Talmud Builders

    Ketubot 59a

    Chapter 5 - Af Al Pi

    גם: כתובות דף נ״ט ע״א, פרק ה׳ אף על פי

    English translation - Ketubot 59a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1sustenance in exchange for her earnings, and the silver ma’a coin that he must give her in exchange for the surplus that she continues to make beyond her quota. And since he does not give her a silver ma’a the surplus is hers, unless some of it is left after her death, in which case the husband inherits it. Rav Adda bar Ahava maintains that they established sustenance in exchange for the surplus, and a silver ma’a in exchange for her earnings. And since he provides her with sustenance, the surplus is his, and therefore the sanctity takes effect on it immediately when she produces the surplus.

    2The Gemara asks: With regard to what do they disagree? The Gemara explains: One Sage, i.e., Rav and Shmuel, holds that they established something common in exchange for something common. Consequently, they established sustenance, which is common, in exchange for earnings, which are also common. And one Sage, Rav Adda bar Ahava, holds that they established something with a fixed amount in exchange for something with a fixed amount. Consequently, since a silver ma’a is a fixed amount and the quota of a woman’s earnings is also fixed, they established one in exchange for the other.

    3The Gemara raises an objection to Rav Adda bar Ahava’s opinion from a baraita : They established sustenance in exchange for her earnings. Apparently, sustenance is not in exchange for the surplus. The Gemara answers by emending the text of the baraita : Say: They established sustenance in exchange for the surplus of her earnings.

    4The Gemara attempts another proof from a mishna (64b): Come and hear: If he does not give her a silver ma’a for her needs, her earnings belong to her. This indicates that the earnings were established in exchange for the silver ma’a , as Rav Adda bar Ahava contended. The Gemara rejects this by emending the text of the mishna: Say: The surplus of her earnings belongs to her. The Gemara challenges the emendation: But it is taught in the continuation of this mishna: What is the fixed amount that she must earn for him? She must spin the weight of five sela of threads of the warp in Judea, which is the equivalent of ten sela according to the measurements of the Galilee. This clause implies that the mishna is not discussing the surplus but rather the quota of her required earnings.

    5The Gemara answers: This is what it is saying: How much is the required amount of her earnings, so that one can know how much of what she produces constitutes the surplus, and to this the mishna replied: The weight of five sela of threads of the warp in Judea, which is the equivalent of ten sela according to the measurements of the Galilee.

    6§ Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan the Cobbler. A husband may not consecrate his wife’s earnings at all, as they have not yet come into being.

    7The Gemara asks: And did Shmuel actually say this? But didn’t we learn in a mishna ( Nedarim 85a): If a woman said: What I make to feed you, i.e., what I earn for you, is forbidden like an offering [ konam ], the husband does not need to nullify this vow. She has a prior obligation to work for him, and therefore the konam cannot take effect on something that does not belong to her. Rabbi Akiva says: Even so, the husband should nullify the vow, lest she produce more earnings than is appropriate for him, and the konam will then take effect on the surplus amount. Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: He should nullify the vow for a different reason, lest he divorce her. Since she rendered her earnings forbidden to him, she will be prohibited from remarrying him after her divorce, as it would then be impossible for him to avoid benefiting from his wife’s earnings.

    8And Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who maintains that the wife can render her future earnings prohibited to her husband before these earnings have come into being, with the prohibition to go into effect after she divorces. This would imply that Shmuel holds that it is possible to consecrate an object that has not yet come into the world, contrary to what Rabbi Yoḥanan the Cobbler said. The Gemara answers: When Shmuel said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, he was referring only to the surplus.

    9The Gemara asks: If so, let him say explicitly that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri with regard to the surplus, or alternatively, he should say that the halakha is not in accordance with the first tanna , or alternatively, he should simply say: The halakha is in accordance with Rabbi Akiva, who is concerned about the surplus amount.

    10Rather, explain it differently, as Rav Yosef said: Did you speak about konamot to prove your contention that one can consecrate objects that have not yet come into the world? Konamot are different, as they have a special status, since a person can prohibit another’s produce to himself. If one says to another: Your produce is konam to me, it is prohibited for him to eat that produce, although it does not belong to him and the prohibition will apply to it only when it reaches his domain. This indicates that a konam has unique power that enables a person to consecrate an object that has not yet come into the world, which according to Rabbi Yoḥanan the Cobbler is an exception to the principle. Consequently, Shmuel’s ruling in accordance with Rabbi Yoḥanan ben Nuri with regard to konamot is not relevant to his opinion on the issue of a wife’s earnings.

    11Abaye said to him: This analogy cannot serve as a proof. Granted, a person can prohibit another’s produce to himself, but this is possible because a person can prohibit his own produce to another. In both cases there is at least one aspect of the prohibition that is in his domain, either when he forbids another’s produce to himself, or when he forbids produce in his own possession to others. However, one cannot prohibit an object that has not yet come into the world to another, since a person cannot prohibit another’s produce to another. Just as he cannot make a konam and render prohibited to another person produce that is not in his possession, he also cannot render prohibited to another person produce that has not yet come into the world. If so, how can a woman render her earnings prohibited to her husband by a konam if those earnings have not yet come into the world?

    12Rather, the Gemara rejects that explanation and instead explains as Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: The mishna does not refer to a case where she said: My earnings are konam to you, but rather to one when she says: My hands are consecrated to the One Who made them, and this konam can take effect because the hands do exist in the world.

    13The Gemara asks: When she says this in such terms does it become consecrated? She is subjugated to her husband with regard to her earnings, so how can she consecrate that which is not hers? The Gemara answers: She says that the consecration will take effect when she will get divorced from her husband.

    14The Gemara asks: Is there anything one would do that if done at present, the consecration could not take effect and in the future the consecration could take effect? Rabbi Elai said: Why not? If one told another: This field that I am selling to you will be consecrated when I buy it back from you, doesn’t that field become consecrated when he buys it back? It appears that one can cause an item to become consecrated in the future although at present he cannot consecrate it.

    15Rabbi Yirmeya objects to this: Are these cases comparable? There, with regard to a field, since the field that he is selling belongs to him at the time of the sale, it is in his power to consecrate it now. Therefore, he can effect sanctity on it at a later point as well. But here, it is not in her power to divorce herself. Consequently, the analogy is invalid. Rather, this is comparable only to a different case, when one says to another: This field that I already sold to you will be consecrated when I buy it back from you. In that case the field is not consecrated, as, when he said this the field was not in his possession, and one cannot consecrate an object that has not yet come into the world.

    16Rav Pappa objects to this: Is Rav Yirmeya’s analogy comparable? There, the field itself and its produce are in the possession of the buyer, and therefore the seller cannot consecrate them. Here, her body is in her possession, as she owns her hands. Rather, this is comparable only to a case where one says to another:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מזונות שכיחי ומעשה ידיה שכיח ומותר לא שכיח - מעה כסף קייץ ומעשה ידיה קייץ כדתנן (לקמן כתובות דף סד:) מה היא עושה משקל חמש סלעים:

    והא עלה קתני - במתני':

    ומה היא עושה לו - ומדפריש בתר מעשה ידיה ומה היא עושה לו מכלל דרישא במעשה ידיה איירי ולא במותר:

    שתי - קשה לטוותו יותר מן הערב:

    הכי קאמר - [לעולם במותר איירי ברישא והכי קאמר] סיפא ומה היא עושה לו עיקר דנדע מותר מאי ניהו:

    משקל חמש סלעים - סלע של יהודה כפליים במשקל סלע של גליל:

    מי אמר שמואל הכי - והאמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי ועלה א"ר יוחנן הסנדלר חולין ואע"פ דהשתא דידיה הוא אלמא טעמא דר' יוחנן משום דבר שלא בא לעולם הוא שעדיין לא מתה ואין לו רשות במותר הואיל ואינו מעלה לה מעה כסף ובהא אמר שמואל הלכה:

    והתנן קונם שאני עושה לפיך - מה שאני עושה יהיה קונם לפיך יהי עליך כהקדש מליהנות לו:

    אינו צריך להפר - נדר זה שאין בה כח להקדישו לפי שהוא שלו:

    שמא תעדיף עליו - יותר ממה שפסקו לה חכמים משקל חמש סלעים דמותר זה אינו שלו ויכולה להקדישו:

    ר' יוחנן בן נורי אומר - אף עיקר מעשה ידיה צריך הפרה:

    שמא יגרשנה - ויהא הנדר חל שמשגרשה אינה משועבדת לו למעשה ידיה:

    ותהא אסורה לחזור לו - לפי שנאסר מעשה ידיה עליו ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחון ולא תאפה וכל שאר מלאכות השנויות במשנתנו שהאשה עושה לבעלה:

    ואמר שמואל הלכה כו' - אלמא לכשיגרשנה חל הנדר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שעדיין לא גירשה:

    כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה - קאמר כלומר הלכה דיפר ולאו מטעמיה דאילו לר' יוחנן עיקר מעשה ידיה צריך הפרה ולשמואל משום העדפה שמא תעדיף על הראוי הוא דאמר יפר והשתא נמי הוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה אלא אקשי ליה קושיא אחריתא:

    אין הלכה כת"ק - דאמר אין צריך להפר אלא יפר:

    אלא אמר רב יוסף - לעולם הלכה ומטעמיה קאמר ומשום שמא יגרשנה:

    ושאני קונמות - הקדש שאינו הקדש לכל אלא על אדם אחד בלשון קונם:

    מתוך - שהוא תופס במקום שאין סתם הקדש תופס שאדם אוסר פירות חבירו עליו ואומר קונם פירות פלוני עלי ובסתם הקדש אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הלכך אדם אוסר עליו נמי דבר שלא בא לעולם אבל מתני' במקדיש הקדש גמור איירי ואינו ממהר לתפוס כקונם:

    אמר ליה אביי - ומה ראיה פירות חבירו עליו לכאן שהן פירות חבירו על חבירו דעכשיו היא משועבדת לו למעשה ידיה ואינה ראויה להתפיסו בקונם ולכשיגרשנה קאמר דחייל ועוד שעדיין לא נעשית המלאכה עד לאחר גירושין וחזרה:

    בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו - בקונם שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו בין בלשון קונם לחבירו לבדו בין שהקדישו סתם הקדש גמור:

    יאסר דבר כו' - בתמיה:

    שכן אין אדם כו' - שממקום שבאת אין אתה יכול ללמוד איסור שהרי אף בקונם אין אוסר פירות חבירו על חבירו לומר קונם פירותיך עליך:

    באומרת יקדשו ידי כו' - שהמלאכה כמי שבאת לעולם ועל הגירושין שלא באו קא מסיק ואזיל ומתניתין באומר מעשה ידיך הקדש:

    ומי איכא מידי כו' - כלומר תירצת לא בא לעולם דמלאכה לא בא לעולם דגירושין לא תירצת דאילו השתא לית לה רשותא לאקדושיה והיכי קדיש לקמיה:

    אלמה לא - בתמיה:

    מי לא קדשה - אם מכרה וחזר ולקחה:

    בידו להקדישה - שהרי עכשיו שלו וכי היכי דאילו אקדשה השתא קדשה כי אמר נמי תיקדוש לקמיה קדשה:

    הא לא דמיא - מסקנא דקושיא היא:

    התם - גבי מכרתי לך אין לו עכשיו בה לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

    הכא גופה בידה הוא - והרי יקדשו ידי אמרה:

    הא לא דמיא - מסקנא דאתקפתיה היא:

    כתובות 59 עמוד א

    1מזונות תחת מעשה ידיה, ומעה כסף תחת מותר, וכיון דלא קא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי. רב אדא בר אהבה סבר: תקנו מזונות תחת מותר, ומעה כסף תחת מעשה ידיה, וכיון דקא יהיב לה מזוני, מותר דידיה הוי.

    2במאי קמיפלגי? מר סבר: מידי דשכיח ממידי דשכיח. ומר סבר: מידי דקייץ ממידי דקייץ.

    3מיתיבי: תקנו מזונות תחת מעשה ידיה! אימא: תחת מותר מעשה ידיה.

    4תא שמע: אם אינו נותן לה מעה כסף לצורכיה מעשה ידיה שלה. אימא: מותר מעשה ידיה שלה. והא עלה קתני: מה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה!

    5הכי קאמר: מעשה ידיה כמה הוי, דלידע מותר דידה כמה משקל חמש סלעים שתי ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל.

    6אמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן הסנדלר.

    7ומי אמר שמואל הכי? והתנן: ״קונם שאני עושה לפיך״ אינו צריך להפר. רבי עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו. רבי יוחנן בן נורי אמר: יפר, שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור.

    8ואמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן בן נורי. כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי, להעדפה.

    9ולימא: הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה! אי נמי: אין הלכה כתנא קמא! אי נמי: הלכה כרבי עקיבא!

    10אלא, אמר רב יוסף: קונמות קאמרת? שאני קונמות, מתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו, אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

    11אמר ליה אביי: בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו. יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו?

    12אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: באומרת ״יקדשו ידי לעושיהם״, דידים איתנהו בעולם.

    13וכי קאמרה הכי מי מקדש' הא משעבדא ליה! דאמרה לכי מיגרשה.

    14ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש? אמר רבי אלעאי: אלמה לא? אילו האומר לחבירו ״שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדש״, מי לא קדשה?

    15מתקיף לה רבי ירמיה: מי דמי? התם, בידו להקדישה. הכא, אין בידה לגרש את עצמה. הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו ״שדה זו שמכרתי לך, לכשאקחנה ממך תיקדש״, דלא קדשה.

    16מתקיף לה רב פפא: מי דמי? התם, גופא ופירות בידא דלוקח. הכא, גופה בידה הוא. הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו׃

    Tosafot

    קונם שאני עושה לפיך - אפילו גרסי' שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפ' בתרא דנדרים (דף פא:) קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר:

    אינו צריך להפר - במעלה לה מזונות ומעה כסף איירי ולכך אינו צריך להפר שהמותר הכל שלו ואם משום העדפה שעל ידי הדחק גם היא שלו ואין לפרש טעם דאין צריך להפר משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאם כן בחנם נקט מה שאני עושה לפיך דליתני מקדיש ידי עצמו:

    רבי עקיבא אומר יפר - דקסבר דהעדפה שעל ידי הדחק הוי לאשה כדאמרינן בריש מציאת האשה (לקמן כתובות סו. ושם) וא"ת והיאך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה וי"ל דחשיב בינו לבינה לפי שאינו יכול ליזהר וליקח ממש בצמצום את הראוי לו ולהניח שאינו ראוי לו א"נ גם חלקה משועבד לו שילקח בהם קרקע והוא יאכל פירות וא"ת אם כן איך יכולה להדירו כיון דמשועבדת ליה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כדאמר בסמוך וי"ל דדוקא בעיקר מעשה ידיה הוא דאלמוה שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידיה נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה:

    שמא יגרשנה כו' - ואם תאמר ולרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה למה לי למנקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה וי"ל דהא לא שכיח שתהא אומרת כן:

    כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה - פירוש הקונטרס מגומגם כמו שפירש בעצמו ונראה לר"ת דהכי פירושו להעדפה דסבר לה שמואל כרבי יוחנן בן נורי בהא דהעדפה לבעל ובתר הכי גריס ונימא הלכה כתנא קמא אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא וכן פירש ר"ח:

    בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אוסר פירותיו על חבירו - פירוש דהתם אוסר משום דאחד מהן ברשותו יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שאין לא זה ולא זה ברשותו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו לפי ששניהן אינם ברשותו:

    לכשאקחנה ממך כו' - ואע"ג דהתם קאמר לכשאקחנה והכא לא קאמרה לכשאתגרש אין נראה לו לחלק:

    הכא אין בידה לגרש עצמה - תימה דהא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויש לומר דרוצה ליישב גם אליבא דריש לקיש:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מידי דקיץ ממידי דקיץ - ואם תאמר, והא מזונות נמי מיקץ קייצי, כדתנן (לקמן כתובות סד, ב) המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטין וכו', ואי משום דמכובד הכל לפי כבודו במעה כסף נמי הכל לפי כבודו, ויש לומר, דמזונות זילי ויקירי, אי נמי, באוכלת על שלחנו לא קיצי, ומעה כסף בין משרה על ידי שליש בין באוכלת על שלחנו נותן לה דבר קצוב דהיינו מעה כסף.

    קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר - כלומר, דמעשה ידיה ואפילו העדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ואפילו לרב הונא דאמר (לעיל כתובות נח, ב) יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, הני מילי כשאמרה בפירוש, אבל זו שאוכלת אף על פי שהקדישה מעשה ידיה לא אמרינן נעשה כאומרת איני נזונת ואיני עושה. וטעמא דתנא קמא משום דאפילו העדפה שלא על ידי הדחק דבעל הוי כדאמרן, ולא משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, דהא קתני רישא (נדרים קז, ב) קונם שאיני עושה לפיך על פי אבא ועל פי אביך אינו יכול להפר, אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, סבירא ליה, ואם תאמר, לתנא קמא יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו כר' יוחנן בן נורי, יש לומר, דתנא קמא לא חייש לגרושין, דגרושין לא שכיחי. אי נמי יש לומר, דלמאי דקא סלקא דעתך השתא דלא אמרה לכי מגרשה, לא קשיא ולא מידי דכיון דמתקדשת מעכשיו והשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, והיינו נמי דלא חייש תנא קמא לשמא תאמר למחר איני נזונת ואיני עושה, דכיון דהקדישה מעכשיו והשתא לא קדוש, לקמיה נמי לא קדוש. ולמסקנא נמי דאסקה רב אשי דטעמא דר' יוחנן בן נורי משום דקונמות כקדושת הגוף דמי, לתנא קמא נמי לא צריך, דקסבר תנא קמא דיש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף דמי, והלכך אי משום גירושין לא צריך דלא חלה קדושה דבהקדש דמים הוא דאינו מפקיע מידי שעבוד.

    ר' עקיבא אומר יפר, שמא תעדיף יתר מן הראוי לו - וקסבר דהעדפה שעל ידי הדחק דידה הוי, ואית ליה נמי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואף על גב דרבי עקיבא ורבי מאיר בדבר שלא בא לעולם בחדא שיטתא קיימי כדאמרינן ביבמות (צג, א) ר' מאיר כר' עקיבא, ואמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שעל ידי הדחק לא עבידא דאתיא. יש לומר, דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל עבידי דאתו ואף על פי שהוציא יתר מאד מן הראוי לדקל זה להוציא, אלא דהכא והכא לא שכיח, ודבר שלא שכיח כיון דעביד דאתי קדוש לר' מאיר ולר' עקיבא.

    ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה - ואם תאמר, והלא אין הבעל מפיר אלא בדברים שיש בהם ענוי נפש ודברים שבינו לבינה, וכאן אין בו ענוי נפש לה, ודברים שבינו לבינה אין כאן דהא בעודנה תחתיו אינה אסורה לו, דאילו באוסרת מעכשיו הוה ליה דברים שבינו לבינה, ואף על פי שאין בהם עינוי נפש מפר, כדאמרינן בנדרים (עט, ב) פירות חנוני עלי יפר. איכא למימר דכל נדר שתדור בעודנה תחתיו שיוכל להגיע לו לידי חסרון הנאה, אפילו לכשתצא מתחתיו יפר, שהרי מחסרתו הנאת אשה אחת, ואף על פי שאינו מתחסר עכשיו עד שתתגרש, כיון שהנדר כשהיא תחתיו בין איש לאשתו קרינא ביה. כך תירץ הראב"ד ז"ל. ומדבריו נראה שהפרתו תועיל אפילו לאחר שתתגרש ותנשא לאחר, שהיא מחסרתו הנאת אשה אחת לאחר שתתגרש ותנשא. ואינו נראה כן, מדקתני ותהא אסורה לחזור לו, ואם כן למה ליה משום שתהא אסורה לחזור, ליתני שמא יגרשנה ויהא אסור במעשה ידיה. אלא נראה כמו שפירשו בתוספות בריש פרק ואלו נדרים (נדרים עט, ב, ד"ה אלא) שהוא מפר, דכשהבעל מפר לעצמו דברים שבינו לבינה, היינו כל זמן שאנו קורין בהם בין איש לאשתו, כלומר כל זמן שהיא תחתיו, והלכך כשהוא מגרשה ומחזירה לאחר מכאן, הרי הנדר לגבי דידיה אפילו לאחר גרושין וחזרה דעכשיו בין איש לאשתו וגזירת הכתוב הוא, ובדין היה שנאמר דימים שבינתים כלומר בין גרושין לחזרה שיחול הנדר, דעכשיו לא הוי בין איש לאשתו, אלא שלא מצינו נדר שחל ואחר כך מסתלק, ואחר כך כשתתגרש חוזר וניעור ואחר כך כשתחזור ותנשא לו יסתלק, אלא כל שהיא ראויה לקרות בה עדיין בין איש ואשתו ריבה הכתוב להפר, אבל מכל מקום היכא דנתגרשה ונשאת לאחר, דמעתה אינה ראויה להיות אשתו חל הנדר אפילו לגבי דיליה, דלא קרינא להו מעתה בין איש לאשתו. וזה קרוב יותר לפי שמועתינו כמו שכתבתי, היאך הנדר שהופר על ידי הבעל חוזר וניעור, והא טעמא דהפרה כדרב פנחס דאמר (נדרים עג, ב) כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ואם כן הרי הופר לגמרי. ושמא נאמר דבעל מיגז גייז ולא עקר אף הוא אינו מופר לגמרי, ואף היא אינה תולה בו אלא במה שצריך לו.

    כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה - כלומר, משום העדפה הוא דצריך להפר כר' יוחנן בן נורי, ולא כטעמיה משום שמא יגרשנה ולא משום שמא תעדיף יותר מן הראוי, כטעמיה דר' עקיבא, ואף על גב דהשתא נמי דבר שלא בא לעולם הוא, הוא הדין דהוה ליה לאקשויי עליה הכין אלא דניחא ליה לאקשויי מצד אחר ונימא הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, כלומר משום העדפה. אי נמי הלכה כר' עקיבא דהיינו כוותיה וכטעמיה. אי נמי אין הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר, ולומר דהעדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי, כך פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור, דמי איכא למיתלי בגמרא כי האי דאתיא לאקשויי מינה לשמואל ולומר דשמואל בהא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואתי לפרוקי דלית ליה, ופריק פרוקא דטעותא, דמינה נמי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ועוד, מאי קא מהדר ומגבב קושיא לימא הכי ולימא הכי, לא הוה ליה לאקשויי אלא לימא הלכה כר' עקיבא בלבד דהיא היא עיקר פסקיה דשמואל. אלא מחוורתא כדפירש ר"ח ז"ל: כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, כלומר, לא הלכה שצריך להפר קאמר וכדר' יוחנן בן נורי, אלא הלכה כר' יוחנן בן נורי דאית ליה דהעדפה דבעל הוי, דמתלי טעמא בשמא יגרשנה, אלמא הא משום העדפה ליכא דהיא דבעל הויא, ואינה יכולה להקדישה, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובזה הוא דקא פסיק שמואל כר' יוחנן בן נורי, אבל לעולם אינו צריך להפר כלל ואפילו משום גירושין דדבר שלא בא לעולם הוא. ואקשינן, ולימא הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, אי נמי, אין הלכה כר' עקיבא. ולא גרסינן הלכה כר' עקיבא, אי נמי הלכה כתנא קמא, דאיהו נמי סבירא ליה דהעדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי.

    אמר ליה אביי, בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו אלא יאסור דבר שלא בא לעולם שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. דדבר שלא בא לעולם דכותה הוא דמה שאינו בעולם אינו שלו, ואיך הוא אוסר על חבירו, כלומר, ובשלמא עליה דידיה מצית למימר לפום מאי דמדמית להו דמצי למיסרי לפי שאדם אוסר פירות חבירו עליו, אבל על חבירו אי אפשר. ומיהו לדידן אפילו עליה דידיה לא מצי אוסר מה שלא בא לעולם, דלא דמי לפירות חבירו דהתם איתנהו הכא ליתנהו. כך פירש הר' שלמה בר אברהם דמינפשליר ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דכולה מכילתין דנדרים מוכחא הכין, דאדם אוסר עליו דבר שלא בא לעולם, ובהדיא תנן (נדרים נז, א) האומר לאשתו קונם מעשה ידיך לפי, אסור בחלופיהן ובגדוליהן ותנן (שם ל, ב) הנודר מן הנולדים, והרבה שם מלבד אלו, וכבר כתבתי שם בנדרים בריש פרק ואלו נדרים מותרים, בסיעתא דשמיא.

    וכי אמרה הכי מי מקדשן, הא משעבדן ליה לבעל - ואף על גב דר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר, וההיא שעתא לא משעבדא ליה לבעל, הכי קאמר: והא משעבדן ליה לבעל, והשתא ודאי לא קדשן, ואפילו אמר לכי מגרשנא, כיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, דמי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש, וכולה חדא קושיא היא. כתב הראב"ד ז"ל: ולכי מגרשה גרסינן, כלומר, קונם שאיני עושה לפיך מעתה ולכשאתגרש, הילכך לכי מגרשה חייל נדרה כמו שנדרה. ותמיה לי, דהא כל היכא דליכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה מעכשיו ולאחר זמן פלוני ספוקי מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, והלכך הכא נמי אי תנאה הוי כל שכן דמיגרע גרעא, דהא השתא לא קדיש, וכיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, ואי חזרה הוי הרי מעכשיו בטל וכמי שאינו. ועוד, דיגיד עליו ריעו מה שהביא עליו דמיון דר' אילא, והרי האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, והתם הא לא קאמר מעכשיו ולכשאקחנה. אלא מסתברא דלכשאתגרש גרסינן. ואם תאמר, למאי דאוקימנא דאמרה לכי מגרשנה, מאי האי דקאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי, דהא כל היכא דלא מגרשה לא הקדישה כלום, ולכשתתגרש מאי שנא העדפה, אפילו כל מעשה ידיה נמי אסורין עליו. ויש לומר, דלכי מגרשנא לר' יוחנן בן נורי בלבד הוא דמוקמינן ליה הכי, אבל לר' עקיבא במקדשת סתם, כך שמעתי משמו של רש"י ז"ל. ומסתברא דמילתא פסיקתא קתני, דלר' יוחנן בן נורי בין באומרת מעכשיו בין באומרת לכשאתגרש אינו צריך להפר אלא משום שמא יגרשנה, אבל משום העדפה לא, ור' עקיבא אמר דאפילו בסתם נמי צריך להפר משום דהעדפה דדידה הוי, והכי קתני, ר' עקיבא אומר לעולם יפר, דאפילו בסתם נמי איכא משום העדפה, ור' יוחנן בן נורי אומר אינו מפר אלא משום גרושין, והיינו באומרת לכשאתגרש, כן נראה לי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 59a

    Ketubot 59a. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 341 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 59a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026