כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו — All who go out to the wars of בית דוד would write a writ of divorce to his wife O VERVIEW The גמרא explained that דוד did not transgress the איסור of אשת איש with בת שבע, since all who went to wage the battles of דוד would write a גט כריתות to his wife (and that included אוריה, the [former] husband of בת שבע). There is a disagreement between רש״י and תוספות how this divorce was effective. --------------------------– פירש בקונטרס שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבתו – רש״י explained that they would give the גט with a stipulation, that if he will die in the war, the גט should be effective retroactively from the time it was written and delivered to the wife. תוספות has a difficulty with פרש״י: וקשה לרבינו תם דאם כן מאי כל היוצא אם לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו יבם – And the ר״ת has a difficulty with פרש״י, for if indeed it is so, why is it that ‘everyone who went out to war’ wrote this גט, since it is of no use except for someone who has no children and there is a יבם (the deceased’s brother). However anyone who has a child or has no brother there is seemingly no need for them to write a גט כריתות לאשתו, since there can be no חיוב יבום. תוספות has an additional question on פרש״י: ועוד דתנן במי שאחזו (גיטין עג, א ושם) מה היא באותן הימים – And in addition, we learnt in a משנה in פרק מי שאחזו, ‘what is she in those days – רבי יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה – ר״י says she is like a married woman regarding everything. תוספות now explains what is meant by אותן הימים – וקאי אמאי דקתני לעיל מינה הרי זה גיטך מהיום אם מתי וכן משמע בתוספתא – And the phrase אותן הימים is referring to that which was taught in the previous משנה, where a man said to his wife, ‘here is your גט from today, if I die’; and so it seems in the תוספתא that אותן הימים refers to a case where he said הר״ז גיטך מהיום אם מתי, and regarding this case ר״י says that she is כא״א לכל דבריה – אלמא אף על גב דאמר מהיום הויא אשת איש גמורה – It is evident that even though he said the גט should be effective from today, nevertheless she is a complete א״א – תוספות cites the sגמרא׳ explanation why indeed she is כא״א לכל דבריה: כדמפרש בגמרא באומר מעת שאני בעולם – As רבה there explains the view of ר״י, that we understand his statement to mean that the גט should be effective from the (last) moment when I am in this world (while I am still alive) – פירוש דהאי דאמר מהיום לא שיחול מיד אלא דעתו שיחול שעה אחת קודם מיתתו – The clarification of this גמרא is, that this which he said, ‘from today’, he did not mean it should become effective immediately (today) in the event that I die, but rather it his intent that the גט should become effective one ‘hour’ before his death – דהיינו מעת שהוא בעולם – For that is what the גמרא means when it states that his intention was from the last moment that he (the husband) is in the world. תוספות responds to an anticipated difficulty: ולא אמר מהיום אלא למעוטי לאחר מיתה כלומר מאותו יום שאני בעולם יהא גט – For he did not say מהיום to be taken literally, but rather he said מהיום to exclude that it should become effective after death, so the meaning of מהיום is that the גט should be effective from that very last day that I am in the world. תוספות reconciles פרש״י with that גמרא in גיטין: ומיהו יש לחלק בין מהיום לפירש בהדיא שיחול משעת כתיבה – However one can distinguish between a case where he said מהיום אם מתי (the case in the משנה where she is considered an א״א according to ר״י), to a case where he explicitly specified that it should become effective from the time of writing (as in the case of מלחמת בית דוד [as רש״י suggests]), where it is logical to assume that the גט will become effective retroactively to the time of כתיבה. The reason for the difference – דעל כרחך משעת כתיבה קאמר שיהא גט – For perforce you must say that in this case he certainly said that the גט should be effective משעת כתיבה. תוספות extends his understanding of פרש״י: ועוד נראה דאפילו אמר מהיום יש ליישב פירוש הקונטרס – And it appears, furthermore, that even if he said מהיום (and did not explicitly say שיחול משעת כתיבה, nevertheless) we can justify פרש״י – דלאו דוקא פירש שאם ימות במלחמה אלא היו מתנים אם לא יחזור מן המלחמה – For the man does not explicitly say that it should be a גט מהיום if he will die in the war, but rather they would stipulate it should be a גט מהיום, if he will not return from the war, for whatever reason even if not because of death – ואגב ריהטיה נקט בקונטרס אם ימות דסתם מי שאינו חוזר מן המלחמה אינו חוזר לפי שמת – And רש״י mentioned ׳אם ימות׳, out of habit, for generally one who does not return from war, the reason he does not return is because he died, but אם ימות is לאו דוקא — אלא הוא הדין אם נשבה – And the same stipulation applies if he was captured that it should be a גט מהיום – והשתא מהיום דהכא אין שייך לומר מעת שאני בעולם כההוא דמי שאחזו – And now that the stipulation is not אם מתי, therefore the word מהיום, here in this case, cannot be interpreted to mean מאת שאני בעולם as the word מהיום there in פרק מי שאחזו, where he emphatically said מהיום אם מתי – אלא מהיום מיום כתיבה קאמר – But rather here the word מהיום means from the day of writing the גט. תוספות asks: ואם תאמר והרי חזר אוריה ונתבטל הגט – And if you will say; but אוריה returned from the battle, so the גט was nullified – תוספות answers: ויש לומר שהיה מתנה אם לא יחזור בסוף המלחמה והרי לא חזר לבסוף – And one can say; that the stipulation was, if he did not return at the end of the war then it should be a גט מהיום, and indeed אוריה did not return at the end of the war; he merely returned during a battle. תוספות finds support for פרש״י: וניחא לפירוש זה הא דאמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא נט, א ושם) – And according to this interpretation it will be more easily understood that which was said in the name of ר׳ יוחנן in פרק הזהב – נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים – It is preferable that a person should be בועל a ספק א״א, than to whiten the face of his friend (to shame him) in public – ומפיק ליה מהאי מעשה דבת שבע דספק אשת איש הואי דדלמא יחזור מן המלחמה – And רבא derives it from this episode with בת שבע, who was a ספק א״א (when דוד was with her), for perhaps אוריה would return from the war; in which case the גט would be בטל and she would remain an א״א throughout the entire period until his death. תוספות offers an alternate interpretation: ורבינו תם מפרש כותב גט כריתות לגמרי בלא שום תנאי – And the ר״ת explains that he would write a complete גט כריתות without any stipulations; the soldiers would divorce their wives, before going to war. תוספות asks on פר״ת: ולפירושו קשה אמאי קרי לה ספק אשת איש הא הואי גרושה גמורה – However there is a difficulty with פר״ת, for why does the גמרא in פרק הזהב refer to בת שבע as a ספק א״א, since she was a complete גרושה, since she received a גט, without any stipulations. תוספות answers: ואומר רבינו תם דקרי לה ספק אשת איש לפי שהיו מגרשין בצינעא – And the ר״ת answered that the גמרא refers to בת שבע as a ספק א״א since they would divorce their wives privately (without any publicity); the reason was – שלא יהא נודע ויקפצו עליהם בני אדם לקדשם – So that it should not be known that these women are divorced, in order to prevent people from jumping at the opportunity to marry these ‘divorcees’. תוספות ask one final question on פירש״י לפירוש הקונטרס קשה קצת איך בא עליה למה לא היה ירא שמא יחזור: But there is a slight difficulty on פרש״י; how was דוד intimate with ב״ש, why was he not concerned that perhaps אוריה would return, the גט would then be בטל and ב״ש would be an א״א. S UMMARY According to רש״י, the גט כריתות was given with a stipulation that it should become effective retroactively as of now if he does not return after the war is over. According to פר״ת it was a final גט without any stipulations. T HINKING IT OVER 1. How are we to understand that which תוספות states that they were מגרש בצנעה? The גמרא states that כל היוצא למלחמת ב״ד גט כריתות כותב לאשתו; how can it be בצנעא?! 2. תוספות writes that בת שבע was considered a ספק א״א, since they would be מגרש בצנעה. It is not clear as to who considered her a ספק א״א; the people who mocked דוד, assumed she was an א״א ודאי, and דוד knew she was a גרושה, so by whom was there this ספק? 3. תוספות asks on פרש״י how was דוד בא עליה since אוריה may return and she will be an א״א ודאי. How will תוספות explain the first answer of the גמרא which states that ב״ש was not אסור to דוד since it was an אונס. The same question remains, however, how did דוד allow himself to be מאנס an א״א ודאי?!
אי למיתב לה כתובה כולי — If it is to pay her the Ksuboh, etc. O VERVIEW אביי attempted to prove the ruling of ר״א (that האומר פ״פ מצאתי he is נאמן לאוסרה עליו) from our משנה which states that בתולה נשאת ליום הרביעי (since the בי״ד sits on יום ה׳ and he can present the טענת בתולים to בי״ד on the next day). We infer from the משנה that they should not marry on the fifth day, because till the בי״ד is again in session, which is the following Monday, the husband’s anger will be diminished and he will not come to בי״ד. We cannot say that we are concerned that since he will not come to בי״ד, he will be liable and eventually pay her כתובה, for that is no concern of ours; since he did not make his claim so he pays the כתובה. [We must say, concludes אביי, that she may be אסורה to him, and we are concerned that if he won’t go to בי״ד he will live באיסור with his wife.] תוספות discusses the inference that if he would go to בי״ד, he could make her lose her כתובה. -----------------------– משמע אם היה בא לבית דין היה נאמן להפסידה כתובתה – It seems from sאביי׳ statement that if he would come to בי״ד, he would be believed (with his claim of טענת בתולים) to make her lose her כתובה payment. This will be true – אף על פי שלאוסרה עליו לא היה נאמן – Even though that (it is possible) that the husband will not be believed (with טענת פתח פתוח) to have her prohibited to him. The reason for this distinction is – משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמה בחזקת היתר – Because we can assume that perhaps he is not acquainted as to what is considered a פתח פתוח, and since it is a ספק whether he is a בקי (and she is אסורה) or not (and she is not אסורה), we place her with the presumption of היתר to her husband – אבל מכל מקום כתובתה הפסידה אף על פי שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח – Nonetheless however, she loses her כתובה, even though we may argue that he is mistaken regarding his claim of פתח פתוח – דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה – For we should say, the money (for the כתובה payment) is placed in the possession of its owner, namely the husband. The ספק is resolved by the חזקת ממון. In summation: if we assume that there is a ספק whether the husband is a בקי בפ״פ (and therefore she is אסורה לו and loses her כתובה) or he is not a בקי בפ״פ (and therefore she is מותרת לו and receives her כתובה), the rule is that we follow the חזקה to resolve the ספק. Regarding איסור והיתר we rule that מותרת לו since there is a חזקת היתר. Regarding כתובה payment, the husband is the מוחזק and the money remains by him unless she can prove otherwise. תוספות asks: וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוה ספק ספיקא – And there is a difficulty! For why does she lose her כתובה since it is a ספק ספיקא – ספק אי הוא בקי בפתח פתוח אם לאו – There is a ספק whether he is בקי in פ״פ, or not (in which case she receives the כתובה) – ואם תמצא לומר פתח פתוח הוה ספק באונס ספק ברצון – And even if we assume that he is a בקי and it was a פ״פ, there is the additional ספק whether she was נבעלה באונס (where she receives her כתובה) or whether it was ברצון (where she forfeits her כתובה). תוספות rejects a possible solution – דאפילו אשת כהן באונס לא מפסדה כתובתה – For even the wife of a כהן does not lose her כתובה if נבעלה באונס. In summation; תוספות assumes that even though there is a חזקת ממון, nevertheless that can only resolve an equal ספק, but if there is a ספק ספיקא which contradicts the חזקת ממון, it would seem that the מוחזק would have to pay. תוספות anticipates (and rejects) a possible resolution: ואין לומר דאפילו בספק ספיקא מפסדה כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה – And one cannot say that even by a ספק ספיקא she loses her כתובה because we place the money by its owner – תוספות rejects this approach: דהא לקמן (דף יב, ב) גבי משארסתני נאנסתי – For later regarding the case where the husband realized that she is not a בתולה and she claims, ‘ I was נאנס after the אירוסין’, and you owe me מאתיים for the כתובה – והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות – And he claims, ‘no; but perhaps your אונס took place before the אירוסין and it was a mistaken deal, and therefore I do not owe you מאתיים. Regarding this dispute between husband and wife – ואיכא מאן דמפרש לקמן (דף יא, ב) מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה – There is one who later explains that the husband’s claim of מקח טעות is that he is not willing to pay מאתיים, but she receives a מנה regardless - אלמא משום דבאותו מנה הוי ספק ספיקא לא מפסדה – It is evident that the reason she receives a מנה is that since regarding a מנה there is a ספק ספיקא in her favor to receive the מנה, therefore she does not lose it even though he is the מוחזק. Now תוספת explains this ספק ספיקא in her favor – דספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה – For there is a ספק whether she was נבעלה before נתארסה (where she receives a מנה, since we assume that כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה) or whether she was מזנה ברצון after שנתארסה where she receives nothing) – ואם תמצא לומר אחר שנתארסה אימור באונס הוה – And even if you assume it was אחר שנתארסה perhaps it was באונס (where she retains her כתובה) – דאי אמרת דאפילו בספק ספיקא מפסדה אמאי אית לה אפילו מנה – For if you will say (as the ואין לומר wanted to) that she loses her כתובה even by a ספק ספיקא, so why does she receive even a מנה?! In summation; תוספות proved that a ספק ספיקא can be מוציא ממון from the מוחזק. The question remains; why can he make her lose the כתובה when he claims פתח פתוח מצאתי, since there is a ספק ספיקא in her favor; ספק אינו בקי, ואת״ל בקי ספק באונס. תוספות answers: ויש לומר דלא חשיב ספק ספיקא כהאי גוונא – And one can say; that in this manner it is not considered a ספק ספיקא – משום דהאי ספיקא שמא באונס היה לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה – For this ספק of perhaps it was באונס, is not a sufficient ספק to award her the entire כתובה – דאימור קודם שנתארסה נאנסה – For perhaps she was נאנסה before the אירוסין which denies her (at least a מנה of) her כתובה. תוספות finds support for this last concept that to be considered a ספק it must be a factor in her favor under all circumstances: והשתא אתי שפיר הא דתנן במתניתין (לקמן דף יג, א) – And now it will be properly understood this which we learnt in the משנה – היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את – She said, ‘I am a מוכת עץ’, and he said, ‘no, for you are a דרוסת איש’ – וקאמר רבי יהושע שאינה נאמנת ומפסדת כתובתה – And ר׳ יהושע ruled that she is not believed and loses her כתובה, for we assume that she is a דרוסת איש and not a מוכת עץ. The amount she loses depends – אי לרבי יוחנן מנה אי לרבי אלעזר ולא כלום – Whether we agree with ר״י, where she receives a מנה, or whether we agree with ר״א, in which case she receives nothing. תוספות questions the ruling of ר׳ יהושע – ואף על גב דהוי ספק ספיקא ספק מוכת עץ ויש לה כתובה – And even though it is a ספק ספיקא (in her favor); there is the ספק that she is a מוכת עץ and entitled to a כתובה (either מאתיים לר״מ or מנה לרבנן) – ואפילו אם תמצא לומר דרוסת איש אימור תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה – And even if you will say that she is a דרוסת איש, we can still say that she was נאנסה after the קידושין so his ‘field was ruined’ and she receives the entire כתובה, so why does ר״י maintains that she loses (part of) her כתובה; this proves – אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק דאימור קודם שנתארסה נאנסה – Rather that the ספק באונס (תחתיו) is certainly not considered a ספק in her favor, because we can say that she was נאנסה before the אירוסין. תוספות offers an alternate explanation why ר׳ יהושע maintains that she loses her כתובה when she claims מוכת עץ אני even though (seemingly) there is a ספק ספיקא in her favor: ועוד אומר רבינו יצחק דמוכת עץ לא שכיח – And in addition says the ר״י that a מוכת עץ is not common, therefore it is a not a valid ספק and subsequently there is no ספק ספיקא in her favor. There remains only the one ספק of תחתיו or אינו תחתיו, which is not sufficient to be מוציא from the חזקת ממון of the husband – תוספות responds to an anticipated difficulty: דהא דאמרינן (לקמן לו, ב) כולהו נמי חבוטי מיחבטן היינו אליבא דרבן גמליאל – For that which the גמרא says later, ‘all woman are prone to falling’ (which would indicate that מוכת עץ is שכיח), that is only according to ר״ג – אבל רבי יהושע שמעינן דלית ליה טעמא דמיחבטן – However we were taught that ר׳ יהושע does not agree with the reasoning of חבטא – דקאמר התם (לקמן לו, א) חרשת ושוטה יש להן טענת בתולין – For he maintains there that for a deaf mute and an imbecile there is טענת בתולים – והיינו משום דסבירא ליה דחבטא לא שכיחא: And the reason is because ר״י maintains that חבטא is not common; therefore מוכת עץ is not שכיח and cannot be considered a valid ספק. S UMMARY We may assume that even if טענת פתח פתוח is not accepted לאוסרה עליו, nevertheless it is sufficient להפסידה כתובתה, since he is the מוחזק. Generally a ספק ספיקא can be מוציא from a חזקת ממון, except if the ספק להוציא is not applicable in all cases. Regarding מוכת עץ it is שכיח according to ר״ג, but not according to ר׳ יהושע. T HINKING IT OVER 1. תוספות writes that he will not be נאמן לאוסרה עליו (even if he is believed להפסידה כתובתה) since it is a ספק and she has a חזקת היתר. Seemingly she is מותרת to him because it is a ספק ספיקא; perhaps he is not a בקי and את״ל בקי ספק באונס. Why does תוספות mention the חזקת היתר?! 2. It appears that תוספות maintains that a ספק ספיקא can be מוציא from a חזקת ממון. Seemingly a ספק ספיקא is similar (or identical) to a רוב; first there is an equal chance either way and even if you assume in favor of the מוחזק there still is a chance that the מוציא is right. How is it that we rule אין הולכין בממון אחר הרוב, and we follow the מוחזק, and on the other hand a ספק ספיקא is מוציא from a מוחזק?! 3. The (last) answer of the ר״י (as to why ר׳ יהושע maintains she loses her כתובה) does not explain the initial question of תוספות, why is he נאמן להפסידה כתובתה (by טענת פ״פ) since it is a ספק ספיקא. To answer this question we have to assume תוספות initial answer, which also explains the מוכת עץ issue. Why was it necessary for the ר״י to give this last explanation?
מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח — Is it not so; that he alleged the claim of פתח פתוח O VERVIEW אביי (in his attempt to prove the ruling of ר״א that האומר פ״פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו) assumed that the טענת בתולים in our משנה is טענת פ״פ (and not טענת דמים). Our תוספות explains what led אביי to this assumption -------------------------– נראה לפרש דקא סלקא דעתין דבטענת דמים ליכא למיחש לאיקרורי דעתא – The explanation seems to be, that we assume that by טענת דמים there is no concern that his mind will be calmed and he will not come to בי״ד if there is a delay – דכיון דליכא דם לבו נוקפו ואין מתקרר אבל בפתח פתוח איכא למיחש שמא יתקרר: For since there was no blood, his ‘heart pounds’ with concern and he will not cool down; however by a claim of פ״פ there is concern that he will cool off (and not come to בי״ד). Therefore they were מתקן בתולה נשאת ליום ד׳ for טענת פ״פ only, to make sure that he comes immediately before he calms down. S UMMARY In the הו״א we assumed that there would seemingly be no need to be concerned for אקרורי דעתא by טענת דמים, only by טענת פ״פ. T HINKING IT OVER Why was it necessary for תוספות to explain the הו״א that the משנה is discussing טענת פ״פ (only); perhaps the גמרא meant we are discussing all טענות including פ״פ (which would still prove that by טענת פ״פ he is נאמן לאוסרה עליו)? מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח — Is it not so; that he alleged the claim of פתח פתוח O VERVIEW רב יוסף attempted to show that the משנה of האוכל אצל חמיו וכו׳ teaches us that the husband is believed להפסידה כתובתה with טענת פ״פ. Our תוספות discusses why he is not believed in יהודה as well. ----------------------------– וביהודה אף על גב דאיכא חזקה לא מהימן כדפירש בקונטרס – And regarding יהודה, he is not believed להפסידה כתובתה, even though there too there is the חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, nevertheless he is not believed as רש״י explained – תוספות offers an alternate explanation: אי נמי כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש אנפשיה – Or you may also say; since he is secluded with her, he certainly had relations since a person cannot contain himself in such a situation. תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב דגבי יבמה אמרינן (יבמות דף קיא, ב) דעד ל׳ יום מוקי אנפשיה – And even though that regarding a יבמה, the גמרא states, ‘one can control himself up to thirty days’, and here we assume that he cannot control himself at all – תוספות responds that nevertheless – רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפילו שעה אחת דעל דעת כן מתייחד [עמה] ואיתרע חזקה: Most times he cannot control himself even for one hour, for it is with this intent that he secludes himself [with her], and therefore the חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה is flawed. S UMMARY The חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה is weakened in יהודה either because we suspect that he was בא עליה or we are certain that he was בא עליה. T HINKING IT OVER 1. Is there any difference whether we assume פרש״י that perhaps he was בועל and forgot, or whether we assume פי׳ התוס׳ that he was ודאי בעל? 2. תוספות when differentiating between יבמה and יהודה writes רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפילו שעה אחת דעל דעת כן מתייחד [עמה]. Is תוספות offering two differences (a. that רוב פעמים לא מוקי אנפשיה and b. that דעל דעת כן מתייחד עמה) or merely one difference?
נאמן להפסידה כתובתה — He is believed to make her lose her Ksuboh O VERVIEW ר״י אמר שמואל ruled that טענת פ״פ is believed להפסידה כתובתה. Previously (ט, א) we learnt that ר״א ruled that טענת פ״פ is believed לאוסרה עליו. Our תוספות discusses whether these two views are contradictory or complementary. -----------------------------– אומר רבינו יצחק דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו – The ר״י says that שמואל may well agree to ר״א that by טענת פ״פ he is believed that she is forbidden to him (because he is בקי in פ״פ), however שמואל felt – ולהפסידה כתובתה איצטריך ליה לאשמעינן – That it is necessary to inform us that he is even believed להפסידה כתובה – דלא תימא דלא יהא נאמן אף על גב דקים ליה בפתח פתוח – For one should not think that the husband should not be believed להפסידה כתובתה even though he is proficient in recognizing a פ״פ, since he is נאמן לאוסרה עליו, nevertheless I may have thought that he is not נאמן להפסידה כתובתה – דנימא במזיד משקר להפסידה כתובתה – For we may assume that he is lying on purpose in order להפסידה כתובתה, therefore שמואל teaches us that we are not concerned that he is lying. תוספות discusses the view of ר״א: ורבי אלעזר נמי מצי סבר דנאמן להפסידה – And ר״א (who ruled that נאמן לאוסרה עליו) may also maintain like שמואל that he is believed להפסידה כתובתה – ונקט לאוסרה לרבותא וכל שכן דנאמן להפסיד כתובתה כדמוכח הסוגיא דלעיל – And ר״א mentioned only לאוסרה as a novelty that he is believed even לאוסרה עליו, and he is certainly believed להפסיד כתובתה as is evident from the גמרא previously. [ומיהו בירושלמי משמע דלרבי אלעזר אינו נאמן להפסיד כתובתה]: [However from the תלמוד ירושלמי it appears that according to ר״א he is not believed להפסיד כתובתה, but only לאוסרה עליו ]. S UMMARY Both ר״א and שמואל may agree that by טענת פ״פ he is נאמן לאוסרה עליו and להפסידה כתובתה. T HINKING IT OVER 1. Why must תוספות assume that שמואל agrees to ר״א that נאמן לאוסרה עליו? 2. According to תוספות that the חידוש of שמואל is (seemingly) that we do not assume that he is lying, why was it necessary for שמואל to say his ruling by טענת פ״פ and not by טענת דמים? 3. Regarding sשמואל׳ view תוספות writes דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו (indicating a measure of certainty), however regarding the view of ר״א we find that תוספות writes more moderately that ור״א נמי מצי סבר דנאמן להפסידה. Why the difference?
אבל בגליל מצי טעין — However in Golil he can claim O VERVIEW רב יוסף attempted to derive from a משנה that טענת פ״פ can be used להפסידה כתובתה. The משנה states that there is no טענת בתולים in יהודה (since it was customary there for the חתן וכלה to be מתייחד), indicating that in גליל (or elsewhere) there is a טענת בתולים. This משנה cannot be referring לאוסרה עליו for then even in יהודה there should be טענת בתולים. Obviously the משנה is discussing להפסידה כתובתה and he is נאמן (presumably) even by טענת פ״פ. Our תוספות challenges and discusses this proof. ----------------------– תוספות asks: ואם תאמר מנא ליה דלמא ביהודה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין ולא בגליל – And if you will say; how does רב יוסף know that he is believed להפסידה כתובתה, perhaps what the משנה means to say is that in יהודה the woman is believed to say that he had relations with her while she was an ארוסה (and therefore there is no טענת בתולים להפסידה כתובתה, since it is customary for them to be together), but in גליל she is not believed to say that בא עליה באירוסין (since it is not the custom); this is regarding her claim of בא עליה where there is a difference between יהודה and גליל – אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא – However when she claims ‘I was a בתולה’ at the time of נישואין, perhaps she is believed even in גליל and he cannot be מפסיד her כתובה ever, if she claims בתולה הייתי. תוספות answers: ויש לומר דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין – And one can say that it seems to רב יוסף that the words אינו יכול לטעון טענת בתולים in that משנה means that in יהודה he cannot claim טענת בתולים in any manner at all – בין שאומרת שבא עליה מן האירוסין בין שאומרת פתח נעול מצא – Whether she counterclaims that בא עליה מן האירוסין, or whether she counter- claims that he found a פתח נעול (she was still a בתולה), he is not believed. תוספות explains – דביהודה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה באירוסין בא עליה ולא בגליל דליכא מגו – For in יהודה she is believed to claim even בתולה הייתי since she has a מגו that she could have claimed באירוסין בא עליה; however by גליל she is not believed to claim even בתולה הייתי, since she has no מיגו of באירוסין בא עלי (for that is not the custom in גליל). תוספות asks: אבל קשה דמייתי מדיוקא והוה ליה לאתויי מרישא – However there is another difficulty; for רב יוסף brings his proof (that טענת פ״פ is נאמן להפסידה כתובתה) from an inference ( in the משנה of האוכל אצל חמיו ביהודה וכו׳ ), but he should have brought his proof from the רישא of the משנה (without resorting to an inference) – דקתני (לקמן דף י, ב) בתולה אלמנה מן האירוסין כולי ויש להן טענת בתולין – Where the משנה states, ‘a בתולה who is an אלמנה from the אירוסין, etc. has a כתובה of מאתיים, and they have טענת בתולים – ועל כרחך לענין כתובה איירי דלאוסרה עליו אפילו מן הנשואין נמי יש לה טענת בתולין – And perforce you must say that the טענת בתולים in that משנה is regarding להפסידה כתובתה, for regarding לאוסרה עליו there is טענת בתולים even if she is a בתולה מן הנשואין. תוספות explains and proves that there is טענת בתולים לאוסרה עליו even by a בתולה מן הנשואין – כיון דכנסה בחזקת בתולה כדמוכח לקמן (דף יב, א) דפריך וניחוש שמא תחתיו זינתה: For since he took her in בחזקת בתולה, therefore there is טענת בתולים לאוסרה עליו, and as is evident later where the גמרא asks regarding a בתולה מן הנשואין, ‘ and let us be concerned that perhaps she was מזנה while she was מאורסת to him’. It is evident from the ensuing discussion that there can be טענת בתולים לאוסרה עליו even by a בתולה מן הנשואין. Therefore we must conclude that the term טענת בתולים in these two משניות are referring להפסידה כתובתה. The question remains why רב יוסף did not bring direct proof from these משניות that by טענת פ״פ he is נאמן להפסידה כתובתה. תוספות does not answer this question. S UMMARY In יהודה he is not believed for טענת בתולים whether she claims בא עלי or בתולה הייתי (with the מגו of בא עלי); however in גליל he is always believed even if she claims בתולה הייתי; proving that נאמן להפסידה כתובתה. We could prove that נאמן להפסידה כתובתה from the משניות regarding a בתולה אלמנה מן אירוסין or מן הנשואין. T HINKING IT OVER 1. According to תוספות question that in גליל she is believed to claim בתולה הייתי, why should she also not be believed to claim באירוסין בא עלי with a מגו of בתולה הייתי? 2. תוספות proves that the משנה of בתולה אלמנה וכו׳ is discussing להפסידה כתובתה because לאוסרה עליו would apply even by a נשואה. Why could not תוספות prove that it is not discussing נאמן לאוסרה עליו from that same משנה where it also mentions a בתולה חלוצה? The only time where he is נאמן לאוסרה עליו is if she is either an אשת כהן and נתקדשה בפחות מג׳ (for otherwise she is מותרת since it is a ספק ספיקא). However this משנה of בתולה וכו׳ חלוצה cannot be discussing an אשת כהן, since a כהן is אסור בחלוצה, and it cannot be discussing a קטנה since there is no חליצה by a קטנה. Therefore the טענת בתולים can only be להפסידה כתובתה! 3. In תוספות first question, what changed in our understanding of the משנה (האוכל אצל חמיו וכו׳) between the question of תוספות and his answer?
מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח — Is it not so; that he alleged the claim of פתח פתוח O VERVIEW רב יוסף attempted to show that the משנה of האוכל אצל חמיו וכו׳ teaches us that the husband is believed להפסידה כתובתה with טענת פ״פ. Our תוספות discusses why he is not believed in יהודה as well. ----------------------------– וביהודה אף על גב דאיכא חזקה לא מהימן כדפירש בקונטרס – And regarding יהודה, he is not believed להפסידה כתובתה, even though there too there is the חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, nevertheless he is not believed as רש״י explained – תוספות offers an alternate explanation: אי נמי כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש אנפשיה – Or you may also say; since he is secluded with her, he certainly had relations since a person cannot contain himself in such a situation. תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב דגבי יבמה אמרינן (יבמות דף קיא, ב) דעד ל׳ יום מוקי אנפשיה – And even though that regarding a יבמה, the גמרא states, ‘one can control himself up to thirty days’, and here we assume that he cannot control himself at all – תוספות responds that nevertheless – רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפילו שעה אחת דעל דעת כן מתייחד [עמה] ואיתרע חזקה: Most times he cannot control himself even for one hour, for it is with this intent that he secludes himself [with her], and therefore the חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה is flawed. S UMMARY The חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה is weakened in יהודה either because we suspect that he was בא עליה or we are certain that he was בא עליה. T HINKING IT OVER 1. Is there any difference whether we assume פרש״י that perhaps he was בועל and forgot, or whether we assume פי׳ התוס׳ that he was ודאי בעל? 2. תוספות when differentiating between יבמה and יהודה writes רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפילו שעה אחת דעל דעת כן מתייחד [עמה]. Is תוספות offering two differences (a. that רוב פעמים לא מוקי אנפשיה and b. that דעל דעת כן מתייחד עמה) or merely one difference?
לא דקא טעין טענת דמים — No; for he alleges a claim of blood O VERVIEW The גמרא concludes that we cannot prove from the משנה that the husband is believed להפסידה כתובתה with טענת פ״פ; but rather he can be מפסיד her כתובה only with טענת דמים. Our תוספות discusses the difference between טענת פ״פ and טענת דמים, and what the woman’s claim is and why we do not believe her. -----------------------– תוספות explains the reason טענת דמים is effective (as opposed to טענת פ״פ) – דהויא טענה ברורה מדאין סדינין מלוכלכים בדם – Because it is a convincing claim, since the sheets are not stained with blood, this proves unequivocally that she is not a בתולה. However, regarding פ״פ we do not know that it is so (perhaps he is lying), and in addition he may not be a בקי. תוספות discusses what does the woman say when the husband claims טענת בתולים: ונראה דבטענת פתח פתוח וטענת דמים דשמעתין איירי – And it is the view of תוספות that regarding טענת פ״פ and טענת דמים of our סוגיא, we are discussing a case – שהיא טוענת שהוא בא עליה באירוסין או אומרת בתולה הייתי – Where she either claims that her husband was בא עליה when she was his ארוסה, or she maintains that I was a בתולה, by the first ביאה and the husband is either making a mistake or lying. However if she would claim משארסתני נאנסתי she would be believed. תוספות asks: ואם תאמר ונהימנא לדידה במגו דאי בעיא אמרה משארסתני נאנסתי – And if you will say; and let us believe her (either that בא עליה באירוסין or בתולה הייתי) with a מגו that she could have said, ‘I was forced after the קדושין’, in which case had she claimed משארסתני נאנסתי the ruling would be – דנאמנת לרבן גמליאל דפסקינן לקמן (דף יג, א) כוותיה – That she is believed according to ר״ג, and we rule according to ר״ג as רב יהודה אמר שמואל states later. Let us therefore believe her current claim with this מגו that she could have claimed משארסתני נאנסתי where she would be believed. תוספות answers: ויש לומר דאינה מודה ברצון שנבעלה מאחר – And one can say that she will not willingly admit that someone had relations with her. תוספות offers an additional explanation why there is no מגו here: ועוד דאין זה מגו דמיפסלא נפשה מכהונה – And furthermore she is not believed, because this is not a מגו, since she invalidates herself from marrying into כהונה, by claiming משארסתני נאנסתי. תוספות asks: אבל קשה דליהמנה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני – However there is a difficulty, for let us believe her (that בא עלי באירוסין or בתולה הייתי) with a מגו for she could have claimed, ‘I am a מוכת עץ’. This is a valid מגו – אפילו לרבנן דלקמן (דף יא, ב) דאמרי מוכת עץ כתובתה מנה דאין זה מגו – Even according to the רבנן (who argue with ר״מ) who maintain later that the כתובה of a מוכת עץ is only a מנה, so seemingly there is no מגו of מוכת עץ – דאינה רוצה להפסיד כלום מכתובתה – Since she does not want to lose anything from her כתובה – מכל מקום נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ונסתחפה שדהו – Nevertheless she should be believed with the מגו that she could have claimed I became a מוכת עץ while I was your ארוסה where we say that his field was ruined. The question remains why do we believe his טענת בתולים and make her lose her כתובה, let us believe her claim (of either בא עלי באירוסין or בתולה הייתי) since she has a מגו of מוכת עץ תחתיך. תוספות answers: לכך נראה דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה – Therefore it is the view of תוספות that this (מגו of מוכת עץ אני תחתיך [as well as the מגו of משארסתני נאנסתי]) is considered a מגו which contradicts the חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה (a person does not toil for a meal and then ruin it). תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דבעיא היא בפרק קמא דבבא בתרא (דף ה, ב ושם) אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא – Even though that there is this query in the first פרק of מסכת ב״ב whether a מגו במקום חזקה is effective or not, so why do we dismiss this מגו (במקום חזקה) – תוספות replies: שמא חזקה דהכא עדיפא – Perhaps this חזקה here is superior to the חזקה there and all would agree that it renders the מגו ineffective. תוספות offers an alternate solution: ואי לא אמרינן מגו להוציא אתי נמי שפיר: And if we will maintain that a מגו להוציא is ineffective it will also resolve this issue. S UMMARY טענת דמים is a convincing claim. The woman claims either בא עלי באירוסין or בתולה הייתי. There is no מגו of משארסתני נאנסתי because she is not comfortable with it or because she disqualifies herself מכהונה. Alternately this מגו as well as מוכת עץ תחתיך is ineffective either because it is a מגו במקום חזקה or it is a מגו להוציא. T HINKING IT OVER 1. תוספות gave two answers why the מגו of משארסתני נאנסתי is not an effective מגו. In the second answer (she is נפסלה מכהונה) תוספות writes דאין זה מגו; however he does not write this (דאין זה מגו) regarding the first answer that אינה מודה ברצון. Explain! 2. תוספות writes that the entire סוגיא is discussing a case where she claims בא עלי באירוסין or בתולה הייתי. It would seem that this also applies to the משנה of האוכל אצל חמיו ביהודה, where he has no טענת בתולים and she is believed. This is seemingly understood when she claims בא עלי באירוסין since שמתייחד עמה; however why is she believed if she claims בתולה הייתי (we cannot substantiate her claim מפני שמתייחד עמה; on the contrary it disproves her claim); why is יהודה different from גליל?!
