Talmud Builders

    Shabbat 147b

    Back to index

    English translation — Shabbat 147b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1that rinsing one’s entire body by pouring water on it rather than bathing in the standard fashion may well be done even ab initio . The Gemara asks: According to whose opinion is our mishna? The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as it was taught in a baraita : One may not rinse himself on Shabbat, neither with hot water nor with cold water; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon permits rinsing one’s body even with hot water. Rabbi Yehuda says that there is a distinction: With hot water it is prohibited and with cold water it is permitted.

    2The mishna addressed the permissibility of drying oneself with a towel after bathing on Shabbat, and added the phrase: And dried himself off even with ten towels. The Gemara comments on the formulation of the mishna: The first clause teaches us a novel concept, and the latter clause teaches us a novel concept. The Gemara explains: The first clause: One who…dried himself even with ten towels may not carry them, teaches us a novel concept, that the prohibition applies even to these towels, which do not have much water absorbed in them. The reason for this is that since he is one person, he may come to squeeze them. And the latter clause teaches us a novel concept, that even these ten people may carry the towel that they have all used, despite the fact that they have absorbed much water and the towel is very wet. The reason for this is that since they are many people, they remind each other not to wring the towel.

    3The Sages taught in a baraita : One may dry himself with a towel on Shabbat and leave it in the window of the bathhouse; and one may not give it to the bath attendants, because they are suspect in this matter of wringing out towels. Rabbi Shimon says: One may dry himself with a single towel and carry it in his hand into his home, and there is no concern lest he wring out the water.

    4Abaye said to Rav Yosef: What is the halakha with regard to carrying a towel home after using it to dry himself? Rav Yosef said to him: There is Rabbi Shimon, there is Rabbi Yehuda HaNasi, there is Shmuel, and there is Rabbi Yoḥanan, all of whom permit it.

    5The Gemara elaborates: Rabbi Shimon rules leniently, as we have already stated that he permits bathing and drying oneself with a towel and then bringing it home. Rabbi Yehuda HaNasi agrees, as it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: When we would study Torah with Rabbi Shimon in Tekoa, we would carry oil and towels from the courtyard to the roof and from the roof into an enclosure similar to a courtyard until we reached the spring in which we would bathe, without passing through a public domain. In Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion, it is permitted to carry a towel both before and after using it to dry oneself. Shmuel is also lenient, as Rav Yehuda said that Shmuel said explicitly: One may dry himself with a towel and carry it in his hand into his home. Rabbi Yoḥanan is also lenient, as Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is that one may dry himself with a towel and carry it in his hand into his house.

    6The Gemara challenges this last point: And did Rabbi Yoḥanan really say that? Didn’t Rabbi Yoḥanan state a principle that the halakha is in accordance with an unattributed mishna, in which the name of the tanna who issued the rulings does not appear? And we learned explicitly in our mishna, which is unattributed, that if one bathed and dried himself even with ten towels, he may not carry them in his hand. The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan’s version of the mishna does not teach this halakha unattributed; rather, it teaches it in accordance with the opinion of ben Ḥakhinai, which is the opinion of an individual Sage that is not the accepted halakha .

    7Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Bath attendants may bring women’s bathing garments [ balarei ] to the bathhouse on Shabbat as long as they cover their heads and the majority of their bodies with them, so that they are being worn rather than carried. With regard to the large scarf that is worn draped over one’s shoulders, one must tie its two ends together below so that it will not fall. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This means that one must tie it below the shoulders. In a similar vein, Rava said to the inhabitants of his city, Meḥoza: When you transport clothing for the soldiers who are staying in the city, extend them beneath your shoulders so that you will wear them like a garment and not simply carry them.

    8We learned in the mishna: One may smear oil and rub a person’s body by hand on Shabbat. The Sages taught in a baraita : One may smear oil on and rub his intestinal area on Shabbat, and it is not a prohibited form of healing, provided he does not do so in the manner in which he does during the week. The Gemara asks: How then does one do this on Shabbat? Rabbi Ḥama bar Ḥanina said: One first smears oil and afterward rubs the body. And Rabbi Yoḥanan said: One smears oil and rubs simultaneously.

    9The mishna taught: However, one may not exert himself on Shabbat. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is prohibited to stand on the floor of the therapeutic bathhouse of Deyomset on Shabbat, because it warms and heals even if one is not bathing or exerting himself. Rav Yehuda said that Rav said: The entire period that bathing in Deyomset is therapeutic is twenty-one days; and Shavuot is included. The Gemara raises a dilemma: Is Shavuot on this side, at the beginning, of the twenty-one-day period, or on this side, at the end, of the twenty-one days? Come and hear a resolution to this dilemma from that which Shmuel said: All medicinal drinks are effective from Passover to Shavuot ; apparently, the waters of the Deyomset are therapeutic in the time period leading up to Shavuot . The Gemara rejects this proof: Perhaps there, with regard to medicinal drinks, it is so, because the cooler the world, the better these drinks heal; however, here, with regard to bathing, the therapeutic effect is due to the heat, and therefore the warmer the world, the better. The time period during which bathing is effective would only begin with Shavuot .

    10Apropos Deyomset, the Gemara cites that Rabbi Ḥelbo said: The wine of Phrygia [ Perugaita ] and the water of the Deyomset deprived Israel of the ten lost tribes. Because the members of these tribes were attracted to the pleasures of wine and bathing and did not occupy themselves with Torah, they were lost to the Jewish people.

    11The Gemara relates that once Rabbi Elazar ben Arakh happened to come there, to Phrygia and Deyomset, and he was drawn after them, and his Torah learning was forgotten. When he returned, he stood to read from a Torah scroll and was supposed to read the verse: “This month shall be for you [ haḥodesh hazeh lakhem ]” (Exodus 12:2), but he had forgotten so much that he could barely remember how to read the Hebrew letters, and instead he read: Have their hearts become deaf [ haḥeresh haya libbam ], interchanging the similar letters reish for dalet , yod for zayin , and beit for khaf . The Sages prayed and asked for God to have mercy on him, and his learning was restored.

    12And that is what we learned in a mishna that Rabbi Nehorai says: Exile yourself to a place of Torah and do not say that it will follow you, as if you are in a place of Torah, your colleagues will establish it in your hands, and do not rely on your understanding alone. It was taught: Rabbi Nehorai was not his name, but rather Rabbi Neḥemya was his name; and some say that Rabbi Elazar ben Arakh was his name and his statement was based on the personal experience of forgetting his Torah due to his failure to exile himself to a place of Torah. And why was he called Rabbi Nehorai? It was because he would illuminate [ manhir ] the eyes of the Sages in halakha .

    13The mishna taught: However, one may not scrape off the oil on Shabbat. The Sages taught in a baraita : One may not scrape his body with a scraper on Shabbat. Rabban Shimon ben Gamliel says: If one’s feet were dirty with mortar and excrement he may scrape them in the usual manner with a scraper and need not be concerned about violating a prohibition. Rav Shmuel bar Yehuda’s mother made him a silver scraper to use on Shabbat to distinguish it from a weekday.

    14The mishna also taught that one may not enter a swampy river full of mud on Shabbat. The Gemara explains: What is the reason for this? Due to the mud, as it is likely that one will slip and fall and come to violate the prohibitions of bathing and wringing out his clothes.

    15We also learned in the mishna that one may not make a drug to induce vomiting on Shabbat. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They only taught that this is prohibited with a drug, which is considered a medicine; however, inducing vomiting by hand is permitted. It was taught in a baraita that Rabbi Neḥemya says: Even during the week, if one need not vomit for medical reasons, it is prohibited to induce vomiting because it causes loss of food.

    16And we learned in the mishna that one may not align a young infant’s bones in order to straighten them on Shabbat. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to swaddling an infant on Shabbat, one may well do so. The Gemara challenges this statement: Didn’t we learn in the mishna that one may not align an infant’s bones? The Gemara answers: There, the mishna is referring to the bones, vertebrae, of the spine, because straightening them appears like the prohibited labor of building.

    17We also learned in the mishna that one may not reset a break in a bone on Shabbat. Rav Ḥana of Baghdad said that Shmuel said:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    גמ' דלהשתטףשופכן על גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפי' בחמין:

    סיפאאבל עשרה בני אדם כו':

    ומניחה בחלוןהסמוכה לכותל המרחץ:

    לאולייריןבלנים:

    על אותו דברסחיטה:

    הא רבי והא ר"ש כו'הרי כל אלו שמתירין:

    מחצר לגג כו'ר"ש לטעמיה דאמר בעירובין (דף עד.) אחד גגות אחד חצירות וא' קרפיפות כולן רשות אחת הן לטלטל מזה לזה ואפילו של בעלים הרבה:

    עד שהיינו מגיעין כו'ומסתמא לא היו מניחין אותה על המעין במקום הפקר:

    כבן חכינאי מתני להדברי בן חכינאי מסיים בה ולאו סתמא:

    האולייריןבלנין:

    מביאין בלרי נשיםסדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ:

    סכניתאסודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו:

    צריך לקשור שני ראשיהזה בזה שלא תפול מראשו:

    כי מעבריתו מאני לבני חילאכשתביאו בגדי העובדי כוכבי' בני החיל המוטלי' עליכם לשמשן ואתם מביאים להם בשבת דרך רשות הרבים:

    שרביבו בהו למטה מכתפייםשלא יהיו שוליהם מונחים בכתפיהם אלא משוכי' למטה שיהא נראה לבוש:

    סך ואח"כ ממשמש[דקסבר] בחול ממשמש ואחר כך סך:

    דיומסיתשם נהר שמימיו מלוחים:

    שמעמלתמחממת:

    ומרפאשהטיט מלוח:

    כל ימיהימי רפואתה:

    להאי גיסא כו'מתחלת הימים או בסוף:

    שקיינימשקין לרפואה:

    מדבחא לעצרתאלמא עצרת בסוף:

    חמרא דפרוגיתאשם מדינה שיינה משובח:

    קפחו עשרת השבטיםשהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך ולא היו עוסקים בתורה ויצאו לתרבות רעה:

    להתםלפורגיתא ודיומסית:

    אימשיך בתרייהואחר היין והרחיצה:

    איעקר תלמודיהנעקר תלמודו ושכחו:

    החרשהיה לבם:

    הוי גולה למקום תורהאם ת"ח אתה אל תשב אלא במקום ת"ח חברך ואל תאמר תלמידים הם יבואו אלי ודי לי בכך למה אהיה גולה:

    שחביריך יקיימוה בידךשתהא רגיל אצלם וכשתשנה מסכת אחת והם אחרת תשמענה ותהא סדורה בפיך ואל תשתכח הימנה:

    ואל בינתך אל תשעןלומר חכם גדול אני וזכרן וכשאחזור פרק זה או מסכת זו לא תשתכח חברתה ממני:

    מגררתאשטריי"ל ואדם מגרר בה:

    מגירתא דכספאלשבת:

    משום פיקאטיט של אותו נהר מחליק ובגדי האדם נישורין במים כשהוא נופל ואתי לידי סחיטה:

    אלא בסםדדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנין:

    אבל בידלהכניס יד לתוך גרונו עד שיקיא מותר:

    מפני הפסד אוכליןשבמעיו ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל:

    לפופיאונמלוטי"א כמו שעושי' לקטן שיתיישבו אבריו ולא יתעקם:

    בחומרי שדרהחוליות של שדרה שנתפרקה אחת מהן ולאחר זמן קמיירי דאי ביום לידה אמרי' (לעיל שבת דף קכט:) כל האמור בפ' תוכחה דיחזקאל עושין לחיה בשבת:

    שבת 147 עמוד ב

    1דלהשתטף כל גופו אפי' לכתחילה שפיר דמי. מני? ר"ש היא. דתניא: לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן, דברי ר"מ ר"ש מתיר. ר' יהודה אומר: בחמין אסור, בצונן מותר.

    2ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות. רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל רישא רבותא קמ"ל דאפילו הני דלא נפישי בהו מיא, כיון דחד הוא אתי לידי סחיטה, וסיפא רבותא קמ"ל אפילו הני דנפישי בהו מיא, כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי.

    Baraita

    3תנו רבנן: מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון. ולא ימסרנה לאוליירין, מפני שחשודים על אותו דבר. רבי שמעון אומר: מסתפג באלונטית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו.

    4אמר ליה אביי לרב יוסף: הלכתא מאי? אמר ליה: הא ר' שמעון, הא רבי, הא שמואל, הא ר' יוחנן.

    5ר' שמעון הא דאמרן. רבי דתניא, אמר רבי: כשהיינו למדין תורה אצל ר' שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפף, עד שהיינו מגיעין אצל מעין שהיינו רוחצין בו. שמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל: מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ר' יוחנן דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו.

    6ומי א"ר יוחנן הכי? והא"ר יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות לא יביאם בידו! ההוא כבן חכינאי מתני לה.

    7א"ר חייא בר אבא אר"י האוליירין מביאין בלרי נשים לבי בני, ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן. סכניתא צריך לקשר ב' ראשיה למטה. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: למטה מכתפיים. אמר להו רבא לבני מחוזא: כי מעבריתו מאני לבני חילא, שרביבו בהו למטה מכתפיים:

    8סכין וממשמשין. ת"ר סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. היכי עביד? ר' חמא בר חנינא אמר: סך ואח"כ ממשמש. ר' יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת.

    9אבל לא מתעמלין. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפא. אמר ר' יהודה אמר רב: כל ימיה של דיומסת עשרים ואחד יום ועצרת מן המנין. איבעיא להו: עצרת (בתחלה) להאי גיסא, או להאי גיסא? ת"ש דאמר שמואל: כולהו שקייני מדיבחא ועד עצרתא מעלו! דילמא התם הוא דכמה דקריר עלמא מעלי, אבל הכא משום הבלא הוא, כיון דחמים עלמא טפי מעלי.

    10אמר רבי חלבו: חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל.

    11רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה. כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא (שמות יב, ב) ״החדש הזה לכם״, אמר ״החרש היה לבם״. בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה.

    12והיינו דתנן, ר' נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. תנא: לא ר' נהוראי שמו, אלא ר' נחמיה שמו. ואמרי לה, ר' אלעזר בן ערך שמו. ולמה נקרא שמו ר' נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה.

    13אבל לא מתגררין. ת"ר אין גוררין במגררת בשבת. רשב"ג אומר: אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו חושש. רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא.

    14אין יורדין לקורדימא וכו'. מאי טעמא? משום פיקא.

    15ואין עושין אפיקטויזין בשבת. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא בסם, אבל ביד מותר. תניא, רבי נחמיה אומר: אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין.

    16ואין מעצבין את הקטן. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לפופי ינוקא בשבת שפיר דמי. והאנן תנן: אין מעצבין! התם בחומרי שדרה, דמיחזי כבונה.

    17ואין מחזירין את השבר. אמר רבי חנא בגדתאה אמר שמואל:

    Tosafot

    דתניא א"ר כשהיינו למדין תורה כו'מסתמא יחידי היה שלא היה אלא אחד מתלמידיו עמו כשהיה רוחץ כדתניא במקום שנהגו (פסחים דף נא.) שלא ירחוץ תלמיד עם רבו ואם היה רבו צריך לו מותר ומסתמא ר"ש לא היה צריך אלא לאחד כשהיה רוחץ וכשהיו שבים לביתם היה התלמיד נושא האלונטית בפני עצמה שר"ש לא היה נושא עמו דהא ס"ל שיחיד מותר להביאה ולא חיישינן לסחיטה והא דקאמר היינו ר"ל כל אחד ואחד בפני עצמו כשהיה מגיע יומו לשמש רבו ולעיל בפ' כירה (שבת דף מ:) גרסינן מעשה בתלמיד של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ויש ספרים דגרסי תלמידיו ואיננו ובכל הספרים גרסי לקמן בפרק שואל (שבת דף קנא:) תלמידו. מ"ר:

    צריך לקשר שני ראשיה למטהבגיטין בפ' הנזקין (גיטין דף נט.) מפרש דסכניתא הוא בגד דק דאמרינן סוכני וחומר כי אמגוזא ופלגא דאמגוזא ומשום הכי צריך לקשר שני ראשיה למטה שלא יפריחנו מעליו הרוח ואתי לאתויי או משום דנראה כעין משוי לפי שהוא דק מאד ואינו נראה מלבוש אא"כ נראה קשור:

    אין מעצבין את הקטןפירשנו [בריש כל הכלים] (דף קכ"ג.) ד"ה אסובי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    מתני' הרוחץ במי מערה כו'אוקימנא למתני' הרוחץ בחמין דיעבד אבל לכתחלה לרחוץ בחמין אסור. ולהשתטף בחמין נמי אפי' כל גופו מותר כר"ש דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ. ור"ש מתיר. ר' יהודה אומר בחמין אסור ובצונן מותר. אע"פ דתנינן סתמא כר"ש לית הלכתא כוותיה דהא בפירוש נמי תנינן סתמא כוותיה (לעיל שבת דף לח). מעשה שעשו אנשי טבריא כו' (ואע"ג דאמר עולא הלכה כאנשי טבריא הא אמר ליה רב נחמן תברינהו לסילונייהו אנשי טבריא) ואוקימנא כר"ש. ופסקי' בגמרי' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה ודקדק רב יוסף על רבה בר בר חנה וא"ל בפירוש שמיעא לך דהלכתא כר' יהודה או מכללא אמרתיה. א"ל בפירוש שמיעא ליה. וכיון דפסק ר' יוחנן בפירוש הלכה כר' יהודה כוותיה עבדינן:

    ומסתפג אפי' בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו ואע"פ שאין בהם מים מרובין.

    דכיון דחד הואדלמא מינשי ועביד סחיטה. אבל אם היו ב"א הרבה אפילו אם מסתפגין כולן באלונטית אחת והיא שרוי במים כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי ולא אתו לידי סחיטה. ומותר להביאה בידים בחצר או מן הגג וכדומה לו מקום שמותר לו לטלטל:

    אוליירין הם השמשים בני אדם הנכנסין במרחץ והן חשודין בזמה שמא יטמאו לונטיות זו בשכבת זרעם.

    א"ל אביי לרב יוסף והלכתא מאי כו' והלכתא כי הא דא"ר חייא בר רבה א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ומקשינן עלה הא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן מסתפג אדם אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו. ומפרקי' מתני' ר' יוחנן לא תאני לה סתמא.

    אלא כבן חכינאי מתני להבתלמוד א"י בפ' כירה ר' חנניה בן עקיבא התיר הבאת לונטיות:

    סכינתאי א"ר אבין בר רב חסדא א"ר יוחנן צריך לקשר ב' ראשיה למטה.

    א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן למטה מכתפיםוכן זה שאמר רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מני דבני חילא שרביבו להו למטה מכתפים. שלא להראות משא בכתף:

    בלרין נשים לבי בניפי' דהא קן של נשים כשמביאין להן האוליירין במרחץ לא התירו אלא עד שיתכסה בהן ראשו ורובו:

    סכין וממשמשין והלכתא כר' יוחנן דאמר סך וממשמש בבת אחת והוא משמוש ביד בקלות.

    אבל לא מתעמליןפי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור. וכן אסור לעמוד בשבת בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפאה:

    חמרא דפרוגתא יין של פרוגיתא והוא שם מקום ומיא דרמיסת גם הוא שם מקום. כלומר יין של פרגיתא ומיא של דיומסת טובים הם וערבין ונמשך לב שותה אותן בהן ואינו רוצה להניחם ומתאחד שם ואותן מקומות אין בהן בני תורה והמתאחר שם זמן הרבה מתקפח ושכח תלמודו.

    אבל לא מתגרדיןגירוד זה הוא חיכוך בכלי כי הא דתנן רבנן אין גורדין במגרת בשבת רשבג"א אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורד כדרכו ואינו חושש. רב ושמואל בר יהודה עבדא ליה אמיה מגרדתא דכספא להתחכך בה:

    אין יורדין לקירומאס"א לפילומא פי' בקעה ויש שם מים ותחתיו טיט כמו טפל. ואם יבקע ויטבע בו אינו יכול לעלות עד שמתקבצין הרבה ב"א ומעלין אותו משם. יש מי שאומרים הרוחץ באותה בקעה מצטנן ואותן המים משלשלין בני מעיו. וזה פי' ביקא. פי' אפיקטויזין קיא.

    אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם שהוא אסור אבל ביד מותר.

    ואין מעצבין את הקטן כו'פי' מושכין אבריו של קטן ומיישב בידו חוליות של שזירה אחת על חברתה וזהו עיצוב מלשון עצבון:

    לפופי ינוקא לחבר אברים של תינוקוכדתרגם ויחבר ולפיף:

    ואין מחזירין את השבר אמר רב הונא בגדתאה אמר שמואל מחזירין את השבר.

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 147b

    Shabbat 147b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 530 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    גמ' דלהשתטף שופכן על גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפי' בחמין:

    סיפא אבל עשרה בני אדם כו':

    ומניחה בחלון הסמוכה לכותל המרחץ:

    לאוליירין בלנים:

    על אותו דבר סחיטה:

    הא רבי והא ר"ש כו' הרי כל אלו שמתירין:

    מחצר לגג כו' ר"ש לטעמיה דאמר בעירובין (דף עד.) אחד גגות אחד חצירות וא' קרפיפות כולן רשות אחת הן לטלטל מזה לזה ואפילו של בעלים הרבה:

    עד שהיינו מגיעין כו' ומסתמא לא היו מניחין אותה על המעין במקום הפקר:

    32 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 147b · Sefaria

    Tosafot

    דתניא א"ר כשהיינו למדין תורה כו' מסתמא יחידי היה שלא היה אלא אחד מתלמידיו עמו כשהיה רוחץ כדתניא במקום שנהגו (פסחים דף נא.) שלא ירחוץ תלמיד עם רבו ואם היה רבו צריך לו מותר ומסתמא ר"ש לא היה צריך אלא לאחד כשהיה רוחץ וכשהיו שבים לביתם היה התלמיד נושא האלונטית בפני עצמה שר"ש לא היה נושא עמו דהא ס"ל שיחיד מותר להביאה ולא חיישינן לסחיטה והא דקאמר היינו ר"ל כל אחד ואחד בפני עצמו כשהיה מגיע יומו לשמש רבו ולעיל בפ' כירה (שבת דף מ:) גרסינן מעשה בתלמיד של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ויש ספרים דגרסי תלמידיו ואיננו ובכל הספרים גרסי לקמן בפרק שואל (שבת דף קנא:) תלמידו. מ"ר:

    צריך לקשר שני ראשיה למטה בגיטין בפ' הנזקין (גיטין דף נט.) מפרש דסכניתא הוא בגד דק דאמרינן סוכני וחומר כי אמגוזא ופלגא דאמגוזא ומשום הכי צריך לקשר שני ראשיה למטה שלא יפריחנו מעליו הרוח ואתי לאתויי או משום דנראה כעין משוי לפי שהוא דק מאד ואינו נראה מלבוש אא"כ נראה קשור:

    אין מעצבין את הקטן פירשנו [בריש כל הכלים] (דף קכ"ג.) ד"ה אסובי:

    Tosafot on Shabbat 147b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    מתני' הרוחץ במי מערה כו' אוקימנא למתני' הרוחץ בחמין דיעבד אבל לכתחלה לרחוץ בחמין אסור. ולהשתטף בחמין נמי אפי' כל גופו מותר כר"ש דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ. ור"ש מתיר. ר' יהודה אומר בחמין אסור ובצונן מותר. אע"פ דתנינן סתמא כר"ש לית הלכתא כוותיה דהא בפירוש נמי תנינן סתמא כוותיה (לעיל שבת דף לח). מעשה שעשו אנשי טבריא כו' (ואע"ג דאמר עולא הלכה כאנשי טבריא הא אמר ליה רב נחמן תברינהו לסילונייהו אנשי טבריא) ואוקימנא כר"ש. ופסקי' בגמרי' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה ודקדק רב יוסף על רבה בר בר חנה וא"ל בפירוש שמיעא לך דהלכתא כר' יהודה או מכללא אמרתיה. א"ל בפירוש שמיעא ליה. וכיון דפסק ר' יוחנן בפירוש הלכה כר' יהודה כוותיה עבדינן:

    ומסתפג אפי' בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו ואע"פ שאין בהם מים מרובין.

    דכיון דחד הוא דלמא מינשי ועביד סחיטה. אבל אם היו ב"א הרבה אפילו אם מסתפגין כולן באלונטית אחת והיא שרוי במים כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי ולא אתו לידי סחיטה. ומותר להביאה בידים בחצר או מן הגג וכדומה לו מקום שמותר לו לטלטל:

    אוליירין הם השמשים בני אדם הנכנסין במרחץ והן חשודין בזמה שמא יטמאו לונטיות זו בשכבת זרעם.

    א"ל אביי לרב יוסף והלכתא מאי כו' והלכתא כי הא דא"ר חייא בר רבה א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ומקשינן עלה הא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן מסתפג אדם אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו. ומפרקי' מתני' ר' יוחנן לא תאני לה סתמא.

    אלא כבן חכינאי מתני לה בתלמוד א"י בפ' כירה ר' חנניה בן עקיבא התיר הבאת לונטיות:

    סכינתאי א"ר אבין בר רב חסדא א"ר יוחנן צריך לקשר ב' ראשיה למטה.

    א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן למטה מכתפים וכן זה שאמר רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מני דבני חילא שרביבו להו למטה מכתפים. שלא להראות משא בכתף:

    10 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 147b · Sefaria

    Rashba

    הא דאמרינן רבי היא דתניא אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל ר"ש כו'. איכא למידק ומאי ראיה והא התם אחריני הוו בהדיה, וכדתניא היינו מעלין שמן ואלונטית, ולא אסרו אלא ביחיד. ותירצו בתוס' ז"ל דמסתמא כיון דסבירא ליה כותיה בחצר וגג וקרפף שהוא כרשות אחד, מסתמא הוא הדין נמי דסבירא ליה כותיה בהא נמי וביחיד היה מביאו. ולי נראה דכיון שהיה עמו לא היו נוהגין בפניו שלא כדבריו שלא לכבוש את המלכה עמו בבית.

    Rashba on Shabbat 147b · Sefaria

    Meiri

    אין יורדין לקורדימא והוא שם נהר וענינה שיש שם טיט הרבה בקרקעיתה והיורד שם אותו טיט דבק בו ולפעמים טובע לשם ומזקיק שאר בני אדם להעלותו ושמא יכשלו להביאו וי"א שאותם המים משלשלין ויתבטל עונג שבת והוא שאמרו במקום אחר שאין רוחצין בשבת במי משרה הבאושים ובמים הרעים מפני בטול עונג שבת ואם עולה לו מיד אפי' יש לו חטטים בראשו מותר וכן אמרו בגמ' שאסור לעמוד בקרקעיתה של דמסית והוא שם נהר מפני שהיא מעמלת ר"ל מחממת ומרפאה מתוך מליחותה:

    ואין עושין אפיקטויזין ופי' בגמ' דוקא בסם אבל ביד ר"ל להכניס אצבעו לתוך גרונו כדי שיקיא מותר וכל שעושה כן שלא לצורך אלא להריק את האצטומכא ליתן מקום לאכילה הבאה ולפנות ישן מפני חדש אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין אלא יאכל לכשיתעכל אבל לצורך כגון שמצטער לגסות אכילתו ומקיא אוכלים שבבטנו כדי להתרפות מותר בשבת ביד ובחול אף ע"י אפיקטויזין:

    אין מעצבין את הקטן ר"ל תקונו ויישוב עצמותיו זה עם זה מלשון ידיך עצבוני ויתבאר בגמ' דוקא בקשרי השדרה מפני שנראה כבונה אבל שאר הגוף ואיבריו מותר והוא מה שאמרו לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי ודברים אלו לאחר זמן הא ביום הלידה הרי אמרו כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת ואין מחזירין את השבר ר"ל עצם שנשבר ונישוף ממקומו ומ"מ בגמ' התבאר שמחזירין ומ"מ נפרקה ידו או רגלו ר"ל שנשמט מפרק שלו לא יטרפם להשתטף על מקום השבר לבדו אחר שאין שם סכנה שנראה כמכוין לרפואה ולא רוחץ כל גופו ואם נתרפא נתרפא:

    זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ מחזרת השבר כמו שביארנו ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו ומה שהביאו גדולי הפוסקים כאן מענין לחישת נחשים ועקרבים ושאלה בשדים והעברת כלי הראוי לטלטלו על גבי העין בשבת כבר כתבנוה במקומה באחרון של סנהדרין:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    Meiri on Shabbat 147b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה דתניא כו' גרסינן לקמן בפ' שואל תלמידו כו' עכ"ל וכל הענין בלשון יחיד שנכנס אחריו בקש כו' אמר לו ול"ג שנכנסו ובקשו ואמר להם וק"ל:

    בד"ה אין מעצבין את הקטן פי' בשלהי במה אשה עכ"ל ובתוס' שלפנינו אינו שם אבל הוא בתוס' בריש פ' כל הכלים ע"ש:

    Chidushei Halachot on Shabbat 147b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אמר החרש היה לבם עי' דבר נחמד בקרנים בליקוטים שבסוף הספר:

    רש"י ד"ה אלא בסם וכו' משום שחיקת סמנין ע"ל דף קכג ע"ב ברש"י ד"ה אפיקטויזין:

    Gilyon HaShas on Shabbat 147b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא לא שנו אלא בסם דדמי לרפואה קשה ' לי, מסוגיא דלעיל (דף קכג ע"א) מנא אמינא לה דתנן אין עושין אפיקטוזין כו' פירש"י ולא לרפואה וכו' ואע"ג דלא גזר ביה משום שחיקת סממנים כו', הרי דאין הטעם משום רפואה אלא מטעם מתקן, ומשמע דאפילו ביד אסור, דהא ר"נ למד מזה דאסובי ינוקי אסור דהוא ביד, ור"ש לא פליג עליה, אלא מטעם דהתם לאו אורחי' וכו' וצ"ע:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 147b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית, קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִּשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד רעות שתים אלה נרמז בשמם, כי פְרוֹגִיתָא נקרא למפרע אתי גורף, כלומר על ידי יין זה אתי כח השכחה שהוא גורף כל הלימוד מלב האדם ומשליכו בחוץ. ושם דְיוֹמְסִית נחלק לשתים שהם דיו מסית, ותיבת 'דיו' בהפוך 'דוי' רצונו לומר במים אלו יש חולי שהוא דוי המסית האדם לעזוב לימוד התורה ולילך אחר תאות התענוגים.

    אִימְשִׁיךְ בַּתְרַיְהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ הנה כאן הביא הש"ס המעשה בקיצור אך במדרש רבא בקהלת על פסוק (קהלת ז׳:ז׳, פסקה טו) כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם, איתא וזה לשונו: חמישה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים היו יושבין לפניו. כשנפטר הלכו ליבנה, והלך ר' אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה, המתין להם [ר' אלעזר לחבריו] שיבואו אצלו, ולא באו! כיון שלא באו ביקש לילך אצלם, ולא הניחתו אשתו, אמרה: מי צריך למי? אמר לה: הן צריכין לי. אמרה לו: חמת העכברים - מי דרכו לילך אצל מי, העכברים אצל החמת או החמת אצל העכברים? שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו. מאחר זמן באו אצלו שאלו אותו: פת חיטין או פת שעורים - מי טוב אוכלה בלפתן? [=האם טוב לאוכלה בלפתן?] ולא ידע להשיבן! עיין שם. ולפי זה אשתו גרמה בעצתה שישכח תלמודו, ולכן פיה הכשילה לעשות המשל בפת ועכברים, והמשילה אותו לפת ולחכמים במחילת כבודם לעכברים שהם אחוזים במקור השכחה, דלכך האוכל מאכל שאכלו עכברים גורם לו שכחה, והוא שמע ושתק ולא מיחה בה, לכך כח השכחה הדבוק בעכברים נדבק בו ושכח תלמודו על ידי היין, כי כל יין מפקח ויין פרוגיתא משכח! וכן האשה יש עזר לבעלה, ויש צרעת לבעלה, ואותה אשה היתה לו 'צרעת' שהיא 'עצר ת' שעצרה ומנעה אותו מן ת' שהיא תורה. ולכן כשבאו אצלו החכמים אחר זה שאלו אותו שאלה אחת שיבין בה סיבת מניעתם שלא באו אצלו ללמוד תורה במקום שיושב בו, והיינו כי חיטין אין בהם קליפה, ולזה ידמה לימוד שאין בו תערובת מן עונג הגשמי ההבליי, אך שעורים שיש בהם קליפה קשורה בהם ידמו לתערובת זו, ואם היו באים ללמוד אצלו במקום עונג יפה היה דומה לימודם לפת שעורים ולא לפת חיטים. ומה שגרם לו הרחיצה במים דיומסית גם כן לשכח תלמודו, דאיתא באבות על רבי יוחנן בן זכאי שהיה מונה שבח חמשה תלמידים, דאמר בשבח של ר' אלעזר בן ערך שהוא כמעין המתגבר, ופירש רבינו יונה ז"ל שהיה בעל סברה ומחדש דברים מדעתו עיין שם, נמצא היה כמעין שמתגבר מניה וביה כן הוא מניה וביה מתגבר ומתרבה, ולכן עתה שנטה אחר מעין המתגבר בחמריות דוקא, לא מבעיא שאיבד אותו כח המעיין המתגבר בתורה שהיה לו מכבר, אלא אפילו מעט מים כדי שתייה של תינוקות של בית רבן שהוא לימוד המקרא בלבד אין בידו, עד שחזר לו השם יתברך כל חכמתו על ידי תפלה של חכמים. ונראה לי לכך נזדמנה הטעות שלו בפרשה של חודש ניסן שבו נעשו נסים לישראל, ובו יש השבת אבדה מדי שנה בשנה בבירור נצוצי קדושה, דלכך מברכים בו ברכת האילנות, שזה היה לו לסימן טוב שגם לו יעשה הקב"ה נס ותחזור אבידתו אליו. ונראה לרמוז עוד כי הוא טעה באותיות 'דזך' [הַחֹ דֶ שׁ הַ זֶּ ה לָ כֶ ם - הַחֶ רֶ שׁ הָ יָ ה לִ בָּ ם] שהניח במקומם אותיות 'רבי' בטעות, רמזו לו מן השמים כי עתה ששכח תלמודו נמצא קוראין אותו 'רבי' [212] בטעות. גם נמצא הוסיף על מספר 'דזך' [31] מספר 'פסולה' [181], לרמוז כי פסולה זאת הקריאה שקרא עתה, ומי גרם לו זה המים של אותו מקום אשר מילא תאותו בהם, לכך מַיִם במילואם [מם יוד מם = 180] עם הכולל הם מספר 'פסולה' [181] שהוסיף על מספר 'דזך' [31] ותחת תיבת הַחֹדֶשׁ שהוא לשון חידוש המורה על חידושי תורה שהיה מחדש, הנה עתה קראה 'חֶרֶשׁ' לשון חרישות, שאינו יכול לשמוע אפילו מה שאומרים אחרים, ותחת תיבת הַזֶּה המורה על דבר בעין וקים קראה 'הָיְתָה' שמורה על דבר שכבר חמק ועבר ואיננו עתה, ותחת לָכֶם שהוא אותיות 'מֶלֶךְ' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק זה הדא הוא דכתיב (משלי ח, טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, כן הוא היה רב רבנן דמאן מלכי רבנן, קראה 'לִבָּם' שהוא בהפוך אתון 'בלם' הרומז לבלימת פה, ומן השמים נתגלגלו לפניו טעיות אלו כדי שיצטער ויהיה צערו כפרה עליו, ואז בסיוע תפלת חכמים שבה אבידתו שחזרה חכמתו אליו והיה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וגרם על ידו בדבר זה מוסר השכל לתלמידי חכמים וזכות הרבים תלוי בו זכותו יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.

    שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה יש להקשות הוה ליה למימר בַּהֲלָכוֹת לשון רבים? ונראה לי בס"ד כי הֲלָכָה במילוי כזה ה" א ל מ"ד כ" ף ה" ה, אותיות המלוי בלבד שהם עומדים בתוך אותיות הפשוט של הלכה הם פֶּה אָדָם, כי על ידי שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים מאיר פֶּה שלהם, על דרך שאמרו באורים ותומים אורים שמאירים את דבריהם, כי עיני חכמים הוא השכל שלהם ויאיר השכל הנקרא בשם עינים כְּפֶּה של האדם כשמוציא הדברים בפיו, ובזכות זה שהיה מאיר עיני חכמים נתקבלה תפלת החכמים עליו אחר כך. ולכן כאשר ראה שקרה לו זה הדבר אז שנה אחר כך לתלמידיו (אבות ד, יד) הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ כאשר אמרתי אני, וגם אל תחשוב שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ כאשר עשו לי בתפילתם, שהתפללו עלי והחזירו לי תלמודי, כי ענין שלי שאני, מפני שכבר טרחתי תחלה והנהרתי עיניהם בהלכה לכך כשהתפללו עלי קבל הקב"ה תפילתם באותו זכות, אבל אתה (משלי ג, ה) אֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן, שלא תאמר שמא גם אני זכיתי רבים והנהרתי עיניהם בְּבִינָה של תורה שתגין עלי, זאת אַל תִּשָּׁעֵן בכך, כי מי יודע מה היה לך עון כזה, ומי יודע אם יש לך זכות מספיק בדבר זה.

    Ben Yehoyada on Shabbat 147b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 147, Amud Bet, about 530 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 129 words

      Opens “דלהשתטף כל גופו אפי' לכתחילה שפיר דמי.…”

    2. Segment 238 words

      Opens “ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות. רישא רבותא קמ"ל…”

    3. Segment 325 words

      Opens “תנו רבנן: מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון.…”

      Named: רבי שמעון.

    4. Segment 419 words

      Opens “אמר ליה אביי לרב יוסף: הלכתא מאי?…”

      Named: רב יוסף, אביי, שמואל.

    5. Segment 561 words

      Opens “ר' שמעון הא דאמרן. רבי דתניא, אמר…”

      Named: רבי דתניא, רב יהודה, שמואל, אבא.

    6. Segment 622 words

      Opens “ומי א"ר יוחנן הכי? והא"ר יוחנן: הלכה…”

    7. Segment 744 words

      Opens “א"ר חייא בר אבא אר"י האוליירין מביאין…”

      Named: אבא, רבא.

    8. Segment 832 words

      Opens “סכין וממשמשין. ת"ר סכין וממשמשין בבני מעיים…”

    9. Segment 967 words

      Opens “אבל לא מתעמלין. א"ר חייא בר אבא…”

      Named: אבא, שמואל.

    10. Segment 1011 words

      Opens “אמר רבי חלבו: חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת…”

      Named: רבי חלבו.

    11. Segment 1134 words

      Opens “רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך…”

      Named: רבי אלעזר.

    12. Segment 1246 words

      Opens “והיינו דתנן, ר' נהוראי אומר: הוי גולה…”

    13. Segment 1329 words

      Opens “אבל לא מתגררין. ת"ר אין גוררין במגררת…”

      Named: רב שמואל בר יהודה, שמואל.

    14. Segment 148 words

      Opens “אין יורדין לקורדימא וכו'. מאי טעמא? משום…”

    15. Segment 1529 words

      Opens “ואין עושין אפיקטויזין בשבת. אמר רבה בר…”

      Named: רבי יוחנן, רבי נחמיה, רבה.

    16. Segment 1626 words

      Opens “ואין מעצבין את הקטן. אמר רבה בר…”

      Named: רבה.

    17. Segment 1710 words

      Opens “ואין מחזירין את השבר. אמר רבי חנא…”

      Named: רבי חנא, שמואל.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 147b · Segment 4 — “…הא שמואל, הא ר' יוחנן.

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Shabbat 147b · Segment 4 — “…הא רבי, הא שמואל, הא ר' יוחנן.

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 147b · Segment 4 — “אמר ליה אביי לרב יוסף: הלכתא מאי? אמר ליה:…

    Encyclopedia entries citing this page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 147b

    Open in the reader
    Reverse sources — sages citing this page

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026