מסכת פסחים דף נ״א עמוד א׳

דסרכי מילתא של קולא ומזלזלין יותר:

הנך אינשי נמי כיון דלא גמרי:

סרכי מילתא קושיא היא דאתו לאימנועי מחלה אף מדגן:

המפריש מן האורז על הדגן אוכל טבלים דלא חל השם על האורז ולא ניתקן הדגן והמפריש מן הדגן על האורז מאכיל טבל לכהן שאין השם חל על הדגן בשביל האורז שהרי אינו מחוייב ונמצא שאין זו חלה אלא טבל:

רוחצין שני אחים כאחד ואין כאן משום פריצות דנימא מתוך שמצוין יחד ועכשיו רואין ערומים זה את זה נותנין עין איש באחיו למשכב זכור:

ואין רוחצין כו' כלומר אין נוהגים שני אחים לרחוץ כאחד:

בכבול מקום:

קורדקיסין אשקפונ"ש (אישקפינ"ש: נעליים קלות) רחבים ולא חיישינן דילמא משתלפי ואתי לאייתוינהו ארבע אמות ואין דרך בני בירי לצאת בקורדקיסין שהן נוהגין בהן איסור:

דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב וא"ת והיכי אתי למיטעי תיפוק ליה דמפריש ממין על שאין מינו וי"ל דבבלול איכא למיטעי דלית ביה משום מין על שאין מינו כדפי' בפ' כל שעה (לעיל פסחים לה.) ואיכא למיחש שתהא עיסה רובה אורז במקום אחד ויפריש מאותו צד על צד אחר:

אי אתה רשאי להתירן בפניהן תימה א"כ היאך התיר ר' בית שאן בפ"ק דחולין (דף ו:) ותירץ רבינו נסים במגילת סתרים דהאי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור היינו שיודעים שהן מותרים והם רוצים להחמיר על עצמן וכן משמע לישנא דברים המותרים אבל דברים שנוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר בפניהם וכן משמע בהדיא בירושלמי וא"ת א"כ אמאי קאמר דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כיון דידעי שהוא פטור וי"ל דלאו כ"ע ידעי וא"ת דמשמע דווקא בבני המדינה או בכותאי אינו רשאי להתיר אבל בפני חכמים או שלא בפניהם מותר ואמאי והא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ואור"י דמתניתין איירי במנהג חשוב שהנהיגו ע"פ ת"ח והכא מיירי שנהגו בני המדינה מעצמם וכן הנהו דמייתי ודאייתרא דלקמן קים ליה דהוי מנהג חשוב ור"י מסתפק במנהג שאינו חשוב דיכולין להתיר בפני ת"ח אם יכול להתיר להם כדמשמע לקמן ולא רצו לומר להם מותרים אתם משום דבני המדינה חשוב להו ככותאי אבל לתלמידים משמע שהיו אומרים מותרין אתם או דילמא יכול להתיר לעצמו בפניהם אבל להם אינו יכול להתיר וה"ק לא רצה לומר להם מותרים אתם ומה שהחמרתם לא מחמת איסור אלא מחמת מנהג שטות ולתלמידים היה מתיר לעצמו בפניהם אבל לא להם ורשב"א אומר דלא קשה ממתני' דרב אשי דמוקי מתני' באין דעתו לחזור ובכותאי אפילו דעתו לחזור אסור ולאביי דמוקי ה"מ מבבל לא"י אבל מא"י לבבל עבדינן כוותייהו ובכותאי אפילו מא"י לבבל אסור והנהו נמי דמייתי הוו מא"י לבבל:

כיון דאנן כייפינן להו וכו' קשה לר"ת דבפ"ק דסנהדרין (דף ה.) אמר פשיטא מהכא להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק משמע דבני בבל עדיפי ותירץ דה"מ לאפקועי ממונא אבל לענין איסור והיתר וסמיכה בני א"י עדיפי שלומדים תורה ברבים ואמרינן (ב"ב דף קנח:) אוירא דארץ ישראל מחכים.:

עבדינן כוותייהו לא עבדי כוותייהו ה"ל למימר ומשום פ"ק דחולין (דף יח:) נקט הכי דקאמר התם כי סליק רבי זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל ופריך ולית ליה לרבי זירא נותנין עליו חומרי מקום וכו' ומשני אביי הני מילי וכו' אבל מבבל לארץ ישראל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו:

רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה ובחולין נמי מתרץ רבי זירא אין דעתו לחזור הוה קצת קשה דהשתא לצדדין קתני וחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור וחומרי מקום שהלך לשם באין דעתו לחזור:

בני חוזאי נהגו להפריש חלה מן האורז שאינו חייב בחלה ואסקינ' אמר רב אשי חזינן אי רובא דבני חוזאי אורז אכלי לא ניכלה זר באנפייהו כי היכי דלא תשתכח תורת חלה מינייהו ואי רובא חיטי ושערי אכלי ניכלה זר להאי חלת האורז באפייהו כדי שיתברר להם שאין בה תורת חלה דחיישינן דלמא אתו לאפרושי חלה מן עיסה של אורז על עיסה של חטין דאתו למימר כיון שכלן חייבין בחלה מין אחד מהן זה פוטר את זה:

גופה דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אוקמה רב חסדא בכותאי מאי טעמא משום דסרכי אומרין הלא דבר פלוני היינו נוהגין בו איסור והיה מותר כן גם דבר זה מותר הוא ויבואו להתיר האיסור לפיכך כל דבר שנהגו בו איסור אין מתירין אותו להם ולאו כותאי בלבד אלא אפי' מקום שאינן בני תורה וחיישינן כי האי גונא אין מתירין להם כגון כבול שנהגו שלא לרחוץ שני אחים כאחד ונכנסו יהודה והלל בני ר"ג לרחוץ כאחד ולעזה עליהם כל המדינה אמרו לא ראינו כך מימינו ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר מותרים אתם וכן בבירי נהגו שלא לצאת בשבת בקורדקייסין פי' מנעל שאין לו עקב והוא סנדי ויצאו יהודה והלל בקורדקייסין בשבת ולעזה המדינה עליהם כו' וכן בעכו נהגו שלא לישב על ספסלי גוים בשבת ונזדמן לרשב"ג וישב בשבת בעכו על ספסלי גוים שיש להם בחנויות ולעזה עליו המדינה וכו' הנה אלו כלן לא רצו לומר להם מותרין אתם ושני' בני מדינות נמי כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו אתו למסרך ולהתיר כמו שאמרנו על הכותים. שני אחים מאי טעמא כדתניא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו והוא הדין לבעל אחותו וגזרו על שני אחים כאחד משום בעל אחותו:

תנא תלמיד לא ירחוץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר ירושלמי ר' אלעזר בשם ר' אבון כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטעה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שמותר ונוהג בו באיסור נשאל ואין מתירין לו. כל הדברים תלוי אותן במנהג נשים דנהגן דלא למעבד עובדא ביומא דירחא מנהגא דלא עבדי באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ובשני ובחמישי עד דתתפני תעניתא מנהגא:

כי אתא רבה בר בר חנה בבבל אכל השומן דאייתרא דנהגו בבבל איסור כדגרסינן באלו טרפות [דף נ] דאקשתא של קיבה כ"ע לא פליגי דאסור והוא החלב שעליה מלמעלה דאייתרא אויא א"ר אמי מקמצין והכא בבבל נהגו בו איסור שמעיה דר' חנינא הוה קאי קמיה [דר' חנינא] אמר קמוץ (יהבו ליה) [והב לי] דאיכול חזייה דהוה מחסם א"ל בבלאי את (פום) [תפוס] שדי עול לגבי רבה בר בר חנה רב אויא ורבה בר נתן כדחזנהו כסייה להא דאיתרא דהוה אכיל ליה אמר להו אביי כותאי שוינכו שאין מתירין בפניהם דברים שנהגו בהן איסור ורבה בר בר חנה היכי עביד הכי והתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם והנה בבבל שהוא שם עתה איסור היו נוהגין בה ופריק רב אשי דעתו לחזור הוה ומי שדעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי אותו מקום שהלך לשם.

אמר ליה רבה בר בר חנה לבריה אני שראיתי את ר' יוחנן דאכל דאיתרא כדאי הוא ר' יוחנן למסמך עליו בפניו ושלא בפניו אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני מכלל שהבא מכח אחר שיראה מי שעשה מעשה אע"פ שהוא עושה כמותו אחרים אין סומכיו עליו בפניו וכל שכן שלא בפניו.

גופא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם והא דאמרינן בפ"ק דחולין שאכל ר' מאיר עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו דהתם מנהג בטעות היה שהיו סבורים שחייבים לעשר ובמנהג בטעות רשאי להתירם בפניהם ומתניתא דהכא שהיו יודעים שהם מותרים לגמרי אלא שנהגו להחמיר על עצמם ובהא אין רשאי להתירם בפניהם וכן אמרו בירושלמי כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו ע"כ. והא דתניא אי אתה רשאי להתירם בפניהם כתב הרי"ט ז"ל לנהוג היתר בפניהם והקשה הרי"ט ז"ל דמשמע דשלא בפניהם מותר לנהוג היתר והיכי איפשר דהא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ועוד האריך ונשא ונתן בענין והתוס' כתבו דבמנהג התפוס להחמיר יש דינין חלוקים במנהג החשוב והוא שנהגו בני העיר על פי תלמידי חכמים ותלמידי חכמים עמהם בזו נותנין עליו לעולם חומרי מקום שהלך לשם כשאין דעתו לחזור ואפי' שלא בפניהם ואפי' במקום תלמידי חכמים דליכא משום סירכא דמנהג חשוב בזה יש בביטולו גרם מחלוקת ואין לו היתר אלא חוץ לעיר וחוץ לתחום והיינו מתניתין דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואתי' בכל ענין אבל ברייתא במנהג שאינו חשוב כגון שנהגו בני עיר מעצמן ובהא רשאי לנהוג היתר שלא בפניהם: וכתב הרי"ט ז"ל וזה היה נראה יותר טעם נכון מכל מה שאמרנו אבל עדיין אין הדבר מחוור כל הצורך כיון דמתנתא ומתני' סמכו (נ"ל דחסר כאן איזה תיבות) הוה ליה לפרושי ועל כל פנים צריכין אנו למודעי לדברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דמתני' דהדר תני אל ישנה אדם מפני המחלוקת מילתא פסיקא הוא ואף בשדעתו לחזור ואפי' כלם חכמים יודעים את התורה ואפי' בחדרי חדרים ובהא אתיא רישא דמתני' וסיפא בחד גוונא דרישא מיירי בחד צד במקום דליכא חשש מחלוקת ואזלינן לאביי בתר ארץ ישראל ולרב אסי בתר עיקר עירו והדר קתני כי מפני המחלוקת אין לשנות בשום ענין מחומרי מקום שהלך לשם וביאור דברים אילו כי המנהגות על שלשה דרכים דכל שהוא מנהג בטעות נשאל ומתירין לו כדברי הירושלמי ואפי' בכותאי נמי כיון דנשאלין ומראין שהלכה נוספת בידם ומכל מקום אין נוהגים היתר בפני כותיים וכיוצא בהן שאינן בני תורה והיינו מתניתא דקתני דברים המותרים דלהתירם בפניהם אינו רשאי אבל להתירו להם אפשר כשנשאלו וגם כשלא נשאלו מתירים להם בעל כרחם כשיש במנהגם חשש גרם איסור וכההיא דבית שאן וזו אינה ענין למשנתנו כלל ולא היה צריך לפרושי דפשוט הוא דבמנהג בטעות לא שייך חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם שאפי' לבני העיר עצמן היה לנו להתיר אי לאו דהנהו כותאי ואין לנו אלא להשמר מסירכא דידהו שלא יחטאו על ידינו והיינו שלא לנהוג היתר בפניהם: והדרך השני היה מנהג שאינו בטעות אלא שרצו להחמיר על עצמן בין על פיהם בין על פי תלמידי חכמים והדבר ההוא הוא מותר מן הדין בלא שום מחלוקת דעלמא כערבי פסחים קודם חצות ואפי' יש בדבר מחלוקת אלא שהאוסר יחיד כנגד הרבים וכיוצא בו כל שנהגו בדבר להחמיר והוא שידעו שהוא מותר מנהגם שריר וקיים ואפי' כלם חכמים יודעים את התורה אין מתירין להן וההולך לשם אינו נוהג שום היתר ואפי בחדרי חדרים ואפי' דעתו לחזור שכל כיוצא בזה יש לחוש למחלוקת וזו היא משנתנו דקתני מלתא פסיקא אהא בכל צד ובכל ענין שלא ישנה מפני המחלוקת ואתיא כולה בחדא גונא כשדעתו לחזור אין לו היתר אלא חוץ לתחום: ויש עוד מנהג שלישי בינוני בין שנים אילו והוא שנהגו איסור בדבר לא בתורת חומרא אלא שטעו בלבד שאין טעותו מוכחתו שהוא דבר הראוי התלוי במחלוקת שיקול הדעת כגון ההיא וכיוצא בזה נתנו רמז ברישא דמתני' שאם אין דעתו לחזור נוהג כמותם אליבא דרב אשי ואי לאו נוהג כמנהג מקומו ואליבא דאביי דתולה הדבר בארץ ישראל וטעם חלוקים אילו מפני שאין בזה מפני המחלוקת שכבר יודעים הם שמנהגם דבר מחלוקת חכמים הוא וכי אין מנהגם מכריע ההלכה והעושה שלא כמנהגם דבר מחלוקת חכמים הוא ומנהגם אינו משום אותם טועים בדבר משנה אלא טועים בשיקול הדעת ואין בזה קלון כיון שאין הדבר מוכרח ומ"מ מדפייסה רבה בר בר חנה ואמרינן בכותאי שמעין שאף בזה ראוי היה שלא לנהוג היתר בפניהם במקום כותיים אבל במקום תלמידי חכמים נוהג היתר בפרהסיא בפניהם ומ"מ ודאי אין מתירין להם אפי' כשנשאל דכיון שיקול הדעת תופס בדבר מנהג להחמיר ונשאר לנו לפי מאי דאמרינן לקמן סבר כדרב ספרא במדבר והתם מותר והיתר גבי עובדא דרמי בר חמא אמרו חוץ לתחום אכלינהו כולא חדא מילתא היא ודייקא בלישנא הרי הוא מסתמא דיישוב תוך לתחום ומדבר חוץ לתחום אי נמי דהתם דלא נהגו אלא בפום ברייתא נקט חוץ לתחום דבחוץ לתחום סגי אבל הכא שפשט מנהג יו"ט שני בכל צריך שיהא חוץ לתחום לכל מדבר והיינו מדבר מה היא סתם ע"כ לרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל:

וכתב עוד ז"ל והדבר פשוט שאין משנתנו וכל גמרא ועובדא אלא במנהג להחמיר אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפי' היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא שופט שהוא בימינו ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי איפשר לו להעלו נהי דליכא הכא משום סירכא דכותיים דאי מסתברא להחמיר מסתרכי אפי' הכי כיון שאינן בני תורה ואין בחבירו יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהא בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט ואם הטענה מוכרע אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה':

בני אדם שהיו נוהגים במנהג שיש באותו מנהג חשש איסור אע"פ שמנהגם מ"מ חומרא הוא הואיל ואפשר לבא ממנו לידי מכשול אין חוששין לו ומבטלין אותו בפניהם מעתה כבר ידעת שעיסת האורז פטורה מן החלה מקום שאינן בני תורה שנהגו להפריש חלה מן האורז רואים אם רובם אוכלים אורז מניחים מנהגם במקומו שאם נזיזם ממנו תורת חלה משתכחת מהם ואם רובם אוכלים מחמשת המינים מסלקים אותם ממנהגם שמא יבאו מזה להפריש ממנה על התבואה ונמצא מן הפטור על החיוב ועיסתם טבל בידם או מן התבואה עליה ונמצא מן החיוב על הפטור וחלתם טבל ביד כהן ושמא תאמר אף בחמשת המינים נחוש עליהם שמא יפרישו ממין על שאינו מינו אפשר שמחמשת המינים הואיל וכתובים הם בהדיא הכל יודעים שקצתן מינים בפני עצמן אבל אורז ודוחן וקטניות סבורים הם שבטלים הם אצל איזה מחמשת המינים ליקרא מינו לתרום מזה על זה:

היו נוהגים בדבר שאין בו חשש לבא ממנו לידי מכשול אם היה המנהג בטעות והוא שהיו סוברים בו שהוא אסור מתירין אותו בכל ענין ואין חוששין לו אבל אם היו יודעין בהיתרו ואעפ"כ נהגו בו איסור מנהג הוא ואסור לבטלו להם והוא שאמרו בתלמוד המערב כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל שיודע שהוא מותר ואעפ"כ נהגו בו איסור נשאל ואין מתירין לו וזה שאמרו נשאל ומתירין לו לא סוף דבר על ידי שהם שואלין בה אלא אף בלא שאלה כן ומתוך שבסופה אמרו נשאל ואין מתירין לו כלומר שאף על ידי שהוא שואל בכך אין מתירין נקט ליה רישא בנשאל:

ודברים אלו ענינם להתירם או שלא להתירם לבעלי המנהג אבל להתיר לעצמנו אותו דבר שנהגו בו איסור במקומם ובפניהם אם אינם בני תורה אסור לזה שבא במקומם לאכלו בפניהם אחר שאינו מנהג טעות שחוששין להם [שיבואו] לדמות דבר לדבר ולהקל בדברים האסורים ושלא בפניהם מותר אע"פ שהוא במקומם ואם הם בני תורה אף בפניהם מותר ומ"מ דוקא בשזה שבא דעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור נוהג כמותם בין לאיסור בין להיתר ודבר זה בשדעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו למטה ברבה בר בר חנא דאכל דאייתרא והקשו עליו מחומרי מקום שהלך לשם ותירץ בה משום דדעתו לחזור הוה ובשאין דעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו בראשון של חולין י"ח ב' כי סליק ר' זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל וכשהקשו לו ממקום שיצא תירץ בה דלא היה דעתו לחזור א"כ במה אמרו במשנתנו נותנין לו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך הרי אם דעתו לחזור אין לו אצל חומרי מקום שהלך כלום אלא במקום עמי הארץ ובפניהם ומשנתנו סתם נאמרה ואף במקום תורה ואם שאין דעתו לחזור הרי אין לו אצל חומרי מקום שיצא כלום נראין הדברים בשדעתו לחזור ואינו מתכוון לקבוע דירה כאן אלא שמ"מ אין דעתו לחזור אלא לאחר שלשים שמאחר שדעתו להתעכב שם שלשים יום הרי הוא בדין בבי העיר בקצת ענינים וכן הוא ממקום שלו אחר שיחזור לאחר שלשים וראוי לחומרי שני המקומות אבל אם אין דעתו לחזור אלא שרוצה להתעכב כאן לקביעות דירה פקע ממנו מנהג מקומו לגמרי כמו שביארנו ונמצא לדעת זה שכל שדעתו לחזור תוך שלשים אין לו חומרי מקום שהלך כלל אלא בשאינן בני תורה ובפניהם על הדרך שכתבנו ואם אין דעתו לחזור אלא שבא לקבוע דירתו כאן אין לו חומרי מקום שיצא כלל ואם דעתו לחזור ואינו בא בכאן להשתקע ולקביעות דירה אלא שדעתו להתעכב כאן שלשים יום או יותר בזו נותנין לו חומרי שניהם וזהו ענין משנתנו ואף הלשון מוכיח כן שכל שהלך למקום אחר למלאכה לא ליום אחד ולא לזמן קצר כל כך הוא הולך אלא כך דרכם שבני הכפרים אין ביניהם בעלי אומנות ובאים שם אומנים מן העיירות ועומדים שם עד שמשלימים מלאכת כל הכפר כל אחד באומנותו ואח"כ חוזרין להם כך נראה לי ואף קצת רבותי הורו בה וכן מצאנוה רמוזה אח"כ בשם גדולי המפרשים:

שני אחים מותר להם לרחוץ כאחד ואין כאן משום פריצות וחשש הרהורי עבירה והוא שאמרו עם הכל אדם רוחץ חוץ מחמיו ובעל אחותו שמתוך ראייתם זוכר את אחותו ואת אשתו ומחשבות ממשמשות ובאות ועם אביו אסור מחשש פריקת עול יראה ומ"מ אם היה אביו צריך לו לשמשו מותר וכן הדין בתלמיד עם רבו והוזכר בכאן שבכבול והוא מקום שאינם בני תורה לא היו נוהגים לרחוץ שני אחים כאחד ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו שם שניהם כאחד ולעזה עליהם מדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר מותרין אתם אלא שמתורת מנהג אתם נוהגים באיסור ואנו אין לנו אחר שדעתנו לחזור מפני שלא היו בני תורה ולא היה להם להתיר מנהג איסורם בפניהם אחר שלא היה מנהג טעות ואף מדינות הגדולות אע"פ שא"א שאין בהם בני תורה כל שאין החכמים הגדולים מצויים לשם הרי הן כשאינן בני תורה שבני מדינה רבים הם ואין נשמעים אלא לחכמים והוא שאמרו שמותר לצאת בקורדקסין בשבת והוא מין של סנדלים ונקראין בלשון לועזית באטינש שאין לחוש להם שמא ישלפו ויבא להביאם ברה"ר ומ"מ לא היו נוהגים להביאם בעיר אחת ששמה יוכני ויש גורסין יבנה אלא שאין זו יבנה המיוחסת למושב הבתי דינין ויש גורסין בה בירי ומעשה ביהודה והלל שהיו יוצאין בקורדקסין ולעזה להם מדינה לומר לא ראינו כך מימינו ושמטום ונתנום לעבדיהם ולא רצו לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו שבני מדינה הואיל ואין החכמים מצויים שם לקבוע פרקם הרי הם כשאינם בני תורה וכן אמרו שמותר לישב בשבת על ספסלי עכו"ם שמוכרים בהם סחורה ואין כאן משום חשד מקח וממכר ובעכו נוהגים בזה איסור ומעשה ברבן גמליאל שישב על גבי ספסלי עכו"ם בעכו ולעזה עליו מדינה ונשמט וישב על הקרקע ולא רצה לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו:

שני מקומות יש בקיבה שהאחד עשוי כקשת והאחד עשוי כיתר שעל הקשת ויש חלב בשני מקומות הללו ושעל הקשת אסור לגמרי ושעל היתר הוא תלוי במנהג יש מקומות שנהגו בו היתר ויש מקומות שנהגו בו איסור ובבבל נהגו בו איסור וכשירד רבה בר בר חנא מארץ ישראל לבבל היה אוכל ממנו כמנהג מקומו מפני שדעתו לחזור היה ואחר שהיה במקום בני תורה אף בפניהם היה יכול לאכלו וכשבאו לפניו רב אויא ורבא בר רב חנין כשראה אותם נכנסים כסה את החלב שלא יראוהו וכשספרו הדברים לאביי אמר להם שווינכו כותאי כלומר כאילו אינכם בני תורה שלא לאכלו בפניכם הא מ"מ אלמלא שדעתו לחזור איסור היה [נוהג] בו מתורת חומרי מקום שהלך על הדרך שכתבנו ואע"פ שהיה הוא מארץ ישראל ובני בבל כפופים להם מצד מעלתם שהם מומחים וסמוכים אע"פ שראש גולה שבבבל מופלג מנשיא שבארץ ישראל דהכא שבט והתם מחוקק סנהדרין ה' א' והיה לנו לומר שאף כשאין דעתו לחזור לא יהא כפוף למנהג מקום זה אין הלכה כן ואין חילוק בין בבל לארץ ישראל והכל תלוי בדעתו לחזור על הדרך שביארנו:

ויש דברים שאף בדעתו לחזור צריך לחומרי מקום שהלך והוא בבא מארץ ישראל לבבל שאסור ביום טוב שני של גליות מפני שהוא מנהג כל הגולה ואין לפרוץ בו ומ"מ במדבר מותר אף באין דעתו לחזור שמאחר שעדיין לא הגיע לישוב עדיין לא הוקבע להיות כמותם והוא שאמרו למטה במדבר מותר בישוב אסור וכן התבאר במסכת חולין שכל שהוא חוץ לתחום העיר אינו בתורת חומרי אותה העיר והוא שאמרו שם בפרק כל הבשר בסורא לא אכלי כחלי רמי בר יחזקאל מפומבדיתא אקלע לסורא במעלי יומא דכפורי אפיקו כולי עלמא לכחלייהו ושדינהו אתא איהו לקטינהו ואכלינהו אתיוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו ולשיטתנו זו נאמרה כשלא היה דעתו לחזור עד לאחר שלשים ואע"פ שאכילתו היתה בתוך שלשים שהרי כששאלו לו אמאי לא רמית חוטי דתכלתא אמר להו טלית שאולה היא וכל שלשים יום פטורה מ"מ היה דעתו להתעכב שם שלשים יום אלא שלאחר שלשים היה דעתו לחזור שאם לא היה דעתו לחזור אלא שתהא דעתו לקבוע דירה כאן הרי הוא כבני העיר לעולם ואף חוץ לתחום אסור לו וכן לענין יום טוב שני כל שהגיע לישוב ואין דעתו לחזור אף במדבר אסור מפני שהוקבע לו ביניהם לכל הדברים אף להפקיעו מחומרי מקומו וכמו שאמרו בראשון של חולין י"ח ב' כי סליק ר' זירא אכל מגרמתא דרב ושמואל והקשו ולית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ופירשוה שאין דעתו לחזור ונמצא שלשיטה זו שכתבנו שחומרי המקומות ניתנות למי שמתעכב לשם שלשים או יותר ושדעתו לחזור לאחר שלשים וכל שדעתו לחזור בתוך שלשים אין לו ולמקום שהלך כלום אא"כ במקום שאינן בני תורה ובפניהם ואם אין דעתו לחזור אין לו ולמקום שיצא כלום והשמועות מסכימות לשיטה זו יפה ואין אנו צריכים להרבה סברות שראיתי בשמועה זו לגדולי הדורות ולשאר מפרשים לחלק בין דברים שיש בהם נדנוד עברה לזולתם ולפרש נותנין עליו חומרי מקום שיצא ושהלך לצדדין ר"ל חומרי מקום שיצא בשדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה ושהלך בשאין דעתו לחזור לעולם ואין שתי החומרות חלות על שום אדם לעולם ושאר סברות גם כן שאין הדעת סובלתם ומ"מ כל מה שכתבנו לא נאמר אלא במה שנאסר לאלו מתורת מנהג אבל כל שעושים מחמת הלכה ואחרים חולקים עליהם מכח הלכה גם כן יש צדדים שהללו עושים כדבריהם והללו עושין כדבריהם ואפילו אלו בפני אלו ואפילו בני העיר זה עם זה וכמו שאמרו ביבמות י"ד ב' על בית שמאי ובית הלל בית שמאי עושים כדבריהם ובית הלל כדבריהם ונוהגים אהבה וריעות ביניהם זה בזה כמו שיתבאר שם וכבר הארכנו בדינין אלו הרבה בפירושנו ובקצת שאר חבורינו:

אף באלו אם ראה רוב בני העיר סוברים בו כדעת האוסר והוא נוהג היתר מצד מה שראה לחכם מופלג שהיה מתיר ואינו מתיר מצד עצמו אין ראוי להניח בני ביתו לנהוג היתר והוא שאמרו אמר ליה רבה בר בר חנא לבריה לא תיכול (ספיחי כרוב בשביעית) [דאייתרא] לא בפני ולא שלא בפני ואע"פ שאני אוכלם אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל מהם וכדאי הוא לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני ואם על כל פנים רוצה שינהגו בני ביתו או הנמשכים אחריו כמותו ראוי לו מ"מ שיזהירם שלא לנהוג היתר בה אחריו והוא שאמרו אמר רבה בר בר חנא סח לי יונתן בן אלעזר פעם אחת נכנסתי אחר ר' שמעון בר יוסי לגינה ונטל ספיח כרוב ואכל ונתן לי ואמר לי בפני אכול ר"ל בעודני חי שלא בפני לא תאכל אני שראיתי את ר' שמעון שאכל כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל [אתה] בפני אכול שלא בפני לא תאכל:

תוספות בד"ה אי אתה רשאי להתיר כו' וא"ת א"כ אמאי קאמר דילמא אתי כו' כיון דידעי שהוא פטור כו' עכ"ל ולעיל מיניה דהא דקאמר אי רובא אורז כו' דילמא מישתכחא תורת חלה כו' לא תקשי להו הא ידעי שאורז פטור מן החלה דמ"מ כיון שהחלה בדגן לא שכיחא מישתכחא כל תורת חלה משא"כ הכא דרובא דגן אכלי כיון דלא משתכחא תורת חלה וידעי שהאורז פטור היאך אתי לאפרושי מפטור על חיוב כו' וק"ל:

בא"ד ורשב"א אומר דלק"מ ממתני' דרב אשי דמוקי מתני' באין דעתו לחזור ובכותאי כו' עכ"ל ק"ק אהאי תירוצא דמ"מ המקשה דלא מסיק אדעתיה לפלוגי בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור אדמקשה ממתני' ארבה בב"ח לקמן תקשי ליה הכא ממתני' אברייתא ועיין ברא"ש ודו"ק:

בד"ה רבה בב"ח דעתו כו' ק"ק דהשתא לצדדין קתני חומרי מקום שיצא כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא תקשי להו בכה"ג לעיל מיניה לאביי דמוקי הכא חומרא מקום שהלך לשם מבבל לארץ ישראל ובחולין מוקי חומרא מקום שיצא משם מא"י לבבל והיינו לצדדין ודו"ק:

בתוס' ד"ה אי אתה רשאי וכו' וא"ת דמשמע דוקא בבני המדינה וכו' ר"ל מדינת הים:

בא"ד או דלמא יכול להתיר לעצמו בפניהם וכו' כצ"ל:

בא"ד ולתלמידים היה מתיר בפניהם וכו' פי' לעצמו:

בא"ד ורשב"א אומר וכו' נראה דר"ל דלפי המסקנא דמסיק אביי ורב אשי ארבה בר בר חנה לא קשיא גם כן אברייתא ממתני' אבל לעולם צ"ל דהמקשן שהקשה ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן וכו' לא ידע זה אלא היה מתרץ הברייתא והמתניתין כמו שתירצו התוס' לעיל דיש חילוק בין מנהג חשוב לשאינו חשוב נ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה א' אתה רשאי כו' תימא א"כ האיך התיר רבי כו' ותירץ רבי' ניסים כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם ותירוצו של ר"נ דמעיקרא מאי קשיא להו דהא מסקינן בברייתא דהכא דקתני אי אתה רשאי דמוקי לה רב חסדא בכותאי דוקא וא"כ שפיר התיר רבי בית שאן ונראה דוחק לאוקמי קושי' התוספות ותירוצו של ר"נ דלא קאי אלא אתיובתא דאביי דהכא מאי דלא אסיק אדעתיה הך אוקימתא דכותאי ועוד דאי קושיית התוספות אתיובתא דאביי קאי לא א"ש תירוצו של ר"נ דאכתי מאי מקשה אביי אהא דאמר רב יוסף ניכלה זר באפייהו דהא שפיר מצינן למימר דהנך בני חוזאי דמפרשי חלה מארוזא לאו משום גדר רצו להחמיר בכך אלא מעיקר דינא שהיו סוברים כריב"נ לעיל דף ל"ה דאורז חייב בחלה משו"ה א"ר יוסף דניכלה זר באפייהו משום דאין הלכה כריב"נ וליכא למימר דאביי הוי קים ליה דמשום גדר עשו כן הא ודאי ליתא דהא למסקנא דרב אשי נמי משמע דמספקא ליה דאי רובן אורז אכלי ע"כ משום גדר עשו כן ומשו"ה מסיק לא ניכלה זר באפייהו משא"כ אי רובן דגן אכלי ע"כ לאו משום גדר עשו כן אלא משום שטעו בדריב"נ והיינו כתירוצו של ר"נ ממש וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דמעיקרא מאי קשיא להו להתוס' אסוגיא דהכא והנלע"ד בזה דבאמת קושיית התוספות ותירוצם לאו אסוגיא דהכא קאי אלא אברייתא גופא דמשמע דעיקר טעמא דמילתא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דאי אתה רשאי להתירן דכיון שנהגו בהן הוי כמו נדר כדאשכחן להדיא במסכת נדרים בשני מקומות דמסיים בהך ברייתא גופא משום שנאמר לא יחל דברו אם כן קשיא להו שפיר מהא דהתיר ר' בית שאן שאמרו לו חביריו דבר שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור והשיב להם מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו א"כ משמע דבכה"ג אין לחוש למנהג דלא מיחזי כעובר בבל יחל וע"ז מתרץ ר"נ שפיר דדוקא בדבר שהוא משום גדר שייך ענינא דבל יחל. מיהו הא דלא מייתי אביי בלשון הקושיא סיומא דברייתא דקתני משום שנאמר לא יחל דברו נראה משום דעיקר ענינא דבל יחל אפילו בדברים שהן משום גדר היינו דוקא לאותן אנשים עצמן שנהגו כן אבל אדם אחר רשאי לנהוג היתר בפניהם א"כ ס"ד דאביי דהא דקתני אי אתה רשאי להתירן בפניהם מילתא אחריתי הוא ולאו משום בל יחל ממש אלא משום דאתי לבל יחל דאתי למשוכי אבתריה ויסברו שמנהגם בטעות היה ואם כן שפיר מקשה אביי אדרב יוסף ומהדר ליה רב יוסף לאו אתמר עלה אמר ר"ח בכותאי דשייך בהו הך חששא והדר אמר ליה אביי דהנך אינשי נמי סרכי מילתא כן נ"ל נכון בעה"י ובזה נתיישב' כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דשמעתין ובל' התוספות כאן ולפי שראיתי לבעל פרי חדש בא"ח סימן תס"ח שהאריך בענין סוגיא זו ובס' משא מלך ממש עיקר חיבורו על ענין זה לכן באתי בקצרה במה שנוגע בסוגיא דשמעתין ודו"ק:

בד"ה רבה בב"ח דעתו לחזור הוי כו' קצת קשה דהשתא לצדדין קתני כו' עס"ה. נראה דמ"ש התוספות בל' קצת קשה היינו משום דבחולין כתבו התוספות ליישב דרב אשי אית ליה נמי כשינויא דאביי דמבבל לבבל ומא"י לא"י אין לחלק בין דעתו לחזור או לא אלא לעולם נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ודוקא מא"י לבבל או איפכא משמע ליה לרב אשי לחלק אלא לפי שנראה להם דוחק כדמשמע בלשונם שם מש"ה כתבו כאן בל' ק"ק מיהו מ"ש מהרש"א ז"ל כאן דק"ק על לשון התוספות אמאי לא קשיא להו נמי הכי אשינויא דאביי דלעיל מסוגיא דחולין שם כו' ע"ש ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי אפי' ק"ק לא שייך במילתא דאביי מסוגיא דהכא אסוגיא דהתם כיון דלקושטא דמילתא דרבה בב"ח דנחית מא"י לבבל ור' זירא דהתם סליק מבבל לא"י והנך מילתא דאייתרא דהכא ודמוגרמת דהתם תליא בשינוי מנהגם שבין בני א"י לבני בבל משו"ה מסיק אביי הכי הכא והתם משא"כ לענין מילתא דמתני' דידן לענין מלאכה בע"פ דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך לא תליא כלל בין בני בבל לבני א"י דבתרווייהו נמי מקומות מקומות יש א"כ א"ש דלא קתני מתניתין לצדדין אלא במילתא דפסיקא כנ"ל ברור. אמנם בעיקר דברי התוספות כאן עיין בל' הר"ן ז"ל ובבעל המאור בס' המלחמות שהאריכו הרבה בזה ובס' משא מלך ובעל פרי חדש באו"ח בהלכות פסח סי' תס"ח ובהלכות י"ט סי תצ"ו מבואר בתכלית אריכות ע"ש: