Talmud Builders

    Ketubot 52a

    Back to index

    English translation — Ketubot 52a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1In the case of a mamzeret or a Gibeonite woman married to an Israelite, who are entitled to a marriage contract despite the fact that the relationship is forbidden and they must get divorced, he is not obligated to redeem her, as I do not apply to her the clause: And I will restore you to me as a wife, as she is forbidden to him. Rava said: In any case where the prohibition of her captivity, i.e., the fact that she was taken captive, causes her to be forbidden to her husband, as in the case of a priest’s wife who was taken captive, he is obligated to redeem her. However, if another prohibition causes her to be forbidden to her husband, e.g., the case of a widow who is married to a High Priest, he is not obligated to redeem her.

    2The Gemara suggests: Let us say that this is parallel to a dispute between tanna’im . As it is taught in a baraita : In the case of one who vows that his wife may not derive benefit from him, in which case he must divorce her, and she is then taken captive, Rabbi Eliezer says: He redeems her and gives her the payment for her marriage contract. Rabbi Yehoshua says: He gives her the payment for her marriage contract but he does not have to redeem her, as he may not take her back as his wife, due to his vow.

    3Rabbi Natan said: I asked Sumakhos: When Rabbi Yehoshua said that he gives her the payment for her marriage contract but he does not have to redeem her, was he referring to a case where he vowed that she may not derive benefit from him and she was subsequently taken captive, or was he speaking of one who was taken captive and he subsequently vowed that she may not derive benefit from him?

    4And he said to me: I have not heard a tradition on this matter, but it would appear that Rabbi Yehoshua does not obligate the husband to redeem her in a situation where he vowed that she may not derive benefit from him and she was subsequently taken captive. As, if you say that the same halakha applies in a case where she was taken captive and he subsequently vowed that she may not derive benefit from him, the husband might come to engage in trickery. If he wants to release himself from the duty to ransom his wife after she is captured, he can simply vow that she may not derive benefit from him, in which case he would be obligated to pay her only the marriage contract.

    5The Gemara now analyzes the suggested comparison between the opinions cited in this baraita and the dispute between Abaye and Rava. What, is it not the case that the tanna’im disagree about a priest who vows that his wife, i.e., the wife of a priest, may not derive benefit from him? And Abaye spoke in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer when he said that the husband must redeem his wife even if she is forbidden to him due to something other than the fact that she was taken captive, and Rava spoke in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua.

    6The Gemara refutes this suggestion: No; with what are we dealing here? With a case where she vowed not to derive benefit from him, and her husband upheld it for her by neglecting to nullify her vow when he heard it. The Gemara explains: Rabbi Eliezer maintains that he is putting his finger between her teeth, i.e., he causes the vow to be in effect, and therefore he must redeem her and return her to her native province. And Rabbi Yehoshua maintains that she put her finger between her own teeth, i.e., she is responsible for the vow, because she is the one who initially pronounced it.

    7The Gemara asks: If Rabbi Yehoshua maintains that she put her finger between her own teeth, what is the payment of the marriage contract doing here? Why must he pay her marriage contract if it is her fault that they cannot remain married?

    8And furthermore, it was stated above that Rabbi Natan said: I asked Sumakhos: When Rabbi Yehoshua said that he gives her the payment for her marriage contract but he does not have to redeem her, was he referring to a case where he vowed that she may not derive benefit from him and she was subsequently taken captive, or was he speaking of one who was taken captive and he subsequently vowed that she may not derive benefit from him? And he said to me: I have not heard a tradition on this matter, but it is reasonable to assume that the case is where he took the vow and she was subsequently taken captive, as otherwise there is a concern that the husband will engage in trickery.

    9But if this is referring to a case where she was the one who vowed not to derive benefit from him, what is the difference to me whether he upheld her vow and she was subsequently taken captive, and what is the difference to me whether she was taken captive and he subsequently upheld her vow? Either way there is no reason to be concerned that he might engage in trickery, since she was the one who took the vow.

    10Rather, this is actually referring to a case where he was the one who initially vowed that she may not derive benefit from him. And Abaye explains the baraita according to his line of reasoning, and Rava explains the baraita according to his line of reasoning. Abaye explains the baraita according to his line of reasoning as follows: With regard to a widow who is married to a High Priest, everyone agrees that he is obligated to redeem her. If she was a mamzeret or a Gibeonite woman married to an Israelite, everyone agrees that he is not obligated to redeem her. In the case of a priest who takes a vow prohibiting his wife, i.e., the wife of a priest, from deriving benefit from him, likewise everyone agrees that he is obligated to redeem her, as this is the same as the case of a widow who is married to a High Priest, as he can fulfill the requirement to restore her to her native province.

    11When they disagree it is in the case of an Israelite who vows that his wife, i.e., the wife of an Israelite, may not derive benefit from him. Rabbi Eliezer follows the status of the woman at the outset, i.e., when the marriage contract was written. Since at that time he could restore her to be his wife, the obligation he took upon himself to redeem her from captivity remains in effect, despite the fact that he can no longer do so due to the vow. And Rabbi Yehoshua follows the status of the woman at the end, and holds that since, in practice, the husband cannot take her back as a wife because of the vow, he is no longer obligated to ransom her.

    12Similarly, Rava explains the baraita according to his line of reasoning: In the case of a widow married to a High Priest, and a mamzeret or a Gibeonite woman married to an Israelite, everyone agrees that he is not obligated to redeem her, as the prohibition against her remaining married to him results from a cause other than her captivity. When they disagree it is with regard to one who vows that his wife may not derive benefit from him, whether she is the wife of a priest or the wife of an Israelite.

    13Rabbi Eliezer follows her status at the outset and holds that since he obligated himself to ransom her when he wrote the marriage contract he must act accordingly. And Rabbi Yehoshua follows her status at the end, and holds that since he cannot fulfill his obligation to restore her as his wife due to a factor other than her captivity, he is entirely exempt from redeeming her.

    14§ The mishna taught that if she was taken captive, her husband is obligated to redeem her. The Sages taught in a baraita : In the case of a wife who was taken captive in her husband’s lifetime and afterward her husband died before he could redeem her, if her husband was aware of her captivity, the heirs are obligated to redeem her, but if her husband was not aware of her captivity, his heirs are not obligated to redeem her.

    15The Gemara relates: Levi thought to act in accordance with this baraita . Rav said to him: My uncle [ ḥavivi ], Rabbi Ḥiyya, said as follows: The halakha is not in accordance with this baraita . Rather, it is in accordance with that which is taught in a different baraita : If she was taken captive after the death of her husband, the orphans are not obligated to redeem her. And moreover, even if she was taken captive in her husband’s lifetime and he heard about it, and afterward her husband died, the orphans are not obligated to redeem her, as I cannot apply to her the clause in the marriage contract: And I will restore you to me as a wife. Since this stipulation cannot be fulfilled, the obligation to redeem her does not apply.

    16§ The Sages taught: If she was taken captive and they were seeking ransom from her husband of up to ten times her value, i.e., far more than the usual ransom for a captive of this kind, on the first occasion she is taken captive he must redeem her. From this point forward, i.e., if she was taken captive a second time, if he wants to, he redeems her, but if he does not want to redeem her, he does not have to redeem her, as the Sages obligated him to redeem her only once. Rabban Shimon ben Gamliel says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ממזרת ונתינה לישראלאע"ג דאית לה כתובה ותנאי כתובה דלמשקל ומיפק לית לה תנאי כתובה דפרקונה דמעיקרא לא אשתעבד לה:

    שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתושזהו תנאי כתובה לישראלית:

    רבא אמר כו'בממזרת ונתינה כאביי סבירא ליה דלא אשתעבד לה אבל באלמנה לכ"ג פליג עליה ואמר מעיקרא לא אשתעבד לכהנת ואהדרינך למדינתך אלא מחמת שאסרה השבויה עליו אבל לנאסרה מחמת דבר אחר לא נשתעבד דתנאי כתובה דישראל וכהן שוין אלא שהכהן מתנה עמה שאפי' תאסר עליו מחמת שבייתה לא תפסיד כתובת פרקונה:

    המדיר את אשתומליהנות לו:

    פודהואע"פ שסופו לגרשה מחמת נדר:

    ואינו פודהלקמן מפרש טעמיה:

    או בנשבית ולבסוף הדירה[כלומר או אפי' כשנשבית ולבסוף הדירה] נמי אמר ואע"ג דאיכא למימר לא הדירה אלא להפטר מן הפדיון:

    מאי לאו במדיר אשת כהןבכהן שהדיר את אשתו דאי בישראל לא אמר ר' אליעזר פודה שהרי אין אני קורא בה תנאי כתובת ישראל ואותבינך לי לאינתו אלא בכהן קיימינן ומשום שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך קאמר ר' אליעזר פודה ואע"ג דאיסור דבר אחר גרם לה [ליאסר עליו ואביי כרבי אליעזר ורבא כר' יהושע דאמר אינו פודה הואיל ואיסור דבר אחר גרם לה]:

    הכא במאי עסקינן כו'כלומר לעולם רבי אליעזר ורבי יהושע לאו בפלוגתא דאביי ורבא פליגי ואי באיסור דבר אחר שלא על ידי נדר אי נמי בכהנת ע"י נדר דכולי עלמא אי כאביי אי כרבא והכא כגון שנדרה היא וקיים לה הוא שאמר יתקיים או החריש ולא הפר ביום שמעו ובישראל פליגי וטעמא דרבי יהושע דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה ונושכתו כלומר היא גרמה לעצמה לבטל תנאה שאין אני יכול לקרות בישראל ואותבינך לאינתו ור' אליעזר סבר הוא נתן אצבעה בין שיניה לינשך שלא הפר לה:

    מה לי הדירה ולבסוף נשביתהא לא הערים מידי שהרי היא התחילה בנדר:

    ואביי מתרץ לטעמיהלמימר לאו תנאי היא אלא דכ"ע כוותי קיימי וכן רבא מתרץ לטעמיה:

    דחייב לפדותהשהרי אני קורא בה בין בתחלת התנאי בין בסוף קיומו ואהדרינך למדינתך ואע"ג דאיסור דבר אחר גרם לה אהדרינך למדינתך הוא:

    ממזרת ונתינה לישראל אין חייב לפדותהשאין אני קורא בה לא בשעת התנאי ולא בסופו ואותבינך לי לאינתו:

    מדיר אשת כהן נמיכהן שהדיר את אשתו נמי שתנאי הראשון ואהדרינך למדינתך הוא ואפשר לו לחול בשעת התנאי ואפשר לו לקיימו בסופו חייב לפדותה דהיינו כאלמנה לכ"ג:

    כי פליגי בישראל שהדיר את אשתושתנאו הראשון ואותבינך לאינתו היה ראוי לחול אבל בסופו אי אפשר לקיימו ר' אליעזר אזל בתר מעיקרא כו':

    דאינו חייב לפדותהאלמנה שאין אני קורא בה אהדרינך למדינתך מחמת שבייה אלא מחמת דבר אחר וממזרת שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו לא בתחילה ולא בסוף:

    כי פליגי במדיר בין אשת כהןדמעיקרא בשעת התנאי קרינן ביה ואהדרינך מחמת שבייה ובסוף איכא איסור דבר אחר וכן במדיר אשת ישראל מעיקרא קרינן בה ואותבינך לאינתו ובסוף לא קרינן בה הכי:

    הכיר בה בעלהעד שלא מת נודע לו שנשבית ונתחייב בפרקונה בחייו:

    חביבירבי חייא שהוא דודו אחי אביו:

    רצה אינו פודהדלא תקינו בה רבנן אלא חד פדיון:

    כתובות 52 עמוד א

    1ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה, שאין אני קורא בה ״ואותבינך לי לאנתו״. רבא אמר: כל שאיסור שבייה גורם לה חייב לפדותה, איסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה.

    2לימא כתנאי: המדיר את אשתו ונשבית רבי אליעזר אומר: פודה, ונותן לה כתובתה. רבי יהושע אומר: נותן לה כתובתה, ואינו פודה.

    3אמר רבי נתן, שאלתי את סומכוס: כשאמר רבי יהושע נותן לה כתובתה ואינו פודה, כשהדירה ולבסוף נשבית, או בנשבית ולבסוף הדירה?

    4ואמר לי: לא שמעתי, ונראין דברים שהדירה ולבסוף נשבית. דאי אמרת נשבית ולבסוף הדירה אתי לאיערומי.

    5מאי לאו: במדיר אשת כהן קמיפלגי, ואביי דאמר כרבי אליעזר, ורבא דאמר כרבי יהושע?

    6לא, הכא במאי עסקינן? כגון שנדרה איהי, וקיים לה הוא. ר' אליעזר סבר: הוא נותן אצבע בין שיניה. ורבי יהושע סבר: היא נתנה אצבע בין שיניה.

    7אי היא נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתה?

    8ותו, אמר ר' נתן, שאלתי את סומכוס: כשאמר רבי יהושע נותן לה כתובתה ואינו פודה, כשהדירה ולבסוף נשבית, או בשנשבית ולבסוף הדירה? ואמר: לא שמעתי.

    9ואי דנדרה איהי, מה לי הדירה ולבסוף נשבית, מה לי נשבית ולבסוף הדירה?

    10אלא, לעולם דאדרה איהו. ואביי מתרץ לטעמיה, ורבא מתרץ לטעמיה. אביי מתרץ לטעמיה: אלמנה לכהן גדול כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה, ממזרת ונתינה לישראל כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה. מדיר אשת כהן נמי, כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה. דהיינו אלמנה [לכ"ג]׃

    11כי פליגי במדיר אשת ישראל. רבי אליעזר אזיל בתר מעיקרא, ורבי יהושע אזיל בתר בסוף.

    12רבא מתרץ לטעמיה: אלמנה לכ"ג ממזרת ונתינה לישראל כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה. כי פליגי במדיר, בין אשת כהן ובין אשת ישראל.

    13רבי אליעזר אזיל בתר מעיקרא, ורבי יהושע אזיל בתר בסוף.

    14נשבית חייב לפדותה וכו'. ת"ר נשבית בחיי בעלה, ואח"כ מת בעלה. הכיר בה בעלה יורשין חייבין לפדותה. לא הכיר בה בעלה אין יורשין חייבין לפדותה.

    15לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא. א"ל רב, הכי אמר חביבי: לית הלכתא כי הא מתניתא, אלא כי הא דתניא: נשבית לאחר מיתת בעלה אין היתומין חייבין לפדותה. ולא עוד, אלא אפילו נשבית בחיי בעלה, ואחר כך מת בעלה אין היתומין חייבין לפדותה. שאין אני קורא בה ״ואותבינך לאינתו״.

    Baraita

    16תנו רבנן: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה, פעם ראשונה פודה. מכאן ואילך: רצה פודה, רצה אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר:

    Tosafot

    ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותהוא"ת בין לאביי בין לרבא הא אמרינן בפ' יש מותרות (יבמות דף פה. ושם) אלמנה לכ"ג כו' ממזרת ונתינה לישראל יש להן כתובה פירות ובלאות ופירות היינו פרקונה דפרקונה תחת פירות ואור"י דהתם פי' בקונט' דיש להן פירות שאוכל הבעל משלהן אבל אם לא מלו לא פריק להו מדידיה אבל שניות דקתני התם דאין להם פירות אפי' מה שאכל הבעל לא יחזיר ואלמנה לכ"ג מפרש אביי דיש לה לגמרי דין פירות שחייב לפדותה אבל רבא מפרש פירות ממש כמו שאכל ואותן פירות עצמן לא יתן הבעל אא"כ נשבית דאי אפילו לא נשבית א"כ היתה נשכרת וכל הנשים היו רוצות בכך שלא יפדו ויהיו הפירות שלהן אע"ג דאמר לעיל דפרקונה עדיף לה טפי מפירות:

    כגון שנדרה היא וקיים לה הואטפי הוה ליה למימר דפליגי דמר אזיל בתר מעיקרא ומר אזיל בתר בסוף כדמסיק לקמן אלא דניחא ליה לאוקומי פלוגתייהו בנותן אצבע בין שיניה דאשכחן דפליגי בה תנאי בפרק המדיר (לקמן כתובות דף עא. ושם):

    והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודהוא"ת והא דבעי בפ' השולח (גיטין דף מה. ושם) אהא דתנן אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם אי משום דוחקא דציבורא הוא או משום דלא ליגרו בהו טפי תפשוט מהכא דמשום דוחקא דציבורא דקתני דפודה עד עשרה בדמיה וי"ל דאפי' לטעמא דלא ליגרו וליתו טפי לא תקינו שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו שהרי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב׳:ד׳) והכא אשתו כגופו והא דבעי התם למיפשט מהא דלוי פרקיה לברתיה עד תליסר אלפי דינרי היינו משום דאין בתו כגופו:

    רצה אינו פודהפי' בקונטרס דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון משמע מתוך פירושו דאם נשבית פעם שנית דאינו פודה כלל אפילו בדמיה וקשה דלעיל (כתובות דף מז:) מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינם אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופרקון אפשר להיות כמה פעמים וצ"ל לפירושו דאדרבה פירות ופרקון אינו מצוי אבל קבורה חשיבא מצוי לפי שהנשים ממהרות למות מן האנשים כדאמר בירושלמי וכן כתובה מצוי הוא ור"ח פירש דרצה אינו פודה יותר מכדי דמיה אבל כדי דמיה פודה ותימה לרשב"א דא"כ לרבנן נמי תיקשי פרקון אפרקון שני אע"ג דכדי דמיה יותר על כתובתה וברייתא אחרת משמע דאין פודה יותר על כתובתה ויצטרך לשנויי תרי קולי אית להו בפרקון שני ומשמע דלא צריך לשנויי הכי אלא לרשב"ג:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    אמר אביי אלמנה לכ"ג וכו'נימא כתנאי וכו' מאי לאו במדיר אשת כהן וכו' לא הכא במאי עסקי' כגון שנדרה לה איהי וקיים לה איהו ר"א סבר הוא נתן אצבע בין שיניה ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה פירש"י ז"ל לעולם ר"א ורבי יהושע לאו בפלוגתא דרבא אביי פליגי ואי באיסור ד"א שלא על זה נדר א"נ בכהנ' ע"י נדר אשת כהן כ"ע אמר' אי כאביי אי כרבא והכא באשת ישראל עסקי' כגון שנדרה היא וקיים לה הוא דר"א סבר הוא נתן אצבע בין שיניה ונשבתי כי היא גרמה לבטל התנאים שאינו יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתי ע"כ והקשה עליו בתוס' כיון דאמרה במזיד אשת כהן מודה ר"א לרבא שאינו חייב לפדותה היכי מחיי' לה לפדותה כשנדרה איהי וקיים לה איהו באשת ישראל מפני שנתן אצבע בין שיניה והלא מדיר אשת כהן ונתן אצבע בין שיניה יותר ויותר והא ל"ק דלא חשבינן נתינת אצבע בין שיניה אלא באשת ישראל שגרם בזה לבטל תנאה ואסרה עליו משא"כ באשת כהן דבלאו הכי נמי היתה ראוי' לו דאין תנאה מתבטל בכך וכיון שהיה שם כשהכיר קודם שנשבית אפשר שאינו חייב לפדותה כיון כשדבר אחר גרם לה עוד הקשו עליו ז"ל דכיון דטעמא דר' יהושע מפני שנתנה אצבע בין שיניה מכלל שלא נתן אצבע בין שיניה אפילו באשת כהן חייב לעדותה כדאיתא לעיל ויש מתרצין דלא נקטה ליה לרבי יהושיע טעמא דנתנה אצבע בין שיניה אלא משום דהוה קושטא דמלתא לר' יהושיע דלית ליה הוא נותן אצבע בין שיניה וכיון דכן ע"כ ס"ל היא נתנה אבל ה"ה אע"ג דלא נתנה אצבע ס"ל כל שנותן הוא חסר עוד הקשה כיון דמעיקרא הוה מוקמינן לה באשת כהן דוקא והשתא מוקמינן לה באשת ישראל דוקא הוה לה לתלמודא לפרושי ולאו קושי' היא חדא כיון דנקטינן קפדא דפלוגתייהו בנתינת אצבע ממילא שמעינן באשת ישראל עסקינן שמתבטל תנאי בכך ועוד דפשטא דמתני' בא"א אלא דתוס' סלקא דעתי' לדחוקה ולאוקמה באשת כהן ולאוקמה בתנאי' והכי מוכח לישנא דאמר מעיקרא מאי לאו במדיר אשת כהן קא מפלגי ומשום דלא הוה ידעינן התרה לאוקמי בא"א:

    ואחרים פירשו דהשתא בכל הנשים מוקמינן ליה בין באשת כהן בין באשת ישראל והכי פירושו דאלמנה לכ"ג כ"ע אי כאביי אי כרבא והכא בשנדרה היא וקיים לה הוא ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"א וטעמא דר"א משום דסבר הוא נותן אצבע בין שיניה ולפיכך באשת ישראל דלא מתקיים תנאה חייב לפדותה וכ"ש באשת כהן דאפשר לקיים להחזירה למדינתא משא"כ באלמנה לכ"ג שאין כאן נתינת אצבע דמודה הוא ר"א שאינו חייב לפדותה וכ"ש ממזרת ונתינה דלא מקיים תנאה וה"ה דפליג ר"א במדיר אשת כהן וכ"ש דאיכא למימר הוא נותן אצבע בין שיניה לא אוקימנא כשנדר אלא משום רבי יהושע. ואביי אמר ליה אנא דאמרי אפילו לר' יהושע ושאני הכא שהיא נותנת אצבע בין שיניה לפיכך אפילו באשת ישראל דלא מקיים תנאה הא באלמנה לכ"ג או בהדירה שלא נתנה אצבע מוד' רבי יהושע שהוא חייב לפדותה כיון דאפשר לקיים תנאה והכי להוה טעמא נקטינן חד כאביי וחד כרב כדפרישנא אבל טעמא דר"א באשת כהן לאביי מפני שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך וטעמא דרבי יהושיע משום דאיסור דבר אחר גורם לה ואפילו בחד טעמא היא נתנה אצבע בין שיניה. ולענין פסק הלכה כרבא וכאביי הלכה כרבא דאמרינן ממזרת ונתינה לישראל אין חייב לפדותה ואלו בפרק מותרת אמרינן שיש לה כו' לא קשי' דהתם הכי אמרינן שיש לה פירות שאכל מנכסי בעלה שמוציאין ממנו פירות שאכל:

    תנו רבנן נשבית והנה מבקשים ממנו עד עשרה בדמים פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה וראיה מדתני רש"י ז"ל שהוא מפרש מכאן ואילך רצה פודה אפילו בעשרה דמים רצה אינו פודה כלל ואפי' בדמיה דלא תקנו רבנן אלא חד פדיון:

    רשב"ג אומר אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולםפי' רש"י ז"ל שלא ירגלו להעלות על דמיהן ואיכא למידק במסכת גיטין תנן אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן ואיבעי לן טעמא מאי משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליגרו בהו איכא ולא איפשט' בעיין דהתם והקשו בתוס' אמאי לא פשט' ונימ' תנאי היא דרבנן סברי משום דוחקא דציבורא לפיכך פודה ורשב"ג סבר אינו פודה משום דלא ליתי לאתגרי בהו. ויש מתרצים דהתם הלכתא כמאן הוא דמבעיא ולא דייק הכא לישנ' דהתם כלל ואחרים תרצו דאין הכי נמי דתפשוט בעיין מהכא אלא דלא חשו ליה וטובא איכ' בתלמודא דהוה בעיא ולא מיפשט' ורבינו תם זכרונו לברכה תירץ דמהא לא מצי למפשט דלעולם אימא לך דלרבנן טעמ' משום דלא ליגרי בהו ואפ"ה כל לגבי נפשה דמפרק בממונא לא חיישי' להכי ופריק נפשיה כי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו הוא לרשב"ג דלמא טעמ' דהתם משום דוחקא דצבורא והכא כי קאמר שאינו חייב לפדותה דחיישינן לדוחקא דצבורא כי היכי דאין פודן צבור השבוים יותר מכדי דמיהן משום דוחקא דצבורא ומיהו אם רצה פודה לא אתי רשב"ג אלא לאפוקי מדרבנן דאמר שהיא פודה ע"כ ונכון הוא. ויש אומרים דהלכת' כרשב"ג דהא אסתייע מסתמא דהתם דאלמא סתמא דהתם כוותיה דהכא וכן פסק רבינו חננאל וכן דעת רבינו ז"ל. הגאונים פסקי כרבנן דרשב"ג יחידאי היא ובאידך פלוגתא דבסמוך פסק רבינו חננאל ז"ל הלכה כרבי ואחרים פסקו הלכה כרשב"ג דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכיון דק"ל דאין פודין את השבוין יותר מכדי דמיהן כשהן שמין אותה יותר מכדי דמיהן כעבד הנמכר בשוק ואין שמין את האדם לפי עשרו בדמיהם אמרו כלומר דמי גופם ועוד שמעינן ליה מהא דרשב"ג דאמר בפרק אע"פ שהיתה כתובתה יותר מכדי דמיהן אינה פודה אלא בכדי דמיהן לפי שאין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן וכן פי' רש"י ז"ל יותר על דמים שראוים למכור בשוק ואין שמין את האדם כעבד הנמכר בשוק וכן כתבו הראב"ד והר"ב ז"ל [אולי צ"ל ות"ח פורק אותו בכל ממון שבעולם] (המו"ל). ור"ח פורק אותו בכל מקום שבעולם ודעת רבינו הרמב"ן וכדכתיב' בס"ד:

    במתני' נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי פי' אינו רשאי לפטור עצמו מפדיונה בכך אלא מגרש' ופודה אם רוצה. לקתה חייב לרפאותה פי' רבינו ז"ל דלהכי קתני לקתה ולא חלתה לאשמעינן שאם חלתה בפשיטות [צ"ל בפשיעתה] (המו"ל). אינו חייב לרפא אותה ועוד אומרים בשם רבינו חננאל דאפי' ברפואה שיש לו קצבה [חייב לרפואתה שלא חלקו בין רפואה שיש לה קצבה אלא באלמנה כו' אלא משום מזונות כו' כצ"ל] (המו"ל). לרפוא' שאין לו קצבה אלא באלמנה לגבי יורשים שאין חיוב רפואתה עליהם אלא משעת מזונות אבל בעלה חייב לרפאותה משום תקנתא דרבנן ולא משום מזונות והיינו דלא אדכר סוגיי' דתלמודא אלא באלמנה אבל הרא"ם ז"ל כתב דבעלה נמי (אינו) [דינו] כיורשים כדאמרי' בירושלמי קריבתי' דר"ש בר אבא אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל אין קצץ היא אכתו' מפדיונך וא"ל לא בעליך יהיב ליה ע"כ. ואמרי' נמי התם דבעלה אמר הן דקצצין והיא בעיר דלא קצצין למאן שמעינן לאו לבעלה ע"כ ורבינו הגדול אומר דהאי ירושלמי פליג אתלמודא דילן ואתלמודא קא סמכינן:

    א"נ אפשר דלא פליגי ובעליך (חוב) [יהיב] לך לאו דווקא אלא מנכסי בעלך ובעלה בעי היינו יורשים הבאים מכח בעלה וזה דחוק אלא ודאי פליג אתלמוד דילן דלפום סברא דידן ז"ל. אמר הרי גיטה וכתובה תפדה את עצמה ופי' הראב"ד דווקא כשאינה מוטלת במטה [אבל אם מוטלת כצ"ל (המו"ל אינו רשאי והביא ראיה לדבריו מדתני בספרי ושלחה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ממתינה לה עד שתתרפא וכ"ש בבנות ישראל הקדוש' שאין לה לשלחה אלא וודאי מתני' דהכא במוטלת על המטה וכן דעת הרשב"ם וטעמא דמסתבר הוא ולגבי אלמנה אינו רשאי לפרוע כתובתה ושתרפא עצמה דומיא רפואה מדין מזונות הוא וק"ל כאנשי גליל שאין יתומים יכולין לפרוע כתובתה כשתזון:

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 52a

    Ketubot 52a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 368 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ממזרת ונתינה לישראל אע"ג דאית לה כתובה ותנאי כתובה דלמשקל ומיפק לית לה תנאי כתובה דפרקונה דמעיקרא לא אשתעבד לה:

    שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו שזהו תנאי כתובה לישראלית:

    רבא אמר כו' בממזרת ונתינה כאביי סבירא ליה דלא אשתעבד לה אבל באלמנה לכ"ג פליג עליה ואמר מעיקרא לא אשתעבד לכהנת ואהדרינך למדינתך אלא מחמת שאסרה השבויה עליו אבל לנאסרה מחמת דבר אחר לא נשתעבד דתנאי כתובה דישראל וכהן שוין אלא שהכהן מתנה עמה שאפי' תאסר עליו מחמת שבייתה לא תפסיד כתובת פרקונה:

    המדיר את אשתו מליהנות לו:

    פודה ואע"פ שסופו לגרשה מחמת נדר:

    ואינו פודה לקמן מפרש טעמיה:

    או בנשבית ולבסוף הדירה [כלומר או אפי' כשנשבית ולבסוף הדירה] נמי אמר ואע"ג דאיכא למימר לא הדירה אלא להפטר מן הפדיון:

    מאי לאו במדיר אשת כהן בכהן שהדיר את אשתו דאי בישראל לא אמר ר' אליעזר פודה שהרי אין אני קורא בה תנאי כתובת ישראל ואותבינך לי לאינתו אלא בכהן קיימינן ומשום שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך קאמר ר' אליעזר פודה ואע"ג דאיסור דבר אחר גרם לה [ליאסר עליו ואביי כרבי אליעזר ורבא כר' יהושע דאמר אינו פודה הואיל ואיסור דבר אחר גרם לה]:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 52a · Sefaria

    Tosafot

    ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה וא"ת בין לאביי בין לרבא הא אמרינן בפ' יש מותרות (יבמות דף פה. ושם) אלמנה לכ"ג כו' ממזרת ונתינה לישראל יש להן כתובה פירות ובלאות ופירות היינו פרקונה דפרקונה תחת פירות ואור"י דהתם פי' בקונט' דיש להן פירות שאוכל הבעל משלהן אבל אם לא מלו לא פריק להו מדידיה אבל שניות דקתני התם דאין להם פירות אפי' מה שאכל הבעל לא יחזיר ואלמנה לכ"ג מפרש אביי דיש לה לגמרי דין פירות שחייב לפדותה אבל רבא מפרש פירות ממש כמו שאכל ואותן פירות עצמן לא יתן הבעל אא"כ נשבית דאי אפילו לא נשבית א"כ היתה נשכרת וכל הנשים היו רוצות בכך שלא יפדו ויהיו הפירות שלהן אע"ג דאמר לעיל דפרקונה עדיף לה טפי מפירות:

    כגון שנדרה היא וקיים לה הוא טפי הוה ליה למימר דפליגי דמר אזיל בתר מעיקרא ומר אזיל בתר בסוף כדמסיק לקמן אלא דניחא ליה לאוקומי פלוגתייהו בנותן אצבע בין שיניה דאשכחן דפליגי בה תנאי בפרק המדיר (לקמן כתובות דף עא. ושם):

    והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה וא"ת והא דבעי בפ' השולח (גיטין דף מה. ושם) אהא דתנן אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם אי משום דוחקא דציבורא הוא או משום דלא ליגרו בהו טפי תפשוט מהכא דמשום דוחקא דציבורא דקתני דפודה עד עשרה בדמיה וי"ל דאפי' לטעמא דלא ליגרו וליתו טפי לא תקינו שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו שהרי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב׳:ד׳) והכא אשתו כגופו והא דבעי התם למיפשט מהא דלוי פרקיה לברתיה עד תליסר אלפי דינרי היינו משום דאין בתו כגופו:

    רצה אינו פודה פי' בקונטרס דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון משמע מתוך פירושו דאם נשבית פעם שנית דאינו פודה כלל אפילו בדמיה וקשה דלעיל (כתובות דף מז:) מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינם אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופרקון אפשר להיות כמה פעמים וצ"ל לפירושו דאדרבה פירות ופרקון אינו מצוי אבל קבורה חשיבא מצוי לפי שהנשים ממהרות למות מן האנשים כדאמר בירושלמי וכן כתובה מצוי הוא ור"ח פירש דרצה אינו פודה יותר מכדי דמיה אבל כדי דמיה פודה ותימה לרשב"א דא"כ לרבנן נמי תיקשי פרקון אפרקון שני אע"ג דכדי דמיה יותר על כתובתה וברייתא אחרת משמע דאין פודה יותר על כתובתה ויצטרך לשנויי תרי קולי אית להו בפרקון שני ומשמע דלא צריך לשנויי הכי אלא לרשב"ג:

    Tosafot on Ketubot 52a · Sefaria

    Ritva

    אמר אביי אלמנה לכ"ג וכו' נימא כתנאי וכו' מאי לאו במדיר אשת כהן וכו' לא הכא במאי עסקי' כגון שנדרה לה איהי וקיים לה איהו ר"א סבר הוא נתן אצבע בין שיניה ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה פירש"י ז"ל לעולם ר"א ורבי יהושע לאו בפלוגתא דרבא אביי פליגי ואי באיסור ד"א שלא על זה נדר א"נ בכהנ' ע"י נדר אשת כהן כ"ע אמר' אי כאביי אי כרבא והכא באשת ישראל עסקי' כגון שנדרה היא וקיים לה הוא דר"א סבר הוא נתן אצבע בין שיניה ונשבתי כי היא גרמה לבטל התנאים שאינו יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתי ע"כ והקשה עליו בתוס' כיון דאמרה במזיד אשת כהן מודה ר"א לרבא שאינו חייב לפדותה היכי מחיי' לה לפדותה כשנדרה איהי וקיים לה איהו באשת ישראל מפני שנתן אצבע בין שיניה והלא מדיר אשת כהן ונתן אצבע בין שיניה יותר ויותר והא ל"ק דלא חשבינן נתינת אצבע בין שיניה אלא באשת ישראל שגרם בזה לבטל תנאה ואסרה עליו משא"כ באשת כהן דבלאו הכי נמי היתה ראוי' לו דאין תנאה מתבטל בכך וכיון שהיה שם כשהכיר קודם שנשבית אפשר שאינו חייב לפדותה כיון כשדבר אחר גרם לה עוד הקשו עליו ז"ל דכיון דטעמא דר' יהושע מפני שנתנה אצבע בין שיניה מכלל שלא נתן אצבע בין שיניה אפילו באשת כהן חייב לעדותה כדאיתא לעיל ויש מתרצין דלא נקטה ליה לרבי יהושיע טעמא דנתנה אצבע בין שיניה אלא משום דהוה קושטא דמלתא לר' יהושיע דלית ליה הוא נותן אצבע בין שיניה וכיון דכן ע"כ ס"ל היא נתנה אבל ה"ה אע"ג דלא נתנה אצבע ס"ל כל שנותן הוא חסר עוד הקשה כיון דמעיקרא הוה מוקמינן לה באשת כהן דוקא והשתא מוקמינן לה באשת ישראל דוקא הוה לה לתלמודא לפרושי ולאו קושי' היא חדא כיון דנקטינן קפדא דפלוגתייהו בנתינת אצבע ממילא שמעינן באשת ישראל עסקינן שמתבטל תנאי בכך ועוד דפשטא דמתני' בא"א אלא דתוס' סלקא דעתי' לדחוקה ולאוקמה באשת כהן ולאוקמה בתנאי' והכי מוכח לישנא דאמר מעיקרא מאי לאו במדיר אשת כהן קא מפלגי ומשום דלא הוה ידעינן התרה לאוקמי בא"א:

    ואחרים פירשו דהשתא בכל הנשים מוקמינן ליה בין באשת כהן בין באשת ישראל והכי פירושו דאלמנה לכ"ג כ"ע אי כאביי אי כרבא והכא בשנדרה היא וקיים לה הוא ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"א וטעמא דר"א משום דסבר הוא נותן אצבע בין שיניה ולפיכך באשת ישראל דלא מתקיים תנאה חייב לפדותה וכ"ש באשת כהן דאפשר לקיים להחזירה למדינתא משא"כ באלמנה לכ"ג שאין כאן נתינת אצבע דמודה הוא ר"א שאינו חייב לפדותה וכ"ש ממזרת ונתינה דלא מקיים תנאה וה"ה דפליג ר"א במדיר אשת כהן וכ"ש דאיכא למימר הוא נותן אצבע בין שיניה לא אוקימנא כשנדר אלא משום רבי יהושע. ואביי אמר ליה אנא דאמרי אפילו לר' יהושע ושאני הכא שהיא נותנת אצבע בין שיניה לפיכך אפילו באשת ישראל דלא מקיים תנאה הא באלמנה לכ"ג או בהדירה שלא נתנה אצבע מוד' רבי יהושע שהוא חייב לפדותה כיון דאפשר לקיים תנאה והכי להוה טעמא נקטינן חד כאביי וחד כרב כדפרישנא אבל טעמא דר"א באשת כהן לאביי מפני שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך וטעמא דרבי יהושיע משום דאיסור דבר אחר גורם לה ואפילו בחד טעמא היא נתנה אצבע בין שיניה. ולענין פסק הלכה כרבא וכאביי הלכה כרבא דאמרינן ממזרת ונתינה לישראל אין חייב לפדותה ואלו בפרק מותרת אמרינן שיש לה כו' לא קשי' דהתם הכי אמרינן שיש לה פירות שאכל מנכסי בעלה שמוציאין ממנו פירות שאכל:

    תנו רבנן נשבית והנה מבקשים ממנו עד עשרה בדמים פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה וראיה מדתני רש"י ז"ל שהוא מפרש מכאן ואילך רצה פודה אפילו בעשרה דמים רצה אינו פודה כלל ואפי' בדמיה דלא תקנו רבנן אלא חד פדיון:

    רשב"ג אומר אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם פי' רש"י ז"ל שלא ירגלו להעלות על דמיהן ואיכא למידק במסכת גיטין תנן אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן ואיבעי לן טעמא מאי משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליגרו בהו איכא ולא איפשט' בעיין דהתם והקשו בתוס' אמאי לא פשט' ונימ' תנאי היא דרבנן סברי משום דוחקא דציבורא לפיכך פודה ורשב"ג סבר אינו פודה משום דלא ליתי לאתגרי בהו. ויש מתרצים דהתם הלכתא כמאן הוא דמבעיא ולא דייק הכא לישנ' דהתם כלל ואחרים תרצו דאין הכי נמי דתפשוט בעיין מהכא אלא דלא חשו ליה וטובא איכ' בתלמודא דהוה בעיא ולא מיפשט' ורבינו תם זכרונו לברכה תירץ דמהא לא מצי למפשט דלעולם אימא לך דלרבנן טעמ' משום דלא ליגרי בהו ואפ"ה כל לגבי נפשה דמפרק בממונא לא חיישי' להכי ופריק נפשיה כי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו הוא לרשב"ג דלמא טעמ' דהתם משום דוחקא דצבורא והכא כי קאמר שאינו חייב לפדותה דחיישינן לדוחקא דצבורא כי היכי דאין פודן צבור השבוים יותר מכדי דמיהן משום דוחקא דצבורא ומיהו אם רצה פודה לא אתי רשב"ג אלא לאפוקי מדרבנן דאמר שהיא פודה ע"כ ונכון הוא. ויש אומרים דהלכת' כרשב"ג דהא אסתייע מסתמא דהתם דאלמא סתמא דהתם כוותיה דהכא וכן פסק רבינו חננאל וכן דעת רבינו ז"ל. הגאונים פסקי כרבנן דרשב"ג יחידאי היא ובאידך פלוגתא דבסמוך פסק רבינו חננאל ז"ל הלכה כרבי ואחרים פסקו הלכה כרשב"ג דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכיון דק"ל דאין פודין את השבוין יותר מכדי דמיהן כשהן שמין אותה יותר מכדי דמיהן כעבד הנמכר בשוק ואין שמין את האדם לפי עשרו בדמיהם אמרו כלומר דמי גופם ועוד שמעינן ליה מהא דרשב"ג דאמר בפרק אע"פ שהיתה כתובתה יותר מכדי דמיהן אינה פודה אלא בכדי דמיהן לפי שאין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן וכן פי' רש"י ז"ל יותר על דמים שראוים למכור בשוק ואין שמין את האדם כעבד הנמכר בשוק וכן כתבו הראב"ד והר"ב ז"ל [אולי צ"ל ות"ח פורק אותו בכל ממון שבעולם] (המו"ל). ור"ח פורק אותו בכל מקום שבעולם ודעת רבינו הרמב"ן וכדכתיב' בס"ד:

    במתני' נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי פי' אינו רשאי לפטור עצמו מפדיונה בכך אלא מגרש' ופודה אם רוצה. לקתה חייב לרפאותה פי' רבינו ז"ל דלהכי קתני לקתה ולא חלתה לאשמעינן שאם חלתה בפשיטות [צ"ל בפשיעתה] (המו"ל). אינו חייב לרפא אותה ועוד אומרים בשם רבינו חננאל דאפי' ברפואה שיש לו קצבה [חייב לרפואתה שלא חלקו בין רפואה שיש לה קצבה אלא באלמנה כו' אלא משום מזונות כו' כצ"ל] (המו"ל). לרפוא' שאין לו קצבה אלא באלמנה לגבי יורשים שאין חיוב רפואתה עליהם אלא משעת מזונות אבל בעלה חייב לרפאותה משום תקנתא דרבנן ולא משום מזונות והיינו דלא אדכר סוגיי' דתלמודא אלא באלמנה אבל הרא"ם ז"ל כתב דבעלה נמי (אינו) [דינו] כיורשים כדאמרי' בירושלמי קריבתי' דר"ש בר אבא אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל אין קצץ היא אכתו' מפדיונך וא"ל לא בעליך יהיב ליה ע"כ. ואמרי' נמי התם דבעלה אמר הן דקצצין והיא בעיר דלא קצצין למאן שמעינן לאו לבעלה ע"כ ורבינו הגדול אומר דהאי ירושלמי פליג אתלמודא דילן ואתלמודא קא סמכינן:

    א"נ אפשר דלא פליגי ובעליך (חוב) [יהיב] לך לאו דווקא אלא מנכסי בעלך ובעלה בעי היינו יורשים הבאים מכח בעלה וזה דחוק אלא ודאי פליג אתלמוד דילן דלפום סברא דידן ז"ל. אמר הרי גיטה וכתובה תפדה את עצמה ופי' הראב"ד דווקא כשאינה מוטלת במטה [אבל אם מוטלת כצ"ל (המו"ל אינו רשאי והביא ראיה לדבריו מדתני בספרי ושלחה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ממתינה לה עד שתתרפא וכ"ש בבנות ישראל הקדוש' שאין לה לשלחה אלא וודאי מתני' דהכא במוטלת על המטה וכן דעת הרשב"ם וטעמא דמסתבר הוא ולגבי אלמנה אינו רשאי לפרוע כתובתה ושתרפא עצמה דומיא רפואה מדין מזונות הוא וק"ל כאנשי גליל שאין יתומים יכולין לפרוע כתובתה כשתזון:

    Ritva on Ketubot 52a · Sefaria

    Meiri

    כל שאשתו אסורה עליו בלאו בשעת נשואיה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל יש להן כתבה כמו שיתבאר בפרק אלמנה ק' ב' הואיל והכיר בה וכן קצת תנאי כתבה אבל מזונות ורפואה אין לה בחיי הבעל הואיל ובעמוד והוצא קאי אלא שלאחר מיתת הבעל אם לא הספיק להוציאה יש לה כמו שיתבאר בתשיעי של יבמות דף פ"ה ע"א ומתוך כך אם נשבית אינו חייב לפדותה אלא מגרשה ונותן לה כתבתה ותפדה עצמה וזה שאמרנו באשת כהן שנשבית שחייב לפדותה אע"פ שהיא עליו בלאו טעם הדבר מפני שאיסור השביה גרם איסורה ולא היתה אסורה לו קודם השביה:

    כתבו גדולי הפוסקים שכל שאינו חייב בפירקונה אינו זוכה בפירות נכסים שלה והביאוה ממה שאמרו צ"ה ב' אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה שמאחר שאין יורשין כתבתה אין חייבין בקבורתה וכן בזו הואיל ואין חייבין בפירקונה אין זוכין בפירות והוא שאמרו ביבמות שם אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה פירות ר"ל שכשכופין אותו ב"ד להוציא נותן לה כל הפירות שאכל מנכסיה:

    המדיר את אשתו נדר שהוא חייב עליו להוציא וליתן כתבה כגון שאמר הנאת תשמישה עלי ואחר כך נשבית אינו חייב לפדותה אלא מגרש ונותן כתבה והיא פודה עצמה בין שהיא אשת ישראל בין שהיא אשת כהן ומכל מקום אם נשבית ואחר כך הדירה חייב לפדותה ואחר פדייתה אם רצה יגרשנה שאלמלא כן כל שנשבית אשתו יערים וידירנה כדי ליפטר מפרקונה:

    לענין ביאור הסוגיא כך הוא פשוטן של דברים המדיר את אשתו ונשבית ר' אליעזר אומר פודה ונותן לה כתבתה ר"ל פודה ואחר כך אם רצה מגרש ונותן כתבה ר' יהושע אומר נותן כתבה ואינו פודה הואיל והדירה ואחר כך נשבית מאי לאו במדיר אשת כהן דאע"ג דאדרה מצי לקיומי תנאי כתבה דידיה דהיינו ואהדרינך למדינתיך ורבא כר' יהושע דהא מכל מקום איסור דבר אחר גרם לה ותירץ לא הכא במאי עסקינן כגון דנדרה היא וקיים הוא פירוש אביי הוא דמתרץ לה לטעמיה כלומר דכולי עלמא אע"ג דאיסור אחר גרם לה כל שיכול לקיים תנאו פודה והילכך כל שהדיר כהן את אשתו הרי מכל מקום יכול הוא לקיים תנאו ואף ר' יהודה מודה והכא דנדרה היא וקיים הוא או שהחריש לה כל אותו היום וסובר ר' יהושע דאע"ג דקיים לה איהו מכל מקום איהי היא דאפסידה אנפשה ואין לה פירקון אחר שהודרה הנאה ממנו ואע"ג דמצי לקיומי תנאיה ר"ל ואהדרינך למדינתיך פטור הא באשת ישראל אע"ג דאיהו נדר פטור דהא לא מצי לקיומי תנאיה דאותבינך לי לאנתו ואין הפרש בין איסור הבא מאליו כגון ממזרת ונתינה לישראל ובין איסור הבא מצדו כגון נדר ומכל מקום שאלו בה אי איהי דאפסדה אנפשה היאך נותן לה כתבה ועוד שאם כן אף בנשבית ולבסוף נדרה כן ואתה למד מכאן לפי דרכך שכל שנדרה אף בנשבית תחלה אינו פודה וכן שאף כתבתה אינו נותן שהרי מתוך שהיא נדרנית הפסידה כתבתה ולענין הסוגיא מיהא חזר ותירץ לדעת רבא שהיא שנויה במדיר בין באשת כהן בין באשת ישראל ואחר כך נשבית ולדעת ר' אליעזר פודה דבתר מעיקרא אזלינן ר"ל שעת התנאי וההיא שעתה הוה מצי לקיומי ואותבינך לי לאנתו ואע"ג דהשתא לא מצי לקיומי בתר מעיקרא אזלינן ולדעת ר' יהושע בתר בסוף אזלינן ר"ל שעת השביה והשתא לא מצי לקיומי דהא אדרה וכן הלכה כמו שביארנו:

    נשבית לאחר מיתת בעלה אין היבם או היורש חייב לפדותה ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה וכן שהכיר בה בעלה ר"ל שנודע לו בחייו שנשבית ונשתעבד בפדיונה כל שמת לו קודם שפדאה אין היבם קודם שכנסה או היורש חייב לפדותה כלל שהרי תנאי הבעל ר"ל ואותבינך לי לאנתו בטל הוא הילכך נפדית משל עצמה או תטול כתבתה ותפדה את עצמה:

    Meiri on Ketubot 52a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא מאי לאו במדיר אשת כהן כו' לא הב"ע כגון שנדרה איהי כו' הוא נותן אצבע בין שיניה כו' יש מקשים בזה כיון דלר' יהושע הוה ניחא ליה אף באשת ישראל אלא לר"א לא הוה ניחא ליה אמאי פודה שהרי אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו כו' כפרש"י א"כ אמאי לא קאמר לר' אליעזר דהוא המדיר הגורם דודאי דהוי נותן אצבע בין שיניה טפי משנדרה היא והוא מקיים לה ולכך חייב לפדותה ונראה לומר דלמאי דמוקי לה דפליגי דר' אליעזר אזיל בתר מעיקרא ור' יהושע אזיל בתר בסוף היינו הך דר' אליעזר אזיל בתר מעיקרא כיון דמעיקרא היה אפשר לקיים התנאי והוא הגורם לבטל התנאי חייב לפדותה ור"י סבר דלא אמרינן הוא הגורם וכיון דלבסיף לא יתקיים התנאי אין חייב לפדותה ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה הב"ע כו' ואי באיסור ד"א שלא ע"י נדר א"נ בכהנת ע"י נדר דכ"ע כו' עכ"ל יש לדקדק בפירושו דלא נקט נמי בכהנת שלא ע"י נדר דהא עיקר מילתא לימא כתנאי עליה קאי דביה איירי אביי ורבא דהיינו אלמנה לכ"ג ואהא שייך למימר דכ"ע אי כאביי אי כרבא דומיא שכתב באיסור ד"א שלא ע"י נדר דמיירי ביה נמי אביי ורבא דהיינו ממזרת ונתינה לישראל אבל בכהנת ע"י נדר לא איירי ביה אביי ורבא כלל ולא שייך למימר ביה אי כאביי אי כרבא ועוד קשה דא"א לומר דכ"ע כרבא דאין חייב לפדות בכהנת ע"י נדר דהא למאי דמוקמינן פלוגתא דר"א ור"י בישראל ושנדרה איהי ולר"א פודה משום דהוא נתן אצבע בין שיניה ואע"ג דלא מקיים תנאו ואותבינך לאנתו א"כ מכ"ש [בכהנת] בנדר איהו דהוא נתן אצבע בין שיניה וגם מקיים תנאו דאהדרינך למדינתך דחייב לפדותה וע"כ נראה להגיה בפרש"י א"נ בכהנת שלא ע"י נדר דכ"ע אי כאביי אי כרבא דבזה איירי ביה אביי ורבא אבל בכהנת ע"י נדר לרבא פליגי ביה ר"א ור"י כמו באשת ישראל ומה שפרש"י ובישראל פליגי וטעמא כו' מלתא דפסיקא נקט דביה פליגי נמי לאביי אבל בכהנת לא פליגי ר"א ור"י אלא לרבא וכן הוא לפי המסקנא דפליגי באי אזיל בתר מעיקרא או בתר בסוף אף לאביי לא פליגי אלא באשת ישראל ולרבא פליגי בין באשת כהן ובין באשת ישראל ומהר"א ב"ח האריך בחדושיו בזה בדחוקים גדולים ואין להאריך בהן כי הדברים ברורים כמו שאמרנו בלי גמגום ותו לא מידי:

    תוס' בד"ה ממזרת כו' ממזרת ונתינה לישראל יש להן כתובה פירות כו' עכ"ל ליתא התם בהדיא הכי אלא דהתם במתני' תני להו כהדדי אלמנה לכ"ג ממזרת כו' יש להן כתובה ומשמע להו דה"ה כל תנאי כתובה כגון פירות ובלאות כו' כדקתני בהדיא בברייתא באלמנה לכ"ג ע"ש ודו"ק:

    בא"ד אבל רבא מפרש פירות ממש כמו שאכל כו' עכ"ל ר"ל לרבא הוה פירות ממש כמו שאכל כו' בין גבי ממזרת ונתינה בין גבי אלמנה לכ"ג אבל לאביי לא הוה פירות ממש כמו שאכל אלא גבי ממזרת ונתינה אבל לגבי אלמנה לכ"ג הוה פירושו דין פירות דהיינו פרקונה אף אם לא מלו לה פריק לה מדידיה ושכתבו ואותן פירות לא יתן הבעל אא"כ נשבית כו' [אתרוייהו] קאי:

    בא"ד וכל הנשים היו רוצות כו' אע"ג דאמר לעיל דפרקונה עדיף לה טפי מפירות עכ"ל הכי מוכח מדקתני פרקונה תחת פירות דמשמע דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות כמ"ש התוס' לעיל ואם זו האשה (ב) תוכל לומר כן בלא נשבית א"כ חוטא נשכר ודו"ק:

    בד"ה כגון שנדרה היא כו' טפי הל"ל דפליגי דמר אזיל בתר מעיקרא כו' עכ"ל לכאורה דכן דרך התלמוד דשקיל וטרי ודחיק לאוקמא ודחי לה עד דמסיק לאוקמא במלתא דקאי ומאי קשיא להו הכא טפי דה"ל לאוקמא מעיקרא כדמוקי לה במסקנא ויש ליישב ע"פ מה שכתבנו לעיל דלמסקנא נמי לר"א דאזיל בתר מעיקרא היינו נמי מהאי טעמא שהוא הגורם לתת אצבע בין שיניה לבטל תנאו דמעיקרא והשתא קשיא להו שפיר כיון דהשתא נמי נחית התלמוד להך סברא דמי הוא הנותן אצבע בין שיניה טפי הל"ל דפליגי דמר אזיל בתר מעיקרא כו' כדמסיק לקמן דהיינו נמי מכח הך סברא לר"א דהוא הגורם ולר"י לא איכפת ליה בגורם דבהכי הוה ניחא מעיקרא לר"י כפרש"י וכמ"ש לעיל ואהא תירצו דניחא ליה לאוקמא השתא פלוגתייהו בהכי בהיא נדרה כו' ולר"י נמי טעמא דהיא גרמה דאשכחן דפליגי בה תנאי כו' ודו"ק:

    בד"ה והיו מבקשין כו' תפשוט מהכא דמשום דוחקא כו' דקתני דפודה עד עשרה בדמיה כו' עכ"ל ואין להקשות דאדרבה תפשוט מדרשב"ג בהיפך דקאמר הכא אין פודין כו' דע"כ משום דלא ליגרו בהו טפי דיש לומר דהא דמבעיא לן התם היינו לרבנן דרשב"ג דפליג התם בסיפא את"ק ודו"ק:

    בד"ה רצה אינו פודה כו' דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון כו' עכ"ל ולעיל פרש"י מצוי למצוי מזונות תחת מעשה ידיה ואפשר שהתוספות לא רצו לפרש כן דהא דמזונות תחת מעשה ידיה היינו משום דמתזנא מיניה ועוד נראה דגם לפרש"י דפרקון ופירות לא הוה מצוי היינו לגבי מזונות ומעשה ידיה אבל [לגבי] כתובה וקבורה שפיר הוה פירות ופרקון מצוי דלא תקשי עלייהו נמי ואיפוך אנא ודו"ק:

    1 more comments on this page.

    Chidushei Halachot on Ketubot 52a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    לא הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו פרש"י ז"ל אי באיסור ד"א שלא על ידי נדר אי נמי בכהנת על ידי נדר דכ"ע או כאביי או כרבא והכא באשת ישראל וכו'. כדכתיבנא בפירושו פירוש לפירושו לאו מכלל דבכהנת על ידי נדר איכא פלוגתא בין אביי לרבא דהא למ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה לאו כאיסור דבר אחר גורם לה הוא דאי הכי רבי אלעזר מאי טעמיה נהי נמי דאיסור אחר הוא מכל מקום לא קרינא ביה ואותבינך לי לאנתו ודר' יהושע נמי קשיא טעמא דהיא נתנה אצבעה בין שיניה הא לאו הכי פודה ואי באשת ישראל בלחוד אמאי הא לא קרינא בה ואותבינך לי לאנתו ולכ"ע באיסור דבר אחר אינו חייב לפדותה אלא ה"ק אי באיסור דבר אחר א"נ בכהנת דוקא על ידי נדר ליכא לאוקמה דאי הכי חשבת נדר כאיסור דבר אחר דמשום הכי מוקמת לה בכהנת דוקא ואם כן תנאי היא אלא אף באשת ישראל היא ונדר לא כאיסור דבר אחר דמי ולא פליגי ביה אביי ורבא אלא בנדרה היא וקיים איהו קמפלגי ובסברא בעלמא דרבי אליעזר סבר הוא נתן אצבע בין שיניה והואיל וכן אפילו באשת ישראל חייב לפדותה שהוא פשע ולא כל הימנו להפסידה תנאיה ור' יהושע סבר היא נתנה. ולא מחוור לן דאי באשת ישראל אמאי אצטריך לפרושי טעמיה דרבי יהושע משום דהיא נתנה אצבע בין שיניה וקשיא ליה כתובה מאי עבידתיה לימא דכאיסור ד"א דמי ובאשת ישראל אינו חייב לפדותה. ואיכא למימר משום דסבר השתא דאיסור הבא מעצמו לאו כאיסור הבא מאליו דמי לענין פדיון ע"כ או הוא גורם או היא גרמה ואי הוא גורם הא אמרת פודה הילכך לר' יהושע ע"כ היא גרמה וכיון שכן אמאי נותן כתובה ולא משום חיוב פדיה הוא דאצטריך למימר הכי. ואיכא מקצת נוסחי דלא כתוב בהן ור' אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ופירשו לה באשת כהן ולרבא ודאי תנאי היא ורבי אליעזר סבר פודה דלא כרבא דהא איסור דבר אחר גורם לה הוא ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' יהושע וטעמיה דרבי יהושע משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה וזה הפי' היה נכון אלא שלשון הגמרא קצר ביותר לפי הפירוש. ויש עוד מפרשים דמעיקרא קס"ד לאוקמה באשת כהן בלחוד ובפלוגתא דאביי ורבא משום דקס"ד דאיסור נדר כאיסור ד"א הוא ודחינן אי בשהדירה הוא דכ"ע פודה כיון דאיהו גרם האיסור ובאיסור ד"א ככ"ע או כאביי או כרבא והכא בין באשת כהן בין באשת ישראל פליגי ובנדרה היא וקיים לה איהו ורבי אליעזר סבר אפילו באשת ישראל נמי פודה דאיהו פשע וכמי שהדירה הוא דמי ואיסור הבא מעצמו ומעצמו של בעל לאו איסור הוא ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבעה בין שיניה לאביי דאמר באשת כהן חייב לפדותה הכא כיון דאיהי נדרה אבדה זכותה והאי טעמא לאביי אצטריך דאלו לרבא אף על גב דאיסור ד"א הוא אינו חייב לפדותה ואקשינן לאביי אי הכי כתובה נמי הפסידה ואמאי קתני נותן לה כתובה אי נמי לרבא גופיה נמי אקשינן כיון דאמרת דסבר רבי יהושע שהוא לא נתן ע"כ סבר דהיא נתנה אצבעה בין שיניה אם כן דין הוא דתפסיד כתובתה ואף על גב דהכא לא שמעי' ליה בהדיא דאמר הכי מכללא שמעינן ליה כדפרישית לעיל והדר אסקינן דאפילו נדר הוא נמי כאיסור דבר אחר דמי אלא משום דאזלינן בתר מעיקרא. הרמב"ן ז"ל:

    וז"ל הרא"ה תלמידו כגון שנדרה וכו' פרש"י ז"ל וכו'. וקשיא לן להאי פירושא דרבי אליעזר היכי אתיא כרבא השתא באשת ישראל דלא מקיים תנאה דאותבינך לי לאנתו קאמר ר' אליעזר חייב משום טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה באשת כהן דמקיים תנאה דקרינא בה ואהדרינך לא כל שכן ותו בנדרה היא וקיים לה איהו חשבינן לה הוא נותן אצבע בין שיניה ומחייבינן לה בהכי כשהוא מדירה לא כל שכן ורבי יהושע לאביי נמי באשת ישראל למה לי טעמא דהיא נתנה אצבעה בין שיניה תיפוק ליה בלאו הכי נמי שהרי אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו והשתא משמע לפום האי טעמא דאי לאו הכי לא אמר רבי יהושע והא ממזרת ונתינה דאמרינן דאינו חייב לפדותה ויש גורסים הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו ור"י סבר היא נתנה אצבעה בין שיניה וכן הוא במקצת נוסחאות ישנות. והרב אדוני זקיני ר' זרחיה הלוי ז"ל פירש דהכי קאמר לעולם באשת כהן ודרבא ודאי תנאי היא דרבא ודאי לית ליה דר' אליעזר דאפילו תימא הוא נותן אצבע בין שיניה מכל מקום איסור ד"א הוא ואלו לרבא אינו חייב לפדותה אבל אביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"י התם היינו טעמא דר' יהושע דאמר נותן לה כתובה ואינו פודה משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה אבל בעלמא ודאי כגון אלמנה לכהן גדול חייב לפדותה ולבסוף אמרינן אלא לעולם דאדרה איהו כלומר באשת ישראל פליגי. וליתא דהני תרתי סברי מישוי שוין אהדדי ואי אמרת כר"א דאע"ג דקסבר דהוא נותן אצבע בין שיניה מכל מקום איסור ד"א הוא וחייב לפדותה ה"ה דאיכא למימר לר"י דאע"ג דהיא נתנה אצבע בין שיניה עדיין אני קורא בה ואהדריניך למדינתיך וחייב לפדותה. ואי אמרת נמי לר' יהושע דכיון דהיא נתנה אצבע בין שיניה פטור הוא הדין דאיכא למימר לרבי אליעזר דכיון דהוא נותן אצבע בין שיניה פטור אבל לפי גירסת הספרים אפשר לפרש דרבי אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה ופליגי בין באשת כהן בין באשת ישראל. ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבי אליעזר והתם היינו טעמא דר' אליעזר משום דקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה הלכך כיון דהכי הוא אפילו באשת ישראל חייב אבל באיסור ד"א הבא מאליו מודה ר"א דכל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה ואפילו באשת כהן ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבי יהושע התם היינו טעמא דר' יהושע משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה וכיון דהכי הוא אפי' באשת כהן פטור אבל בעלמא באיסור הבא מאיליו מודה רבי יהושע שהוא חייב לפדותה והיינו אליבא דאביי. אבל רבא סבר דרבי יהושע לאו היינו טעמא ולית ליה דלהוי הא מהאי טעמא אלא דקסבר דהא כאלמנה לכהן גדול וכי היכי דאלמנה לכ"ג אינו חייב לפדותה משום דאיסור דבר אחר גורם לה הוא הדין נמי להאי ומקשינן אי היא נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתיה כלומר דהא מורדת היא וכיון דכן אליבא דרבי יהושע דאמרת דאית ליה האי סברא דהיא נתנה אצבע בין שיניה אמאי אית לה כתובה. ע"כ:

    וז"ל הריטב"א ז"ל פרש"י ז"ל לעולם ר' אליעזר ור' יהושע לאו בפלוגתא דרבא ואביי פליגי ואי באיסור ד"א שלא ע"י נדר א"נ בכהנת כגון אלמנה לכ"ג דכ"ע אי כאביי אי כרבא והכא באשת ישראל עסקינן וכגון שנדרה היא וקיים לה איהו וכו'. והקשו כיון דאמרת דבמדיר אשת כהן מודה ר' אליעזר לרבא שאינו חייב לפדותה היכי מחייב לפדותה כשנדרה היא וקיים לה איהו באשת ישראל מפני שנתן אצבע בין שיניה והלא מדיר אשת כהן נתן אצבע בין שיניה יותר ויותר והא לא קשיא דלא אשכחן נתינת אצבע אלא באשת ישראל שגרם בזה לבטל תנאה ולאסרה עליו מה שאין כן באשת כהן דבלאו הכי נמי לא היתה ראויה לו ואין תנאה מתבטל בכך דהא בלאו הכי לא היתה ראויה לו וכיון שכן כשהדירה קודם שנשבית אפשר שאינו חייב לפדותה כיון שד"א גורם לה. עוד הקשו עליו ז"ל דכיון דטעמא דר' יהושע מפני שנתנה אצבע בין שיניה מכלל דכל שלא נתנה אצבע אפי' באשת ישראל חייב לפדותה והא ממזרת ונתינה שלא נתנה אצבע ודכ"ע אינו חייב לפדותה כדאיתא לעיל. ויש מתרצין דלא נקטינן לר' יהושע טעמא שנתנה אצבע כו' אלא משום דהוי קושטא דמלתא לר' יהושע דלית ליה הוא נותן אצבע בין שיניה וכיון דכן ע"כ ס"ל היא נתנה אבל ה"ה דאע"ג דלא נתנה אצבע כל שנתן הוא אינו חייב לפדותה. עוד הקשו כיון דמעיקרא הוה מוקמינן לה באשת כהן דוקא והשתא מוקמינן לה באשת ישראל דוקא הוה ליה לתלמודא לפרושי הכי ולא קשיא חדא דכיון דנקטינן קפידא דפלוגתייהו בנתינת אצבע ממילא שמעינן דבאשת ישראל עסקינן שמתבטלת תנאה בכך ועוד דפשטא דמתניתא באשת ישראל אלא דהוה ס"ד לדחוקה לאוקמה באשת כהן ולאוקמה כתנאי והכי מוכח לישנא דאמרי' מעיקרא מאי לאו במדיר אשת כהן קא מפלגי ומשום דלא הוה ידעינן פתרא לאוקמה באשת ישראל. ואחרים פירשו דהשתא בכל הנשים מוקמינן לה בין באשת כהן בין באשת ישראל וה"פ דבאלמנה לכ"ג כ"ע או כאביי או כרבא והכא בשנדרה היא וקיים לה איהו ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לר"א וטעמא דר"א משום דסבר הוא נתן אצבע בין שיניה ולפיכך אפילו באשת ישראל דלא מקיים תנאה חייב לפדותה וכ"ש באשת כהן דאפשר לקיומי תנאה לאהדורה למדינתה מה שאין כן באלמנה לכ"ג וחברותיה שאין כאן נתינת אצבע דמודה רבי אליעזר שאינו חייב לפדותה כ"ש ממזרת ונתינה דלא מקיים תנאה וה"ה דפליג רבי אליעזר במדיר אשת כהן וכל שכן דאיכא למימר הוא נותן אצבע ולא אוקימנא כשנדרה היא אלא משום ר' יהושע ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' יהושע ושאני הכא שהיא נתנה אצבע בין שיניה ולפיכך אפי' באשת כהן דמקיים תנאה אינו פודה וכ"ש באשת ישראל דלא מקיים תנאה הא באלמנה לכ"ג או כשהדירה שלא נתנה אצבע מודה רבי יהושע שהוא חייב לפדותה כיון דאפשר לקיומי תנאה והני טעמי נקטינן להו חד כאביי וחד כרבא כדפרישנא אבל טעמיה דר"א באשת כהן לאביי מפני שאני קורא בה ואהדריניך למדינתיך וטעמא דר' יהושע לרבא משום דאיסור ד"א גורם לה ואפילו בלאו טעמא דהיא נתנה אצבע בין שיניה. עד כאן:

    אלא לעולם דאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה וכו' לכאורה משמע מהאי לישנא דכפי אוקמתיה דמוקי כל חד פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע נפיק דיניה והא ודאי ליתא דכיון דפלוגתייהו אי אזלינן בתר מעיקרא ובתר בסוף שפיר מצינן למימר כאביי או כרבא ואינו מוכרח מתוך אוקמתיה למימר כדיניה והנכון כדפרש"י ז"ל וז"ל ואביי מתרץ טעמיה. למימר לאו תנאי היא אלא דכ"ע כוותיה קיימין וכן רבא מתרץ לטעמיה. ע"כ כנ"ל:

    וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל אלא לעולם אדרה וכו' כלומר אלא הכא דכ"ע בין לר"א בין לרבי יהושע לית להו טעמא דהוא נותן אצבע וכו' ובמדיר אשת כהן סברי לה דהויא כאלמנה לכ"ג דאיסור ד"א הוא ובמדיר אשת ישראל הוא דפליגי לאביי ולרבא בין באשת ישראל בין באשת כהן דר' אליעזר אזיל בתר מעיקרא ורבי יהושע אזיל בתר בסוף והלכתא כרבא כדקי"ל בכל דוכתא דאביי ורבא הלכתא כרבא אבל בהאי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע כיון דקי"ל לקמן בהמדיר דאפילו נדרה היא וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה והכא אמרינן דכל היכא דהוא נתן אצבע בין שיניה אפי' באשת ישראל שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו חייב לפדותה הלכך כל על ידי נדר חייב לפדותה דאפילו נדרה היא וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה וזו היא שיטת הרי"ף ז"ל שפסק כאן כרבא ולא הביא מחלוקת בין רבי אליעזר ור' יהושע ולפנינו פסק דהוא נותן אצבע בין שיניה ואינו מחוור דאפשר דלקמן גבי נדרים חשבינן אפי' בנדרה היא וקיים לה איהו הוא נותן אצבע בין שיניה שלא להפסידה כתובתה בשביל נדרנית כיון שהוא פושע והכא גבי פדיון לא איכפת לן כלל אלא כל שאיסורה מחמת ד"א שלא מחמת שביה דינה כאלמנה לכ"ג וליכא לספוקי אלא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף והלכתא כרבי יהושע דאזיל בתר בסוף וזה מחוור יותר אבל לפי פירוש הרב אדוני זקני ז"ל ושיטתו אין זה הפסק ראוי שהרי לפי שיטתו יש לנו לומר דהא דמוקמינן רבא כרבי יהושע משום דאפילו תימא דהוא נותן אצבע בין שיניה מ"מ איסור ד"א הוא ואפי' באשת כהן אינו חייב לפדותה כ"ש באשת ישראל וכיון דכן אע"ג דקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיניה לית לן למימר מיהו דליחייב לפדותה ולפי זה ראוי לפסוק כפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וכדמסקינן להו כרבי יהושע דר"א ורבי יהושע הלכה כר' יהושע ובאדר' איהו ומשמע דה"ה נדרה היא וקיים לה איהו דהא ודאי קיימא לן דלא אמרינן היא נתנה אצבע בין שיניה אלא בתר בסוף אזלינן ואינו חייב לפדותה. והלשון הראשון הוא הנכון. ע"כ: הכיר בה בעלה שנודע לבעלה שנשבית אשתו ועד שלא מת לא הכיר כיון שלא ידע בה עד שמת לא אשתעבדו נכסיו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. כ"ג בספרינו נשבית לאחר מיתת בעלה אין היתומים חייבין וכו' ובמהדורא קמא של רש"י ז"ל כתוב אין היבמין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו דהא מת. ע"כ: וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל אין היבמין חייבין לפדותה שאף ע"פ שהיורשין חייבין במזונותיה אינם חייבין בפרקונה לפיכך אין פודין אותה מנכסיו דכיון שמת אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו ומאי דקתני אין היבמין חייבין לפדותה לאו דוקא דה"ה נמי כי יורשים נמי אינם חייבין אלא דנקט יבמים לרבותא שאפי' היכא שהיא זקוקה לו אינו חייב לפדותה וכ"ש שאר יורשין וכיון דאין חייבין לפדותה לית להו פירי כדמפרש ואזיל. ע"כ: רצה אינו פודה פרש"י ז"ל דלא תקינו בה רבנן אלא חד פדיון. פירוש לפירושו אם נשבית פעם שנית אינו פודה כלל אפי' בדמיה ואין לפרש פירושו לפירוש דה"ק דלא תקינו רבנן שיפדנה אפילו עד עשרה בדמיה אלא בחד פדיון אבל מכאן ואילך אינו פודה אותה אלא בדמיה דלישנא דכתב הרב ז"ל אלא חד פדיון משמע דאין כאן אלא חד פדיון ודוק שקצרו התוס' לשון רש"י וכתבו פה דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון. ואין לפרש נמי דמשום דבפעם ראשונה פדה אותה בעשרה בדמים לכך אינו חייב לפדותה עוד אבל אם בפעם ראשונה לא פדה אותה אלא בדמיה יפדנה עוד פעם אחר פעם דהא ודאי ליתא דעד כמה יותר מדמיה יפדנה בפעם ראשונה עד שנאמר דלא יפדנה עוד ולשון הרב ז"ל דנקט לא תקינו רבנן וכו' משמע דאעיקר פדיון שתקנו לפדותה קאי הלכך ע"כ דעת רש"י ז"ל שפעם ראשונה נתחייב לפדותה אפילו יותר מדמיה תחת הפירות שאכל אבל אח"כ אם לא ירצה אינו פודה אותה כלל ואפי' בכדי דמיה שפעם אחת בלבד תקנו חכמים לפדותה והקשו התוס' על פירושו ז"ל דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינן אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופירקון אפשר להיות כמה פעמים וכבר אסקינן לעיל דלפי מאי דפירש רש"י ז"ל גבי הא דפריך תלמודא לעיל ואיפוך אנא לא קשיא ולא מידי וצריך לתרץ מאי קשיא להו לתוספות ז"ל לפי שיטתו של רש"י ז"ל דלעיל ואפשר דס"ל לתוספות דאע"ג דרש"י ז"ל פי' לעיל דכי פריך ואיפוך אנא לא קאי אלא אמזונות ופרקונה ומשום דנפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה דלא אמרה כלום היינו כדי לתרוצי דלא נימא דלא בדוקא נקט הברייתא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכו' אלא למימר דתקנו אלו השלש כנגד אלו השלשה והלכך לא פריך תלמודא מידי ואיפוך אנא לכך כתב רש"י ז"ל אי אמרה איני נזונת וכו' ופי' ז"ל דאמזונות ופרקונה קאי מאי דפריך תלמודא וכי קא משני דבדוקא נקט תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעתה גם מאי דנקט וקבורתה תחת כתובתה הוי בדוקא ואיכא לאקשויי נמי עלה ואיפוך אנא ונצטרך לשנויי מטעמא דמצוי כדמסיק תלמודא דמשום טעמא אחרינא דכתיבנא לעיל דקבורה אכתובה שייכי בהדי הדדי ליכא למימר דמ"ה להוי בדוקא אלא מטעם דפריש תלמודא להדיא והאי טעמא אכלהו ריהטא ואע"ג דרש"י ז"ל לא כתב כן אלא אתרי מינייהו לאו בדוקא נקט כנ"ל ועוד צריך טוב טעם ודעת:

    וז"ל הרא"ש ז"ל רצה פודה וכו' מצינא לפרושי יותר על כדי דמיה אבל בכדי דמיה חייב לפדותה אבל רש"י ז"ל לא פי' כן אלא אינו חייב לפדותה כלל דלא תקנו לאשה אלא פדיון אחד ולפירושו הא דאמרינן לעיל תקנו קבורתה תחת כתובתה ופרקונה תחת פירות איפוך אנא בשלמא אי חייב לפדותה בכל פעם שנשבית אז ניחא דפרקונה ופירות מצויין אבל אם אינו חייב בפרקונה אלא פעם אחת איפוך אנא וי"ל אפ"ה ניחא דתקנו מצוי למצוי שרוב נשים יש להם קבורה שממהרות יותר למות מן האיש שרוב נשים יש להן נדוניא ורוב נשים אינן נשבות ואין להם פירות. ע"כ:

    Shita Mekubetzet on Ketubot 52a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה ממזרת כו' עיין בכל זה בחדושי מהרש"א ז"ל ומה שכתבו בסוף דבריהם אע"ג דאמר לעיל דפרקונה עדיפא לה טפי מפירות עכ"ל. הלשון אינו מדוקדק דכיון דעדיפא לה ודאי שאין כל הנשים רוצות בכך אלא כוונת דבריהם דבעיקר תקנתא פרקונה עדיפא לן לענין שאין יכולה לומר איני ניפדית ואיני נותנת פירות והיינו דתקנו חכמים כן כדי שלא תטמע בין עכו"ם כמ"ש התוספות שם לחד פירושא אבל היא עצמה בודאי רוצית בכך כיון דפרקונה לא שכיח כ"כ. אלא דלפ"ז מצידה תברא מאי קשיא ליה לר"י דנהי שכל הנשים רוצות בכך ואפ"ה לא מצי למימר איני נותנת פירות כדי שלא תטמע בין עכו"ם משא"כ הכא שאין חייב לפדותה אפשר דשפיר מצי למימר איני נותנת פירות דהא כתבו התוספות לעיל דאע"ג דקתני פרקונה תחת פירות אפ"ה פרקונה עיקר ולא נקיט האי לישנא אלא לאורויי דלא מצי למימר איני נפדית כו' ומ"ש מהרש"א ז"ל דא"כ חוטא נשכר לא ידעתי מה חוטא נשכר יש כאן כיון דמדידה קא אכלה והבעל שלא כדין אכלן. והנראה מזה דר"י סובר בפשיטות כאידך פירושא שכתבו התוס' לעיל דהא שכל הנשים אינן יכולין לומר איני ניפדית ואיני נותנת פירות היינו משום דא"כ מפקא לגמרי תקנת פירות ולא דמי למזונות או מטעמא אחרינא דלענין פירות ידו כידה ומה"ט פשיטא ליה לר"י דאין לייפות כח אלמנה לכ"ג בזה משאר נשים תקנוה שתעקור תקנת פירות וכי היכי דאיהי אית לה כל תנאי כתובה מדידיה לדידה ה"ה תקנת פירות דמדידה לדידיה ולכך מפרש לה כשנשבית דוקא. מיהו הרמב"ם ז"ל מפרש להדיא כפרש"י ופסק בפ' כ"ד מהל' אישות דבכל ענין כשבא להוציאה משלם כל הפירות שאכל והרבה יש לדקדק עוד בזה ואין להאריך ודו"ק:

    קונטרס אחרון תוספות בד"ה מממזרת ונתינה חייב לפדותה כו' ואור"י דהתם פירש בקונטרס דיש להן פירות שאכל הבעל משלהן כו' ושיטת הרמב"ם ז"ל נראה להדיא כשיטת רש"י שכן כתב בפ' כ"ד מהל' אישות ע"ש ועיין מה שכתבתי בסוף פ' אלמנה ניזונית:

    בגמרא לימא כתנאי המדיר כו' מאי לאו במדיר אשת כהן קמיפלגי עד סוף הסוגיא. כבר צווחו קמאי דקמן שהסוגיא תמוה דמעיקרא הוי פשיטא לתלמודא דבמדיר אשת ישראל לכ"ע אינו פודה אע"ג דאיהו גרם לה וא"כ מאי משני לדחויי דלא פליגי אלא בנדרה איהי וקיים לה הוא וטעמא דר"א דהוא נתן אצבע בין שיניה א"כ כ"ש במדיר ממש יש לו לפדותה ומהרש"א ז"ל כתב שזה בכלל דברי התוספות וכ"כ מהרא"ן חיים ועדיין התמיה במקומה בעיקר הסוגיא. ולולי פרש"י ותוספות היה נלע"ד ליישב דמעיקרא ודאי הוי פשיטא ליה לתלמודא דבמדיר אשת ישראל לכו"ע אינו פודה כיון דלא קרינן בה ואותבינך לי לאנתו וע"כ אזלינן בתר בסוף ומוכח לה מלישנא דר' נתן גופא דקאמר שאלתי את סומכוס כשאמר ר"י כו' או כשנישבית ולבסוף הדירה אלמא דהוי פשיטא ליה טובא לר' נתן האי סברא דתנאי דואותבינך לי לאינתו מהני לגבי מדיר עד דהוי בעי למימר דאפילו כשנישבית ולבסוף הדירה מהני ומשמע נמי דהא דהוי בעי למימר כשנישבית ולבסוף הדירה היינו משום דמשמע ליה דבהדירה ולבסוף נשבית לא הוי פליג ר"א למימר דפודה דפשיטא ליה לר' נתן דאזלינן בתר בסוף וא"כ כי מהדר ליה סומכוס דנראין הדברים דר' יהושע לא איירי אלא בהדירה ולבסוף נישבית הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דר"א לא מיסתבר דסומכוס פליג בהאי סברא דפשיטא ליה לר"נ אע"כ דלמסקנא דסומכוס במדיר אשת כהן פליגי וקמיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא. וע"ז משני שפיר הב"ע דנדרה איהי וקיים לה הוא והשתא מצינן למימר שפיר איפכא דסברא פשוטה היא דבמדיר אזלינן בתר מעיקרא כיון דהוא הגורם ולא דמי כלל לאלמנה לכ"ג ולממזרת ונתינה לישראל אלא דפליגי שפיר בנדרה איהי וקיים לה הוא וקסבר ר"י דאינו פודה דהיא נתנה אצבע. ועוד נ"ל דהא דהוי פשיטא ליה מעיקרא דבמדיר אזלינן בתר בסוף היינו משום דהוי משמע ליה דעיקר התקנה שכותבין כן בתנאי כתובה ואותבינך לי לאינתו לא איצטריך אלא להכי דנהי דבשעת התקנה הוצרכו לפרש כן לאפוקי ממזרת ונתינה אכתי למה הנהיגו לכתוב כן בכל תנאי כתובה הכשירות כדמשמע להדיא במתניתין לא כתב לה אי תישתבאי אפרקינך ואותבינך לאינתו וכו' אע"כ הוי משמע ליה שהיו כותבין כן כדי שלא יהא חייב לפדותה אלא היכא שיכול לקיים בסוף התנאי דואותבינך לי לאינתו וע"כ היינו לאפוקי היכא שהדירה קודם שנישבית דאינה ראויה לבסוף וא"כ ע"כ במדיר אשת כהן קמיפלגי. ועל זה משני שפיר דלעולם כשהדירה הוא לכו"ע אין חייב לפדותה. כיון שהוא הגורם ודוקא בנדרה היא וקיים לה הוא פליגי והשתא לפי זה מצינן למימר נמי דלמסקנא נמי דפליגי אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף אכתי פליגי בנדרה איהי דהא בהא תליא דמ"ד אזלינן בתר מעיקרא סבר דואותבינך לי לאנתו לא אתא לאפוקי אלא נדרה איהי משום דס"ל היא נתנה וכו' ומאן דאזיל בתר בסוף סבר דבנדרה איהי נמי הוא נותן וא"כ נדרה איהי ונדר הוא כי הדדי נינהו כן נ"ל ליישב הסוגיא לולי דמפרש"י ותוס' לא משמע כן ולשון רש"י ז"ל במה שכתב אי נמי בכהנת ע"י נדר ודאי צ"ע ונלע"ד שאין הגה"ת מהרש"א ז"ל עולה כלל בלשון רש"י ז"ל דאמאי פלגינהו בתרתי בבי דהו"ל שלא ע"י נדר בין בכהנת בין בישראלית אי כאביי אי כרבא וגם יתר דבריו נראין דחוקין. ועדיין צ"ע ודו"ק:

    בתוספות בד"ה והיו מבקשין כו' והכא אשתו כגופו עכ"ל והא דלא דייק מדרשב"ג איפכא עיין מה שכתבתי בחדושי לגיטין ויבואר קצת בסמוך ועיין בחידושי הרשב"א לגיטין:

    Penei Yehoshua on Ketubot 52a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה רצה, דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה עיין מהרש"א דאף לרש"י מ"מ הקושיא היא דנתקן פרקונה תחת כתובתה, ולענ"ד מסברא אין אנו יכולים לעשות קושיא מזה די"ל דכתובה דזוכה במיתתה מש"ה מחייבי' אותו בקבורתה דבמיתתה הוא זוכה ממנה והיא זוכית ממנו חיוב קבורתה ומישך שייכים לזה משא"כ פרקון נגד כתובה דל"ש בהדדי ולא באים בזמן אחד:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Ketubot 52a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 52, Amud Aleph, about 368 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 130 words

      Opens “ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה, שאין…”

      Named: רבא.

    2. Segment 221 words

      Opens “לימא כתנאי: המדיר את אשתו ונשבית רבי…”

      Named: רבי אליעזר, רבי יהושע.

    3. Segment 321 words

      Opens “אמר רבי נתן, שאלתי את סומכוס: כשאמר…”

      Named: רבי נתן, רבי יהושע.

    4. Segment 416 words

      Opens “ואמר לי: לא שמעתי, ונראין דברים שהדירה…”

    5. Segment 514 words

      Opens “מאי לאו: במדיר אשת כהן קמיפלגי, ואביי…”

      Named: רבי אליעזר, רבי יהושע, אביי, רבא.

    6. Segment 626 words

      Opens “לא, הכא במאי עסקינן? כגון שנדרה איהי,…”

      Named: רבי יהושע.

    7. Segment 79 words

      Opens “אי היא נתנה אצבע בין שיניה כתובה…”

    8. Segment 825 words

      Opens “ותו, אמר ר' נתן, שאלתי את סומכוס:…”

      Named: רבי יהושע.

    9. Segment 913 words

      Opens “ואי דנדרה איהי, מה לי הדירה ולבסוף…”

    10. Segment 1045 words

      Opens “אלא, לעולם דאדרה איהו. ואביי מתרץ לטעמיה,…”

      Named: אביי, רבא.

    11. Segment 1115 words

      Opens “כי פליגי במדיר אשת ישראל. רבי אליעזר…”

      Named: רבי אליעזר, רבי יהושע.

    12. Segment 1224 words

      Opens “רבא מתרץ לטעמיה: אלמנה לכ"ג ממזרת ונתינה…”

      Named: רבא.

    13. Segment 1310 words

      Opens “רבי אליעזר אזיל בתר מעיקרא, ורבי יהושע…”

      Named: רבי אליעזר, רבי יהושע.

    14. Segment 1425 words

      Opens “נשבית חייב לפדותה וכו'. ת"ר נשבית בחיי…”

    15. Segment 1550 words

      Opens “לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא.…”

    16. Segment 1624 words

      Opens “תנו רבנן: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד…”

      Named: רבן שמעון.

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Ketubot 52a · Segment 16 — “…רצה אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר:

    • Sumchus · Third generation of Tannaim

      Sumchus ben Yosef was a prominent disciple of Rabbi Meir Baal HaNes and a colleague of Rabbi Judah haNasi, renowned for his…

      Source: Ketubot 52a · Segment 3 — “…נתן, שאלתי את סומכוס: כשאמר רבי יהושע נותן לה…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Ketubot 52a · Segment 10 — “…ורבא מתרץ לטעמיה. אביי מתרץ לטעמיה: אלמנה לכהן גדול…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 52a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026