מסכת יומא דף ל״ז עמוד א׳

ומנין שבאנא יהא וידוי זה:

נאמר כפרה בחורב במעשה עגל (שמות ל״ב:ל׳) אולי אכפרה בעד חטאתכם:

מה להלן באנא אנא חטא העם הזה וגו':

ומנין שבשם אנא ה':

בעגלה ערופה כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' (דברים כ״א:ח׳):

בשלמא חורב מעגלה לא יליף לומר שיהא שם הזכרת השם:

מאי דהוה הוה כבר עבר ואי אפשר לחזור:

אלא עגלה ערופה נילף מחורב ותיבעי אנא:

יכול יתן שנים על זה משמע דהכי פי' שנים שכתוב עליהם לשם יתן על של שם ושנים של עזאזל על של עזאזל אבל בירושלמי פריך אהא דקאמר יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ועל זה ולאו דא היא קמייתא משמע דב' על זה וב' על זה היינו של שם ועזאזל על זה ועל זה ומתרץ הכי יכול משהוא נותן של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל יחליף ויתן של שם על של עזאזל ושל עזאזל על של שם:

יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה כו' פירש"י ויברור איזה שירצה לשם ואיזה שירצה לעזאזל וא"צ לפרש כן דנמצא שלא היה הגורל קובעת אלא השם וקרא כתיב ועשהו חטאת ודרשינן מיניה בפרק טרף בקלפי (לקמן יומא מ:) דלא השם עושהו חטאת אלא הגורל אלא נ"ל לפרש יכול יתן של שם כו' כמו שיש בירושל' לאחר שנתן של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל יחליף ויתן של זה על של זה לקיים מה שנאמר גורלות דמשמע גורלות על כל א' אי נמי לאחר שנקבעו יביא עוד ב' גורלות של שם ושל עזאזל ויניח של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל:

ת"ל גורל גורל ריבה מיהו תימה לי דמעיקרא קאמר דמגורלות נפקא לן והדר מייתי ברייתא דמגורל גורל נפקא ליה ועוד דלעיל דרשינן מדכתיב גורלות שיהו שניהן שוין וי"ל דהא דקתני גורלות של כל דבר לאו ממשמעות דגורלות נפקא ליה אלא ה"ק תנא גורלות שאמרה תורה של כל דבר הן לאו מהכא נפקא אלא מגורל גורל ריבה:

מנ"ל כתיב הכא כפרה וכפר בעדו ובעד ביתו. וכתיב בחורב כפרה שנאמר אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם וכתיב וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה וגו' מה להלן בחורב וידוי כפרה באנא אף הכא באנא. ומנ"ל כי הוידוי בשם גמר כפרה מעגלה ערופה מה להלן בעגלה ערופה בשם שנאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי וגו' אף כפרה האמורה כאן בשם. ואקשינן דתגמור עגלה ערופה מחורב בכפרה מכפרה שתהא אנא בוידוי ועלתה בקושיא:

תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר את שמו של הקב"ה אתם המקשיבים ושומעין הבו גודל לאלהינו כלומר אמרו בשכמל"ו: ירושלמי כשהיה כ"ג מזכיר את השם הקרובים היו נופלין על פניהם והרחוקים אומרים בשכמל"ו:

בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח וכו' ודייקינן ממתני' מדקא' לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי מני ר' אליעזר בן יעקב היא דאוקימנא בפרקין קמא דרובא דמזבח בדרום קאי אליבא דר' אליעזר בן יעקב והוא מפורש בזבחים תחלת פרק איזהו מקומן של זבחים דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר צפונה שהוא פנוי מן הכלים ואפי' ממזבח והא רישא דמתני' דקתני בא לו אצל פרו ופר היה עומד בין האולם ולמזבח אוקימנא לר' אליעזר בר' שמעון ופרקינן כולה ר' אליעזר בן יעקב היא ותני בבין האולם ולמזבח ולא בין האולם ולמזבח ממש כלומר לא צריכין צפון ממש: הסגן מימינו אמר רב יהודה המהלך לימין רבו הרי זה בור. ואקשינן עליה ממתני' דקתני הסגן מימינו ומדתניא ג' שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול מימינו וקטן משמאלו וכן מצינו במלאכים מיכאל באמצע גבריאל מימינו רפאל משמאלו ופרקינן לא בצידו שהוא כנגדו ממש שהעושה כן הרי זה בור וגם המהלך אחורי רבו הרי זה גס רוח אלא דמצדד אצדודי פי' מקצתו כנגדו ומקצתו לאחוריו: ירושלמי חמשה דברים היה הסגן משמש א' הסגן מימינו ב' הסגן אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך ג' בתמיד אחז הסגן בימינו והעלהו ד' הניף הסגן בסודרין ה' לא היה מתמנה בכהונה גדולה עד שהוא נעשה סגן וקלפי היתה שם ובה ב' גורלות של אשכרוע מהו אשכרוע ספקינן: י' פעמים היה כ"ג מזכיר השם בו ביום ששה בפר ג' בשעיר ואחד בגורלות הקרובים היו נופלים על פניהם והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו ואלו ואלו לא היו זזין משם עד שהיה מתעלם מהם שנאמר זה שמי לעולם לעלם כתיב: בראשונה היה אומר בקול רם משרבו הפריצים היה אומרו בקול נמוך:

בן קטין עשה י"ב דד לכיור כו' תני כדי שיהו י"ב אחיו הכהנים העסוקים בתמיד מקדשי' ידיהן ורגליהן בבת אחת כבר פירשנוהו למעלה כי בפייס השני בתמיד של שחר י"ג זכין בו הוא וי"ב הרי י"ג מקדש הוא ואחריו מקדשי' הי"ב כל אחד מדד אחד נמצאו י"ב מקדשין בבת אחת:

מדקאמר לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי פי׳ רש״י דלאו לישנא דקתני דייק לה אלא מעיקר דינא. פי׳ כיון שהוצרך למשכו מכנגד המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי שאין כלום ממזבח לצפון עזרה ואלו הוו קיימי נגד מזרחו של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי דאי לא למה לי למיתני שיעמידם לצפון המזבח שהמקום דחוק לוקמינהו למזרחו של מזבח שהוא מרווח יותר אלא ודאי משום דבעי׳ העמדתן במקום שחיטת השעיר הנשחט ומזרחו של מזבח לאו צפון הוא לענין שחיטה.

ומני ר׳ אליעזר בן יעקב היא דתניא ר׳ אליעזר בן יעקב אומר צפונה שיהא פנוי מכלום ויש גורסי׳ שיהא פנוי מכלים ואפילו ממזבח וכן היא במסכת זבחים פר׳ קדשי הקדשים ומשום דסבי׳ ליה לר׳ אליעזר דכוליה מזבח בדרום קאי והכי נמי אמרי׳ לה לעיל בפ״ק. ודייק לה ר׳ אליעזר להאי סברא מדכתיב צפונה פרש״י ז״ל דכיון דכתיב ירך המזבח צפונה הך ה״י יתירא משמע שימשך מן המזבח לצד צפון שהוא אויר פנוי כי צפון משמע שהוא אויר פנוי וכיון דכתי׳ צפונה משמע שאין המזבח שם והקשו בתוספות והלא הרבה כלים היו לשם שולחנות וטבעות וקלונסאות ותירצו דהנהו לצורך שחיטה ומסתמא האי דקאמר פנוי היינו משום צורך שחיטה ושיהא מופנה משם כל שאינו לצורך שחיטה. עוד הקשו דהא לעיל אמרי׳ מאן תנא מדות ר׳ אליעזר בן יעקב היא ואילו במסכת מדות משמע דמזבח בצפון קאי דתנן כיור היה נתון בין האולם ולמזבח משוך כלפי דרום ומאן דאית ליה האי סבירא ליה דמזבח בצפון ומושכו כלפי דרום כדי שיהא צפון פנוי וכדאמרי׳ בפרק קדשי הקדשים תניא ר׳ יוסי הגלילי אומ׳ ונתתה את הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח יכול יתננו בין האולם ולמזבח ת״ל ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד מזבח פתח אהל מועד ולא כיור פתח אהל מועד הא כיצד נותנו בין האולם ולמזבח משוך קימעא כלפי דרו׳ ואמרי׳ עלה מאי קסב׳ אי קסב׳ כוליה מזבח בדרום קאי לוקמיה מכותל אולם ולדרום בין אולם למזבח ואי נמי סבר מזבח חציו בצפון וחציו בדרום לוקמיה מכותל היכל ולדרום בין האולם ולמזבח לאו משום דסבר כל המזבח בצפון קאי דכי מוקים ליה מכותל היכל ולדרום קאי ליה כמבין לאולם ולמזבח ולוקמיה מכותל היכל ולצפון בין האולם ולמזבח אמר קרא צפונה שיהא פנוי מכלים. וי״ל דלעולם מתני׳ דמדות סבי׳ ליה דכוליה מזבח בדרום והא דקתני שיהא הכיור משוך כלפי דרום היינו שיהא משוך ד׳ אמות כנגד כותל דרומי של עזרה כי המזבח מתחיל כנגד חצי הפתח הדרומי של היכל ואי אפשר שיהא הכיור נתון שם שלא יפסיק בין המזבח לפתח משום דכתיב ואת מזבח העולה שם פתח אהל מועד ולא כיור פתח אהל מועד הלכך מושכו חמש אמות לצד דרום עד שיעבור מכנגד הפתח ונמצא עומד בין האולם ולמזבח בדרום ויהא צפון פנוי מכלים אבל בההיא דר׳ יוסי כיון דקתני מושכו קימעא כלפי דרום מכלל דמזבח קאי בצפון ולפי׳ אינו יכול להניח הכיור בצפון בין האולם ולמזבח דבעי׳ שיהא צפון פנוי מכלים: ואם נותנו לחוץ לגמרי כלפי דרום חוץ מכנגד המזבח נמצא שאינו עומד בין האולם ולמזבח כלל והכתוב אומר בין אהל מועד ובין המזבח הילכך מושכו כלפי דרום קמעא דאלו סבי׳ ליה דמזבח בדרום היכי קתני מושכו קמעא אפילו טובא נמי יכול למשכו אלא ודאי מדקתני משוך קמעא מכלל דמזבח כוליה בצפון כך תירצו בתוספות זבחים:

תני כבין האולם ולמזבח פרש״י ז״ל אצל מקצוע צפוני של מזבח שהיה מקרבו אל הפתח בכל יכולתו משום חולשא דכהן גדול ויותר מכן לא היה יכול לקרבו דאי מעייל לי׳ נגד מזבח לאו בצפון קאי ע״כ וקשי׳ אסוגיין דהא לעיל אסקי׳ להדיא דמתני׳ ר׳ אלעזר בר׳ שמעון היא והיכי קא מוקים לן הך סופא דמתני׳ גופה דאתיא דלא כותיה. וי״ל דלעיל לא דייקי עלה אלא לאפוקה מדר׳ יוסי ברבי יהודה ומר׳ ולמימר דאי מתני׳ כפשטה רבי אלעזר ברבי שמעון היא ולכשתמצא לומר דתנא דמתני׳ סבי׳ ליה דכוליה מזבח בדרום תני כבין האולם ולמזבח ואכתי הויא כרבי אלעזר בר שמעון נמי דוק ותשכח.

שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע וכו׳ והקשו בתוספות דהא קימא לן שאין מכבדים בדרכים ותירץ ר״י ז״ל דהתם בשלא יצאו ביחד מן העיר אלא שפגעו זה בזה בדרך אבל כשיצאו מן העיר ביחד מכבדין ויש שמחלקין בין ההולכים בדרך להולכים בעיר ובדוכתה כתיבנא לה בס״ד:

וכן מצינו במלאכי השרת שבאו אצל אברהם פי׳ דהא כתיב נצבים עליו ואלו היו באין זה אחר זה לא היה נצב עליו אלא הראשון בלבד:

תרגמה רב ושמואל בר אבא כדי שיתכסה בו רבו פרש״י ז״ל הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו זה לצד ימין וזה לצד שמאל ושניהם מאחוריו:

גרסת הספרים והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור אחורי רבו איתמר והתניא המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח דמצדד אצדודי. וגרסא זו נראית משובשת מאי קא פרכי׳ מדתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור דהא היינו מאי דסבי׳ לן והא מקשי׳ ופרקי'. ורש״י ז״ל מחק גרסא זו וכתב דה״ג והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח דמצדד אצדודי וזו הגרסה נוחה. ויש לדחוק ולישב גרסת הספרים דהא דאמרינן והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור. בניחות׳ גרסינן לה וסיעת׳ לפירוקא דידן והדר פרכי׳ מפירוק דידן. וכי אחורי רבו איתמר האי פירוקא כלומר אכתי היכי ניחא לן בהא פירוקא דהתניא המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח ומהדרינן דלאו אחורי רבו ממש אוקי׳ למתניתא דלעיל אלא דמצדד אצדודי.

יכול יתן שנים על זה ושנים על זה פי׳ שנים שכתו׳ בהן שם על זה ושנים שכתוב בהן עזאזל על זה ת״ל גורל אחד לה׳ וגורל א׳ לעזאזל אין בו אלא גורל אחד שיהא כתוב לה׳ וגורל א׳ שיהא כתוב לעזאזל. יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה פי׳ כי אחר שיגריל בהליכתו לקיים מצות הגורל ויתברר העליה מתוך הקלפי אי זה הוא לשם ואי זה הוא לעזאזל שיתנם שניהם על כל אחד מהם לקיים נתינת הגורלות כדכתי׳ ונתן על שני השעירים גורלות. אבל לא בעינן לומר שיתנם שניהם על זה ושניהם על זה בלא גורל דא״כ בטלת תורת הגרלה ואין כאן גורל אלא ודאי כדאמרן ופשוט הוא וכן הוא בירושלמי.

וכן בשלשתם אומר לשון אנא שכך למדו גזרה שוה כפרה כפרה מחורב ר"ל ממעשה העגל שנאמר בו אולי אכפרה בעד חטאתכם ונאמר בו אנא חטא העם הזה וכן בכולם מזכיר את השם שכך למדו גזרה שוה כפרה כפרה מעגלה ערופה שנאמ' בה כפר לעמך ישראל ונאמר בו אשר פדית ד':

כבר ביארנו במשנתינו שהפר היה עומד באותו חלק שבין האולם ולמזבח כנגד קרן מערבי צפוני והשעירים למטה בקרן מזרחי צפוני ואע"פ שמקצת המזבח היה בצפון מ"מ אין מקום שחיטה אלא מכותל צפוני של מזבח ולהלן ברוחב עד כותל צפוני של עזרה ושכנגדו למעלה עד האולם ולמטה עד פתח העזרה ומ"מ לענין ביאור בסוגיא זו היו למדים מכאן שהמזבח כולו בדרום והוא שאמרו מדקאמ' לצפון המזבח ר"ל לקרן מזרחי צפוני כלומר שאם היה השעיר עומד לפנים מן המזבח כלל אינו קרוי צפון אלמא כוליה מזבח בדרום קאי והא רישא ר' אלעזר בר' שמעון היא כלומר שהיה מוסיף למקום שחיטה בין האולם ולמזבח והוא סבור בין האולם ולמזבח ממש ר"ל שיהא הפר עומד בין צד מערבי של מזבח במה שיש מן המזבח לרוח צפוני לבין שכנגדו מן האולם אלמא שמקצת המזבח בצפון ואף כאן יהא השעיר עומד בצד המזרחי של מזבח במה שיש ממנו לרוח צפוני ותירץ דכוליה בדרום קאי ותני כבין האולם וכו' כלומר לא בין האולם למזבח ממש אלא משטח כותל צפוני של מזבח לשכנגדו עד האולם על הדרך שפירשנו למעלה ומ"מ לענין פסק מקצת המזבח בצפון והוא שבע אמות ממנו כמו שכתבנו בפרק ראשון ט"ז ב' ואעפ"כ אין הפר עומד לצד המערבי ולא השעיר לצד המזרח מפני שאע"פ שהם צפוניים אינם מקום שחיטה והלכך זה עומד אצל קרן מערבי צפוני וזה אצל מזרחי צפוני כמו שביארנו:

תלמיד ההולך עם רבו אין לו לילך לימין רבו אלא לשמאלו כדי שתהא ימין התלמיד מזומנת לו לאיזה שירות אם יצטרך לו ואם עשה כן הרי עשה עצמו כמי שאינו מזמין עצמו לשמושו והרי זה בור ר"ל שאין לו לא חכמה ולא מדות ואם היו שני תלמידים עמו הולכים אצלו זה לימינו וזה לשמאלו כדי שיתכסה הרב ביניהם כאלו הם באים להגין בעדו והגדול לימינו כדי שיהא הקטן מזומן לתשמישו של רב ועל דרך זה אמרו במשנתינו סגן מימינו וראש בית אב משמאלו ואף זו ר"ל הן לצד שמאלו בתלמיד אחד הן גדול מימין וקטן משמאל בשנים לא בצד הרב ממש שכך אמרו המהלך בצד רבו הרי זה מגסי הרוח מפני שנראה כמשוה עצמו עמו וכן לא מאחוריו ושיקדימוהו לפניו שאף זה נראה כמרחיק עצמו משימושו אלא יצדדו עצמם לצד אחוריו מעט שיתכסה בהם או בו מעט מצדדיו או מצדו וזהו דרך כבוד ולעניין ביאור הגירסא הנכונה תרגומה כדי שיתכסה בו רבו כלומר ובשהם שלשה והתניא ההולך מצד רבו הרי זה מגסי הרוח אחורי רבו איתמר והתניא תרווייהו דמצדד אצדודי וגרסא הכתובה ברוב הספרים אינה מתיישבת כל כך אלא שכבר כתבנוהו בפרושינו:

גורלות אלו שהן בקלפי להגריל בהם על השעירים איזה לשם ואיזה לעזאזל צריך שיהו שניהם שוים ולא יהא אחד של מין אחד ואחד של מין אחר או אחד גס ואחד דק וכל שהן שוים אין קפדים בהם אם של זהב אם של שאר מיני מתכות אם של עצים ואבנים ואע"פ שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב ואף בזה הואיל ואחד מהם כתוב בו שם היה לנו לומר שיהא של זהב גורלות כתי' רבה להכשיר בכל הגורלות כל שהם שוים וכן זה שכתו' בו ונתן על שני השעירים גורלות אין במשמע שני גורלות על כל שעיר מהם אלא שני גורלות בין שניהם אחד כתוב בו שם ואחד כתוב בו עזאזל וטורף בקלפי ונותן אחד על זה ואחד על זה ושמא תאמר והיאך הוא עולה על הדעת שיהו שני גורלות על שעיר אחד והא בהדיא כתי' גורל אחד וכו' שמא הייתי סבור לומר שהוא עושה ארבעה גורלות שנים מהם כותב בהם שם ושנים כותב בהם עזאזל אלא שיהו שנים של שם דבוקים זה בזה שלא יזדמן של שם ושל עזאזל בבת אחת ומתוך שהם דבוקים זה בזה ושהם שם אחד הוא קורא להם אחד והם שנים והוא שאמר תלמוד לומ' אחד לד' אין לד' אלא אחד ואין לעזאזל אלא אחד ותכלית הכוונה בה הוא שלא להיות לד' אלא אחד רומז אל אמונת הייחוד ולהוציא מלב האומרים גורלות על כל אחד ובדבקות שני הגורלות להיותן כאחד לרמוז על אמונה ישנה היו הצדוקים נכשלים בה הרבה כמו שרמזנו למעלה:

המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר בן קטין עשה שנים עשר דדים לכיור שלא היו בו אלא שנים אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת שוטה כתובה עליה ניקנור נעשה נסים לדלתותיו ומזכירין אותם לשבח אמר הר"ם עשה לכיור שנים עשר חוטמין שהמים יוצאין משם כדי שיהיו כל הכהנים המתעסקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם כאחת והוא לא מנה שוחט כי השחיטה כשרה בזרים כמו שקדם וזורק הוא מקבל הדם וכבר קדם לך כי שלשה עשר היו זכין בו יחסר אחד מהן שוחט נשארו שנים עשר והכיור מכלל כלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה כמו שיתבאר במקומות מקדשים וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני וכל ידות הכלים הם הקפות כלומר בית יד של סכין או של קרדום שהיו חותכי' בהן הבשר ודומיהם ונברשת היא כמו שמשית שעושין על פתחי הבתים מזכוכית והיא עשתה אותו מזהב טוב ממורט וכשהיה השמש זורח עליה לאותה השמשית אורה ונוגה בתחלת היום כעלות השמש מאופק ירושלם ואותה שעה היו קורין קרית שמע וניקנור היה איש מן החסידים הלך לאכסנדריא של מצרים ועשה שם שתי דלתות של נחשת והתקין מלאכתן מאד והיה דעתו להעמידן בעזרה והביאם על הים ויהי כאשר סער הים על המלחים השליכו אחת מן הדלתות בתוך הים להקל מעליהם ומאנייתם ורצו להשליך השנית וכאשר ראה קשר עצמו בדלת ואמ' להם אם רצונכם להשליך זו הדלת לא תשליכוהו אלא עמי אז עמד הים מזעפו וכאשר יצא הוא לנמל בעכו היה מצטער על הדלת שטבעה ורצה השם והשליך הים הדלת האחרת שטבעה לאותו מקום שיצא זה החסיד וזהו הנס שעשה השם לדלתותיו והעמידום לרוח מזרחית מן העזרה לעומת ההיכל וענין לשבח גדולה ותהלה והמלה עברית וארמית והענין אחד ויהללו אותה ושבחו יתה ונאמר שבחי ירושלים אלו לגנאי בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטרת הגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד ובן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב גנאי הפך שבח ולחם הפנים עב היה כמו שיתבאר במנחות אבל היו מתקנין אפייתו בדפוסים עד שיהיו מקפלים כמו שמקפלים הבגדים והוא היה בתכלית ההשויה ותקון האפייה כמלאכה שהיתה ידועה אצלם ופטום הקטורת ידוע ועוד אזכרנו במקומו ממסכת כריתות ובכלל סמניה עשב כשנותנין אותו עם הקטורת על האש היה העשן כלו עולה מכונס לא מפוזר והיו מכירים אותו העשב ולא הודיעוהו לאדם והיה הגרס בן לוי מוציא אותיות בפיו בהוצאה נפלאה בשעת קריאת השיר של כל יום והיה נותן גודלו בפיו עם לשונו בשעת הקריאה ולא הודיע לשום אדם איך היתה המלאכה בשנוי נתינת הלשון בפה ואיך היה משים בהנו כשהיו יוצאין אותן הנעימות הערבות ובן קמצר היה כותב בקולמסים רבים בבת אחת ואעפ"י שכל אלו נתנו אמתלא מפני מה נמנעו מללמד מעשיהם גנה אותם כאשר תראה:

אמר המאירי בן קטין וכו' פי' כה"ג היה בבית שני ועשה שנים עשר דדים לכיור שמתחלה לא היו בהם אלא שנים ועשה הוא בהם שנים עשר שיהו מים יוצאים מהם ביחד להיות שנים עשר כהנים מקדשים ידיהם ורגליהם מהם בבת אחת וזה שעשה מהם שנים עשר מפני שהוא כיון בו על כל אותם העסוקים בתמיד שהם שלשה עשר כמו שביארנו ולא עשה בהם שלשה עשר מפני שהשוחט הוא בכלל השלש עשרה ואינו טעון קדוש שהרי השחיטה כשרה בזר ואף הוא עשה מוכני פי' בגמ' גלגלא דהוו משקעי ליה כלומר שהכיור הוא כלי שרת וכל שמקודש בכלי שרת נפסל בלינה ומתוך כך עשה כלי זה סביב לכיור שמאותו כלי היו המים באים לכיור כפי הצורך ולא היו נפסלים באותו כלי בלינה שאינו כלי שרת וכשהיו צריכים למי כיור היו מריקים מאותו הכלי דרך דדיו לכיור ולא היו צריכים להביא בכל יום מבחוץ והיה עשוי כעין גלגל שממלאין ממנו בבור ומשמיע קולות בשעת ההרקה כדרך שגלגל הבור משמיע קול בשעת השאיבה כמו שביארנו במסכת תמיד וי"מ בענין אחר וזה עיקר:

מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב שאלו בגמ' נעבדינהו לכולהו כלומר מה ענין לידות ולא לכלים עצמן והלא מאחר שנדבו לבו לכך ונמצא רוצה ויכול היה לו לעשות אף הכלים עצמם מזהב והיה ראוי שיהו הם של זהב יותר מן הידות ופירשוה בידות הסכינין שאי אפשר לעשות הסכינין עצמן של זהב שאם כן לא היו יכולין לחתוך בהם והקשו בה ממה שאמרו בבריתא אף הוא עשה כני כלים ואגניהם וידות כלים [וידות סכינין] של יום הכיפורים של זהב ומדקתני ידות סכינין וידות הכלים אלמא אף בשאר כלים עשה ידותיהן של זהב וא"כ יעשה אף בגוף הכלים ותירץ שאף אותם הכלים פירושן בנגרי וחציני ר"ל ידות הקרדום והמגל וכיוצא בהם מכלים שאי אפשר לגוף הכלים בשל זהב ומ"מ קשה לפרש שהרי כניהן ר"ל בסיסי מושבם ואוגנותיהם ר"ל בית אחיזתם מיהא אף בשאר כלים הם נאמרים והיה לו להקשות עליהם שיעשה אף גופם של זהב אלא שבודאי זו של (כלים) [כנים] ואגנים הכלים עצמן של זהב היו אלא שהיו מקילין בכניהם ואגניהם והוא עשה אף כניהם ואגניהם של זהב אבל הסכינים והקרדומים הואיל וגופן לא היה אפשר להם בשל זהב לא היו עושין את הידות של זהב והוא בא ועשאן של זהב:

הילנאי המלכה אמו עשתה נברשת של זהב ר"ל מחיצת חלון ועל הדרך שעושין אותה מזכוכית עשאתה היא מזהב טוב וממורט הרבה והניחתהו במקום גבוה על פתח ההיכל בדרך שבתחלת היום כשהשמש מתחיל לעלות מן האופק מצד המזרח ומכה על פתח ההיכל שהוא לצד מערב ניצוצות יוצאין ממנה מיד והיו מכירין שזמן קרית שמע הוא ולא היו צריכין לצאת ולראות הנץ החמה ולא משום אנשי משמר ומעמד שהרי אנשי משמר היו מקדימין לקרות משעלה עמוד השחר מחשש שלא ימשכו אחר העבודה וימנעו מלקרות ואנשי מעמד העומדים על הקרבן בשליחות כל הצבור היו מאחרין לקרות עד שתכלה עבודת התמיד עד שאמרו שהקורא עם אנשי מעמד ועם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו על הדרכים שביארנו במסכת ברכות ט' ב' אלא לא עשאתה אלא לבני ירושלים הבאים בעזרה להתפלל שם למנהג וותיקים שהיו מכוונים לגמרה עם הנץ החמה שיתפללו אחר זריחת החמה שהוא יום גמור:

תוס' בד"ה יכול יתן כו' יחליף ויתן כו' ושל עזאזל על של שם הס"ד ואח"כ מה"ד ת"ל גורל כו' לאו ממשמעות כו':

בפרש"י בד"ה צפונה על כו' לשון אויר משמע הך ה' יתירה אל צפון כו' כצ"ל:

גמ' ושל שם ושל עזאזל על זה ת"ל גורל א' לה' אין לה' אלא אחד וגורל [אחד] אין לעזאזל אלא [גורל] אחד א"כ מה ת"ל כו' כצ"ל וכ"ה בילקוט ע"ש:

גמ' הרב באמצע עיין מנחות דף צח ע"ב תד"ה שאמצעי:

שם יכול יתן שנים על זה עיין חגיגה דף ג ע"א תד"ה חרש ובפר"ח א"ח סי' תרצד ובספר בני חייא שם ובטורי אבן באבן שהם מגילה דף ז ע"א:

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם "הָבוּ גֹדֶל לֶאֱלֹקֵינוּ". יש להקשות מהיכא משמע דקאי על עניית 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד'? ונראה לי בס"ד דהקשו הראשנים דבריש תפילת העמידה אינו מזכיר מלכות ואמר רבי יוחנן בברכות (ברכות מ:) כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, ותירץ הרא"ש ז"ל כיון דאמרינן בה האל הגדול חשיב מלכות, ובזה פירש הרב פתח עינים ז"ל בברכות שם בשם הרב תוספות יום טוב ז"ל אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד בְּכָל יוֹם אֲבָרֶכְךָ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד גָּדוֹל הֳ' וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר יעוין שם. נמצא תואר גדול הוא תואר מלכות ולכן כיון שאמר 'הָבוּ גֹדֶל לֶאֱלֹקֵינוּ' כאלו אמר הבו מלכות לאלקינו והיינו דקאי על עניית בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד] דמזכירים בה מלכות. ומה שאמר חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ ' זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה ' לא בא לחלוק על דרשת רבי אלא רבי קאי על עניית בשכמל"ו שעונין במקדש על הזכרת השם ככתבו, וחנניה בא ללמוד עוד דבר אחד דעל כל אזכרה שנשמע מפי אדם במטבע ברכות צריכין לענות ' בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ ' ולכן בזה קרא להקב"ה בשם צַדִּיק כי עניה זו היא אחר הזכרת השם מפי כל אדם שהוא מוציא השם באותיות 'אדני' ומכוין בו בלבו באותיות הוי"ה שצריך לכוין בו בשם שילוב הוי"ה אדנ"י שזה השם מכונה בשם צַדִּיק שהוא בחינת היסוד כנודע. אך עניית בשכמל"ו אחר הזכרת שם מפורש שקורא השם ככתבו דוקא, לכך בזה כתיב (דברים לב, ג) 'כִּי שֵׁם הֳ' אֶקְרָא' דייקא דהיינו השם ככתבו, אז אַתֶּם 'הָבוּ גֹדֶל' שהוא עניית בשכמל"ו.

מוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ עָשָׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב נראה לי בס"ד הטעם שבחר לעשות כן כי המלך נחשב יד לישראל כי הוא האוחז בהם ותופסם במלכותו להגין עליהם, ולכן אמרו עשרת השבטים (שמואל ב' יט, מד) 'עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד' דהמלך נחשב יד לכל שבט ושבט ואותיות 'זָהָב' מורים על ענוה כי מספרם הולך ומתמעט כן המלך כל זמן שהוא מתגדל יוסיף ענוה שיתמעט בעיני עצמו, וכמו שאמר הקב"ה לישראל חושקני בכם כל זמן שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם (חולין פט.), ולכן מונבז המלך עשה ידות הכלים זהב לעשות בהם הוראה על עצמו. וְאִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב רוצה לומר מנורה, נראה לי בס"ד טעם לזה כי נִבְרֶשֶׁת אותיות נִשְׁבֶּרֶת והקב"ה אמר ליחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל לד, טז) 'הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ' אך כשאין עושין רצונו של מקום כתוב בזכריה (זכריה יא, טז) שיעמיד להם מלך לא טוב 'וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא' וכנזכר שם לשון זה, ולכן עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת זָהָב לרמוז בה על הַנִּשְׁבֶּרֶת שהיא אותיות נִבְרֶשֶׁת שהיא עתה תשובה כזהב, כי בנה הוא מלך טוב אשר את הַנִּשְׁבֶּרֶת ירפא ויעשנה חשובה כזהב ועשתה זו לרמוז רמז טוב על בנה המלך.

וְעוֹד תַּנְיָא שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, הָרַב בָּאֶמְצַע, גָּדוֹל מִימִינוֹ, וְקָטָן בִּשְׂמֹאלוֹ. הא דהוצרך להביא הברייתא משום דמתניתין לא איירי ברבו אלא בסגן וכהן גדול ואין הכהן גדול רבו של סגן אלא הוא גדול ממנו, ועם כל זה הביא המשנה תחילה משום דניחא ליה להקשות מן המשנה להאמורא ולא מן הברייתא דיש לומר לא שמיע ליה ורק כדי שלא יבא לחלק בין גדול לרבו הביא דברי הברייתא דמשמע דדין חד להו. ועוד נראה לי בס"ד הוצרך להביא הברייתא גם כן כדי שלא תחלק בין עומד למהלך שתאמר רב יהודה איירי במהלך ומתניתין דהסגן בימינו איירי בעומד לכך הביא הברייתא דקאמר להדיא שלשה שהיו מהלכין בדרך דשמע מינה דאין חילוק בכך. וראיתי להרב שיח יצחק ז"ל שהביא קושיא בשם מהרד"ך ז"ל דרש"י ז"ל בפרק הדר כתב הא דאמרינן (יומא לז.) מהלך לימין רבו הרי זה בור היינו דוקא כשהשמאל פנוי, ולפי זה מאי פריך הכא מדתנן סגן בימינו דכאן שאני שאין השמאל פנוי והניח בצריך עיון, עיין שם. ונראה לי בס"ד דסבר המקשן דאין לחלק בהכי אלא בכל גוונא הרי זה בור דאם איתא להכי הוה ליה למימר במתניתין ראש בית אב בשמאלו והסגן בימינו כדי ללמדינו לפי דרכו דאין הסגן ראוי שיהיה בימינו אלא אם כן ראש בית אב בשמאלו, דאין השמאל פנוי אבל אם השמאל פנוי לא יהיה הסגן בימינו, וכן בברייתא הוה ליה למימר הכי הרב באמצע קטן משמאלו וגדול מימינו, כדי ללמדינו דבר זה וכיון דלא נקיט הכי שמע מינה דבכל גוונא הגדול בימין אף על פי שהשמאל פנוי.

וְכֵן מָצִינוּ בִּשְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבָּאוּ אֵצֶל אַבְרָהָם, מִיכָאֵל בָּאֶמְצַע, גַּבְרִיאֵל בִּימִינוֹ, רְפָאֵל בִּשְׂמֹאלוֹ. יש להקשות למאי הוצרך להביא סיפא זו דברייתא דדי להקשות לרב יהודה מרישא דקאמר הגדול מימינו וקטן משמאלו? ונראה לי כי מרישא בלחוד יש לתרץ דאיירי במהלכין בדרך ארוכה שיש בה יגיעה ולכך הולך מימינו כדי לשמשו שיהיה נסמך עליו בהילוכו, וכמו שאמרו בירושלמי רבי יוחנן הוה אזיל מטבריא לצפורי והוה מסתמיך על רבי חייא בר אבא וכן ישמשנו בעליה וירידה שיזדמן לפניהם בדרך ובכל שמושים אלו צריך שיהיה הולך מימינו וכיון דעביד כן בשביל כבודו לשמשו הרי זה משובח ואין זה בור, אבל רב יהודה איירי במהלך בחצר או במבואות העיר, דהא רב יהודה לא קאמר המהלך בדרך כמו שאמרו בברייתא לכך הביא סיפא דברייתא דקאמר וכן מצינו במלאכי השרת וכו' ובמלאכים ליכא יגיעה בדרך ואין צריכין לשמש זה את זה, ועוד שהם כבר עמדו ונצבו בפני אברהם אבינו ע"ה באופן זה מיכאל באמצע גבריאל בימינו ורפאל משמאלו.