Talmud Builders

    Ketubot 27a

    Back to index

    English translation — Ketubot 27a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1If she was taken as security, in a case where her husband stipulated that if he fails to pay a debt the gentiles may take his wife and do with her as they please, yes, she requires witnesses to testify that she was not violated. However, if she was imprisoned by the authorities, no, she is deemed untainted even without witnesses. Apparently, the distinction is not based on the dominance of the Jewish people. Rather, it is based on the manner in which she was apprehended. The Gemara answers: The same is true that she is forbidden to her husband even if she was imprisoned, and the reason that the tanna’im testified about a case where she was taken as security is because the incident that transpired, transpired in that manner.

    2Some say a different version of this tradition. Rava said that we too learn a proof from a mishna for the statement that Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak said that Rav said: Rabbi Yosei the priest and Rabbi Zekharya ben HaKatzav testified about a Jewish woman about whom witnesses testified that she was taken as security for a debt in Ashkelon. And the members of her family, who suspected that she engaged in intercourse there, distanced themselves from her, and her witnesses testified about her that she neither entered into seclusion nor was violated. And the Sages said to the members of the family: If you believe the witnesses that she was taken as collateral, believe the witnesses who say that she neither entered into seclusion nor was violated. And if you do not believe the witnesses that she neither entered into seclusion nor was violated, do not believe the witnesses that she was taken as collateral at all.

    3Rava asks: But in the case in Ashkelon that was due to a monetary offense, the reason that she was permitted is that witnesses testified about her that she was untainted. However, if witnesses did not testify about her, no, she would not be permitted to her husband, although she was taken due to a monetary offense. What, is it not that it is no different if she was taken as collateral and it is no different if she was imprisoned? Apparently, if the authority of the gentiles is dominant, even if she was imprisoned for the sake of money there is concern that she was violated. The Gemara rejects the proof: No, the case where the woman is taken as collateral is different, and only in that case, where her husband stipulated that the gentiles could take her, would the gentiles allow themselves to violate her. However, in a case where she is imprisoned there is no concern of that sort.

    4Some raise it as a contradiction between the sources. We learned in the mishna: A woman who was taken hostage due to a monetary offense is permitted to her husband. And they raise a contradiction from the mishna in Eduyyot : Rabbi Yosei the priest and Rabbi Zekharya ben HaKatzav testified about a Jewish woman about whom witnesses testified that she was taken as collateral for a debt in Ashkelon. But this is not the case in Ashkelon, which was due to a monetary offense, and it is taught that the reason that the woman was permitted is that witnesses testified about her that she was untainted. However, if witnesses did not testify about her, no, she would not be permitted, although she was taken for the sake of money.

    5And he answers that Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak said: This is not difficult. Here, the mishna is referring to a period when the authority of the Jewish people is dominant over the nations of the world. Then, a woman taken hostage for the sake of money is permitted. There it is referring to a period when the authority of the nations of the world is dominant over themselves and over the Jewish people. Therefore, even a woman taken because of a monetary offense is forbidden unless witnesses testify that she is untainted.

    6§ We learned in the mishna: A woman who was imprisoned because of a capital offense is forbidden to her husband. Rav said: The mishna is referring to a case where the wives of thieves are involved, as when thieves were apprehended and hanged, their wives were abandoned and made available to all, and they were not protected from potential rapists. And Levi said: The mishna is referring to a case where the wife of ben Donai, a murderer, is involved, as in that case the government abandons his wife and makes her available to all, which is not the case when one is condemned for theft. Ḥizkiyya said: And this abandonment is only in a case where the husbands were sentenced to death. And Rabbi Yoḥanan said: Although their husbands were not sentenced to death, if the imprisonment is because of a capital offense, the women are abandoned and available to all.

    7MISHNA: With regard to a city that was conquered by an army laying siege, all the women married to priests located in the city are unfit and forbidden to their husbands, due to the concern that they were raped. And if they have witnesses, even if the witness is a slave, even if the witness is a maidservant, both of whom are generally disqualified as witnesses, they are deemed credible. And a person is not deemed credible to establish his status by his own testimony. Therefore, a woman is not deemed credible to claim that she was not violated.

    8GEMARA: The Gemara raises a contradiction from a mishna ( Avoda Zara 70b): If there is a gentile military unit that entered a city, if it entered during peacetime, after the soldiers leave, the open barrels of wine are forbidden and the wine in them may not be drunk, due to suspicion that the gentile soldiers may have poured this wine as a libation for idolatry. The sealed barrels are permitted. However, if the unit entered in wartime, both these and those are permitted because in wartime there is no respite to pour wine for idolatry. One can be certain that the soldiers did not do so because the soldiers were preoccupied with preparations for a potential attack by the enemy. Why, then, is the mishna concerned that perhaps the soldiers laying siege to the city rape the women?

    9Rav Mari said: To engage in intercourse there is respite; to pour wine for idolatry there is no respite. Rabbi Yitzḥak bar Elazar said in the name of Ḥizkiyya: There is a different distinction between the cases. There, the mishna is referring to the siege of a city under the rule of the same monarchy. In that case, the soldiers, acting as the enforcement body of the monarchy, seek to minimize unnecessary damage to the city and will refrain from ruining the wine and raping the women. Here, the mishna is referring to the siege of a city under the rule of a different monarchy. Therefore, there are no restraints with regard to ruining the wine or raping the women.

    10The Gemara asks: Even in the siege of a city under the rule of the same monarchy, it is impossible that one of the soldiers did not wander off and rape a woman. Rav Yehuda said that Shmuel said: This is referring to a case where the sentries see each other and do not allow the soldiers to plunder the city. The Gemara asks: It is impossible that the sentries would not doze a bit, enabling some soldiers to enter and plunder the city. Rabbi Levi said: It is referring to a case where they surround the city with chains, and dogs, and branches [ gavza ], and geese, as obstacles preventing unauthorized entry.

    11Rabbi Abba bar Zavda said: Rabbi Yehuda Nesia, grandson of Rabbi Yehuda HaNasi, redactor of the mishna, and the Rabbis dispute this matter. One said: There, the mishna is referring to the siege of a city under the rule of the same monarchy. Here, the mishna is referring to the siege of a city under the rule of a different monarchy, and it was not difficult for him at all, as in that case there is no concern that perhaps an individual soldier would enter the city. And for the other one, all these questions were difficult, and he answers: It is referring to a case where they surround the city with chains, and dogs, and branches, and geese.

    12§ With regard to the ruling in the mishna, Rav Idi bar Avin said that Rabbi Yitzḥak bar Ashyan said: If there is a single hideaway there in the city, where the women could hide from the soldiers, it saves all the women married to priests. Due to the uncertainty, the presumption is that each of the women found the hideaway, and therefore they are not forbidden to their husbands.

    13Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If the hideaway holds only one woman, what is the ruling? Do we say that with regard to each woman who appears before us, this is the one who hid there, and each is permitted to her husband? Or, perhaps we do not say that.

    14The Gemara asks: And in what way is this different from the case of two paths? As we learned in a mishna: There were two paths, one that was ritually impure due to a corpse buried there and one that was ritually pure. And one walked on one of them, but he does not remember which, and afterward engaged in handling items of ritual purity, e.g., teruma or consecrated items. And another person came and walked on the second path, and he too does not remember which path it was, and he also engaged in handling items of ritual purity.

    15Rabbi Yehuda says: If this one asked a Sage in and of himself, and that one asked a Sage in and of himself, they are both pure. When considered separately, each person retains his presumptive status of ritual purity. However, if they both came to ask at the same time, they are both ritually impure. Since one of the two certainly passed on the impure path, although it is uncertain which, both are deemed impure due to that uncertainty. Rabbi Yosei says: One way or another they are both ritually impure.

    16And Rava said, and some say it was Rabbi Yoḥanan who elaborates: If they came at the same time, everyone agrees that they are ritually impure, as even Rabbi Yehuda concedes that this is the halakha . If they came independently, this one after that one, everyone agrees that they are ritually pure. They disagree only with regard to a case where one comes to ask about himself and about the other. One Sage, Rabbi Yosei, likens it to a case where they come to ask at the same time, and Rabbi Yehuda likens it to a case where this one comes after that one. The Gemara concludes the analogy: And here too, where there was room in the hideout for only one woman, although they came and asked individually, since they seek to render all the women married to priests permitted to their husbands based on that hideout, it is tantamount to asking about them all at the same time, and they should be deemed forbidden to their husbands.

    17The Gemara asks: How can these cases be compared? There, in the case of the two paths, there is certainly ritual impurity in one of the paths, and therefore there is certainly one man who is impure. Here, who says any of the women was violated? Since there is uncertainty whether any woman was violated at all, one is more likely to rule that each woman was the one who hid than it is to rule that each of the men walked on the ritually pure path.

    18Rav Ashi raises a dilemma: If there was a hideaway in the city and a woman married to a priest says: Neither did I hide nor was I violated, what is the ruling? Do we say the principle:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הורהנהדמדעת וכיון דהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של עובדי כוכבים בדיניהם משום הכי בעינן עדים מעידין אותה שלא נסתרה:

    נחבשהדאינה נחלטת להם לא בעינן עדים הואיל ועל ידי ממון הוא:

    ואיכא דרמי לה מרמאלא מתני לה להא דרב שמואל בר רב יצחק אפירושא דמתניתין בלשון לא שנו אלא רמי מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה שני רב שמואל חילוק בין יד ישראל תקיפה ליד העובדי כוכבים תקיפה:

    הני נשי דגנבישבעליהן ניתלין ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהן:

    בן דונאירוצח היה ואלעזר שמו כדאמרינן בפ' עגלה ערופה (סוטה מז.) אבל נשי דגנבי הגונבים ממון לא מפקרי:

    מתני' כרכוםמצור מתרגמינן כרכומא (דברים כ):

    פסולותאסורות לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס:

    גמ' בלשתחיל על שם שמחפשים כל המטמונים:

    לבעול יש פנאידתקיף להו יצרייהו:

    רבי יצחק בן אלעזר אמראף בבעילה פעמים שהן מותרות:

    כרכום של אותה מלכותאינו רוצה להשחית את בני העיר וכשכובש עיר הסמוך לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד:

    משמרותמקום מעמד השומרים שהעמיד המלך שלא יחבל אדם באנשי העיר:

    דמהדר למתא כו'שמו סביבות העיר שלשלות ברזל שישמיעו קול בהכשל איש רץ עליהם וכלבים ואווזים זועקין:

    וגווזאמקלות וקיסמין להכשל בהן:

    ולא קשיא ליה מידילא חייש למיעקר איניש יחידאה ולבעול הואיל ואין הדבר הפקר:

    ומאי שנא משני שביליןדכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר רבי יוסי טמאין הכא נמי לכולהו שרינן כי הדדי:

    אחד טמאשיש בו קברות מפסיק כל רחבו ואין ידוע איזהו הטמא אבל כך מוחזקים באחד מהן:

    ועשה טהרותנגע בטהרות:

    טהוריםדכל חד כי אתי לקמן תלינן ליה למימר בטהור הלך דהוה ליה ספק טומאה בר"ה וספיקו טהור:

    טמאיןדהיכי נימא להו טהורים אתם חד מינייהו ודאי בטמא אזל:

    בבת אחתבאו לשאול בבת אחת:

    הכא נמי כו'ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    כתובות 27 עמוד א

    1הורהנה אין, נחבשה לא. הוא הדין אפילו נחבשה. ומעשה שהיה, כך היה.

    2איכא דאמרי, אמר רבא: אף אנן נמי תנינא: העיד רבי יוסי הכהן ורבי זכריה בן הקצב על בת ישראל שהורהנה באשקלון, וריחקוה בני משפחתה, ועדיה מעידים עליה שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואמרו חכמים: אם אתם מאמינים שהורהנה האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואם אין אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה אל תאמינו שהורהנה.

    3והא אשקלון, דעל ידי ממון הוה, וטעמא דעדים מעידין אותה, הא אין עדים מעידין אותה לא. מאי לאו: לא שנא הורהנה, ולא שנא נחבשה! לא, הורהנה שאני.

    4איכא דרמי לה מירמא, תנן: על ידי ממון מותרת לבעלה, ורמינהו: העיד רבי יוסי כו'. והא אשקלון, דע"י ממון, וקתני: טעמא דעדים מעידים אותה, הא אין עדים מעידין אותה לא!

    5ומשני, אמר רב שמואל בר רב יצחק, לא קשיא: כאן שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים כאן שיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן.

    6על ידי נפשות אסורה וכו'. אמר רב: כגון נשי גנבי. ולוי אמר: כגון אשתו של בן דונאי. אמר חזקיה: והוא שנגמר דינן להריגה, ורבי יוחנן אמר: אע"פ שלא נגמר דינן להריגה.

    Mishna

    7עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. ואם יש להן עדים, אפילו עבד, אפי' שפחה הרי אלו נאמנין. ואין נאמן אדם על ידי עצמו.

    Gemara

    8ורמינהו: בלשת שבאה לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך.

    9אמר רב מרי: לבעול יש פנאי, לנסך אין פנאי. רבי יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה אמר: כאן בכרכום של אותה מלכות, כאן בכרכום של מלכות אחרת.

    10של אותה מלכות נמי, אי אפשר דלא ערק חד מינייהו. אמר רב יהודה אמר שמואל: כשמשמרות רואות זו את זו. אי אפשר דלא ניימא פורתא! אמר רבי לוי: כגון דמהדר לה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא.

    11אמר רבי אבא בר זבדא: פליגי בה רבי יהודה נשיאה ורבנן. חד אמר: כאן בכרכום של אותה מלכות, כאן בכרכום של מלכות אחרת, ולא קשיא ליה ולא מידי. וחד קשיא ליה כל הני, ומשני: כגון דמהדר ליה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא.

    12אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן: אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן.

    13בעי רבי ירמיה: אינה מחזקת אלא אחת מהו? מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הא, או דלמא לא אמרינן?

    14ומאי שנא משני שבילין, אחד טמא ואחד טהור. והלך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות,׃

    15רבי יהודה אומר: אם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות. שניהם כאחת טמאות. ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך טמאין.

    16ואמר רבא, ואיתימא ר' יוחנן: בבת אחת דברי הכל: טמאין. בזה אחר זה דברי הכל: טהורים. לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו: מר מדמי ליה לבבת אחת, ומר מדמי ליה לבזה אחר זה. והכא נמי, כיון דשרי להו לכולהו כבת אחת דמי!

    17הכי השתא?! התם ודאי איכא טומאה, הכא מי יימר דאיטמי.

    18בעי רב אשי, אמרה: לא נחבאתי ולא נטמאתי, מהו? מי אמרינן:

    Tosafot

    כאן בכרכום של אותה מלכותof that kingdom כרכוםHere it is the OVERVIEW ר׳ יצחק בר אלעזר in the name of חזקיה resolves the contradiction between our משנה (which states that a city that was conquered by the כרכום, all the כהנות are פסולות), and the other משנה (which states when a בלשת enters a city in the time of war, all the wine remains מותר); that one משנה is discussing a כרכום of that kingdom, and the other משנה is discussing a כרכום of another kingdom. There is a dispute between רש״י (who maintains that by כרכום של אותה מלכות, the wine and the women are מותר) and תוספות (who maintains that by אותה מלכות, the wine and women are אסור), as to how to explain this answer. ---------------------– פירוש שיושבין בטח לפי שאין אחריהן מחנה ויש פנאי לנסך ולבעול – The explanation of the answer is that the כרכום של אותה מלכות, are resting securely for there is no other camp of enemy soldiers coming after them (for they are in their מלכות and therefore there is time to pour wine to their ע״ז and to be בועל the (Jewish) women – אבל בלשת של מלכות אחרת שאימת מלכות שבאו בגבולה עליהם אין להן פנאי – However the raiding soldiers of another kingdom, who are afraid of the soldiers of the kingdom they invaded, have no time לנסך ולבעול. וכן פירש רבינו חננאל ורבינו תם וכן מוכח בירושלמי – And the ר״ח and the ר״ת also explained it in this manner and this is also evident in the תלמוד ירושלמי that by כרכום של אותה מלכות everything is אסור and של מלכות אחרת everything is מותר. תוספות explains the continuation of the גמרא: ופריך כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו – And the גמרא asks, why is it that by כרכום של אותה מלכות all the women are אסורות, since it is impossible that none of the women escaped from the כרכום – והוה לן למשרינהו לכולהו ולמיתלי לקולא דבשבויה הקילו – And on account of this one woman we should permit all the women לכהונה and assume the lenient view regarding each woman, for the חכמים were lenient regarding a שבויה – תוספות proves his point that it is appropriate to say בשבויה הקילו in this instance (even though the majority of the women did not escape): כדאמרינן בסמוך אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן – As רב אידי בר אבין says shortly in the name of ר׳ יצחק בן אשיאן, if there is one hiding place in the city, it ‘saves’ all the כהנות that they are all מותרות (even though not all the כהנות can hide in this מחבואה, only a minority [at most]), similarly here since (at least) one will have escaped, all the women should be permitted. תוספות responds to an anticipated difficulty with this proof: אף על גב דמספקא לן באינה מחזקת אלא אחת הכא פשיטא לן דשרו – Even though ר׳ ירמיה poses a question if the מחבואה can contain only one woman, is it מציל on the rest, nevertheless here (by escaping), it is obvious to us that all the women should be permitted; the difference is – דהתם לא ודאי נחבאת אבל הכא ודאי ערקא – That there by the מחבואה it is not certain that even one woman hid in this מחבואה, therefore there is room for doubt whether it is מצלת על כולן, however here (at least) one woman certainly escaped, therefore we can judge each woman that she is the escapee. תוספות now challenges פירש״י: ולפירוש הקונטרס קשה טובא חדא דפריך נתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא – And there are many difficulties on פירש״י; firstly (#1), the גמרא initially asks that we should assume the stricter view (that perhaps one soldier managed to leave his group and be בועל or מנסך) and therefore all the women (and wine) should be אסורות on account of one, and on the other hand regarding the מחבואה we assume the lenient view (that perhaps some women hid) and therefore all the woman are מותרות because of the possibility that some hid! An additional question on פירש״י: ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא כולי ואין אדם נכנס לשם והא קתני בלשת שנכנסה לעיר – And additionally (#2), what does the גמרא answer, that the king placed chains, etc. around the city, etc. so no person can enter the city (and that explains why in ע״ז it is מותר), but how can the גמרא state this when the משנה states, ‘a בלשת which entered the city; it is evident that the soldiers entered the city. Another question on פירש״י: ועוד כיון דאההיא דעבודה זרה פריך הוה ליה למימר אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונסך – And furthermore (#3), since the גמרא is asking the question of א״א דלא ערק וכו׳, on the משנה of מס׳ ע״ז (where it states that בשעת מלחמה all the wine is מותר), the גמרא should have phrased the question, ‘it is impossible that one of them did not escape and was מנסך’ – A further question on פירש״י: ועוד דהתם מפרש טעמא לפי שאין פנאי לנסך – And in addition (#4), the משנה there in ע״ז explains the reason why the wine is מותר because the בולשת has no time to be מנסך – ולית ליה טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות רוצה להשחית את בני העיר – And it did not give the reason that the כרכום of the local kingdom does not want to destroy the property of the citizens of the city, as רש״י maintains. One final question: [ועוד מאי שנא שעת מלחמה משעת שלום] – And finally (#5) why is there a difference (regarding the בלשת in מס׳ ע״ז) whether it is a time of war or if it is a time of peace; in all cases all the wine should be מותר since according to רש״י the כרכום של אותה מלכות does not want להשחית את בני העיר?! תוספות offers an [alternate] explanation [according] to פירש״י: ויש ליישב לפי שיטת הקונטרס – And we can explain the גמרא (even) according to פירש״י – דרבי יצחק בן אלעזר לא אתי לשנויי מתניתין אההיא דעבודה זרה – That ריב״א did not come to reconcile the contradiction from our משנה (which states אסורות) to the משנה of ע״ז (which states מותרות) – אלא אית ליה שינוייא דרב מרי ומתניתין דהתם נמי בכרכום של מלכות אחרת – For rather ריב״א agrees with the answer of ר״מ that there is a difference between ניסוך (for which they have no time) and בעילה (for which they have time since תקיף להו יצרייהו), and the משנה there in ע״ז is also discussing a כרכום of a מלכות אחרת – ולא בא אלא לפרושי מתניתין – And ריב״א is only coming to explain our משנה that even though ר״מ answered that לבעול יש להם פנאי (and therefore כולם אסורות) that is only בכרכום של מלכות אחרת, however בכרכום של אותה מלכות, they are מותרות since אינו רוצה להשחית בני עירו. וכן משמע בפרק בתרא דעבודה זרה (דף עא, א) דפריך התם ממתניתין דהכא אמתניתין דבלשת – And it also seems this way from the גמרא in the last פרק of מסכת ע״ז, where the גמרא there asks from our משנה here on the משנה there of בלשת (as the גמרא asks here), and the גמרא there offers only the answer of ר״מ – ולא מייתי התם דרבי יצחק: But does not mention there the answer of ר״י בר אלעזר; indicating that ריב״א is not reconciling the משניות, but rather qualifying the answer of ר״מ regarding our משנה here. SUMMARY רש״י (according to תוספות) maintains that our משנה discusses מלכות אחרת, and the משנה in ע״ז discusses אותה מלכות. However תוספות maintains the exact opposite. It is possible that רש״י maintains that both משניות are מלכות אחרת and ריב״א is differentiating in our משנה whether it is מלכות אחרת (where it is אסור) or אותה מלכות (where it is מותר). THINKING IT OVER 1. It appears from תוספות that in the איבעיא of ר׳ ירמיה regarding a מחבואה which is אינה מחזקת אלא אחת, that we are not certain if even one woman hid in the מחבאה. However the phrase, מי אמרינן כל חדא וחדא היינו א; indicates that one certainly hid! 2. תוספות asks on רש״י (#1), how can the גמרא ask regarding the בלשת that we should be תולה לחומרא, when by מחבואה we are תולה לקולא. Seemingly by בלשת we are discussing wine (ניסוך לע״ז), therefore the גמרא asks that we should be תולה לחומרא, however by מחבואה we are discussing a שבויה; therefore we are תולה לקולא, since בשבויה הקילו! 3. How will תוספות explain why (according to תוספות [own] view) the גמרא in ע״ז did not offer the answer of ר׳ יצחק בר אלעזר?!

    והלך באחד מהם ועשה טהרותAnd he went on one of them and touched טהרות OVERVIEW The משנה (which the גמרא cites here) states a case where there were two roads, of which one was טמא, and two people traveled, each on one of these roads, and afterwards they touched טהרות, and discusses the status of the טהרות. Our תוספות explains why the משנה did not discuss the status of the people (whether they are טמא or טהור) instead of the status of the טהרות. ---------------------------– להכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהם לטבול ולהזות – The reason the משנה mentions, ‘and he touched טהרות’, is because regarding the person there is a different solution, for the ב״ד requires both of them to immerse in a מקוה and be sprinkled with the מי חטאת to purify them from their ספק טומאה. The reason for this stringency is – פן יבואו לידי טומאה ודאי אם יגעו שניהם בככר אחד – Lest it will result in a certain טומאה, if for instance they will both touch the same loaf of bread. The loaf will be certainly טמא, for one of these two are certainly טמא – לכך אומר להו זילו טבילו דהא נהרא קמייכו – Therefore in order to prevent this ודאי טומאה from happening, the בי״ד says to the two of them, ‘go be טובל [and additionally since he is טמא מספק there is no reason not to be טובל] for the river is before you’; there is no need to perpetuate the ספק טומאה which can turn into a ודאי טומאה. However regarding the טהרות there is no option of טבילה; if they are טמא they need to be burnt. תוספות offers an alternate explanation why the משנה discusses the טהרות and not the people: ועוד דמשום דבעי למתני סיפא הזה וטבל טהור הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות – And furthermore because the תנא of the משנה wanted that the case in the סיפא (משנה ה׳, our משנה of ב׳ שבילין) should be like the case of the [רישא (משנה ג׳)], which is: ‘he was sprinkled with the מי חטאת, and immersed himself in a מקוה and became טהור (he is now טהור even if he initially took the טמא road), then he went in the second path and touched other טהרות, these second טהרות are טהורות, the משנה continues – ואם קיימות הראשונים אלו ואלו תלויות – And if the first טהרות that he touched, still exist (they were not eaten), both the first and second טהרות are ‘hanging’; they are טמאין מספק – ואם לא טהר בינתים הראשונות תלויות והשניות ישרפו: And if he did not immerse himself between the first and second touching the first טהרות are תלויות and the second טהרות need to be burnt. SUMMARY The משנה discusses the טהרות instead of the person because the טהרות do not have the option of טבילה, or because the previous משנה was discussing the טהרות. THINKING IT OVER Why is it that (in the first case) where נאכלו הראשנות the שניות are טהור (even though there is the possibility that the second road was טמא), and in the other two cases the ראשונות are תלויות (even though there is the possibility that the first road was טהור)?

    ואם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורותAnd if one asked for himself and one for himself they are טהורות OVERVIEW The משנה (which the גמרא cites here) states a case where there were two roads, of which one was טמא, and two people traveled, one on each of these roads, and afterwards they touched טהרות, and the משנה rules that if they each came separately to inquire as the their status and that of the טהרות, the טהרות are טהורות. Our תוספות qualifies this ruling. ------------------------– לא שיאכלם אדם אחד דאם כן יאכל ודאי טומאה – When the משנה stated that the טהרות are טהורות, it did not mean that one person may eat both sets of טהרות, for if he will indeed eat them both, he will certainly eat טהרות which are טמא, which is certainly forbidden, but rather the משנה means that separate people may eat each set of טהרות. – תוספות proves his point: דהכי אמרינן בשבועות בפרק ב׳ (דף יט, א) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב – For this is what the ברייתא states in the second פרק of מסכת שבועות, ‘he went on the first road and did not enter the ביהמ״ק afterwards, and then we went on the second road and entered into the ביהמ״ק he is חייב’ for entering the מקדש בטומאה – דטמא הוא ממה נפשך: Because he is טמא in any event (either by traveling on the first road or on the second road). SUMMARY In a case where each one asked separately and we rule that the two טהרות are טהור that is only for two different people but not for the same person. THINKING IT OVER 1. Why is it that both the מהרש״ל and מהרש״א are of the opinion that תוספות proof cannot be from the רישא which תוספות actually quotes? 2. Why did not תוספות bring proof (that one person may not eat both טהרות) from the ruling (in this same משנה) that if they asked simultaneously everything is טמא; one person eating both טהרות is seemingly the same as נשאלו בב״א?! Similarly תוספות could have brought proof from the משנה in טהרות (cited in the previous תוס׳ ד״ה והלך) that by ב׳ שבילין and one person if he was not מטהר in between, the טהרות are טמאות.

    בבא לישאל עליו ועל חברוWhen he came to ask about himself and his friend OVERVIEW The גמרא cited the משנה of שני שבילין וכו׳ in an attempt to resolve the query of ר׳ ירמיה, what is the ruling if the מחבואה can only hold one כהנת, are all of them מותרות לכהונה or not. רש״י and תוספות disagree as to how this resolution was made. The גמרא first establishes that the מחלוקת between ר׳ יהודה ור׳ יוסי is where one of the two people who walked on the שביל, came to ask regarding his status and his friend’s (who walked on the other שביל) status. תוספות clarifies what this means. -----------------------– אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם מודו כולי עלמא דטמאות – One cannot explain that the meaning of בא לישאל עליו ועל חבירו means that he asked simultaneously about the status of both of them, for in that case all will agree (even ר׳ יהודה) that the טהרות are טמאות, and we know this – מכל שכן דבאו לישאל שניהם בבת אחת – With an obvious certainty from the case of where they both came to ask simultaneously, where we rule that they are טמא – אלא מיירי ששאל על עצמו וטהרוהו ואחר כך בא לישאל על חבירו – But rather the case of בא לישאל עליו ועל חבירו is discussing a situation where he first asked regarding himself and בי״ד pronounced him טהור (since it is a ספק), and afterwards the same person approached to the same בי״ד to ask regarding his friend, this is the case in which ר׳ יהודה ור׳ יוסי argue – דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם במעמד אחד – Where one master (ר׳ יוסי) compares it to a simultaneous question (where they are טמאות), since he asked for both of them in one hearing – ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטיהרוהו קודם – And the other master (ר׳ יהודה) compares it to a case of one after the other, since they already pronounced him טהור, so in this case as well they are both טהור – תוספות continues with the concluding resolution of the גמרא regarding the איבעיא – והכא נמי כיון דשרו לכולהו כבת אחת דמי – And here too (by the מחבואה) since we are considering permitting all of the כהנות, it is like a simultaneous situation and they should all be אסורות לכהונה, for it is an inherent self-contradiction to say that they are all טהורות when there was place for only one כהנת in the מחבואה – תוספות anticipates a difficulty with the comparison from מחבואה to שבילין – אף על פי שאין בא לפנינו אלא על אחת – Even though only one woman is coming before us to inquire on her status alone, so how can we compare this to the בת אחת by שבילין where he is asking about both of them – תוספות replies: מכל מקום הדבר ידוע לכל שהרבה כהנות היו והוי כאילו בא לישאל על כולם בבת אחת – Nevertheless it is comparable, for it is common knowledge that there were many כהנות in the city and when this woman is asking about herself, it is as if she is asking about all the woman simultaneously (it is like the case which תוספות negated in the beginning where he is asking about both of them where it is surely טמאות) - והכא מודו כולי עלמא – So in this case where the inquiry includes all the כהנות, everyone admits (even ר׳ יהודה) that they are אסורות לכהונה, because it is like the case which תוספות negated in the beginning where he is asking about both of them simultaneously, where they are surely טמא. תוספות negates פרש״י: ובחנם דחק בקונטרס לפרש כרבי יוסי: And it was for naught that רש״י awkwardly explained that they are אסורות since the הלכה is like ר׳ יוסי, since in this case even ר׳ יהודה is מודה that כולן אסורות. SUMMARY The meaning of בא לישאל עליו ועל חבירו is that he is asking consecutively in one מעמד בי״ד first about himself and after he is told that he is טהור, he asks about his friend. However if he asks simultaneously about the two of them, everyone agrees that they are טמא, and similarly by כהנות it is assumed that the question of one כהנת will affect all the כהנות, and therefore all of them are אסורות according to everyone. THINKING IT OVER What would be the ruling according to ר׳ יוסי in the case of בבא לישאל עליו ועל חבירו (and as תוספות says במעמד אחד), after they were מטהר the שואל initially; now that they cannot be מטהר the second one since it is like בב״א, will the בי״ד change its ruling and be מטמא the שואל?

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה, לא, הורהנה שאניכלומר, ובהורהנה בעינן עדים ובלא עדים אסירא.

    היכי דמי על ידי נפשות, אמר רב, כגון נשי דגנביכלומר, שאין המלך מקפיד על נשיהם. ולוי אמר, כגון אשתו של בן דינאי, כלומר: שהיה ליסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו דאז אין המלך מקפיד על אשתו, הא בנשי דגנבי לא, דמקפיד הוא על אשתו ויראין הם לאונסה, כיון שלא נתיחדה מדעת מה שאין כן בנתייחדה מדעת עצמה.

    בשעת שלום חביות פתוחות אסורותאפילו בהנאה, סתומות מותרות אפילו בשתיה.

    כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרתפירש רש"י מתניתין דע"ז (עא, א) בכרכום של אותה מלכות, דכיון שכבשה המלך למדינה מפקיד פקידיו לשמור אנשי העיר ולהוציא חיילותיו לפי שאינו רוצה לאבד ולהחריב עירו, ולפיכך אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול. ומתניתין דפרקין בכרכום של מלכות אחרת ששוטף את הכל, ואין המלך מקפיד על נשיהם ועל ממונם כי אם לשלול שלל ולהם יש פנאי לנסך ולבעול, ואקשינן וכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו, כלומר: נשמט ונחבא אחד מן החיילות ונשאר שם, או שנכנס בחשאי ובעל, לפי שיצרן מתגבר, ואוקימנא במשמרות רואות זו את זו ושומרות שלא ישאר איש, ולא נכנס שם אדם, וכדמהדר לקרתא שושילתא וכלבא וגזא ואווזא. ואינו מחוור, חדא, דהא כיון שהמלך מקפיד עליהם האיך חוששין להן, והלא אף באשה שנחבשה על ידי גויים לא חששו אלא בנחבשה על ידי נפשות ובנגמר דינו להריגה כאשתו של בן דינאי, הא לאו הכי שריא, לפי שיראין מלאונסה מפני אימת המלך, כל שכן באלו שאינן נחבשות על ידיהן שאין חוששין להם, ועוד, דהיאך תולין להחמיר, והרי אמרינן לקמן (בסוגיין): דאם יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן, דאלמא תולין בהן להקל, כל שכן באלו שכל העיר להן כמחבואה, מפני שאין אדם יכול ליכנס שם אלא כגנב. ועוד קשיא לי, מאי קאמר בדמהדר לקרתא שולשילתא וכלבא, דהא תינח בעיר שהעיר במצור, כשכבשוה והכל נכנסין שם שולשילתא וכלבא ואווזא מאי קא עבדי, ודוחק הוא לומר, בשכובשה אין מניחין ליכנס לה אלא מעט אנשים ידועים, והשאר אין נכנסים ואין חוששין לנכנסים. ור"ח ז"ל פירש מתניתין: דהכא בכרכום של אותה מלכות שיש להם פנאי לנסך ולבעול שאין רודף אחריהם, ומתניתין דע"ז בכרכום של מלכות אחרת שבאו בגבולם ויש עליהם אימת אוייב, ואינם אלא כליסטים שוטפים ועוברים ואין להם פנאי כלל לא לבעול ולא לנסך. ואקשינן, כרקום של אותה מלכות נמי נתלה להקל דאי אפשר דלא משתמטא חדא מנייהו, כלומר, מנשי העיר כשהאויב נכנס מצד זה הן בורחות מצד אחר, או בעוד המצור על העיר מתגנבות ובורחות מן העיר, והרי זה כמחבואה שמצלת על כולן. ומשני, כגון דמהדר לה למתא שושלתא, ולפיכך אי אפשר לברוח מהן. וכן מפורש בירושלמי (בפירקין ה"ט), דגרסינן התם איזוהי כרכום רבי אבא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושושלאות וכלבים ואווזות ותרנגולין, ואטריגות מקיפות את העיר וכו', מעשה היה וברחה משם סומא אחת. היה שם פרצה אחת מצלת את הכל. ר' זעירא ר' אבא בר זבדא ר' יצחק חקולא בשם ר' יודן נשיא ובלבד כרקום של אותה מלכות, אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הוא, כלומר: שאין לו פנאי לבעול לפי שהוא ירא ואינו יכול להתעכב לנסך או לבעול. ומכל מקום לענין פסקא אנן כרב מרי קיי"ל דלא חלק בין כרקום לכרקום, וכאן וכאן אין להם פנאי לנסך ולבעול. אף על גב דלא הדרא למתא כלום, דשמא יש להן אימת הגייסות ואינן בורחות. ותדע לך דבפרק השוכר בע"ז (עא, א) רמי להו למתניתין אהדדי, מפרקינן להו כדרב מארי ולא חשו להם להני פירוקי אחריני דהכא, וכן נראית דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט שני הסוגיות שבכאן ושבפרק השוכר ולא כתב אלא משנתינו כצורתה.

    יש שם מחבואה אחת מצלת על כולןואפילו אינה מחזקת אלא אחת תלינן להקל, דאף על גב דאיבעיא לן ולא ספיקא דרבנן היא ולהקל. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל, ואפילו אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאמרינן מה לי לשקר אי בעי אמרה נחבאתי.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 27a

    Ketubot 27a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 472 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    הורהנה דמדעת וכיון דהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של עובדי כוכבים בדיניהם משום הכי בעינן עדים מעידין אותה שלא נסתרה:

    נחבשה דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים הואיל ועל ידי ממון הוא:

    ואיכא דרמי לה מרמא לא מתני לה להא דרב שמואל בר רב יצחק אפירושא דמתניתין בלשון לא שנו אלא רמי מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה שני רב שמואל חילוק בין יד ישראל תקיפה ליד העובדי כוכבים תקיפה:

    הני נשי דגנבי שבעליהן ניתלין ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהן:

    בן דונאי רוצח היה ואלעזר שמו כדאמרינן בפ' עגלה ערופה (סוטה מז.) אבל נשי דגנבי הגונבים ממון לא מפקרי:

    מתני' כרכום מצור מתרגמינן כרכומא (דברים כ):

    פסולות אסורות לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס:

    גמ' בלשת חיל על שם שמחפשים כל המטמונים:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 27a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    כאן בכרכום של אותה מלכות of that kingdom כרכוםHere it is the OVERVIEW ר׳ יצחק בר אלעזר in the name of חזקיה resolves the contradiction between our משנה (which states that a city that was conquered by the כרכום, all the כהנות are פסולות), and the other משנה (which states when a בלשת enters a city in the time of war, all the wine remains מותר); that one משנה is discussing a כרכום of that kingdom, and the other משנה is discussing a כרכום of another kingdom. There is a dispute between רש״י (who maintains that by כרכום של אותה מלכות, the wine and the women are מותר) and תוספות (who maintains that by אותה מלכות, the wine and women are אסור), as to how to explain this answer. ---------------------– פירוש שיושבין בטח לפי שאין אחריהן מחנה ויש פנאי לנסך ולבעול – The explanation of the answer is that the כרכום של אותה מלכות, are resting securely for there is no other camp of enemy soldiers coming after them (for they are in their מלכות and therefore there is time to pour wine to their ע״ז and to be בועל the (Jewish) women – אבל בלשת של מלכות אחרת שאימת מלכות שבאו בגבולה עליהם אין להן פנאי – However the raiding soldiers of another kingdom, who are afraid of the soldiers of the kingdom they invaded, have no time לנסך ולבעול. וכן פירש רבינו חננאל ורבינו תם וכן מוכח בירושלמי – And the ר״ח and the ר״ת also explained it in this manner and this is also evident in the תלמוד ירושלמי that by כרכום של אותה מלכות everything is אסור and של מלכות אחרת everything is מותר. תוספות explains the continuation of the גמרא: ופריך כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו – And the גמרא asks, why is it that by כרכום של אותה מלכות all the women are אסורות, since it is impossible that none of the women escaped from the כרכום – והוה לן למשרינהו לכולהו ולמיתלי לקולא דבשבויה הקילו – And on account of this one woman we should permit all the women לכהונה and assume the lenient view regarding each woman, for the חכמים were lenient regarding a שבויה – תוספות proves his point that it is appropriate to say בשבויה הקילו in this instance (even though the majority of the women did not escape): כדאמרינן בסמוך אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן – As רב אידי בר אבין says shortly in the name of ר׳ יצחק בן אשיאן, if there is one hiding place in the city, it ‘saves’ all the כהנות that they are all מותרות (even though not all the כהנות can hide in this מחבואה, only a minority [at most]), similarly here since (at least) one will have escaped, all the women should be permitted. תוספות responds to an anticipated difficulty with this proof: אף על גב דמספקא לן באינה מחזקת אלא אחת הכא פשיטא לן דשרו – Even though ר׳ ירמיה poses a question if the מחבואה can contain only one woman, is it מציל on the rest, nevertheless here (by escaping), it is obvious to us that all the women should be permitted; the difference is – דהתם לא ודאי נחבאת אבל הכא ודאי ערקא – That there by the מחבואה it is not certain that even one woman hid in this מחבואה, therefore there is room for doubt whether it is מצלת על כולן, however here (at least) one woman certainly escaped, therefore we can judge each woman that she is the escapee. תוספות now challenges פירש״י: ולפירוש הקונטרס קשה טובא חדא דפריך נתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא – And there are many difficulties on פירש״י; firstly (#1), the גמרא initially asks that we should assume the stricter view (that perhaps one soldier managed to leave his group and be בועל or מנסך) and therefore all the women (and wine) should be אסורות on account of one, and on the other hand regarding the מחבואה we assume the lenient view (that perhaps some women hid) and therefore all the woman are מותרות because of the possibility that some hid! An additional question on פירש״י: ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא כולי ואין אדם נכנס לשם והא קתני בלשת שנכנסה לעיר – And additionally (#2), what does the גמרא answer, that the king placed chains, etc. around the city, etc. so no person can enter the city (and that explains why in ע״ז it is מותר), but how can the גמרא state this when the משנה states, ‘a בלשת which entered the city; it is evident that the soldiers entered the city. Another question on פירש״י: ועוד כיון דאההיא דעבודה זרה פריך הוה ליה למימר אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונסך – And furthermore (#3), since the גמרא is asking the question of א״א דלא ערק וכו׳, on the משנה of מס׳ ע״ז (where it states that בשעת מלחמה all the wine is מותר), the גמרא should have phrased the question, ‘it is impossible that one of them did not escape and was מנסך’ – A further question on פירש״י: ועוד דהתם מפרש טעמא לפי שאין פנאי לנסך – And in addition (#4), the משנה there in ע״ז explains the reason why the wine is מותר because the בולשת has no time to be מנסך – ולית ליה טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות רוצה להשחית את בני העיר – And it did not give the reason that the כרכום of the local kingdom does not want to destroy the property of the citizens of the city, as רש״י maintains. One final question: [ועוד מאי שנא שעת מלחמה משעת שלום] – And finally (#5) why is there a difference (regarding the בלשת in מס׳ ע״ז) whether it is a time of war or if it is a time of peace; in all cases all the wine should be מותר since according to רש״י the כרכום של אותה מלכות does not want להשחית את בני העיר?! תוספות offers an [alternate] explanation [according] to פירש״י: ויש ליישב לפי שיטת הקונטרס – And we can explain the גמרא (even) according to פירש״י – דרבי יצחק בן אלעזר לא אתי לשנויי מתניתין אההיא דעבודה זרה – That ריב״א did not come to reconcile the contradiction from our משנה (which states אסורות) to the משנה of ע״ז (which states מותרות) – אלא אית ליה שינוייא דרב מרי ומתניתין דהתם נמי בכרכום של מלכות אחרת – For rather ריב״א agrees with the answer of ר״מ that there is a difference between ניסוך (for which they have no time) and בעילה (for which they have time since תקיף להו יצרייהו), and the משנה there in ע״ז is also discussing a כרכום of a מלכות אחרת – ולא בא אלא לפרושי מתניתין – And ריב״א is only coming to explain our משנה that even though ר״מ answered that לבעול יש להם פנאי (and therefore כולם אסורות) that is only בכרכום של מלכות אחרת, however בכרכום של אותה מלכות, they are מותרות since אינו רוצה להשחית בני עירו. וכן משמע בפרק בתרא דעבודה זרה (דף עא, א) דפריך התם ממתניתין דהכא אמתניתין דבלשת – And it also seems this way from the גמרא in the last פרק of מסכת ע״ז, where the גמרא there asks from our משנה here on the משנה there of בלשת (as the גמרא asks here), and the גמרא there offers only the answer of ר״מ – ולא מייתי התם דרבי יצחק: But does not mention there the answer of ר״י בר אלעזר; indicating that ריב״א is not reconciling the משניות, but rather qualifying the answer of ר״מ regarding our משנה here. SUMMARY רש״י (according to תוספות) maintains that our משנה discusses מלכות אחרת, and the משנה in ע״ז discusses אותה מלכות. However תוספות maintains the exact opposite. It is possible that רש״י maintains that both משניות are מלכות אחרת and ריב״א is differentiating in our משנה whether it is מלכות אחרת (where it is אסור) or אותה מלכות (where it is מותר). THINKING IT OVER 1. It appears from תוספות that in the איבעיא of ר׳ ירמיה regarding a מחבואה which is אינה מחזקת אלא אחת, that we are not certain if even one woman hid in the מחבאה. However the phrase, מי אמרינן כל חדא וחדא היינו א; indicates that one certainly hid! 2. תוספות asks on רש״י (#1), how can the גמרא ask regarding the בלשת that we should be תולה לחומרא, when by מחבואה we are תולה לקולא. Seemingly by בלשת we are discussing wine (ניסוך לע״ז), therefore the גמרא asks that we should be תולה לחומרא, however by מחבואה we are discussing a שבויה; therefore we are תולה לקולא, since בשבויה הקילו! 3. How will תוספות explain why (according to תוספות [own] view) the גמרא in ע״ז did not offer the answer of ר׳ יצחק בר אלעזר?!

    והלך באחד מהם ועשה טהרות And he went on one of them and touched טהרות OVERVIEW The משנה (which the גמרא cites here) states a case where there were two roads, of which one was טמא, and two people traveled, each on one of these roads, and afterwards they touched טהרות, and discusses the status of the טהרות. Our תוספות explains why the משנה did not discuss the status of the people (whether they are טמא or טהור) instead of the status of the טהרות. ---------------------------– להכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהם לטבול ולהזות – The reason the משנה mentions, ‘and he touched טהרות’, is because regarding the person there is a different solution, for the ב״ד requires both of them to immerse in a מקוה and be sprinkled with the מי חטאת to purify them from their ספק טומאה. The reason for this stringency is – פן יבואו לידי טומאה ודאי אם יגעו שניהם בככר אחד – Lest it will result in a certain טומאה, if for instance they will both touch the same loaf of bread. The loaf will be certainly טמא, for one of these two are certainly טמא – לכך אומר להו זילו טבילו דהא נהרא קמייכו – Therefore in order to prevent this ודאי טומאה from happening, the בי״ד says to the two of them, ‘go be טובל [and additionally since he is טמא מספק there is no reason not to be טובל] for the river is before you’; there is no need to perpetuate the ספק טומאה which can turn into a ודאי טומאה. However regarding the טהרות there is no option of טבילה; if they are טמא they need to be burnt. תוספות offers an alternate explanation why the משנה discusses the טהרות and not the people: ועוד דמשום דבעי למתני סיפא הזה וטבל טהור הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות – And furthermore because the תנא of the משנה wanted that the case in the סיפא (משנה ה׳, our משנה of ב׳ שבילין) should be like the case of the [רישא (משנה ג׳)], which is: ‘he was sprinkled with the מי חטאת, and immersed himself in a מקוה and became טהור (he is now טהור even if he initially took the טמא road), then he went in the second path and touched other טהרות, these second טהרות are טהורות, the משנה continues – ואם קיימות הראשונים אלו ואלו תלויות – And if the first טהרות that he touched, still exist (they were not eaten), both the first and second טהרות are ‘hanging’; they are טמאין מספק – ואם לא טהר בינתים הראשונות תלויות והשניות ישרפו: And if he did not immerse himself between the first and second touching the first טהרות are תלויות and the second טהרות need to be burnt. SUMMARY The משנה discusses the טהרות instead of the person because the טהרות do not have the option of טבילה, or because the previous משנה was discussing the טהרות. THINKING IT OVER Why is it that (in the first case) where נאכלו הראשנות the שניות are טהור (even though there is the possibility that the second road was טמא), and in the other two cases the ראשונות are תלויות (even though there is the possibility that the first road was טהור)?

    ואם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות And if one asked for himself and one for himself they are טהורות OVERVIEW The משנה (which the גמרא cites here) states a case where there were two roads, of which one was טמא, and two people traveled, one on each of these roads, and afterwards they touched טהרות, and the משנה rules that if they each came separately to inquire as the their status and that of the טהרות, the טהרות are טהורות. Our תוספות qualifies this ruling. ------------------------– לא שיאכלם אדם אחד דאם כן יאכל ודאי טומאה – When the משנה stated that the טהרות are טהורות, it did not mean that one person may eat both sets of טהרות, for if he will indeed eat them both, he will certainly eat טהרות which are טמא, which is certainly forbidden, but rather the משנה means that separate people may eat each set of טהרות. – תוספות proves his point: דהכי אמרינן בשבועות בפרק ב׳ (דף יט, א) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב – For this is what the ברייתא states in the second פרק of מסכת שבועות, ‘he went on the first road and did not enter the ביהמ״ק afterwards, and then we went on the second road and entered into the ביהמ״ק he is חייב’ for entering the מקדש בטומאה – דטמא הוא ממה נפשך: Because he is טמא in any event (either by traveling on the first road or on the second road). SUMMARY In a case where each one asked separately and we rule that the two טהרות are טהור that is only for two different people but not for the same person. THINKING IT OVER 1. Why is it that both the מהרש״ל and מהרש״א are of the opinion that תוספות proof cannot be from the רישא which תוספות actually quotes? 2. Why did not תוספות bring proof (that one person may not eat both טהרות) from the ruling (in this same משנה) that if they asked simultaneously everything is טמא; one person eating both טהרות is seemingly the same as נשאלו בב״א?! Similarly תוספות could have brought proof from the משנה in טהרות (cited in the previous תוס׳ ד״ה והלך) that by ב׳ שבילין and one person if he was not מטהר in between, the טהרות are טמאות.

    בבא לישאל עליו ועל חברו When he came to ask about himself and his friend OVERVIEW The גמרא cited the משנה of שני שבילין וכו׳ in an attempt to resolve the query of ר׳ ירמיה, what is the ruling if the מחבואה can only hold one כהנת, are all of them מותרות לכהונה or not. רש״י and תוספות disagree as to how this resolution was made. The גמרא first establishes that the מחלוקת between ר׳ יהודה ור׳ יוסי is where one of the two people who walked on the שביל, came to ask regarding his status and his friend’s (who walked on the other שביל) status. תוספות clarifies what this means. -----------------------– אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם מודו כולי עלמא דטמאות – One cannot explain that the meaning of בא לישאל עליו ועל חבירו means that he asked simultaneously about the status of both of them, for in that case all will agree (even ר׳ יהודה) that the טהרות are טמאות, and we know this – מכל שכן דבאו לישאל שניהם בבת אחת – With an obvious certainty from the case of where they both came to ask simultaneously, where we rule that they are טמא – אלא מיירי ששאל על עצמו וטהרוהו ואחר כך בא לישאל על חבירו – But rather the case of בא לישאל עליו ועל חבירו is discussing a situation where he first asked regarding himself and בי״ד pronounced him טהור (since it is a ספק), and afterwards the same person approached to the same בי״ד to ask regarding his friend, this is the case in which ר׳ יהודה ור׳ יוסי argue – דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם במעמד אחד – Where one master (ר׳ יוסי) compares it to a simultaneous question (where they are טמאות), since he asked for both of them in one hearing – ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטיהרוהו קודם – And the other master (ר׳ יהודה) compares it to a case of one after the other, since they already pronounced him טהור, so in this case as well they are both טהור – תוספות continues with the concluding resolution of the גמרא regarding the איבעיא – והכא נמי כיון דשרו לכולהו כבת אחת דמי – And here too (by the מחבואה) since we are considering permitting all of the כהנות, it is like a simultaneous situation and they should all be אסורות לכהונה, for it is an inherent self-contradiction to say that they are all טהורות when there was place for only one כהנת in the מחבואה – תוספות anticipates a difficulty with the comparison from מחבואה to שבילין – אף על פי שאין בא לפנינו אלא על אחת – Even though only one woman is coming before us to inquire on her status alone, so how can we compare this to the בת אחת by שבילין where he is asking about both of them – תוספות replies: מכל מקום הדבר ידוע לכל שהרבה כהנות היו והוי כאילו בא לישאל על כולם בבת אחת – Nevertheless it is comparable, for it is common knowledge that there were many כהנות in the city and when this woman is asking about herself, it is as if she is asking about all the woman simultaneously (it is like the case which תוספות negated in the beginning where he is asking about both of them where it is surely טמאות) - והכא מודו כולי עלמא – So in this case where the inquiry includes all the כהנות, everyone admits (even ר׳ יהודה) that they are אסורות לכהונה, because it is like the case which תוספות negated in the beginning where he is asking about both of them simultaneously, where they are surely טמא. תוספות negates פרש״י: ובחנם דחק בקונטרס לפרש כרבי יוסי: And it was for naught that רש״י awkwardly explained that they are אסורות since the הלכה is like ר׳ יוסי, since in this case even ר׳ יהודה is מודה that כולן אסורות. SUMMARY The meaning of בא לישאל עליו ועל חבירו is that he is asking consecutively in one מעמד בי״ד first about himself and after he is told that he is טהור, he asks about his friend. However if he asks simultaneously about the two of them, everyone agrees that they are טמא, and similarly by כהנות it is assumed that the question of one כהנת will affect all the כהנות, and therefore all of them are אסורות according to everyone. THINKING IT OVER What would be the ruling according to ר׳ יוסי in the case of בבא לישאל עליו ועל חבירו (and as תוספות says במעמד אחד), after they were מטהר the שואל initially; now that they cannot be מטהר the second one since it is like בב״א, will the בי״ד change its ruling and be מטמא the שואל?

    Tosafot on Ketubot 27a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה, לא, הורהנה שאני כלומר, ובהורהנה בעינן עדים ובלא עדים אסירא.

    היכי דמי על ידי נפשות, אמר רב, כגון נשי דגנבי כלומר, שאין המלך מקפיד על נשיהם. ולוי אמר, כגון אשתו של בן דינאי, כלומר: שהיה ליסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו דאז אין המלך מקפיד על אשתו, הא בנשי דגנבי לא, דמקפיד הוא על אשתו ויראין הם לאונסה, כיון שלא נתיחדה מדעת מה שאין כן בנתייחדה מדעת עצמה.

    בשעת שלום חביות פתוחות אסורות אפילו בהנאה, סתומות מותרות אפילו בשתיה.

    כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת פירש רש"י מתניתין דע"ז (עא, א) בכרכום של אותה מלכות, דכיון שכבשה המלך למדינה מפקיד פקידיו לשמור אנשי העיר ולהוציא חיילותיו לפי שאינו רוצה לאבד ולהחריב עירו, ולפיכך אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול. ומתניתין דפרקין בכרכום של מלכות אחרת ששוטף את הכל, ואין המלך מקפיד על נשיהם ועל ממונם כי אם לשלול שלל ולהם יש פנאי לנסך ולבעול, ואקשינן וכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו, כלומר: נשמט ונחבא אחד מן החיילות ונשאר שם, או שנכנס בחשאי ובעל, לפי שיצרן מתגבר, ואוקימנא במשמרות רואות זו את זו ושומרות שלא ישאר איש, ולא נכנס שם אדם, וכדמהדר לקרתא שושילתא וכלבא וגזא ואווזא. ואינו מחוור, חדא, דהא כיון שהמלך מקפיד עליהם האיך חוששין להן, והלא אף באשה שנחבשה על ידי גויים לא חששו אלא בנחבשה על ידי נפשות ובנגמר דינו להריגה כאשתו של בן דינאי, הא לאו הכי שריא, לפי שיראין מלאונסה מפני אימת המלך, כל שכן באלו שאינן נחבשות על ידיהן שאין חוששין להם, ועוד, דהיאך תולין להחמיר, והרי אמרינן לקמן (בסוגיין): דאם יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן, דאלמא תולין בהן להקל, כל שכן באלו שכל העיר להן כמחבואה, מפני שאין אדם יכול ליכנס שם אלא כגנב. ועוד קשיא לי, מאי קאמר בדמהדר לקרתא שולשילתא וכלבא, דהא תינח בעיר שהעיר במצור, כשכבשוה והכל נכנסין שם שולשילתא וכלבא ואווזא מאי קא עבדי, ודוחק הוא לומר, בשכובשה אין מניחין ליכנס לה אלא מעט אנשים ידועים, והשאר אין נכנסים ואין חוששין לנכנסים. ור"ח ז"ל פירש מתניתין: דהכא בכרכום של אותה מלכות שיש להם פנאי לנסך ולבעול שאין רודף אחריהם, ומתניתין דע"ז בכרכום של מלכות אחרת שבאו בגבולם ויש עליהם אימת אוייב, ואינם אלא כליסטים שוטפים ועוברים ואין להם פנאי כלל לא לבעול ולא לנסך. ואקשינן, כרקום של אותה מלכות נמי נתלה להקל דאי אפשר דלא משתמטא חדא מנייהו, כלומר, מנשי העיר כשהאויב נכנס מצד זה הן בורחות מצד אחר, או בעוד המצור על העיר מתגנבות ובורחות מן העיר, והרי זה כמחבואה שמצלת על כולן. ומשני, כגון דמהדר לה למתא שושלתא, ולפיכך אי אפשר לברוח מהן. וכן מפורש בירושלמי (בפירקין ה"ט), דגרסינן התם איזוהי כרכום רבי אבא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושושלאות וכלבים ואווזות ותרנגולין, ואטריגות מקיפות את העיר וכו', מעשה היה וברחה משם סומא אחת. היה שם פרצה אחת מצלת את הכל. ר' זעירא ר' אבא בר זבדא ר' יצחק חקולא בשם ר' יודן נשיא ובלבד כרקום של אותה מלכות, אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הוא, כלומר: שאין לו פנאי לבעול לפי שהוא ירא ואינו יכול להתעכב לנסך או לבעול. ומכל מקום לענין פסקא אנן כרב מרי קיי"ל דלא חלק בין כרקום לכרקום, וכאן וכאן אין להם פנאי לנסך ולבעול. אף על גב דלא הדרא למתא כלום, דשמא יש להן אימת הגייסות ואינן בורחות. ותדע לך דבפרק השוכר בע"ז (עא, א) רמי להו למתניתין אהדדי, מפרקינן להו כדרב מארי ולא חשו להם להני פירוקי אחריני דהכא, וכן נראית דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט שני הסוגיות שבכאן ושבפרק השוכר ולא כתב אלא משנתינו כצורתה.

    יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן ואפילו אינה מחזקת אלא אחת תלינן להקל, דאף על גב דאיבעיא לן ולא ספיקא דרבנן היא ולהקל. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל, ואפילו אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאמרינן מה לי לשקר אי בעי אמרה נחבאתי.

    Rashba on Ketubot 27a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    הורהנה אין נחבשה לא פירש רש"י ז"ל הורהנה דמדעת נתמשכנה וכיון שהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של נכרים בדיניהם ומשום הכי בעינן עדים שלא נסתרה אבל נחבשה דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים והואיל וע"י ממון פירוש לפי' דקס"ד השתא דלהכי טרח למיתנייהו הורהנה לאשמעינן האי הפרשה וליכא הפרשה בין הורהנה ונחבשה אלא כשהגיע זמן ולא פדאה חמירא מנחבשה ויפה כיון ז"ל. היכי דמי ע"י נפשות אמר רב כגון נשי דגנבי שבעליהם נתלין ודרך המושל להפקיר נשיהם ובניהם:

    ולוי אמר כגון אשתו שבן דונאי ורוצח היה ואלעזר שמו כדאיתא בפרק עגלה ערופה אבל נשי דגנבי ממון לא מפקיר ואיכא למידק דהא בפרק קמא דע"ז איכא חד לישנא דמשמע דסברי להו דכל שנתיחדה עם הכותי במקום דליכא הפסד ממון אסורה לבעלה כהן אפילו בדיעבד וא"כ אמאי שריא הכא בנשי דגנבי ואפי' באשתו של בן דונאי שלא נגמר דינו להריגה מי עדיפא מההיא דליכא חבישה ולא שום הורהנה ואסורה לבעלה מיהת בשלמא לפירוש רש"י ז"ל ל"פ דכולה סיפא באשת איש מיירי וי"ל כל שנתייחד מדעת עצמה עם הכותי אית לן למיחוש טפי דאלו בנחבשה ע"י מושל מרת' מפני המושל שהיא צווחת למושל ואימת מושל חמירא להו מהפסד ממון:

    ואמר חזקי' והוא שנגמר דינו להריגה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא נגמר דינו להריגה יש שפירש דר"י וחזקיה על מתניתן אמרוה ומיהו חזקיה סבר כרב דמוקי מתניתן בנשי דגנבי ולהכי בעי נגמר דינו להריגה ור"י סבר כלוי ולהכי לא בעי נגמר דינו להריגה דא"כ הוי להו למימר דהוי בפלוגתא לכך יש לפרש דלכ"ע פליגי דחזקיה סבר דאפילו באשתו של בן דונאי מרתת מפני אימת מושל עד שיהא נגמר דינו להריגה ור"י אמר אפילו למאן דמפרש מתניתן בנשי דגנבי כיון דמפקרא מושל נשיהם להכי לא בעינן נגמר דינו והלכתא כרב וחזקיה ורבי יוחנן הלכה כחזקיהו דרביה דרבי יוחנן הוה:

    מתני' עיר שכבשוה כרכום כל כהנות הנמצאות בתוכה פסולות פי' כהנות לאו דוקא נשי כהנים ה"ה דכולי נשי דעלמא פסולות לכהונה ולרבותא נקט נשי דכהני דאפ"ה מפקינן ליה כדפרישית לעיל:

    אם יש להם עדים ואפילו עבד ואפילו שפחה ויש שפירש דוקא עבד ושפחה דליכא אלא פסולי יוחסין לעדות אבל גזלן וכיוצא בו פסולים לעדות זו כשם שפסולים לעדות אשה שמת בעלה כיון דשרינן להו בהוראה אחד בנשאל עליו ועל חבירו ביחד דהוי כבת אחת דמי:

    הכי השתא דהתם ודאי איכא טומאה בחד מיניה הכא מי יימר דאטמי והא לישנא מוכח דבקושטא אמרינן הכי ולא בדרך יחוס וא"כ פשיטא ליה בעיא דהא אפילו אינה מחזקת אלא אחד מצלת על כולן דבשבוי' הקילו דהשתא אתי שפיר בעיא דרב אשי דבסמוך עבדי לה תלמודא כמגו במקום עדים והיינו ודאי משום דאין מחזקת אלא א' דמכספת לה שהיא לבדה נחבאו' שם דאי במחזקת מיעוטם של מיעוטם הא לא כסיפא לומר שנחבאת והכי מדמו לה למגו במקום עדים וש"מ שאלו אמרה נחבאתי מהימנא או דלמא לא אמרי' מה לי לשקר כי האי דטענה נחבאתי אינה ברורה כל כך והיינו דאמרי' מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי' ואע"ג דלא דמי ליה מ"מ קס"ד כיון שהוא סבירא לי' דריעי טענותא לומר לפני בית דין שנחבאתי הא' לבדה אע"פ ששורת הדין שהיא נאמנת בכך מ"מ אין לנו לומר בזה מה לי לשקר דאיהי סברה דאי אמרה נחבאתי לא מהימן ואין לנו לומר מגו אלא כשהיה יכול לטעון טענה אחרת שהאמינהו ב"ד ושיהיה נראות לב"ד לטעון ההיא היתה ברורה לו:

    Ritva on Ketubot 27a · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Munkatch, 1908. · Public Domain

    Meiri

    דין זה שביארנו בנחבשה הוא הדין בהורהנה ופירוש נחבשה הוא שנתמשכנה שלא לדעת והורהנה הוא שנתמשכנה לדעת בעלים עד שיפרעו ואפילו קבע זמן לחליטתה והגיע הזמן כל שעל ידי ממון מותרת אלא אם כן ידם תקפה כמו שביארנו בנחבשה שאין שום חלוק בין נחבשה להורהנה:

    בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום אלא שמכל מקום הם רשאים לאכול ולשתות מבני העיר חביות פתוחות שנמצאו הם אצלם אסורות ודאי נגעו סתומות מותרות שאם נגעו ופתחו ודאי לא חזרום וסתמום שהרי אינם מתיראים בכך בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות שאין להם פנאי לנסך ואע"פ שבמשנתנו אמרו שכל כהנות שבתוכה פסולות אינו דומה שאע"פ שלנסך אין פנאי לבעול יש פנאי מפני שיצרו תוקפו ואין חלוק בין גדוד של אותה מלכות לשל מלכות אחרת כלל ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שלענין יין נסך אין חלוק בין גדוד של אותה מלכות לשל מלכות אחרת ומותרות בכל ענין אבל בכהנות אע"פ שאמרו לבעול יש פנאי דוקא בגדוד של אותה מלכות כגון שמרדה בו והקיפה ונמצא שמשכבשה אינם יראים אבל גדוד של מלכות אחרת ששטף ועבר אף לבעול אין פנאי ולדעת זה נראה במה שאמר ר' יצחק כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת שאינה חוזרת על זו של יין נסך כלל שביין נסך בשום גדוד שבעולם אין פונין לנסך ואין חלוקה זו אלא בכהנות כלומר משנתנו בכרקום של אותה מלכות ומה שאתה סובר לדון בה מכח זו של יין נסך להכשיר הוא בכרקום של מלכות אחרת ואף בשל אותה מלכות שאתה פוסל דוקא בשאי אפשר שתמלט אשה בלא ראייתם כגון שהוקפה העיר מכל רוחותיה בשלשלאות או שהקיפוה כלבים ועצים להרעיש ולהשמיע לבני כרקום כל היוצא דרך שם או שהקיפוה כלבים ואווזים לסבה זו גם כן אבל כל שהיה אפשר שתמלט אחת בלא ראייתם כלן טהורות שהרי יכולה כל אחת מהן לומר נמלטתי ומתוך כך כשאומרת לא נמלטתי ולא נטמאתי נאמנת וגירסת הספרים לשיטה זו כרקום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מיניהו ופירשוה דמיהדר למתא שושלתא וכלבא וכו':

    וכן לענין סוגיא יש גורסין פליגי בה ר' יהודה נשיאה ורבנן חד אמר לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי ולא קשיא ליה כלומר שאינו מחלק כלל בין כרקום לכרקום אלא על כל פנים לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי וחד משני כאן בכרקום וכו' וקשיא ליה ואיני מבין שהרי אף לטעם לבעול יש פנאי היה ראוי להקשות כן אלא שאנו גורסין חד אמר כאן בכרקום וכו' ולא קשיא ליה מפני שלדעתו אין הבריחה בעיר המוקפת מצוייה עד שנקל בה בספק זה ובמחבואה אחת הוא שאמרוה מפני שהדבר מצוי להסתר בתוך העיר וחד אמר כאן בכרקום וכו' וקשיא ליה מפני שלדעתו הבריחה מצויה יותר מן המחבואות ומכל מקום הלכה שאיפשרות הבריחה מצלת כמו שביארנו ויש בסוגיא זו נסחאות ובלבול פירושים לקצת מפרשים ואין צורך לכתבם:

    עיר שכבשה כרקום שהזכרנו כל שהיתה שם מחבואה אחת מצלת את כלן שתולין בהן שנחבאו ואפילו לא היתה מחזקת אלא אשה אחת כלן טהורות שכל אחת ואחת תולין בה ואע"פ שבשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות שאע"פ שאם באו לישאל זה אחר זה או אף שבא אחד לישאל עליו ועל חבירו טהורים מכל מקום כל שבאו לישאל בבת אחת טמאים וזה כבאו לישאל בבת אחת הוא שהרי אתה רוצה להכשיר את כלם בבת אחת התם הוא שבודאי איכא טומאה אבל זו עקר הטומאה בספק ולא עוד אלא שאף הדבר נראה יותר כבא לישאל עליו ועל חבירו שאף בשני שבילין טהור ואפילו אמרה אחת מהן לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת וכן אם אמרו כלן כן נאמנות שמתוך שיכולה לומר נחבאתי כשאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת ואע"פ שיש עדים שנשבית עידי שבויה אינם כעידי טומאה עד שנאמר בה מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אלא חששא הוא ומה לי לשקר במקום חששא אמרינן הא כל שאומרת לא נחבאתי ואינה אומרת לא נטמאתי טמאה:

    Meiri on Ketubot 27a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה כאן בכרכום כו' חדא דפריך ניתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא כו' עכ"ל וק"ק כיון דאההיא דע"ז פריך כמ"ש התוס' גופיה לפרש"י אימא שפיר פריך נתלי לחומרא וגבי מחבואה דתלינן לקולא היינו משום דבשבויה הקילו כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב דהא לא קשיא ליה לתלמודא מעיקרא אהא דשרי בע"ז אלא מכח הך דהכא גבי שבויה וכיון דבשבויה לא נתלי לחומרא לא שייך למפרך אההיא דע"ז למתלי לחומרא ודו"ק:

    בד"ה והלך באחד מהן כו' דבעי למתני סיפא כרישא הזה וטבל טהור כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה ואם נשאל כו' לא שיאכלם אדם אחד דא"כ כו' ונכנס חייב דטמא הוא ממ"נ עכ"ל עיין בזה במהרש"ל שכתב שהתוס' הביאו ראיה מהא דפריך התם אר"ש דפוטר כו' ע"ש והוא רחוק ודחוק שיסמכו בקושייתם אדר"ש דפליג ואפרכת התלמודא שם ואין זה אלא דברי נביאות אבל הנראה דודאי מהא שהביאו דהלך בראשון ולא נכנס כו' ודאי דליכא ראיה כלל דהתם אכניסה שניה לחוד דהיה ודאי טמא הוא דחייב ממ"נ ודומה ממש לגבי טהרות דתנן ואם לא טהר בינתים כו' השניות ישרפו משא"כ הכא באדם אחד שאוכל משניהם בזה אחר זה אע"ג דממ"נ אכל דבר טמא מ"מ בכל פעם שאוכל איכא למיתלי בטהור אבל עיקר הראיה חסר מדבריהם דקתני התם בסיפא דהך ברייתא ג"כ בדברי ת"ק הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב אע"ג דאכל חדא כניסה לחודא איכא למימר דטהור היה אלא דממ"נ חייב והוא דומה ממש לאדם אחד שאכל משניהם דבכל חדא מנייהו איכא למימר בטהור אלא דממ"נ טמא זה נ"ל ברור בלי גמגום וק"ל:

    Chidushei Halachot on Ketubot 27a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה לא הורהנה שאני כלומר ובהורהנה בעינן עדים ובלא עדים אסורה. הרשב"א ז"ל. וכתוב בשיטה ישנה מאי לאו הורהנה וכו' נראה דהורהנה נמי אינה אסורה אלא לכהן מדלא משני הורהנה הוא דאסורה לישראל אבל נחבשה לישראל אינה אסורה הא לכהן אסורה וכן משמע מלישנא בתרא דאיכא דרמי לה מרמי דדין נחבשה והורהנה שוה והלכתא כההוא לישנא. ע"כ: איכא דרמי לה מרמי וכו' ואיכא למידק אמאי לא משני דשאני הורהנה מנחבשה ויש לתרץ דמאן דרמי סבר דליכא למפלג בהכי דאם כן במתני' לפלוג וליתני בדידה ואמאי קתני על ידי נפשות אסורה לבעלה השתא כיון דאפילו הורהנה אסורה כל שכן ע"י נפשות ואין להקשות בין אשינויא דר' שמואל בר רב יצחק דהא קא משמע לן דאפי' יד ישראל תקיפה על אומות העולם ע"י נפשות אסורה וליתא דהא מצינן לשנויי דנחבשה מותרת אפילו לכהונה והורהנה אינה אסורה אלא לכהן ועל ידי נפשות אסורה אפילו לישראל אלא הנכון דמאן דרמי לה מרמא משמע ליה דנחבשה והורהנה שוין הן וכמ"ש בשיטה ישנה וכדכתבינן בסמוך כנ"ל:

    ה"ג רש"י ז"ל אמר רב הני נשי וכו' ומ"ה פי' במתני' על ידי נפשות שהיתה נדונית למות מיהו ברוב הספרים גרסינן היכי דמי על ידי נפשות אמר רב כגון אשתו של בן דינאי רוצח היה ואלעזר שמו כדאיתא בפרק עגלה ערופה אבל נשי דגנבי ממון לא מפקרי ואיכא למידק דהא בפרק קמא דע"ז [כג א'] איכא חד לישנא דמשמע דסבירי להו דכל שנתיחדה עם הגוי במקום דליכא [הפסד ממון אסורה לבעלה כהן אפי' בדיעבד וא"כ אמאי שרינן הכא בנשי דגנבי ואפי' באשתו של בן דינאי כשלא נגמר דינו להריגה] מי עדיפא מההיא דליכא שום חבישה ושום הרהנה ואסירא לבעלה כהן מיהת ובשלמא לפרש"י ז"ל לא קשיא דכלה סיפא באשת ישראל מיירי ויש לומר דכל שנתיחדה מדעת עצמה עם הגוי אית לן למיחש טפי דאילו בנחבשה על ידי מלכות מרתתי שתהא צווחת למלכות ואימת מלכות חמירא להו מהפסד ממון. ע"כ. [הריטב"א ז"ל:] וז"ל הרשב"א ז"ל היכי דמי על ידי נפשות אמר רב כגון נשי דגנבי כלומר שאין המלך מקפיד על נשיהן ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי שהיה לסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו להריגה דאז אין המלך מקפיד על אשתו הא בנשי דגנבי לא דמקפיד הוא על אשתו ויראין הן לאונסה כיון שלא נתיחדה מדעת עצמה משא"כ בנתיחדה מדעת עצמה. ע"כ: אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא נגמר דינן להריגה יש שפירשו דרבי יוחנן וחזקיה על מתני' אמרוה ומיהו חזקיה סבר דרב דמוקי מתני' בנשי דגנבי ובהכי בעי נגמר דינן להריגה ורבי יוחנן סבר כלוי ולהכי לא בעי שנגמר דינן להריגה ולא נהירא דאם כן הוה לן למימר דהויא בפלוגתא לכך יש לפרש דלכ"ע פליגי דחזקיה סבר דאפי' באשתו של בן דינאי מרתתי מאימת מלכות עד שיהא דינו נגמר להריגה ורבי יוחנן אמר דאפילו למאן דמפרש מתני' בנשי דגנבי כיון דס"ל דמפקיר מלכותא נשיהם בהכי לא בעינן נגמר דינן להריגה. והלכתא כרב וחזקיה דרב ולוי הלכתא כרב וחזקיה ורבי יוחנן הילכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוה. הריטב"א ז"ל: מתניתין עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות פי' כהנות לאו דוקא אלא נשי כהנים וה"ה דכולהו נשי דעלמא פסולות לכהונה ולרבותא נקט נשי כהנים דאפי' בהכי מפקינן להו מגברייהו וכדאמרינן לעיל. הריטב"א ז"ל: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות הוא הדין דהוה מצי למתני כל הנשים שנמצאו בתוכה פסולות לכהונה אלא תנא כהנות דמפסלן בתרי פסולי פסול כהונה ופסולא דגופייהו שנאסרות לכהונה ונפסלות מלאכול בתרומה. ע"כ:

    ואם יש להן עדים אפילו עבד וכו' יש שפירשו דדוקא עבד ושפחה דליכא אלא פסול יוחסין לעדות אבל גזלן וכיוצא בו פסולין לעדות זו כשם שפסולין לעדות אשה שמת בעלה שלא התירו בה אלא גזלן דדבריהם כדאיתא ביבמות ונראין דבריהם. הריטב"א ז"ל:

    גמרא אמר רב מארי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי רבי יצחק בן אלעזר אמר משמיה דחזקיה כאן בכרכום וכו'. פרש"י ז"ל רבי יצחק בן אלעזר אמר אף בבעילה פעמים שהן מותרות כאן בכרכום [וכו'] נראה מדבריו ז"ל דמודה רבי יצחק דלנסך אין פנאי לעולם כדפריק רב מארי אבל בבעילה פעמים שהן מותרות שאף לבעול אין פנאי והא דאמרי' כאן וכאן לאו דוקא דלא אתי לתרוצי מתני' דהכא עם מתניתא דיין נסך דמתנית' דיין נסך הא איפרקא לה שפיר בכל כרכום שבעולם אלא לישנא בעלמא קאמר כאן וכאן אמתני' דפסלות כהונה קאי שיש לחלק בה בין כרכום לכרכום ויפה כיון רבינו ז"ל והכין מוכחא סוגין בהדיא כדבעינן למימר וכן מוכיח בירושלמי. הריטב"א ז"ל:

    כאן בכרכום של אותה מלכות פירש"י ז"ל כרכום של אותה מלכות שבו דלא אתעבידא בהו איסורא לפי שאינו רוצה להשחית את בני העיר אלא כשכובש עיר סמוך לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד ואקשינן וכרכום של אותה מלכות נמי אי איפשר דלא משתמיט חד מנייהו כלומר ובעיל ולא מחוור לן האי פירושא דמשום דילמא בעיל חד מנייהו ליכא למסרינהו לכולהו דהא אמרינן לקמן אין שם אלא מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן אלמא לקולא תלינן ואיבעיא לן נמי אינה מחזקת אלא אחת מהו מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הך כל שכן הכא דאי ליכא אלא חד דאיכא למיחש לאיסורא דמספיקא לא חיישינן להו ואפילו אליבא דמאן דלא קשיא ליה ולא מידי דלא חייש למעקר דאיניש יחידאה לא ניחא דכ"ע מודו ודאי דמשום ספק איניש יחידאה לא אסרינן להו לכולהו וסוגין מוכחא כדכתיבנא ועוד דסוגיא דפירוקיה קשיא ליה דהוה ליה למימר אי אפשר דלא לשתמיט חד מנייהו ומנסך דההיא מתני' דע"ג הוא דמוקים בכרכום של אותה מלכות ולשון רש"י נראה בפירושיו דרבי יצחק בן אלעזר ביש פנאי לבעול בלבד הוא שחילק בין כרכום לכרכום ולא פליג בניסוך ובמסכת ע"ג לא מייתי בגמרא אלא דרב מארי ומ"מ לא דייק ליה דקאמרינן כאן וכאן ולא קאמר לא שנו ועוד רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה קדים לרב מארי טפי ולא קאי עליה ובתוספות הקשו דאנן לפי שאין פנאי קאמרי' ולא משום דחייש עליה וזו אינה קושיא דאין פנאי משום שיראין להשחית ויוצאין משם אלא שאין הפירוש נכון ונראין דברי רבי חננאל ז"ל שפי' בכרכום של אותה מלכות אסורין דלבם בטוח שלא יבא אחריהם רודף ויש להם פנאי לנסך וגם לבעול אבל כרכום של מלכות אחרת שיבאו בגבולם אין להם פנאי ואקשי' כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקאן מינייהו לקולא קא אמרינן פי' לפירושו דכי נתפסה העיר דרכן לברוח, אויבים נכנסין מכאן והן בורחים מצד אחר וכיון דערקי מינייהו ליתלי לקולא כי היכי דתלינן במחבואה אחת וכ"ת הא לא דמיא אלא לאינה מחזקת אלא אחת איברא כיון דאיכא למימר טובא ערקאן מינייהו למחזקת רובן דמיא ומשתריין כלהו ומפרקינן במשמרות רואות ואקשינן אי אפשר דלא ניימי בליליא כשהעיר במצור ובורחין והיאך אתה אוסר כל הכהנות שבעיר לא היה לנו לאסור אלא אותן שיש עדים שהיו שם בשעת כבוש והיינו שבויות וכן מפורש בירושלמי איזהו כרכום רבי בא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושלשלאות וכלבים ואווזות וכו'. מקיפין את העיר וכו' מעשה היה וברחה משם סומא אחת היה שם פרצה אחת מצלת את הכל רבי זעירא בר אבא בר זבדא ר"י מקולא בשם רבי יודן נשיא ובלבד כרכום של אותה מלכות אבל כרכום של מלכות אחרת כלסטים הוא פי' שאין לו פנאי לבעול אלא כלסטים בעלמא שאינו יכול להתעכב ולבעול וזה מפורש בדברי ר"ח ז"ל ומ"מ אנן כרב מארי קי"ל דבמסכת ע"ג נמי רמינן הני מתני' אהדדי ומפרקי' להו כדרב מארי ולא מסיימי התם הני פירוקי אחריני הלכך בין של אותה מלכות בין של מלכות אחרת בכל ענין אסורות ואף על גב דלא הדרא למתא כלום לא תלינן בשמא נשמטה וערקה משם כמאן דלא קשה לה ולא מידי ולפיכך השמיטן רבי' הגדול ז"ל מכאן החמי' בכהנות והקל ביין נסך וכן בדין. הרמב"ן ז"ל:

    וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו כאן בכרכום וכו' פרש"י ז"ל משנתינו בכרכום של מלכות אחרת שכיון שכן אין המלכות מקפיד עליהם לפי שאינו סבור שתעמוד בידו אחר שהיא מלכות אחרת והן רשאין להפקיר הכל כפי מה שירצו אבל מתני' דהתם בכרכום של אותה מלכות ולזה אינו רוצה להשחית את העיר אלא לכובשה בידו להיותם לו לעבדים ולפיכך אמרו שהם מותרות לפי שאין פנאי לנסך מפני פחד המלכות שאין רוצה להזיק העם שבתוכה וגריס ובכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ובעל כלומר אעפ"י שלא ניתנה רשות לכל לחבל אי אפשר שלא נשמט אחד מהם ובעל ומהדרינן כשיש משמרות וכו' וכדמהדרא לה למתא שולשליתא וכו' ואין זה הפירוש נכון דמאי האי דנקט אי איפשר דלא משתמיט חד מינייהו [ובעיל א"א דלא משתמיט חד מינייהו] ומנסך הוה ליה למימר דהא מתני' דהתם דיין נסך הוא דאוקימנא ביין נסך ולהאי חששא ודאי לא משתריין פירוקא דמשמרות דהא חזינן להו לחביות סתומות דנפתחו וכיון שכן כשם שנפתחו ולא הרגישו משמרות כך אפשר לנסך ומדברי רש"י ז"ל נראה דרבי יצחק בן אלעזר לאו לאפלוגי אדרב מארי אתא דודאי אית לה הפרשא דרב מארי בין לנסך ולבעול אלא לאפלוגי בלבעול גופיה למימר דשני לן בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת ואכתי ליתיה להאי פירושא דאם כן מאי האי דמקשה אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו וכו' והא לקמן אמרינן דאין שם אלא מחבואה אחת וכו' ותו דשינויא לא סליק שפיר דמפרקינן במשמרות שאין דרך במשמרות אלא סביבות העיר על כל מבוי ומבוי ועל כל בית וליהוי נמי בכל דוכתא ודוכתא שולשילתא וכלבא ואווזא ולישנא נמי מוכח דלאו בתוך העיר קאמרינן אלא סביבותיה קאמר דמהדר לה אבל הנכון כמו שפי' ר"ח דבכרכום של אותה מלכות מיתסרן וכו' וכן מוכיח בירושלמי וכו'. ולענין הלכתא פסק הרי"ף ז"ל כרב מארי וטעמיה משום דרמינן לה להא התם במסכת ע"ג ומפרקינן לה כדרב מארי ולא מייתינן לה לאידך משמע דס"ל דר' יצחק בן אלעזר ורב מארי פליגי דלרבי יצחק לא שני לן בין לנסך ולבעול ותמוהי' דבריו כיון שכן היכי דחי לה להא דר' יצחק מקמי דרב מארי והא רב יהודה ושמואל ולוי ורבי יהודה נשיאה ורבנן כלהו אית להו כר' יצחק לפיכך [נראה דר' יצחק וודאי לא פליג אדר' מרי דמודה ר"י דשני לן בהו בטעמא דאמ' דאיכא היפרישא בין ניסוך ולבעול] דלנסך אין פנאי לעולם אפי' בכרכום של אותה מלכות ומתני' דהתם בין בכרכום של מלכות אחרת בין בכרכום של אותה מלכות אלא רבי יצחק אלבעול קאי ובהא פליגא אדרב מארי דרב מארי סבר דלעולם לנסך אין פנאי ולבעול יש פנאי לעולם אפי' בכרכום של מלכות אחרת [ור"י וודאי פליגא אהא למימרא דכי אמרי' לבעול יש פנאי ה"מ בכרקום של אותה מלכות אבל בכרקום של מלכות אחרת לא] וכ"ת ור' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה היכי קאי אדרב מארי והא קדים ליה טובא וי"ל דר' יצחק לאו אדרב מארי קאי אלא דר' יצחק אמתני' איתמרא ולמימר דמתני' לא אתיא אלא בכרכום של אותה מלכות והדין הוא דהוה ליה למימר לא שנו דאמתני' קאי והכי נמי משמע לן דרבי יצחק כי אמרה למילתיה לא שנו קאמר ואמתניתין קאי אלא דמאן דמסדר תלמודא אמרה דרב מארי ואמרוה לדרב מעיקרא משום דכרב מארי מפרקן מתני' דהכא ודהתם ובתר הכי אמרינן לה עלה הא דרבי יצחק דאילו איתמרא עלה למימרא דרב מארי אמר דההיא דהתם לענין נסוך ולענין נסוך אין פנאי לעולם והא דהכא לענין כהנות דוקא ומשום דלבעול יש פנאי לעולם והיינו דאתינן עלה הא דרבי יצחק בהאי לישנא דאמר כאן וכאן למימרא דלא תימא דמתני' דהתם לענין נסוך דוקא דאפילו תימא לבעול כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת דמתני' דהתם זימנין דהויא אפי' לענין כהנות בכרכום של מלכות אחרת דלא אמרינן לבעול יש פנאי היינו מתני' בכרכום של אותה מלכות מיהו מתני' דהתם לענין יין נסך אפי' בכרכום של אותה מלכות איתא דלנסך אין פנאי לעולם וקי"ל כרב מארי ואליבא דרבי יצחק בר אלעזר והיינו דלא אייתינן התם אלא לישנא דרב מארי דהתם לא איכפת לן אלא דינא דיין נסך והא איתמר ליה כיון דאמרי' לנסך אין פנאי ולעולם דברי הכל הוא והכא מרווחינן בה בדינא דהכא דשני לן בכהנת בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת והכי מוכח לישנא דירוש' דהא ר' יצחק אמתני' קאי ולא אייתי התם ההיא דיין נסך כלל אלמא דלאו אוקמתא הוא לפירוקא דתרווייהו אלא כדפרישנא וזה נראה נכון. ע"כ:

    וז"ל הריטב"א ז"ל כאן בכרכום של אותה מלכות וכו' פרש"י ז"ל כרכום של אותה מלכות אינו רוצה להשחית וכו' והוא ז"ל גורס וכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו ועוד דכרכום של אותה מלכות בחזקת משומרת היא שהמלך שומרם ומשום חד דמשתמיט ובעיל לית לן למסרינהו לכולהו אדרבה בתר רובא וחזקה אזלינן דהא גבי מחבואה אמרינן שהיא מצלת את כולן ואעפ"י שהן בכרכום שהיא בחזקת איסור ועוד דא"כ מאי האי דפרקינן דמהדר למתא שושילת' וגווזא ואווזי וכלבי דהא מאן דמשתמיט ובעיל בתוך העיר הוא דבעיל ואם כן כי מהדרי למתא מסביבותיה שלשלאות וגווזי מאי הוי לכך פר"ת דבכרכום של אותה מלכות כיון שסמוכין הם למלכותם אינם יראין פן יבאו עליהם אוהבים לסייע לכרכום ההוא וכו' וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם וכו' ומכולהו סוגיא מוכחא דלענין בעילה הוא דמפלגינן בין כרכום לכרכום ולא לענין יין נסך דהא כולהו אוקמתי הכי רהטן והיינו דאפילו לגירסת רש"י ז"ל לא גרסי דילמא משתמיט חד מינייהו ומנסך וכל שכן לאידך גירסא דידן ונראין דבריהם דרבי יצחק ורב מארי לא פליגי אלא דרב מארי לא חש אלא לתרוצי מתני' ורבי יצחק פריש טפי דאפילו בבעילה איכא לפלוגי בין כרכום לכרכום והיינו דהתם במסכת ע"ג דרמינן מתניתין אהדדי כי הכא לא אייתי תלמודא אלא שינוייא דרב מארי בלחוד משום דהתם לא קפדינן אלא לשנויי מתני' דיין נסך דהתם והא אפריקא לה כדרב מארי לדברי הכל אבל הכא דקיימינן במתניתא דבעילה מייתינן נמי פירוקא דרבי יצחק ועייל ודאי דהא ר' יצחק לאו עלה דרב מארי איתמרא דהא כלהו הני אמוראי קדמי לרב מארי טובא אלא דאינהו על מתני' דהכא אמרוה לפרושה ורב אשי דסדר התלמוד אייתי לה על רומיא דרמינן מתני' אהדדי וכן עיקר אבל רבינו אלפסי ז"ל פריק כרב מארי והוא סובר דרב מארי ורבי יצחק פליגי ולא נהירא דאפילו הוו פליגי ליכא למדחי הא דחזקיה ואידך אמוראי דסברי לה כותי' משום דרב מארי גרידא ואי משום דלא מייתי' במסכת ע"ג אלא ההיא דרב מארי הא פרישנא טעמא שפיר הילכך ליתא לדרב מארי ואיתא לדרבי יצחק. ע"כ:

    וז"ל שיטה ישנה כאן בכרכום של אותה מלכות וכו' פרש"י ז"ל מתני' בכרכום של מלכות אחרת שאינם יראים דבר ומשחיתים הכל ומשתהים ויש להן פנאי לבעול ולנסך אבל כרכום של אותה מלכות תכף שכבשו העיר ונכנסו בה המלך מוציא חיילותיו לחוץ ואין להם פנאי לא לבעול ולא לנסך ועומדים בחוץ עד שהמלך משלים להפקיד פקידי העיר ואח"כ הולכים להם ומקשי' כרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ונשאר שם ובועל או כשיצאו לחוץ אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונכנס בעיר ובועל וכן נראה ממאי דמשני במשמרות רואות זו את זו פי' ואין מניחין אותן שבפנים לאותן שבחוץ ליכנס בעיר ותמהני לפירוש זה רב יהודה ושמואל ולוי הי מתני' אתו לתרוצי ולאוקומי במשמרות רואות זו את זו וכד מהדר לה למתא שושילתא וכו' הא לאו הכי לבעול יש פנאי דאי אפשר דלא ערק חד מינייהו מאי דחקין לאוקומי בהכי וה"ה דאין פנאי לבעול י"ל דאי לאו הכי לנסך נמי אמרינן אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ומנסך ולהאי פירושא גרסינן אמר ר' אבא בר זבדא פליגי בה ר' יהודה נשיא' ורבנן חד אמר לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי ולא קשיא ליה ולא מידי וחד אמר וכו' וכן פי' הראב"ד ז"ל. ור"ת ז"ל מצא בנוסחא עתיקא אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו ומפרש כאן בכרכום של אותה מלכות בההיא תנן דיש פנאי לבעול וה"ה דיש פנאי לנסך אבל כרכום של מלכות אחרת אין לו פנאי לא לבעול ולא לנסך שאין לבם בטוח בהם והרי הם ככלב' בלא מאתיה דשב שני לא נבח ומקשי' כרכום של אותה מלכות נמי אמאי אסרינן להו והא אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו ומשתריין כולהו על ידי כך וכדאמרינן אם יש שם מחבואה דאינה מחזקת אלא אחת מצלת ועוד י"ל כי לא איפשיטא התם משום דאינה מחזקת אלא אחת אבל הכא אפשר דערקי תרתי או תלת ולא דמי למחבואה ולפום האי פירושא לדרב מארי נמי קשיא דאי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו אלא ה"ג חד אמר כאן בכרכום של אותה וכו' פי' תרווייהו הוו מתרצי לה כאן בכרכום וכו' אלא דמר לא הוה קשיא ליה א"א דלא ערקה חדא מינייהו דלא הוה חייש לבריחה וחד הוה חייש לבריחה והוה שרינן כלהו משום סברא דא"א דלא ערקה חדא מינייהו אי לאו דאוקמה במשמרות וכו'. ואין פי' זה נדחה דהתם במסכת ע"ג פרק השוכר רמינן להא מתני' ומייתי' תירוצא דרב מארי בלחוד ולא מקשי' עלייהו ולא מידי אלמא דקושי' דתלמודא בלבד היא ועוד דאכתי לא איירינן במחבואה אחת שתציל נמי ובירושלמי נמי גרסינן בפרק כל הגט עיר שכבשה כרכום נותנין עליו חומרי חיים וכו' עד אבל כרכום של מלכות אחרת הרי היא כלסטים מכאן נראה דמתני' בכרכום של מלכות אחרת כך פי' הראב"ד ז"ל והילכתא כרב מארי וכו' ע"כ. וגם הרשב"א ז"ל דחה פירושו של רש"י ז"ל וז"ל פירש"י ז"ל מתני' דע"ג בכרכום של אותה מלכות דכיון וכו' ולפיכך אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול וכו' ואינו מחוור חדא דהא כיון שהמלך מקפיד עליהן היאך חוששין להן והלא אף באשה שנחבשה ע"י ע"ג לא חששו אלא בנחבשה ע"י נפשות ובנגמ' דינן להריגה כאשתו של בן דינאי הא לאו הכי שרי' לפי שיראי' לאונסם מחמת המלך כ"ש כשאינן נחבשות כלל על ידיהן שאין חוששין להם ועוד דהיאך תולין להחמיר והא אמרינן לקמן דאם יש מחבואה אחת וכו' כ"ש באלו שכל העיר להן כמחבואה מפני שאין אדם יכול ליכנס שם אלא כגנב ועוד קשיא לי מאי קאמר בדמהדר לקרתא שולשילתא וכו' דהתינח בעיר שהעיר במצור כשכבשוה והכל נכנסין שם שולשילתא וכלבא ואווז' מאי קא עבדי ודוחק' הוא לומר כשכובשה אין מניחין ליכנס לה אלא מעט אנשים ידועים והשאר אין נכנסין ואין חוששין לנכנסים ור"ח ז"ל פי' כו'. ע"כ: וכתוב בקונטריסין כאן בכרכום של אותה מלכות והקשה מהר"ז לפי מה שהתוס' מבינים מרש"י ז"ל דבא לתרץ מתני' דע"ג כאן בכרכום של אותה מלכות ולכן היין מותר למה בשעת שלום פתוחות אסורות וכי יש יותר שלוה בשעת מלחמה מבשעת שלום ותירץ רבינו הר' בצלאל ז"ל דודאי בשעת מלחמה המלך ירא שיזיקו החיל אנשי העיר ולכן מושיב שמירות מה שאינו עושה בשעת שלום. כתוב בתוספות ופריך כרכום של אותה מלכות א"א וכו' ואי קשיא לפירוש התוספות יקשה זה בלא הברייתא על מתני' ושמא י"ל דיותר כח להקשות כשאני רואה בברייתא דכרכום אחרת אני מתיר והיינו משום דערקה ואני רואה דאני מקיל גבי דידה ע"כ. ואפשר דמשום דעיקר קושיין היינו משום דאמרינן בסמוך אם יש שם מחבואה אחת וכו' וכמו שכתבו התוספות לכך אסמיך ואקדים פירכא זו לבתר דמייתי שקלא וטריא דברייתא ולאו משום דמקושר עם הברייתא ודוחק. עוד כתוב בתוספות ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא וכו' ואין אדם נכנס לשם והא קתני בולשת וכו' זה לא היה כל כך קשה דמתחלה נכנסו ולא היה פנאי ואח"כ היו שומרים ואמר מהרש"ב דזה אינו קשה דודאי רגילות הוא כשהחיל שוכבים לפני העיר ובני העיר מפשרים למסור העיר ליד המלך והשרים אז עושים משמרות שלא יזיק אדם לבני העיר והשרים הגדולים נכנסים והם אינם עושים רעה לעיר אלא מקבלים שבועת הערבונים רוצה לומר השרים. עוד כתבו התוספות ועוד דהתם מפרש טעמא וכו' ולא תלי טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות וכו' זה גם כן לא היה כל כך קשה דמתחלה אפילו באותו מלכות כשנכנסין לעיר הם מבלבלים העיר ואין להם פנאי ואחר כך כשיש להם פנאי אינם רוצים להשחית. עוד כתבו התוספות ויש ליישב פי' הקונטרס אבל קשה אינו מיושב והלא תלינן לקולא ובשם הריב"י ז"ל תירץ דעת הקונטריסין מה שלשם גבי מחבואה תלינן משום דודאי יש הצלה אי אתיא תוך המחבואות אבל הכא אעפ"י שאותה מלכות אין ודאי הצלה כיון דאכתי היא תוך ע"ג לכך תלינן לחומרא. ע"כ. אם אותה קשיא מיושבת דילמא ערק חד מינייהו ואם אתה רוצה להגיה ובעיל גם מתחלה אינו קשה תגיה ונסיך עד כאן לשון הקונטריסין ועי' בהר"ן ז"ל על ההלכות. ובקונטריסין אחרים כתוב ז"ל התוספות ולפ"ה קשה טובא חדא דפריך דנתלי לחומרא וכו' תימא לפי הישוב של רש"י ז"ל כל הקושיות מתורצין וזו אינה מתורצת ויש לומר שאינו דומה דבשלמא גבי מחבואה שקודם שנכנסו ע"ג לעיר נחבאו ושום אדם לא ידע בהן יש לתלות להקל אבל לאחר שנכנסו ע"ג לעיר יש לחוש להחמיר דדילמא עריק חד מינייהו ובעיל. ועי"ל דלפי הישוב של רש"י ז"ל כיון דההיא דבולשת איירי במלכות אחרת אעפ"י שאין פנאי לנסך שהם יראים מ"מ לבעול יש פנאי משום דתקיף ליה יצריה כמו שתירץ רב מארי א"כ פריך שפיר באותה מלכות נמי נהי נמי שהם אינם רוצים להשחית העיר מ"מ משום יצר הרע יש לחוש דילמא עריק חד מינייהו ובעיל ומעתה אינו קשה למה מקשה לחומרא כי אינו מקשה אלא מכח יצר הרע. ע"כ: הא דאמרינן אין שם אלא מחבואה אחת מצלת תמיה לי מילתא אי מחזקת כלן פשיטא ומאי אלא אחת ואי אמרת כשאינה מחזקת אלא מיעוטן מאי קא מבעיא לן אינה מחזקת אלא אחת כיון דאמרת במחזקת במיעוטן סגי אפילו חדא נמי. אי בעית אימא דמחזקת כלן ומאי אלא אחת אע"ג דאיכא למיחש לכולהו לא אתחביאו תמן דלא מזדמנא להו מילתא ועוד דכיון דכולהו הוו תמן אי אפשר דלא אוושא מילתא ומפרסמה אפי' הכי שרו איבעית אימא במחזקת מיעוטן דאפי' הכי שריין דכיון דאפשר דטובא אתחביאו תמן אי אתי למשרינהו לכולהו לא מחזי כשקרא אבל כשאינה מחזקת אלא אחת מחזי כשקרא. הרמב"ן ז"ל: ומאי שנא משני שבילין וכו' לישנא דמאי שנא אתיא שפיר לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת התוס' לא דייק שפיר דהוה ליה לאקשויי במכ"ש ולא בלישנא דמאי שנא ולקמן נאריך בזה בס"ד: והלך באחד מהן ועשה טהרות י"מ דלהכי נקט עשה טהרות דאלו גברא מטבלינן ליה מספיקא וי"א דלאו דוקא עשה טהרות ואיידי דתנא רישא טהרות תנא סיפא נמי טהרות דקתני רישא הלך באחד מהן ועשה טהרות ולא טבל והלך בשני ועשה טהרות הראשונות תלויות והשניות ישרפו ופשוט הוא דאסור לכהן אחר לאכול שתי הטהרות דודאי אחת מהן טמאה. שיטה ישנה:

    5 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 27a · Sefaria · Edition: Shita Mekubetzet on Ketubot · unknown

    Penei Yehoshua

    בגמרא הורהנה אין נחבשה לא נ"ל הא דקס"ד למימר הכי ולא ניחא ליה דמעשה שהיה כך היה היינו משום דהוי קשיא ליה לרבא מאי קמ"ל בהאי מעשה דמילתא דפשיטא היא כיון שאין כאן עדות שהורהנה אין לפסלה כלל כ"א ע"פ אותן עדים ופשיטא דמהימני לומר שלא נטמאה דמילת' דפשיטא היא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כדמקשינן לעיל בפירקין הא ל"ל קרא פשיטא הוא אסרה והוא שרי לה. ועוד אמאי רחקוה בני משפחתה מעיקרא. אע"כ הוי משמע ליה לרבא דבאותו מעשה היה הדבר ידוע שנחבשה ביד עכו"ם אלא שלא היו יודעין שהורהנה אצלם כ"א ע"פ אותן עדים ומש"ה ריחקוה בני משפחתה דהוו סברי דכיון שיד א"ה תקיפה אפילו נחבשה אסורה ותו לא מהני הנך עדים שלא נטמאה כיון דעדים פסולין היו וכיון שהיתה בחזקת שנבעלה צריכה עדים כשרים דחמירא יותר משבויה דהך לא מנוולא נפשה כדפרישית ואמרו חכמים כיון דנחבשה מותרת אלא בהורהנה הוא דיש להחמיר עליה וכיון דליכא עדים שהורהנה אלא אותן עדים עצמן שאומרין לא נטמאה שפיר מהימני. וא"כ מדייק רבא שפיר וע"ז משני הש"ס דאפ"ה ליכא למידק כלל מהאי מעשה דלאו לאשמעינן רבותא אתא אלא דמעשה אתא לאשמעינן כן נ"ל ודו"ק:

    משנה עיר שכבשוה כרקום כו' ואין אדם נאמן ע"י עצמו ולכאורה יש לתמוה אהא דנקיט לה בהאי לישנא דפסיקא דמשמע דכל היכא דבעינן ע"א ומכשרינן אפילו קרוב ופסול אפ"ה אין נאמן ע"י עצמו והא ליתא דהא קי"ל דבכל התורה כולה היכא דע"א נאמן באיסורין אפילו הבע"ד בעצמו נאמן ואדרבא עיקר הילפותא דע"א נאמן ילפינן מוספר' לה לעצמה דכתיב בזבה או מדכתיב בשחיטה וזבחת כמ"ש רש"י ותוס' בריש גיטין עכ"ל ע"ש. וא"כ אדרבא הבע"ד נאמן יותר ואפילו בעדות אשה שמת בעלה נמי היא בעצמה נאמנת. וא"כ לא שייך האי דינא אלא בשבויה לחוד שהחמירו חכמים עליה כיון דרוב עכו"ם פרוצים בעריות ואפ"ה האמינו ע"א מטעם דפרישית בפ"ק גבי ראוה מדברת ע"ש וא"כ הו"ל למיתני ואין האשה נאמנת ע"י עצמה. ואפשר דנקיט לה בהאי לישנא לאשמעינן דבעלה נמי אינו נאמן בה כדקתני נמי במתני' דלקמן בעובדא דרבי זכריה בן הקצב בהאי לישנא גופא דאין אדם מעיד על עצמו. ועוד י"ל דנקיט לה בהאי לישנא דאמתניתין דלעיל נמי קאי דב' כהנים זה אומר כהן אני אינו נאמן וכו' כן נ"ל ועדיין צ"ע:

    בתוספות בד"ה כאן בכרקום כו' ולפ"ה קשה טובא חדא דפריך ניתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא עכ"ל. ולכאורה לא הבנתי קושיא זו דכיון דגרסינן לגירסת רש"י אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ובעיל א"כ משמע דקרוב לודאי הוא דכל שאין כאן מחבואה להנצל מחזיקינן להו דודאי בעולות מה"ט דא"א דלא ערק חד ובעיל בענין שלא יוודע למלכות דרוב עכו"ם פרוצין בעריות. ובודאי דהאי לישנא דחד מינייהו לאו דוקא אלא דדרך הכרקום כך הוא לסברת המקשה דהיכא שאין המשמרות רואין זה את זה נשמטין א' א' יש מהם לשלול שלל ולבוז בז כסף וזהב ויש שנפנין על בנות ישראל. וא"כ לא נתנו חכמים דבריהם לשעורין לחלק בין כרקום מרובים למועטים ובין כהנות מרובות שבעיר או מועטות. וכמו שכתבתי כ"כ ג"כ הר"ן ז"ל וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ושאר קושיות התוס' נמי יש ליישב לפ"ז לבר מהאי קושיא דלא פריך א"א דלא ערק חד ונסיך וזה תירצו התוס' בעצמן:

    בד"ה בבא לישאל עליו ועל חבירו כו' ובחנם דחק בקונטרס לפרש כר' יוסי עכ"ל. גם בזה כוונתי בעז"ה בהשקפה ראשונה לדברי הר"ן ז"ל ומורי זקיני ז"ל שהסכימו לפרש"י ע"ש:

    Penei Yehoshua on Ketubot 27a · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה בלשת וכו' שמחפשין כי בפסוק ויחפש בראשית מ"ד התרגום ובלש:

    Gilyon HaShas on Ketubot 27a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 27, Amud Aleph, about 472 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “הורהנה אין, נחבשה לא. הוא הדין אפילו…”

    2. Segment 253 words

      Opens “איכא דאמרי, אמר רבא: אף אנן נמי…”

      Named: רבי יוסי, רבי זכריה, רבא.

    3. Segment 327 words

      Opens “והא אשקלון, דעל ידי ממון הוה, וטעמא…”

    4. Segment 430 words

      Opens “איכא דרמי לה מירמא, תנן: על ידי…”

      Named: רבי יוסי.

    5. Segment 523 words

      Opens “ומשני, אמר רב שמואל בר רב יצחק,…”

      Named: רב שמואל בר רב, שמואל.

    6. Segment 631 words

      Opens “על ידי נפשות אסורה וכו'. אמר רב:…”

      Named: רבי יוחנן.

    7. Segment 726 words

      Opens “מתני׳ עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו…”

    8. Segment 821 words

      Opens “גמ׳ ורמינהו: בלשת שבאה לעיר, בשעת שלום…”

    9. Segment 926 words

      Opens “אמר רב מרי: לבעול יש פנאי, לנסך…”

      Named: רב מרי, רבי יצחק בר אלעזר.

    10. Segment 1036 words

      Opens “של אותה מלכות נמי, אי אפשר דלא…”

      Named: רב יהודה, רבי לוי, שמואל.

    11. Segment 1142 words

      Opens “אמר רבי אבא בר זבדא: פליגי בה…”

      Named: רבי אבא בר זבדא, רבי יהודה, אבא.

    12. Segment 1219 words

      Opens “אמר רב אידי בר אבין אמר ר'…”

      Named: רב אידי בר אבין.

    13. Segment 1319 words

      Opens “בעי רבי ירמיה: אינה מחזקת אלא אחת…”

      Named: רבי ירמיה.

    14. Segment 1419 words

      Opens “ומאי שנא משני שבילין, אחד טמא ואחד…”

    15. Segment 1523 words

      Opens “רבי יהודה אומר: אם נשאל זה בפני…”

      Named: רבי יהודה.

    16. Segment 1644 words

      Opens “ואמר רבא, ואיתימא ר' יוחנן: בבת אחת…”

      Named: רבא.

    17. Segment 1710 words

      Opens “הכי השתא?! התם ודאי איכא טומאה, הכא…”

    18. Segment 1811 words

      Opens “בעי רב אשי, אמרה: לא נחבאתי ולא…”

      Named: רב אשי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Ketubot 27a · Segment 16 — “ואמר רבא, ואיתימא ר' יוחנן: בבת אחת דברי הכל:…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Ketubot 27a · Segment 5 — “ומשני, אמר רב שמואל בר רב יצחק, לא קשיא:…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 27a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026