Talmud Builders

    Shabbat 111a

    Back to index

    English translation — Shabbat 111a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Everyone agrees that one who leavens a meal-offering after one who already leavened it is liable for the additional leavening, as it is stated: “It shall not be baked leavened” (Leviticus 6:10), and it is also stated: “No offering that you sacrifice to God shall be made with leaven” (Leviticus 2:11). The Sages interpreted this to mean that one is liable for every act of leavening performed on a Temple offering. Similarly, everyone agrees that one who castrates after one who castrates is liable, as it is stated: “Those whose testicles are bruised, or crushed, or torn, or cut , shall not be offered to the Lord, and you shall not do this in your land” (Leviticus 22:24). Presumably, if one is liable when the seminal vesicles are cut, when the testicles are detached altogether all the more so one is liable. Rather, this comes to include that one who detaches after one who cuts is liable. Apparently, one is liable for sterilizing one who is already castrated. Rather, we must say that it is permitted to use a remedy that causes sterility in an old man who is no longer capable of procreating.

    2The Gemara asks: Didn’t Rabbi Yoḥanan say with regard to remedies that restore procreative ability: These have restored me to my youth? Apparently, even an elderly man can procreate with the proper remedy. Rather, the remedy for jaundice was discussed with regard to a woman, who is not commanded to reproduce. The Gemara asks: And according to Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who said: The mitzva is incumbent on both of them, the man and the woman, as it states: “And God blessed them and God said to them: Be fruitful and multiply and fill the earth and conquer it” (Genesis 1:28), what is there to say? How could a woman use this remedy? In his opinion a woman is also commanded to procreate. The Gemara answers: In his opinion, this remedy may be used for an elderly woman or, alternatively, for a barren woman. He would agree that there is no prohibition to cause infertility in a woman who cannot conceive.

    3MISHNA: One who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat for medicinal purposes: however, he may dip his food in vinegar in his usual manner and eat it, and if he is healed by the vinegar, he is healed. One who is concerned about pain in his loins may not smear wine and vinegar on them on Shabbat because that is a medical treatment. However, one may smear oil on them. However, one may not use rose oil, which is very expensive and used exclusively as a cure. However, princes may smear with rose oil on their wounds on Shabbat because it is their usual manner to smear rose oil on themselves during the week for pleasure. Rabbi Shimon says: All of the Jewish people are princes, and it is permitted for them to smear rose oil on themselves on Shabbat.

    4GEMARA: Rav Aḥa Arikha, so named for his height as the word arikha literally means long in Aramaic, who is also known as Rav Aha bar Pappa, raised a contradiction before Rabbi Abbahu: We learned in the mishna that one who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat. Is that to say that vinegar is beneficial for teeth? Isn’t it written: “Like vinegar to the teeth, and like smoke to the eyes, so is the lazy one to those who send him” (Proverbs 10:26)? The Gemara answers: This is not difficult, as there is a distinction. This verse, which indicates that vinegar is harmful for teeth, is referring to fruit vinegar. The mishna, which indicates that vinegar is beneficial for teeth, is referring to wine vinegar. And if you wish, say instead that both this and that are referring to wine vinegar. In that case, the distinction is as follows: The mishna, which states that vinegar is beneficial for teeth, is referring to a situation in which there is a wound in the teeth. That verse, which indicates that it is harmful for teeth, is referring to a situation in which there is not a wound in the teeth. The Gemara explains: Where there is a wound, vinegar heals ; where there is not a wound, it weakens the teeth.

    5We learned in the mishna: One may not sip vinegar through his teeth on Shabbat. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that the prohibition to sip vinegar on Shabbat means that one may not sip and spit it out; however, one may sip and swallow it? Abaye said: When we learned this ruling in the mishna, we learned it with regard to the case of one who sips and spits it out. Rava said: Even if you say that the mishna prohibits sipping vinegar even in a case where one sips and swallows it, there is still a distinction. Here, the baraita permits sipping vinegar before dipping one’s food in it, as he appears to be doing so for pleasure. Here, the mishna prohibits sipping vinegar after dipping, when it is clear that one is doing so for medicinal purposes.

    6The Gemara asks: And let us say that since before dipping it, sipping it is permitted, after dipping it sipping it is also permitted. As we heard that Rava accepts the principle of since. The principle of since is illustrated in the following example: The Sages discussed whether one may immerse himself in a ritual bath on Shabbat, even though immersion is similar to repairing oneself through purification and is therefore prohibited. The conclusion of that discussion was that immersion is permitted because it appears as if the individual is bathing for pleasure. On the other hand, immersion is prohibited on Yom Kippur, as bathing for pleasure is prohibited then.

    7Rava said: There is nothing that is permitted on Shabbat and prohibited on Yom Kippur. The principle is: Since it is permitted on Shabbat, it is also permitted on Yom Kippur. Although the reason to permit bathing on Shabbat does not apply on Yom Kippur, Rava nonetheless permits it due to the principle of since. The decrees of the Sages should be applied equally to whatever degree possible, without making distinctions for particular cases. Here, too, in the case of sipping vinegar, since it is permitted to sip vinegar before dipping food, it should also be permitted to sip vinegar after dipping food.

    8The Gemara answers: Rava retracted that statement and prohibited sipping vinegar. The Gemara asks: From where can it be determined that he retracted that statement? Perhaps he retracted this statement with regard to immersion in a ritual bath on Yom Kippur. The Gemara answers: It does not enter your mind to say so, as it was taught in a baraita : All obligated in immersions immerse in their usual manner, both on the Ninth of Av and on Yom Kippur. Rava certainly does not dispute this baraita .

    9We learned in the mishna: One who is concerned about pain in his loins may not smear rose oil on them on Shabbat, and Rabbi Shimon permits doing so. Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara is surprised at this: Is that to say that Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? Didn’t Rav Shimi bar Ḥiyya say the following in the name of Rav? With regard to this cloth stopper inserted into the spout of a barrel,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הכל מודיםאע"פ שנחלקו בבכור שאחזו דם אי מקיזין או אין מקיזין דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא למאן דשרי להקיזו ולעשות בו מום מודין הם במחמץ מנחה אחר מחמץ שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ:

    דכתיב לא תאפה חמץ לא תעשה חמץאפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה כו' והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחימוץ והשלישי אפאה כולם חייבין:

    כורתשאינו נותקן לגמרי אלא חותכן ותלויין בכיס:

    אלא בזקןשפסק מלידה:

    והא אמר ר' יוחנןבפרק מי שאחזו במסכת גיטין:

    הן הן החזירוני לנערותיהרפואות האמורות שם למי שאינו בריא בתשמיש ואמר ר' יוחנן לאחר שזקנתי החזירוני אותן רפואות לנערותי לתשמיש אלמא זקן מוליד:

    אלא באשהשאינו מצווה בפריה ורביה כדאמרי' ביבמות פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין דרכה של אשה לכבש:

    מתני' מטבל כדרכומאכלו ופתו בחומץ:

    לא יסוך בהן יין וחומץדאין אדם סך אותו אלא לרפואה:

    אבל לא שמן וורדלפי שדמיו יקרין ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה עביד:

    שכן דרכן לסוך בחולבלא מכה:

    גמ' קיוהאיין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשינים:

    ליכא מכה מרפיצומת הבשר והשינים נרפים רחוקין זה מזה דשיילצי"ר מתחלצות:

    לא יגמע ופולטדמוכח דלרפואה היא:

    לפני טיבוללפני אכילה מותר שדרכן היה לטבול בחומץ בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו ולאחר טיבול אסור הכל יודעין שכבר סעד וטבל כל צרכו:

    ונימא מדלפני טיבול שרי כו'דאין לך שאסור למקצת השבת ומותר למקצתו דהא שמעינן לרבא בפרק י"ט במסכת ביצה דאמר גבי טבילה הואיל בכי האי גוונא דקתני התם דאין מטבילין כלים בשבת ואדם טובל ואמרינן כלים מ"ט לא אמר רבא מפני שנראה כמתקן כלי אבל אדם נראה כמיקר ואמרי' תינח בשבת דשריא רחיצה ביוה"כ דאסור רחיצה והכל יודעין דטובל הוא ומתקן עצמו מאי איכא למימר הא איכא למיגזר אטו מתקן עור צבי ואמר רבא ליכא מידי דאיסור שבת דבשבת לישתרי וביוה"כ ליתסר והואיל ובשבת לא הוה למיסריה ביוה"כ נמי לא גזור עליה:

    הכא גרסי' הדר ביה רבא מהאדקודם טיבול ומוקי מתניתין במגמע ופולט כאביי וזו נאמרה תחלה והדר ביה:

    דילמא מההיא הדר ביהוסבר דביום הכפורים אסור לטבול ולא אמרינן הואיל וההיא איתמר ברישא:

    למימרא דרבבקולי (נ"א בכולי) שבת סבירא ליה כר' שמעון והא אמר כו':

    האי מסוכרייאבגד כורכין בברזא חבית של חרס מפני שאין הנקב שוה:

    שבת 111 עמוד א

    1הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר: ״(ויקרא ו״, י) ״לא תאפה חמץ״, (ויקרא ב, יא) ״לא תעשה חמץ״. במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר: ״(ויקרא כב״, כד) ״ומעוך וכתות ונתוק וכרות״, אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן! אלא, להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. ואלא בזקן.

    2והאמר ר' יוחנן הן הן החזירוני לנערותי! אלא באשה. ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר: (בראשית א, כח) ״ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו״ מאי איכא למימר? בזקינה, אי נמי בעקרה.

    Mishna

    3החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן. ולא שמן וורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכן לסוך בחול. ר"ש אומר: כל ישראל בני מלכים הם.

    Gemara

    4רמי ליה רב אחא אריכא דהוא רב אחא בר פפא לר' אבהו: תנן, החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. למימרא דחומץ מעלי לשינים?! והכתיב: ״(משלי י״, כו). כחומץ לשינים וכעשן לעינים לא קשיא הא בקיוהא דפרי הא בחלא ואיבעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה הא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכה מרפי:

    5לא יגמע בהן את החומץ: והתניא לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע אמר אביי כי תנן נמי מתני' מגמע ופולט תנן רבא אמר אפי' תימא מגמע ובולע כאן לפני טיבול כאן לאחר טיבול׃

    6ונימא מדלפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי דשמעינן ליה? לרבא דאית ליה הואיל׃

    7דאמר רבא ליכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור הואיל דבשבת שרי ביוה"כ נמי שרי׃

    8הדר ביה רבא מהך ממאי דמהך הדר ביה דילמא מההיא הדר ביה לא ס"ד דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ:

    9החושש במתניו כו': אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב הלכה כר' שמעון למימרא דרב: כר' שמעון סבירא ליה והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייא דנזייתא׃

    Tosafot

    להביא נותק אחר כורת כו'פירש"י דכורת היינו שכורת ביצים ממקום חיבורן ועדיין הם בכיס ונותק הוי שנותקן מן הכיס ומשליכן לארץ קשה לר"י דבפרק על אלו מומין (בכורות דף לט:) קאמר דנתוק וכרות לא הוי מום בגלוי דהא איתנהו פי' איתנהו בכיסם ונראה לר"י דכרות הוי שלא נכרתו לגמרי ממקום חיבורן אלא עדיין מעורים קצת ונתוק היינו שניתקו לגמרי אלא שהם בכיס:

    אלא בזקןהכא לא שייך למיסר משום מסרס אחר מסרס דזקנה לאו סירוס היא:

    בזקנה ובעקרהבאשה נמי לא שייך בה מסרס אחר מסרס דאין שייך בה סירוס:

    כי תנן נמי מתניתין במגמע ופולט תנןוסיפא דקתני אבל מטבל הוא כדרכו ה"ה דה"מ למיתני במגמע ובולע אלא אורחא דמילתא נקט:

    לא ס"ד דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכןתימה מנא לן דמהא הדר ביה דילמא מטעם דמפרש התם דאין מטבילין בשבת משום דמיחזי כמתקן כלי ויפרש דאסור לטבול משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר או כשאר טעמי דמפרש התם והני טעמי לא שייכי באדם הלכך מותר ביוה"כ בלא טעמא דהואיל דלכולהו אמוראי לא פריך התם ביוה"כ ליתסר אלא לרבא ואומר ר"י דלא מסתבר להפוכי תרי מילי משום חדא דתרי מילי נינהו חדא מטעם דנראה כמתקן וחדא הא מילתא דאית ליה הואיל ולהכי ניחא ליה טפי למימר דהדר מהך דהכא ויהיו שני דבריו קיימים וא"ת ונוקי הך ברייתא דטובלין כדרכן כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ורבא כמ"ד לאו מצוה וי"ל משום דטבילה בזמנה מצוה לא הוה שרינן איסור תיקוני מנא ובפרק כל כתבי הקדש (לקמן שבת דף קכא.) משמע דאפי' למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה טובלין כדרכן כל חייבי טבילות דתניא התם ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול משמע דאי בעי טביל אע"ג דסבירא טבילה בזמנה לאו מצוה וא"ת דתניא בפרק בתרא דיומא (פח.) הזב והזבה ובועל נדה וטמא מת טובלין ביוה"כ טמא מת היכי טביל ומה תועלת לו אותה טבילה הא אין טבילה בלא הזאה והזאה לא דחי יוה"כ כי היכי דלא דחיא שבת כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף סט.) וליכא למימר שתועיל לו טבילה לענין שיוכל להזות למחר דהא תנן בסוף מסכת פרה דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום משמע שצריך להזות ביום שטבל וי"ל דלעולם אין צריך לטבול ביום הזאה והתם קמ"ל דיכול לטבול בלילה אע"ג דטבילה היא כתחלת הזאה דאין הזאה בלא טבילה והזאה ביום היא א"נ התם איירי בטבילה דלאחר הזאה כדאמר בספרא הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום משמע דאיכא נמי טבילה לאחר הזאה:

    טובלין כדרכן בין בט' באב בין כו'בפ"ק דתענית (דף יג.) פליג עליה ר' חנינא סגן הכהנים ואמר כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה והלכתא כוותיה כדאמר בירושלמי:

    למימרא דרב כר"ש ס"לפי' בקונט' למימרא דרב בכולי שבת כר' שמעון סבירא ליה ולי נראה דאם כן הוה ליה לאקשויי מכרכי דזוזי דרב אסר בפרק קמא (דף יט:) וכמה אמוראין דמחלקין באיסורי שבת כדאמר בפרק מפנין (לקמן שבת קכח.) במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה במוקצה לטלטול כו' ונראה לר"ת דמשמע ליה דטעמא דר' שמעון במתני' משום דשרי דבר שאין מתכוין ות"ק אסר ליה אפי' לתענוג משום דזימנין לרפואה קעביד ואסר בעלמא דבר שאין מתכוין ור"ש דמקיל בעלמא קשרי נמי הכא בשאין מתכוין לרפואה והשתא אתי שפיר:

    האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבאפי' סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה משום סחיטה כדפירש בקונטרס וכן פירש ר"ח אף על גב דלא אשכחן דהוה חייש לסחיטה אלא גבי מים כדאמר בפרק ואלו קשרים (לקמן שבת דף קיג:) גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים דאמר לנחות במיא אתי לידי סחיטה ובפרק חבית (לקמן שבת דף קמז.) אמר הרוחץ במי מערה ונסתפג באלונטית לא יביאנה בידו ומפרש בגמרא משום דאתי לידי סחיטה ובפרק שואל (לקמן שבת דף קמח.) ובריש המביא כדי יין (ביצה דף ל.) גבי הני נשי דלא משניין ניפרוש סודרא פירוש על הכד דלמא מישמיט במיא ואתי לידי סחיטה אבל גבי יין לא גזרינן משום סחיטה כדאמר בפרק תולין (לקמן שבת דף קלט:) מסננין את היין בסודרין וטעמא משום דאין אדם חושש לסוחטו כיון דע"י סחיטה אינו יכול לנקותו מריחו וחזותו גם אין דרך לסחוט בגד לצורך משקה שבו אבל מ"מ אסור לסחוט דכי סחיט ליה מתלבן הבגד קצת והוי מכבס או משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים כדאמרי' בפרק מפנין (לקמן שבת קכח:) אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך והא אתי לידי סחיטה אלמא יש סחיטה בשמן ובפרק תולין (לקמן שבת דף קמא.) קאמר רבא לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה ופי' בקונט' כד של שמן ובפרק נוטל (לקמן שבת דף קמג.) ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו משום סחיטה ולהכי אסור להדוקה וא"ת דאמר בפרק בתרא דיומא (דף עז:) ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול הימנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש ואמר נמי בפ"ב דביצה (דף יח.) גבי טבילת כלים בשבת דנדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ולא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה וי"ל דמצוה שאני ואם תאמר היכי שרי התם ליכנס בבגדיה ונדה נמי איך טובלת בבגדיה נימא שרייתו זהו כיבוסו כדאמרי' בזבחים בפרק דם חטאת (זבחים דף צד:) וי"ל דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמר שרייתו זהו כיבוסו דבהכי מיירי בפ' דם חטאת ומצא ר"י מוגה בספר הישר דלא אמר שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כ"א לכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה והני שהולכין במים עם הבגדים הוי נמי דרך לכלוך ולא דרך נקיון ועל תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים אין לזרוק עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו ושמע ר"י מפי הנשים שהתיר ר"ת [ליטול ידיה] ולקנח ידיה בבגד כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל להתפלל ולברך ואין נראה לר"י שהרי היא מתכוונת לטהר הלכלוך ודרך רחיצה וליבון הויא זה הקינוח:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rav Nissim Gaon

    והאמר ר' יוחנן הן הן החזירוני לנערותיעיקר דילה במסכת גיטין בפרק מי שאחזו קורדיקוס (דף ע) אמר אביי מי שאינו בקי בדרך ארץ ליתי תלתא בביזי קרטמי דחדיי ופרוקינהו וניסלוק כל יומא חדא מינייהו ונימזוג בחמרא ונישתי אמר ר' יוחנן הן הן החזירוני לנערותי: ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים. במשנת יבמות (דף סה) בסוף פרק הבא על יבמתו:

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 111a

    Shabbat 111a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 306 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    הכל מודים אע"פ שנחלקו בבכור שאחזו דם אי מקיזין או אין מקיזין דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא למאן דשרי להקיזו ולעשות בו מום מודין הם במחמץ מנחה אחר מחמץ שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ:

    דכתיב לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה כו' והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחימוץ והשלישי אפאה כולם חייבין:

    כורת שאינו נותקן לגמרי אלא חותכן ותלויין בכיס:

    אלא בזקן שפסק מלידה:

    והא אמר ר' יוחנן בפרק מי שאחזו במסכת גיטין:

    הן הן החזירוני לנערותי הרפואות האמורות שם למי שאינו בריא בתשמיש ואמר ר' יוחנן לאחר שזקנתי החזירוני אותן רפואות לנערותי לתשמיש אלמא זקן מוליד:

    אלא באשה שאינו מצווה בפריה ורביה כדאמרי' ביבמות פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין דרכה של אשה לכבש:

    מתני' מטבל כדרכו מאכלו ופתו בחומץ:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 111a · Sefaria

    Tosafot

    להביא נותק אחר כורת כו' פירש"י דכורת היינו שכורת ביצים ממקום חיבורן ועדיין הם בכיס ונותק הוי שנותקן מן הכיס ומשליכן לארץ קשה לר"י דבפרק על אלו מומין (בכורות דף לט:) קאמר דנתוק וכרות לא הוי מום בגלוי דהא איתנהו פי' איתנהו בכיסם ונראה לר"י דכרות הוי שלא נכרתו לגמרי ממקום חיבורן אלא עדיין מעורים קצת ונתוק היינו שניתקו לגמרי אלא שהם בכיס:

    אלא בזקן הכא לא שייך למיסר משום מסרס אחר מסרס דזקנה לאו סירוס היא:

    בזקנה ובעקרה באשה נמי לא שייך בה מסרס אחר מסרס דאין שייך בה סירוס:

    כי תנן נמי מתניתין במגמע ופולט תנן וסיפא דקתני אבל מטבל הוא כדרכו ה"ה דה"מ למיתני במגמע ובולע אלא אורחא דמילתא נקט:

    לא ס"ד דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן תימה מנא לן דמהא הדר ביה דילמא מטעם דמפרש התם דאין מטבילין בשבת משום דמיחזי כמתקן כלי ויפרש דאסור לטבול משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר או כשאר טעמי דמפרש התם והני טעמי לא שייכי באדם הלכך מותר ביוה"כ בלא טעמא דהואיל דלכולהו אמוראי לא פריך התם ביוה"כ ליתסר אלא לרבא ואומר ר"י דלא מסתבר להפוכי תרי מילי משום חדא דתרי מילי נינהו חדא מטעם דנראה כמתקן וחדא הא מילתא דאית ליה הואיל ולהכי ניחא ליה טפי למימר דהדר מהך דהכא ויהיו שני דבריו קיימים וא"ת ונוקי הך ברייתא דטובלין כדרכן כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ורבא כמ"ד לאו מצוה וי"ל משום דטבילה בזמנה מצוה לא הוה שרינן איסור תיקוני מנא ובפרק כל כתבי הקדש (לקמן שבת דף קכא.) משמע דאפי' למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה טובלין כדרכן כל חייבי טבילות דתניא התם ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול משמע דאי בעי טביל אע"ג דסבירא טבילה בזמנה לאו מצוה וא"ת דתניא בפרק בתרא דיומא (פח.) הזב והזבה ובועל נדה וטמא מת טובלין ביוה"כ טמא מת היכי טביל ומה תועלת לו אותה טבילה הא אין טבילה בלא הזאה והזאה לא דחי יוה"כ כי היכי דלא דחיא שבת כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף סט.) וליכא למימר שתועיל לו טבילה לענין שיוכל להזות למחר דהא תנן בסוף מסכת פרה דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום משמע שצריך להזות ביום שטבל וי"ל דלעולם אין צריך לטבול ביום הזאה והתם קמ"ל דיכול לטבול בלילה אע"ג דטבילה היא כתחלת הזאה דאין הזאה בלא טבילה והזאה ביום היא א"נ התם איירי בטבילה דלאחר הזאה כדאמר בספרא הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום משמע דאיכא נמי טבילה לאחר הזאה:

    טובלין כדרכן בין בט' באב בין כו' בפ"ק דתענית (דף יג.) פליג עליה ר' חנינא סגן הכהנים ואמר כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה והלכתא כוותיה כדאמר בירושלמי:

    למימרא דרב כר"ש ס"ל פי' בקונט' למימרא דרב בכולי שבת כר' שמעון סבירא ליה ולי נראה דאם כן הוה ליה לאקשויי מכרכי דזוזי דרב אסר בפרק קמא (דף יט:) וכמה אמוראין דמחלקין באיסורי שבת כדאמר בפרק מפנין (לקמן שבת קכח.) במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה במוקצה לטלטול כו' ונראה לר"ת דמשמע ליה דטעמא דר' שמעון במתני' משום דשרי דבר שאין מתכוין ות"ק אסר ליה אפי' לתענוג משום דזימנין לרפואה קעביד ואסר בעלמא דבר שאין מתכוין ור"ש דמקיל בעלמא קשרי נמי הכא בשאין מתכוין לרפואה והשתא אתי שפיר:

    האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא פי' סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה משום סחיטה כדפירש בקונטרס וכן פירש ר"ח אף על גב דלא אשכחן דהוה חייש לסחיטה אלא גבי מים כדאמר בפרק ואלו קשרים (לקמן שבת דף קיג:) גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים דאמר לנחות במיא אתי לידי סחיטה ובפרק חבית (לקמן שבת דף קמז.) אמר הרוחץ במי מערה ונסתפג באלונטית לא יביאנה בידו ומפרש בגמרא משום דאתי לידי סחיטה ובפרק שואל (לקמן שבת דף קמח.) ובריש המביא כדי יין (ביצה דף ל.) גבי הני נשי דלא משניין ניפרוש סודרא פירוש על הכד דלמא מישמיט במיא ואתי לידי סחיטה אבל גבי יין לא גזרינן משום סחיטה כדאמר בפרק תולין (לקמן שבת דף קלט:) מסננין את היין בסודרין וטעמא משום דאין אדם חושש לסוחטו כיון דע"י סחיטה אינו יכול לנקותו מריחו וחזותו גם אין דרך לסחוט בגד לצורך משקה שבו אבל מ"מ אסור לסחוט דכי סחיט ליה מתלבן הבגד קצת והוי מכבס או משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים כדאמרי' בפרק מפנין (לקמן שבת קכח:) אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך והא אתי לידי סחיטה אלמא יש סחיטה בשמן ובפרק תולין (לקמן שבת דף קמא.) קאמר רבא לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה ופי' בקונט' כד של שמן ובפרק נוטל (לקמן שבת דף קמג.) ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו משום סחיטה ולהכי אסור להדוקה וא"ת דאמר בפרק בתרא דיומא (דף עז:) ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול הימנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש ואמר נמי בפ"ב דביצה (דף יח.) גבי טבילת כלים בשבת דנדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ולא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה וי"ל דמצוה שאני ואם תאמר היכי שרי התם ליכנס בבגדיה ונדה נמי איך טובלת בבגדיה נימא שרייתו זהו כיבוסו כדאמרי' בזבחים בפרק דם חטאת (זבחים דף צד:) וי"ל דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמר שרייתו זהו כיבוסו דבהכי מיירי בפ' דם חטאת ומצא ר"י מוגה בספר הישר דלא אמר שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כ"א לכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה והני שהולכין במים עם הבגדים הוי נמי דרך לכלוך ולא דרך נקיון ועל תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים אין לזרוק עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו ושמע ר"י מפי הנשים שהתיר ר"ת [ליטול ידיה] ולקנח ידיה בבגד כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל להתפלל ולברך ואין נראה לר"י שהרי היא מתכוונת לטהר הלכלוך ודרך רחיצה וליבון הויא זה הקינוח:

    Tosafot on Shabbat 111a · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    והאמר ר' יוחנן הן הן החזירוני לנערותי עיקר דילה במסכת גיטין בפרק מי שאחזו קורדיקוס (דף ע) אמר אביי מי שאינו בקי בדרך ארץ ליתי תלתא בביזי קרטמי דחדיי ופרוקינהו וניסלוק כל יומא חדא מינייהו ונימזוג בחמרא ונישתי אמר ר' יוחנן הן הן החזירוני לנערותי: ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים. במשנת יבמות (דף סה) בסוף פרק הבא על יבמתו:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 111a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ איני והא תניא לא יגמע ויפלוט אבל מגמע ובולע ומשני אביי כי תנן נמי מתני' לא יגמע ויפלוט תנן.

    רבא אמר אפי' תימא מגמע ובולע והא דתניא שרי לפני טבול כלומ' קודם אכילה שרי. מתניתין דאסר לגמע ולבלוע לאחר והוא לאחר אכילה וממאי דטיבול לשון אכילה הוא דתנן הביאו לפניו מטביל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת ותוב אבל מטבל במיני תרגימא. ר' יצחק מטבל בירקי. תניא נמי הכי השמש מטבל בבני מעים וטעמא מאי שהחומץ קודם אכילה אינו מרפא אבל לאחר אכילה מרפא. ומפורש בתלמוד א"י מודים חכמים לר' במגמע חומץ של תרומה אחר טיבולו שמשלם קרן וחומש. שהחומץ מיישב את הנפש. ודברי ר' מפורשי ביוה"כ ואקשינן לרבא' והא מדלפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי.

    דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הואיל דגרסי' בי"ט פרק [ב'] דתנן [התם] מטבילין כלים מלפני השבת. כ"ע מיהת כלים בשבת לא מ"ט וכל חד אמר טעמא. רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי. ואקשי' אי הכי אדם נמי. ושנינן אדם נראה כמקר ומהווינן בימות הגשמים ובמים הרעים ג"כ אית ליה אנפא שלא נראה כמתקן כלום ואקשי' התינח בשבת ויוה"כ מי שרי ברחיצה דאמרת נראה כמיקר.

    אמר רבא הואיל ואישתרי טבילה בשבת אשתרי נמי ביוה"כ הכא נמי לימא רבא הואיל ולפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי וקמה קשיא זו על רבא ושנינן הדר ביה רבא ואמר בין לפני טיבול בין לאחר טיבול שרי. ומוקים לה למתני' כדאביי דאמר לא יגמע ויפלוט תנן אבל לגמע ולבלוע שרי. ואקשי' ממאי דהאי דטיבול הדר ביה דלמא מטבילה דיוה"כ הדר ביה ואמר אין טובלין. ושנינן לא דהא תניא בהדיא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ. אלמא אמרי' הואיל והתירה טבילה בשבת התירה נמי ביוה"כ. וכך פירשנו שמועה זו ביום טוב:

    החושש בשיניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא שמן ולא שמן וורדים כו'. שמעינן מינה דבני מלכים דרגילי בסיכת שמן וורד בחול לא מסי להו בשבת והוא חשוב להן. לפיכך בשבת אסור הלכך בני מלכים ושכיח להו ורגילי ביה לא מסי להו ושרי אבל שאר בני אדם דלא שכיח להו ולא רגילי ביה מסי לפיכך אסור. ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים. כלומר כל ישראל מותרין בשמן וורד אמר רב הלכה כר"ש. ודייקינן (לרבי) [דרבי] שמעון לטעמיה לפיכך שנה כל אדם סך כדרכו ואינו מתכוין לרפואה ואם נתרפא נתרפא ואקשי' למימרא דרב כר' שמעון סבירא ליה דאמר דבר שאין מתכוון מותר. לפיכך פסק הלכה כר' שמעון והאמרי משמיה דרב האי מסוברייא דנזייתא אסור להדוקא ביומא טבא.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 111a · Sefaria

    Rashba

    אלא בזקן קשיא לי ומי גרע זקן מסריס. ואיכא למימר דאין הכי נמי דמסרס אחר מסרס גזירת הכתוב הוא, וטעמא דקרא משום דכל שכיוצא בו כלומר בחור שכמותו מוליד וזה מסרסו אין ניכר שהיה סריס מתחילתו ונראה כמסרסו עכשיו ולפיכך אסריס הקפיד הכתוב, אבל זקן שאין ראוי להוליד לפי דרכן של בריות שוב לא הקפידה התורה בסירוס דידיה.

    בזקנה אי נמי בעקרה כלומר: דליכא משום ביטול פריה ורביה, ומשום סירוס נמי ליכא דבאשה ליכא משום סירוס, דאדם [זכר] הוא דאסר רחמנא.

    כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים כתבו בתוס' דטובלין אפילו למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה, דהא רבי יוסי ברבי יהודה לית ליה טבילה בזמנה, כדאיתא בנדה (ל, א) בשמעתא דטועה וכדאמרינן נמי לקמן בפרק כל כתבי הקדש (שבת קכא, א), ואפילו הכי קתני בברייתא (שם) הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אמר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול, כלומר ביום הכפורים, אלמא קודם המנחה טובל, ואפילו מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול קאמר אבל לא יטבול לא קאמר. וטעמא דמלתא, דאף על גב דאסור ברחיצה ואפילו להושיט אצבעו במים, הני מילי שלא לצורך אבל לצורך מותר וכדאמרינן (יומא עז, ב) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ואמרינן נמי (שם) שומרי פירות עוברין עד צוארן במים.

    למימרא דרב כר' שמעון סבירא ליה והא אמר רב שימי וכו' ואיכא למידק מאי קושיא, אטו מאן דאית ליה בחדא כר' שמעון, מי אית ליה בכולה שבת כותיה, והא שמואל אית ליה כותיה בדבר שאין מתכוון, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה לית ליה כותיה, כדאיתא בפרק כירה (שבת מב, א) גבי המיחם שפינהו, ואמוראי טובא דסבירא להו כר' שמעון בחדא ובחדא כר' יהודה. ויש מפרשים דקבלה היתה בידם כל מאן דאית ליה כר' שמעון בהא אית ליה בכל קולי שבת כותיה. ואינו מתיישב על הלב. ובתוס' פירשו, דר' שמעון שרי מטעם דבר שאין מתכוון, ותנא קמא אסר אפילו מתכוון לתענוג ולא לרפואה, וכי קאמר ר' שמעון כל ישראל בני מלכים הם, לא מחמת מעלתם קאמר, אלא כלפי דאסר תנא קמא לכולי עלמא חוץ מבני מלכים, קאמר ליה לדבר זה כל ישראל מותרים בו כבני מלכים דכל אדם סך בו לתענוג, ולפיכך פריך ליה מהא דדבר שאין מתכוון. ואינו מחוור בעיני, דהא קתני במתניתין בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, ועלה קאמר ר' שמעון כל ישראל בני מלכים דאלמא אפילו במתכוון לרפואה שרי ליה ר' שמעון. ועוד תנן בפרק במה אשה יוצאה (שבת סו, ב) ובני מלכים בזוגין ולא בני מלכים בלבד אמרו אלא אפילו כל אדם אלא שדברו חכמים בהוה, ואמרינן עלה בגמרא (סז, א) מאן תנא רבי שמעון היא דאמר כל ישראל בני מלכים, דאלמא טעמא דרבי שמעון משום דכל ישראל ראוין לכך מחמת מעלתם קאמר ולא משום דבר שאין מתכוון. ובספר המאור כתוב דהכי קים להו דבכל השבת כולה לא סבר לה כר' שמעון, ע"כ, כלומר ומשום הכי קא מתמה ומי סבר לה כלל כר' שמעון.

    האי מסוכרייא דנזייאתא אסור להדוקיה ביומא טבא פירש רש"י ז"ל: העץ שתוחבין בברזא שבצדי החבית כורכין עליו מטלית או נעורת של פשתן וכשמהדקו בברזא אתי לידי סחיטה, וכדאסרינן לקמן (שבת קמא, א) להדוקי אודרא אפומא דשישא. ור"ת ז"ל כתב בס' הישר (סי' ר"ל) דאין האיסור משום סחיטה, דאם כן הוה ליה למימר לא ליהדק דילמא אתי לידי סחיטה, וכדאמרינן התם לא ליהדוק אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה, אלא טעמא הכא משום דלמא מבטל ליה ומשוי ליה דופן, כדאמרינן (לקמן שבת קכה, ב) כיון דהדקיה שוייה דופן לקרוייה. ועוד דתרי גווני סחיטה נינהו חד משום ליבון וחד משום מפרק בידים ואינו משום לבון, דדרכן של בני אדם ללבן (ביין) ולכבס כליהם במים, וההיא בין אזלי לאיבוד מים הנסחטים בין דלא אזלי לאיבוד אסור משום סחיטה, והיינו דאסר רבה לההוא דסדר דסתודר אפומא דחביתא כדאיתא בריש פרק במה טומנין (לעיל שבת מח, א) וההיא במים היא, והיינו נמי דאמרינן בפרק אלו קשרים (לקמן שבת קיג, ב) ליעבר זימנין דמיתווסן מאניה במיא ואתיא לידי סחיטה, אבל ביין ליכא משום סחיטה כדאמר בפרק תולין (לקמן שבת קלט, ב) מסננין את היין בסודרין, דאלמא לא חיישינן דלמא אתי לידי סחיטה כיון דאזיל לאיבוד, ואי משום ליבון לא מלבני אינשי כלים בשאר משקין, דאדרבא מתלכלכין ולעולם איכא ריחא וחזותא. אבל כשאין הדבר הנסחט הולך לאיבוד איכא משום מפרק, והיינו דאסרינן לקמן בפרק תולין (שבת קמא, א) להדוקי אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה והשמן הנסחט נופל לתוך הכלי. והרב בעל הערוך ז"ל (ערך סבר וערך פסק) גם כן כתב כן, דכל היכא דאזיל לאיבוד דלא ניחא ליה אף על גב דהוה פסיק רישיה שרי, והביא ראיה מההיא דאמרינן לעיל בפרק הבונה (שבת קג, א) לא צריכה דעביד בארעא דלאו דיליה, ועוד מדאמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה לג, ב) גבי אם היו ענביו מרובין מעליו וכו' לא ילקט, דאי אית ליה הושענא אחריתי שרי. ועוד בפרק במה מדליקין (לעיל שבת כט, ב) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים, ועוד ביומא (לד, ב) דאמרינן עששיות של ברזל מטילין לתוך הצונן ואף על גב דמצרף, וכל הני פסיק רישיה נינהו. ומשום הכי פירש הוא ז"ל משום דלמא מבטל לה ומשוי ליה דופן, כמו שפירש רבנו תם ז"ל. ואי נמי דהא מסוכריא הויא אפומא דנזייאתא ומשום סחיטה, כההיא דאודרא אפומא דשישא, ובריש פרק קמא דכתובות (ו, א) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

    Rashba on Shabbat 111a · Sefaria

    Meiri

    משנה החושש בשניו לא יגמע בהן חומץ אבל מטבל כדרכו אם נתרפא נתרפא החושש במתניו לא יסוך בהן יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן ורד ובני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן ורד שכן דרכן לסוך בחול ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים אמר הר"ם פי' החושש בשניו לחזק רפיון בשר השנים אסור לו לגמוע החומץ ולזרקו מפיו אבל מותר לו לגמעו ולבלעו והוא אמרם לא יגמע ויפלוט אבל מגמע ובולע ומגמע כמו מגמא ומגמא מגז' הגמיאיני נא והלכה כר' שמעון וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה:

    אמר המאירי החושש בשניו לא יגמע בהם את החומץ מפני שהכל מכירין שלרפואה הוא עושה ואע"פ שכתוב כחומץ לשנים במקום מכה שאני כמו שהתבאר בגמ' ומ"מ לא נאסר אלא כשהוא מגמע ופולט מגמע ופולט אבל מגמע ובולע מותר ויתבאר בגמ' שאף במגמע ובולע לא הותר אלא קודם אכילה שאינה שעת רפואתה אבל לאחר אכילה אסור שזו היא רפואתה אף בבליעה ואע"פ שאמרו בטעם זה בגמ' הדר ביה וכו' משנה זו מעידה כן והוא שאמר מטבל הוא בו פתו ואוכל ואם נתרפא נתרפא:

    החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אף שלא בכונת רפואה שזו היא רפואה ידועה לכל אבל סך הוא בשמן ואף זו לא בשמן ורד מפני שדמיו יקרים והכל מכירים שאינו עושה אלא לרפואה:

    בני מלכים סכים מכותיהם בשמן ורד שהרי דרכן כן אף בחול ואין הדבר נראה כמכוין לרפואה ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם כלומר ומותרים בו אחר שאין מתכוין ופירשו בגמ' לדעתו אף במקום שאין השמן מצוי אלא שחלק רב לומר דוקא במקום ששמן זה מצוי אבל כשאינו מצוי אסור אא"כ לבני מלכים כמו שאמר שכל שהוא מצוי שם אין הדבר נכר שיהא עושה כן לרפואה והלכה כרב ויש פוסקים אף במקום שאין השמן מצוי כר' שמעון שכל שאין מתכוין מותר כמו שיתבאר בגמרא:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    מצות אזוב האמור בענין פרה אדומה הוא שהיה אדם טהור נוטל שלשה קלחים של אזוב ואוגדן אגודה אחת וכל קלח וקלח אין צריך שיהא בו אלא בד אחד וטובל ראשי הגבעולים במים שבכלי ומתכוין ומזה על הטמא על הצד שיתבאר במקומו:

    כבר ביארנו במקומו שהחכם שמת ונשיא או אב ב"ד שמתו מספידין אותן כל אחד כפי מה שראוי לו כמו שביארנו שם ומ"מ מטכסיסי המנהגים ומן הראוי למכבדי התורה והחכמה שיזהירו העם למעט בשמחה ולגדור בה גדרים בכל זמן שיצא צדיק מופלג מביניהם והעובר בהם בנשיכת נחש של תלמידי חכמים והוא שאמרו כי נח נפשיה דרב גזר ר' יצחק דלא לימטי איניש אסא לבי הלולא כלה שתא אזל חד אמטי וטרקיה חויא והיו משתדלים הרבה ברפואתו והיה ידוע להם ברפואה נשיכת נחש לקרוע את החמור ולהושיב את הנשוך עליו ובלבד שלא ימצא החמור טריפה ואמרו על זה הוו תליסר חמרי בפומבדיתא קרעינהו כולהו ואשתכחו טרפות אשתייר חד חמרא באידך גיסא דפומבדיתא אדאזלי אכליה אריא ואמרו עליו חויא דרבנן טרקיה דכתי' ופורץ גדר ישכנו נחש:

    זה שכתבנו בשתיית כוס עקרין שהיא מותרת ואין חוששין בה לסירוס ר"ל מה שהוא עוקרו מלהוליד י"מ כמה שנ' בתחלת הסוגיא מפני שאינו סירוס בידים אלא ממילא וכשאינו מתכוין וכמו שאמר ר' יוחנן הרוצה לסרס את תרנגולו בהיתר יטול כרבלתו ויסתרס מאליו ואע"פ שנדחו דברים אלו ממה שאמר רמות רוחא הוא דנקיטא להו כלומר שדואגים על כרבלתם ואינם מזדוגים אבל מ"מ אלו הם מזדווגים אין כאן סירוס כלל הא אלו היה שם סירוס היה אסור אפשר שדחייה היא ודרך סוגיא נאמרה ומ"מ הואיל ואינו מתכוין לכך מותר ודבר זה לדעת הפוסקים כר' שמעון ומ"מ לדעת הפוסקים כר' יהודה על כרחך אסור ואף לדעת הפוסקים כר' שמעון כתוב בשאלתות שלא פסקו כמותו אלא בשבת ואין נראה כן שהרי בפרק המוציא הוציא ר' יוחנן שהלכה כר' שמעון ממה שאמרו בנזיר שהוא חופף ומפספס וכן בבכורות פרק פסולי המוקדשין בענין מקיז דם לבכור ומעתה אף בזו אתה צריך לומר שלר' שמעון מותר ושמא תאמר והרי אף לר' שמעון פסיק רישיה הוא ואם מפני שאין נוח לו בכך זו ודאי לא נאמרה אלא לענין שבת שלמלאכת מחשבת אנו צריכים אבל בשאר איסורין אין חלוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה והראיה שהרי בפרק כל התדיר אמרו בענין מתנדב יין ומזלפו על גבי האישים שהקשו בה והא מכבה הוא אע"פ שאין לו בכיבוי מ"מ אפשר שבאיסור חכמים מיהא אין פסיק רישיה מעכב כמו שביארנו במסכתא זו בענין צירוף האמור במסכת יומא וסירוס זה אינו אלא מדברי סופרים ואע"פ שדרשוה מן המקרא ר"ל ובארצכם לא תעשו קרי ביה לא תעשו כלומר אפי' ממילא אסמכתא בעלמא הוא או שמא אין כאן פסיק רישיה שקצת בני אדם שותים ואין נעקרין למדת מדברינו שלדעת הפוסקים כר' יהודה אסור ושמא תאמר להתיר מיהא בסריס שאף עכשיו אינו מוליד הרי אמרו במסרס אחר מסרס שהוא חייב והוא שאמר ונתוק וכרות להביא נותק אחר כורת ר"ל שאם כרתן הא' ונשארו עדיין בכיס ובא זה ונתקן חייב וא"ת בזקן הרי אפשר לו להוליד בקצת השתדלות והוא שאמר ר' יוחנן במסכת גיטין פרק קורדיקוס על קצת דברים הן החזירוני לנערותי ר"ל לתשמיש אלא על כרחך אין היתר לר' יהודה בכוס של עקרין אלא באשה שאינה מצווית על פריה ורביה וכ"ש בזקנה שאין כאן חזרה לנערות:

    5 more comments on this page.

    Meiri on Shabbat 111a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה בזקנה ובעקרה באשה נמי לא שייך מסרס אחר כו' עכ"ל ולעיל מיניה אהא דמשני אלא באשה לא הוצרכו לפרש זה דבאשה לא שייך בה סירוס דאיכא למימר דה"ק כפירש"י אלא באשה שאינה מצווה על פריה ורביה כו' ולכך אין בה נמי איסור סירוס אבל הכא דאליבא דריב"ב קיימינן דאמר על שניהם כו' ומוקי לה בעקרה ע"כ אית לן למימר דלא שייך בה סירוס ובזה יתיישב שהתוס' לעיל הוכיחו מהמסקנא דמוקי בזקנה ועקרה ולא מוקי ביש לה בנים ולא הוכיחו כן מדברי המקשה דפריך ולריב"ב כו' דאפשר דהמקשה הכי פריך לר' יוחנן ב"ב כיון דמצווה על פריה ורביה אית בה משום סירוס אבל דברי המתרץ בזקנה ועקרה ליכא לפרושי אלא דלא שייך סירוס באשה כמ"ש התוס' הכא ודו"ק:

    בד"ה לא ס"ד כו' וא"ת ונוקי הך ברייתא כו' ורבא כמ"ד לאו מצוה כו' עכ"ל דהשתא לא הוה רבא הדר אלא מחדא מילתא דהוה ס"ל טעמא דהואיל אבל טעמא דנראה כמתקן קאי וס"ל דאסור לטבול ביוה"כ משום דטבילה בזמנה לאו מצוה ולית ליה הואיל דבשבת כו' ואין זה חזרה מתרי מילי דמהאי טעמא גופיה דהדר מטעמא דהואיל אסור לטבול ביוה"כ וקצת קשה דלפי מאי דס"ד השתא לפי קושייתם דמשום טבילה בזמנה מצוה שרינן איסור תיקון אמאי לא קשיא להו בפשיטות טפי דאימא רבא לא הדר אלא מטעמא דהואיל אבל טעמא דנראה כמתקן קאי ומיהו סבירא ליה דטובלין אף ביום הכפורים משום דטבילה בזמנה מצוה וי"ל דאי משום טבילה בזמנה מצוה לא הוה ליה לחלק בין טבילת כלים לאדם לרבא אבל הך מתני' דכל חייבי טבילות כו' שפיר מצינן לאוקמא דאפילו כלים טובלין ודו"ק:

    בא"ד וליכא למימר שתועיל טבילה שיוכל להזות למחר דהא כו' עכ"ל וטובל היום אע"פ שלא יוכל להזות עד למחר משום דס"ל דטבילה בזמנה מצוה דהכי מוקמינן הך ברייתא בסוף פ"ב דיומא ע"ש:

    בא"ד דטבילה היא כתחלת הזאה כו' א"נ התם כו' כדאמר בספרא הקדים טבילה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל כמ"ש מהרש"ל ע"פ דברי התוס' דפ' שני דמגילה דב' טבילות הן אחת קודם הזאה ובההיא איירי מתני' טובל בלילה ומזה ביום דהיינו ביום שטבל וא' אחר הזאה כדאמר בספרא ובההיא איירי התם בפרק ב' דיומא כגון שהזה מאתמול ועכשיו הוא טובל בשמיני ביוה"כ אבל הרמב"ם והרע"ב בסוף מסכת פרה פי' דחדא טבילה היא אלא שאם טובל בז' כמצותו מזה ואח"כ טובל אבל כשבא להזות בשמיני בתשיעי ובעשירי יכול להקדים טבילה להזאה ע"ש ודו"ק:

    בד"ה למימרא כו' ות"ק אסר ליה אפי' לתענוג משום דזמנין לרפואה כו' ור"ש דמיקל כו' עכ"ל. ות"ק דשרי לבני מלכים לסוך אפילו על מכותיהן משום דאפילו על גבי מכה אין נראה דעושין אלא לתענוג ורבי שמעון סבר דכל ישראל בני מלכים הן ואין ניכר דעושין אלא לתענוג וצ"ל דאפילו ע"ג מכה לא ודאי מסי דאם כן הוי פסיק רישיה וק"ל:

    בד"ה האי מסוכרייתא כו' ובפרק תולין כו' לא ליהדוק אינש אודרא כו' דילמא אתי לידי סחיטא כו' עכ"ל הכא בשמן איירי דאין אדם חושש לסוחטו כמו יין כמ"ש התוס' לעיל היינו דאין חוששין לסוחטו אחר מעשה זה כמו במסננין את היין בסודרין דבשעת סינון לא עביד הסחיטה ואין אנו חוששין לסחוט אח"כ כיון דאין יכול לנקותו מריחו וחזותו אבל במעשה הראשון איכא חששא דעביד ביה סחיטה ודאי דחוששין כדאמר באודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה דהיינו במעשה זה גופיה דמהדק את האודרא אפומא דשישא כמ"ש התוס' לקמן דלא הוי פסיק רישי' באודרא דמהדק אפומא דשישא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 111a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' שנאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חייב וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה לא ס"ד וכו' עד כדאמר בסיפא הקדים טבילה וכו' צ"ל בספרי דאין שם שום סיפא ר"ל דחייב לטבול שני פעמים אחת קודם ההזאה לקבל ההזאה ואחת לאחר ההזאה כרי לטהר והכא מיירי שכבר הזה בז' שחל ערב יוה"כ וביוה"כ טובל ועיין במגילה דף כ' בתוס' ותמצא הכל מבואר וכאשר הגהתי:

    Maharam on Shabbat 111a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 111, Amud Aleph, about 306 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 151 words

      Opens “הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב,…”

    2. Segment 235 words

      Opens “והאמר ר' יוחנן הן הן החזירוני לנערותי!…”

    3. Segment 347 words

      Opens “מתני׳ החושש בשיניו לא יגמע בהן את…”

    4. Segment 457 words

      Opens “גמ׳ רמי ליה רב אחא אריכא דהוא…”

      Named: רב אחא, רב אחא בר פפא.

    5. Segment 533 words

      Opens “לא יגמע בהן את החומץ: והתניא לא…”

      Named: אביי, רבא.

    6. Segment 614 words

      Opens “ונימא מדלפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי…”

      Named: רבא.

    7. Segment 715 words

      Opens “דאמר רבא ליכא מידי דבשבת שרי וביום…”

      Named: רבא.

    8. Segment 825 words

      Opens “הדר ביה רבא מהך ממאי דמהך הדר…”

      Named: רבא.

    9. Segment 929 words

      Opens “החושש במתניו כו': אמר ר' אבא בר…”

      Named: רב הלכה, רב שימי בר חייא, רב האי, אבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 111a · Segment 2 — “והאמר ר' יוחנן הן הן החזירוני לנערותי! אלא באשה.…

    • Rabbi Abba · Amoraim · Second Generation of Amoraim

      Rabbi Abba, a second-generation Amoraic sage and a student of Rav Huna and Rabbi Judah bar Ezekiel, was known for his humility…

      Source: Shabbat 111a · Segment 9 — “…במתניו כו': אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Shabbat 111a · Segment 4 — “גמ׳ רמי ליה רב אחא אריכא דהוא רב אחא…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 111a · Segment 5 — “…מגמע ובולע אמר אביי כי תנן נמי מתני' מגמע…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 111a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026