Talmud Builders

    Ketubot 41b

    Chapter 3 - Ellu Na'arot

    גם: כתובות דף מ״א ע״ב, פרק ג׳ אלו נערות

    English translation - Ketubot 41b

    Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1As it can be explained: According to whose opinion is this baraita taught? It is according to the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who said: The owner of an innocuous ox pays half the ransom. According to his opinion, the only differences between innocuous and forewarned oxen are those specified in the mishna.

    2The Gemara suggests: Come and hear an additional proof from the mishna. One who said: My ox killed so-and-so, or: My ox killed an ox belonging to so-and-so, this owner pays based on his own admission. What, is this not referring to an innocuous ox, for which he pays half the damage, proving that it is a payment of money and not a fine? The Gemara rejects the proof: No, the tanna is referring to a forewarned animal.

    3The Gemara asks: However, in the case of an innocuous ox, what is the halakha ? If it is that he does not pay based on his own admission, then, rather than teaching the latter clause of the mishna: One whose ox killed a slave belonging to so-and-so does not pay based on his own admission, let him distinguish and teach the distinction within the case itself: In what case is this statement said? It is with regard to a forewarned ox; however, the owner of an innocuous ox does not pay based on his own admission. The Gemara rejects this proof: The entire mishna is speaking of a forewarned ox, and does not address the halakha of an innocuous ox at all. Therefore, no proof can be cited with regard to the nature of half the payment.

    4The Gemara suggests: Come and hear an additional proof from the mishna: This is the principle: Anyone who pays more than what he damaged, the payments are fines, and therefore he does not pay based on his own admission. The Gemara infers: If he pays less than what he damaged, he pays based on his own admission. Apparently, payment of half the damage is a payment of money, not a fine. The Gemara rejects this proof: Do not infer and say: If he pays less than what he damaged, he pays based on his own admission. Infer and say: If he pays precisely what he damaged, he pays based on his own admission.

    5The Gemara asks: But according to that explanation, if he pays less than the damage he caused, what is the halakha ? If it is that he does not pay based on his own admission, let the tanna teach a more general principle: This is the principle: Anyone who does not pay the amount that he damaged does not pay based on his own admission, as that formulation both indicates one who pays less and indicates one who pays more than the damage he inflicted. The Gemara concludes: This is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, that payment of half the damage is a fine.

    6The Gemara further concludes: And the halakha is that payment of half the damage is a fine. The Gemara asks: Is there a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, and the halakha is in accordance with that opinion? The Gemara responds: Yes, the halakha is in accordance with his opinion, as, what is the reason that his opinion was conclusively refuted? It is because the tanna does not teach: This is the principle: Anyone who does not pay the amount that he damaged. However, the reason the tanna did not employ that formulation is not clear-cut for him, since there is the payment of half the damage caused by pebbles dispersed by an animal proceeding in its usual manner. As it is a halakha transmitted to Moses from Sinai that the payment for pebbles is a monetary payment, not a fine; it is due to that fact that the tanna did not teach the principle: Anyone who does not pay the amount that he damaged does not pay based on his own admission. In the case of pebbles, although he does not pay the amount that he damaged, he pays based on his own admission.

    7Based on that ruling, the Gemara concludes: And now that you said that payment of half the damage is a fine, this dog that ate lambs, and a cat that ate large roosters, is unusual damage, for which the owner is liable to pay only half the damage if the animal was innocuous, and therefore, we do not collect it in Babylonia. The payment for unusual damage is a fine, and fines cannot be collected in Babylonia, as there are no ordained judges authorized to adjudicate cases involving fines. However, if the cat ate small roosters, that is its usual manner, and we collect the damages in Babylonia, as it is a payment of money.

    8The Gemara comments: And in cases of fines, if the injured party seized property from the offender in the amount of the fine, even in Babylonia we do not repossess it from him, as according to the letter of the law he is entitled to that payment, and the party from whom he seized the property cannot claim that he does not owe that payment. And if the injured party said: Set me a time to go to a court in Eretz Yisrael, where cases of fines are adjudicated, we set a time for him, and if the other disputant does not go to Israel as demanded, we excommunicate him.

    9The Gemara adds: Either way, whether or not he agrees to go to Eretz Yisrael, if he keeps the cause of the damage, we in Babylonia excommunicate him, as we say to him: Remove your cause of damage, in accordance with the opinion of Rabbi Natan. As it is taught in a baraita that Rabbi Natan says: From where is it derived that a person may not raise a vicious dog in his house, and may not place an unsteady ladder in his house? It is as it is stated: “And you shall make a parapet for your roof that you shall not place blood in your house” (Deuteronomy 22:8). It is prohibited to leave a potentially dangerous object in one’s house, and one who refuses to remove it is excommunicated.

    10May we return to you chapter “These are the young girls.”

    11MISHNA: In the case of a young woman who was seduced, the compensation for her humiliation and her degradation and her fine belong to her father. And the same applies to the compensation for pain in the case of a woman who was raped. If the young woman stood trial against the seducer or rapist before the father died, these payments belong to her father, as stated above. If the father died before he collected the money from the offender, the payments belong to her brothers. As the father’s heirs, they inherit the money to which he was entitled before he passed away.

    12However, if she did not manage to stand in judgment before the father died, and she was subsequently awarded the money, the compensation belongs to her, as she is now under her own jurisdiction due to the fact that she no longer has a father. If she stood trial before she reached majority, the payments belong to her father, and if the father died, they belong to her brothers, who inherit the money notwithstanding the fact that she has become a grown woman since the trial. If she did not manage to stand in judgment before she reached majority, the money belongs to her. Rabbi Shimon says: Even if she stood trial in her father’s lifetime but did not manage to collect the payments before the father died, the brothers do not inherit this money, as it belongs to her.

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר - דדריש להאי נקי לדרשה אחריתי לדמי ולדות אם נגח אשה ויצאו ילדיה הלכך לא הוה ליה לפלוגי בינייהו בכופר וכי תימא הוה ליה לפלוגי דהאי פלגא והאי כוליה ההיא בכלל רישא היא דקתני תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם ותנא בניזקין והוא הדין לכופר:

    מאי לאו בתם - ואי משום דקתני בה המית שורי את פלוני דחיובו כופר ותם לאו בר כופר הוא הא מני רבי יוסי הגלילי היא:

    אדתני עבדו של פלוני כו' - דלא אשכח פטור על פי עצמו אלא בעבד:

    ניפלוג בדידה - בבן חורין ובבהמה נמי הוה מצי לשנויי חילוק ולמיתני דאיכא דלא משלם על פי עצמו:

    בד"א - דמשלם ע"פ עצמו במועד כו':

    כולה במועד קמיירי - במועד אתא לאשמועי' דאף הוא יש בו חילוק דאיכא ביה מידי דלא משלם על פי עצמו ומאי ניהו נגיחת עבד ואי הוה תני כדקאמרת הוה שביק נמי לאורחיה דרישא איירי במועד וסיפא ניתני תם ומה לי שבקה תנא לאורחיה גבי ניזק לדלג מבן חורין לעבד מה לי שבקה במזיק ולדלג ממועד לתם:

    יתר על מה שהזיק - כגון נגיחת עבד וכן אונס ומפתה ומוציא שם רע ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה:

    הא פחות ממה שהזיק - כגון חצי נזק דתם:

    הכי גרסינן ליתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו:

    והלכתא פלגא ניזקא קנסא - דהואיל וכל חצי נזק אינו אלא בניזקא דלאו אורחיה לאו על מריה הוה רמיא למינטריה בהכי אלא קנסא הוא כי היכי דלוסיף ביה נטירותא:

    טעמא מאי איתותב - כלומר תיובתא מאי היא:

    משום דלא קתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו - דלישתמע מינה נמי חצי נזק הא לאו תיובתא היא:

    כיון דאיכא חצי נזק - דמשתלם בנזקי בהמה במהלכת והתיזה צרורות מתחת רגליה והזיקה דתנן בבבא קמא (דף יז.) דמשלמת חצי נזק ובההוא חצי נזק קיימא לן בב"ק דהלכתא גמירי לה מסיני שהוא תולדה של רגל ופטורה ברה"ר כי רגל וניזקי רגל לאו קנסא נינהו אלא ממונא שהרי מועדת מתחילתה וגבי צרורות הוא דאקיל רחמנא וכיון דממונא הוא משלם ע"פ עצמו משום הכי לא פסיקא ליה למיתני כל שאינו משלם כמה שהזיק דהא איכא האי:

    דאכיל אימרי - שחנק טלאים חיים ואכלם:

    משונה הוא - אין דרכו בכך וכל נזק משונה בבהמה הוי תולדה דקרן תמה שאף היא משונה שאין דרכה בכך וחצי נזק הוא דמשלם וכיון דקנסא הוא לא מגבינן ליה בדייני בבל שאין שם סמיכה בזקנים ולא מקרו מומחים וגבי קנס כתיב (שמות כב) ירשיעון אלהים:

    אורחיה הוא - והוו להו נזקי דשן ושן משלמת נזק שלם וממונא הוא וגובין אותו בבבל:

    ואי תפס - ניזק ממונא דמזיק גבי קנסא דחצי נזקו דאין צריך לצעוק לפנינו:

    לא מפקינן מיניה - וגבי פלגא נזקיה:

    ואי - לא תפיס ואמר קמן קבעו לי זמנא בארעא דישראל השיאוהו לילך עמי לדון לפני דייני ארץ ישראל קבעינן ליה:

    בין כך ובין כך - בין שרוצה ניזק לילך לארץ ישראל בין שאינו רוצה:

    משמתינן ליה - למזיק מיהא להרוג אותו כלב ולסלק היזיקיה:

    הדרן עלך אלו נערות

    מתני' נערה שנתפתתה - והצער בתפוסה - והצער נמי לאביה באנוסה. בתפוסה לישנא דקרא ותפשה ושכב עמה (דברים כב):

    לא הספיקה לעמוד בדין וכו' - כיון דלא עמדה בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן (כתובות דף מג.) אין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו ויליף לה מקרא:

    מת האב - משעמדה בדין בנערותיה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה:

    הרי הן של אחין - דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב:

    ר"ש אומר - אע"פ שעמדה בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה ובגמרא [מב:] יליף טעמא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    כתובות 41 עמוד ב

    1הא מני ר' יוסי הגלילי היא, דאמר: תם משלם חצי כופר.

    2ת"ש ״המית שורי את פלוני״, או ״שורו של פלוני״, הרי זה משלם על פי עצמו. מאי לאו, בתם! לא, במועד.

    3אבל בתם מאי, אינו משלם על פי עצמו? אדתני סיפא: עבדו של פלוני אינו משלם ע"פ עצמו, ניפלוג וניתני בדידה: במה דברים אמורים במועד, אבל תם אינו משלם על פי עצמו! כולה במועד קמיירי.

    4ת"ש זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו. הא פחות ממה שהזיק משלם ע"פ עצמו. לא תימא הא פחות ממה שהזיק, אלא אימא: הא כמה שהזיק משלם ע"פ עצמו.

    5אבל פחות מאי, אינו משלם ע"פ עצמו? ליתני, זה הכלל: כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו, דמשמע פחות ומשמע יתר! תיובתא.

    6והלכתא: פלגא ניזקא קנסא. תיובתא והלכתא?! אין: טעמא מאי איתותב משום דלא קתני ״כמה שהזיק״, לא פסיקא ליה. כיון דאיכא חצי נזק צרורות, דהלכתא גמירי לה דממונא הוא, משום הכי לא קתני.

    7והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי, משונה הוא, ולא מגבינן בבבל. אבל זוטרי אורחיה הוא ומגבינן.

    8ואי תפס לא מפקינן מיניה. ואי אמר: אקבעו לי זימנא לארץ ישראל מקבעינן ליה. ואי לא אזיל משמתינן ליה.

    9בין כך ובין כך משמתינן ליה. דאמרינן ליה: סליק הזיקך, מדרבי נתן. דתניא, ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, שנאמר: ״(דברים כב״, ח) ״ולא תשים דמים בביתך״.

    10הדרן עלך אלו נערות׃

    Mishna

    11נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה. עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב. מת האב הרי הן של אחין.

    12לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה, עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה. רבי שמעון אומר: אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה,׃

    Tosafot

    הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר - וליכא שיורא דאי משום דמועד משלם כופר שלם ותם אינו משלם אלא חצי כופר הא לאו שיורא הוא דהא תנן תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וכופר בכלל וא"ת אכתי ליתני דמועד אף כשהוא בסקילה משלם כופר ותם כשהוא בסקילה אינו משלם כופר כלל דהביאהו לב"ד וישלם לך דהוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו כדאמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף מב. ושם) וי"ל דהך נמי לא הוי שיור דהוי בכלל הא דקתני תם מגופו ומועד מן העלייה ומיהו תימה דלא אשכחן בהדיא בשום מקום שהיה אומר ר' יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר ואי משום דדריש רבי יוסי הגלילי בפרק שור שנגח ד' וה' (ג"ז שם) נקי מדמי ולדות ולא דריש נקי מחצי כופר מכלל דסבר דחייב ודלמא לעולם סבר דפטור וטעמא משום דפטור מחצי כופר לא איצטריך קרא דכשהשור בסקילה לא שייך כופר דהביאהו לב"ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים פטור מדרבה דאמר התם (דף מג.) [ שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר כו' ונראה דה"פ הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר פי' דלא ממעט חצי כופר מנקי ולאו דוקא משלם קאמר אלא היה משלם אם היה לו ממה להשתלם ולשום תנא לא הוה חצי כופר שיור כי אם לרבי אלעזר דדריש נקי מחצי כופר ולית ליה דרבה וכשאין השור בסקילה מועד משלם ותם אינו משלם והא דנקט רבי יוסי הגלילי טפי מרבי עקיבא דדריש נקי מדמי עבד דלדידיה נהי דחצי כופר לא הוי שיור דמי עבד הוי שיור:

    ואי תפס כו' - פר"ת דדוקא אי תפס את המזיק עצמו אבל דבר אחר לא דלענין מזיק עצמו הקילו חכמים שיכול לתופסו דאל"כ יתפוס כל אשר לו ולא נפיק מיניה דאין דנין דיני קנסות ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות ודוחק:

    הדרן עלך אלו נערות

    מתני' נערה - לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה - תימה תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי ושמא מקראי דלעיל דנפקי בושת ופגם איתקוש אהדדי כדפי' לעיל:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו מאי לאו בתם. כלומר, ור' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר, וסיפא דקתני עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו, הא על פי עדים משלם, ר' יוסי נמי הוא דמחייב ליה בכופר ודמי עבד. ואיתא דמוקמי לה אליבא דרבנן, ולא בכופר של עבד אלא בדמי בן חורין ודמי עבד, דאף על גב דפטרי ליה מכופר ושלשים של עבד, מדמים לא פטרי ליה. וליתא, דבבבא קמא (מב, א) מוכחא מילתא דפטור לגמרי, מדאקשי ליה ר' עקיבא לר' אליעזר דאמר פטור מחצי כופר, הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך, ונימא ליה ולטעמיך דמים דקא משלם מהיכא קא משתלם. הראב"ד ז"ל.

    והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבינן ואי תפס לא מפקינן מיניה, ואי אמר אקבעוה זימנא לארץ ישראל מקבעינן ואי לא אזיל משמתינן ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דסליק היזקיה וכדר' נתן. כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף): אף על גב דלא מגבינן דיני קנסות האידנא, אמור רבנן דמשמתין ליה עד דמפייס לבעל דיניה בראיית בית דין, ואם יש לו לקנס קצבה מן התורה בחמישים של אונס ושל מפתה, עד דיהיב ליה כאותה קצבה ואם הודה ובאו עדים קיימא לן כרב (ב"ק עד, ב) דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, ואי תפס מפקינן מיניה. והיכא דתפס מקמי הודאה ואחר כך הודה נמי מפקינן מיניה, ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא, ממאי מדאמר רבן גמליאל לר' יהושע, אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחרות, ואמר לו ר' יהושע אין בדבריך כלום, שכבר הודית (ב"ק עה, א), והא טבי כתופס לפני הודאה דמי, שהרי גופו אצלו היה ולא מחסר גוביינא, ואפילו הכי לא יצא לחרות מפני הודאתו של רבן גמליאל, אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה, עד כאן. ומה שכתב ואם יש לקנס קצבה משמתינן ליה, לא מחוור דהא בגמרא לא אמרינן אלא אם אמר אקבעוה זימנא לארץ ישראל מקבעי ליה, ואי לא אזיל משמתינן ליה, אלמא לא משמתינן ליה אלא למיסק לארץ ישראל קמי מומחין, דאי לא תימא הכי אם כן אין לך גוביינא גדולה מזו, ונקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלותיה היא. והגאונים ז"ל לא כך אמרו, אלא לפייסו, וכי יהיב ליה מידי דחזי למיתב ליה לראיית בית דין אי מיפייס לחיי, ואי לא, שדי ליה שמתא. וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל בפרק החובל (ב"ק ל, ב מדה"ס) מנהג שתי ישיבות אף על גב שאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לבעל דיניה, ובדיהיב ליה שעור מאי דחזי למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין אפייס מאריה דיניה בין לא אפייס, עד כאן. וכן כתוב בתשובות הראשונים: מעשה באחד שהפיל שינו של חברו, ונדהו מר רב צדוק ז"ל, ואמר לו דבר קצוב אני חושב עליך לך ופייסו או בדברים או בממון. ועוד תשובה לרב שר שלום (שם סי' ג), מנדין אותו עד שמפייסו בלא שום בית דין, וכך מנהג בשתי ישיבות, ולרב נטרונאי, אף על פי שאין פוסקים דין עליו לשלם דמי שינו או דמי עינו ודאי מנדין אותו עד שמפייס אותו בין במועט בין בהרבה. ורב שרירא אמר (שם סי' יט) לא מצינו בתלמוד לנדותו אלא עד דמסלק היזקו מדר' נתן, וסמכו מכאן חכמים האחרונים וראשי ישיבות בזמן שראו הפסד גדול כאשר אין דיני קנסות נגבין, ועשו תקנה לנדות את החובל עד שמפייס את הנחבל בקרוב, כי אין דרך לדקדק, ולא לשאול לזה, כי כן קצבנו לתת כך וכך, ולא לזה כי כן קצבנו עליך ליטול כך וכך, כי זהו דיני קנסות אלא משערין בלבם שעור קרוב, ואין מגלין אותו, ומנדין את החובל עד שיפייס את הנחבל, ומחרישין ממנו ורואים עד כמה מגיע לתת לו, אם קרוב לאשר יש בלבם והנחבל אינו מקבל, אומרים לו אין לנו כח לנדותו יתר מכן, ומתירין לו, ואם רחוק ממה שבלבם, מנדין ומחרישים עד שיקדם לאותו שיעור. ועוד הוסיף הוא ז"ל בתשובה, שמודיעין אותן שאינן דנין את הדין שכבר פסלה אותן תורה בכך. ומה שכתב עוד הרב ז"ל (הראב"ד שם) ואם הודה ואחר כך באו עדים אף על גב דתפס מפקינן מיניה, הקשה עליו הרמב"ן נ"ר (בספר הזכות שעל הרי"ף) דהודאה בבית דין דוקא בעינן, והאידנא ליכא בית דין מומחים כדאמרינן התם (ב"ק שם) שאני רבן גמליאל דשלא בבית דין אודי, והא ר' יהושע אב בית דין הוה חוץ לב"ד היה קאי. וכיון דאנו הדיוטות אנן הו"ל כמודה חוץ לבית דין בפני שנים או שלשה הדיוטות שאינו פוטרו מקנס, וכדאמרינן (ב"ק פד, ב) אין מועד בבבל, משום דבעינן העדאה בבית דין וליכא, הלכך אי תפס לא מפקינן מיניה בין דתפס מקמי הודאה בין תפס לאחר הודאה. ירושלמי (כאן ה"י) תמן תנינן המית שורך את עבדי, והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור, מהו שיאמרו לו צא ידי שמים, נישמעינה מן הדא מעשה ברבן גמליאל שהפיל שינו של טבי עבדו אתא לגבי ר' יהושע, אמר ליה טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו, אמר ליה ומה בידך, ואין קנסות אלא בבית דין ובעדים, ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים.

    והא דאמרינן האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכל תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבינן בבבל. קשיא לי, דאפילו תמצי לומר פלגא נזקא היכי הוה ליה בבבל, והא קיימא לן (ב"ק פד, ב) דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיח כהודאות והלואות, והני לא וצריך עיון.

    מתני' - והצער בתפוסה. ואף על גב דצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא לאב, כדאיתא בפרק החובל (ב"ק פז, ב), הכא שאני, הואיל ובידו לצערה בצער זה, דמוסרה למנוול ומוכה שחין דעל כרחה נבעלת, דהא אסיקנא בפרקין דלעיל (כתובות לט, א) דצער היינו צער של פיסוק רגלים, והרי האב יכול לצערה בצער זה בעל כרחה, שהרי יכול למוסרה לכל אדם לחופה בעל והכי איתא בירושלמי (כאן ה"א) עד כדון דברים שהם באים מחמת הביאה, אבל חבל בה סימא את עיניה וכו' למי משלם לה או לאביה. ומתניתין דלא כר' שמעון דהא לר' שמעון אין אונס משלם את הצער, כדאמרינן בפרקין דלעיל (שם), ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אונס אינו משלם את הצער הואיל וסופה להצטער תחת בעלה. ואף על גב דפליג ר' שמעון בסיפא דמתניתין, ולא פליג ברישא, יש לנו כיוצא בה בפרק האשה שנתארמלה (כתובות כג, ב), גבי שתי נשים שנשבו, דלא פליג בה ר' יהודה, אף על גב דסבירא ליה דשבויה שנשבית בקדושתה היא עומדת, כדאיתא בפרק אלו נערות (כתובות לו, ב), ולא פליג התם במתניתין, אף על גב דפליג בסיפא דההיא מתניתין גבי שני אנשים זה אומר אני כהן וחברי כהן. ובירושלמי(ה"א) נמי גרסינן: והצער בתפוסה באנוסה ודלא כר' שמעון, דר' שמעון פוטר את האונס מן הצער, אי נמי יש לפרש: דרישא אפילו לר' שמעון, וההיא ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון ותרי תנאי נינהו אליבא דר' שמעון.

    לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה - יש לפרש (עי' רמב״ן): דוקא באנוסה, אבל במפותה אינה גובה כלל, שהרי כיון שמת האב אי נמי בגרה עד שלא עמדה בדין נתרוקן הזכות לעצמה, וכאלו לא זכה בהן אביה כלל, ומחמת עצמה זוכה ולא מחמת אב, כדמוכח בגמרא בריש פרקין (כתובות מב, ב) אמר רבא כי איצטריך קרא וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית, אלמא מכי בגרה פקע ליה זכות האב לגמרי, ואדרבה כי מתה היא, איהו מכח ברתה אתי אם כן הרי זו כיתומה מפותה שאין לה קנס דאחולי אחלתיה. ורבותינו בעלי התוספות ז״ל, אינן מודים בדין זה בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין מו, א ד״ה קרא) גבי אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין וכו', שכך פירשו: ונפקא מינה שאם מת האב או שבגרה קודם שעמדה בדין היא יכולה לעכב ומשלם קנס במפותה. ושמא הם ז״ל סבורים לומר, דכיון דבשעה ראשונה לא היה שלה אלא דאב, ולא ניתן למחילה בשעתו, אפילו לאחר מכאן אינו נפטר, דמעתה מיפטרו. ואינו דומה לאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת הבעל בחייה מיכרה קיים כמ״ש בירושלמי (פ״ט ה״א). דהתם גוף הנכסים לאשה הן, ואין לבעל בהן בחייה אלא אכילת פירות בלבד, וכשמכרה שלה מכרה, אבל כאן דבר תורה כסף קנסה של אב הוא ואין לה בו כלום עד שתבגר, או עד שימות האב. וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי בפרקין דלעיל (פ״ג ה״ז) גבי יתומה שנתארסה ונתגרשה תני דבי ר' היתומה האונס חייב והמפתה פטור, ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו נשמעינה מן הדא דאמר רב בון בר חייא ר' זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה דתנינן תמן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחים, לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה, אם אומר את כן קנס כאן משעה ראשונה הרי הן של אחים משעה ראשונה, ר' בוא בשם רב חסדי בבושת ופגם היא מתניתא מה דר' מנא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור, האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל, ר' אבון אמר ר' שמאי בעי מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס, והא ר' עקיבא אמר האונס פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס והמפתה פטורין מן הכל והיא דר' יוסי הגלילי, עד כאן גירסת ירושלמי, ואף על פי שנראה שיש בה קצת שבוש בגירסא, מכל מקום למדנו ממנה שנחלקו שם אפילו בקנס יתומה ומפותה אם יכולה למחול, כיון שאינו ברשותה, והטענה לפי שאינו ממון עד שעת העמדה בדין ושיתחייב על פי עדים, הא קודם לכן לא, משום דאי בעי מודה ומפטר, הלכך קודם העמדה בדין ממון שאינו ברשותו הוא ואין אדם מוחל דבר שאינו ברשותו, והוה ליה כאומר לחבירו הריני מוחל לך לכשאלוה לך ותתחייב לי שלא אמר כלום, ואף על פי שאין נראה כן מתוך סוגיות שבגמרא לגבי יתומה ומפותה, התם הוא דכיון שבשעת פתוי כבר היא ברשות עצמה הרי הוא כאומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר, שהרי אינו מתחייב אלא על ידי ביאתה והרי היא ברשות עצמה למחול לו, שלא יתחייב בביאתו, והרי זה כאומר לחבירו מה שתקח משלי נתון לך במתנה או מחול לך. אבל מכל מקום שמעינן מינה למפותה בחיי האב דכיון דאב קיים, ואם יתחייב בדין דאב הוי ולא דידה אין מחילתה מחילה דממון שאינו ברשותו הוא, כן נראה לי.

    והא דקתני הרי הן של עצמה - דוקא עיקר קנס, אבל בושת ופגם דממונא הוא, דאחין הוי. וכן פירש רש"י אף על גב, דקתני הרי הן ולא קתני הרי הוא, איכא למימר אקנסות דעלמא קאי. ואם תאמר, אם כן, אדמיפלגי ואמרי מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה ומתה אב הרי הן של אחין, ליפלוג וליתני בדידה בושת ופגמה הרי הן של אחין. יש לומר, דמציאתה איצטריכא ליה לאקושי מעשה ידיה למציאתה בגמרא. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (עי' גם לעיל (כתובות לח, ב) ד"ה יש) אמרו: דאף בושת ופגם דידה הוו דכל שהקנס שלו אף בשת ופגם שלו דכי הדדי נינהו ובהדדי כתיבי, דכתיב (דברים כב, כט) תחת אשר ענה דמיניה ילפינן (לעיל כתובות לג, א; מ, ב) בשת ופגם. ואינו מחוור, דתחת אשר ענה לאו מיניה ילינן בושת ופגם אלא דהוי תחת אשר ענה מכלל דאיכא דבר אחר דאינו בכלל חמשים, ומיהו בשת ופגם גופייהו מחובל נפקא ואי לאו חובל בחבירו מתחת אשר ענה לא שמעינן בושת ופגם באנוסה ומפותה, ותדע לך, דהא אמרינן באלו נערות (לט, א) גבי בשת ופגם ואימא לדידה אלמא לאו בהדדי נינהו, והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' נערה הי"ד) כתב כדברי התוספות שאף בושתה ופגמה שלה.

    לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה - וכן הדין בנשאת, וכדתניא בא עליה ונשאת דנשואין מוציאין מרשות אב כבגר, וכדאיתא לעיל בפרק אלו נערות (כתובות לט א).

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 41b

    Ketubot 41b. The full printed text of this folio side - 12 numbered segments, about 316 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 41b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026