Talmud Builders

    Ketubot 70a

    Back to index

    English translation — Ketubot 70a

    Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says it is a mitzva to fulfill the instructions of the dead, as the mishna states that the third party must fulfill the instructions of the deceased, although the daughter is likely to do as she pleases after the third party fulfills his part. In this manner, Ilfa successfully answered the man’s challenge.

    2Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: The halakha is that whether he says: Give a shekel or whether he says: Do not give more than a shekel, the court gives the sons enough for all of their needs. The Gemara asks: But how could we disregard the father’s words and give more, when the father said to give only a shekel? We maintain that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that it is a mitzva to fulfill the statements of the dead. How, then, may the father’s instructions be ignored? The Gemara answers: This principle applies only in other matters, in which there is a mitzva to fulfill his wishes, but in this instance it is certainly preferable to him that his children be appropriately provided for. And the reason that he said this statement limiting the allowance is that he came to encourage them to adopt thrifty spending habits.

    3We learned in a mishna there ( Gittin 59a): With regard to children, their acquisitions are considered acquisitions and their sales are considered sales. This is the case with respect to movable properties, but not with respect to real estate.

    4Rafram said: They taught this only if there is no steward [ apotropos ] overseeing the children’s affairs. However, if there is a steward, the children’s acquisitions are not considered acquisitions and their sales are not considered sales, even for movable property.

    5From where does he know this? From the fact that it teaches in the mishna here that even when there is a third party who functions as a steward, any action of a minor girl is nothing. The Gemara asks: And perhaps where there is a third party the halakha is different? It is possible that the act of a minor is discounted only when it clashes with the actions of an appointee who is past majority. The Gemara answers: If so, let it teach: But with regard to a minor girl, the third party should execute the agency that was entrusted in his power. What is the implication of the clause: Any action of a minor girl is nothing? Conclude from this that even generally, without a specific steward, a minor may not conduct transactions involving real estate.

    6May we return to you chapter “the findings of a woman.”

    7MISHNA: With regard to one who vows and obligates his wife, prohibiting her from benefiting from him or his property, if his vow will remain in effect for up to thirty days, he must appoint a trustee [ parnas ] to support her. But if the vow will remain in effect for more than this amount of time, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract.

    8Rabbi Yehuda says: If the husband is an Israelite, then if his vow will remain in effect for up to one month, he may maintain her as his wife; and if it will be two months, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. But if he is a priest, then he is given extra time: If the vow will remain in effect for up to two months, he may maintain her, and if it will be three months, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. The reason for this is that it is prohibited for a priest to marry a divorcée, including his own ex-wife, and therefore if he divorces her and later regrets his decision he will not be able to take her back.

    9One who vows and obligates his wife, requiring her not to taste a particular type of produce, must divorce her and give her the payment of her marriage contract. Rabbi Yehuda says: If he is an Israelite, then if the vow will remain in effect for one day he may maintain her as his wife, but if it will be two days he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. And if he is a priest, then if the vow will be in effect for two days he may maintain her; for three days he must divorce her and give her the payment of her marriage contract.

    10One who vows and obligates his wife, requiring her not to adorn herself with a particular type of perfume, must divorce her and give her the payment of her marriage contract. Rabbi Yosei says that one must distinguish between different types of women: For poor women, this applies only when he did not establish a set amount of time for the vow, and for wealthy women, who are accustomed to adorning themselves more elaborately, if she is prohibited from doing so for thirty days, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract.

    11GEMARA: The Gemara questions the efficacy of a vow taken by the husband prohibiting his wife from deriving benefit from him: And since he is under a prior obligation to provide her support in accordance with what is written in the marriage contract, how can he vow prohibiting her from benefiting from him? Is it in his power to remove his obligation to her?

    12But didn’t we learn in a mishna ( Nedarim 85a): If his wife said: It is forbidden like an offering [ konam ] that I will therefore not perform any work for the benefit of your mouth, he does not need to nullify her vow, since this vow does not take effect at all. Apparently, since she is under a prior obligation by power of the Sages’ ordinance to perform work for him, it is not in her power to remove her obligation to him. Here too, since he is under a prior obligation to provide support for her, it is not in his power to remove his obligation to her.

    13Rather, one must say the following: Since he is able to say to her at any time: Spend your earnings to sustain yourself, meaning that he has the right to instruct her to support herself from her own earnings instead of supporting her himself,

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    רבי מאירדמתני' היא דאמר יעשה שליש מה שהושלש בידו:

    מינח ניחא ליהשיתנו להן כל צורכן:

    לזרוזינהושיחזרו אחר מזונותיהן ושלא יהו רעבתנין:

    הפעוטותתינוקות בני תשע ושמונה כדאמרי' בהניזקין:

    במטלטלידווקא אבל במקרקעי לא עד שיביאו שתי שערות או עד שיהא בן עשרים:

    אפוטרופוסשמינהו אבי יתומים או ב"ד:

    מדקתניבמתני':

    שאני הכא דאיכא שליששנשתלש לכך ופירשו לו מה יעשה בהן אבל אפוטרופוס אינו אלא לעשות צורכי יתומים לכל הצריך והרי אם מכרו אלו הפעוטות אין זה שינוי מצות המת שאף האפוטרופוס ימכור לצורך מזונותיהם:

    אם כןדשליש דווקא וטעמא לפי שפירשו לו לקנות שדה ליתני יעשה שליש כו':

    דאפילו בעלמאבמקום אפוטרופוס דדמי קצת לשליש:

    הדרן עלך מציאת האשה

    מתני' המדיר את אשתו מליהנות לואין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה הלכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה:

    יעמיד פרנסשליח שיפרנסנה:

    בישראלאם ישראל הוא שיכול להחזיר את גרושתו:

    ובכהןשאם יגרשנה לא יוכל להחזירה ושמא סופו יתחרט יהבו ליה רבנן זימנא טפי:

    אחד מכל הפירותקונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה:

    שלא תתקשט באחד מכל המיניןקונם בושם פלוני עלי והוא קיים לה:

    בעניות שלא נתן קצבהבאשה עניה אם לא נתן קצבה לדבר עד מתי אסרו עליה הוא דיוציא ויתן כתובה אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן ובגמרא מפרש עד כמה היא קצבתה:

    ובעשירותשרגילות לכך:

    עד שלשים יוםאם לא הדירה יותר אין כופין להוציא:

    גמ' וכיון דמשועבד להלמזונות:

    כתובות 70 עמוד א

    1רבי מאיר היא, דאמר: מצוה לקיים דברי המת.

    2אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, הלכתא: בין שאמר ״תנו״ ובין שאמר ״אל תתנו״ נותנין להם כל צורכם. הא קיימא לן הלכה כרבי מאיר, דאמר: מצוה לקיים דברי המת? ה"מ במילי אחרניתא, אבל בהא מינח ניחא ליה, והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דאתא.

    3תנן התם: הפעוטות מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלים.

    4אמר רפרם: לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס, אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח, ואין ממכרן מכר.

    5ממאי? מדקתני: אין מעשה קטנה כלום. ודלמא היכא דאיכא שליש שאני? א"כ ליתני ״אבל בקטנה, יעשה שליש מה שהושלש בידו״. מאי ״אין מעשה קטנה כלום״? שמע מינה אפילו בעלמא.

    6הדרן עלך מציאת האשה׃

    Mishna

    7המדיר את אשתו מליהנות לו, עד ל' יום יעמיד פרנס. יתר מיכן יוציא ויתן כתובה.

    8רבי יהודה אומר: בישראל, חדש אחד יקיים, ושנים יוציא ויתן כתובה. בכהן, שנים יקיים, ושלשה יוציא ויתן כתובה.

    9המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה, ר' יהודה אומר: בישראל, יום אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה. ובכהן, שנים יקיים, שלשה יוציא ויתן כתובה.

    10המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתובה. ר' יוסי אומר: בעניות שלא נתן קצבה, ובעשירות שלשים יום.

    Gemara

    11וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה? כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה?

    12והתנן: ״קונם שאיני עושה לפיך״ אינו צריך להפר. אלמא כיון דמשעבדא ליה, לאו כל כמינה דמפקע ליה לשיעבודיה. הכא נמי: כיון דמשועבד לה, לאו כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה!

    13אלא: מתוך שיכול לומר לה ״צאי מעשה ידיך במזונותיך״,׃

    Tosafot

    הא קיימא לן מצוה לקיים דברי המתאפי' בבריא קיימא לן הכי כדמוכח שילהי פ"ק דגיטין (דף טו.) דאמרינן רב אסי מוקי לה בבריא והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת יש מקשין כיון דמצוה לקיים דברי המת אם כן מאי אהני הא דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו ואומר ר"ת דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחלה לכך אי נמי דווקא במת נותן בחיי מקבל אבל דברי שכיב מרע בכל ענין כמסורין דמו:

    אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקחפי' ר"ח דוקא מכר אבל מתנתן מתנה דלענין מתנה אין סברא לחלק בין יש שם אפוטרופוס לאין שם:

    הדרן עלך מציאת האשה

    מתני' המדיר את אשתו מליהנות לופירש בקונטרס דאין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משתעבד לה משמע מתוך פירושו שיש בלשון זה איסור הנאת תשמיש וקשה דפריך בגמ' וכיון דמשתעבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' מגופא דמתני' הו"מ למיפרך דלא מצי אסר עליה תשמיש משום דמשועבד לה דאם היה נאסר יוציא ויתן כתובה לב"ש בשתי שבתות ולב"ה שבת אחת ועוד כי מוקי לה בגמרא בהדירה כשהיא ארוסה דאכתי לא משועבד לה אם כן מתשמיש נמי חל הנדר וליתני במתני' יוציא ויתן כתובה בשבת אחת לב"ה או בשתי שבתות לב"ש ומפרש ר"ת דליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות:

    יוציא ויתן כתובהנראה לר"י דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופין אותו דכיון דשלא כדין עביד כופין אותו להוציא כדאשכחן בהחולץ (יבמות דף לט.) דתנן לא רצו חוזרין אצל גדול ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למיכפייה הואיל ועליה מצוה רמיא ועוד אמרי' לקמן (כתובות דף עז.) אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומסיק עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון משמע דלשון יוציא שכופין אותו להוציא וליכא למימר דכפייה דהתם במילי ולא בשוטי חדא דבדברים לא יוסר עבד ועוד מדפריך לעיל למ"ד מורדת ממלאכה והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומאי קושיא דלמא מתניתין דמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא אבל אם כופין בשוטי אתי שפיר וא"ת א"כ אמאי לא תני להו בהדי הנך שכופין להוציא (לקמן כתובות דף עז.) וי"ל דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא אבל הנך דאתיא כפייה דידהו ע"י פשיעת הבעל לא קתני ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפילו נעשו אחר שנשאו ניחא שאינם מתכוונים להקניט ולצער האשה ועוד יש להביא ראיה דיוציא משמע כפייה מדאמר בסוף הבא על יבמתו (יבמות דף סה: ושם) עובדא הוה בבי כנישתא בקיסרי קמיה דר' יוחנן ואמר יוציא ויתן כתובה ומשמע התם דכייפינן ליה ותימה אמאי לא חשיב לה לההיא דבאה מחמת טענה בהדי הנך שכופין להוציא דהתם אינו פושע בה דמה הוא יכול לעשות שהוא עקר וי"ל משום דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נשאו בין משנשאו ולא שייך לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ורובייהו מיתרצי בהאי שינויא ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין והכי איתא התם אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות אמר רבי שמואל תנינא המדיר את אשתו מליהנות כו' שמענו שמוציא שמענו שכופין ופסק ר"ח משם ש"מ שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו לא ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לכנוס או לפטור היינו לפי שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש המטה בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לא וההיא דסוף הבא על יבמתו התם משמע דלכפותו אמר דכשבא מעשה לפניו צוה להם להוציא ויותר נראה דכופין בכל הני כדפירש ר"י אלא דירושלמי קסבר ששייך כפייה במילי אבל לדידן דקיימא לן דבדברים לא יוסר עבד ע"כ איירי בשוטי כיון דלשון יוציא משמע כפייה היכא דעושה לה עולה ומיהו אין לכוף שום אדם לגרש ולעשות מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר אשת איש מספק:

    שלא תטעום אחד מכל הפירותלאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוה חייל דאי אפשר לה לקיים כדאמרי' בריש פרק שני דנדרים (דף יד:) דכי אמר קונם עיני בשינה סתם לא חייל נדר למיסר שינה אלא שלא תטעום במין אחד שבפירות כדאמרינן בתוספתא דאפילו לא טעמה מין זה מעולם אבל למאי דסלקא דעתין דאדרה איהו ותלנהו בתשמיש המטה חל אפילו הדירה מכל פירות כיון דאפשר לה לאכול וליאסר בתשמיש המטה כי ההיא דשלהי נדרים (דף פט:) דאמר תיתסר כל הנאות דעלמא עלי כו' ושרקיה טינא שלא יהנה מן העולם אלמא חל הנדר:

    הכא נמי כיון דמשועבד לה כו'ואם תאמר ולוקי כגון דתלינהו למזונותיה בתשמיש המטה דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך וי"ל דא"כ (אפי') שמואל דאמר לקמן אפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו מ"מ לא הוה ליה למימר יתר מיכן יוציא ויתן כתובה אלא לאחר שלשים תהנה ותאסר לבית הלל שבת אחת ולבית שמאי שתי שבתות וכהאי גוונא פריך לקמן אמאי דמשני כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה וליכא נמי למימר כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו אם תהנה ממני דאז אסורה ליהנות דהא לרב יהודה דאמר בפרק שני דנדרים (דף יד:) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר שלא יישן היום פן יישן למחר הכא נמי אסור לשמש שמא תהנה דבתנאי לא מיזדהר איניש כדמפרש התם ואפילו לרב נחמן דאמר התם מיזדהר הכא מודה דאשה לא מיזדהרא כיון שלא נדרה ובתוספות ה"ר יוסף שפירש לפני רבינו שמואל מנוחתו כבוד פירש דלקמן דווקא מוקי דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה דקתני המדיר אשתו שלא תתקשט ולא קתני המדיר מקישוט משמע שפיר שמדירה מתשמיש מפני שלא תתקשט אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנאה ממש מדירה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנסואם תאמר, תינח מזונות דסגי לה בפרנס, תשמיש מאי איכא למימר, דתהנה ליה כולהו הנאות במשמע. ולבית שמאי יוציא לשתי שבתות, ולבית הלל לשבת אחת. פירש רש"י ז"ל: דתשמיש כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ויש מקשים, דהא לאוקימתא דמוקמינן לה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הא ודאי חייל נדריה, דההיא שעתא לא משעבד לה. ולאו קושיא היא, דההיא לא שייך למימר ביה כפייה דתשמיש דהא ארוסה היא. ולאידך אוקמתא דמוקמינן לה בשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת, ודאי הוה מצי למיפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימר, אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה. והמחוור בשהדירה בפירוש והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"א), דגרסינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש יוציא ויתן כתובה והכא אתמר כן, תמן במדירה מגופה ברם הכא במדירה מנכסיו.

    ר' יהודה אומר חדש אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובהפירוש: אם נכנס נדרו בתוך השני, כלומר, שנדר יותר מחדש, ולא הוה ליה למימר אלא יתר מכן יוציא ויתן כתובה, כלשון תנא קמא, אלא משום דבעי למתני ובכהנת שנים יקיים תנא נמי הכא שנים יוציא. ותחילת שנים קאמר, ומשום דקתני בהא שנים תנא נמי בכהנת שלשה יוציא ויתן כתובה, ולא קאמר יתר מכן. ובירושלמי (שם) משמע, דבכהנת בסוף שלשה דוקא יוציא ויתן כתובה ושנים יקיים, היינו משום דקתני בישראל שנים יוציא, דגרסינן התם רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים, בכהנת שנים יקיים שלשה יתן כתובה בסוף שלשה, דתנינן בסוף שלשה דברי הכל, עד כאן. ובתוספתא נמי משמע הכין, דבכהנת אינו מוציא ונותן כתובה עד סוף שלשה לכולי עלמא דגרסינן התם עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת ג' חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בישראל חדש יקיים וכו'. תוספתא (פ"ז ה"ב-ג): שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה, אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יוציא ויתן כתובה, אמר ר' יהודה רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל פירות יום אחד, ואל יהו יוצאות מתחת בעליהן. הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי זקנה, ואפילו היא זקנה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה, יוציא ויתן כתובה.

    גמראהכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקיע שעבודא. ואם תאמר, מאי קושיא, דהא אסיקנא בפרק אף על פי (לעיל כתובות נט, ב), טעמא דהיא אינה יכולה להפקיע שעבודו דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, הא מדינא מפקעת. ויש לומר, דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אלמוה לשעבודה, דכי הדדי נינהו. אי נמי קסבר האי מקשה דקונמות לאו כקדושת הגוף דמו, ומדינא לא מצי לאפקועי שעבודיה דבעל דאין קדושת דמים מפקיע, וזה כדברי רש"י ז"ל, ולא כדברי רבנו תם ז"ל דלא חילק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כמו שכתבתי בפרק אף על פי (לעיל כתובות נט, ב) ובגיטין פרק השולח (גיטין מ, ב וע"ש בתוד"ה הקדש). ואם תאמר ומאי מקשה כיון דמשועבד לה וכי המקדיש נכסיו אשתו נזונת מהן, ומי אמרו דכיון דמשעבד לה לא מצי לאפקועי שעבודה. יש לומר, דלא אמרו אלא בקונם שאינו אלא איסור דארבע על נכסיו כדי להפקיעה שעבודה, ובהא הוא דאלמוה רבנן לשעבודא. וטעמא דמלתא, משום דאי לא אלמוה רבנן לשעבודה לגבי האי אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו, אבל כשהוא מקדיש נכסיו, היא אינה נזונת מהן ואפילו בקדושת דמים, דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש, כדאמרינן (בגיטין שם) בבעל חוב דעלמא בהקדש הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד, לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו מהם, והלכך היא אינה נזונת מהם לפי שאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים (לעיל כתובות נא, ב) ומה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה, ואף על פי כן היא שהקדישה נכסיה ומעשה ידיה אינה יכולה להפקיע שעבודו, ואפילו בקונם שהוא בקדושת הגוף, דשאני בעל לפי שעשאוהו כלוקח לכל דבריו, וכאלו נכסיה שלו לגמרי, ואם מכרה או שעבדה מכרה ושעבודה אין מוציאין ממנו, כדאמרינן (לעיל כתובות נא, א) באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולענין לוותה בשלהי יש נוחלין (ב"ב קלט, א), ולענין אחריך בשלהי מי שהיה נשוי (לקמן כתובות צה, ב) וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דיניו הרי היא כמקדשת דבר שאינה שלה ולא קרינן ביה איש כי יקדיש את ביתו, כן נראה לי.

    הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקע כל שעבודאקשיא לי, והא לא פקע שעבודא, דיעמיד פרנס קתני, ואיהו לא משעבד לה לזונה בידיו. ויש לומר, דיעמיד פרנס לא חייב להעמיד קאמר, ואם איתא, הוה ליה למתני חייב להעמיד לה פרנס, אי נמי יעמיד פרנס עד שלשים יום. ועוד, דאי לא מצי לאפקועי שעבודא פרנס למה לי, הוא גופא יפרנס, דאיהו לא אסר מידי אנפשייהו. אלא וודאי משום דחל נדריה הוא דלא מצי לזון אלא על ידי פרנס מותר, ובדלא עביד שליח יהיה כדאוקימתא באומר כל הזן אינו מפסיד, ויעמיד פרנס דקתני מותר ורשאי קאמר, כלומר, על ידי פרנס מותר דאומר כל הזן אינו מפסיד, אף על גב דבאיסורי שבת אסור למימר כן. ורשאי להעמיד לה כל ל' יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה, כן נראה לי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 70a

    Ketubot 70a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 245 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    רבי מאיר דמתני' היא דאמר יעשה שליש מה שהושלש בידו:

    מינח ניחא ליה שיתנו להן כל צורכן:

    לזרוזינהו שיחזרו אחר מזונותיהן ושלא יהו רעבתנין:

    הפעוטות תינוקות בני תשע ושמונה כדאמרי' בהניזקין:

    במטלטלי דווקא אבל במקרקעי לא עד שיביאו שתי שערות או עד שיהא בן עשרים:

    אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים או ב"ד:

    מדקתני במתני':

    שאני הכא דאיכא שליש שנשתלש לכך ופירשו לו מה יעשה בהן אבל אפוטרופוס אינו אלא לעשות צורכי יתומים לכל הצריך והרי אם מכרו אלו הפעוטות אין זה שינוי מצות המת שאף האפוטרופוס ימכור לצורך מזונותיהם:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 70a · Sefaria

    Tosafot

    הא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת אפי' בבריא קיימא לן הכי כדמוכח שילהי פ"ק דגיטין (דף טו.) דאמרינן רב אסי מוקי לה בבריא והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת יש מקשין כיון דמצוה לקיים דברי המת אם כן מאי אהני הא דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו ואומר ר"ת דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחלה לכך אי נמי דווקא במת נותן בחיי מקבל אבל דברי שכיב מרע בכל ענין כמסורין דמו:

    אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח פי' ר"ח דוקא מכר אבל מתנתן מתנה דלענין מתנה אין סברא לחלק בין יש שם אפוטרופוס לאין שם:

    הדרן עלך מציאת האשה

    מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו פירש בקונטרס דאין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משתעבד לה משמע מתוך פירושו שיש בלשון זה איסור הנאת תשמיש וקשה דפריך בגמ' וכיון דמשתעבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' מגופא דמתני' הו"מ למיפרך דלא מצי אסר עליה תשמיש משום דמשועבד לה דאם היה נאסר יוציא ויתן כתובה לב"ש בשתי שבתות ולב"ה שבת אחת ועוד כי מוקי לה בגמרא בהדירה כשהיא ארוסה דאכתי לא משועבד לה אם כן מתשמיש נמי חל הנדר וליתני במתני' יוציא ויתן כתובה בשבת אחת לב"ה או בשתי שבתות לב"ש ומפרש ר"ת דליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות:

    יוציא ויתן כתובה נראה לר"י דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופין אותו דכיון דשלא כדין עביד כופין אותו להוציא כדאשכחן בהחולץ (יבמות דף לט.) דתנן לא רצו חוזרין אצל גדול ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למיכפייה הואיל ועליה מצוה רמיא ועוד אמרי' לקמן (כתובות דף עז.) אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומסיק עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון משמע דלשון יוציא שכופין אותו להוציא וליכא למימר דכפייה דהתם במילי ולא בשוטי חדא דבדברים לא יוסר עבד ועוד מדפריך לעיל למ"ד מורדת ממלאכה והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומאי קושיא דלמא מתניתין דמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא אבל אם כופין בשוטי אתי שפיר וא"ת א"כ אמאי לא תני להו בהדי הנך שכופין להוציא (לקמן כתובות דף עז.) וי"ל דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא אבל הנך דאתיא כפייה דידהו ע"י פשיעת הבעל לא קתני ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפילו נעשו אחר שנשאו ניחא שאינם מתכוונים להקניט ולצער האשה ועוד יש להביא ראיה דיוציא משמע כפייה מדאמר בסוף הבא על יבמתו (יבמות דף סה: ושם) עובדא הוה בבי כנישתא בקיסרי קמיה דר' יוחנן ואמר יוציא ויתן כתובה ומשמע התם דכייפינן ליה ותימה אמאי לא חשיב לה לההיא דבאה מחמת טענה בהדי הנך שכופין להוציא דהתם אינו פושע בה דמה הוא יכול לעשות שהוא עקר וי"ל משום דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נשאו בין משנשאו ולא שייך לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ורובייהו מיתרצי בהאי שינויא ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין והכי איתא התם אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות אמר רבי שמואל תנינא המדיר את אשתו מליהנות כו' שמענו שמוציא שמענו שכופין ופסק ר"ח משם ש"מ שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו לא ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לכנוס או לפטור היינו לפי שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש המטה בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לא וההיא דסוף הבא על יבמתו התם משמע דלכפותו אמר דכשבא מעשה לפניו צוה להם להוציא ויותר נראה דכופין בכל הני כדפירש ר"י אלא דירושלמי קסבר ששייך כפייה במילי אבל לדידן דקיימא לן דבדברים לא יוסר עבד ע"כ איירי בשוטי כיון דלשון יוציא משמע כפייה היכא דעושה לה עולה ומיהו אין לכוף שום אדם לגרש ולעשות מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר אשת איש מספק:

    שלא תטעום אחד מכל הפירות לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוה חייל דאי אפשר לה לקיים כדאמרי' בריש פרק שני דנדרים (דף יד:) דכי אמר קונם עיני בשינה סתם לא חייל נדר למיסר שינה אלא שלא תטעום במין אחד שבפירות כדאמרינן בתוספתא דאפילו לא טעמה מין זה מעולם אבל למאי דסלקא דעתין דאדרה איהו ותלנהו בתשמיש המטה חל אפילו הדירה מכל פירות כיון דאפשר לה לאכול וליאסר בתשמיש המטה כי ההיא דשלהי נדרים (דף פט:) דאמר תיתסר כל הנאות דעלמא עלי כו' ושרקיה טינא שלא יהנה מן העולם אלמא חל הנדר:

    הכא נמי כיון דמשועבד לה כו' ואם תאמר ולוקי כגון דתלינהו למזונותיה בתשמיש המטה דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך וי"ל דא"כ (אפי') שמואל דאמר לקמן אפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו מ"מ לא הוה ליה למימר יתר מיכן יוציא ויתן כתובה אלא לאחר שלשים תהנה ותאסר לבית הלל שבת אחת ולבית שמאי שתי שבתות וכהאי גוונא פריך לקמן אמאי דמשני כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה וליכא נמי למימר כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו אם תהנה ממני דאז אסורה ליהנות דהא לרב יהודה דאמר בפרק שני דנדרים (דף יד:) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר שלא יישן היום פן יישן למחר הכא נמי אסור לשמש שמא תהנה דבתנאי לא מיזדהר איניש כדמפרש התם ואפילו לרב נחמן דאמר התם מיזדהר הכא מודה דאשה לא מיזדהרא כיון שלא נדרה ובתוספות ה"ר יוסף שפירש לפני רבינו שמואל מנוחתו כבוד פירש דלקמן דווקא מוקי דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה דקתני המדיר אשתו שלא תתקשט ולא קתני המדיר מקישוט משמע שפיר שמדירה מתשמיש מפני שלא תתקשט אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנאה ממש מדירה:

    Tosafot on Ketubot 70a · Sefaria

    Rashba

    המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס ואם תאמר, תינח מזונות דסגי לה בפרנס, תשמיש מאי איכא למימר, דתהנה ליה כולהו הנאות במשמע. ולבית שמאי יוציא לשתי שבתות, ולבית הלל לשבת אחת. פירש רש"י ז"ל: דתשמיש כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ויש מקשים, דהא לאוקימתא דמוקמינן לה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הא ודאי חייל נדריה, דההיא שעתא לא משעבד לה. ולאו קושיא היא, דההיא לא שייך למימר ביה כפייה דתשמיש דהא ארוסה היא. ולאידך אוקמתא דמוקמינן לה בשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת, ודאי הוה מצי למיפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימר, אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה. והמחוור בשהדירה בפירוש והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"א), דגרסינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש יוציא ויתן כתובה והכא אתמר כן, תמן במדירה מגופה ברם הכא במדירה מנכסיו.

    ר' יהודה אומר חדש אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה פירוש: אם נכנס נדרו בתוך השני, כלומר, שנדר יותר מחדש, ולא הוה ליה למימר אלא יתר מכן יוציא ויתן כתובה, כלשון תנא קמא, אלא משום דבעי למתני ובכהנת שנים יקיים תנא נמי הכא שנים יוציא. ותחילת שנים קאמר, ומשום דקתני בהא שנים תנא נמי בכהנת שלשה יוציא ויתן כתובה, ולא קאמר יתר מכן. ובירושלמי (שם) משמע, דבכהנת בסוף שלשה דוקא יוציא ויתן כתובה ושנים יקיים, היינו משום דקתני בישראל שנים יוציא, דגרסינן התם רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים, בכהנת שנים יקיים שלשה יתן כתובה בסוף שלשה, דתנינן בסוף שלשה דברי הכל, עד כאן. ובתוספתא נמי משמע הכין, דבכהנת אינו מוציא ונותן כתובה עד סוף שלשה לכולי עלמא דגרסינן התם עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת ג' חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בישראל חדש יקיים וכו'. תוספתא (פ"ז ה"ב-ג): שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה, אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יוציא ויתן כתובה, אמר ר' יהודה רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל פירות יום אחד, ואל יהו יוצאות מתחת בעליהן. הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי זקנה, ואפילו היא זקנה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה, יוציא ויתן כתובה.

    גמרא הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקיע שעבודא. ואם תאמר, מאי קושיא, דהא אסיקנא בפרק אף על פי (לעיל כתובות נט, ב), טעמא דהיא אינה יכולה להפקיע שעבודו דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, הא מדינא מפקעת. ויש לומר, דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אלמוה לשעבודה, דכי הדדי נינהו. אי נמי קסבר האי מקשה דקונמות לאו כקדושת הגוף דמו, ומדינא לא מצי לאפקועי שעבודיה דבעל דאין קדושת דמים מפקיע, וזה כדברי רש"י ז"ל, ולא כדברי רבנו תם ז"ל דלא חילק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כמו שכתבתי בפרק אף על פי (לעיל כתובות נט, ב) ובגיטין פרק השולח (גיטין מ, ב וע"ש בתוד"ה הקדש). ואם תאמר ומאי מקשה כיון דמשועבד לה וכי המקדיש נכסיו אשתו נזונת מהן, ומי אמרו דכיון דמשעבד לה לא מצי לאפקועי שעבודה. יש לומר, דלא אמרו אלא בקונם שאינו אלא איסור דארבע על נכסיו כדי להפקיעה שעבודה, ובהא הוא דאלמוה רבנן לשעבודא. וטעמא דמלתא, משום דאי לא אלמוה רבנן לשעבודה לגבי האי אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו, אבל כשהוא מקדיש נכסיו, היא אינה נזונת מהן ואפילו בקדושת דמים, דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש, כדאמרינן (בגיטין שם) בבעל חוב דעלמא בהקדש הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד, לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו מהם, והלכך היא אינה נזונת מהם לפי שאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים (לעיל כתובות נא, ב) ומה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה, ואף על פי כן היא שהקדישה נכסיה ומעשה ידיה אינה יכולה להפקיע שעבודו, ואפילו בקונם שהוא בקדושת הגוף, דשאני בעל לפי שעשאוהו כלוקח לכל דבריו, וכאלו נכסיה שלו לגמרי, ואם מכרה או שעבדה מכרה ושעבודה אין מוציאין ממנו, כדאמרינן (לעיל כתובות נא, א) באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולענין לוותה בשלהי יש נוחלין (ב"ב קלט, א), ולענין אחריך בשלהי מי שהיה נשוי (לקמן כתובות צה, ב) וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דיניו הרי היא כמקדשת דבר שאינה שלה ולא קרינן ביה איש כי יקדיש את ביתו, כן נראה לי.

    הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקע כל שעבודא קשיא לי, והא לא פקע שעבודא, דיעמיד פרנס קתני, ואיהו לא משעבד לה לזונה בידיו. ויש לומר, דיעמיד פרנס לא חייב להעמיד קאמר, ואם איתא, הוה ליה למתני חייב להעמיד לה פרנס, אי נמי יעמיד פרנס עד שלשים יום. ועוד, דאי לא מצי לאפקועי שעבודא פרנס למה לי, הוא גופא יפרנס, דאיהו לא אסר מידי אנפשייהו. אלא וודאי משום דחל נדריה הוא דלא מצי לזון אלא על ידי פרנס מותר, ובדלא עביד שליח יהיה כדאוקימתא באומר כל הזן אינו מפסיד, ויעמיד פרנס דקתני מותר ורשאי קאמר, כלומר, על ידי פרנס מותר דאומר כל הזן אינו מפסיד, אף על גב דבאיסורי שבת אסור למימר כן. ורשאי להעמיד לה כל ל' יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה, כן נראה לי.

    Rashba on Ketubot 70a · Sefaria

    Ritva

    הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת וכן הלכתא מדאמר בסמוך להדיא והא קי"ל כר"מ והקשה ר"ת ז"ל כיון דהלכתא כר"מ למה הוצרכו חכמים לתקן שיהיה דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דבשלמא הא דר"מ איצטריך משום דאיכא בברי' האומר נעשית דבר לאחר מיתתו שמצוה לקיים דבריו וכדאיתא בפ"ק דגיטין אבל כיון דאיתא להא למה להו תקנתא דהתם וכ"ת דמשום הא אין כופין דליכא אלא מצוה בעלמא הא ליתא מדאמרי' בגיטין האומר פ' שפחתי עשת' לי נחת רוח עשו לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח משום מצוה לקיים דברי המת אלמא כופין על מצוה זו. ותירץ ז"ל דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש ביד שליש מתחלה לכך דומיא דמתני' דהכא וההיא דאמרי' האומר תנו שקל וכו' הממון הושלש לכך בידם וכן ההיא דפ' קמא דגיטין הא לאו הכי אין בו מצוה והביא ראיה ז"ל לדבריו ממעש' דרב' ואיסור גיורא דלא הוה משכח אנפא היכי זכה בהו רב מרי בהנהו זוזי ואמאי והא איכא מצוה לקיים דברי המת אלא וודאי כיון שלא הושלש בידו הממון מתחילה לכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת והקשו לו ז"ל ההיא דשפחה שאמרו כופין היורשים לעשות לה קורת רוח והתם אין השפחה ביד שליש ותירץ דכיון שהיא ברשות עצמה וזכה מעצמה וגם יש בה זכות לשמים לזכות בה מיד הרי דינה כממון דעלמא כהושלש לכך וזה דוחק גדול, אבל הנכון שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שאומר בלשון צוואה שאומר עשו כך וכך אבל אם אומר בלשון מתנה נתתי או הרני נותן דבר פלוני לפלוני אין בזה מצוה לקיים דברי המת ולפיכך הוצרכו לתקן דין מתנת שכיב מרע שהוא מקנה באמירה ואפי' כשאומר בלשון צוואה אין בו מצוה אלא כשאמר למי שספק בידו לעשות כגון שצווה ליורשים או לאחרים שהממון ברשותם או שנתן להם כח בדבר ושאמר כן בפניהם ושתקו או קבלו עליהם והא"ש ההיא דשפחה כי לשם אמר כן ליורשים ושתקו אבל ההיא דאיסור גיורא הא אמר רבא כי שלח לי לא אתינא וא"כ אפי' כשיצוה איסור שיתנם רבא לרב מרי אין על רבא מצוה לקיים דברי המת:

    תנן התם הפעוטות מקחן מקח כבר פירשתי במקומו יפה בס"ד.

    אבל אם יש אפטרופוס אין מקחן מקח פי' כל אפטרופוס במשמע בין שמינהו ב"ד בין שמינהו אבי היתומים ואפשר דה"ה ליתומים שסמכו אצל בעל הבית הבית שדינו כאפטרופוס לענין זה שהרי יש לו רשות לעשר פירותיהם ולמכור בנכסיהם כדמוכח התם בעובדא דההיא סבתא וצ"ע:

    מאי אין מעשה קטנ' כלום דאפי' בעלמא וש"מ דדוקא קטנ' אבל גדול' אפי' במקום אפטרופס מעשיה קיימים ואע"פ שהשליטו האב בידו לזמן הידוע אם שמטו היורשין הממון מרשותו מה שעשו עשוי דאין עליהם מצוה מכאן ואילך שהרי אין ספק בידו לבטל דבריהם מ"ר. כתב ר"ח ז"ל דמתנתן מתנה אפי' במקום אפטרופוס דהא טעמא דמתנה מפרש התם משום דאי לאו דעביד להו נייח נפשא לא הוו יהבי לאידך מתנה והאי טעמא איתיה אפי' במקום אפוטרופוס ואין זה נכון דבמקום שמקחן מקח וממכרן ממכר עשו חכמים מתנתו כממכרו מן הטעם ההוא אבל במקום שאין ממכרן ממכר אין מתנתם כלום דבמקח וממכר נמי איכא נייחא דנפשה ואפילו הכי אין מעשיהם כלום במקום שהאפטרופוס וכן עיקר מפי רבינו ז"ל:

    פרק שביעי המדיר המדיר את אשתו מליהנו' לו עד שלשים יום יעמיד פרנס פירוש רש"י ז"ל אבל מתשמיש המטה לא חייל נדרו כלל דהא משועבד לה דאלו הוה חייל [לא הי'] יכול להשהות [אלא] שבת אחד לב"ה או שתי שבתות לב"ש כדתנן בפרק אף ע"פ והקשה עליו ר"ת ז"ל דלמאי דאוקימנא מתני' בעודה ארוסה הא חייל נדרה אפי' מתשמיש המטה כשם שחל על שאר הנאו' ועוד כי פרכינן היכי [מצי] מדיר לה אדפרכינן ממתני' דקונם שאני עושה לפיך נפרוך ממתני' גופה דאתשמיש לא חל נדרה משום דמשעבד לה כדפירש"י ז"ל וי"ל לפירש"י [דמרן] ז"ל פי' משנתינו בקוצר כמנהגו וה"ק דהא דקתני יעמיד פרנס שלשים יום ואף ע"פ שתשמיש המטה לא אפשר בפרנס היינו טעמא דמילתא דלמאי דאוקימנא מתני' כשהיא ארוסה פשיטא דל"ק אתשמיש המטה דהא לאוקימתא דאוקימנא כשהגיע זמן אינו מחויב לה בעונה ולמאי דאוקימנא כשהדיר' כשהי' ארוסה ונשאת הא סבר' וקיבל' ולאוקימת' קמייתא דאוקימנ' כשהגיע זמן אינו חייב לה בגניבה ולמאי דאוקימנ' כשהדירה כשהוא נשואה אמזונות חל נדרה משום דאמר לה צאי מעש' ידיך אבל אתשמיש [לא] חייל (לא) נדר' והיינו דפסיק ותני יעמיד פרנס והא דלא פרכי' מעיקרא ממתני' גופא דמוכח מינה דאתשמיש לא חל נדר' מדקתני עד שלושים יום יעמיד פרנס טפי ניחא לן למפרך ממתני' דעלמא דמפרש בהדיא מלמפרך מדיוקא דמתני' דהכא ותו דההיא ניחא לן טפי דפרכינן ממעשה ידי' למזונות דשייכי להדדי ודינם שוה מלמפרך מעונה דדילמה בעונה אפקעוה רבנן לנדרה טפי משום בטול פרי' ורביה וכבר פי' בפ' אע"פ [עיין לעיל (כתובות דף ס"א) בסופו] אמאי לא אמרינן דיכול למיחל נדר' אתשמיש המטה באומר הנאת תשמישך אסיר עלי. ור"ת ז"ל פי' דלישנא דליהנו' לו לא משמע אלא אסור נכסיו ולא אסור דגופו אי נמי דבתר דאיירי תנא לעיל במדיר' מתשמיש איירי הכא במדיר' מנכסיו וכן מוכח בירושלמי דרמי מתני' דהכא אמתני' דמדיר את אשתו מתשמיש המטה והכי אמרינן התם תמן תנינן שתי שבתות והכא אמרינן שלשים יום ופרקינן תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנדסיו פי' שהדירה מנכסיו בפי' או שהיו מדברים קודם לכן בענין שמוכיח שלא הדירה אלא מנכסיו:

    יותר מכאן יוציא ויתן כתובה פי' כופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא אמרינן בעלמא האומר איני זן ואיני מפרנס רב אמר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון אלמ' רב כופין קאמר וכן אמר בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לכ"ש ועוד דעד כאן ל"פ שמואל אלא התם דאפשר לכופו לזון אבל הכא דאי אפשר דהאי מודר' היא מנכסיו לכ"ע כופה אותו להוצי' ומיהו יש מקומת דקתני יוציא ויתן כתובה ואין במשמע שכופין וכדגרסי' בירושלמי עלה דאמרינן שאין מעשין אלא לפסולת והא תנן המדיר יוציא ויתן כתובה ופרקינן שמענו שמוציא' שמענו שכופין בתמי' כלומר דאע"ג דקתני שיוציא לא משמע כפי' בכל דוכתא עד דאיכא הכרחה אחרינא דלא גרע ממוכה שחין כגון הא דמדירה מתשמיש המטה דהתם ודאי כופין שאפי' באומר אי אפשי אלא בבגדי יוציא ויתן כתובה הא באידך אין במשמעותו כפי' על הגט אלא מבקשים על הגט וכופין על הכתובה וכבר פי' לעיל גבי המשרה את אשתו מאי דאקשו ופריקו בירושלמי ממתני' דהכא אמתני' דהתם (ודאי כופין שאפי' האומר אי אפשר אלא בשקבלו עליה):

    המדיר את אשתו שלא תטעו' כו' פי' לאו מפירות דידיה בלחוד דא"כ אמאי חמירא הא מרישא דהדיר' מכל נכסיו אלא ודאי ע"כ מתני' מפירות דעלמא וא"ת והא אין אדם אוסר פירות העולם על חבירו ואע"ג דבתלמודא אוקמי' בשנדרה היא וקיים לה הוא וקרי ליה מכירה לפי שקיים ל"ה ה"מ לשמואל אבל לרב מתני' במדיר ממש משמע לן וי"ל דלרב מתני' כשהדירה מנכסיו או מתשמיש המטה אם תטעום א' מכל הפירות [וכ"ת] תיכול ותתסר ותמתין [שלשים יום] במזונות ושבת אחת בתשמיש המטה הא אמר רב דאין לה להמתין אלא במפרש והא בסתם וכדאי' בתלמודא בהדי':

    גמרא וכיון דמשתעבד לה היכא מצי מדיר לה ולא ניחא לאוקמי בשנדרה הוא שלא ליהנות משלו דלישנא דהמדיר לא משמע לפום פשטא אלא בדאדרה איהו ועוד כי נדרה היא [הא] שמעינן לר"מ [דאמר] דהיא נתנה אצבע בין שיניה כדאי' לקמן וסתם מתני' ר"מ היא וא"כ למה יוציא ויתן כתיבה דכי פרכינן לקמן הא וודאי אע"ג דבעלמא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד הכא אלמוה רבנן לשעבודה דבעלה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתא:

    Ritva on Ketubot 70a · Sefaria

    Meiri

    מקצת רבני צרפת כתבו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא כשיצא הממון מידו ובא ליד שליש אבל כל שלא יצא מרשותו אין אומרין בו מצוה לקיים דברי המת שאם כן מתנת שכיב מרע במקצת למה צריכה קנין וכן בראשון של גיטין דף י"ג ע"א אמרו וכי צבורין מאי הוי והא לא משך אלמא צריך הוא למשיכה ולא זכה בהן מדין מצוה לקיים דברי המת ומה שאמרו שם דף מ' ע"א בפלנית שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מדין מצוה לקיים דברי המת ואע"פ שלא יצאת מרשותו בזו הואיל והיא בת דעת זכתה בעצמה והרי היא כמי שיצאת מרשותו ובראשון של גיטין יש לנו בה דעת אחרת ושם יתרחבו הדברים בדבר זה בע"ה מצוה זו בית דין כופין עליה כמו שביארנו בקורת רוח של פלונית שפחתי והיא נאמרת אף בבריא כמו שיתבאר בראשון של גיטין ויש חלוק בין זו לדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורים דמו שדין מצוה זו אינה אלא כשיצא הממון ממנו ליד שליש לדעת זה שכתבנו בשם קצת רבני צרפת ודברי שכיב מרע אפילו היה הממון בידו או ביד יורשיו וכן שאם היו היתומים קטנים אין כופין אותן מתורת מצוה זו דיתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו ומתורת דברי שכיב מרע יורדין לנכסיהם כמו שיתבאר במקומו:

    הפעוטות והם מבן שש ולמעלה כל חד וחד לפום חורפיה עד שיגדיל מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו במה דברים אמורים בשאין להם אפוטרופוס אבל יש להם אפטרופוס הן מנהו אבי יתומים הן מנוהו בית דין אין מעשיהם כלום לא במכר ולא במתנה אלא מדעת האפטרופוס וכל שכן במה שנמסר ביד שליש שהשליש כחו גדול מן האפטרופוס הא בקרקעות אם לקחו הם או אפטרופוס שלהם עד שיביא שתי שערות ואם קרקע של אביהם עד שיהיו בני עשרים וכבר ביארנו בדינין אלו בכדי הצורך בתשיעי של בתרא קנ"ה א':

    ונשלם הפרק ת"ל:

    המדיר את אשתו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק השביעי שהוא בא לבאר דין מדיר את אשתו על אי זה צד יוציא ועל אי זה צד יקיים וכן ביארנו שהחלק השמיני בא לבאר דין היוצאת שלא בכתבה ודין הנשאת בטעות כגון שנמצאו עליה נדרים או מומין ואלו הן שכופין אותן להוציא וכן ביארנו ששני החלקים הנזכרים יתבאר ענינם בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בדין מדיר את אשתו על אי זה צד יוציא ועל אי זה צד יקיים השני לבאר אלו הן היוצאות בלא כתבה השלישי בדין קדושי טעות או נשואי טעות כיצד הוא דינם הרביעי לבאר אלו הן שכופין אותם להוציא:

    זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

    והמשנה הראשונה ממנו אמנם ענינה להתחיל בביאור החלק הראשון והוא שאמר המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יתר מיכן יוציא ויתן כתבה ר' יודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ובכוהנות שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה אמר הר"ם פי' בפחות משלשים יום אפשר שלא ישמע הדבר ולא ישיגה בזה גנות ויותר מזה ישמע בין האנשים ותתגנה עליהם ולזה יוציא ויתן כתבה ואע"פ שהיו מעשי ידיה מספיקים באכילתה ואמרו יעמיד פרנס לא ירצה בו שהוא יעשה שליש לפי ששלוחו של אדם כמותו ואמנם יהיה זה כשיאמר כל הזן אינו מפסיד:

    אמר המאירי המדיר את אשתו מליהנות לה ר"ל שהדירה הנאה ממנו דרך כלל ומכל מקום אין הנדר חל על מה שהוא משועבד לה שאע"פ שהנדרים חלין על דבר מצוה אע"פ שהוא משועבד לה במקום שחב לאחרים אינו כלום ואע"פ שההקדש בקדשת הגוף מיהא מפקיע מידי שיעבוד כשם שביארנו במעשי ידיה בהיא שאמרה קנס שאני עושה לפיך שאינו כלום דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל כך במה שהוא משועבד לה אלמוה לשיעבודא דידה וכתבו רבני צרפת שכן הדין בבעל חוב שאם הלוה הדיר את המלוה מכל נכסיו בקנס אין שעבודו נפקע בכך דאלומי אלמוה וכמו שאמרו בתלמוד המערב יש אדם נודר שלא לפרוע חובו אלא אם כן הקדיש אי זה דבר בפרט קדשת הגוף שנפקע שיעבודו מאותו דבר כמו שהתבאר ולמדנו שבהדרה זו לא נכלל בה שום דבר שהוא משועבד לה בו כגון תשמיש המטה אחר שלא אמר הנאת תשמישה עלי כמו שהתבאר ומכל מקום חל הנדר על המזונות כך נראה שפירשוה גדולי הרבנים אלא שאחרוניהם מפרשים שלשון זה ר"ל הדרה מליהנות אין במשמע אלא מזונות אבל לא תשמיש הואיל ואף הוא מתעגן בהדרתו שאלו היה תשמיש נכלל בו מה הוצרך להביא עליה זה שאמרו קנס שאני עושה לפיך וכו' ממשנה גופה היה יכול להביאה שאלו היה תשמיש בכלל ובדרך האוסר היה לו לומר יוציא ויתן כתבה לבית שמאי בשתי שבתות ולבית הלל בשבת אחת ויש מפרש משנתנו באומר בפירוש למזונות וממה שאמרו בתלמוד המערב תמן תני המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכה את אמר כן תמן מדירה מגופו הכא מדירה מנכסיו ר"ל ממזונות ואע"פ שהוא משועבד לה בהם אין הענין אלא בצדדין ששיעבודה במקומו עומד ר"ל שמזונותיה אינם נפקעים כגון שאומר לה בשעת הדרה צאי מעשי ידיך למזונותיך שאע"פ שפסקנו מזוני עיקר והיא היא שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה אבל הוא אינו יכול לומר צאי מעשי ידיך למזונותיך כבר ביארנו שאף לדעת זה יכול הוא לומר כן ובשמספקת לכך ושמא תאמר במה אמרו יעמיד פרנס פירשוה בגמרא כגון שהיא מספקת לדברים גדולים כגון לחם ויין ובשר ואינה מספקת לדברים קטנים כגון פירות וקטניות ודומיהם ואף באלו אם היתה רגילה בהם בין עמו בין בבית אביה לא היה נדרו חל להפקיעם ואם שלא הורגלה בהם כלל פרנס למה אלא שהיתה רגילה בהם בבית אביה וכשנשאת לו וראתה שצריך הוא לסדר בהוצאתו היתה מתגלגלת עמו ומכיון שהדירה אינה רוצה להתגלגל עוד בכך והרי הוא משועבד לה בהם מתורת עולה עמו ואינה יורדת ומתוך כך צריך הוא להעמיד לה עליהם פרנס ועל דבר זה הוא אומר כל שלשים יום יעמיד פרנס ר"ל שימנה לה אחד מאוהביו שיפרנסנה בדברים אלו ואע"פ ששלוחו של אדם כמותו ומה הועיל בנדרו פירשוה בגמרא שאינו מצוה לו בפירוש לעשות כך ואף לא שיאמר לו כל מי שרצונו לעשות שום דבר בשבילי יזון אשתי או כל השומע קולי יזון את אשתי שאף זה שליחות הוא כמו שיתבאר בסוגיא זו אלא שאומר כל הזן אינו מפסיד וכל שכן אם אמר הרוצה לזון יזון שאין כאן הוכח לשליחות כדרך שאמרו נדרים ל"ו ב' במודר הנאה מחברו שתורם לו תרומותיו באומר כל הרוצה לתרום יתרום ונחלקו בגמרא כתובות ע' ב' רב ושמואל שלדעת רב דוקא במפרש ר"ל שקבע זמן לנדרו לשלשים יום מכיון שקבע זמן לנדרו ולא קבעו אלא לשלשים יום הרי היא אומרת בעצמה עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא בי מילתא הא כל שנדר סתם הואיל ולא קבע זמן יוציא לאלתר והוא הדין אם פירש ליתר משלשים ולשמואל אף בסתם כל שלשים יום יעמיד פרנס סבורה היא שתתגלגל עמו שלשים שמא ימצא פתח לנדרו ולדעתו אף בפירש יתר משלשים הדין כן ואע"פ שאמרו בכל מקום הילכתא כרב באיסורי בזו הסכימו רוב הפוסקים לפסוק כשמואל ועוד שאף זו בכלל דינין היא מצד הכתבה ועוד דכלה סוגיא שקלא וטריא לתרוצי מתנייתא אליביה הילכך בין שפירש זמן לנדרו בין שנדר סתם ממתנת שלשים יום אם שלמו ימי הנדר או שהתיר את נדרו מוטב ואם לאו יוציא ויתן כתבה ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ר"ל משנכנס יום אחד בשני ואין ממתינין לו יותר שאם מצא אחר כן פתח לנדרו יכול הוא להחזירה אבל בכהנת ר"ל אשת כהן שכל שגירשה אינו יכול להחזירה ממתינין לו יתר משיעור זה ושנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא ובין כהנת ובין ישראלית שיעורה בשלשים יום ואף בחדש חסר אין אומרין לילך אחר שיעור חדש אלא אינו מוציא עד שישלמו שלשים:

    זהו ביאור המשנה ועל הצדדין שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    Meiri on Ketubot 70a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה אבל יש שם כו' דלענין מתנה אין סברא לחלק בין כו' עכ"ל צ"ל דהא דאומרת נאמן בעלי עלי לא מקרי מתנה אלא שהיא תאמין לו שיקנה לה שדה באלו המעות והוה כעין מכר דאל"כ אמאי קתני דאין מעשה קטנה כלום אפילו במקום אפוטרופוס כדמסיק ודו"ק:

    תוס' בד"ה המדיר את כו' מגופא דמתני' ה"מ למפרך דלא מצי אסר עליה תשמיש כו' עכ"ל ק"ק (א) לפי מ"ש לקמן התוספות דשיעבוד דמזונות של אשה אינו אלא מדרבנן לא ה"מ לאתויי מתשמיש דהוי שיעבוד דאורייתא אבל ממה שאני עושה לפיך דלא הוה שיעבודיה נמי רק מדרבנן מייתי שפיר ודו"ק:

    בד"ה יוציא ויתן כו' אמאי לא חשיב לה לההיא דבאה מחמת טענה בהדי הנך שכופין כו' עכ"ל מהך דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דכופין להוציא פריך לקמן בס"פ אמאי לא חשיב ליה ומשני ליה דהנך אע"ג דאמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה ולכך לא חשיב לה אבל הך דבאה מחמת טענה לא מיתרצא בהכי דהא כי אמרה הוינא בהדיה שבקינן לה כיון דאין האשה מצווה על פריה ורביה אך קשה דבהאי תירוצא שכתבו הכא ובפ' הבע"י דלא חשיב בבאה מחמת טענה משום דלא שייך ביה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל הא מיתרצא נמי הך דשהה י' שנים ולא ילדה ומאי פריך מיניה התם ויש ליישב (ב) וק"ל:

    בא"ד איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין כו' שמונע ממנה כל עניני אישות כו' עכ"ל גבי הך דחוזרין אצל גדול דכופין הוצרכו לטעמא דכופין טפי מהנהו דהכא וגבי הא דאיני זן כו' לא הוצרכו לתת טעם אמאי כופין ואפשר לומר דהאומר איני זן כו' ה"ל כמורד על אשתו משא"כ כל הנהו המדיר דהכא דלא הוה כמורד וק"ל:

    בא"ד וההיא דס"פ הבע"י התם משמע דלכפותו אמר כו' עכ"ל עיין על ביאור דבריהם בפ' הבע"י וק"ל:

    בד"ה ה"נ כיון דתלינהו למזונות בתשמיש המטה דאמר כו' עכ"ל דבכה"ג מוקמי מתני' דהמדיר את אשתו שלא תאכל מכל הפירות דהיינו בתולה בתשמיש כמ"ש התוס' לקמן בד"ה בשלמא לרב כו' ע"ש וק"ל:

    בא"ד וליכא נמי למימר כו' דאז אסורה ליהנות דהא לרב יהודה כו' עכ"ל ר"ל דכיון דאסורה ליהנות ליכא למימר לאחר שלשים תהנה ותיאסר ואהא תירצו דה"נ אסור לשמש שמא תהנה וא"כ אפילו שלשים לא ימתין אלא מיום הנדר תיאסר לב"ה שבת א' כו' ויש לדקדק אמה שכתבו דאז אסורה ליהנות מהיכא פסיקא להו דאסורה אז ליהנות הא אדרבה שמעינן מהתם דמותרת ליהנות דבנדרא מזדהרי אינשי דאמרינן התם ומודה רב יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום שישן היום דבאיסורא מזדהרי אינשי ויש ליישב דהתם שהתנאי קודם לנדר איכא למשרי התנאי מה"ט דבנדר שאחריו מזדהר אבל הכא למאי דבעו למימר השתא דשרי השמוש בתוך שלשים קודם שתהנה אסורה ליהנות אחר שלשים משום השימוש שקודם לו ואין להקשות נמי ומאי קושיא בהא דאז אסורה ליהנות דא"כ שפיר פריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כו' להפקיע שיעבודה לאסור לה הנאה מיניה די"ל כיון דבעיקר הנדר שהוא איסור תשמיש לית לה שעבוד עליו באומר יאסור תשמישך עלי חל הנדר שפיר וממילא תיאסר בהנאה וליכא למיפרך ביה הא מפקא לה לשיעבודה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Ketubot 70a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד כלומר אף על גב דאמר בלשון התראה אל תתנו להם אלא שקל נותנין להם כל צורכן דאומדן דעתא הוא שלא נתכוון זה האדם לצער את בניו אלא לזרזם שלא יסמכו על זה הממון וישתדלו להרויח מצד אחר ודוקא כשלא אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם דאלו אמר הכין בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל דאין לנו להפסיד על האחרים כיון שהקפיד בשיעור גילה דעתו שהיה נהנה אם היה נשאר להם. תלמידי רבינו יונה. וכן כתב ריב"ש ז"ל דבאם מתו יירשו אחרים תחתיהם לא פסיק רב חסדא מידי אלא לעולם אין נותנין להם אלא שקל. ע"כ: וכתב רבינו האיי גאון ז"ל וז"ל האומר תנו סלע לבני בשבת עיקרה ויסודה ממשנתנו מזו דר"מ דסבר מצוה לקיים דברי המת דקאמר יעשה שליש מה שהושלש בידו נמצאת קיימת אליבא דר"מ במקום שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם שאין נותנין להם אלא מה שאמר ובזאת מצוה לקיים דבריו אבל אם לא אמר כך אומד נכון וברור הוא כי אין אדם חפץ לצפון את נכסיו לבניו אחרי שיגדלו ולהיותם בקטנותם מסופגנים ומתפרנסים מן הצדקה ושמא לא יפרנסום בהודע שיש להם נכסים צפונים לפיכך אף על פי שאמר אל תתנו להם אלא שקל אחד בשבת למזונותיהם אומדין אנו שאין כוונתו אלא לזרז את אפוטרופין והמשגיחים בעסק בניו למען לא יאבדו את נכסיהם ולא יתנו להם אלא במצוק דומה דפסק להם בלי ריוח ע"כ. ומדבריו אתה למד שאין ממש בדברי ר' יצחק סחאב אל סראגא שאמר אפילו כי אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם נותנין להם כל צורכן. ע"כ מליקוטי הגאונים ז"ל:

    הפעוטות מקחן מקח כו' כתב רש"י אבל בקרקעות לא עד שיביא שתי שערות או עד שיהיה בן עשרים פי' לפי' האי דקאמר עד שיביא שתי שערות או עד שיהיה בן עשרים היינו בקרקעות שלו אבל מה שירש מאביו אפילו הביא שתי שערות אינו מוכר עד שיהיה בן עשרים אבל כשהוא בן עשרים מוכר אפילו נכסי אביו אם הביא שתי שערות ואם לא הביא שתי שערות אינו מוכר לא בנכסי עצמו ולא בנכסי אביו אפילו הוא בן עשרים אלא אם כן נולדו בו סימני סריס עד רוב שנותיו כדאיתא התם בפרק מי שמת. ריב"ש ז"ל:

    אבל יש שם אפטרופוס אין מקחן מקח כו' פי' כל אפוטרופוס דמשמע בין שמינהו ב"ד בין שמינהו אבי יתומים ואפשר דה"ה ליתומים שסמכו אצל בעל הבית שדינו כאפוטרופוס לענין זה שהרי יש לו רשות לעשר פירותיהם ולמכור בנכסיהם כדמוכח התם בעובדא דההיא סבתא וצ"ע. הריטב"א ז"ל:

    וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל הפעוטות מקחן מקח כו' במטלטלין פעוטות נקראים כבן שש כבן שבע כל חד וחד לפום חורפיה ולפיכך אמרו שאם מכרו במטלטלין שהניח להם אביהם ממכרם ממכר וכן אם קנו מאחרים מקחן מקח שאם אי אתה אומר כן לא יהיה להם מה שיאכלו ומשום כדי חייהם תקנו חכמים שיוכלו למכור מטלטלים אבל כשיש שם אפוטרופוס שיוכל לראות עניניהם ולתת להם מחייתן אין ממכרן ממכר. ע"כ: ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום פי' והכא מעות נינהו דדמו למטלטלין דילמא היכא דאיכא שליש שאני פי' דשליש אלים זכותיה ומגרע כח היתום מאפוטרופוס. ומשני אם כן ניתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו מאי אין מעשה קטנה כלום וכו' פי' דהוה מצי למיתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו דהכי תנא ברישא כי האי לישנא אלא משום הכי נקט האי לישנא בסיפא לאשמועינן מילתא אגב אורחין דאין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש בין במקום אפוטרופוס ל"ש אפוטרופוס שמינהו ב"ד ל"ש אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים. ע"כ: מאי אין מעשה קטנה כלום דאפילו בעלמא וש"מ דדוקא קטנה אבל גדולה אפילו במקום אפוטרופוס מעשיה קיימין ואף ע"פ שהשליש האב בידו לזמן ידוע אם שמטו היורשין הממון מרשותו הרי מה שעשו עשוי דאין עליהם מצוה מכאן ואילך שהרי אין סיפק בידו לבטל דבריהם. הריטב"א ז"ל: וז"ל ריב"ש ז"ל מדאמרינן דקטן שיש לו אפטרופוס אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר במטלטלים שמעינן דדוקא בקטן הוא דהוי דינא הכי אבל בגדול שיש לו אפטרופוס כמו שרגילים לפעמים שממנה אב היתומים אפטרופוס עד שיהיו בן עשרים מיד כשהוא גדול מקחו מקח וממכרו ממכר שהרי הנכסים שלו הן ואפי' בקרקעות ה"ה אלמלא שאינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים ולא עוד אלא אפילו אם קדם היתום ותפס בנכסיו אחר שהוא גדול אין אפטרופא מוציא מידו דהא נכסים שלו הם וראוי לפקח כיון שהוא גדול אלא שבעוד שהנכסים ביד האפטרופוס אינו רשאי לתתם לו משום דמצוה לקיים דברי המת וכיון שאין הנכסים בידו בודאי א"א לו לקיים דברי המת והיתום אינו מצוה בכך שהרי לא צוה לו כלום ולא בכל שהמצוה צוה בצואתו שייכא מצוה לקיים דברי המת אלא במה שמצוה לאחרים או ליורשיו לעשות כגון שאמר תנו מנה לפלוני או שמפקיר נכסיו לאחרים ואומר שיעשו מהם כך וכך וכמו שכתבו המפרשים בפרק קמא דגיטין והילכך זה היתום כל שבאו נכסים לידו באיזה ענין ואפילו חטפן מיד אפטרופוס אין ב"ד מוציאין הנכסים ממנו דשלו חטף. כך כתבו בשם הרא"ה ז"ל וכן הסכים בזה מורי הרב הגדול רב חסדאי בר' יהודה ז"ל: ועוד כתב מורי ז"ל שאם הניח אביו קרקעות הרי הם בחזקת היתום מיד שהגדיל דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואי אפשר ששום אדם יהא לו תפיסה בהם אלא מי שהם שלו והילכך לבקשת היתום אחר שהגדיל מצווין ב"ד לאפטרופוס שלא יכנס בקרקעות ולא יפקח בהם כלל ואף על פי שהאב מינהו בפי' אף בקרקעות וצ"ע. ע"כ: וכתב ר"ח דמתנתם מתנה אפילו במקום אפטרופוס דהא טעמא דמתנה מפרש התם משום דאי לאו דעביד להו נייח נפשא לא הוו יהבי לאידך מתנה והאי טעמא איתיה אפי' במקום אפטרופוס ואין זה נכון דבמקום שמקחן מקח וממכרן ממכר עשו חכמים מתנתו כממכרו מן הטעם ההוא אבל במקום שאין ממכרם ממכר כלום אין מתנתם כלום דבמקח וממכר נמי איכא נייח נפשא ואפילו הכי אין מעשיהם כלום במקום אפטרופוס וכן עיקר. מפי רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל: וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל דאינו נראה כפי' ר"ת דלישנא דאין מעשה קטנה כלום בכל ענין משמע לא שנא מכר לא שנא מתנה תדע דהא חזינן דמתניתין דנאמן בעלי דכמתנה דמי שיהיה מתרצה ועלה קתני דאין מעשה קטנה כלום דמשמע לא שנא מכר לא שנא מתנה אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש בין במקום אפטרופוס לא שנא אפטרופוס שמינהו ב"ד לא שנא אפטרופוס שמינהו אבי יתומים לא שנא בפני אפטרופוס לא שנא שלא בפני אפטרופוס. וכך הורה מורי הרב נר"ו הלכה למעשה. ע"כ: וז"ל ריב"ש ויש מי שאומר דכיון דאסיקנא דהיכא שיש לו אפטרופוס אינו מוכר הכי נמי אינו נותן במתנה דהא אפילו באין להם אפטרופוס דמוכר איכא פלוגתא בהניזקין אי מתנתו מתנה אלמא טפי יכול למזבן מלתת במתנה ואם כן כיון שאינו מוכר כ"ש שאינו נותן. אבל רבינו האיי ז"ל כתב דכיון דאסיקנא התם דכשאין לו אפטרופוס מתנה כמכר יכול לתתם במתנה אע"פ שיש לו אפטרופוס שאין אפטרופוס מגרע כח היתום אלא במכר שיכול האפטרופוס למוכרה אבל במתנה שאין כח ביד אפטרופוס לתת במתנה נשאר כח ליתום לתת במתנה וכן כתוב בתוספות. עכ"ל ריב"ש:

    וז"ל רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ממאי מדקתני פי' במתניתין דילן אין מעשה קטנה כלום ולא קתני יעשה שליש כו'. דאי תנא אבל קטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו הוה משמע דהיכא דליכא שליש ואיכא אפטרופוס מה שעשה קטנה עשוי ואין האפטרופוס יכול לבטל מעשיה להכין תאנא אין מעשה קטנה כלום אבל היכא דליכא לא זה ולא זה מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ש"מ אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש פי' שהמעות תחת ידו ופירש לו האב מה יעשה בנכסיו ואם ימכרוהו או יקחו שלא מדעתו הרי שנו מצות המת ואין מעשיהם כלום בין במקום אפטרופוס פי' שהמעות אינן אצלו אלא אצל הפעוטות והוא אינו עשוי אלא לעשות צרכי היתומים ואם מכרו אין בזה שינוי ממצות המת שאף האפטרופוס עתים שהוא מוכר לצורך מזונותיהם אפילו הכי במקום אפטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. ע"כ: ורבינו יצחק סחאב סראגא כתב וז"ל שליש מדעת אבוה עביד אפטרופוס מדעתיה דנפשיה עביד ואף על גב דקי"ל דהיכא דאיכא אפטרופוס לפעוטות אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר אפי' במטלטלין אבל מתנותיהן מתנה כדאמרינן בגיטין פרק הניזקין מתנתו מתנה אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע ואחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת הילכך לא אמרינן לענין מתנה דהיכא דאיכא אפטרופוס אין מעשה קטנה כלום אלא מתנה היא אבל לענין שליש אם רוצה הקטנה ליתן אותם המעות לבעלה במתנה ואפילו היא גדולה מן האירוסין אין מתנתן מתנה וכל שכן קטנה וכל שכן לאחרים זולתי בעלה. ואמר רבינו האיי גאון ז"ל הכי פסקו ראשונים דכיון דפליג רבנן בין זביני למתנה מאי דאתמר בזביני לא נהיג במתנה ומאי דיהיב ממטלטלי קיים ואף על גב שיש שם אפטרופוס. ע"כ מלקוטי הגאונים ז"ל: סליק פרק ששי המדיר את אשתו פירקא דהמדיר גרש"י ליה בתריה דאף ע"פ דאמתניתין דפרק דלעיל קא מהדר דקתני המדיר את אשתו מתשמיש המטה ואהכי נקט נמי הכי לאחריו המדיר את אשתו מליהנות לו שלא תהנה ממנו. רש"י ז"ל במהדורא קמא: מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס פרש"י ז"ל אבל אתשמיש המטה לא חייל נדרו כלל דהא משועבד לה דאלו הוה חייל לא היה יכול להשהותה אלא שבת אחת לב"ה או שתי שבתות לב"ש כדתנן בפרק אף ע"פ. והקשה עליו ר"ת ז"ל דלמאי דאוקימנא מתניתין בעודה ארוסה הא חייל נדרא אפילו אתשמיש המטה כשם שחל על שאר ההנאות ועוד כי פרכינן מעיקרא כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה אדפרכינן ממתניתין דקונם שאני עושה לפיך נפרוך ממתניתין גופא דאתשמיש לא חייל נדרא משום דמשועבד לה כדפרש"י ז"ל. ויש לתרץ לפי דברי רש"י דמרן ז"ל פי' משנתנו בקוצר כמנהגו וה"ק דהא דקתני יעמיד פרנס שלשים יום ואף על גב דתשמיש המטה לא אפשר בפרנס היינו טעמא דמילתא דלמאי דאוקימנא מתני' כשהיא ארוסה פשיטא דלא קשיא תשמיש המטה דהא לאוקימתא דאוקימנא כשהגיע זמן אינו מחויב לה בעונה ולמאי דאוקימנא כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת הא סברה וקבלה ולאוקימתא קמייתא דאוקימנא כשהדירה כשהיא נשואה אמזונות חייל נדרא משום דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל אתשמיש המטה לא חייל והיינו דפסיק ותני יעמיד פרנס והא דלא פרכינן מעיקרא ממתני' גופה דמוכח מינה דאתשמיש לא חייל נדרא מדקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס, טפי ניחא לן למפרך ממתניתין דעלמא דמפרש בהדיא מלמפרך מדוקיא דמתני' דהכא ותו דההיא ניחא לן טפי דפרכינן ממעשה ידיה למזונות דשייכי אהדדי ודינם שוה מלמפרך מעונה דדילמא בעונה אפקעוה רבנן לנדריה טפי משום בטול פריה ורביה וכבר פירשתי בפרק אף על פי אמאי לא אמרינן דיכול למיחל נדרא אתשמיש המטה באומר לה הנאת תשמישך אסור עלי. ור"ת ז"ל פי' דלישנא דליהנות לו לא משמע אלא איסור נכסיו ולא איסור גופו אי נמי דבתר דאיירי תנא לעיל במדירה בתשמיש המטה איירי הכא במדירה מנכסיו וכן מוכח בירושלמי דרמו מתניתין דהכא אמתניתין דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה והכין אמרינן התם [ה"א] תמן תנינן שתי שבתות והכא אתמר שלשים יום ופרקינן תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו פירוש שהדירה מנכסיו בפירוש או שהיו מדברים קודם לכן בענין שמוכיח שלא הדירה אלא מנכסיו. הריטב"א ז"ל: והרא"ש פי' כפי' ר"ת דליהנות לו משמע איסור הנאת ממונו שהיא נהנית והוא אינו נהנה אבל תשמיש ששניהם נהנין אינו בכלל לשון זה. ע"כ:

    וז"ל ריב"ש המדיר את אשתו מליהנות לו כו' ואם תאמר תינח מזונות דאפשר בפרנס תשמיש מאי איכא למימר כתב רש"י ז"ל אין הנאת תשמיש נאסר עליה משום דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה וההיא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה כתב הרא"ה לא כשאומר הנאת תשמישי עליך אלא כשאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין האדם דבר האסור לו כדאיתא בפרק שני דנדרים. משמע מתוך פירושו ז"ל שיש בלשון הזה לשון תשמיש. והקשו בתוספות עליו דאם כן כי בעי לאוכוחי בגמרא דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה אמאי אצטריך לאתויי ההיא דקונם שאני עושה לפיך ממתניתין גופה שמעינן לה דמדלא אמרו יוציא ויתן כתובה לב"ש בשתי שבתות ולב"ה בשבת אחת ש"מ דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ועוד למאי דבעי לאוקמא למתניתין כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת תקשי ליה הניחא מזונות תשמיש מאי איכא למימר. אלא הנכון כמו שפי' ר"ת ז"ל דלישנא דמדיר את אשתו מליהנות לו לא משמע אלא הנאת נכסיו אבל לא הנאת גופו וטעמא משום דמשמע מדמדיר לה לדידה ולא לדידיה משמע דהיינו הנאת נכסיו ולא תשמיש דאיכא צערא נמי לדידיה וכן בירושלמי נמי דאמרינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה וכה אתמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ופי' דמדירה מליהנות לו אין במשמע אלא הנאת נכסיו ומיהו ודאי אם כשהדירה בפי' מתשמיש אינו נאסר עליה כיון דמשתעבדא ליה אלא באומר הנאת תשמישך עלי כדברי רש"י ז"ל שהדין אמת הוא אלא שאין אנו צריכין לו במשנתנו כיון שאין במשמע לשון זה תשמיש. עד כאן: וז"ל הרא"ה ז"ל פרש"י דאלו אתשמיש לא חייל נדריה דמשועבד לה אלא אנכסיו כדאיתא בגמרא והיינו דקאמר דיעמיד פרנס וקשיא לי דהא אוקימנא בגמרא כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת וכיון שכן הא חייל לה נדרא אתשמיש נמי דהא ההיא שעתא דאדרה לא הוי משועבד לה ואפשר דכיון דלא קאי ההוא פירוקא לא איכפת לן אבל בירושלמי אמרינן תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה שתי שבתות או שבת אחת והכא איתמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו [ולא נהיר מאי קאמר אי קאמר דהכא במפרש שאינה מדירה אלא מנכסיו] אי נמי דאפילו בסתם לא משמע נדריה מסתמא אתשמיש אלא אנכסיה ע"כ.

    ואפשר לי לפרש דתלמודא תרתי קא פריך חדא מכח משנתנו מדלא אמר יוציא ויתן כתובה לב"ש בשתי שבתות ולב"ה בשבת אחת ש"מ דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ואם באת לחלק בין תשמיש למזונות דשאני תשמיש דהיינו עיקר אישות להכי מייתי מהא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו'. פי' דמזונות ומעשה ידיה שייכי אהדדי. וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל והיינו דהאריך תלמודא ופריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשעבודא כו' וזהו שכתב רש"י ז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו. אין הנאת תשמיש נאסר דהא משועבד לה הילכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה. ע"כ. פי' כיון דע"כ אין הנאת תשמישו נאסר דהא משועבד לה ומ"ה קתני מתניתין יעמיד פרנס עד שלשים יום מעתה שפיר פריך תלמודא אהנאת מזונות והא משועבד לה בלא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' והתוס' ז"ל קצרו בלשון הגמרא לומר דאין בגמרא אלא חדא פירכא מהא דתנן קונם שאני עושה כו' ולכך הקשו על פירושו של רש"י דמגופא דמתניתין הוה מצי למפרך.

    ועוד היה נראה לפרש דכי קתני במתני' המדיר את אשתו מליהנות לו לאו כדקאמר הכין סתם דכיון דלא חייל אהנאת תשמיש משום דמשועבד לה גם אהנאת מזונות לא חייל ואף על גב דמצי לומר לה צאי מעשה ידיך כו'. דלא פלגינן דיבוריה בכה"ג אי נמי מליהנות לו משמע טפי הנאת תשמיש דהיינו הנאה מגופו ממש הילכך בעינן שיפרש להדיא מליהנות לו במזונות וכן משמע לשון הירושלמי כפשוטו ותלמודא דפריך וכיון דמשועבד לה כו' משמע ליה דמתניתין איירי בפירש להדיא מזונות ואע"ג דהתנא סתם ותני מליהנות לו ולא פירש להדיא מזונות כתב רש"י ז"ל דבפריש כן מיירי דהא אין הנאת תשמישו נאסר דהא משועבד לה. ואם תשאל דבהנאת מזונות נמי איכא למפרך כן. תשובתך תלמודא פריך לה ומשני לה ולפי זה אין במשנתנו איסור הנאת תשמיש דבדפריש להדיא מזונות מיירי מתניתין והילכך ליכא לאקשויי על פירוש רש"י ז"ל מכל מאי דאקשו עליו התוס' דוק ותשכח. ומיהו אין במשמע לשון רש"י כן אלא דבמדיר מליהנות סתם מיירי ויש במשמע לשונו הנאת תשמיש והנאת מזונות ופלגינן דיבוריה דאף על גב דלא חל אהנאת תשמיש משום דמשועבד לה אהנאת מזונות מיהא חל כן משמע מלשונו של רש"י והא תריצנא לעיל מאי דאקשו עליו התוס' ז"ל. והר"ן פירש לשון רש"י בדרך יותר נאות וליכא לאקשויי עליו ולא מידי עי' עליו בפירושיו על ההלכות: וז"ל הרמב"ן ז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו פרש"י אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה הילכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציאה וליתן כתובה והקשו עליו ללישנא דמוקמינן ליה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הנאת תשמיש נמי נאסר עליה. וזו אינה קושיא דללישנא דהגיע זמן אין כופין אותו משום תשמיש שהרי לא נשאת וללישנא דכשהיא ארוסה ונשאת יש לומר דעדיפא מינה פריך ובטל ליה ההוא לישנא אבל בירושלמי מצאתי בלשון הזה תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה והכא אתמר הכין תמן במדירה מגופו הכא במדירה מנכסיו ואיני יודע אם ר"ל דמתניתין במפרש מנכסיו או שאין בלשון הזה מליהנות לו אלא מליהנות משלו דהיינו מנכסיו אבל מגופו אינו במשמע. ע"כ:

    12 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 70a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    תוספות בד"ה הא קי"ל מלד"ה כבר כתבתי בזה באריכות בפ"ק דגיטין דף י"ג ודף ט"ו ע"ש:

    בגמרא אמר רפרם לא שנו כו' ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום כו'. פי' דמשמע אפילו במטלטלין והיינו לפמ"ש במשנתינו דהמשליש מעות היינו לשדה או נדוניא ומהדר ליה ר"י לענין שדה מיהת ובתר הכי קתני בד"א בגדולה אבל בקטנה לא מיבעיא דבשדה אין מעשיה כלום אלא אפילו בנדוניא כן נ"ל לפי שיטת רש"י אלא דלפ"ז לא הוי מקשה לעיל מידי הא מרישא שמעת מינה הא איצטריך סיפא משום הא כמו שהקשה מהרש"א ז"ל לעיל בלשון קצת קשה והיינו משום דמשמע ליה דהאי דיוקא דהכא לאו בפירוש מיתניא אלא מיתורא בעלמא וא"כ אפשר דלא משמע לתלמודא לאוקמי עיקר בבא דבד"א להאי דיוקא לחוד דלא שייכא במשנה משא"כ למאי דפרישית דמתניתין איירי נמי בנדוניא דהוי מטלטלים א"כ קשיא טפי מיהו למאי דפרישית בסמוך דבלא"ה לשיטת רש"י אפשר דלמסקנא ליתא להאי שקלא וטריא דדייקינן לעיל דמרישא שמעת מינה ואפשר דר"י גופא מסיק לה א"כ תו לא קשה מידי והתמיה קיימת על כל המפרשים הקדמונים שלא דקדקו כלל לפרש לשון נדוניא דכתב רש"י ז"ל ואף שרובן העתיקו לשונו וצ"ע ועיין עוד בל' הר"ן ז"ל ובל' מהרש"א ז"ל ואין להאריך יותר:

    סליק פרק מציאת האשה

    תוספות בד"ה המדיר כו' פי' בקונטרס כו' וקשה כו' מגופה דמתניתין הו"מ למיפרך כו' עכ"ל. באמת שאין דבריהם מוכרחים בזה כמ"ש מהרש"א ז"ל דמתשמיש לא מצי למיפרך דנהי דאין הנדר חל לענין תשמיש כיון דמשועבד לה היינו משום דשיעבוד דתשמיש מדאורייתא. משא"כ שיעבוד דמזונות מדרבנן. מש"ה איצטריך לאתויי מההיא דקונם שאני עושה לפיך דהוי נמי מדרבנן אלא דבהא איכא למימר דאכתי מקשו התוס' שפיר לשיטת רש"י דהא לפירושו לקמן בשמעתין משמע דלמאי דס"ד דאיירי כשהדירה כשהיא נשואה ע"כ הוי סבר דמזונות דאורייתא. ומה שהוצרכו התוספות לפרש דלשון מליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות ולא ניחא להו לפרש דלשון מליהנות משמע נמי תשמיש ואפ"ה א"ש דלא מצי למיפרך מתשמיש אמזונות דהא לשיטת התוספות מזונות נמי מדרבנן כמ"ש לקמן בד"ה שהגיע זמן. אלא משום דאכתי קשיא להו קושיא השנייה אמסקנא דמוקי לה כשהדירה כשהיא ארוסה הו"מ למיתני יוציא בשבת א' לב"ה. מיהו בלא"ה נ"ל דלא שייך להקשות כלל מתשמיש אמזונות דהא אסקינן לעיל דף נ"ח ע"ב דקונמות מפקיע מידי שיעבוד ובהכי אזלא כל השקלא וטריא דשמעתין כמו שאבאר וזה לא שייך אלא לענין חיוב ממון כמ"ש התוספות פ' השולח דף מ' מטעמא דב"ח מכאן ולהבא גובה ע"ש וכל זה לא שייך כלל לענין תשמיש דגופו משועבד לה בשיעבוד גמור מדאורייתא ודברי התוספות בזה צ"ע ודו"ק. ובירושלמי מקשה להדיא קושית התוספות אמאי לא קתני יוציא בשבת א' לב"ה ומשני דלא הדירה אלא ממזונות אלא דאין בזה הכרע דאפשר לפרש נמי כשיטת רש"י דאין הנדר חל אתשמיש אלא אמזונות משום דמשועבד לה ודו"ק:

    בא"ד ועוד כי מוקי לה בגמרא בהדירה כשהיא ארוסה כו' עכ"ל וכתב מורי זקיני זצ"ל בס' מג"ש דלא ידע לפרש כוונתן דאי אשינויא קמא דלקמן כתבו כן הא לא אשכחן דמשועבד לה לתשמיש בעודה ארוסה אפילו בהגיע זמנה ואמאי יוציא ואי אשינויא בתרא דאיירי בניסת הא בלא"ה מקשה שפיר טפי דסברה וקיבלה. ולענ"ד נראה ברור דכוונתם אשינויא קמא שהדירה בהגיע זמנה וסברי דבהגיע זמנה משועבד לה מדאורייתא וכדפרישית לעיל דף מ"ז ע"ב דלאו דשארה כסותה ועונתה לא יגרע למ"ד מדאורייתא היינו דמשהגיע זמנה עובר וסברי התוס' דמהאי שעתא הו"ל כמורד מתשמיש דכופין אותו להוציא מיד כמ"ש הטור וש"ע וכ"כ התוס' להדיא דף ס"ג בד"ה והאמר רב דאע"ג שמוסיפין על כתובתה היינו בעוד שכופין אותו דודאי כופין אותו דאטו תתעגן כל ימיה וא"כ מה"ט גופא משמע דאפילו בהגיע זמנה נמי כופין להוציא דאטו תתעגן כל ימיה. ואחר המחילה מכבוד תורתו של מורי זקיני זצ"ל כשגגה יצאה מלפני השליט במה שכתב דבמורד מתשמיש מוסיפין על כתובתה זמן רב ואח"כ כופין להוציא והוא נגד כל הפוסקים ובין מורד למורדת נתחלף לו דבמורד תשמיש ודאי לכ"ע כופין מיד ומינה דבמדיר מתשמיש נמי בהגיע זמנה סברי התוספות דבשבת א' לב"ה יוציא כן נ"ל ברור:

    קונטרס אחרון בתוספות ד"ה פי' בקונטרס וכו' משמע מתוך פי' וכו' ועוד כי מוקי לה בהדירה כשהיא ארוסה א"כ מתשמיש נמי חל הנדר וליתני יוציא בשבת אחת ע"כ ותמה מורי זקיני ז"ל על דברי תוספות בזה דבעודה ארוסה ודאי לא משתעבד לה לתשמיש ולענ"ד למאי דפרישית לעיל בדף מ"ז ע"ב דאה"נ דהכי הוא דבהגיע זמנה עובר על שארה כסותה ועונתה לא יגרע וא"כ סברי התוס' דמהאי שעתא הוי כמורד מתשמיש כמ"ש בפנים:

    בד"ה יוציא ויתן כתובה נראה לר"י שכופין כו' כדאשכחן בהחולץ כו' עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא להו מההיא דהחולץ דהתם פשיטא דאע"ג דקתני סתמא חוזרין אצל גדול אפ"ה ממילא שמעינן דכופין דכיון דחליצה ויבום מצות עשה נינהו ורמיא עליה דגדול א"כ לא גרע משאר מצות עשה דכופין ומכין עד שתצא נפשו. משא"כ ההיא דהכא אפילו למ"ד מזונות דאורייתא אפ"ה לא שייך הכפיה על הגט אלא לזון. ובההיא נמי יש ליישב קושיא השנייה דאע"ג דלרב כופין באומר איני זן כו' אפשר דהכא אין כופין כיון דאפשר בפרנס מיהו בהא נראה דשפיר קשיא מצד הלשון דשמעינא מיהא דלשון יוציא משמע כופין. אבל מההיא דהחולץ לא קשיא כלל ויש ליישב שיטת התוספות בדוחק. מ"מ לפירוש ר"ח שכתבו התוספות דס"ל דאין כופין וקשיא להו מההוא דהחולץ והוצרכו לדחוק ולחלק בין כל עניני אישות ובין חד מינייהו. ולמאי דפרישית אין צורך דלר"ח ודאי מצינן ליישב כדפרישית:

    בא"ד וי"ל משום דקתני סיפא כו' ולא שייך לומר סבורה הייתי כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלפ"ז מאי מקשה בסוף פירקין ליתני שהה עמה עשר שנים ולא ילדה הא לא שייך לומר סבורה הייתי כו' עכ"ל. וכה"ג יש להקשות אהא דקאמר התם בשלמא לר' אסי דאורייתא לא קתני. והנראה בזה דבודאי בהנך שכופין אותו משום לתא דידיה פשיטא דליכא למיטעי שתוכל לומר סבורה הייתי כיון שאין כופין אותו מחמתה וא"כ שפיר הו"ל למיתני פסולות ושהה עמה י' שנים כיון דליכא למיטעי משא"כ בההיא דבאה מחמת טענה דכופין אותו משום לתא דידה שפיר כתבו דלא תני לה בהדי הנך דלא תימא דהכא נמי מצית למימר סבורה הייתי כו' וק"ל:

    4 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Ketubot 70a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא הא קיי"ל מצוה לקד"ה כתבו בתוס' יש מקשים כו' מה אהני דברי ש"מ ככו"מ. וי"ל דנ"מ אם היתומים חייבים לאחרים ואין להם לשלם רק מירושה זו דאפשר דלעומת מצוה לקדה"מ יש יותר מצוה פריעת בע"ח אבל מטעם מתנת שכ"מ קנוי מיד להמקבל ולא נגע יד יורשים לזכות בהם, [ועיין ברמ"א סימן רנ"ב בשם המרדכי]. עוד י"ל דנ"מ באם קדמו היתומים ומכרו דמטעם מצוה מהני מכירתן אבל מטעם מתנת שכ"מ מוציאין מהלוקח:

    מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס כתב הר"ן ומיהו למסקנא אפילו נדרה היא מנכסיו אע"ג דאפשר בפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה, דאמרינן מסני סני לה, ול"ל דהאי טעמא לר"י אתמר אבל רבנן לא מודו, דהא תנן במתני' דבסמוך ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' דע"כ מיירי דתלתה בתשמיש כו' דאל"כ אמאי יוציא ויתן כתובה הא אין בידו להפר וש"מ דאמרינן מסני סני עכ"ל. ותמוה לי דהא בפשוטו י"ל דמיירי בתלתה בקישוט דיכול להפר לרבנן דקישוט הוי עינוי נפש ובזה א"א לה להמתין, דא"א להיות בלא קישוט אף יום אחד כדס"ל לרבנן במתניתין בנדרה שלא תתקשט דיוציא לאלתר, ואי דהו"ל למתני דלר"י תמתין בעניות י"ב חודש ובעשירות ל' יום וכעין שכתבו התוס' בסוגיא דלא מוקי בתלתה בפירות, דהוי למתני דלר"י יום אחד יקיים, זה אינו, דהא לר"י דס"ל דקישוט לא הוי עינוי נפש, ואין הבעל יכול להפר וליכא כלל הדין דיוצא, וכל עיקרא דמתני' רק לשיעורא לכמה תמתין אבל מה דלר"י אין הדין דיוציא ויתן כתובה מזה לא איירי מתני', ומש"ה לא תני דלר"י וכו'. גם דלמא מיירי בתלתה בתשמיש וקשיט דבזה לכ"ע יוציא מיד לרבנן משום קישוט ולר"י הא הבעל יוכל להפר משום תשמיש, ולהמתין שבת אחת לא אמרינן דלר"י הא אמרינן מסני סני, וצע"ג:

    מערכה ששה עשר במסכת כתובות מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו ש"ע יורה דעה (סס"י רלט) אם תלאן זו בזו וכו' אסור לאכול כל אחד מהם דחיישינן שמא יאכל השניה וכו'. הנה במקור הדין (ספ"ג דשבועות) לא נזכר מדין איסור אכילת א' מהככרות אלא באם אכל אחד בשוגג ואחד במזיד לענין חיוב קרבן, אך שורש הדין דאסור לאכול האיסור דחיישינן שמא ישכח ויאכל אידך ככר התנאי ועבר למפרע על האיסור דבתנאי לא מזדהר, מקומו בנדרים (דף טו) ושם לא נזכר תלאן זה בזה רק בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, ולפ"ז צ"ע לדינא. דלמא בההיא דתלאן זה בזה מותר לאכול א' מהן כיון דהשניה ג"כ אסר עליו בעצמותו ומוזהר עליו, ומוכרחים לומר, כיון דגם שם תנאי עליו אף דיהיה נזהר בו מחמת האיסור, מ"מ לא פלוג רבנן, כיון דגם שם תנאי עליו, או דחיישינן שמא ישאל על השניה ושוב לא יהיה נזהר בתנאי (וזהו דחוק, דהא סתמא קאמר אף באסרן עליו ע"ד רבים דליכא התרה), ומ"מ אף די"ל כן, מ"מ צריך ראייה גדולה לזה מהש"ס: א) יעויין בסוגיא ר"פ המדיר, דהתוס' והר"ן הקשו לפירש"י דליהנות גם תשמיש בכלל, אלא דלא חייל כיון דמשועבד לה, אמאי לא פריך הש"ס בקוצר, מ"ש מזונות מתשמיש, והמהרש"א תירץ, די"ל דתשמיש הוי שיעבוד דאורייתא, (ונ"ל לבאר אף בפלוגתא דר"מ ור"י במקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דסבר ר"מ תצאו בטל, ומבואר בכתובו' (דף נז) דס"ל לר"מ בדאורייתא בטל ובדרבנן תנאו קיים, ור"י פליג דבממון תנאו קיים ומבואר שם דר"י ס"ל בהיפוך דבדאורייתא קיים ובדרבנן עשו חיזוק, הרי דלר"מ ור"י מזונות דאורייתא, ואיך קאמר ר"י בישראל חודש א' יקיים, והא ל"ל כיון דלמ"ד מזונות לאו דאורייתא, שאר וכסו' דקרא מיירי הכל בתשמיש, וכסות היינו באומר אני בבגדי וכמ"ש הר"ן, ומזה איירי ג"כ ההיא דר"מ ור"י, דהא מדאמר ר"י בדבר שבממון, הרי דמיירי במילי דממונא, וצריך לומר דהמהרש"א כתב דבריו לתוס' כתובות (דף מח ע"א) דמ"ד מזונות לאו דאורייתא הוא ראב"י דכסות דקרא מיירי בכסות ממש, והא דאורייתא, ושארה דכתיב היינו לפי שארה תן כסותה, ושאר כסות ועונה דנקטי ר"מ ור"י, היינו כלישנא דקרא דלא מיירי ממזונות, אלא מתשמיש וכסות, וא"כ שפיר י"ל דסבר ר"מ ור"י מזונות לאו דאורייתא, ועל תשמיש וכסות לא חל הנדר לר"מ דמשועבד לה מדאורייתא, ועל מזונות שהוא דרבנן חייל), וזה אינו מספיק לרש"י לשיטתיה דמפרש בשנויי' דהש"ס שהגיע זמנו ול"נ דהוי דרבנן, משמע דסוגיין אזיל למ"ד מזונות דאורייתא: ב) קושיית תוס' על רש"י דבהגיע זמנו וכו' כיון דחיובא דרבנן חייל הקונם עלה הא בקונם שאני עושה לפיך הוי מע"י דרבנן: ג) בסוגיא דאמרינן אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא, דמשמע דשינוי' קמא דוקא וכמ"ש הר"ן דדחה להסברא דעד ל' יום עביד שליח שליחותיה, ועדיין קשה באיזה הכרח נדחה הנך שינויי דהגיע זמנה: ד) והנה בקושיא א' י"ל בב' פנים, הא', מ"ש הר"ן ליישב דלא הו"מ למפרך כך דהו"ל לדחות דמליהנות אין תשמיש בכלל, וזהו דחוק מאד, כיון דמוכיחים כן לס"ד, מנ"ל לרש"י לפרש דלמסקנא אינו כן. ולזה נראה די"ל דגם רש"י ס"ל דיש פנים לכאן ולכאן, אם תשמיש בכלל סתם ליהנות אם לא, אלא דיש הוכחה דלמסקנא גם תשמיש בכלל, והיינו דלכאורה תמוה בסוגיא, דמה דפרכינן וכיון דמשועבד לה וכו' דלמא מיירי בנדרה היא וקיים לה הוא, ואף דזה לק"מ, דהא מדאמר שמואל בסתם נמי מוכח דמיירי בנדר הוא, דאלו בנדרה היא, הא אמרינן מסני סני לה ולא תמתין, גם מלישנא דשמואל שמא ימצא פתח לנדרו משמע דמיירי בנדר הוא, מ"מ היא גופא קשיא לשמואל דאמאי מוקי לרישא בנדר הוא ומוכרח לדחוק דמיירי באמר לה צאי מעשה ידיך, ובמספקת לדברים גדולים וכו', אמאי לא מוקי בפשיטות בחד טכסיסא עם סיפא דמתני' כולה בנדרה היא, וקיים הוא, ובאמת מיירי רק במפרש, אבל בסתם לא תמתין דמסני סני לה וכמו סיפא דמתני' דא"ר יום א' יקיים, וכן בקישוט לר"י בעשירות ל' יום, דהיינו בפירשה ל' יום ואלו בסתם לא תמתין לה, ה"נ י"ל ברישא וכולה מתני' כפשטא, ואין כאן דוחק כלל, וזה תמיה עצומה לכאורה. ולזה הוכיח רש"י שיטתו דע"כ שמואל ס"ל דתשמיש בכלל ליהנות, אלא דאינו חל דמשועבד לה, מש"ה ע"כ מיירי בנדר הוא, דאלו נדרה היא, כיון דאסרה הנאתו עליה חל ג"כ אתשמיש, וכמו אומרת קונם תשמישך עלי: ה) ואך כ"ז למסקנא דאוקימתא בנדר הוא דחיקא שעי"ז צריכים לאוקמי באומר לה צאי, ובמספקת לד"ג, אבל אלו היה הדין דנדר חל על המשועבד לה, ממילא אוקימתא דנדר הוא רוויחא כמו בנדרה היא, אזדא הוכחה זו, ושפיר י"ל דתשמיש אינו בכלל ליהנות, ובאמת הו"מ שמואל לאוקמי גם רישא דמתני' בנדרה היא, אלא דמוקי בפשוטו בנדר הוא. ולפ"ז ניחא דבלאו מתני' דקונם שאני עושה, לא הו"מ למיפרך ממזונות אתשמיש דהיינו אומרים דנדר מפקיע מידי שיעבוד וגם על תשמיש חל אלא דתשמיש אינו בכלל סתם ליהנות, דהא אוקימתא דנדר הוא ג"כ אוקימתא רויחא, אין ראיה משמואל דתשמיש בכלל ליהנות וכנ"ל, ולזה פריך מקונם שאני עושה, ומשנינן באומר צאי ובמספקת לד"ג, ועתה נתעורר הקושיא ל"ל לשמואל לאוקמי בנדר הוא ובאומר צאי, לוקי בפשטי' בנדרה היא, ע"כ מוכח דתשמיש בכלל ליהנות ולא מצי מיירי בנדרה היא, ונכון בעזה"י: ו) ובזה מיושב קושיית תוס' דמאי פרכינן דמשועבד דלמא מיירי בתלינהו בתשמיש, והיינו דלשיטת רש"י לק"מ, דא"א דמיירי בתנאי היינו דהנדר ליהנות הוא בתנאי, ואמר אם תהנה ממני יאסר תשמישך עלי, ממילא א"א לה לשמש דבזה עברה על תנאי, דהא תשמיש בכלל סתם הנאה ונאסרה התשמיש עליו, אך אם נימא כפשטות דברי הר"ן הנ"ל דמה דלא פריך מתשמיש על מזונות, משום דהו"מ לדחות דתשמיש אינו בכלל ליהנות, ממילא נסתר תירוץ זה דלפי אותו הדיחוי דתשמיש אינו בכלל ליהנות, גם מקונם שאני עושה ליכא קושיא, דלמא מיירי באמר אם תהנה יאסר תשמישך עלי. אבל לפי דברינו ניחא, והיינו בלא ההיא דקונם חל על שיעבוד ואוקימתא דנדר הוא ברווחא שפיר מצינו לומר דתשמיש אינו בכלל סתם ליהנות, אבל מכח ההיא דקונם אין חל על שיעבוד, ונצטרך לומר דתלינהו בתשמיש דדחיקא קצת, יקשה לשמואל אמאי לא מוקי ביותר בנדרה היא וכמו בבא דסיפא, ומוכח מזה דתשמיש בכלל ליהנות, ממילא א"א לאוקמי בתלה בתשמישך עלי, דהא אם תהנה גם תשמיש בכלל וכנ"ל: ז) הדרך הב', דהנה הר"ן כתב בישוב הרמב"ם דלא העתיק שנויי דהש"ס בצאי ומספקת לד"ג, והיינו דלענין אלמוה יש לחלק בין שעבודא דבעל לשעבודא דאשה, דאין מהצורך לאלם שעבודה כיון דבע"כ או דיפר או דתכוף אותו ליתן גט עם כתובה, וזה כל בעל יכול לעשות לגרשה וליתן לה כתובה, אלא דפרכת הש"ס מת"ק דמתניתין דקונם שא"ע דלא מצינו דסבר דמדינא קונמות מפקיע מידי שעבוד, אלא דאלמוה וקיימינן כפשטא דס"ל דקונמות מדינא אינו מפקיע מידי שעבוד ומש"ה פריך דלא ליפקע ג"כ שעבודה דאשה, מש"ה מוקי באומר לה צאי, וזהו הכל בכדי לאוקמי מתני' גם כהת"ק אבל לדינא למה דקיי"ל כריב"ן דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמוה גם בלא אמר צאי חל הקונם דשעבודה דידה לא אלמוה, עיי"ש. ואולם עדיין קשה הא הרמב"ם פסק באמר קונם תשמישי עליך לא חל, הרי דגם על שעבודא דאשה לא חל, והלח"מ תירץ דהוא צערא דגופא מדינא אין קונמות מפקיע שיעבודה, ולענ"ד א"א לומר כן, דהר"ן הבין כן בכוונת הרמב"ם, והיינו אף דהר"ן בעצמו בנדרים (דף טו) כתב דפרכת הש"ס שם והא משועבד לה, היינו מכח אלמוה, היינו דהר"ן לנפשיה ס"ל כפשטא דאלמוה גם לשעבודא דאשה אבל מ"מ יסבור כן בשיטת הרמב"ם דבתשמיש דצערא דגופא מדינא אין קונמות מפקיע מידי שיעבוד, דהרמב"ם לשיטתו דלא אלמוה לשעבודה דידה, ופרכת הש"ס בשמעתין רק לת"ק דריב"נ דמ"מ יקשה על סתמא דהש"ס בנדרים דפריך והא משועבד לה, הא לפי ההלכה כריב"נ קונמות מפקיע מידי שעבוד, ולומר דג"כ הפרכא מת"ק דריב"נ כמו פרכת הש"ס דשמעתין, זה דחוק מאוד, כיון דלא מייתי התם בנדרים מתני' דקונם שא"ע משמע דפריך גם לפי ההלכה, והוכיח הרמב"ם שיטתו דבצערא דגופא מדינא אין קונמות מפקיע מידי שעבוד. אולם זה קשה אם איתא דיסבור הר"ן כן בשיטת הרמב"ם, דגלוי לפני הר"ן דיש סברא לחלק דצערא דגופא עדיף, א"כ למאי נדחק הר"ן ליישב דברי רש"י דתשמיש בכלל ליהנות, אמאי לא פריך בלא"ה מ"ש מזונות מתשמיש, הא בפשוטו י"ל דתשמיש צערא דגופא הוא דאין קונמות מפקיע משא"כ מזונות, והוצרך להקשות ממעשה ידיה על מזונות, וכיון דהרמב"ם ס"ל הכי לקושטא דמלתא לחלק בזה פשיטא דעכ"פ מצינו לומר כן בדרך ס"ד דהומ"ל כן. ע"כ דלא ס"ל להר"ן כלל לחילוק זה וליתא לדברי הלח"מ. ולזה נראה עיקר כתירוצו דהמ"ל דדוקא במזונות אמרינן דשייך רק לגבי דידה לא אלמוה לשיעבודא אבל תשמיש כיון דשייך ג"כ לגבי בעל אלמוה שאין נדרה חל, ה"נ אם הוא הדיר אותה לא חל ואלמוה רבנן בזה לשיעבודא דידה כמו שיעבודא דידיה, ובזה שפיר הקשה הר"ן לרש"י דלפרוך בקוצר מ"ש מזונות מתשמיש, ואי דתשמיש שאני דשייך גם כן גבי דידיה משום הכי אלמוה גם כן לשיעבוד דידה, אבל במזונות לא אלמוה לדידה, דיש חילוק בין דידיה לדידה, דא"כ גם מקונם שא"ע לא פריך. ולומר גם לרש"י כמו להרמב"ם דפריך מת"ק דריב"נ דס"ל מדינא אין קונמות מפקיע ואין חילוק בין דידיה לדידה, זה אינו, דהא מה דאמרינן דת"ק דריב"נ ס"ל דמדינא אין קונמות מפקיע, היינו כיון דמצינו דסבר דקונם לא חל על מעשה ידיה קיימינן כפשטא דמדינא הכי הוא, ולא דחקינן דהוא מטעם אלמוה רק לריב"נ דמוכח כן, וא"כ עדיין יקשה. דהא מצינו גם במתני' דהכא דנדר לא חל אתשמיש קיימינן ג"כ כפשטא דמדינא אינו מפקיע, ויקשה מ"ש מזונות, והיכן מצינו יותר במתני' דקונם שא"ע דהוא מדינא ממה דמצינו במתני' דהכא דקונם אינו חל על תשמיש, מש"ה הקושיא חזקה על רש"י אבל בכוונת הרמב"ם למד הר"ן כן: ח) ואדאתן להכא נראה דיש לתרץ קושיית תוס' והר"ן על רש"י בהא דלא פריך מתשמיש אמזונות, והיינו דבאמת דברו הר"ן בישוב דברי הרמב"ם דפריך מת"ק דריב"נ דלא מצינו דסובר דקונם מפקיע מידי שיעבוד מדינא, זהו דחוק מאד, דמה בכך דלא מצינו כן, הא מ"מ כיון דמצינו דריב"נ ס"ל הכי מה"ת להמציא פלוגתא חדשה. ולזה היה נראה ברווחא, למ"ש הר"ן נדרים, הא דת"ק לא חיישא לשמא יגרשנה היינו דס"ל דאחר הגירושין ג"כ לא חל הנדר דהוי דבר שלא בא לעולם דאין בידה לגרשה, וריב"נ ס"ל כיון דמדינא קונמות מפקיע מידי שיעבוד וחל מיד אלא דאלמוה, מש"ה לא מקרי דשלב"ל עיי"ש, והיינו בפשטא דמלתא פליגי בזה דת"ק ס"ל אף דמדינא חייל מיד מ"מ לבתר דאלמוה ולא חל מיד מקרי דבר שלב"ל וריב"נ ס"ל כיון דמדינא חל מיד לא מקרי דבר שלב"ל. ומעתה י"ל בשיטת הרמב"ם דסוגיין ס"ל לסברא פשוטה וברורה דמה דחל מדינא מיד לא מקרי דבר שלב"ל, וא"כ מדלא חייש הת"ק לשמא יגרשנה, ע"כ בהא פליגי, דת"ק סבר דמדינא אין קונמות מפקיע, מש"ה מקרי דבר שלב"ל, וריב"נ ס"ל דקונמות מפקיע ומדינא חייל מיד, מש"ה לא הוי דבר שלב"ל, וא"כ שפיר פריך הש"ס מת"ק דמוכח דס"ל דקונמות מדינא אינו מפקיע מידי שיעבוד. וזהו נכון מאד, עד שלדעתי העניה תמוה על הר"ן שנטה מדרך זה, ולפ"ז שפיר נתקיים דברינו הנ"ל בישוב דברי רש"י דס"ל ג"כ כהרמב"ם, וכפי דברי המ"ל הנ"ל, ולא הו"מ למפרך מתשמיש אמזונות די"ל דקונמות מפקיע מידי שיעבוד, אלא דאלמוה, ובדידה לא אלמוה רק בתשמיש דשייך גם בדידיה מש"ה אלמוה גם בדידה, לזה פריך רק ממתני' דקונם שא"ע דמוכרח דסבר מדינא אין קונמות מפקיע מדלא חש לשמא יגרשנה, וממילא אין חילוק בין דידיה לדידה, ודוק. ט) והנה בקושיא הב' על רש"י בההיא דהגיע זמנה ולא נשאת, נלענ"ד די"ל לעיקר סברא דאלמוה, היינו דבשיעבוד דאורייתא מדינא לא מפקיע והא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד י"ל דסבר רבא שעבודא לאו דאורייתא, והיינו דאף דפשטא דמחויב הוא מדאורייתא לשלם, מ"מ החפץ שהקדיש אין השיעבוד עלה מדאורייתא, ואף דתוס' גיטין (דף נ' ע"א) כתבו דרבא ס"ל שיעבודא דאורייתא, מ"מ במטלטלין שיעבודא לאו דאורייתא, והקדש דהיינו קדושת הגוף, דהיינו הקדיש שור למזבח והיה משועבד לב"ח במטלטלין אג"ק כמ"ש תוס' ערכין (דף כז ע"ב), וזה רק דרבנן וכמ"ש בתוס' בב"ק (דף יב) דקנין מטלטלי אג"ק הוא רק מדרבנן. ( בדברי תוס' שם אמרתי בהא דפירשו בכוונת רש"י דשיעבד לו השור אג"ק, דזהו דחוק, דא"כ למאי צריך רש"י לפרש דעשאו אפותקי ולזה היה נראה בפשוטו דההקדש הוי כמתנה דבלא אפותקי גם מההקדש דמים לא יכול לגבות כמי דא"י לגבות ממטלטלי דמתנה להדיוט לזה פירש"י דמיירי באפותקי והיינו כמ"ש תוס' בב"ק (דף קט ע"א) דעשו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו, דוקא מכרו אבל ממתנה גובה, עיי"ש, מש"כ גם מההקדש דמים יכול לגבות, ואשמועינן רבא דמקדושת הגון א"י לגבות דקה"ג מפקיע). [ אב"ה אעתיק מ"ש אאמ"ו ני' בחידושיו לב"ק שם במ"ש תוס' והרא"ש דקנין אגב לאו דאורייתא, וזה לשונו, דלכאורה יקשה על מה שכתב הרא"ש בב"מ (דף כ' ע"א) ש"מ איתי' לדשמואל, דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, ודחי אביי דמיירי שהכתובה בידה, והקשה הרא"ש דלמא מכרה הכתובה במעמד שלשתן, והא י"ל בפשוטו, דהא טעמא דיכול למחול, אי דמכירת שטרות דרבנן, אי משום דא"י למכור שיעבוד הגוף, וכיון דמוחל שיעבוד הגוף ממילא פקע לשיעבוד נכסים, וכיון שכן י"ל להסוברים משום מכירת שטרות דרבנן ס"ל דזה גופא בא רבא להוכיח ש"ל דחזר ומחלו, היינו דמוכח מזה דמכירת שטרות דרבנן, ומדחה אביי דדלמא דאורייתא וא"י למחול אלא דמיירי דכתובה בידה וליכא חשש רק דמכרה אג"ק דזהו ודאי דרבנן, דכל קנין אג"ק דרבנן, בזה יכולה למחול, וכן לאידך טעמא דהוי דאורייתא אלא דהטעם דמחיל לשיעבוד הגוף י"ל ג"כ דאלו היה מכירת שטרות דרבנן, בלא"ה היה יכול למחול, ודחי אביי דדלמא במכירת שטרות דהוא דאורייתא א"י למחול אלא דמיירי בכתובה בידה, והחשש רק שמכרה באג"ק דזה דרבנן ומצי מחלה, וא"כ ליתא לקושיית הרא"ש. אמנם י"ל דדוקא אם מכירת שטרות דרבנן משום דמילי לא מזדבני בזה כיון דאין נתפס שום קנין במילי, אלא דחז"ל תקנו דמ"מ יקנה זה הוי קנין גרוע ויכול למחול, אבל אם שורש קנין שטרות דאורייתא ושייך בו תפיסת קנין ובזה בהקנה לו אג"ק אף דקנין אגב דרבנן, מ"מ לא מקרי קנין גרוע דהוי כמקנה לו חפץ אחר בקנין אג"ק דזכה בו לגמרי ופקע זכותא דמוכר לגמרי כמו בקנין דאורייתא, וא"י למחול כיון דבר קנין הוא בקנין אחר עשו חז"ל הקנין שלהם כדאורייתא ממש, ומ"מ אין הסברא ברורה כ"כ דהר"ן פ"ו דגיטין (דף לא ע"א) כתב דקטן הזוכה לאחרים מדרבנן הוי ממונא דגדול כאלו זכה מדאורייתא, וכתב עלה אף דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול כיון דמכירת שטרות דרבנן, היינו דהם אמרו והם אמרו מיד דיכול למחול, אבל לא מפני שזכייתן גרוע עיי"ש, ולא רצה הר"ן לחלק דבשטרות דאין שייכות כלל להיות קנין נתפס בהם במילי זהו גרוע, ומ"מ י"ל כן בכוונת הרא"ש בקושייתו הנ"ל, גם אפשר דהרא"ש ס"ל כהר"ן משום דהם אמרו והם אמרו דיכול למחול אלא דזה שייך אם יסוד מכירת שטרות דרבנן, בזה י"ל כשעמדו ותיקנו דיכולים למכור שטרות. אמרו דמ"מ יכול המוכר למחול, אבל אם שטרות דאורייתא אלא דקנין אגב דרבנן. ל"ש דהם אמרו והם אמרו. דהא לא עמדו למנין לתקן דיכולים למכור שטרות באג"ק אלא דקנין אגב היה בדרך כלל לכל מטלטלין דמקני' אג"ק וממילא גם שטרות נקנים, וכיון דהתקנה לא היה ביחוד על שטרות ל"ש לומר דהם אמרו, וביסוד דברי תוס' והרא"ש דקנין אג"ק דרבנן לכאורה מצינו בהיפוך דעת תוס' קידושין (דף ד ע"א) ד"ה שכן פודים, עכ"ל הטהור] מש"ה קונמות מפקיע מידי שיעבוד מדינא, אלא דאלמוה כאלו הוי השעבוד דאורייתא, וכן שחרור למה דקיי"ל עבדא כמטלטלי דמי, הוי רק שעבוד דרבנן, [אף דתוס' בב"ק (דף יב ד"ה אנא) כתבו דבדאורייתא עבדים כמקרקעי והא דאר"נ אין גובים מעבדים. היינו דסבר שעבודא לאו דאורייתא ובדרבנן עבדי כמטלטלי. א"כ רבא דס"ל שעבודא דאורייתא לדברי תוס' גיטין הנ"ל א"כ עבדי כמקרקעי. מ"מ י"ל כמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף קכח ד"ה ור"נ) וכן בתוס' יבמות (דף צט ד"ה מני) דהטעם דאין בע"ח סומך דעתו עליהם דמתים ובורחים, אב"ה מה שתמה אאמ"ו ני' על התוס' ב"ק הנ"ל תמצא בס' דרוש וחדוש שם]. מש"ה מדינא מפקיע מידי שעבוד, אלמוה לדונו כשעבוד דאורייתא, אבל אם היה הדין דאף בשעבוד דאורייתא קונמות מפקיע ל"ש לומר אלמוה. דא"א לאלם יותר משעבוד דאורייתא. ולפ"ז מיושב היטב, די"ל דלענין אלמוה אין לדמות שעבודא דידה לדידיה, ומה דפרכינן מקונם שא"ע היינו כיון דאלמוה לשעבודא דידיה מוכח דקונמות מדינא אין מפקיע מידי שעבוד דאורייתא, א"כ מזונות דהוא דאורייתא (והיינו דיש לומר דרש"י ס"ל כהפוסקים דאף ראב"י דמפרש שארה כסותה לפי שארה תן כסותה, כיון דכסות דאורייתא מכ"ש מזונות, אלא דהמ"ד מזונות לא"ד ס"ל דמיירי הכל מעונה לחוד, וכסותה היינו לומר אני בבגדי והיא בבגדה וכמ"ש הר"ן, א"כ מפלוגתא דר"מ ור"י בהמקדש ע"מ שאין לך עלי שאר כסות דמיירי מדברים שבממון ופליגי אם בממון בדאורייתא תנאו בטל או לא, ממילא מוכח דס"ל לר"מ ור"י מזונות דאורייתא, וא"כ כיון דסתם מתני' ר"מ וגם ר"י דאמר בישראל חודש אחד יקיים והוא דסבר מזונות דאורייתא] שפיר פרכינן וכיון דמשועבד לה דהא מוכח מההיא דקונם שא"ע דבשעבוד מדאורייתא מדינא אין קונמות מפקיע. ואף אי סברי שעבודא לא"ד, ומ"מ הא מליהנות לו מיירי שאסר נכסיו אלא שאסר הנאתו עלי', דהא מהאי טעמ' ס"ל לרש"י דתשמיש בכלל, וכן מוכח מפרכת הש"ס ופרנס לאו שליחותי' עביד, ואלו באסר נכסיו מה בכך דשליחותיה קעביד, הא אף בקנה הבעל נכסי דהמפרנס מותר לזונה מהם דהא אין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו, א"ו מליהנות לא מיירי דאסר נכסיו, וכיון דהוא משועבד מדאורייתא לשלם לא יהיה קונמות מפקיע מידי שעבוד, ועלה משנינן דהגיע זמן ולא נשאת והוי דרבנן ומדינא מפקיע מידי שעבוד, אלא דבקונם שא"ע אלמוה ולענין אלמוה יש חילוק בין שעבוד דידה לדידיה: י) אולם באמת בפרט הזה דבשעבוד דאורייתא מדינא אין קונמות מפקיע מידי שעבוד יש לי אריכות דברים לבנות ולסתור ואין כאן מקום לקבל אריך, ולזה נראה ליישב קושיית תוס' באופן אחר. דהנה על קושיית הר"ן בסוגיא דאין מדמין שעבוד דידה לדידיה. הא בנדר הוא אי דיתיר נדרו או דיוציא ויתן כתובה א"צ לאלם כחה דבלא"ה יכול לגרשה וליתן כתובתה. נלענ"ד דהא לכאורה קשה למאי צריך למפרך מההיא דקונם שא"ע ולא פריך מיניה וביה איך יוציא ויתן כתובה איך יכולה לגבות כתובה. הא אסר עלה הנאתו, ומוכח כיון דמשעובד לה לא חל הנדר. וא"כ מ"ש מזונות מכתובה. ודוחק לומר שהדירה מליהנות לו כ"ז שהיא תחתיו. ויעויין בר"ן דהקשה באוקימתא דנדרה היא וקיים לה איהו דמה תרויח בגט. והוצרך לדחוק, דמ"מ אומרת איני רוצה בגברא דמקיים נדרי, ועי"ז הוצרך לדחוק במה דקתני בברייתא גבי נדרה בנזיר ואם אמר א"א באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה דמאי אריא דהוא טען כך. הא אף אם איהו שתק היא יכולה לכופו שיוציא ויתן כתובה. דבאמת לאו דוקא הוא וזה בודאי דחיקא טובא. ואמאי לא תירץ כתירוץ תוס' דמיירי בנדרה כ"ז שהיא תחתיו. ומרויחה שפיר בגט. וממילא הברייתא דנזיר כפשטא דהיא אינה יכולה לכופו ליתן גט וכתובה, דמה תרויח בגט. ואי דבלא"ה צריכים לדחוק בברייתא דנזיר דלאו דוקא. דהא למסקנא אמרינן דמסני סני לה אף אם לא תרויח בגירושין. מ"מ יוציא ויתן כתובה דמסני סני לה. [ומ"ש הדרישה דרק בתלאה בתשמיש אמרי' מסני סני אבל לא בנדרים אחרים והט"ז חולק, במחכ"ת הא הר"ן כתב להדיא בסוגיין דבין בתלאה בתשמיש בין במזונות אמרינן מסני סני לה] לענ"ד אינו די"ל דעיקר סברא דמסני לא הוי משום דאינו מיפר לה דבר שקשה לה לסבול מוכח דסני לה, וההפרש רק דבעשירות ל' יום דאינו קשה לה לסבול לא חש להפר, וליכא הוכחה דמסני לה, אבל בסתם דקשה לה לסבול ומדלא חשש בתקנתא להפר מוכח דסני לה. אלא די"ל כך דעיקר מסני היינו אם בסופו אם לא תמצא פתח לנדרה יהיה הדין דתכוף אותו שיוציא ויתן כתובה, א"כ מדלא חש לזה שיצטרך להוציאה והיה לו להפר מוכח דסני לה, מש"ה בסתם לא אמרינן דתמתין כיון דעכ"פ ידוע לו דאם לא תמצא פתח יוציא ויתן כתובה, והיה לו להפר מוכח דסני לה. וא"כ י"ל דגם למסקנא מיירי הכל בנדרה לזמן שהיא תחתיו. דבזה כיון דיהיה הדין דיוציא ויתן כתובה. מש"ה מוכח דמסני לה. אבל בלא אמרה תחתיו כיון דיהיה בידו לומר מה תרויח בגט. ולא יהיה הדין דיוציא ויתן כתובה. מש"ה לא חש להפר ואין ראיה דמסני לה, וא"כ יהיה הברייתא דנדרה בנזיר כפשטא, כיון דלא אמרה תחתיו, ומדינא לא יוציא ליכא הוכחה דמסני לה. ומדהוכרח הר"ן להמציא סברת דא"א בגברא דמקיים נדרי ולדחוק בברייתא דנזיר מוכח דיותר דחיקא לומר דמיירי בנדרה לזמן שהיא תחתיו. וא"כ יקשה כנ"ל דלפרוך הש"ס מיניה וביה מ"ש כתובה ממזונות. וצ"ל דיש לפרש דיוציא ויתן כתובה היינו כמ"ש הרא"ש לעיל פרק אע"פ על הקושיא דכל בע"ת יאמר קונם דילוה מאחר ויגבה מדר"נ וא"כ אף דתוס' לא ס"ל כן. דלאו בכל פעם ימצא כן, ומש"ה ס"ל דאלמוה ג"כ לשיעבודא דבע"ח. אבל מ"מ המציאות אמת. וא"ת לא הו"מ למיפרך מכתובה. די"ל דיתן כתובה היינו ע"י שתלוה מאחר ויגבה מדר"נ. אבל לפי האמת דאלמוה מתני' כפשטא דגובית כתובתה מיניה מכח דאלמוה: יא) ולפ"ז יש לקיים פירש"י דשינוי' שהגיע זמן ולא נשאת משום דהוי דרבנן, ואעפ"כ י"ל דסוגיי' כמ"ד מזונות דרבנן והיינו די"ל דמה דפרכינן וכיון דמשעבדא. אף די"ל דלא אלמוה לשעבודא דידה, כיון דממילא ביד כל בעל להוציא וליתן כתובה, הא מ"מ כיון דמקונם שא"ע לפיך מוכח דאלמוה. ממילא אלמוה ג"כ לשעבוד דבע"ח. וממילא סופו כשיגרשה יחול תקנת חז"ל לאלם שעבודא ולגבות כתובה ממנו. א"כ כיון דבאשה זו ממילא סופו לבא לתקנת חז"ל לאלם שעבודא, הפוכי מטרתא למ"ל מה"ת נימא דיוציא ויתן כתובה ע"י הפקעת נדר, ולגבי שעבוד כתובתה טוב יותר להפקיע מיד הנדר לגבי מזונות ותשב תחתיו ונכון בעזה"י: יב) ואולם הא י"ל דניחא יותר דיוציא ויתן כתובה לא מיבעי לפי הצד שצדדנו לעיל דבשעבוד דאורייתא מדינא אין קונמות מפקיע, וצ"ל לבא לאלמוה. אלא אפילו אם גם בדאורייתא מדינא מפקיע, מ"מ ניחא יותר לאלם שעבוד דאורייתא ממה דנאלם שעבוד דרבנן, וע"כ עדיין ליכא קושיא מההיא דקונם שאני עושה דלמא מזונות דרבנן, והיינו לפי מ"ש תחלת דברינו בכונת מהרש"א ולשיטת תוס' דראב"י סבר דשארה כסותה היינו הכל כסות ולפום שארה תן כסותה. י"ל דמזונות דרבנן, ופלוגתא דר"מ ור"י במקדש ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה, היינו במה דמיירי קרא עונה וכסות ממש, ולא איירי במזונות ולא אלמוה לשעבודא דידה, כיון דכל בעל יכול להוציא וליתן כתובה ואי דהא סוף סוף נפקיע שעבודה לכתובה, מ"מ ניחא יותר לאלם שעבוד דאורייתא. אמנם זה לק"מ, דהא מסקינן בכתובות (דף נו ע"א) דר"י סבר כתובה דרבנן, וא"כ תיקשי על ר"י דאמר חודש א' יקיים, כיון דסופו לבא לאלמוה לשעבוד כתובה דרבנן נאלם למזונות דרבנן: והנה בכתובות ספ"ט מבואר דהוא איבעיא דלא איפשטא אם ארוסה אית לה כתובה או לא, וכל הנך דקתני דיש לה כתובה מיירי בכתב לה, ולפ"ז י"ל דהכי משני בהגיע זמן ולא נשאת, וממילא לית לה כתובה מתקנת חז"ל רק דמיירי בכתב לה, וכיון דמשעבד נפשו מה דלא חייבוהו חכמים הוי כמתנה בעלמא וכמחייב עצמו מה שאינו חייב, והך כתובה ודאי דאורייתא כמ"ש הראשונים בסוגיא דחרשת ושוטה אין לה טענת בתולים בכתובות (דף לו ע"א) מש"ה חל הנדר על מזונות דלא אלמוה לשעבודא דידה וכנ"ל, ומה דממילא יהיה הדין דאלמוה לכתובה, מ"מ יהי' זה לשעבוד דאורייתא אבל למזונות דרבנן לא אלמוה, ודו"ק: יג) ולפ"ז דכל הנך תירוצי קאי להצד דארוסה לית לה כתובה כיון דאנן קיי"ל דארוסה יש לה כתובה כמו שכתבו התוספות (דף מד ע"א) דאפשיטא מדברי האמוראים שם, ממילא אזדא להך תירוצא, משום הכי אמר ופסק בהכרעה מחוורתא כדשנינן מעיקרא, וק"ל. ולפ"ז יש ליישב בהא דאמרינן בסוגיא ואם איתא להא דאר"ה א"ר יכולה אשה וכו' ולכאורה קשה, אמאי תליא באם איתא, אף בליתא לרב מ"מ יקשה לרב מתני' (אאב"ה ובמהר"מ שי"ף כתב ליישב עיי"ש) ולכאורה היה נראה די"ל דהא דפרכינן מקונם, היינו לאוקימתא דלעיל דמיירי באומרת יקדשו ידי, דבזה הגוף שלה ומהר"י רק משועבד לבעל למע"י, אבל אילו מוקמינן בפשטא דאסרה מע"י לא היה ראיה דנדר לא חל על שעבוד דשאני התם דמע"י עצמם הם דבעל ותיכף כשבאו לעולם וראוי לחול עליהם הקונם זכה בהם הבעל וגוף מע"י בעצמם הם שלו, והוי כמו פירות חבירו ממש. והנה מה דמסקינן לעיל דמיירי ביקדשו ידי היינו מכח רומיא שמואל אדשמואל, דס"ל כריה"ס דאין אדם מקנה דבר שלב"ל ופסק כריב"נ דיפר, וא"כ לרב ליכא קושיא די"ל דלא מוקי ביקדשו ידי, ובפרט דרב ס"ל להלכה דאדם מקדיש דבר שלב"ל כדאיתא ביבמות (דף צב) לזה פריך אם איתא דשמואל סבר כרב בהא דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה. אמנם למ"ש תוס' קידושין(דף סב ע"א) דלמסקנא דאמרינן קונמות מפקיע א"צ לאוקמי ביקדשו ידי עיי"ש, וע"כ דגם מע"י עצמן מקרי רק שעבוד, וא"כ נסתר זה. ולפי הנ"ל י"ל בדרך זה, דהרי לפמ"ש דפרכת הש"ס רק לר' יהודה דסבר כתובה דרבנן, והנה היסוד הזה דמוקי בכתובות (דף נו) דר"י סבר כתובה דרבנן, יעויין בתוס' בב"מ (דף נז ע"ב ד"ה אלא וכו') דלרב דמחלק בין ידע דמחיל ללא ידע ליתא לפרכת הש"ס דכתובות ברומיא דר"י אדר"י, דדוקא שאר כסות דידע דמחל תנאו קיים, אבל בכתובה לא ידעה דמחלה דאולי תומת קודם, וא"כ לשנויי דש"ס דר"י סבר כתובה דרבנן, וא"כ לרב לשיטתיה ממילא ליתא לפרכת הש"ס, ופרכינן רק לשמואל דאליביה מוכח דר"י סבר כתובה דרבנן אם איתא דיסבור כרב דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה וק"ל: יד) והנה ברש"י בסוגיין דפרכת הש"ס ותתקשט ותיאסר אמאי יוציא לאלתר לכאורה קשה, דנראה דס"ל לרש"י לפרש דפרכת הש"ס לרבנן דמתני' הנ"ל דבקישוט אמאי יוציא לאלתר, דאף די"ל דרבנן לא מיירי בתלינהו (ויעויין בהר"ן דנראה דבאמת ס"ל הכי במ"ש דליכא למימר דדוקא ר"י סבר מסני סני, הרי דס"ל דפרכת הש"ס רק על ר"י, אבל לת"ק י"ל דלא מיירי בתלינהו) ואמאי לא נקט רש"י בפשוטו דפרכת הש"ס על ר' יוסי דבעשירות ל' יום, דבסוף ל' יום תתקשט ותאסור שבת א'. ובפשוטו י"ל דעל ר"י ליכא קושיא די"ל דתלינהו בתשמיש במעכשיו ונהיה מוכרחים לומר דפרכת הש"ס רק למ"ד בתנאי לא מזדהר דלדידיה א"א לאוקמי במעכשיו, דא"כ דגם שלשים יום א"א להמתין דהא אסורה בתשמיש מיד דשמא לא תזהר בתנאי ותתקשט עצמה, והו"ל להש"ס לומר הניחא למ"ד בתנאי מזדהר אע"כ דהפרכא לרבנן, וס"ל להש"ס כיון דר"י מיירי בתלינהו גם רבנן מיירי בהכי: טו) אמנם לכאורה זה אינו, דהרי לכאורה קשה מאי פרכינן ולא תתקשט ולא תיאסר הא י"ל דמיירי דאיהי אסרה עלי' תשמיש לחוד והוא היפר בתנאי אם לא תתקשט ועד שלשים יום היינו שהיפר בתנאי אם לא תתקשט תוך ל' וקיים דתהיה באמת בזמן הנ"ל בלא קישוט ונתקיים ההפרה, אבל בהיפר בתנאי דקישוט יותר מל' יום דא"צ לסבול כ"כ בלא קישוט ובטלה ההפרה, וצ"ל דפרכת הש"ס למ"ד בתנאי לא מזדהר, דהא ודאי א"א לומר לגבי הפרה דהיפר בתנאי שאם תתקשט תבטל ההפרה מאז ואילך, דאיך שייך לחלק דהפרה יחול רק לזמן, וע"כ דאמר אם תתקשט תבטל ההפרה למפרע וא"כ אסורה בתשמיש מיד דבתנאי לא מזדהרה ושמא תתקשט ובטלה ההפרה ועבדה איסור למפרע: וכיון שכן דממילא מוכרחים דהך פרכת הש"ס ולא תתקשט ולא תיאסור אזלא למ"ד בתנאי לא מזדהר אף דלא אמר הניחא א"כ פשיטא דיש לפרש ג"כ אידך פרכא ותתקשט ותיאסר דהפרכא על ר' יוסי ולמ"ד בתנאי לא מזדהר: והנלע"ד דהמעיין בסוגיא דנדרים ר"פ ואלו נדרים ובהר"ן שם יראה דתמצית הדבר דחכם אינו יכול להתיר עד שיחול הנדר והבעל יכול להפר מקודם ודוקא בתלוי בזמן, אבל בתלתה במעשה א"י להפר עד שתעשה המעשה ויחול הנדר. זולת אם תלתה במעשה שבינו לבינה כגון דאמרה אם ארחץ היום יאסר עלי הנאת רחיצה לעולם או אם אעשה ע"פ אבא יאסר עלי רחיצה דמסתמא תעשה כן ובודאי יחול הנדר יכול להפר מיד, [והש"ך יו"ד סימן רל"ד ס"ק מ"ה חולק על הר"ן דדוקא בתלתה בדבר שבינו לבינה, וההיא דאיני עושה ע"פ אבא, היינו משום דג"ז מקרי בינו לבינה, ולענ"ד דברי הר"ן מפורשים בסוגיא דידן במה דפרכינן ולא תתקשט ולא תיאסר ומשנינן דקרי לה מנוולת, הרי אף דקיימא השתא דלר' יוסי קישוט לא הוי בינו לבינה, מ"ה כיון דמסתמא תעשה כן ותתקשט דלא ליקרי לה מנוולת יכול להפר מיד] ויעויין בדברי הר"ן בתשובה (סי' נא) שכתב דבאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אין החכם יכול להתיר עד אחר שישן למחר, אף דע"י שינה דמחר יהיה אגלאי דהיום אסורה בשינה, מ"מ כיון דעדיין לא הוברר האיסור מקרי לא חל הנדר [וכ"כ המהרש"א רפ"ג דמ"ק ד"ה והמנודה, עיי"ש]. ונלענ"ד ראיה לזה, דלכאורה קשה בסוגיא דמאי פריך לא תתקשט ולא תיאסר, דלמא מיירי באמרה יאסר תשמישך עלי במעכשיו וכיון דהב"ד מוחים לו מיד לשמש דקיי"ל דבתנאי לא מזדהר והוי בינו לבינה, ואי דמה מהני בעשירות ל' יום הא אסורה לשמש מיד י"ל דהבעל יטעון הא יש בידך למצוא היתר לתשמיש דתיאסר עליך הקישוט שלשים יום בלא תנאי, וכיון דהקישוט יהיה ג"כ איסור בעצמותו מזדהרא ותהיה מותרת בתשמיש ושלא להתקשט שלשים יום, וכמו כן קשה בפרכת הש"ס ותתקשט ותיאסר שבת אחת, ונהי דבזה י"ל דפרכת הש"ס קאי על ת"ק דאמאי יוציא מיד, מ"מ קשה על פרכת הש"ס ולא תתקשט ולא תיאסר וכנ"ל: אע"כ כשיטת הר"ן. וא"כ א"א לאוקמי בהכי דלמאי תמתין שיעור הקצבה דשמא תמצא פחח לנדרה הא החכם א"י להתיר נדר זה דכל כמה דלא תתקשט לא חל האיסור ולא הוברר איסור דתשמיש ולקשט קודם ההתרה א"א דמיד עוברת על התשמיש למפרע ואינה רשאה לעשות מעשה באיסור, ואף דאחר התרת החכם יהא הנדר נעקר למפרע, מ"מ א"א לעבור עתה בסמך שיתיר לה החכם אח"כ [עיין בשער המלך פ"ו מהלכות שבועות ד"ה שוב מצאתי בשיטה מקובצת], ומדברי תוס' שכתבו בפרכת הש"ס וכיון דמשועבד לה לתרץ דלא מצי לאוקמי בתלינהו בתשמיש אם תיהני ממני יאסור תשמישך עלי במעכשיו, דהא אסורה מיד דבתנאי לא מזדהר, אף למ"ד בתנאי מזדהר כיון דהיא אינה עושה איסור למפרע לא מזדהרא ולא נקטו בפשוטו דא"א בהתרת חכם אין ראיה דחולקים על הר"ן הנ"ל דהא התם יכולה ליהנות ואח"כ להתיר ע"י חכם דבמה שנהנית היא לא עברה כלום אלא דנאסר הוא בתשמיש למפרע: טז) ובזה מיושב מה דקשה לכאורה על תירוצא דהתוס' הנ"ל דעדיין י"ל דמיירי בתלינהו בתשמיש, והיינו דאמר אם תהני יאסר תשמישך עלי ועליך במעכשיו דלכאורה בזה חל האיסור תשמישו עליה, דהא בעוד שתשמישה אסור עליו ל"ש לומר דמשועבד לה, דהא אנן לא שבקינן ליה לשמש מחמת איסורא דידיה, ובפרט כיון דמדינא קונמות מפקיע מידי שיעבוד, אלא דאלמוה, ובכה"ג כיון דבלא"ה א"א להתיר לשמש עמה משום איסורא דידיה לאיזה צורך יאלמו שיעבוד דידה ובזה שפיר מותרת לשמש עתה ול"ש דבתנאי לא מזדהר דהא תזהר משום איסורא דידה: ולפי הנ"ל דבכה"ג לא יהיה אפשר בהתרת חכם דקודם שתהנה לא הוברר איסור התשמיש וליהנות ולהתיר אח"כ ג"כ א"א, דאינה רשאה ליהנות, דבאותו מעשה האיסור בידה בשימושה למפרע ודוק: יז) אמנם באמת זה אינו, דלכאורה קשה בסוגיין מאי פרכינן ותתקשט ותיאסר שבת אחת הא י"ל דמיירי באם אתקשט תחתיך יאסר תשמיש כל העולם עלי, ובזה טוענת לרבנן מיד ולר' יוסי אחר שיכלה זמן הל' יום שאין רוצית להיות בלא קישוט תוציאנו בגט ויהיה בידה לקשט, אבל אם אמתין שבת א' ואתקשט בשבת זו שמא לא אמצא פתח לנדרי, ומה בצע לי בגירושין אח"כ דמ"מ אני אסורה לכל העולם, ולא שייך בזה המתנת שבת א' דדוקא אם לא נגרעה כחה בזה בין אם מגרשה מיד או אחר שבת א', בזה תמתין דשמא תמצא פתח, ואם לא יגרשה אז ולא נגרעה כחה, אבל בגווני הנ"ל דאם אינו מגרשה מיד ומתקשטת ונאסרה בתשמיש לכל העולם לא מהני לה הגירושין, וזהו קושיא עצומה לכאורה: ח) והנראה ע"פ מה דהקשו תוס' נדרים במתני' נטולה אני מן היהודים דיפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים, לר"ה דאמר דכולי פרקי ר' יוסי והא בשעת הנדר אסורה לכל העולם משום א"א ולא חל הנדר דאין איסור חל על איסור ומטעם כולל דמגו דנאסר בתשמיש דבעלה עליה נאסר גם תשמיש כל העולם עליה, הא ר"י לית ליה איסור כולל פ"ג דיבמות [ואף דבכל מקום דאמרינן אין איסור חל על איסור דמתלא תלי וקאי דאחרי שפקע האיסור הראשון חל השני, מכל מקום בנדר ושבועה בעי' שיחול מיד בשעה שמוציא מפיו כמו שכתב הש"ך (סי' רל"ח סכ"ו) והארכתי בזה בגליון יו"ד שם]: יט) ובתוי"ט שם הקשה על קושיית תוס' דהוי מוסיף כיון דהיא נאסרה על הבעל נאסרה לכל העולם. אבל באמת בפשוטו לק"מ דהא ע"כ לא מיירי באסרה תשמיש על היהודים, דא"כ אמאי יפר חלקו הא משעבדא ליה, דע"כ אסרה תשמיש יהודים עליה, וא"כ הוי רק כולל ולא מוסיף [ומצאתי אח"ז שכ"כ בשעה"מ: כ) ונלע"ד לקיים דברי התויו"ט, דלכאורה קשה לי בסוגיא דנדרים (דף פב ע"א) ואם איתא דהוי עינוי נפש אמאי תהא נטולה מן היהודים, ולכאורה תמוה הא חזינן למשנה ראשונה דיכולה לכופו וליתן כתובה וע"כ משום דאמרינן מדאסרה עליה תשמיש כל העולם בודאי תשמיש קשה לה, וכיון דקשה לה ממילא מניעת תשמיש לא מקרי עינוי נפש, ואף דהתיו"ט כתב דלמשנה אחרונה דאמרי' עיניה נתנה באחר ואין תשמיש קשה לה מקרי עינוי נפש. אבל לדעתי אין זה מספיק דנהי דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ואין התשמיש קשה לה, היינו לענין הנוגע לבעלה שא"י לכופו ולהוציאה, אבל גבי דידה איך נתיר אותה לאחרים על ידי הפרה דבעל, הא כפי דבריה דתשמיש קשה לה לא הוי עינוי נפש ולא מהני ההפרה, והרי בטמאה אני לך אסורה בתרומה דלגבי עצמה נאמנת, ומאן דמתיר, היינו שלא יצא לעז על בניה ולאחר מיתה וגירושין מודה דאסורה בתרומה, ה"נ לענין נטולה אני מן היהודים. ולגודל התמיה בהכרח לדחוק, דמ"מ כיון דהיא לא אמרה בהדיא בשעת הנדר דתשמיש קשה לה, א"כ אם לאחר שמת בעלה או שגרשה ורצונה להנשא לבעל ע"י ההפרה ואומרת דלא אמרה נטולה אני משום דתשמיש קשה לה, אלא מאיזה סיבה אחרת תהי' נאמנת, ולא מקרי שויה אנפשה חד"א (ויש לה ג"כ מגו דבידה לשאול אצל חכם, עיין ערכין (דף כג ע"א) ובתוס' שם) וכיון שכן שפיר י"ל דאסרה תשמישה על העולם,. ומ"מ צריך להפר חלקו, דבלא הפרה א"א להתירה לו ולומר דלא חל הנדר דמשעבדא ליה דדלמא באמת הדין עמה דתשמיש קשה לה, ואינה מחוייבת לדור עמו ולא משעבדא ליה לתשמיש וחייל נדרה דנהי דכייפינן אותה להיותה תחתיו מחשש עיניה נתנה באחר, אבל לא נתיר לו ספק איסור נדר מש"ה פסקינן ליה דיפר חלקו דבודאי נסתלק האיסור, דאף אם תשמיש קשה לה מ"מ מקרי בינו לבינה ואין עוד חשש איסור. ולפ"ז מיושב שפיר קושיית תוס' די"ל דמיירי באמרה תשמישה על היהודים דהנדר חל על האחרים מדין מוסיף, דאף שכתבנו דאחר הגירושין כשבאה להנשא טוענת דלא היה תשמיש קשה לה, א"כ ממילא לדבריה לא חל הנדר, כיון דלא חל על הבעל דמשעבדא ליה וליכא איסור מוסיף ואין איסור חל על איסור, מ"מ כיון דמדינא קונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא מטעם אלמוה, ולגבי אחרים אוקמי אדינא וחל אבעל והוי מוסיף, וכמ"ש הר"ן בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו דחל לאחר הגירושין ולא מקרי דשלב"ל כיון דמדינא חייל מיד, אלא דאלמוה ולענין אחר גירושין אוקמי אדינא ה"נ לגבי אחרים אוקמי אדינא דחייל מטעם מוסיף, גם י"ל כיון דחייל על בעלה לאסרה עליו אחר הגירושין כמו בא"ע לפיך דחייל אחר הגירושין, ממילא הוי מוסיף וחייל ג"כ על אחרים, ואף דדברי תוי"ט לא נתיישבו בזה דהוא לא אזיל ביסוד זה כמש"ל בשמו דס"ל דדנין אותו לאחר מ"א דודאי אין התשמיש קשה לה, מ"מ הדברי' בעצמותן נכונים: כא) ולפ"ז מיושב קושייתנו הנ"ל דאף אי מיירי באמרה אם אתקשט תחתיך יאסר עלי תשמיש של כל העולם תוכל להמתין שבת א' ואם לא תמצא פתח לנדרה ויגרשה תהיה מותרת להנשא לר' יוסי לשיטתיה דלית ליה כולל דהא א"א לומר דאמרה אם אתקשט יאסר תשמישי על העולם דלא חל כלל על בעלה דמשעבדא ליה (ואף למ"ש תוס' נדרים (דף יד) ד"ה נהנית, דהבעל יכול לאסור תשמישו עליה בתנאי אם תעשה כך וכך כיון דאפשר דלא תעשה, היינו בתולה התנאי בה דיכולה להחזיק בשיעבודא באם תרצה שלא לעשות כך וכך, אבל באמרה יאסר תשמישי עליך אם אעשה כך וכך דהוא מסור בידה, לא חל הנדר להפקיע שיעבודו דאם יהיה חייל בידה לעשות כך וכך ולהפקיע שיעבודו): ולפ"ז נסתר דעת המהרש"א לעיל (דף נט) דבנדרה במידי דמשתעבדא והוא מקיים דחל הנדר כיון דבעצמו מקיים לה עיי"ש, ובאמת לכאורה קשה, א"כ כי אמרינן בסוגיין דאמרה אם אתקשט יאסר תשמישך עלי כדרב כהנא והוי צריכים להקדמה זו כדר"כ דתשמישך עלי חייל הא בלא"ה כיון דמקיים לה חל, ובזה י"ל דבעי לאוקמי אף בלא קיים אלא דשתק ולא הפר. אבל לדברינו הנ"ל מוכח דלא כמהרש"א, דאל"כ הדרא הקושיא לדוכתה דמאי פריך ותתקשט ותיאסר דלמא אסרה תשמיש דכל העולם וטוענת דלא מועיל לי הגירושין אח"כ דאהיה נאסר לכ"ע, ואי דר"י ס"ל דלא אמרינן כולל, דלמא מיירי באסרה תשמישה על העולם והוי מוסיף, ואף דמשעבדא ליה חייל דמיירי בקיים לה ממש אלא ע"כ דאף בקיים לא חל הנדר, ודוק. ואולם בזה ישאר התמיה על תוס' בסוגיין דהקשו דלוקמי בתלתה בפירות באם אתקשט יאסר עלי פירות, ותירצו דא"כ לר' יהודה תמתין יום א', הא בזה יקשה דלמא דאמרה אם אתקשט תחתיך יאסר עלי לעולם הפירות, ותטעון אם אתקשט תחתיך אולי לא אמצא פתח לנדרי ונאסרו עלי כל הפירות ולא מהני לו בזה הגירושין של אחר יום או יומים, והסברא נכונה לדעתי הענייה ודברי תוס' תמוהים. ולפ"ז ליתא לדברינו הנ"ל באות ט"ו בהוכחה לדברי הר"ן בתשובה דהא ודאי קושייתנו לא היה דלוקי באמרה אם אתקשט סתם יאסר עלי תשמישך מעכשיו, והוא טוען דיש לך היתר לשמש מיד דתאסור עליך הקישוט, ול"ש בתנאי לא מזדהר דהא תצטרך לאסור עליה ג"כ הקישוט סתם, דאם לזמן הקצוב עדיין אסורה בתשמיש מיד דשמא לאחר זמן הקצוב תתקשט דבתנאי לא מזדהר, וזה אין רצונה לעשות לאסור עליה הקישוט לעולם. דאף אם תמצא פתח ויוציאנה בגט תהיה אסורה בקישוט לעולם, וגם בפשוטו דיכולה לומר דעל זה האופן איני רוצה לשמש עתה דשמא לא אמצא פתח, ומה מועיל אם לא אתקשט הזמן ל' יום, מ"מ אם לא אמצא פתח ויגרשני אהיה נשאר באיסור קישוט לעולם, ויהיה עיקר קושייתנו רק דאמרה אם אתקשט תוך שיעור הקצוב יאסר עלי תשמישך במעכשיו דבזה שפיר יכול הבעל לומר יש לך תקנה בהיתר תשמיש דתאסור קישוט עליך בלא תנאי על ל' יום, וזה עדיין אינו מיושב אף לדברי הר"ן בתשובה, דהא בלא פתח תהיה מותרת בקישוט לאחר שלשים יום ושמשה בהיתר למפרע: ואף דאפשר דמיירי באמרה אם אתקשט תחתיך יאסר עלי תשמישך במעכשיו דיכול לטעון יש לך תקנה לשמש דתאסר עליך הקישוט תחתי ואם לא תמצא פתח אגרש אותך ותהיה מותרת בקישוט, ובזה שפיר דברינו דלשיטת הר"ן בתשובה ניחא, דזה אין החכם יכול להתיר בעוד שלא קשטה תחתיו, ואך מ"מ הקושיא קיימת דלוקי באמרה אם אתקשט זמן קצוב ל' יום יאסר תשמישך עלי מעכשיו, דהא לפי מה דמשני מסני סני מיירי גם כן במפורש ל' יום, ע"כ נצטרך לומר דפרכת הש"ס באמת רק למ"ד בתנאי מזדהר ולא הוי בינו לבינה כיון דאין מוחים אותה מלשמש וא"כ אזדא ההוכחה להר"ן: כב) אמנם נלענ"ד דמהך גופא ראיה להר"ן כיון דמוכח דלמ"ד בתנאי מזדהר ומתירים אותה לשמש לא מקרי בינו לבינה אף דמ"מ ההפרה הוא שאף אם תעבור על תנאי ותתקשט ויהיה האיסור תשמיש למפרע, וא"כ מקרי בינו לבינה, צ"ל דמ"מ עתה כ"ז שלא עבר על התנאי דלא נתברר האיסור שימוש למפרע לא מקרי בינו לבינה, א"כ מכ"ש לענין התרת חכם דאפילו תלוי בזמן א"י להתיר מקודם, דלא מקרי חל הנדר כ"ז שלא נתברר איסורא, ודוק. ואף דהר"ן נקט הטעם דא"י להתיר כיון דקיי"ל אין ברירה לא הוברר האיסור למפרע, מש"ה לא מקרי חל הנדר, וזה באמת תמוה, דהא מבואר בהר"ן פ"ג דגיטין דמההיא דאתקין שמואל בגט דשכיב מרע אם מתי וכו' מוכח דקיי"ל במברר דבריו דיש ברירה, או כמ"ש הרמב"ן דדוקא במתנה על ב' דברים כמו לאיזה שתצא מפתח תחילה, בזה דוקא קיי"ל דאין ברירה, אבל באומר על אשתו אם תצא קיי"ל דיש ברירה ובין כך ובין כך בקונם עלי שינה היום אם אישן למחר יהיה הדין דיש ברירה ודברי הר"ן בתשובה צע"ג, מ"מ דברינו נכונים דאף אם לדינא יכול החכם להתיר דקיי"ל בזה דיש ברירה מ"מ שפיר פרכינן לר' יוסי לשיטתיה דס"ל פ"ג דעירובין גבי חילול מעשר דאף במברר דבריו סלע שתעלה בידי מהכיס דאין ברירה, א"כ לא מקרי חלות הנדר עד אחר דעברה על תנאי, ושפיר פרכינן ולא תתקשט ולא תיאסר ולא מקרי בינו לבינה ודוק: כג) ואולם לפ"ז דהוכחנו דפרכת הש"ס רק למ"ד דבתנאי מזדהר, א"כ הדרא קושיתנו הנ"ל לדוכתיה דלמא מיירי בנדרה מתשמיש סתם ובעלה היפר בתנאי אם לא תתקשט דבתשמיש מותרת דבתנאי מזדהרת ולא תעבור על הקישוט בכדי שלא תבטל ההפרה: ובאופן דממנ"פ דלמ"ד בתנאי לא מזדהר, יש לאוקמי באמרה אם אתקשט זמן הקצוב יאסר תשמישך עלי במעכשיו, והבעל טוען דיש לך תקנה עליך הקישוט הזמן הקצוב, ולמ"ד בתנאי מזדהר ולא הוי בינו לבינה משכחת בנדרה מתשמיש והפר בתנאי דקישוט: כד) והנלע"ד דמהרימ"ט בתשובה כתב דא"י להקדיש ע"י שליח דמילי לא ממסרן לשליח, אבל באמת לענ"ד קשה דהא ר' יאשיה ור' יוחנן פליגי אם יכול להפר ולקיים ע"י שליח. עיין נדרים (דף עב) דמ"ד דא"י הוא מדכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו ממעט דלא ע"י שליח ותיפוק ליה דהו"ל מילי ולא ממסרן לשליח: ולזה נראה למה דדקדק רש"י בגיטין (דכ"ט) דמה דאמרי' מילי לא ממסרן לשליח, היינו דמילי לא אלים שיהיה בכחו לחזור למסור שליחותו לאחר והיינו רק שהשליח שנעשה שליח במילי דעלמא, דהיינו סופר לכתוב אין בכחו למסור לאחר שהוא יעשה שליח אחר, אבל בממנה שליח על מילי, דהיינו באומר אמרו לסופר דמהני שנעשה השליח על המילי, דהבעל עושה אותו שליח על המילי, שבמקומו יאמר הוא להסופר, וכאלו בעצמו אמר להסופר דגם על מילי שייך שליחות, שנעשה השליח במילי מהני רק דאין בכחו דהשליח למנות שליח אחר במקומו. ומש"ה שייך הפרה והקמה ע"י שליח דהבעל עושהו שליח על המילי שבמקומו יאמר המילי מופר לך: אולם כ"ז לפי ההלכה דאומר אמרו לא הוי מילי, אבל לר' יוסי דס"ל דאומר אמרו פסול, הרי דס"ל דא"א לעשות שליח ע"י מילי, ובמה דהשליח אומר להסופר לא הוי כמותו דהבעל ממילא אינו יכול להפר ע"י שליח, וכיון שכן שפיר פרכינן ולא תתקשט ולא תיאסר. והיינו לע"ד דבתנאי מזדהר וכנ"ל, ואי דלוקמי בנדרה מתשמיש והפר בתנאי דקישוט. הא ר' יוסי לשיטתיה דס"ל אומר אמרו הוי מילי, א"כ אינו יכול להפר ע"י שליח וממילא תנאי בטל והמעשה קיים, כיון דמעשה ההפרה א"א לקיים ע"י שליח כדאמרינן כתובות (דף עג ע"א) גבי חליצה ודוק, [אאב"ה מה דהקשה אאמ"ו ני' מזה היסוד על הטור ש"ע יו"ד ססי' רל"ד ס"ד ותירוצו מבואר בתשובה, ואזכיר אשר שמעתי מפי קדשו בענין זה בגיטין (דף עז ע"א) לימא קסבר ר' יוסי כתב גט על תנאי כשר. דלכאורה תמוה מאיזה טעם יהיה דין זה נשתנה מכל דיני תנאי, דאם לא נתקיים תנאי דהמעשה בטל. ואמאי אינו יכול לתלות שליחות הכתיבה בתנאי, ותירץ די"ל דר' יוסי לשיטתיה דס"ל אומר אמרו פסול. וא"כ א"י לצוות להסופר ע"י שליח מש"ה הצווי כתבו שזה המעשה א"א לקיים ע"י שליח מש"ה התנאי בטל והמעשה קיים]: אך לפ"ז יקשה מאי פרכינן ותתקשט ותיאסר, בין אם הקושיא לרבנן בין על ר"י, הא י"ל דמיירי דאמרה אם אתקשט תחתיך יאסר עלי כל תשמיש במעכשיו, ולת"ק דס"ל דאינה מחוייבת להיות בלא קישוט אף יום אחד היא טוענת שיוציאנה ותתקשט אחר הגירושין ולא תיאסר בתשמיש, אבל בלא גט אינה רוצית להתקשט ולאסור התשמיש עליה ולהמתין שבת א', דדלמא לא אמצא פתח לנדרי ולא יועיל לי הגירושין, דהא אהי' נאסרת לכל העולם, ולר' יוסי דלא ס"ל איסור כולל ומהני הגירושין שתוכל להנשא. כיון דס"ל דיכולה להיות בלא קישוט שיעור הקצוב יכול לטעון יש לך תקנה בהיתר תשמיש שתאסור עליך הקישוט תחתי, ותהיה מותרת עתה לשמש ותמתין שיעור הקצוב על הקישוט ואם לא תמצא פתח אגרש אותך, אבל אם תנאי הקישוט יותר מל' יום טוענת שרצונה לקשט וקודם הגירושין א"א דעבר למפרע על התשמיש: ולזה נראה דלשיטת הר"ן דלא מיירי מתני' בתחתיו ומה דיוציא אף דלא תרויח היינו דאומרת א"א בבעל שמקיים נדרי. י"ל דפרכת הש"ס לת"ק כיון דסתמא קתני בלא תחתיו, וא"כ אף באסרה עליה תשמיש של כל העולם הא לא תפסיד בהמתנת שבת א', ונימא דתתקשט ותמתין שבת א' ואם לא תמצא פתח לנדרה יגרש אותה ואי דנשארת באיסור לכל העולם, הא גם אם מגרשה מיד כן הוא, אלא דטענתה א"א בבעל שמקיים נדרי, א"כ מועיל לה מה שיגרשה אח"כ: וא"כ י"ל דמש"ה פירש"י דפרכת הש"ס לת"ק אבל לר' יוסי ליכא פירכא די"ל דאסרה התשמיש במעכשיו, וא"י להתקשט אחר שיעור הקצוב דלא תיאסר בתשמיש למפרע, ומ"מ צריכה להמתין שיעור הקצוב דיכול לומר דיש לך תקנה שתאסור עליך הקישוט בשיעור הקצוב ויהיה לך עתה היתר תשמיש, אבל לשיטת תוס' דממילא מוקמי באומרת תחתיך, א"כ ליכא קושיא לת"ק צ"ל באמת דהפרכא לר"י ולמ"ד בתנאי לא מזדהר. ואי דאמר תיאסר עליך הקישוט שיעור הקצוב צ"ל דמ"מ עתה תהיה אסורה בתשמיש כיון דקישוט יש עליה שם תנאי ג"כ לא פלוג רבנן בזה. והיינו כפסקא דהש"ע אשר עליו העמדנו יסוד דברינו ומה"ט שפיר כתבו התוס' בפרכת הש"ס וכיון דמשועבד לה דמיירי בלא תלתה בתשמיש במעכשיו, דאל"כ הא אסורה בתשמיש מיד דבתנאי לא מזדהר, ואינו יכול לומר יש לך תקנה בהיתר תשמיש דתיאסר עליך הנאת מזונות ממני. דמ"מ כיון דהנאת מזונות הוא ג"כ תנאי אמרינן לא פלוג: באופן דלשיטת רש"י והר"ן דלא מיירי מתני' בתחתיך. אין הכרח לפסקא דהש"ע, די"ל דפרכת הש"ס לת"ק אבל לשיטת תו' מוכח כפסקא דש"ע הנ"ל ודוק היטב, יהיו לרצון אמרי פי וכו': [ובדברי הר"ן שהבאתי לעיל עמדתי בתמיה בשם הרמב"ן רפ"ג דגיטין הנ"ל דמחלק דוקא בתולה בב' דברים כמו לאיזה שתצא בפתח, וכן אם בא חכם למזרח עירובי למזרח, ואם בא למערב עירובי למערב, אבל תולה בדבר א' שאמר אם בא חכם למזרח ואם לאו יהא עירובי בטל קיי"ל דיש ברירה, ותמהתי דאמאי אם בא למזרח וכו' ואם למערב ערובי למערב נקרא מתנה בב' דברים דהתינח אם חד עירוב היה קונה או למזרח או למערב, וכמו לאיזה שתצא בפתח, דהכתיבה לשמה יהיה לאחת משתי אלה איזה שתצא בפתח תחילה, אבל הא באמת דאין עירוב דמזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך, וכל אחד הוי מלתא בפ"ע. ולגבי כל אחד הוי מתנה על דבר א' דכשמניח במזרח ואומר אם למזרח יהא עירובי למזרח ובאם לאו יהא עירובי זה בטל זה מהני. וכשמניח אח"כ למערב ואומר אם בא למערב יהא עירובי זה עירוב ואם לאו יהא עירובי בטל זהו ג"כ מהני, וכיון דכל חדא בפ"ע מהני, למה יגרע ממה שמערב בב' מקומות ובכל תנאי חד מתנה בחד מלתא וצע"ג]:

    רש"י ד"ה המדיר אין הנאת תשמישו נאסר עליו שהרי משועבד לה. ע' בראשונים ואחרונים שכתבו ליישב פירכת הש"ס ומי מצי מדיר לה וכו', ובאמת יש לע' מי דחקו לכל זה לרש"י ולפרש שלא כהירושלמי. וע' בר"ן. לענ"ד דמהך מקשן גופא הוכיח רש"י בפירושו. ומתחלה נבא ליישב דברי רש"י בסוגיין. שכ' הב"ע שנדרה היא וכו' ומה יש לה עוד להמתין וכו' וכבר תמהו תוס' וכל הראשונים מדברי הש"ס ותתקשט ותאסור וכו'. ונ"ל עפ"מ שהקשה מהרש"א בתוס' ד"ה שנדרה היא וכו' דנקטו בתירוצם בא' מכל מיני פירות. דדבריהם סתרי לדבריהם דלמעלה ד"ה שלא תטעום וכו' ע"ש. ולכאורה לק"מ די"ל דדבריהם לעיל קאי למסקנא לטעמא דמסני סני וממילא מתני' אף בנדרה סתם. דהא דכתבו תוס' שנדרה כ"ז שהיא תחתיו. היינו בה"א דלא ידעי' לטעמא דמסני סני ויוציא ויתן כתובה. היינו מחמת צער פירות. ומש"ה בנדרה סתם לא תרויח מידי. אבל למסקנא אף בנדרה סתם יוציא משום דא"י לדור עמו מחמת דמסני סני לה. (אח"כ מצאתי כן בט"ז יו"ד סי' רל"ה). ומש"ה דל"ג כל פירות דבנדרה סתם הוי נדר שוא. וק"ל: אולם דעת המהרש"א כש"כ שם דל"א מסני סני רק בתלתה בתשמיש. וגם למסקנא או דתלתה בתשמיש ולא הוי נדר שוא או דנדרה כ"ז שהיא תחתיו. ושפיר הקשה המהרש"א. והוכרח לדחוק דכוונת תוס' ג"כ במין א' כדבריהם לעיל. ובהיות שדברי מהרש"א יסוד מוסד יובא על נכון שהכריחו תוס' דנדרה כ"ז שהיא תחתיו ולא ניחא להו בסברת הר"ן דא"א בבעל שמקיים נדר'. והיינו דקשי' להו כיון דבמין א' ג"כ יוציא משום דאינה רוצה להיות ולסבול שעה אחת בלא פירות. א"כ יקשה ברייתא דנזיר דקתני ואם אמר א"א באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה דמשמע דהיא א"י לכופו. ואמאי הא אסרה ביין. וע' בר"ן שכתב דבאמת לאו דוקא לשון הברייתא. אבל לדברי תוס' ניחא דהתם לא תרויח אם יוציאנה ומשנתינו בנדרה כ"ז שהיא תחתיו. וק"ל: ונקדים עוד לישב קושית תוס' שהקשו דמאי פריך ותתקשט ותיאסר. לימא שתלתה באיסור פירות. ומה שתירצו דא"כ לר' יהודה תמתין יום א'. תמוה לי לפי דבריהם דמתני' מיירי במין א' וגם ס"ל דאם תולה בד"א יכולה לאסור כל פירות כההיא עובדא דנדרי'. א"כ לימא שאמרה יאסר כל פירות שבעולם אם אתקשט. ואימא גם ר"י מודה דא"י לסבול בלא שום פירי אף שעה. ושאני מתני' דקאמר יום א' דאיירי במין א' יכולה לסבול יום א'. וכן קשה לוקי שתלתה שלא תלך לבית האבל. לשיטת הפוסקים דבית האבל הוי עינוי נפש ויכול להפר. ולזה נראה ליישב קושית תוס' והיינו דודאי הא דמשני כגון דתלנהו לקישוטי' בתשמיש. היינו דגם ת"ק מיירי בהכי דהא ר"י את"ק קאי. ואם כן יקשה באמת את"ק אמאי נקט בתלנהו. הא אף בלא תלנהו כן וכיוצא דייק הש"ס בהא דפריך לא תרחץ ולא תאסור. ע' בר"ן שם. גם היכן נזכר דהנך בבות מיירי בתלנהו כיון דבאמת אף בלא תלנהו כן. וצ"ל דודאי מתני' מיירי לשמואל שאסר בסתם בלי זמן קצוב וא"כ בלא תלנהו בתשמיש אין הדין דיוציא ויתן כתוב'. דמה תרויח אם יוציא. וא"כ ממילא ל"ק קושי' תוס' דאימא דתלנהו בפירות, דא"כ עדיין קשה מה תרויח. ואם באמר' כ"ז שהיא תחתיו א"כ ל"ל כלל התליי'. כנלע"ד נכון: ובהיות שכן מיושב דברי רש"י והיינו דמ"ש דבנדר' היא ל"ש מסני סני היינו בה"א. ומשום דס"ל לרש"י כהר"ן, דאף בנדר' סתם דלא תרויח יוציא דא"א בבעל שמקיים נדר'. ולזה הי' קשה לרש"י כיון דע"כ מיירי במין א' קשה ברייתא דנזיר דממתינן ל' יום וא"י לכופו להוציא, וע"כ דאפשר להיות בלא מין א' ל' יום. וא"כ במתני' לשמואל ג"כ תמתין, אע"כ דנדרה היא ל"ש שמא תמתין, משא"כ לבתר דמשנינן כגון דתלנהו לקישוטי' בתשמיש. וקשה היכן נזכר זה בדברי הת"ק ול"ל כלל התליי' אע"כ דכל הני בבות מיירי בתלנהו. דבלא תלנהו ליתא לדינא שלא תטעום א' מכל הפירות. דממנ"פ בכל פירות בלא תלנהו הוי נדרש וא', ובמין א' תמתין ל' יום בנזיר רק בתלנהו משכחת בכל פירות. וא"כ ע"כ במין א' תמתין זמן מה, ול"א דנדרה היא ל"ש שמא תמתין. ואם כן שפיר פריך הש"ס ותתקשט ותאסור, וק"ל: ובהיות שכן למה דמשני מסני סני תקשי נ"ל כלל התליי' הא גם בלא תליי' ובמין א' יוציא מיד מטעם מסני סני. וצ"ל דס"ל לרש"י כדעת הש"כ דבלא תשמיש ל"א מסני סני. ובהיות שכן מיושב דברי רש"י שהתחלנו. והיינו דקשי' מאי פריך הש"ס וכיון דמשועבד לה דהוא רק לשמואל כמ"ש תוס' ואימא דמיירי בנדרה היא וקיים לה הוא כמו אידך בבות. וצ"ל דקושי' הש"ס למסקנא דמסני סני. א"כ בנדרה היא מיד יוציא. אולם רש"י לשיטתי' דהוכחנו דבתשמיש לחודי' ל"א מסני סני הדרא קושי' לדוכתי' ולזה הוכיח רש"י דלהנות לו משמע אף תשמיש רק דאינו חל דמשועבד לה. וא"כ ל"ל בנדרה היא דהיינו קונם הנאתך עלי דאף תשמיש בכלל. וא"כ שפיר שייך מסני סני לה ויוציא מיד ושפיר פריך הש"ם וק"ל. (אחר כותבי זה מצאתי שרשי דבריו בישוב רש"י שהתחלנו בדברי כבוד קדשו של אא"ז הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק):

    תד"ה המדיר ועוד כי מוקי לה בגמרא שהדירה כשהיתה ארוסה וכו'. ע' בפ"י שכ' להשיג על בעל מג"ש דודאי בהגיע זמן והדירה מתשמיש ב' שבתות יכולה לכופו להוציא כמו בנשואה דהא כותבים איגרת מרד לארוסה ע"ש. ודבריו נכונים ופשוטים: אולם יש לע' אף לשיטת תוס' דלהנות לו משמע מנכסי'. מ"מ למאי דמשנינן שהגיע זמן ולא נשאו קשה הא יכולה לכופו מיד להוציא כיון שא"י לישא אותה מחמת שאין יכול לזונה. ואם נימא דיכול לטעון שרוצה לישא אותה ויפרנס אותה ל' יום ע"י פרנס שמא ימצא פתח לנדרו. א"כ יקשה למסקנא דפריך נשאת הא סברה וקבלה וכו' ולא מוקי מתני' כפשטא דעד ל' יום א"י לכופו להוציא דיכול לישא אותה ולפרנסה ל' יום ע"י פרנס. רק אחר ל' יום יכולה לכופו דזילא בי' עלתא ול"ש סברה וקבלה דבאמת טענה ראינה רוצה לישא רק שצא היתה יכולה לכופו להוציא ונשא אותה ונתן לה ל' יום ע"י פרנם וא"כ כופה אותו להוציא. ואם נאמר דאינה מחוייבת לישא אותו על זמן ל' יום מספק. שמא תמצא. א"כ הדרא קושי' הנ"ל לדיכתי' בהגיע זמן יכולה לכופו אחר שבת א' כיון דא"י לישא אותה וצ"ע. ובעיקר קושית תוספות על רש"י י"ל דשאני תשמיש דמיד שמגיע זמן מחוייב לישא אותה דהיינו לשמשה. וא"כ מיד בארוסין הוי כמשעבד עצמו מעכשיו ולאחר ל'. וא"כ כיון דמיד ידעי' דבהגעת זמן יחייב בתשמיש מש"ה אין הנדר חל אף שנדרה מקודם. משא"כ לענין מזונות דאין החיוב ממילא רק כשנשא אותה והוא בעלה תקנו רבנן מזונות. ומצד מזונות של הגעת זמן יכול לידור אותה דלא אלמוה כ"כ כמ"ש תוס' לקמן בחד תירוץ. ושפיר הוי נדרה קודם לשעבודה. וק"ל.

    תד"ה ה"נ כיון דמשועבד לה וי"ל וכו'. קשה לי לפי דברי תוס' בנדרים (דף סו) ד"ה שאת נהנית לי וכו' דיכול לאסור הנאתו עליה בתנאי אם לא תלך לבית אביה דלא תלך ולא תאסור ע"כ. א"כ לוקי הכא שהדירה ממזונות מעכשיו אם תלך לבית אבי' בחצי שנה. וא"כ אסורה במזונות מעכשיו דבתנאי לא מזדהר. ומש"ה עד ל' יום יעמיד פרנס ואח"כ יוציא. וזה גם בתירוץ הר"ר יוסף אינו מיושב דזהו רק אם ההנאה הוא התנאי כקושי' תוס'. בזה שייך תירוץ הר"ר יוסף דלשון המדיר מליהנות משמע דההנאה הוא הנדר. אבל בגוונא הנ"ל דהנדר הוא ההנאה שפיר יש לכוון כן בלשון המשנה: ואמרת דתוס' דהתם קאי בשיטת הר"ן בנדרים (דף כד ע"א) דבאומר קונם שאת נהנית לי אם תלך למקום פלוני יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם לומר לו לך ואינני מקפיד ע"ש. וזהו ע"כ באוסר חבירו מהנאתו אם תלך דהוי כאוסר ורק אם ילך. משום דמקפיד שלא ילך. ומש"ה כיון שרצונו שילך מותר בהנאתו. אבל באומר קונם הנאתך עלי אם תלך ע"כ גם הר"ן מודה דצריך התרה. והוי כאומר אם אלך. דאל"כ קשה היכי אמרי' בשמעתין בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש. ופירשו תוס' שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום ממין פירות. וקשה ג"כ למה יוצא אם אינו מוצא פתח יאמר שתטעום ואינני מקפיד [ובאמת תמוהים לי דברי הר"ן בשמעתין שכ' בלשונו דלרב מיירי מתני' שהדירה מנכסיו אם תטעום ובזה הקושי' במקומה עומדת הא יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם] וכיון שכן מיושב קושייתנו דלא מצי הש"ס לומר דמתני' מיירי שאוסר הנאתה אם תלך וכו' דהא יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם. ודוק:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Ketubot 70a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 70, Amud Aleph, about 245 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “רבי מאיר היא, דאמר: מצוה לקיים דברי…”

      Named: רבי מאיר.

    2. Segment 243 words

      Opens “אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, הלכתא:…”

      Named: רב חסדא, רבי מאיר.

    3. Segment 38 words

      Opens “תנן התם: הפעוטות מקחן מקח וממכרן מכר…”

    4. Segment 418 words

      Opens “אמר רפרם: לא שנו אלא שאין שם…”

    5. Segment 529 words

      Opens “ממאי? מדקתני: אין מעשה קטנה כלום. ודלמא…”

    6. Segment 64 words

      Opens “הדרן עלך מציאת האשה…”

    7. Segment 716 words

      Opens “מתני׳ המדיר את אשתו מליהנות לו, עד…”

    8. Segment 818 words

      Opens “רבי יהודה אומר: בישראל, חדש אחד יקיים,…”

      Named: רבי יהודה.

    9. Segment 929 words

      Opens “המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל…”

    10. Segment 1021 words

      Opens “המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל…”

    11. Segment 1113 words

      Opens “גמ׳ וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר…”

    12. Segment 1229 words

      Opens “והתנן: ״קונם שאיני עושה לפיך״ אינו צריך…”

    13. Segment 139 words

      Opens “אלא: מתוך שיכול לומר לה ״צאי מעשה…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 70a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026