דף ביאור

מסכת פסחים דף ע״ח עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת פסחים דף ע״ח עמוד ב׳

מסכת פסחים דף ע״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־503 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

אלא תרווייהו ביחיד והא לכתחלה והא דיעבד והא דקתני אם זרק הורצה ואוקימנא ביחיד ה"מ דמודה רבי יהושע בדיעבד כשנטמא דהא עלה קאי ומשום דאיתיה בעינא אבל באבוד ושרוף לא ור' יוסי אפילו נשרפו או אבדו שיריה קאמר אם הקטיר קומצה כשירה:

מתני' נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם אפי' לר' אליעזר דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי:

ובמוקדשין אינו כן אפילו לר' יהושע שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם דהא תרתי איכא מתיר ושיריים שהדם מתיר אימורין למזבח:

גמ' הורצה ופטור מלעשות פסח שני:

לא מעכבא כפרה בדיעבד:

אוכלין חולה וזקן:

רב דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא דאמר כר' נתן:

יוצאין בפסח אחד ואע"פ שאין בו כזית לכל אחד אלמא אכילה לא מעכבא:

ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Pesachim 78b · Sefaria

תוספות

הא אמרת מודה רבי יהושע בציבור תימה לרשב"א מאי קושיא דילמא ה"ק רואה אני דברי רבי אליעזר בציבור שאף ר' יהושע לא אמר אלא ביחיד דכי האי גוונא אמרי' פ"ק דחולין (דף יב.) ובכמה דוכתי ואומר ר"י דהכא לא שייך למימר הכי דלא קתני בברייתא לא בציבור ולא ביחיד:

כי מודה בנטמא משום דציץ מרצה:

ולעכב לא והתניא במכסת נפשות תימה לר"י והא קרא בשחיטה כתיב ומהתם נפקא דמחשבת אוכלין פסלה בשחיטה אבל בזריקה אמרן לעיל דאין מחשבת אוכלין בזריקה והיכי פריך משחיטה אזריקה ואומר ר"י דווקא מחשבת אוכלין ליתא בזריקה אלא בשחיטה אבל כשאין לו אוכלין לגמרי אף בשעת זריקה סברא היא דפסול שהיא עיקר עבודה כיון דבשעת שחיטה הקפיד הכתוב אפילו אמחשבה:

שאני התם דאי מימשכי הני כו' תימה לרשב"א והא בשעת זריקה אינם יכולים לימשך ונמצא דהשתא לא חזי לאכילה וי"ל דדילמא ר' נתן סבר כר"ש דתנן לקמן בפרק האשה (פסחים דף פט.) נמנין ומושכין ידיהם עד שיזרק הדם אי נמי נטמאו מקצתן או שמתו חזי להני:

ולרבי נתן איש לפי אכלו למה לי דבעינן גברא דחזי לאכילה וא"ת לרבנן נמי לישני הכי לעיל כי פריך ולעכב לא לימא כי אתא קרא לעכב היינו דבעינן גברא חזי לאכילה אבל בשר לא ולאו פירכא היא דרבנן בעו בשר חזי לאכילה כדתניא לעיל אחרונים שאין להם כזית אינם אוכלין וחייבין לעשות פסח שני והא נמי לא תיקשי אמאי לא משני לר' נתן איש לפי אכלו למצוה כדבעי למימר לעיל משום דלא אשכחן תנא דלא מקיש אוכלין למנויין אלא זקני דרום לחודייהו בפרק שני דזבחים (דף כג.) ולמאי דמוקי מתני' כר' נתן צ"ל דיוצאין בפסח אחד דקאמר היינו דוקא דיעבד:

לימא ר' נתן היא כו' תימה לר"י והיכי מיתוקמא כר' נתן והא ר' נתן ורבנן לא פליגי אלא בבשר אבל בגברא לכ"ע בעינן גברא דחזי לאכילה ועוד א"כ אפילו שחטו שלא לאוכליו נמי ואמאי נקט שחטו לאוכליו ועוד היכי תיסק אדעתיה למימר השתא דיש מחשבת אוכלין בזריקה הא פשוט בכולי גמרא דאין מחשבת אוכלין בזריקה כדמוכח בזבחים (דף ד.) ובתמיד נשחט לעיל (דס"ח.) ושם הבאתי ונראה לר"י דה"פ נזרק דמו שלא לאוכליו לא שנזרק שלא לשם אוכליו אלא שבשעת זריקה היו הבעלים חולים והשתא קאמר כמאן כר' נתן דמשמע ליה כיון דר' נתן מיקל כולי האי ולא בעי שיהא בשר ראוי לאכילה ה"נ לא חייש אם אין בעלים ראויין בשעת זריקה אבל רבנן דמחמרי ובעו שיהא בשר ראוי לאכילה ה"ה דבעו שיהו הבעלים ראויים לאכילה בשעת זריקה וה"נ סבר ר' אלעזר בסמוך דלא בעי ר' נתן גברא חזי אלא בשחיטה דווקא:

Tosafot on Pesachim 78b · Sefaria

רבנו חננאל

איני והא מדקתני ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה כלומר בדיעבד אפי' ר' יהושע מודה ומה הוצרך ר' יוסי לומר רואה אני דברי ר' אליעזר בדיעבד והוא דברי הכל הוא אמרינן מודה בדיעבד בנטמא בלבד אבל באבוד ושרוף פליג ר' יהושע דאפילו דיעבד לא הורצה ואאבוד ושרוף אומר ר' יוסי רואה אני דברי ר' אליעזר דאיעבד הורצה וכר' אליעזר ולכתחלה לא יעשה כר' יהושע: אית לן למימר כיון דסוגיא דשמעתין ס"ד דציץ מרצה על אכילות אמאי תני הני חמשה דברים דתנינן במתני' אין נאכלין אית לן למימר הא דאמרי' דציץ מרצה על אכילת לאו להתירן להאכל בטומאה הוא דתני אלא לדברים אחרים כגון הא דתנינן במנחות נטמאת אחת מן החלות או אחת מן הסדרים ר' יהודה אומר שניהם ישרפו וחכ"א הטמא בטומאתו והטהו' יאכל ואמר רב פפא עלה בציץ מרצה על אכילות פליגי רבנן סברי כיון דאלו נאכל והציץ מרצה עליהן כטהורין חשבינן להו הלכך אותם שלא נטמאו אינן נפסלין בטומאות אלא הטהורין נאכלין והטמאין נשרפין. וסוגיא דשמעתא נמי אהאי אורחא אית לן לאסוקה:

נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא חלב כו' אמר רב אם זרק הורצה ואע"פ שהבשר טמא אכילת פסחים לא מעכבא איני והכתיב איש לפי אכלו למצוה אבל לעכב לא והתניא במכסת מלמד כו' אמר רב דאמר כר' נתן דסבר כל ישראל יוצאין בפסח אחד וכי כל ישראל אוכלין מפסח אחד אלא ש"מ אכילת פסחים לא מעכבא ודחי' להא ודילמא שאני התם דאי ממשכי הני חזי להני ואי ממשכי הני חזי להני אלא הא ר' נתן דתניא נמנו עליו וחזרו ונמנו עליו ראשונים שיש להם כזית (חייבין לעשו' פסח) אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני האחרונים שאין להם כזית חייבין לעשות פסח שני ר' נתן אומר אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני שכבר נזרק הדם ש"מ לר' נתן אכילת פסחים לא מעכבא ומאי דוחקיה דרב לאוקמה למתני' דקתני אינו זורק לכתחלה הוא דאינו זורק הא אם זרק הורצה ואליבא דר' נתן דסבר אכילת פסחים לא מעכבא נוקמה אפילו דיעבד אם זרק לא הורצה דבעינן אכילת פסחים מעכבא [ובסוף שחיטת קדשים אמר רבא [בגליון רבינא] אכילת פסחים מעכבא] מדרבה בר רב הונא דאמר וכן ששמע אחר שקיעת החמה ואוקימ' ש"מ אכילת פסחים מעכבא ודייק רבא מדקתני אינו זורק ולא קתני נטמא הבשר והחלב קיים פסול ש"מ לכתחלה הוא דאינו זורק ואם זרק דאיעבד הורצה האי תנא סבר אכילת פסחים לא מעכבא:

ור' נתן האי איש לפי אכלו למה לי אמר לך בעינן גברא דחזי לאכלו ואי לא אכיל לא חיישינן והא דת"ר שחטו לאכליו לזרוק דמו שלא לאכליו הפסח עצמו כשר ואדם יוצא ידי חובתו נימא ר' נתן היא ולא רבנן אפילו תימא רבנן אין מחשבת אוכלין בזריקה והא דת"ר שחטו בטהרה ואח"כ נטמאו בעליו יזרק הדם בטהרה ואין הבשר נאכל בטומאה אינה לדברי הכל אלא במחלוקת שנויא ור' נתן היא ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן והא מתניתא בציבור היא דעבדו בטומאה ואמאי אין הבשר נאכל גזרה שמא יטמאו בעליו לאחר זריקה ויאמרו אשתקד זמנינו ואכלנו השתא נמי ניכול ואינהו לא ידעו דאשתקד נטמאו קודם זריקה ונזרק הדם והן טמאין והשתא בשעת זריקה טהורין הן ואין רשאין לאכלו בטומאה אחרי שנזרק הדם והן טהורין:

Rabbeinu Chananel on Pesachim 78b · Sefaria

מאירי

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם ובמוקדשין אינו כן אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם אמר הר"ם כבר ידעת כי קרבן פסח לא בא אלא לאכילה ולפיכך אם נטמא הבשר אינו זורק את הדם כי לא נסמוך אלא על אכילת בשר:

אמר המאירי נטמא הבשר פי' בקרבן הפסח הוא אומר כן שאם נטמא בשר הפסח אינו זורק את הדם אע"פ שהאימורין טהורים שהרי עיקרו אינו בא אלא לאכילה ואין כאן אכילה וז"ש הפסח בא בטומאה ונאכל בטומאה פירושה בקרבן צבור כגון שהיו רוב צבור או הכהנים או כלי שרת טמאין במת אבל זה ששאר הפסחים טהורים ושלו נטמא אינו בא ולא נאכל בטומאה אחר שאין שם אכילה ופי' בגמ' שלדעת חכמים אף זה אם זרק לא הורצה שאכילת פסחים מעכבת ומזקיקתו לפסח שני ואם נטמא החלב ושאר האימורין והבשר טהור זורק את הדם לכתחלה שהרי עיקרו לדבר הנאכל ממנו ובשאר קדשים אינו כן אלא אפילו נטמא בשר והחלב טהור זורק לכתחלה אף ביחיד כמו שביארנו למעלה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שפרשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אין הפסח נשחט אלא למנוייו ר"ל אותם שנמלכו להתמנות עליו כשהוא חי וכל ששחטו שלא למנוייו פסול וכן אין שוחטין אותו אלא לאוכליו אבל לא על שם בני אדם שאין ראוין לאכלו כגון חולה וזקן ואם עשה כן פסול שהאכילה מעכבת כמו שהתבאר:

מאחר שהאכילה מעכבת אין נמנין על הפסח אלא בכדי שיהא בו אכילת כזית לכל אחד מן המנויים ואם נמנו ביתר מכן לא יצאו וכן אין היחיד שוחט את הפסח לעצמו אא"כ ראוי לאכול את כלו ואם שחט פסול ואף בראוי לאכול את כלו מצוה לשחטו עם אחרים שנאמר יעשו אותו נמנו עליו בכדי שיש יתר מכזית לכל אחד יכולים להוסיף בחבורתם עד שלא נשחט ולא עוד אלא שהמנויים יכולים למשוך ידיהם מזה ולימנות על אחר הא משנשחט אין מושכין ידיהם ממנו ואין מוסיפין אחרים במנינם נמנו עליו בכדי שיש בהם יותר מכזית וחזרו ונמנו עמהם אחרים עד שאין עכשיו כזית לכל אחד אותם שנמנו עליו תחלה כראוי נמנו והם אוכלים ויוצאים אבל האחרונים נמנו שלא כראוי ואין אוכלין ונדחין לפסח שני:

שחטו לאוכלים על דעת שיעשה אחת משאר עבודות כגון זריקה וכיוצא בה לשם מי שאינו יכול לאכול או שעשה כן ר"ל ששחט לאוכלין וזרק שלא לאוכלים כשר שאין מחשבת אכילה פוסלת בזריקה כמו שביארנו בפרק ראשון ומ"מ היה הוא בריא בשעת שחיטה ובשעת זריקה חלה ואינו ראוי לאכול אין זורקין עליו ואין צריך לומר חולה בשעת שחיטה ובריא בשעת זריקה עד שיהא בריא משעת שחיטה עד שעת זריקה:

זה שביארנו במשנתנו שהפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה שטומאת מת דחויה בצבור ומקריבין פסחיהם ואוכלים דוקא שנטמאו קודם זריקת הדם אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם אינו נאכל הא נטמאו קודם זריקת הדם אע"פ שכבר נשחט בטהרה ונטמאו בין שחיטה לזריקה נאכל בטומאה מן הדין אלא שחכמים גזרו עליו כלל שלא ליאכל מחשש שמא יבאו לאכול אף כשנטמאו לאחר זריקה הא כל שנטמאו קודם שחיטה אין גזירה כלל:

Meiri on Pesachim 78b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה כי מודה בנטמא משום דציץ מרצה עכ"ל דמה"ט מחלק ר' יהושע בין נטמא ובין אבוד ושרוף דהכא ליכא לפרושי כפירש"י לעיל דטומאה הותרה דהא ביחיד קמיירי וק"ל:

בד"ה ולעכב לא כו' אבל כשאין לו אוכלין כו' סברא הוא דפסול כו' כיון דבשעת כו' אפילו אמחשבה עכ"ל ק"ק דע"כ ר"א דסבר לקמן לר"נ דלא בעי גברא חזי בזריקה אלא בשחיטה ע"כ לית ליה האי סברא וע"ק אברייתא דלקמן דחלים בשעת שחיטה וחולה בזריקה קאמר המקשה נימא רבנן ולא ר' נתן והיאך ס"ד למימר הכי הא כיון דבעי גברא חזי לאכילה ע"כ אפילו בשעת זריקה הוא כמ"ש התוספות הכא ודו"ק:

Chidushei Halachot on Pesachim 78b · Sefaria

חידושי רבי עקיבא איגר

תד"ה כי מוד' בנטמא דציץ מרצה תמוה לי הא קתני בברייתא ג"כ נפסל ויצא לחוץ לקלעים דבזה ל"ש ריצוי ציץ ואעפ"כ קאמר עלה ומודה ר"י דאם זרק הורצה:

Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 78b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

הָא אָמְרַתְּ, בְּצִיבּוּר אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מוֹדֶה.

קטע 2

אֶלָּא: רוֹאֶה אֲנִי דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדִיעֲבַד, וְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְכַתְּחִלָּה. דִּיעֲבַד — אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי מוֹדֶה הוּא, דְּקָתָנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם זָרַק — הוּרְצָה!

קטע 3

הָא בְּטוּמְאָה, הָא בְּאָבוּד וְשָׂרוּף. כִּי קָתָנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם זָרַק הוּרְצָה — בְּנִטְמָא, אֲבָל בְּאָבוּד וְשָׂרוּף לָא. כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדִיעֲבַד — בְּאָבוּד וְשָׂרוּף.

קטע 4

מַתְנִי׳ נִטְמָא בָּשָׂר וְחֵלֶב קַיָּים — אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמּוּקְדָּשִׁים אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם.

קטע 5

גְּמָ׳ אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: אִם זָרַק — הוּרְצָה. וְהָא בָּעֵינַן אֲכִילָה! אֲכִילָה לָא מְעַכְּבָא.

קטע 6

וְהָא כְּתִיב: ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ״?! לְמִצְוָה.

קטע 7

וּלְעַכֵּב לָא? וְהָתַנְיָא: ״בְּמִכְסַת״, מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַפֶּסַח נִשְׁחָט אֶלָּא לִמְנוּיָו. יָכוֹל שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו יְהֵא כְּעוֹבֵר עַל הַמִּצְוָה וְכָשֵׁר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ תָּכֹסּוּ״, הַכָּתוּב שָׁנָה עָלָיו לְעַכֵּב.

קטע 8

וְאִיתַּקַּשׁ אוֹכְלִין לִמְנוּיִין.

קטע 9

אֶלָּא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי נָתָן, דְּאָמַר: אֲכִילַת פְּסָחִים לָא מְעַכְּבָא.

קטע 10

הֵי רַבִּי נָתָן? אִילֵּימָא הָא רַבִּי נָתָן דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין בְּפֶסַח אֶחָד — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם״, וְכִי כָּל הַקָּהָל שׁוֹחֲטִין? וַהֲלֹא אֵין שׁוֹחֵט אֶלָּא אֶחָד! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין בְּפֶסַח אֶחָד.

קטע 11

דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי מִמַּשְׁכִי הָנֵי חֲזֵי לְהָנֵי, וְאִי מִמַּשְׁכִי הָנֵי חֲזֵי לְהָנֵי!

קטע 12

אֶלָּא, הָא רַבִּי נָתָן דְּתַנְיָא: נִמְנוּ עָלָיו חֲבוּרָה אַחַת, וְחָזְרוּ וְנִמְנוּ עָלָיו חֲבוּרָה אַחֶרֶת, רִאשׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כְּזַיִת, אוֹכְלִין — וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, אַחֲרוֹנִים שֶׁאֵין לָהֶם כַּזַּיִת, אֵין אוֹכְלִין — וְחַיָּיבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

קטע 13

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵלּוּ וְאֵלּוּ פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שֶׁכְּבָר נִזְרַק הַדָּם.

קטע 14

אַכַּתִּי: דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי מִמַּשְׁכִי הָנֵי חֲזֵי לְהוּ. אִם כֵּן, לִיתְנֵי: הוֹאִיל וּרְאוּיִים לִימָּשֵׁךְ, מַאי ״שֶׁכְּבָר נִזְרַק הַדָּם״? שְׁמַע מִינַּהּ בְּדָם תַּלְיָא מִילְּתָא, אֲבָל אֲכִילָה לָא מְעַכְּבָא.

קטע 15

מַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַב דְּמוֹקֵים לַהּ מַתְנִיתִין לְכַתְּחִלָּה, וְרַבִּי נָתָן? נוֹקְמַהּ כְּרַבָּנַן, וַאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא! רַב מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ: אַמַּאי (תָּנֵי) ״אֵין זוֹרֵק אֶת הַדָּם״? לִיתְנֵי ״פָּסוּל״. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: ״אֵין זוֹרֵק״ — לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל דִּיעֲבַד שַׁפִּיר דָּמֵי.

קטע 16

וּלְרַבִּי נָתָן, ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ״ לְמָה לִי? דְּבָעֵינַן גַּבְרָא דַּחֲזֵי לַאֲכִילָה.

קטע 17

מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שָׁחֲטוּ לְאוֹכְלָיו וְזָרְקוּ דָּמוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — הַפֶּסַח עַצְמוֹ כָּשֵׁר, וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ. כְּמַאן? נֵימָא רַבִּי נָתָן הִיא, וְלָא רַבָּנַן?

קטע 18

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, אֵין מַחְשְׁבֶת אוֹכְלִין בִּזְרִיקָה.

קטע 19

מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה חוֹלֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְחָלִים בִּשְׁעַת זְרִיקָה, חָלִים בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְחוֹלֶה בִּשְׁעַת זְרִיקָה. אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עָלָיו, עַד שֶׁיְּהֵא חָלִים מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה. כְּמַאן? נֵימָא רַבָּנַן הִיא, וְלָא רַבִּי נָתָן? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי נָתָן, גַּבְרָא דַּחֲזֵי לַאֲכִילָה בָּעֵינַן.

קטע 20

מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שְׁחָטוֹ בְּטׇהֳרָה, וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים — יִזָּרֵק הַדָּם בְּטׇהֳרָה, וְאַל יֵאָכֵל בָּשָׂר בְּטוּמְאָה. כְּמַאן?

קטע 21

אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבִּי נָתָן הִיא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן הִיא. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּצִיבּוּר, דַּאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה נָמֵי עָבְדִי.

קטע 22

אִי בְּצִיבּוּר, אַמַּאי אֵין הַבָּשָׂר נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ הַבְּעָלִים לְאַחַר זְרִיקָה, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד לֹא נִטְמֵאנוּ וְאָכַלְנוּ? הַשְׁתָּא נָמֵי נֵיכוֹל. וְלָא יָדְעִי דְּאֶשְׁתָּקַד כִּי אִיזְדְּרִיק דָּם, בְּעָלִים טְמֵאִים הֲווֹ, הַשְׁתָּא בְּעָלִים טְהוֹרִין הָווּ.

מסכת פסחים דף ע״ח עמוד ב׳

מסכת פסחים דף ע״ח עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

חידושי רבי עקיבא איגר

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

לשון המקור