: לא יצא העבד בחותם שבצוארו ולא…”

    9. Segment 920 words

      Opens “ולא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה, ולא…”

    10. Segment 109 words

      Opens “לימא, הא דעבד ליה רביה, הא דעבד…”

    11. Segment 1131 words

      Opens “לא, אידי ואידי דעבד ליה רביה וכאן…”

      Named: רב נחמן, רבה.

    12. Segment 1223 words

      Opens “ה"נ מסתברא, מדקתני: זה וזה אין מקבלין…”

    13. Segment 1316 words

      Opens “אלא אי אמרת בשל טיט תנן, הני…”

    14. Segment 1422 words

      Opens “והא תניא: כלי אבנים כלי גללים וכלי…”

    15. Segment 1510 words

      Opens “אמר מר: ולא בזוג שבצוארו, אבל יוצא…”

    16. Segment 1616 words

      Opens “זוג שבצוארו אמאי לא דילמא מיפסיק ואתא…”

    17. Segment 1722 words

      Opens “הכא במאי עסקינן דמיחא ביה מומחא. וכדרב…”

      Named: רב הונא, רב יהושע.

    18. Segment 1822 words

      Opens “אמר מר: לא תצא בהמה לא בחותם…”

    19. Segment 1910 words

      Opens “וזוג דבהמה אין מקבלין טומאה? ורמינהו: זוג…”

    Sages named on this page

    • Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…

      Source: Shabbat 58a · Segment 17 — “…דרב יהושע. דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: כל…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 58a · Segment 5 — “דילמא מיפסק, ומירתת ומיקפל ליה ומחית ליה אכתפיה.

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Shabbat 58a · Segment 2 — “…תנן. ומי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: יוצא העבד…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 58a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026