Talmud Builders

    Shabbat 25b

    Back to index

    English translation — Shabbat 25b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And, teruma does not have the possibility of pidyon : redemption, as, once it is sanctified, it may not be redeemed and rendered non-sacred. And it is prohibited to zarim : non-priests may not eat it. These stringencies do not apply to consecrated items. The Gemara answers: Nevertheless, those stringencies that apply to consecrated items are more numerous than those that apply to teruma . Therefore, it is appropriate to be more stringent with consecrated items and exclude impure teruma from the prohibition against deriving benefit when burning it.

    2And if you wish, say instead a different reason, without counting the number of stringencies: Consecrated items are more stringent because one who eats them while ritually impure is punishable by karet , while in the case of teruma the punishment is death at the hand of Heaven. In this regard, the Torah is more stringent vis-à-vis consecrated items than it is vis-à-vis teruma . Rav Naḥman bar Yitzḥak said that there is a different proof that one is permitted to benefit from teruma while it is burning. As the verse said: “The first fruits of your grain, of your wine, and of your oil, and the first of the fleece of your sheep shall you give him” (Deuteronomy 18:4). The Sages derived from this verse: Give the priest teruma that is ritually pure, that is fit for him to consume, and do not give the priest teruma that is suitable only for his fire, to be burned. By inference, ritually impure teruma is suitable for his fire, i.e., a priest may derive benefit from it.

    3We learned in the mishna that Rabbi Yishmael says that kindling a lamp on Shabbat with tar is prohibited. The Gemara asks: What is the reason for this? Rava said: Because its odor is bad the Sages issued a decree prohibiting the use of tar, lest one forsake the light and leave. Abaye said to him: And let him leave. What obligation is there to sit next to the light? Rava said to him: Because I say that kindling Shabbat lights is an obligation, and one is required to eat specifically by that light in deference to Shabbat. As Rav Naḥman bar Rav Zavda said, and others say that it was Rav Naḥman bar Rava who said that Rav said: Kindling the Shabbat lamps is an obligation, whereas washing one’s hands and feet with hot water in the evening prior to Shabbat is merely optional. And I say: Washing is not merely optional; it is a mitzva even though it is not an obligation.

    4The Gemara asks: What mitzva is there? The Gemara explains that Rav Yehuda said that Rav said: This was the custom of Rabbi Yehuda bar Elai: On Shabbat eve, they would bring him a bowl full of hot water and he would use it to wash his face, hands, and feet, and he would wrap himself, and sit in linen cloaks with ritual fringes, and he was like an angel of the Lord of hosts. He did all this in deference to Shabbat. And the Gemara relates that his students, who also sat wrapped in linen cloaks, would conceal the corners of their garments from him so that he would not see that they did not have ritual fringes on their garments. He said to them: My sons, did I not teach you with regard to the obligation to attach ritual fringes to a linen cloak: Beit Shammai exempt the linen sheet because at least part of the ritual fringes is always made from wool, and there is a Torah prohibition against a mixture of wool and linen that applies even to ritual fringes? And Beit Hillel obligate linen sheets in the mitzva of ritual fringes, as they hold that the positive mitzva of ritual fringes overrides the prohibition of mixing wool and linen. The halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel, and therefore the sheets require ritual fringes. And the students held: Although it is permitted by Torah law to attach ritual fringes to a linen garment, the Sages issued a decree that one may not do so due to garments worn at night. The Sages were concerned lest a person wear this cloak at night. Since one is not obligated in the mitzva of ritual fringes at night, he would be wearing the prohibited mixture of wool and linen at a time when he is not fulfilling the mitzva of ritual fringes. Therefore, attaching ritual fringes made of wool to a linen garment is prohibited, even to a garment worn during the day.

    5Since bathing as preparation for enjoyment of Shabbat was discussed, the Gemara cites the homiletic interpretation of the verse describing those heading into exile: “And my soul is removed far off from peace, I forgot prosperity” (Lamentations 3:17). What is: And my soul is removed far off from peace? Rabbi Abbahu said: That is the lack of opportunity to engage in kindling the Shabbat lights, which a refugee is unable to do. I forgot prosperity, Rabbi Yirmeya said: That is the lack of opportunity to bathe in the bathhouse. Rabbi Yoḥanan said: That is the lack of opportunity to engage in washing one’s hands and feet in hot water. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: Prosperity is a pleasant bed and the pleasant bedclothes that are on it, which are not available in exile. Rabbi Abba said: That is a made bed, and a wife adorned, i.e., worthy of and suitable (Rashba) for Torah scholars.

    6Incidental to the discussion of prosperity, the Gemara mentions that on a similar topic, the Sages taught: Who is wealthy? Anyone who gets pleasure from his wealth, that is the statement of Rabbi Meir. The letters mem (Meir), tet (Tarfon), kuf (Akiva), samekh (Yosei) are a mnemonic for the tannaim who expressed opinions on this matter. Rabbi Tarfon says: A wealthy person is anyone who has one hundred vineyards, and one hundred fields, and one hundred slaves working in them. Rabbi Akiva says: Anyone who has a wife whose actions are pleasant. Rabbi Yosei says: Anyone who has a bathroom close to his table.

    7It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: One may not light on Shabbat with sap from balsam trees [ tzori ]. The Gemara asks: What is the reason for this? Rabba said: Since its pleasant smell diffuses, the Sages were concerned lest one forget and come to take some sap from it on Shabbat. That is tantamount to extinguishing the lamp, as removing oil from a burning lamp curtails the amount of time that it will burn. Abaye said to him:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואין לה פדיוןלהוציאה לחולין אבל קדש יש קדש שנפדה כגון שהומם לפני שחיטה:

    ואסורה לזריםלעולם אבל קדש יש קדש שמותר לזרים לאחר זריקה כגון מעשר בהמה ותודה ושלמים:

    הנך נפישיןבשם:

    כרתעדיפא דאית בה תרי חומרי ימיו נכרתין והולך ערירי:

    ראשית דגנך תתן לו ולא לאורומכאן שאין תורמין מן הטמא על הטהור דכתיב תתן לו דבר הראוי לו לאכול ולא לתת לאורו להסיק ומדאיצטריך למעוטי מכלל דבת אורו היא להסקה:

    ויצאמאי איכפת לן:

    חובהכבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפרק בתרא דיומא (דף עה:):

    רחיצת ידים ורגליםערבית ליל שבת:

    בסדינין המצוייציןסדינים של פשתן ובהן ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מן התורה דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (מנחות פ"ד לט.):

    מחבין ממנו כנפי כסותןשהיו להם סדינים שאינן מצוייצין:

    בית שמאי פוטריןואף על גב דציצית חובה הוא בכל טליתות שיש לו לאדם ואפילו מונחים בקופסא הני דפשתן פטורין משום דכלאים לא שרא רחמנא דלא דרשי סמוכין:

    וב"ה מחייביןדדרשי סמוכין:

    ואינהו סברי[תלמידיו] שהיו אוסרין סבור נהי דהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו [רבנן] גזור בהו משום כסות לילה שמא יהא לו כסות שמיוחד ללילות ויטיל בו ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה דכסות לילה לא מיחייב בציצית דכתיב וראיתם אותו וביבמות פרכינן וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לפטור את החייב ומשני שב ואל תעשה שאני:

    הדלקת נר בשבתשלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה:

    איזהו עשירנפקא מיניה למטרח להדורי אמילתא:

    נחת רוח בעשרושמח בחלקו אם מעט אם רב:

    שעובדין בהןבשדות עבודה הצריכה להם:

    שמא יסתפק ממנוותניא בתוספתא הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק חייב משום מכבה במסכת ביצה בגמרא דיום טוב (דף כב.):

    License: CC0

    שבת 25 עמוד ב

    1ואין לה פדיון, ואסורה לזרים. הנך נפישן.

    2ואיבעית אימא: קדש חמור שכן ענוש כרת. רב נחמן בר יצחק אמר, אמר קרא: ״(דברים יח״, ד) ״תתן לו״. ״לו״ ולא לאורו. מכלל דבת אורו הוא.

    3רבי ישמעאל אומר כו': מאי טעמא? אמר רבא: מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא. אמר ליה אביי: ויצא! אמר ליה: שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. דאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, רשות. ואני אומר: מצוה.

    4מאי מצוה? דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי, ע"ש מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף, ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות. והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן. אמר להן: בני, לא כך שניתי לכם: סדין בציצית, בית שמאי פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כדברי בית הלל. ואינהו סברי, גזירה משום כסות לילה.

    5(איכה ג, יז) ״ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה״. מאי ״ותזנח משלום נפשי״ אמר ר' אבהו: זו הדלקת נר בשבת. ״נשיתי טובה״ אמר רבי ירמיה: זו בית המרחץ. (אמר רבי יוחנן) זו רחיצת ידים ורגלים בחמין. ר' יצחק נפחא אמר: זו מטה נאה וכלים נאים שעליה. ר' אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים.

    Baraita

    6ת"ר איזה עשיר? כל שיש לו נחת רוח בעשרו, דברי רבי מאיר. סימן מ"ט ק"ס: רבי טרפון אומר: כל שיש לו ק' כרמים ומאה שדות וק' עבדים שעובדין בהן. רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים. רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו.

    Baraita

    7תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי. מאי טעמא? אמר רבה: מתוך שריחו נודף גזרה שמא יסתפק ממנו. אמר ליה אביי:

    Tosafot

    תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היאואם תאמר מידי ולא לאורו כתיב אימא תתן לו ולא דבר שאין ראוי לו כלל וי"ל דאם כן לא לכתוב אלא תתן דאין נתינה פחות משוה פרוטה מדכתיב לו משמע לו ולא לאורו:

    מתוך שריחו רעואף על גב דנפט נמי ריחו רע כדאמר בפ"ק (דף יב:) הא בדמשחא והא בדנפטא ובפרק אמר להם הממונה (יומא דף לט.) בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך אין ריחו רע כמו עטרן:

    הדלקת נר בשבת חובהפי' במקום סעודה דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג אבל מהדלקת נר גופיה לא הוה פריך אביי דפשיטא דחובה היא דהתנן (לקמן שבת דף לא:) על ג' עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר:

    חובהלגבי רחיצת ידים בחמין קרי ליה חובה דלא הוי כל כך מצוה ומים אחרונים קרי ליה חובה משום סכנה דמלח סדומית ושהרגו הנפש וחמירי טפי מן הראשוני' ויש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר מדקרי ליה חובה כדאמרינן (חולין קה.) מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה ואומר ר"ת דשיבוש הוא דלא דמי למים אחרונים דלא הוי אלא להצלה בעלמא אבל הדלקת נר היא חובה של מצות עונג שבת וכמה חובו' הן דטעונין ברכה ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צרי' לכבותה ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת אין נראה דהא גבי כיסוי הדם (שם פ'.) אם כסהו הרוח פטור מלכסותו אפ"ה כשמכסה צריך לברך וכן נולד מהול איכא למ"ד דאין צריך להטיף ממנו דם ברית וכשמל תניא בשילהי פר' ר' אליעזר דמילה (לקמן שבת דף קלז:) המל אומר כו' ובסדר רב עמרם יש המדליק נר בשבת מברך אשר קדשנו כו' ועוד נראה לר"ת שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק כדאמר ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר (לעיל שבת דף כג:):

    סדין בציצית ב"ש פוטריןפירש בקונטרס ב"ש לא דרשי סמוכין והא דלא קאמר אוסרין משום דסברי בעלמא כלי קופסא חייבין בציצית והכא פטירי דלא שייך למיתני בהו אוסרין ובסיפא דהך ברייתא קתני בפ' התכלת (מנחות דף מ.) א"ר אליעזר כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין אמר ר' אם כן למה אסרוה פי' א"כ (כל אותן) שמתמיהין עליו למה עושין כן כיון דהלכה כב"ה ומשני גזרה שמא יקרע סדינו כו' ועוד מתרץ גזרה משום כסות לילה ופירש"י בתשובה אחת שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב והא דא"ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה היינו ציצית מן המובחר מה תהא עליה אבל ציצית במינו היה עושה ובשמעתין נמי היה להם ציצית של מינו והיו מחביאים מר' יהודה לפי שהיה מחייב לעשות תכלת והיה סבור שעושין כב"ש מדאורייתא ואינהו סבור אפי' לב"ה אסור מדרבנן משום כסות לילה וקשה לר"י דבפרק התכלת (מנחות דף מא.) מהדר לאתויי דציצית חובת טלית הוא מחסידים הראשונים משארגו בבגד ג' היו מטילין בו ציצית ודחי לה ואמאי לא מייתי מהכא דלא קתני אוסרין ועוד דבה"ג פוסק דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית ועוד דאמרינן בפ"ק דיבמות (ד' ד.) גבי כלאים בציצית דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש ואיך יתכן לומר דב"ש לא דרשי סמוכין ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב"ש בששה דברים וחשיב הך בהדייהו ועוד אמאי נקט סדין בציצית הוה ליה למנקט כלאים בציצית ונראה לר"ת דכ"ע דרשי סמוכין וב"ש פטרי מדרבנן משום כסות לילה או משום שמא יקרע ופטרי אפילו ממינו מדקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת כדאמר ר' אליעזר בר' צדוק כל המטיל תכלת בסדינו כו' וב"ה מחייבין אפי' תכלת דלית להו הנהו גזרות דב"ש וכב"ש קי"ל כדמוכח בסיפא דהך ברייתא והשתא ניחא דרב קטינא שלא היה לו ציצית כלל וכן תלמידיו של רבי יהודה לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש ואומר ר"ת דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו מינו דכב"ש קיימא לן דפטרי והמברך מברך ברכה לבטלה:

    גזירה משום כסות לילהמדנקט סתמא דש"ס האי טעמא ולא נקט טעמא שמא יקרע משמע דקי"ל כרבי שמעון דפוטר כסות לילה בפ' התכלת (מנחות ד' מג.) וכן משמע בפ"ב דברכות (ד' יד:) דאמר במערבא לא היו אומרים פרשת ציצית בלילה אלא מתחילין דבר אל בני ישראל אמר אביי כיון דאינהו מתחילין אנן נמי מתחלינן וכיון דמתחלינן מסיימינן משמע דמודו כולהו דאין מצות ציצית בלילה ולכך נשים פטורות מן הציצית ורב יהודה ורב עמרם דהוו רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה בהתכלת (ד' מג.) ובפרק קמא דסוכה (ד' יא. ישם) משום דסברי דהויא מצות עשה שלא הזמן גרמא לא קיימא לן כוותייהו דהא משמע שהם דווקא היו עושין ולא האחרים ובפרק קמא דקדושין (ד' לג:) תנו רבנן מצות עשה שהזמן גרמא שופר ולולב סוכה וציצית:

    License: CC0

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rav Nissim Gaon

    אינהו סבור גזירה משום כסות לילהעיקר דילה במס' מנחות בפ' התכלת (מנחות דף מ) דתנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין והלכה כב"ה וכו' רב זירא אמר גזירה משום כסות לילה:

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 25b

    Shabbat 25b. The full printed text of this folio side — 7 numbered segments, about 277 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ואין לה פדיון להוציאה לחולין אבל קדש יש קדש שנפדה כגון שהומם לפני שחיטה:

    ואסורה לזרים לעולם אבל קדש יש קדש שמותר לזרים לאחר זריקה כגון מעשר בהמה ותודה ושלמים:

    הנך נפישין בשם:

    כרת עדיפא דאית בה תרי חומרי ימיו נכרתין והולך ערירי:

    ראשית דגנך תתן לו ולא לאורו מכאן שאין תורמין מן הטמא על הטהור דכתיב תתן לו דבר הראוי לו לאכול ולא לתת לאורו להסיק ומדאיצטריך למעוטי מכלל דבת אורו היא להסקה:

    ויצא מאי איכפת לן:

    חובה כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפרק בתרא דיומא (דף עה:):

    רחיצת ידים ורגלים ערבית ליל שבת:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 25b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא ואם תאמר מידי ולא לאורו כתיב אימא תתן לו ולא דבר שאין ראוי לו כלל וי"ל דאם כן לא לכתוב אלא תתן דאין נתינה פחות משוה פרוטה מדכתיב לו משמע לו ולא לאורו:

    מתוך שריחו רע ואף על גב דנפט נמי ריחו רע כדאמר בפ"ק (דף יב:) הא בדמשחא והא בדנפטא ובפרק אמר להם הממונה (יומא דף לט.) בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך אין ריחו רע כמו עטרן:

    הדלקת נר בשבת חובה פי' במקום סעודה דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג אבל מהדלקת נר גופיה לא הוה פריך אביי דפשיטא דחובה היא דהתנן (לקמן שבת דף לא:) על ג' עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר:

    חובה לגבי רחיצת ידים בחמין קרי ליה חובה דלא הוי כל כך מצוה ומים אחרונים קרי ליה חובה משום סכנה דמלח סדומית ושהרגו הנפש וחמירי טפי מן הראשוני' ויש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר מדקרי ליה חובה כדאמרינן (חולין קה.) מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה ואומר ר"ת דשיבוש הוא דלא דמי למים אחרונים דלא הוי אלא להצלה בעלמא אבל הדלקת נר היא חובה של מצות עונג שבת וכמה חובו' הן דטעונין ברכה ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צרי' לכבותה ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת אין נראה דהא גבי כיסוי הדם (שם פ'.) אם כסהו הרוח פטור מלכסותו אפ"ה כשמכסה צריך לברך וכן נולד מהול איכא למ"ד דאין צריך להטיף ממנו דם ברית וכשמל תניא בשילהי פר' ר' אליעזר דמילה (לקמן שבת דף קלז:) המל אומר כו' ובסדר רב עמרם יש המדליק נר בשבת מברך אשר קדשנו כו' ועוד נראה לר"ת שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק כדאמר ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר (לעיל שבת דף כג:):

    סדין בציצית ב"ש פוטרין פירש בקונטרס ב"ש לא דרשי סמוכין והא דלא קאמר אוסרין משום דסברי בעלמא כלי קופסא חייבין בציצית והכא פטירי דלא שייך למיתני בהו אוסרין ובסיפא דהך ברייתא קתני בפ' התכלת (מנחות דף מ.) א"ר אליעזר כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין אמר ר' אם כן למה אסרוה פי' א"כ (כל אותן) שמתמיהין עליו למה עושין כן כיון דהלכה כב"ה ומשני גזרה שמא יקרע סדינו כו' ועוד מתרץ גזרה משום כסות לילה ופירש"י בתשובה אחת שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב והא דא"ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה היינו ציצית מן המובחר מה תהא עליה אבל ציצית במינו היה עושה ובשמעתין נמי היה להם ציצית של מינו והיו מחביאים מר' יהודה לפי שהיה מחייב לעשות תכלת והיה סבור שעושין כב"ש מדאורייתא ואינהו סבור אפי' לב"ה אסור מדרבנן משום כסות לילה וקשה לר"י דבפרק התכלת (מנחות דף מא.) מהדר לאתויי דציצית חובת טלית הוא מחסידים הראשונים משארגו בבגד ג' היו מטילין בו ציצית ודחי לה ואמאי לא מייתי מהכא דלא קתני אוסרין ועוד דבה"ג פוסק דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית ועוד דאמרינן בפ"ק דיבמות (ד' ד.) גבי כלאים בציצית דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש ואיך יתכן לומר דב"ש לא דרשי סמוכין ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב"ש בששה דברים וחשיב הך בהדייהו ועוד אמאי נקט סדין בציצית הוה ליה למנקט כלאים בציצית ונראה לר"ת דכ"ע דרשי סמוכין וב"ש פטרי מדרבנן משום כסות לילה או משום שמא יקרע ופטרי אפילו ממינו מדקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת כדאמר ר' אליעזר בר' צדוק כל המטיל תכלת בסדינו כו' וב"ה מחייבין אפי' תכלת דלית להו הנהו גזרות דב"ש וכב"ש קי"ל כדמוכח בסיפא דהך ברייתא והשתא ניחא דרב קטינא שלא היה לו ציצית כלל וכן תלמידיו של רבי יהודה לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש ואומר ר"ת דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו מינו דכב"ש קיימא לן דפטרי והמברך מברך ברכה לבטלה:

    גזירה משום כסות לילה מדנקט סתמא דש"ס האי טעמא ולא נקט טעמא שמא יקרע משמע דקי"ל כרבי שמעון דפוטר כסות לילה בפ' התכלת (מנחות ד' מג.) וכן משמע בפ"ב דברכות (ד' יד:) דאמר במערבא לא היו אומרים פרשת ציצית בלילה אלא מתחילין דבר אל בני ישראל אמר אביי כיון דאינהו מתחילין אנן נמי מתחלינן וכיון דמתחלינן מסיימינן משמע דמודו כולהו דאין מצות ציצית בלילה ולכך נשים פטורות מן הציצית ורב יהודה ורב עמרם דהוו רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה בהתכלת (ד' מג.) ובפרק קמא דסוכה (ד' יא. ישם) משום דסברי דהויא מצות עשה שלא הזמן גרמא לא קיימא לן כוותייהו דהא משמע שהם דווקא היו עושין ולא האחרים ובפרק קמא דקדושין (ד' לג:) תנו רבנן מצות עשה שהזמן גרמא שופר ולולב סוכה וציצית:

    Tosafot on Shabbat 25b · Sefaria · CC0

    Rav Nissim Gaon

    אינהו סבור גזירה משום כסות לילה עיקר דילה במס' מנחות בפ' התכלת (מנחות דף מ) דתנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין והלכה כב"ה וכו' רב זירא אמר גזירה משום כסות לילה:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 25b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמרו משמיה דרב הדלקת נר בשבת (חנוכה) [חובה] וכן אמר רבא הדלקת נר בשבת (חנוכה) [חובה] ורב חנן אמר אפילו רחיצת ידים ורגלים בחמין חובה ממנהג של רבי אלעזר וי"א רחיצת ידים ורגלים בחמין מצוה:

    סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כב"ה:

    ותזנח משלום נפשי זו הדלקת הנר נשיתי טובה זו בית המרחץ רבי יוחנן אמר רחיצת ידים ורגלים בחמין:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 25b · Sefaria

    Rashba

    הא דאמרינן תתן לו (דברים יח, ד) ולא לאורו מכלל דבת אורו היא. איכא למידק מידי ולא לאורו כתיב, אימא דאינו ראוי לו ולא לאורו, ואתא למעוטי דאין שם תרומה חל עליה, כדדרשינן בפרק ראשית הגז (חולין קלז, א) תתן לו ולא לשקו מכלל דאין ראשית הגז נוהג אלא ברחלים. ותירץ רבנו תם ז"ל דכל חד וחד מידריש לפי עניניה, דהכא ליכא למימר הכין, דהא ילפינן ביבמות בפרק האשה רבה (יבמות פט, א) דהתורם מן הטמא על הטהור שהיא תרומה, ותנן (תרומות פ"ב, מ"ב) התורם מן הטמא על הטהור בשוגג תרומתו תרומה, וכדרבי אילעא דאמר (יבמות שם בע"ב) מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה דכתיב (במדבר יח, לב) ולא תשאו עליו חטא וגו', הלכך דרשינן מיניה לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא.

    הא דאמרינן ואינהו סבור משום כסות לילה. פירש רש"י ז"ל (בד"ה ב"ש): דטעמייהו דב"ש דפטרי משום דלא דרשי סמוכין, ומתכלת בלחוד הוא דפטרי אבל במינו חייב, וב"ה מחייבי אפילו בתכלת דדרשי סמוכין, ואינהו הטילו לבן בלחוד ולא תכלת, דאינהו סבור אף על גב דקיימא לן כבית הלל, מכל מקום חכמים גזרו ביה משום כסות לילה. והקשו עליו בתוספות (בד"ה סדין), דהא קיי"ל דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש בריש פ"ק דיבמות (ד, א). ועוד מדקאמר סדין בציצית ולא קאמר סדין בתכלת משמע דלגמרי פטרי ליה ואפילו ממינו. ור"ת ז"ל פירש (שם), דאפילו לב"ש דבר תורה חייב ואפילו בתכלת, אלא דפטרי ליה לגמרי ואפילו במינו משום דלא אפשר להטיל בו תכלת, וכדמפרש התם במנחות (מ, ב) טעמא משום כסות לילה אי נמי גזירה שמא יקרע סדינו בתוך שלש ויחזור ויתפרנו והתורה אמרה (דברים כב, יב) תעשה ולא מן העשוי, לפיכך פטרוהו מהכל ואפילו להטיל בו מינו, דתכלת מעכב את הלבן, ובית הלל לית להו גזירה כלל ומחייבי ליה אפילו בתכלת, ואינהו בהא סבור כבית שמאי משום כסות לילה. וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל. ולשון אינהו סבור אינו הולמו.

    הדלקת נר בשבת חובה איכא מאן דדייק מדקרי לה חובה שמע מינה אינה טעונה ברכה, כדאמרינן (חולין קה, א) מים ראשונים מצוה, מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. ור"ת ז"ל כתב דמים אחרונים לאו משום דאינן טעונין ברכה קרי להו חובה, אלא משום דהן חמורין יותר מן הראשונים לפי שהרגו את הנפש, ועוד שהרי משום מלח סדומית שיש בהם משום סכנת נפשות קרי להו חובה, ומיהו כיון דלית ביה משום חשש איסור אלא משום שמא יבא לידי סכנת נפשות אינן טעונין ברכה, דאינן אלא להצלה בעלמא, אבל הדלקת נר בשבת דאיכא משום מצות עונג שבת טעון ברכה, ולהכי קריא לה חובה משום דלגבי רחיצת ידים ורגלים בחמין חובה דרחיצת חמין בערב שבת אינה מצוה כ"כ. וכן כתב רב עמרם בסידורו הידוע, המדליק בשבת מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו'. ואומר ר"ת ז"ל שמצוה להדליק לשם נר שבת, שאם היתה דולקת והולכת זקוק לכבותה ולחזור ולהדליק, וכדאמרינן לעיל (שבת כג, ב) א"ל ההוא סבא תנא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר.

    מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים פירוש מקושטת מלשון קשט עצמך (בבא מציעא קז, ב וש"נ), כלומר: מתוקנת והגונה במעשיה וראויה לתלמידי חכמים, וכענין שאמר רבי עקיבא בסמוך כל שיש לו אשה נאה במעשיה.

    בית הכסא סמוך לשלחנו פירוש: סמוך בזמן, וכדתנן (יומא כ, א תמיד כו, א) או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו.

    אמר ליה אביי ולימא מר מפני שהוא עף אמר ליה חדא ועוד קאמינא. איכא למידק אי מפני שהוא עף מאי שנא שבת אפילו בחול נמי, כדאמרינן בסמוך אין מדליקין בנפט לבן בחול ואין צריך לומר בשבת. ונראה לי דהכי קאמר ליה, ולימא מר מפני שהוא עף ואין מדליקין בו כלל קאמר, דהא לא קתני אין מדליקין בצרי בשבת אלא סתמא ויש במשמע שאין מדליקין בו כלל, אמר ליה חדא ועוד קאמינא, חדא מפני שהוא עף ואפילו בחול אסור ועוד יש איסור נוסף בשבת מפני שמסתפק ממנו.

    Rashba on Shabbat 25b · Sefaria

    Meiri

    הדלקת נר בשבת חובה מדברי סופרים מפני שהיא ראש לכל עונג שאין עונג בלא אורה וכתבו הגאונים שמאחר שכן מברכים עליה להדליק נר של שבת כשאר מצות שמדברי סופרים ומ"מ רחיצת ידים ורגלים או כל גופו או ראשו בחמין רשות והמרבה בתענוג נקיות ובחבוב מצות שבת הרי זה משובח:

    טלית של פשתן אם ראוי להטיל בו ציצית אפי' ממינו ר"ל חוטי פשתן אם לאו נתבלבלו בו המפרשים ועיקר הדברים לדעתנו שמותר וכמו שכתבוה גדולי הפוסקים והמחברים וענין זה לדעתנו הוא שהדרך סלולה בכל התלמוד לומר שהתורה התירה כלאים בציצית ומסמיכות לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך ר"ל אף מן הכלאים ועיקר הענין שאחר שסמך גדילים תעשה לך לצמר ופשתים כבר גילה שהגדילים צריך לעשותן הן לבגד צמר הן לשל פשתים וכבר גילה במקום אחר שהציצית יש בה פתיל תכלת והדבר ידוע שהתכלת צמר הוא למדת שהותר התכלת בשל פשתי' ומאחר שהותרה הרצועה הותרה אף לשאר החוטים והוא ששאלו במנחות של צמר פוטרים בשל פשתים דכיון דתכלת פטרה לבן נמי פטרה כלומר אחר שהותר התכלת בפשתים אף שאר החוטים כן אלא של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר שהרי לגוף הציצית אין כלאים בשל צמר שהתכלת צמר הוא והיאך נתירהו לשאר חוטין והשיבו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך לא שנא צמר לפשתים או פשתים לשל צמר ומ"מ חכמים גזרו על הכלאים אף בציצית אם של פשתים בשל צמר הואיל ואפשר ליעשות במינה וכל שאתה מוצא עשה ולא תעשה אין אומרים יבא עשה וידחה את לא תעשה במקום שאפשר לקיים את שתיהן ואם של צמר בפשתים גזרו בו אף על פתיל התכלת שאי אפשר בזולתו מצד גזירות הרבה ואחת מהם משום כסות לילה כלומר שמא יתכסה בו בלילה שהוא שעה שאינה חייבת בציצית ונמצא מתחמם בכלאים שלא במקום מצוה וכן מגזרת קלא (אלין) [אילן] וכן גזרו מסיבות אלו של פשתים בשל צמר אף במקום שאינו מוצא ממין הצמר ושאלו עליה ביבמות וכי ב"ד מתנים לעקור מצוה מן התורה ותירצו בה שב ואל תעשה שאני ומ"מ חוטי פשתן בשל פשתן מותר ואם מפני התכלת הרי אמרו התכלת אינו מעכב את הלבן כלומר שאם אין לו תכלת מטיל את הלבן נמצא עכשיו צמר בשל צמר ופשתים בשל פשתים אין בו פקפוק:

    מעתה צריך שתתעורר בשמועה שהוזכרה כאן ונתרחבו בה דברים במסכת מנחות לידע ביאורה לפי שטה זו והוא שאמרו סדין בציצית בית שמאי פוטרין ולשון סדין הוא מונח על כל בגדי פשתן אלא מפני שהוא בן ד' כנפים מה שאין רגילות כן בשאר בגדי פשתן ושאדם רגיל להתכסות בו בשעה שרוצה לרחוץ בתוך ביתו הוא תופש לשון סדין ואמר שב"ש פוטרין אותו משום ציצית אף מחוטים לבנים של מינו והוא שאוסרים בו את התכלת וזה שלדעת ב"ש לא הותרו כלאים בציצית כלל ואינן דורשין סמוכין ואע"פ שבראשון של יבמות דורשים סמוכים אף הם סוברים שסמכן להזהיר שלא לטעות לבא עשה לדחות לא תעשה כלומר לא תלבש כלאים אף במקום גדילים וא"כ הרי נסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי שהרי עיקר הציצית בתכלת ובשל תכלת בשל לבן ואע"פ שאין התכלת מעכב את הלבן מ"מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית ולא אמר כנפות כסותך וכנפות בגדיהם אלא בבגד הראוי לתכלת וכמו שאמרו בספרי כסותך פרט לסדין ונמצא לדעת ב"ש שאין שום ציצית בפשתן פטור מן הלבן ואסור בתכלת:

    ואמר אח"כ וב"ה מחייבין פי' בתכלת ר"ל מן התורה ומדרשת סמוכים והלכה כדברי ב"ה ואמרו במנחות א"ר אלעזר בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהים נראה אומרו המטיל תכלת ולא אמר המטיל ציצית ר"ל לבן כלומר אחר שאתה פוסק כב"ה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת בסדין שלא היה ר' אלעזר בר צדוק מרגיש בגזירת חכמים והוא שסמך לו א"ר א"כ למה אסרוהו והן הן דברי ר' אלעזר בר צדוק אלא מתוך שלא היה ר' אלעזר בר צדוק מרגיש בדברי חכמים חיזק ר' את השאלה כלומר אף אם תשיבהו שלא עשאוהו מן המתמיהין אלא מגזרת חכמים אמור מעתה אף חכמים מפני מה גזרו בה ופירשו שם לפי שאין בקיאים כלומר אינם יודעים בהיתר כלאים בציצית מתורת סמוכין ויבואו להתיר כלאים בכל ענין ועוד טעם אחר משום כסות לילה וכמו שביארנו [הגה"ה, וי"מ אחר שהלכה כב"ש מפני מה אתה אומר מתמיהין שיראה דחומרא איכא איסורא ליכא]:

    מעתה ראוי לפסוק כב"ה אם מצד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה אם מצד שאמרו בברייתא זו והלכה כב"ה ואע"פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד הואיל וראינו כאן שר' יהודה בר אלעאי שאלה לתלמידיו וחיזק להם שהלכה כדבריהם נר' שלמדין ממנה ואחר שהלכה כב"ה הרי הפשתן בתורת ציצית מן התורה וחכמים הפקיעוהו מן התכלת מגזירות שהזכרנו ומ"מ נשאר חיובו בציצית אחר שאין התכלת מעכב את הלבן ולא היו בירושלם מתמיהין אלא במטילי תכלת ומ"מ מטילין היו בו לבן ואף בשמועה שבכאן ר' יהודה בר אלעאי היה מתעטף בסדין המצוייץ בתכלת ותלמידיו לא היו נוהגין כן אלא שהיו מציינין בלבן וכשראה אותם מחבאין כנפי כסותם ממנו והרגיש בהם גער בהם ואמר לא כך שניתי לכם וכו':

    ובעל התלמוד הודיע התנצלותם ואמרו אינהו סבור משום כסות לילה כלומר אע"פ שקבלו ממנו שב"ה היו מחייבים בתכלת ושהלכה כדבריו שמא דוקא מן התורה אלא שמגזרת חכמים אסור משום כסות לילה ולא שיהו חולקים עם רבן וא"ת שלא היו מציינין כלל אף בפשתים במה היו מתנצלים במה ששנה להם רבן שהלכה כב"ה ואין גזרת כסות לילה אלא במקום תכלת ושמא תשאל לדעת זה מה שאמרו במנחות מלאכא אשכחיה לרב קטינא דהוה מכסי סדינא וא"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתווא ציצית מה תהא עליה שמשמע שלא היה שם ציצית כלל אפשר שלבן היה שם והיה תופשו על שלא היה מתכסה בבגד שיהא חיובו בתכלת ואע"פ שאמר ציצית אפשר שהציצית כולל תכלת ולבן ואין ראיה לומר שהציצית אינו מונח על התכלת כמו שדמו רבים אלא מונח הוא על כלל הציצית וכונתו לומר אתה משתדל בבגדים שיהא עיקר המצוה נפקע ממנה סדינא בקייטא ליפטר מן התכלת וסרבלא בסיתווא ליפטר מן הכל מצד שאינה בת ד' כנפים ולמדת שלא גזרו על הלבן בפשתן שאם מגזירה שמא יבאו להטיל בה תכלת גזירה לגזירה היא ואם מפני שאין ציצית אלא בבגד הראוי לתכלת הרי ראוי הוא אלא שחכמים גזרו בו:

    זו היא שטתנו וזו היא דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן ואף בשבת ואלו לא היה שם תורת ציצית היה אסור שהרי אמרו המוציא טלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת ומ"מ לשיטתנו אע"פ שאין שם תכלת הרי היא מצוייצת כהלכות סופרים ובטלים לגבה ומ"מ קצת מפרשים חולקים להפקיע ממנה ר"ל מטלית של פשתן מצות ציצית מפני שהם פוסקים כב"ש ומונים את זו בכלל הששה שהלכה כב"ש במקום ב"ה ואין תורת ציצית בפשתן כלל שמאחר שנאסרה בתכלת הופקע לבן ממנה לגמרי ואין זה ציצית ומאחר שאינה ציצית הויא לה משאוי לענין שבת וזה שאמרו סדינא בקייטא כלומר שאינה חייבת בכלום ובדמיון סרבלא בסיתווא והוא שאמרו שם גם כן שרייה ר' זירא לסדיניה כלומר שהתיר ציציותיו ונמצא לדבריהם עכשיו שאין ציצית אלא בשל צמר ובחוטי צמר ויש מפריזים עוד על מדותיהם לומר שאף של צמר עכשיו אינו כלום מפני שהם פוסקים שהתכלת מעכב את הלבן שהרי ר' אמרה והלכה כר' מחבירו ועוד ממה שהשתדלו שם להעמיד המשנה כר' ואין זה כלום שלא השתדלו בכך אלא מפני שהוא סתם המשניות ואם אמרו הלכה כר' מחבירו דוקא מחבירו ולא מחביריו והרי חלקו שם עמו רבנן ובבריתא שנאוה כן וכן שיטת הסוגי' מוכחת שם ממה שאמרו ולא יהא אלא לבן וכו' ומ"מ נמצאו לדעתם פוטרים את כל העולם מן הציצית אלא שיודו בו מתורת זכר ומ"מ בשבת מיהא אסור ואין דבריהם נראין כלל ותפוש לשון ראשון שמנהגן של ראשוני' תורה היא:

    זה שכתבנו בכסות לילה שפי' כסות יום שמתכסה בלילה ושזה פטור מן הציצית כך כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים ומפני שהם פוסקים בציצית חובת גברא הוא ונמצא שאם יש שם כלאים הרי הן כלאים שלא במקום מצוה ומ"מ גדולי הצרפתים כתבו כסות לילה כסות המיוחד ללילה הא כסות יום חייב בציצית אף אם היה מביאו בלילה ומפני שהם פוסקי' חובת מנא הוא ואין להביאו אף בלילה אלא בציצית ואף בתלמוד המערב פירשו שכסות המיוחדת ליום ולילה חייבת ביום ובלילה ומ"מ נראה כדעת ראשון שאם חובת מנא הוא היה לנו לברך לאחר גמר עשייתו שהרי לדעת זה אף כלי קופצא חייבין בציצית והיה לנו לברך אשר קדשנו וכו' לעשות ציצית שהרי יש גמר מצוה בעשייתה ומ"מ מצוה שאין עשיית' גמר מצותה כגון סוכה ולולב אין מברכים על העשייה ומה שאמרו בירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך אשר וכו' לעשות סוכה אין הלכה כן שהרי חולקת עם סוגיא שבמסכת מנחות וציצית לדעתנו אף הוא מן המצות שאין המצוה גמר מצותה אלא לבישתה ומ"מ טליתות שלנו הואיל ואין בהם תכלת אף לדעתנו אינו צריך לפשטו בלילה:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Shabbat 25b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה חובה לגבי רחיצת ידים בחמין קרי ליה חובה דלא הוי כ"כ מצוה ומים כו' עכ"ל כל זה לשיטת ר"ת דמצריך ברכה בהדלקת הנר ועיין ברא"ש:

    בד"ה סדין כו' פירוש א"כ כיון דהלכה כב"ה למה עושין כן שמתמיהין עליו כו' עכ"ל כצ"ל מפרש"י פרק התכלת ע"ש:

    בא"ד ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב"ש בששה דברים וחשיב הך בהדייהו ובכל דוכתא קי"ל דעשה דוחה ל"ת וילפינן לה מכלאים בציצית עכ"ל הרא"ש בהלכות ציצית ע"ש וכן תפרש הקושיא הכא בתוס' ודו"ק:

    בא"ד ה"ל למנקט כלאים בציצית ונראה לר"ת כו' ולא קתני סדין בתכלת כדאר"א כו' עכ"ל שינה ר"ת לשונו בתירוצו סדין בתכלת במקום כלאים בציצית משום דלפי קושייתם לפרש"י דלב"ש ה"ל כלאים בציצית דלא דרשו סמוכים לא הוה ליה למנקט סדין בציצית אלא כלאים בציצית הוה ליה למנקט בפלוגתייהו בין חוטי פשתן בצמר ובין חוטי צמר בפשתן אבל לפר"ת דלכ"ע ליכא כלאים בציצית וטעמא דב"ש משום כסות לילה שפיר נקט סדין ולא סתם כלאים בציצית ומדנקט סדין בציצית ולא נקט סדין בתכלת כדאמר ר"א כו' היינו משום דאפילו במינו גזרו מיהו לפי טעמא דשמא יקרע ה"מ למנקט ר"ת בדבריו כלאים בציצית כדלעיל אלא לפי האי טעמא דכסות לילה נקט הכי ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 25b · Sefaria

    Maharam

    ברש"י ד"ה ב"ש פוטרין ואע"ג דציצית חובה היא בכל טליתות וכו' אפי' מונחים בקופסא כתב רש"י זה כדי לתרץ מפני מה לא קתני אוסרין ותירץ משום דקאי אטלית ולכך שייך לישנא דפוטרים ועיין בתוספות:

    בתוספות ד"ה הדלקת נר בשבת וכו' אבל מהדלקת נר גופה לא הוה פריך אביי וכו' ר"ל דאין לפרש דהדלקת נר בשבת חובה היינו הדלקה גופה וא"כ ע"כ צריך לפרש הא דקאמר רבא מתוך שריחו רע גזירה שמא יניחנו ויצא הוי פירושו שיניחנו ולא ידליק כלל וע"ז פריך אביי ויצא ולא ידליק והשיב לו רבא שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה דזה אינו דעל זה לא היה פריך אביי דיצא ולא ידליק כלל אלא ודאי דרבא מחייב שתהא הסעודה במקום הנר ועל זה פריך אביי דלאחר שהדליק מה בכך שיצא ולא יסעוד שם וע"ז השיב רבא שאני אומר שחובה חוא שיסעוד במקום סעודה:

    ד"ה חובה לגבי וכו' עד כדאמר ליה ההוא סבא תנא ובלבד וכו':

    ד"ה סדין בציצית וכו' א"ר א"כ למה אסרוה פירושו א"כ כל שמתמיהין עליו למה עושין כן כצ"ל ור"ל א"כ דב"ה מחייבים והלכה כדבריהם כל הני דמתמיהין ואוסרים למה עושין כן כיון דהלכה כב"ה ומשני גזירה שמא יקרע וכו' ולפי' רש"י ר"ל דאפי' ב"ה מודו דמדרבנן אסור גזירה שמא יקרע:

    בא"ד ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב"ש בששה דברים וחשיב הך בהדייהו וכו' ר"ל דאי כפירש"י מה צריך למחשב הך בהדייהו דמשמע דאליבא דב"ש דוקא אסור בכלאים בציצית ולא אליבא דב"ה ולפירש"י הא מסקי' דאפילו לב"ה אסור גזירה משום כסות לילה וא"כ לא ה"ל למהשב בהדי הנך דהלכה כב"ש:

    בא"ד פטרי אפי' ממינו וכו' פירוש והשתא א"ש דקתני פוטרין ולא קתני אוסרין דאי קתני אוסרין הוה משמע דוקא כלאים להכי תני פוטרים דאפי' ממינו פוטרים:

    בא"ד וכב"ש קי"ל כדמשמע בהך סיפא דברייתא ר"ל דקתני א"ר אליעזר כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ומסיק משום דגזרינן אטו שמא יקרע או משום כסות לילה וצריך ליישב לפר"ת הא דאיתא בסיפא דההיא ברייתא א"ר א"כ למה אסרוה וכו' אמאן קאי א"כ וכו' ונראה דאב"ש קאי א"כ וכו' וה"ק א"כ כיון דמקרא ילפי' דסדין בציצית חייב מפני מה אסרוה ב"ש מפני מה היה מן המתמיהין בירושלים ומשני גזירה וכו' אבל ב"ה לית להו גזירה כלל והלכה בזה כב"ש והשתא אתי שפיר דחשב לה רב עמרם בהדי הנך דהלכה כב"ש וע"ש בפ' התכלת בפי' רש"י דפירש שם בתרי לישנא הא דקאמר רבי א"כ מפני מה אסרוה וגם התוס' פירשו שם חד פירושא מפירש"י לפי' ר"ת קצת בענין אחר ממה שכתבנו ודע שבריש יבמות יליף מכלאים בציצית דדרשינן סמוכים דדחי עשה דציצית לאו דכלאים ילפינן מיניה לכל התורה דדחי עשה את לא תעשה וא"כ לפי' רש"י דפירש דב"ש לא דרשי סמוכין לית להו ג"כ בכל התורה דעשה דחי את לא תעשה וזה דוחק ודו"ק:

    Maharam on Shabbat 25b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה הדלקת נר בשבת חובה פירוש במקום סעודה כו' אבל מהדלקת נר גופא כו' דפשיטא דחובה היא דהתנן על שלש עבירות כו' עכ"ל. נראה דמשמע להו דהדלקת הנר היינו דומיא דחלה שהיא מצוה וחובה אלא דבאמת אין הכרח כ"כ בזה דאפשר הא דקאמר התם שאינן זהירות בהדלקת הנר היינו שאינן זהירות להדליק בזמנו אלא מאחרות ומדליקות ודומיא דסיפא דמתני' דהתם דקתני שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו כו' הדליקו את הנר והיינו שיזרז שידליקו קודם ספק חשיכה ואפשר נמי דאין הנשים זהירות להדר אחר שמנים ופתילות יפות. וא"כ לפ"ז הא דקתני שאינן זהירות בהדלקת הנר הוי דומיא דשאינן זהירות בנדה דהיינו ע"כ שאינן זהירות בדיקדוקי הדינים כראוי דהתם ודאי לא שייך לומר שאינן זהירות במצות נדה כלל הוצרכתי לזה משום דלכאורה אין לחלק בין הדלקת נר במקום סעודה להדלקת נר בבית שהרי עיקר מצות הדלקת הנר היינו משום שלום בית כדאיתא לעיל בגמרא:

    Penei Yehoshua on Shabbat 25b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמרא ודומה למלאך ה' צבאות עיין קדושין דף עב ע"א ברש"י ד"ה דומים למלאכי השרת:

    רש"י ד"ה כרת עדיפא דאית בה תרי וכו' עיין בהרע"ב ספ"ט דסנהדרין:

    תוס' ד"ה תתן לו וכו' דאין נתינה פחות משוה פרוטה עיין גיטין דף כ ע"א תוספות ד"ה דלמא:

    Gilyon HaShas on Shabbat 25b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא אמר ר"נ ב"י אמר קרא [בתרומה כתיב] תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא. [ומוכח דתרומה טמאה מותר בהנאה]. תימא ועדיין יקשה לריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה. מנ"ל דתרומה טמאה בת אורו היא. הא אצטריך קרא לתרומת חמץ כדאמר רנב"י עצמו בפסחים (דף לג ע"א) [על מה דאיתא במתני' האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש. תני עלה בד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל. ר"ל אפילו ריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה ולא אתמעט מן תתן לו דהא יש בו כדי נתינה. ע"ש ברש"י ותוס'] אינה קדושה. מנה"מ אמר רנב"י אמר קרא תתן לו ולא לאורו:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 25b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כְּתִיב (איכה ג, יז) "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי", אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת. נראה לי בס"ד דהתנא אמר הִדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר ומקשים למה אמר הַנֵּר בה"א? ופרשתי בס"ד לרמוז על הַנֵּר העליון שבקדושה למעלה, וכמו שאמרו רבינו האר"י ז"ל בסוד נר שבת וז"ל הדלקת הנר אמרו רבותינו ז"ל הדלקת נר בשבת חובה, הסוד הוא כי שני נרות הם בינה ומלכות ותכוין לכבות ב' הנרות של סטרא אחרא עד כאן לשונו. לפי זה כיון שהדליקה האשה נר שבת למטה כאלו הדליקה נר שבקדושה למעלה, לכך אמר הִדְלִיקוּ אֶת הַ נֵּר בה"א הידיעה שרומז בזה על נר העליון שהוא בסוד ה"א כנודע, ולכן צריך לכוין בהסתכלות שני נרות אחת כנגד ה"א ראשנה שבשם ואחת כנגד ה"א אחרונה. והנה אותיות הַנֵּר במילואם כזה ה" י נ ו"ן ר י"ש [376] עולה המילוי מספר שָׁלוֹם [376] בדקדוק, ולכן דריש כאן וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת. גם נראה לי בס"ד מספר נֵּר [250] ומספר אֲפֵילָה [116] עולה מספר שָׁלוֹם [376], רמז אם יש נר באפלה יש שלום, ואם יחסר הנר ישאר אפילה, שאם יחסר מספר נֵּר [250] מן שָׁלוֹם [376] ישאר מספר אֲפֵילָה [116].

    "נָשִׁיתִי טוֹבָה", אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה זוֹ בֵּית הַמֶּרְחָץ. נראה לי בס"ד על פי מ"ש בסידור רבינו הרש"ש ז"ל בכונות הרחיצה שצריך לכוין בשם אהיה דיודי"ן ובשם אהי"ה דההי"ן וגם צריך לכוין בשם שד"י יעוין שם. והנה שם אהיה דיודי"ן ודההי"ן הם עשרים אותיות ועם שד"י הם כ"ג כמנין טוֹבָה [22], לז"א נָשִׁיתִי טוֹבָה זוֹ רְחִיצָה. ומ"ש רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זוֹ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין, נראה לי בס"ד מ"ש רבינו ז"ל (בשער הכונות דף סב) דהרחיצה בחמין רומזת לשלהבת היוצאה משם י"ה עיין שם. ובזה מובן רמז נָשִׁיתִי טוֹבָה על רחיצה בְּחַמִּין שהיא רומזת לשלהבת היוצאת משם י"ה שמספרו ט"ו, וזהו טוֹבָה דהיינו ט"ו בה:

    זוֹ מִטָּה מֻצַּעַת, וְאִשָׁה מְקֻשֶּׁטֶת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים קשא וכי בגלות לא היה להם מִטָּה מֻצַּעַת, והלא אפילו עני גם כן ישן על מִטָּה מֻצַּעַת ולא ישן על הקרקע? ועוד וכי תלמיד חכם בלבד יש להם נשים מקושטות? ונראה לי מִטָּה מֻצַּעַת קאי על תשמיש המטה ולשון נקיה נקיט, וידוע דעונה של תלמיד חכם מליל שבת לליל שבת בלבד, ולכן גם הנשים שלהם מתקשטות בליל שבת בלבד שהוא זמן עונה שלהם, ונמצא לפי זה יש תענוג לתלמיד חכם בתשמיש המטה ובקשוט אשתו יותר משאר המון העם הרגילים בתשמיש ובקשוטים תמיד, כי כל הנאה הבאה לאדם לפרקים יהיה לו בה עונג גדול מאד מהנאה שהיא תמידית דדש בה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שהאשה על ידי שמירת הנדה תהיה חביבה על בעלה יותר, ולזה עונג זה שיש לתלמיד חכם הן מתשמיש המטה הן מקשוט נשיהם משבחו בשם טוֹבָה, מפני שמגיע להם מזה עונג רב להיותו אצלם לפרקים מה שאין כן אצל המון העם, ועל כן מקונן על חסרון עונג שבת ואומרו 'לתלמיד חכם' קאי אתרווייהו, ומ"ש מִטָּה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ, גם זה קאי על השבת שהיה דרכה לכבד השבת בכך.

    אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ פירש רש"י ז"ל שמח בחלקו אם מעט ואם הרבה. ויש להקשות לפי זה דברים אלו הן הן דברי בן זומא במתניתין דאבות (ד, א), בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ ומה חידש רבי מאיר בזה? ועוד למה נקיט לשון זה לימא בפירוש הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ? ונראה לי בס"ד דלשון נַחַת רוּחַ יאמר על הנאה ותענוג פנימי הנכנסים תוך הגוף, אבל הנאה ותענוג חיצוני אין זה מתואר בשם נַחַת רוּחַ, והנה יש אדם עשיר שהעושר שלו גורם לו טרחה ויגיעה הרבה, שמרבה בעסקים גדולים והכל עושה בידו וטורח בהם בימים ובלילות, אין זה נחשב עשיר אלא זה עבד נרצע לממונו, שהוא משרת לממונו ימים ולילות, ואף על פי שרואה שיש לו הנאה מיגיעה זו שמתרבה ממונו בכך, אין זו הנאה הנכנסת לתוך פנימיות הגוף אשר נקראת נחת רוח אלא היא הנאה חיצונית. אבל אדם עשיר שאינו מעמיס על עצמו עבודת משא העסק של המסחר, אלא יש לו משרתים שכירים אצלו שהם נושאים עול המשא שלו בכל דבר, והוא בעל הממון יושב במנוחה תמיד ורואה העסק בלבד הנה זה נחשב עָשִׁיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ, כי הנאתו היא הנאה פנימית וכמו שאמר הכתוב (קהלת ה' י') בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ, הם המשרתים המתעסקים ולוקחים פרס מן הטובה ההיא, וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו, ר"ל אימתי יש יתרון לבעליה, זה אותו שאינו עוסק ויגיע בה אלא דוקא יש לו ראות עיניו בה אבל עסק ויגיעת ידים ורגלים אין לו בה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ, והיינו נַחַת לשון השפלה כמו (מלאכי ב, ה) וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא, רצונו לומר שאינו מתגאה בעושרו שאז עשרו מתקיים אצלו, אבל מי שיש לו גבהות רוחא בעושרו הרי זה פורח מידו וכל העומד להנטל כנטול דמי. או יובן בס"ד על דרך כָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי (אבות ד, ט), שיעני ולא ישאר בידו כלום לא זה ולא זה, וידוע כי עסק התורה הוא תיקון הרוח, וז"ש כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ שגם בעושרו אינו מבטל קביעות התורה שדרכו לקבוע! ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר איך מקדים דברי ר"מ לדברי ר"ט ודברי רבי עקיבא שהיה רבו של רבי מאיר, ובזה ניחא כי רַבִּי מֵאִיר מדבר בענין חלק הרוחני, וְרַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא מדברים בחלק הגשמי.

    רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה כְּרָמִים, וּמֵאָה שָׂדוֹת, וּמֵאָה עֲבָדִים שֶׁעוֹבְדִין בָּהֶן. יש להקשות מאה עבדים למאה כרמים ומאה שדות לא יספיקו? ואפילו אם נפרש מאה עבדים לכרמים, ומאה עבדים לשדות, גם כן לא יספיק עבד לכרם אחד? ונראה לי בס"ד כי אלו המאה עבדים לאו בשביל עבודת הקרקע כי ודאי יש לכל כרם בני אדם עוסקים בעבודתו כפי מה שצריך לו וכן לשדות נמי, אך אלו מאה עבדים משגיחים אשר עומדים לפקח על עסק הכרם והשדה, יען שאם יש לזה מאה כרמים ומאה שדות שצריך הוא בעצמו להשגיח עליהם אין זה עשיר אלא עֶבֶד נִרְצָע, כי לא ישקוט ולא ינוח כל ימיו לפקח על מקומות הרבים האלה, לכך אמר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה עֲבָדִים שהם משגיחים עליהם והוא יושב בביתו במנוחה. ומ"ש שֶׁעוֹבְדִים בָּהֶם ר"ל יהיו עבדים נאמנים, שאף על פי שהם פקידים וממונים אין מתנהגים בשררה אלא הם עצמם נותנים יד עם העוסקים, שעושים גם הם עבודה עם הפועלים והאריסים לעת הצורך. אמנם עדיין המאמר הזה עומד מקושה לפנינו, מה טעם יש במספר המאות דנקיט רַבִּי טַרְפוֹן בשלשה חלוקות אלו לא חסר ולא יתר? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש בס"ד לעיל שהברכה של הקרקע אשר משתלשלת מלמעלה היא בסוד מאה, דכתיב (בראשית כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ', ופרשתי הטעם כי הברכה נמשכת משם הויה דמלוי ע"ב שהוא עשרה אותיות, ושלימות הברכה היא מן עשרה שמות בסוד י' ספירות, ואם כן עשרה שמות ע"ב הם מאה אותיות, וכל זה מן האצילות. וכן עוד הברכה מן הבריאה ששם הוא שם הוי"ה במילוי ס"ג שהוא עשרה אותיות ועשרה הויות דס"ג יש בהם מאה אותיות. וכן עוד הברכה מן היצירה ששם הוי"ה במילוי מ"ה שהוא עשרה אותיות ועשר הויו"ת דמ"ה יש בהם מאה אותיות, ואלו השלשה הם כללות שם הוי"ה שהוא עיקרו אותיות יה"ו כידוע. ולזה אומר וַיִּמְצָא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ', דייקא ולכן כנגד ג' המשכות של הברכה מן ג' עולמות הנז' שהם סוד יה"ו שבשם, שכל ברכה היא באה מסוד מאה אותיות נקיט רבי טרפון מֵאָה כְּרָמִים וּמֵאָה שָׂדוֹת וּמֵאָה עֲבָדִים, והיינו לומר יש עושר בא מפאת המזל ואין זה עושר אמיתי שיהיה בו צדיק, אבל עושר האמיתי הוא אשר בא מן הברכה המשתלשלת מלמעלה שהיא בסוד 'מֵאָה וּמֵאָה וּמֵאָה' שעל זה נאמר (משלי י, כב) בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר, בִּרְכַּת הֳ' דייקא, ובזה לא יוסף עצב שלא יחטא מכח עשרו ולא תשלוט בו הסטרא אחרא הנקראת עָצֵב.

    כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה נָאֶה בְּמַעֲשֶׂיהָ יש להקשות אם רצונו לומר על מעשים טובים מה שייכות יש בזה לעושר בעלה, ואם בשביל שאמרו (בבא מציעא נט.) אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ וסבירא ליה דזה דוקא באשה צדקת, אם כן יאמר מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אִשָּׁה צַדֶּקֶת? ואם נפרש כונתו נאה במעשים גשמיים שהיא בעלת מלאכה, הנה מן מלאכה של אשה לא יאסוף עושר אלא רק אפשר שיהיה לו הרווחה בפרנסת הבית? ועוד לא שייך לומר על זה לשון נָאֶה! ונראה לי בס"ד דודאי לשון 'נָאֶה' לא שייך אלא על נוי הגוף הבא מנקיות הגוף ונקיית המלבושים ויופיין, שבכל אלה יהיה הגוף נאה. אך יש אשה שהיא זריזה ונזהרת בנקיון גופה ובגדיה ובזה תהיה נאה בעיני בעלה, כי עיקר הנוי של הגוף בא מזה, שאם גופה יפה במראהו בלובן ואודם והוא מלוכלך ומטונף ובגדיה מטונפים ומזוהמים אין בזה שום נוי שילך יופי הגוף לאיבוד, ועיקר נוי הגוף יבא מנקיות הגוף ונקיות הבגדים והקשוט שעושה לגופה, ואשה זו היא נאה בעיני בעלה ותמצא חן בעיניו. אך חן זו האשה בעיני בעלה הוא אליה וקוץ בה, כי זאת אינה עוסקת בצרכי הבית כלל והיא יושבת תמיד כמו כלה תוך חדרה כדי שלא יהיה בה שום ליכלוך וטינוף מצד עסק הבית, ובודאי דבר זה יקשה מאד לבעלה כי צרכי הבית נעשים ביד המשרתים ואין לו נחת רוח בכך, כי כמה נזקין וקללות יגיע לו מזה. ויש אשה שהיא נושאת על שכמה עול הבית וכל צרכי הבית נעשים על ידה ובהשגחתה, ובזה תמצא חן בעיני בעלה שיש לו נחת רוח ממעשיה כי על ידי כך ממונו משומר היטב וכל צרכי ביתו נעשים כרצונו, אך זה הנחת רוח שיש לו ממעשיה הוא אליה וקוץ בה, כי לא תמצא חן בעיניו מצד היופי שלא תהיה נאה בעיניו, כי זו תמיד מטונפת ומלוכלכת בעסק התבשיל ושאר צרכי הבית כמו המשרתים אשר ישרתו בבית ואין זאת נאה בעיני בעלה. אמנם יש אשה שהיא עוסקת בצרכי הבית וכל דבר נעשה בידה אבל אינה עוסקת בפני בעלה, אלא כל יום אחר שיצא בעלה לשוק בבוקר תחלף בגדיה ותלבש בגדים של שירות ותעסוק בצרכי הבית בתבשילין וכיוצא עד שתגמור כל דבר הצרכים דבר יום ביומו, ושעה אחת קודם שיבוא בעלה בסוף יום תרחץ ותיפה גופה ותחת בגדיה ותלבש בגדים נקים ויפים ותשב ככלה בזמן חופתה, וכשיבא בעלה מן השוק תמצא חן בעיניו כי רואה אותה נאה מאד בגופה ובגדיה ותכשיטיה, וגם ימצא קורת רוח מצד צרכי הבית כי יראה הכל מתוקן ומסודר ונעשה יפה כרצונו, ואיש כזה שיש לו אשה כזו ודאי הוא עשיר! ולזה אמר כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה נָאֶה בנקיות גופה ובגדיה ותכשיטיה ואין הנוי הזה בא לה מצד הבטלה, אלא הנוי הזה בא לה גם שהיא עוסקת במעשיה השייכים לה בצרכי הבית, נמצא זה יש לו נחת רוח בתרתי הן מצד נאות יפיה הן מצד מעשה ידיה במלאכת הבית תרתי לטיבותא.

    רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית־הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשֻׁלְחָנוֹ. קשא הלה דבר זה נוגע לבריאות הגוף ואינו שייך לעושר? ונראה לי בס"ד כי ודאי הנאת העושר תלויה בבריאות הגוף, שאם יתעשר האדם וירבה ממונו אצלו איך יהנה ממנו האכל יאכל הזהובים ויורידם לתוך בטנו?! אך הנאתו מעושרו כי מחמת שהוא עשיר ספק בידו לאכול מאכלים טובים ויקרים ותבשילים חשובים ויפים וישתה משקים חשובין וטובים ובזה יתענג באכילה ושתיה הרבה. אמנם ידוע שאם אין הקיבה חזקה ובריאה לא תוכל לקבל מיני מאכל ומשקה הרבה וכל שכן דבר שמן וטוב, ואם תהיה גם כן מקולקלת מוכרח שיקיא האדם כל מה שיאכל וישתה, ואם כן זה אינו נהנה משום מאכל ומשקה, וידוע כי בריאות הקיבה וחזוקה תלוי בנקיות שלה, שאם כח הדוחה שבאדם חלוש ואינו דוחה כראוי אז יוציא מן הזבל קמעה וישאר רובו של זבל בבטן, ועכבתו ושהייתו בבטן עושה קלקול הרבה ומוליד חלאים בגופו, ומסתלק ממנו תאות המאכל והמשקה וכל מה שיאכל יהיה בדוחק, ואם יגדל הקלקול בפנים יותר אז לא תקבל הקיבה את המאכל ומוכרח להקיאו כי לא יתעכל בקרבה, והא ודאי זה חייו אינם חיים, ומה הנאה יש לו מעושרו? אדרבה יהיה לו למורת רוח ולדאבון נפש! מעשה בעשיר אחד שהיה ביתו מלא כל טוב, ועורכים על שולחנו לפניו ולפני אשתו ובניו בכל סעודה עשרים מיני תבשיל יפים וטובים וערבים מאד ועוד כמה מיני פירות ומיני משקין. אך העשיר עצמו היתה קיבתו מקולקלת וכל מה שיאכל יקיאנו אחר חצי שעה, ויביא רופא אומן ויעסוק עמו ברפואות הרבה ולא הועיל, ותקצר רוחו עד שקץ בחייו, ויאמר לרופא אם הוא היה עני יותר טוב לו מפני שלא היה רואה בעיניו מיני מאכלים טובים וערבים, אך עתה שהוא עשיר ומכח רוב עושרו ביתו מלא כל טוב ועל ידי כך שולחנו מלא תבשילין ערבים ופירות טובים ומשקין יפין והוא אוכל ומקיא הנה זה הטוב שבידו נחשב לו למורת רוח ולדאבון נפש. וכן הוא הענין שכתבנו, נמצא מסבת עכוב הזבל עושה קלקול, והנה בימים הראשונים היו בתי כסאות שלהם בשדה והם רחוקים מחצרותיהם כנזכר בגמרא, ורק יש עשירים ונכבדים שיש להם בית הכסא בביתם סמוך לשולחנם, והנה אלו שהם מוכרחים לצאת לחוץ לשדה כאשר מתעורר בקרבם כח הדוחה ורוצים לפנות, צריכים לעמיד עצמם עד שילכו חוצה לשדה כי אין להם בית הכסא בביתם לפנות תיכף, ובזה השיעור של זמן עכבת הזבל בבטנם ודאי יגיע איזה קלקול בקיבה כל אחד לפי כוחו ומזגו, ואפשר שלפעמים יעשה העיכוב רשום גדול בקלקול ויתהווה מזה חולאים בקיבה, וממילא יגיע הנזק לאכילתו מכאן ולהבא כי לא יהיה לו תאוה באכילה, או אפשר שיגדל הקלקול יותר עד שיגיע להקיא מאכלו תמיד, ואם כן אין זה עשיר כי עושרו יהיה לו למורת רוח! וכמו בעל המעשה הנזכר אשר דבר לרופא שטוב לו יותר אם היה עני, מה שאין כן אדם שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו דלא אפשר שיהיה לזה עכבה ושהוי אפילו במקצת זמן בזבל בטנו, הנה הוא שמור מנזקין אלו ובודאי קיבתו תהיה בריאה וחזקה אם לא יארע בה חולי ממקרי הזמן מבחוץ, ולכן זה חשיב עשיר שהוא נהנה תמיד מעושרו באכילה ושתיה.

    Ben Yehoyada on Shabbat 25b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 25, Amud Bet, about 277 words in 7 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 7 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “ואין לה פדיון, ואסורה לזרים. הנך נפישן.…”

    2. Segment 226 words

      Opens “ואיבעית אימא: קדש חמור שכן ענוש כרת.…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    3. Segment 355 words

      Opens “רבי ישמעאל אומר כו': מאי טעמא? אמר…”

      Named: רבי ישמעאל, רב נחמן בר רב, רב נחמן בר רבא, רבא, אביי.

    4. Segment 463 words

      Opens “מאי מצוה? דאמר רב יהודה אמר רב:…”

      Named: רב יהודה.

    5. Segment 555 words

      Opens “(איכה ג, יז) ״ותזנח משלום נפשי נשיתי…”

      Named: רבי ירמיה, רבי יוחנן, אבא.

    6. Segment 648 words

      Opens “ת"ר איזה עשיר? כל שיש לו נחת…”

      Named: רבי מאיר, רבי טרפון, רבי עקיבא, רבי יוסי.

    7. Segment 723 words

      Opens “תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין…”

      Named: רבי שמעון, רבה, אביי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yehuda bar Ilai · Third Generation of Tannaim

      Rabbi Yehuda bar Ilai was a prominent Tanna, a student of Rabbi Akiva and Rabbi Elazar ben Azarya, known for his piety,…

      Source: Shabbat 25b · Segment 4 — “…היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי, ע"ש מביאים…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Shabbat 25b · Segment 3 — “רבי ישמעאל אומר כו': מאי טעמא? אמר רבא: מתוך…

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Shabbat 25b · Segment 6 — “…עבדים שעובדין בהן. רבי עקיבא אומר: כל שיש לו…

    • Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim

      Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.

      Source: Shabbat 25b · Segment 5 — “…משלום נפשי״ אמר ר' אבהו: זו הדלקת נר בשבת.…

    • Rabbi Abba · Amoraim · Second Generation of Amoraim

      Rabbi Abba, a second-generation Amoraic sage and a student of Rav Huna and Rabbi Judah bar Ezekiel, was known for his humility…

      Source: Shabbat 25b · Segment 5 — “…וכלים נאים שעליה. ר' אבא אמר: זו מטה מוצעת…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 25b · Segment 3 — “…ויצא. אמר ליה אביי: ויצא! אמר ליה: שאני אומר…

    Encyclopedia entries citing this page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 25b

    Open in the reader
    Reverse sources — sages citing this page

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026