מסכת פסחים דף ס״ה עמוד ב׳

דם שהנפש יוצאה בו דם קילוח שה' דמים הם בפרק דם שחיטה:

אלא ר' יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם הלכך לא בטיל ההוא דאישתפיך ובכל פורתא דמטי מיניה למזבח זריקה היא ומיתכשר ומילתיה דרבי יהודה בזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו דקתני גבי דם זבחים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב בדם בהמת חולין או בדם חיה רואין את הפסול כאילו היה מים ואם יש בכשר כדי להיות בהן מראית דם כשר ואם לאו פסול ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם:

תניא גרסינן:

לדבריכם למה פוקקין את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאים בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערבי פסחים בשלמא לדידי כדי שלא יצא כל דם הנשפך וכשמילא כוס התערובות נמצא מכולם בתוכו ואם נשפך אחד מהן בלא זריקה נמצא זורק ממנו:

והא קא הוי חציצה בין רגליהן לרצפה דתנן בזבחים (ד' טו:) עומד על הכלי או על גבי רגל חבירו פסול דבעינן לעמוד לשרת ואין זה עמידה:

חוצץ לענין טבילה תנן:

מיתווסי מתלכלכין בדם:

מדו ולבש הכהן מדו בד:

אטו במגס גופיה מקטר ליה רש"י מוחקו משום דבמנחות לא פריך דתניא בכמה דוכתי ומקטירה בכלי שרת וכן מוחק בפ' שני שעירי (יומא סז:) ואין צריך להגיה הספרים דבריש פר' שני דסוטה (ד' טו.) פריך גבי מנחות כי האי גוונא דקתני התם ומעלה ומקטירה בכלי שרת ופריך ובכלי שרת מקטר ליה אימא להקטירה ומשום דהתם פריך ומשני לא פריך לה במנחות והא דפריך הכא גבי אימורים אע"ג דכבר פריך בפרק שני שעירי (יומא ד' סז:) משום דהתם בפרים והכא בכבשים ומיהו יש ספרים דגרסי בברייתא דסוטה מעלן ומקטירן בכלי שרת ומולחן ונותן ע"ג האשים ופריך מקטירן בכלי שרת ס"ד פי' וכי כמו שהוא בכלי שרת מקטירן והא לא מלחן ומשני להקטירן פירוש אחר מליחה ולפי זה יתכן פרש"י ור"ת מפרש דגבי מנחה לא שייך למיפרך דשייך למיתני ומקטירן בכלי שרת כיון שהיא כבר בכלי שרת שהיא נתונה שם להתקדש אבל נתנם במגס משמע שבא לומר שבתוך המגס מקטירם:

מתני' אלו דברים זריקת דמו תנא אגב שחיטתו וקשה לר"י אמאי לא תני נמי הפשט עורו דדחי שבת כדתנן בפירקא דלעיל (פסחים ד' סד.) י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט ותירץ ר"י משום דהוי בכלל הקטר חלביו שאינו יכול להפשיט אלא עד החזה לרבי יוחנן בן ברוקה בפ' כל כתבי (שבת ד' קיו:) ואפילו רבנן דפליגי עליה לא שרו להפשיט כדרכו אלא עד החזה והשאר מפשיט וחותך בחתיכות קטנות כדאמרינן התם לא צריכא דשקיל לה בברזי:

מה ראיה רשות למצוה משמע דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יו"ט אסירי לר' אליעזר והקשה ר"ש כהן דבריש תולין (שבת ד' קלז:) אמרינן דרבי אליעזר עדיפא מדר' יהודה ושרי אפי' מכשירי דאפשר מערב יו"ט ותירץ לו ר"י דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא דמיא מלאכה כולי האי:

ואסיקנא דדם לה אינו חוצץ דתניא הדם והדבש והחלב יבשים חוצצין לחין אין חוצצין והנה כיון שהוא זה הדם לח אין חוצצין ברגליהן [ומקשינן] הלא מטנפי מן הדם בגדי הכהנים ואמרינן דמדלו להו פי' שהיו מגביהין בגדיהם מעט שלא יטנפו מן הדם איני והתניא מדו בד כמדתו שלא יחסר ולא יותיר ושנינן לא היו מגביהין בגדיהם [אלא] בהולכת אברים לכבש דלאו עבודה היא כו' ואסקינא בהולכת אברים והולכת דם היו מהלכין על האצטבאות:

כיצד תולין ומפשיטין אונקלאות של ברזל כו' פי' מגיס כמין קערה שנותן בה החלבים כדמתרגמינן קערה מגיסתא.

תאנא כל אחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו אמר רב עיליש (כזית) [טייעות]:

הדרן עלך תמיד נשחט.

אלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטה וזריקה ומחוי קרביו והקטרת חלביו צלייתו והדחת קרביו כו'. פי' מיחוי קרביו היא שירקא דמעייא והוא כמו שומן רך שדומה למוח וקרוב להיות רעי ועל זה השומן שדומה למוח נקרא מיחוי קרביו:

כבר ידעת שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין בשר הכהן לבגדי כהונה אפילו נימא אחת חוצצת ופוסלת וכן בין רגלו לרצפת העזרה ומ"מ הדם אינו חוצץ בכך כל שהוא לח שכך אמרו לענין חציצת טבילה הדם והדיו והדבש והחלב יבשין חוצצין לחים אינם חוצצים וכן כל שהוא מהלך על האצטבאות שבעזרה הרי הוא כהולך בקרקע העזרה וצריך שיהיו בגדי כהונה כמדת הלובשן לא פחות ולא יותר ואם היו ארוכים יותר מדאי או קצרים יותר מדאי ועבד בהם פסל אלא שבארוכים כל שהגביהן באבנט עד שנעשו כמדתו כשרה:

הולכת עצים למערכה אינה עבודה וכשרה בזרים כהפשט ונתוח אבל הולכת אימורין למזבח או הולכת איברי עולה לכבש והולכת דם עבודה היא וצריכה כהן ואצ"ל בהקטרה וזה שאמרו נתנו במגיס והקטירן כבר ביארנו במשנה שעל הכהן הוא אומר שאע"פ שהנתינה במגיס היה אפשר לעשותה ע"י זר ההקטרה צריכה כהן ופירושה נתנן אפילו זר במגיס ומקטירן הכהן ולדעת זה אנו גורסין נתנן במגיס והקטירן הקטירן ס"ד כלומר שהרי זר הוא כמו שביארנו במשנה ותירץ נתנן במגיס להקטירן ע"י הכהן ומ"מ יש גורסין נתנן במגיס וכו' במגיס הוא מקטיר להו בתמיהה כלומר והרי הולכת אימורין ואיברים צריכים שיגיעו מיד הכהן למזבח ואין שם כלי שבמנחה הוא שאמרו שקומצה טעון כלי שרת להביאו בו למזבח כמו שביארנו במס' סוטה אבל אימורים ואיברים דוקא ביד ומ"מ יש חולקין שאין צריכה יד ואף ע"י כלי מותר אלא שמ"מ הוא מקשה שנראה מכאן שתיכף שנתנם במגיס יהא מקטירם והרי צריכים מליחה וי"מ במגיס מקטיר להו כלומר שהרי אינו כלי של הקטרה ותירץ להקטירן וכו' כלומר אם ע"י מליחה אם לכונת נתינתם בכלי אחר הראוי להקטרה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שני בעזרת הבורא:

אלו דברים וכו' כבר ביארנו בתחילת המסכתא שהחלק הראשון שבה הוא לבאר ענין שחיטת הפסח והקרבתו וקצת דברים שבחגיגה הבאה עמו וביארנו קצתם בפרק ראשון וזה הפרק אמנם יסוד ענינו להשלים ביאור זה החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בדברים שדוחים את השבת ודברים שאין דוחין אותו השני בחגיגה הבאה עמו השלישי בענין השחיטה שהיא דוחה שבת שאם שחטו על צד שאין השחיטה ראויה חייב עלי' וביאר איזו היא שחיטה שאינה ראוי' לענין זה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה על הדרך שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו וזריקת דמו ומחוי קרביו והקטרת חלביו אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינן דוחין ר' אליעזר אומר דוחין אמר הר"ם אמר השם ית' בקרבן תמיד במועדו וכמו שהיה התמיד קרב בשבת כמו שכתו' בפ' על עולת התמיד יעשה ונסכו כמו כן קרבן פסח היה קרב בשבת ומחוי קרביו פירושו שיוציאו מהם הרעי ומה שאמר חתיכת יבלת הוא שיחתוך אותו בכלי אם יש שם יבלת אבל בידו מותר לחתכה בשבת כאשר נתבאר בסוף ערובין הרכבו והבאתו היא מלאכה לפי שהוא משאוי לדעת חכמים אבל לדעת בן בתירא אינו משאוי כאשר נתבאר מדעתו בפרק הרביעי מזאת המסכתא והבאתו מחוץ לתחום הוא גם כן אסור דאורייתא אצל ר' עקיבא שהוא סובר איסור תחומין דאורייתא ור' אליעזר סבר איסור תחומין דרבנן והחי נושא את עצמו ואפי' בהמה כבן בתירא ולפיכך הם אלו הדברים לפי סברתו כולן משום שבות בלבד אמר ר' אליעזר מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שהן משום שבות לא ידחו את השבת אמר לו ר' יהושע יום טוב יוכיח שהתיר בו משום מלאכה ואסר בו משום שבות אמר לו ר' אליעזר מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה ר' יהושע סובר שמחת יום טוב מצוה ואנו נבטל שמחת יום טוב כשיהנה באותה שמחה דבר שיהיה אסור משום שבות כגון הנגון בתופים ובמחולות ובכנרות ובצלצלים שכל זה אסור ביום טוב אע"פ שהוא מצוה אצלו ולפיכך היה נכון אצלו להשיב ולומר יום טוב יוכיח השיב ר' עקיבא הזיה תוכיח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת אף אתה אל תתמה על אלו שאע"פ שהן מצוה והם משום שבות לא ידחו את השבת ירצה באמרו הזאת מי חטאת המחוייבת לטומאת מת בשלישי ושביעי כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו וכמו כן אם יחל שביעי שלו יום שלשה עשר ויהיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקריב קרבן אמר לו ר' אליעזר ועליה אני דן מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת הזיה שהיא משום שבות לא תדחה את השבת אמר לו ר' עקיבא [או] (אימר) חלוף מה אם הזיה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת אף שחיטה שהיא משום מלאכה לא תדחה את השבת ור' אליעזר סבר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל קרבן פסח כי אם ישאר למחרתו שהוא יום ארבעה עשר והוזה עליו וטבל אסור לו להקריב פסח כמו שיתבאר אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בין הערבים במועדו בין בחול בין בשבת אמר לו הבא לי מועד לאלו כמועד בשחיטה כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת שחיטה שאי אפשר לעשות מערב שבת דוחה את השבת והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו' ופרטי הענין סובבים על דבר זה שכל מלאכה שלא היה אפשר לו לעשות מבערב שבת או שאי אפשר להמתינה עד הערב דוחה שבת אף מלאכה גמורה שכך למדוה בגזרה שוה ממה שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואמר בעולת התמיד שבכל יום תשמרו להקריב לי במועדו מה במועדו האמור בתמיד דוחה שבת וכדכתיב בקרבן מוסף שבו על עולת התמיד יעשה אף במועדו האמור בפסח דוחה שבת מיהא בדברים שלא היה אפשר לעשותם מבערב או שאי אפשר להמתין עד הערב ומכאן הוא מתחיל בפרטים אלו ואמר אלו דברים בפסח דוחים את השבת שחיטתו וזריקת דמו שהרי לא היה אפשר בהן מאתמול שזמנם קבוע ליום ארבעה עשר ואי אפשר להמתינם עד הלילה שהרי עבודה הן וצריכות יום כדכתיב ביום צוותו ומיחוי קרביו ר"ל נקיבת המעיים בסכין להוציא הפרש מתוכן שאם יניחנה עד הלילה יסריח והקטר חלביו ר"ל הקטר האימורין ואע"פ שזו אפשר להמתינה עד הלילה שהרי הקטר חלבים ואימורים כל הלילה מ"מ חביבה מצוה בשעתה ועיקר מצותה ביום הוא ודוחה שבת בין בפסח בין בתמידין ומספין אלא שבדיעבד כשרה כל הלילה:

אבל צלייתו אינה דוחה שבת שהרי אפשר לו להמתינה עד הלילה וכן הדחת קרביו עד שיצא הפרש יכול הוא להניחם עד הלילה בלא חשש סרחון וכן הרכבתו על כתפו להביאו לעזרה דרך רה"ר אע"פ שירושלים דלתותיה נעולות בלילה ואינה אלא כרמלית אינו דוחה שבת שאע"פ שאמרו אין שבות במקדש אף לזרים לא אמרוה אלא בעזרה אבל במדינה לא והרי היה אפשר לו להביאו מבערב או שינהיגנה במוסרה וכן הבאתו מחוץ לתחום כלומר שלא בהבאה על כתף אלא בהנהגה שאין כאן איסור הוצאה אלא איסור יציאה חוץ לתחום שאע"פ שאין תחומין מן התורה בכל שבתוך שלש פרסאות אינה דוחה שבת ואצ"ל בחוץ מג' פרסאות שהוא תחום תורה וכן אצ"ל הבאתו מחוץ לעיר על כתפו שיש בו איסור הוצאה מן התורה שלא אמרו חי נושא את עצמו אלא באדם שאינו כפות אבל אדם כפות ובהמה חיה ועוף אפילו מותרין לא נאמר בהם חי נושא את עצמו:

בפירש"י בד"ה הזאה תוכיח כו' דהכי שמע ליה ר' עקיבא כו' עכ"ל כצ"ל מפי' הרע"ב ור"ל דלכך פסיקא ליה לרע"ק בהזאה טפי משום דהכי שמע ר' עקיבא מר"א רבו ור"א גמריה אתעקר ליה כדמסיק לקמן וק"ל:

בתוס' ד"ה זריקת דמו תנא אגב וכו' קשה להם לתוס' אמאי תנא זריקת דמו פשיטא דדחי שבת דהא אינה מלאכה של כלום היא ותירץ שתנא אגב וכו':

גמ' במגיס להקטירם צ"ל והקטירן: