Ketubot 6a

האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה כולי - It is forbidden to tighten this barrel stopper, etc. O VERVIEW It was said in the name of רב that it is forbidden to tighten a stopper in a beer barrel hole on יו״ט (even according to ר״ש, since it is a פסיק רישיה). The גמרא does not state however which מלאכה is being performed by this פסיק רישיה. תוספות cites and discusses differing opinions in this matter. -------------------------– פירש בקונטרס וכן רבינו חננאל ובערוך בחד לישנא וכן בסדר תנאים ואמוראים – רש״י explained and similarly the ר״ח and in the ערוך in one interpretation and similarly in סדר תנאים ואמוראים; they all explained – דאסור משום סחיטה – That it is forbidden to tighten the stopper because of ‘wringing out’. תוספות asks: וקשה לרבינו תם דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקים – And the ר״ת has a difficulty with this explanation, for סחיטה is forbidden on account of ליבון (whitening, or cleaning/laundering), but ליבון is not applicable by other liquids except for water. תוספות explains why there is no סחיטה by שאר משקים – דכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון בסחיטתו אלא דוקא במים – For anything which stains the material which absorbs it, for instance wine, beer, and oil, there can be no ליבון when wringing it out, only by wringing out water can it be considered ליבון – תוספות proves his point that the איסור סחיטה because of ליבון is only by water but not by שאר משקים: וראיה לדבר מדלא גזרינן בהו שמא יסחוט כמו גבי מים – And the proof of this is since the חכמים did not decree by שאר משקים that certain activities be forbidden for perhaps he may wring it out, as they were גוזר regarding water. תוספות first brings examples where the חכמים were concerned for סחיטה by water: כדאמרינן באלו קשרים (שבת דף קיג, ב) היה מהלך בשבת ופגע באמת המים כולי – As רבא states in פרק אלו קשרים regarding one who was walking on שבת and came upon a stream of water, etc. where רבא said – היכי ליעביד לינחות במיא אתי לידי סחיטה – What should he do; can he go into the water, but it will cause סחיטה – תוספות offers another example of גזירת סחיטה by water: ותניא נמי בפרק חבית (שם דף קמז, ב ושם) ומסתפג באלונטית ולא יביאה בידו – And we also learnt in a ברייתא, ‘and one may dry himself on שבת with a towel but he should not bring the towel with him in his hand’ after he dried himself – ומפרש בגמרא דאתי לידי סחיטה – And the גמרא there explains the reason for לא יביאה בידו is because it may come to סחיטה – תוספות offers one final example of גזירה משום סחיטה by water: ובפרק ב׳ דביצה (דף יח, א ושם) אומר דלכולא עלמא אין מטבילין את הכלים – And in the second פרק of מסכת ביצה the ברייתא states that everyone agrees that we do not immerse clothes in a מקוה on יו״ט – ומפרש בגמרא גזירה משום סחיטה – And רב יוסף explained the reason for this prohibition in the גמרא there, for there is a גזירה because of סחיטה. תוספות has cited three examples where there is a גזירה משום סחיטה by water (only). תוספות will now show that by שאר משקים there is no such גזירה: ואילו בפרק תולין (שבת דף קלט, ב) תנן מסננין את היין בסודרין – However in פרק תולין we learnt in a משנה; we may strain the wine with cloths – אלמא לגבי יין לא גזרינן משום סחיטה – It is evident from this משנה that regarding wine there is no decree on account of סחיטה; otherwise how can we permit to strain the wine with a cloth when he may wring the wine out of the cloth – תוספות offers another example that we are not גוזר משום סחיטה by other משקין: ובריש המביא (ביצה דף ל, א) נמי קאמר ליפרוס סודרא עליה ולא קאמר אתי לידי סחיטה – And in the beginning of פרק המביא also, the גמרא states, ‘let him place a cloth on it’, and the גמרא does not ask that it may cause סחיטה and therefore it is not permitted; indicating there is no גזירה משום סחיטה by שאר משקים – והיינו משום דלא שייך ליבון אלא גבי מים – And that is because the מלאכה of ליבון is applicable only regarding water, but not by other משקין. Therefore by water where ליבון is applicable we are גוזר משום סחיטה (since by water סחיטה is a תולדה of ליבון), however by שאר משקין where there is no ליבון (since it stains the object) therefore there can be no גזירה משום סחיטה, since there is no איסור of סחיטה (or ליבון) by שאר משקין. תוספות anticipates a difficulty with this assumption that there is no סחיטה by שאר משקין: והא דאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכח, ב) אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה – And that which the גמרא states in פרק מפנין, ‘if she (a birthing mother) needs oil, her friend brings it to her in her hair’ – ופריך והא אתי לידי סחיטה ומשני אין סחיטה בשער משמע דשייך סחיטה בשמן – And the גמרא asks, ‘ but we are causing סחיטה; and רבה ורב יוסף answer there is no סחיטה by hair’; indicating that there is סחיטה by oil, not as תוספות just taught – תוספות has an additional question: וכן בפרק נוטל (שם דף קמג, א) ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו – And also in פרק נוטל the משנה states, ‘ a sponge; if it has a handle one may wipe with it, but if it does not have a handle we do not wipe with it’ – משום דאתי לידי סחיטת שמן הנבלע בו – Because it causes סחיטה of the oil which is absorbed in the ספוג. We find two places (by the hair and the sponge) where there is an איסור סחיטה by שאר משקין! תוספות replies: ההיא סחיטה אומר רבינו תם דהויא משום מפרק ואסורה כמו סחיטת זיתים וענבים – The ר״ת answers; that סחיטה (by the hair and the sponge) is forbidden on account of מפרק (not ליבון) and it is forbidden, just as squeezing out the juice from olives and grapes, which is forbidden because it is a תולדה of מפרק. תוספות responds to an anticipated question: והכא אומר רבינו תם דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד – However here (by the stopper), says the ר״ת, we cannot say that it is forbidden to tighten the stopper because of מפרק, since the wrung out wine is lost, and not retained by the סחיטה process. תוספות clarifies that this permissiveness (to סחיטה) applies – אף על גב דהוי פסיק רישיה וכן פירש בערוך דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי – Even though that it is a פסיק רישיה it is permitted, and so too explains the ערוך that every פסיק רישיה where he is not content with the מלאכה that is being done is permitted. תוספות cites the sources from where the ערוך derives the rule that פס״ר דלא ניחא ליה is permitted: ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר (זבחים דף צא, ב ושם) – And the sערוך׳ main proof is from פרק כל התדיר, where the גמרא states that – אליבא דרבי שמעון מזלפין יין על גבי האישים – According to ר״ש (who maintains אין מתכוין is מותר) we spray the wine over the fires of the מזבח – אף על גב דפסיק רישיה הוא דודאי מכבה הוא כיון דלא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי – Even though it is a פסיק רישיה since he is certainly extinguishing (partially) the fire of the מזבח, nevertheless, since he is not pleased with this extinguishing, it is permitted. This proves that פס״ר דלא ניחא ליה is מותר. תוספות offers another proof of the ערוך that פס״ר דלא ניחא ליה is מותר: ועוד מייתי ראיה מלולב הגזול (סוכה דף לג, ב ושם) דקאמר רבי אלעזר ברבי שמעון – And the ערוך also bring a proof from פרק לולב הגזול, where ראב״ש rules – ממעטים ענבים ביום טוב פירוש ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא – We may reduce on יו״ט the amount of (grapes) [berries]; meaning the berries of a הדס. And the גמרא asks, ‘but he is repairing an object’– ומוקים לה במתכוון לאכילה סבר לה כאבוה – So רב אשי establishes this ruling of ראב״ש in a case where his intention is to eat the berries (but not to be מכשיר the הדס), and ראב״ש agrees with his father ר״ש that a דבר שאין מתכוין is permitted – ופריך והא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה כולי – And the גמרא asks but ר״ש agrees by a פס״ר, etc. that it is forbidden – ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי – And the גמרא answers that it is in a case where he has another הושענא (הדס). תוספות concludes with the sערוך׳ proof: אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אף על גב דפסיק רישיה הוא – It is evident from there that since he is not pleased and concerned with this repair (for he has no use for it at all) it is permitted even though it is a פס״ר. In summation; the view of (the ערוך and) the ר״ת is that the איסור סחיטה משום ליבון is only by water; the איסור סחיטה משום מפרק applies to שאר משקין (also) provided the liquid is not הולך לאיבוד. Therefore the איסור of tightening the מסוכרייא cannot be on account of סחיטה (either משום ליבון because it is not water, nor משום מפרק since it is הולך לאיבוד). The ערוך also maintains that by אין מתכוין a פס״ר דלא ניחא ליה is מותר. It is therefore not clear what is the איסור of tightening the stopper. תוספות offers an alternate view, in explaining our גמרא: ונראה לרבינו יצחק דלא קשה מידי דאיכא למימר דאסור לסחוט בשאר משקה משום ליבון – And it is the view of the ר״י that there is no difficulty on פרש״י, for we may assume that it is forbidden to wring out other משקין (from a cloth) on account of ליבון (for סחיטה משום ליבון applies to all משקין) – כמו במים ומכל מקום לא חיישינן בהו שמא יסחוט – Just as סחיטה משום ליבון is forbidden by water, but nonetheless there is no concern by שאר משקין that perhaps he will squeeze it out as we are concerned by water – כיון שהטעם והריח נשארים בבגדים ומעט היה נהנה בסחיטתו – Because even if he squeezes out the liquid by the שאר משקין, the taste and the odor of the משקין will remain in the garment, and he will gain little by wringing it out. Therefore there is no גזירה שמא יסחוט, however if he will be סוחט it will be אסור משום ליבון even by שאר משקין. This is one option. A second option according to the ר״י: ומצינן למימר נמי דאסור משום מפרק – And we can also say that סחיטה בשאר משקין is אסור לכתחלה מדרבנן because of מפרק – ואף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לרבי שמעון – And even though it is a פס״ר דלא ניחא ליה, nevertheless it is still אסור לכתחלה מדרבנן (even) according to ר״ש – כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה – Just like a משאצ״ל is forbidden מדרבנן according to ר״ש, the same will apply to a פס״ר דלא ניחא ליה by אין מתכוין that it is אסור לכתחלה. וראיות הערוך אינן ראיות – And the proofs of the ערוך are not convincing proofs that פס״ר דלא ניחא ליה is מותר. The ר״י will now attempt to refute the proofs of the ערוך: דההיא דמתיר רבי שמעון לזלף יין על גבי האישים איכא למימר דמצוה שאני – For in that case were ר״ש permits to spray the wine on the fire, we can say by a מצוה it is different and we permit אין מתכוין even if it is a פס״ר; since it is לא ניח״ל, the רבנן were not גוזר במקום מצוה – וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה – And similarly that case where he has another הושענא, we can also say that it is permitted because of the מצוה (of נטילת ד׳ מינים) – The ר״י offers an alternate refutation regarding the הושענא: אי נמי הכי פירושו והא פסיק רישיה הוא דאית ליה הושענא אחריתי – Or you may also say; this is the explanation of the discussion there; the גמרא asked, ‘how can you remove the berries for it is a פס״ר’? And the גמרא answers ‘ that he has another השענא’. This concludes the citation from the גמרא – והואיל וכן שרי לרבי שמעון דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי – And since it is so (that אית ליה הושענא אחריתי) it is permitted according to ר״ש, since perhaps he will not need this הדס (from which he removed the berries), so it turns out that he did not ‘fix a utensil’ (but not [solely] because of אין מתכוין) – והלכך לאו פסיק רישיה הוא – And therefore it is not a פס״ר for no מלאכה was done at all – תוספות responds to an anticipated difficulty: אבל לרבי יהודה אסור דשמא יצטרך לה ואגלאי מילתא דכלי עבד – However according to ר״י it is forbidden (to remove the berries) for perhaps he will need this הדס and it will turn out that he made a utensil after all – In summation; the ר״י maintains there is an איסור סחיטה here by the stopper, either משום ליבון (which does apply to שאר משקין) or משום מפרק (since it is a פס״ר, even though it is לא ניח״ל). תוספות challenges the ruling of the ערוך that a פס״ר דלא ניח״ל is permitted לר״ש: ועל פירוש הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז, א) – And there is a difficulty with the פירוש הערוך (that a פס״ר דלא ניח״ל is permitted לר״ש) for we learnt in a משנה in פרק שמונה שרצים – המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור – One who bursts an abscess on שבת, if he intends to make an opening (in the skin) he is חייב, but if he merely intends to remove the pus he is פטור – ודוקא משום צערא פטור ומותר אבל אי לאו משום צערא היה אסור – And he is פטור and also permitted initially to burst this abscess (in order להוציא ממנה ליחה) only because of the pain it causes him (if he will not open it up), however if not for the pain he would be forbidden to burst the abscess even להוציא ממנה ליחה (for it is [either a משאצל״ג or] a פס״ר דלא ניח״ל) which generally is פטור אבל אסור according to ר״ש) – אף על גב דלא ניחא ליה בפה כלל דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוין נמי חייב – Even though he is not pleased with the making this פה at all, for if he would be pleased with the פה then he should be חייב even if he is not מתכוין to make a פה (but only להוציא ליחה) since it is a פס״ר. This proves that לא ניחא ליה is not a sufficient reason to permit something which is אסור (even מדרבנן). תוספות brings an additional proof that לא ניחא ליה is no reason to be מתיר לכתחלה: וכן מחט של יד ליטול בה את הקוץ דשרי משום צערא – And similarly regarding that which the משנה teaches that one is permitted to take a sewing needle to remove a splinter from the body (even though he may make a wound) because of the pain the splinter causes – אבל אי לאו הכי אסור אף על גב דלא ניחא ליה כלל – However if not for the pain, it is forbidden even though he is completely not pleased with making a wound. Therefore the ר״י concludes that פס״ר דלא ניחא ליה (כלל) is אסור. תוספות asks on the ר״י: אבל קצת קשה אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אמאי קאמר רב בפרק חבית (שם קמה, א) – However, there is a slight difficulty for if we assume that פס״ר דלא ניחא ליה is אסור, why does רב rule in פרק חבית regarding – כבשים שסחטן לגופן פטור ומותר הואיל ואין צריך למים היוצאין – Preserved (pickled) vegetables which he squeezed out the liquid from them, if he intends to eat the כבשים he is (not only) פטור (but is also) permitted to do so לכתחלה, since he has not need for the squeezed out water – והשתא אף על גב דאין צריך היה להיות אסור – But now that the ר״י says that פס״ר דלא ניח״ל is אסור, so even though he has no need for the water it should still be אסור – תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דמצינן למימר דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאיפרת – And the ר״י said that we can answer; that only by כבשים is it permitted, because the liquid which is squeezed out is considered like food which was separated from another food but not like liquid which was squeezed out from food– ואין שם משקה עליו כדאמרינן דאפילו למימיהם פטור אבל אסור – And that liquid cannot be considered as liquid at all, as רב states that even if he squeezed them out because he wanted the liquid he is still (only) פטור אבל אסור, but not חייב. This proves that there is no סחיטה of משקין here at all, for otherwise if the squeezed out liquid is considered משקה, why is he merely אסור it should be חייב. תוספות will now offer another refutation to the proof of the ערוך that there is no סחיטה (משום ליבון) by other משקין, since we see that we are permitted to strain wine and there is no גזירה שמא יסחוט, proving that there is no סחיטה בשאר משקין. Here תוס׳ rejects that proof: ועוד יש לומר דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למימר שמא יסחוט – And in addition one can say; that anything that person does intentionally, it is not applicable to be concerned that perhaps he will wring it out – דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט – For it is logical that he will not wring it, since he is doing it (whatever he is doing) with forethought, and therefore regarding the straining of the wine we are not concerned that he will wring out the cloth since he is concentrating on the straining process – ואתיא שפיר האי דנדה מערמת וטובלת בבגדיה (ביצה דף יח, א) – And now (that we are making this distinction, namely that by מזיד there is no גזירה of סחיטה) the גמרא in מסכת נדה will be understood, for רב ruled that a נדה may deceive and immerse herself with her clothes on and there is no concern of סחיטה since she is immersing her clothes במזיד. תוספות offers an additional proof that by מזיד there is no גזירה of שמא יסחוט: וכן בפרק ח׳ דיומא (דף עז, ב) ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים – And similarly in the eighth פרק of מסכת יומא the ברייתא teaches ‘ one who goes to greet his Rebbe on יום כפור, he may wade through water up to his neck’ – ולא גזרינן שמא יסחוט לפי שלדעת כן הוא עושה – And we do not decree to prohibit it for perhaps he will wring out the water, the reason as mentioned previously is since he is doing it willfully there is no גזירה – תוספות offers an alternate explanation for the cases of נדה and להקביל פני רבו: ועוד איכא למימר התם דמצוה שאני – (And) [However] we can say; there it is permitted, for a מצוה is different and therefore there was no גזירה. תוספות cites an alternate explanation of our גמרא: ובערוך פירש לשון אחר מסוכרייא דנזייתא סתימת גיגית של שכר – And in the ערוך there is a different explanation; מסוכרייתא דנזייתא means the plug of a vat of beer – אסור להדוקה דשמא תבטל הסתימה אצל הגיגית ויעשה כלי בשבת – It is forbidden to tighten it for perhaps he will append the plug to the vat and he will make a utensil on שבת. תוספות disagrees: ואין נראה לרבינו יצחק דהיכי דמי דאם בדעתו לבטל שם בשעת הנחה – And the ר״י does not agree with this explanation of our גמרא; for how is this case, if he initially has intent to leave the plug there permanently when he inserts it – מאי פסיק רישיה שייך כאן מיד הוא עושה כלי דמתכוין לעשותו – What kind of פס״ר is there here, since he is immediately making the utensil, for he intends to make it part of the vat – ואם אין בדעתו לבטלה שם אם כן לא הוי פסיק רישיה שיעשנה כלי – And if he has no intention of leaving it there permanently, there is no פס״ר that he will make it into a כלי. תוספות attempts to justify the ערוך: ויש לומר בדוחק שהוא מתכוין לבטלה ואינו מתכוין לעשות כלי – And with difficulty one can answer that he intends to leave it (it is a good storage place) there but does not intend to make a vessel – ושייך ביה פסיק רישיה הואיל ואינו מתכוין לגמרי לעשות כלי: So therefore the term פס״ר is applicable since he does not fully intend to make a vessel. S UMMARY According to (רש״י and) the ר״י there is an איסור סחיטה because of ליבון by all משקין. [We are not גוזר משום סחיטה by שאר משקין because it retains the odor even after the סחיטה. Alternately we are not גוזר משום סחיטה when it is done במזיד.] According to the ר״ת the איסור סחיטה is only by water. According to the ר״ת וערוך a פס״ר דלא ניח״ל by אין מתכוין is מותר. According to the ר״י it is אסור. The איסור of מסוכריא according to the ערוך (ור״ת) is on account of בונה. T HINKING IT OVER 1. The ר״י explains that (only) if it is a פס״ר דלא ניח״ל במקום מצוה is it permitted. What then is the question on רב (who is מתיר a בעילת מצוה) from the case of מסוכריא (where he prohibits it), for we can distinguish between בעילת מצוה, which is a מצוה and the מסוכריא, where there is no מצוה?! 2. The ruling of the ערוך (by our case of מסוכריא דנזייתא) is in a case of אין מתכוין (he is merely tightening the stopper; he is not [consciously)] wringing it out). It is (seemingly) only by אין מתכוין that the ערוך rules that a פס״ר דלא ניח״ל is מותר, but not by a משאצל״ג. Therefore there is a twofold difficulty; a) what is the question on the ערוך from the cases of מפיס מורסא and מחט, which are (seemingly) cases of משאצל״ג (and not אין מתכוין), where (by משאצל״ג) it always is לא ניח״ל and nevertheless (all agree) it is אסור! And b) תוספות asks a question on the ר״י (who maintains that פס״ר דלא ניח״ל is אסור) from the case of כבשים that if סחטן לגופן it is מותר; seemingly proving that a פס״ר דלא ניח״ל is מותר as the ערוך maintains. However the case of כבשים שסחטן is not a case of אין מתכוין, for he is actually squeezing the כבשים; it is rather a משאצל״ג. 3. תוספות writes that when someone does something intentionally there is no גזירה of שמא יסחוט. However in the cases which תוספות mentioned previously where we are גוזר שמא יסחוט (the case of אמת המים and of אלונטית and אין מטבילין את הכלים), in all these case he is doing (the wetting) במזיד, and nevertheless we are גוזר שמא יסחוט?! 4. תוספות asks on the פי׳ הערוך (that it is אסור משום בונה); why is it called פס״ר. Why did not תוס׳ ask from the beginning of the גמרא where it asked, ‘does רב maintain אין מתכוין is מותר, but רב ruled by מסוכרייא דנזייתא that it is אסור’. What is the question according to the ערוך, since it is a מתכוין, not אינו מתכוין?! A PPENDIX The difference between אינו מתכוין and משאצל״ג is that by אין מתכוין (even if it is a פס״ר) he has no intent to do the מלאכה; however by a מלאכה שאצל״ג he is doing the act of the מלאכה but not for the purpose for which this מלאכה was used in the משכן. In the case of a פס״ר by אינו מתכוין, the פטור of אינו מתכוין is no longer there; we consider it to be a מתכוין since it is a פס״ר. The question arises what happens when it is a פס״ר דלא ניחא ליה, does it still remain a מתכוין or since it is לא ניחא ליה it is considered אין מתכוין. If we maintain that even though it is לא ניח״ל, nevertheless it is still considered מתכוין, then a פס״ר דלא ניח״ל would be similar to a משאצל״ג which is פטור אבל אסור (this seems to be the view of the ר״י in תוספות). However if we maintain that a לא ניח״ל removes the פס״ר and he remains אין מתכוין, there can be no איסור based on משאצל״ג, since he is אינו מתכוין. The marginal note in תוספות may be adding that even if (generally) the לא ניח״ל does not remove the אין מתכוין and it remains a משאצל״ג (which is אסור), nevertheless if it is אינו ניח״ל לל, as in the case of מסוכריא or מפיס מורסא (as opposed to a ‘regular’ לא ניח״ל [as in the case of the הדס]), then it reverts back to אינו מתכוין and it is מותר.

לעולם רב כרבי יהודה סבירא ליה כולי - In truth; רב maintains as ר״י does, etc. O VERVIEW The גמרא reconciles the ruling of רב that it is permitted to be בועל בתחלה בשבת; with the seemingly contradictory view of רב that אין מתכוין is forbidden. תוספות explains we can reconcile the view of שמואל that אין מתכוין is מותר with the view (according to בי רב) that שמואל maintains that it is אסור לבעול בתחלה בשבת. -----------------------– לשמואל נמי איכא לשנויי לעולם כרבי שמעון סבירא ליה – We can also present a proper reconciliation according to שמואל; in truth שמואל maintains as ר״ש does that אין מתכוין is מותר and nevertheless שמואל can maintain that it is forbidden to be בועל בתחלה בשבת (as the בי רב maintain); the explanation is – להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד לפתח הוא צריך – According to the option that the blood is encased (and there is no איסור of חבורה), it is nevertheless אסור, for he requires the opening (so it is אסור because of בונה) – ולהך לישנא דאמר חבורי מחבר לדם הוא צריך: And according to the option that the blood is attached (and there is a חבורה), it is forbidden since he requires the blood, so he is מכוין and therefore אסור, since he is מתכוין to make a חבורה. S UMMARY שמואל can maintain אין מתכוין is מותר and nevertheless אסור לבעול בתחלה בשבת either because of בונה or חובל. T HINKING IT OVER 1. Why indeed did the גמרא only reconcile the contradiction of רב, and not that of שמואל? 2. Which of these two resolutions is the more obvious (that of רב or of שמואל)? 3. Is there a difference between the אסר of רב and the אסר of שמואל?