מסכת יומא דף פ״ב עמוד ב׳

ורוצח גופיה מנלן דיהרג ואל יעבור:

מרי דוראי שלטון של כפר שאני דר שם:

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כלומר מאי דעתיך למשרי מילתא משום וחי בהם ולא שימות בהם טעמו של דבר לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות אמר הקב"ה תבטל המצוה ויחיה זה אבל עכשיו שיש כאן ישראל נהרג והמצוה בטילה למה ייטב בעיני המקום לעבור על מצותו למה יהיה דמך חביב עליו יותר מדם חבירך ישראל:

ההיא עוברה דארחא שהריחה ויום הכפורים היה:

לחושו לה באזנה שיוה"כ הוא היום אולי תוכל להתאפק:

ואלחישה קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו:

עוברה דארחא ואתיא לקמיה דרבי ולחשו לה באודנא ואילחישא וקרו עליה טרם תצא מרחם הקדשתיך ונפק מינה ר' יוחנן.

כשלוחשין לעוברה להודיע חומר האיסור מצרפין בדבריהם הבטחה על העובר שאם תתישב דעתה תהא בטוחה על העובר שתהא יראת שמים מצויה בו דרך הערה אמרו בסוגיא זו ההיא עוברא דארחא אתא לקמיה דרבי אמר לחושו לה דהאידנא יומא דכיפורי הוא לחישו לה ואלחישה קרא עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך נפק מינה ר' יוחנן ההיא עוברא דארחא אתו לקמיה דרבי חנינא אמר להו לחישו לה עבדו הכי ולא אילחישא קרא עליה זורו רשעים מרחם נפק מינה שבתאי אוצר פירי וכבר ידעת שאסור לאצור פירות וכל שיש בהם חיי נפש בארץ ישראל שלא להפקיע את השערים אא"כ בקצת דברים על דרך רפואה על הדרך שאמרו ע"ז מ' ב' ברוך שמסר עולמו לשומרים:

תוס' ד"ה מה רוצח וכו' מ"מ בלא הנאה נמי מיחייבא כגון שלא כדרכה. עיין קדושין דף כב ע"ב ובתוס' שם. ובסנהדרין דף נח ע"ב ברש"י ד"ה שלא כדרכה:

בסה"ד ועוד י"ל דמשמע ליה דלענין מיתת ב"ד אין חילוק לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דמה בכך דלדין מיתה אין חילוק הא מ"מ מכח דלא עבדא מעשה הדין דמותרת ותעבור ולא תהרג אם עשתה בהיתר וברשות ב"ד פשיטא דא"ח מיתה. ואיהו דיהרג ואל יעבור ר"ל דאם עבר ח"מ. ובאמת גם בדידה אלו היה הדין דתהרג ואל תעבור היתה חייבת מיתה אף דלא עבדא מעשה אבל טעם פטור דידה כיון דכך הדין דתעבור ואל תהרג ועשתה בהיתר. וה' יאיר עיני: