Ketubot 3b

מאי שקדו היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא אי משום דאמר שמואל לעיל לית לן לאותביה מינה לאמוראה אחרינא:

ומן הסכנה ואילך לקמן מפרש לה:

ובשני לא יכנוס בשביל אותה סכנה ואין צריך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד ויהיה טורח מיהת שני ימים בצורכי סעודה:

ואם מחמת האונס לקמן מפרש:

תחלה אם ביאה ראשונה היא מפרישין אותה ממנו לילי שבת:

נהגו בתמיה סכנת נפשות היא ואת אמרת נהגו לכנוס ביום שלישי אבל מיעקר רביעי לגמרי לא עקרו:

ניעקריה ויתקנו להם ימים אחרים:

ולדרוש להו דאונס שרי דנבעלת באונס אינה נאסרת על בעלה דילפינן לקמן בפרק ד' (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה ולא לימסרו נפשייהו למיתה:

ובשני לא יכנוס And he should not enter into the marriage on Monday O VERVIEW The ברייתא taught that from the time of the ‘danger’ and onwards they would marry on Tuesday (instead of Wednesday), but he should not marry on Monday. There is a dispute between רש״י and תוספות, whether the phrase ׳ובשני לא יכנוס׳ is regarding the סכנה (as well), or not. ------------------------– פירש הקונטרס אפילו בשעת הסכנה דאין לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד – רש״י explained that even during the סכנה time they should not marry on Monday (but only on Tuesday), for we should not uproot the enactment of the חכמים because of the סכנה, any more than (only) one day. תוספות asks: וקשה לרבינו יצחק דאמר לקמן מאי אונס אילימא הא דאמרן התם קרי ליה כולי – And the ר״י has a difficulty, for the גמרא shortly asks, ‘what does אונס (disaster) mean; if we will say that it means this which we said previously (namely משעת הסכנה), why is it that there (in the רישא) he refers to it, etc. as a סכנה and here (in the סיפא) he refers to it as an אונס. This concludes the citation from the גמרא; תוספות continues with his question on רש״י – הוה ליה למיפרך טפי רישא לסיפא דקתני רישא ובשני לא יכנוס אפילו בשעת הסכנה – The גמרא should have rather asked (if we interpret אונס to mean סכנה) a contradiction between the רישא and the סיפא of the ברייתא, for in the רישא it states, ובשני לא יכנוס even during the שעת הסכנה (according to רש״י that ובשני לא יכנוס is referring to שעת הסכנה), and in the סיפא it states that ואם מחמת האונס (which we are now interpreting to mean בשעת הסכנה) it is permitted to marry on Monday; this contradicts the רישא which stated that even בשעת הסכנה one should not marry on Monday. תוספות offers a resolution to the question on רש״י: ואומר רבינו יצחק בן אברהם דמשום הכי לא פריך ליה משום דאיכא לפרושי – And the ריצב״א answers, that this is why the גמרא did not pose this contradiction, because we can interpret – ואם מחמת האונס פירוש שיש סכנה אף ביום שלישי מותר לכנוס בשני – ואם מחמת האונס to mean that if there is a new danger on Tuesday as well, it is permitted to marry on Monday. תוספות offers an alternate explanation of the ברייתא: ונראה לרבינו יצחק דמילתא באנפי נפשה היא ולא איירי בסכנה – And it is the view of the ר״י that the rule of ובשני לא יכנוס is an issue by itself, and it is not discussing a time of סכנה, and when the ברייתא states – ובשני לא יכנוס הוא הדין בג׳ אלא נקט בב׳ משום דבעי למיתני ואם מחמת האונס מותר: ובשני לא יכונס, the same rule applies to Tuesday (or any other day) ; the only reason the ברייתא mentions Monday is because he wants to teach us that if there is an אונס (which prevents from marrying on Wednesday and Tuesday) it is permitted to marry even on Monday (even though we will be uprooting the תקנה (of שקדו) for two days). S UMMARY According to רש״י the rule of ובשני לא יכנוס is referring to שעת הסכנה, however according to תוספות it refers to any time. T HINKING IT OVER According to the ר״י that בשעת הסכנה one may marry (even) on Monday, the גמרא could have seemingly also asked that there is a contradiction between the רישא (which states ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי [but not בשני]) and the סיפא (which states ואם מחמת אונס [read סכנה] it is מותר to marry [even] בשני)?!

בתולה הנשאת ברביעי תיבעל A בתולה who is married on Wednesday should be defiled O VERVIEW Initially the גמרא explained that סכנה meant that there was a decree that בתולה הנשאת ליום ד׳ תיהרג; the גמרא amended this that the סכנה was the decree of בתולה הנשאת בד׳ תיבעל להגמון תחלה. Our תוספות clarifies the decree and the word ברביעי. --------------------------– לאו דוקא ברביעי מדפריך לקמן בשלישי נמי אתי ובעיל שאינו מתכוין אלא להנאתו – The word ברביעי is not precise, since the גמרא asks later, ‘ the הגמון will also come on Tuesday to be בעיל’; תוספות explains, since the הגמון cares only for his pleasure – אלא אגב דנקט לעיל שנשאת ברביעי תיהרג – Rather (the reason he mentions ברביעי), since he mentioned previously that a בתולה which is married ברביעי should be killed (which meant specifically רביעי) – דהתם מקפידים על קביעות יום כדי להעבירם על דתם – For there the גוים specifically minded the fixed day for a wedding (רביעי), in order to turn them away from their religion; so since the גמרא initially mentioned רביעי – נקט ליה נמי הכא ברביעי: The גמרא mentioned רביעי here too even though it was not specifically רביעי. S UMMARY The גזירה of תבעל להגמון תחלה was for any time a בתולה married. T HINKING IT OVER Is תוספות proof that רביעי is לאו דוקא, [only] from the fact that the גמרא asks later בג׳ נמי אתי ובעיל, or is it (also) from the reasoning that since אינו מתכוין אלא להנאתו it makes no difference which day it is?

ולדרוש להו דאונס שרי And they should teach them that by coercion it is permitted O VERVIEW The גמרא explained the ברייתא (which stated that משעת הסכנה it was customary to be married on Tuesday) that the סכנה was that the צנועות would rather die than be נבעל by the הגמון. The גמרא asked why is there a סכנה; we should teach the צנועות that if one is threatened with death (to do an עבירה), as by the case of the הגמון, it is permitted to transgress the עבירה, so there will be no סכנה. Our תוספות discusses how we can say אונס שרי in a case of forbidden relationships. -------------------------– תוספות asks: ואם תאמר והא אמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א ושם) על כל עבירות יעבור ואל יהרג – And if you will say; but the גמרא states in פרק בן סורר ומורה, ‘for all sins a person should rather transgress them and not allow himself to be killed – חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים – Except for idolatry, illicit relationships, and murder where one should allow himself to be killed rather than transgress any of these three עבירות. תוספות answers: ותירץ רבינו תם דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי – And the ר״ת answered; that a married woman is not obligated to sacrifice her life on account of relationships with a(n Egyptian) gentile – דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי דכתיב. כ וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם. This may explain why תוספות mentions מצרי, when he really means all the gentiles. (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם – For the Merciful one discarded the seed of a מצרי as it is written, ‘and their flow is the flow of horses’ תוספות offers a proof that יהרג ואל יעבר does not apply to גילוי עריות with gentiles: ומייתי ראיה דפריך בפרק בן סורר ומורה (שם, ב) הא אסתר פרהסיא הואי – And the ר״ת brings a proof, for the גמרא in פרק בן סורר ומורה asks, but אסתר was public knowledge – ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הויא משמע דמשום עריות לא הוה מיחייבא – But the גמרא did not ask, but by אסתר it was גילוי עריות (where the rule is יהרג ואל יעבר), so how was she permitted to be with אחשורוש), this indicates that she would not be obligated to sacrifice herself for עריות, since אחשורוש was a גוי (so it is not considered גילוי עריות, for which one is to be יהרג ואל יעבר). תוספות derives a halachic ruling from this: ומתוך כך התיר רבינו תם לבת ישראל שהמירה ובא עליה עובד כוכבים – And because of this (that the ביאה of a גוי is not considered a ביאה [of גילוי עריות]), the ר״ת permitted a Jewish woman, who converted (out of her faith), and a gentile lived with her; the ר״ת permitted – לקיימה לאותו עובד כוכבים כשנתגייר – To have that gentile retain her as a wife, when the גוי converted to Judaism, and she too returned to her faith – דלא שייך למימר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת מצרי דהויא כביאת בהמה – For the rule of אחד לבעל ואחד לבועל is not applicable by the ביאה of a גוי for his ביאה is like the ביאה of an animal. In summation; the view of the ר״ת is that ביאה with a גוי (while it is forbidden) is not considered a sufficient ביאה of גילוי עריות, that would require יהרג ואל יעבר (even if the woman was married), and would not forbid her to marry the בועל (the גוי), even if she was מזנה ברצון. תוספות presents a dissenting opinion: ואין נראה לרבינו יצחק בן מרדכי דהא על ידי ביאת עובד כוכבים נאסרה לבעלה – And the ריב״ם does not agree to this ruling of the ר״ת that the גוי (who was בועל her) is מותר to her, for a woman becomes prohibited to her husband through the ביאה of a גוי (if she was מזנה willingly) - כדאמר הכא דאיכא פרוצות – As the גמרא states here, ‘for there are פרוצות’, who are מזנה ברצון and therefore we cannot tell them אונס שרי. It is apparent from the גמרא that they would become אסור to their husbands since they were מזנה ברצון with the הגמון – תוספות offers an additional proof that a woman who was מזנה ברצון with a גוי is אסורה לבעלה: ובפרק האשה שנתארמלה (לקמן כו, ב ושם) גבי האשה שנחבשה בין העובדי כוכבים – And in פרק האשה שנתארמלה, regarding a woman who was taken into custody by gentiles, the משנה – אמרינן דברצון אסורה לבעלה – States, if she was מזנה willingly she is prohibited to her husband – תוספות offers a final proof that if she was נבעלה ברצון to a גוי she is אסורה לבעלה: ואמר נמי במגילה (דף טו, א) כאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך – And t he גמרא, in מסכת מגילה, also explains the פסוק of כאשר אבדתי אבדתי to mean just as I was lost from my father’s house I am lost from you (מרדכי) - אלמא לגבי בעלה לא חשיבא בעילת מצרי כביאת בהמה והוא הדין לבועל – It is evident (from these three גמרות) that regarding her husband, the בעילה of a גוי is not considered like the ביאה of a בהמה, (for she becomes אסורה לבעלה), and the same rule applies to the בועל that even if he is a גוי she is אסורה to the בועל as well. The ריב״ם responds to an anticipated difficulty: אף על גב דאין זנות לבהמה ואין ביאת בהמה פוסלת ואוסרת – Even though there is no זנות for a בהמה and the ביאה of a בהמה does not disqualify her from כהונה, and does not forbid her to her husband – כדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, ב) ביאת מצרי הויא ביאה – As the גמרא rules in פרק הבא על יבמתו, nevertheless the ביאה of a גוי (which is compared to a בהמה) is considered a ביאה to prohibit her to her husband and to her בועל the גוי. The ריב״ם responds to another anticipated difficulty: וכי אפקריה רחמנא לזרעיה הני מילי לענין דאין לו חייס וזרעו חשוב כזרע בהמה – And that which we say that the Merciful one was אפקריה לזרעיה, that is only regarding that he has no lineage and his children are considered like the children of a בהמה, but regarding איסור she becomes אסורה לבעל ולבועל even by ביאת גוי. The ריב״ם offers an alternate answer how we can say ולידרוש להו דאונס שרי, since it is a matter of גילוי עריות: ויש לומר דהכי פריך ולדרוש להו דאונס שרי לפי שהאשה היא קרקע עולם ולא עבדה מעשה – And one can say; that this is the question of ולדרוש להו דאונס שרי; since the woman is merely like the ‘ground of the world’, she is passive and does not do any action, therefore she is not required to be יהרג ואל יעבר even by גילוי עריות, only the man needs to be יהרג ואל יעבר by עריות – כדמשני בפרק בן סורר ומורה אסתר קרקע עולם היתה – As the גמרא answered in פרק בן סורר ומורה regarding the question of והא אסתר פרהסיא הוי, that אסתר was קרקע עולם, similarly there is no difficulty here by גילוי עריות, since the women are קרקע עולם. תוספות anticipates a difficulty: והא דלא פריך התם גילוי עריות הויא – And the reason the גמרא there did not ask (before we answered קרקע עולם), but אסתר was גילוי עריות (why did the גמרא ask instead והא אסתר פרהסיא הויא) – תוספות responds that regarding the rule of יהרג ואל יעבר by גילוי עריות – דפשיטא ליה דאיכא לשנויי קרקע עולם היא ואין לה למסור עצמה – That it was obvious to the גמרא that we can answer that אסתר was קרקע עולם and is not required to sacrifice herself – אבל לענין חילול השם לא היה נראה לו שיועיל טעם דקרקע עולם – However regarding the ‘desecration of the name’ (that she lived with אחשורוש בפרהסיא) the גמרא did not assume that the reason of קרקע עולם is sufficient to allow אסתר to transgress the איסור of חילול השם, and therefore asked how was she permitted to be מחלל שם שמים since it was בפרהסיא – ומשני קרקע עולם היתה ואפילו חילול השם ליכא – And the גמרא answered that אסתר was קרקע עולם and there is not even חילול השם. תוספות anticipates a difficulty: ובפרק מצות חליצה (שם קג, א ושם) דפריך גבי יעל והא קמתהניא מעבירה – And in פרק מצות חליצה where the גמרא asks regarding יעל, ‘but she derived pleasure from the עבירה’ – ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים שהטיל בה זוהמא – And ר׳ יוחנן answered in the name of רשב״י that the goodness of the wicked is evil by the righteous, for he inserted filth into her so therefore she was not מתהניא. This concludes the גמרא there. תוספות explains the difficulty – ולא משני קרקע עולם היתה – And the גמרא did not answer that יעל was קרקע עולם (and therefore she was permitted to be with him) – תוספות responds: משום דהתם לא פריך אמאי לא מסרה עצמה דהא לא היה רוצה להמיתה – Because the גמרא there did not ask, ‘why she did not sacrifice herself’; since he did not want to kill her – דאדרבה היה צריך שתשמרהו – For on the contrary סיסרא needed יעל that she should watch him in order that ברק should not capture him – אלא הכי פירושו והא מתהניא מעבירה למה משבחה הכתוב מנשים באהל תבורך – But rather this is the question of והא מתהניא מעבירה; why does the פסוק praise יעל by saying; ‘ she (יעל) will be blessed by the women who are in the tent’ (because of their modesty) – ודרשינן בנזיר (דף כג, ב ושם) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה – And ר׳ נחמן בר יצחק in מסכת נזיר derives from this פסוק that a sin for the sake of ה׳ is greater than a מצוה which is performed שלא לשמה – ופריך דיעל נמי הוה עבירה שלא לשמה דהא מתהניא מעבירה – And the גמרא asks there that also by יעל it was an עבירה שלא לשמה, since she derived pleasure from the עבירה – ומשני דלא מתהניא ועשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל: And the גמרא answered that she derived no pleasure and she did the עבירה לשמה in order to save כלל ישראל. S UMMARY The view of the ר״ת is that ביאה with a גוי is not considered a sufficient ביאה of גילוי עריות, that would require יהרג ואל יעבר and would not forbid her to marry the בועל (the גוי), even if she was מזנה ברצון. The ריב״ם maintains that ביאה with a גוי forbids her לבעל ולבועל and the only היתר by אונס is because of קרקע עולם. T HINKING IT OVER Our case with תבעל להגמון is a case of פרהסיא; why did תוספות asks only on account of גילוי עריות, when he could have asked that it is a פרהסיא?!

ולדרוש להו דאונס שרי And they should teach them that by coercion it is permitted O VERVIEW The ברייתא taught that from the סכנה onwards the בתולות would get married on Tuesday, instead of Wednesday (as the חכמים were מתקן). The גמרא explained that the סכנה was the decree that a בתולה must be נבעל להגמון תחלה. The גמרא asked this is an אונס not a סכנה; to which the גמרא replied that it is a סכנה for the צנועות who will sacrifice their lives not to be נבעל even באונס. The גמרא then asked so let us teach them (the צנועות) that by אונס it is permitted (so there will be no סכנה). The גמרא replied, ‘we are concerned for the פרוצות (and the כהנות)’. Our תוספות clarifies this exchange in the גמרא. -------------------– אין לפרש דפריך הכי לדרוש כולי דשוב לא יהא סכנה אלא אונס – We cannot explain that the גמרא is asking as follows; let us teach them, etc. that אונס is permissible, so there will no longer be any danger (for the women will oblige), only coercion (they are being נבעל against their will by the הגמון) and the question therefore is – ואמאי קאמר ומסכנה ואילך הוה ליה למימר ומן האונס ואילך – So why does the ברייתא state, ‘and from the סכנה onwards the custom was to marry on Tuesday’, the ברייתא should have said, ‘and from the אונס onwards the custom was to marry on Tuesday. תוספות rejects this explanation – דאם כן מאי משני משום פרוצות – For if indeed this is the explanation, what does the גמרא answer that the חכמים did not want to teach that אונס שרי, because of the פרוצות (who will [seemingly] be מזנה ברצון and claim it was באונס); this is no answer – דהא אפילו לא דרשינן להו דאונס שרי לא מסרי נפשייהו – For even if we do not teach them that אונס שרי they will not sacrifice their lives (and refuse to be נבעל) – דדוקא צנועות אמרינן דמסרי נפשייהו – For the גמרא states that only the צנועות sacrifice their lives but not the פרוצות – An additional difficulty why it is irrational not to teach אונס שרי: ועוד וכי משום פרוצות יניחו להרוג הצנועות – And furthermore; and can it be that because of the concern for the פרוצות (that if we will teach אונס שרי, they will be נבעל ברצון), we should allow the צנועות to be killed?! תוספות offers the proper interpretation: אלא הכי פירושו ולדרוש להו דאונס שרי וכיון דליכא סכנה אמאי לא מיחו בידם חכמים – But rather this is the explanation, ‘and let us teach them that אונס שרי’, and since there is no longer a סכנה (even for the צנועות, for they will allow themselves to be נבעל באונס), why did not the חכמים protest against the מנהג to get married on Tuesday – ומשני משום פרוצות לא מיחו בידם אי נמי משום כהנות: And the גמרא answered that the חכמים did not protest the Tuesday marriages because of the פרוצות, or because of the wives of the כהנים. S UMMARY The גמרא ask that since אונס שרי, they should insist on marrying on Wednesday. T HINKING IT OVER תוספות explains that the גמרא preferred that the חכמים should not allow the Tuesday weddings and instead to be married on Wednesday (and be נבעל להגמון) in order to uphold the תק״ח of בתולה נשאת ליום ד׳. How can we say that in order to uphold the תק״ח we will permit the בתולות to be נבעל להגמון תחלה?!

(לעיל) תקנה דרבנן מקמי גזרה לא עקרינן We do not uproot an enactment of the רבנן on account of a decree O VERVIEW Initially when the ברייתא stated ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בג׳ and the גמרא understood סכנה to mean בתולה הנישאת ליום ד׳ תיהרג, the גמרא asked, let us abolish the תקנה. The גמרא answered that the סכנה is because of תבעל להגמון, to which the גמרא asked again, let us abolish the תקנה. This time the גמרא answered that (since גזירה עבידא דבטליה) therefore תקנה דרבנן מקמי גזרה לא עקרינן. Our תוספות discusses why this answer was not offered the first time the גמרא asked ניעקריה; only the second time. -------------------------– תוספות anticipates a difficulty: כי פריך לעיל ליעקרוה לא משני תקנה דרבנן מקמי גזרה כולי כדמשני הכא – When the גמרא asked previously (when we assumed that the סכנה was תיהרג), ‘let us abolish’ the תקנת חכמים, the גמרא did not answer there as it answers here that תקנה דרבנן מקמי גזרה, etc. we do not abolish – תוספות responds: משום דלעיל פריך וליעקרוה ויקבעו יום אחר – Because previously when the גמרא asked, and let us uproot the תק״ח of marrying בד׳, it meant that the חכמים will establish another day when a בתולה should marry, and by doing that we would circumvent the גזירה of תיהרג – כיון דאינו מתכוין אלא להעבירם על דת כשיקבעו יום אחר לא יחושו – Since the גוים have no other intention except for having the Jews transgress their religion, so when the חכמים will establish another day when they should marry, the גוים will not be concerned, for they accomplished what they set out to do, namely to disrupt the religion – ולא מיעקרא תקנתא דרבנן הואיל ויהא יום אחד קבוע – And we will gain that the תק״ח will not be (completely) abolished since there will be another established day when to marry - אבל הכא פריך וליעקרוה ולא יהא שום יום קבוע שאם יקבעו יום אתי ובעיל באותו יום – However here (where the concern is תבעל להגמון and he is doing it for his pleasure) when the גמרא asked, וליעקרוה, it meant and there should be no other set day to marry, for if the חכמים will establish another day, the הגמון will come and be בעיל on that new day, since he is only looking for his pleasure – ולהכי משני מקמי גזרה לא עקרינן תקנה דרבנן שלא יהא שום יום קבוע: So therefore the גמרא answers that we cannot abolish a תק״ח because of a גזירה to the extent that there should be no set day to marry. S UMMARY The first question of ניעקריה was that we should establish another date; the second question of ניעקריה was to abolish any fixed dates. T HINKING IT OVER תוספות asks why did not the גמרא respond to the first ניעקריה that תקנה דרבנן מקמי גזרה לא עקרינן, as it did by the second ניעקריה. However there seems to be a major difference, by the first ניעקריה the גזרה was תיהרג, therefore to avoid פיקוח נפש, we certainly should abolish the תקנה; however by the second ניעקריה where the גזירה was (‘merely’) תבעל (which is [generally] permitted for אונס שרי), the חכמים did not want to be עוקר the תקנה!

(לעיל) אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל If so, he will also come and be בעיל on Tuesday O VERVIEW The ברייתא states ומסכנה ואילך (which was initially interpreted to mean תיהרג, and was later interpreted to mean תיבעל) the custom was to marry בג׳. The גמרא asked, ‘if it is so, the הגמון will come on Tuesday as well. תוספות explains the meaning of אי הכי. -------------------------– פירוש אי אמרת בשלמא כדמעיקרא דאמרי בתולה שנשאת בד׳ תיהרג – The explanation of the א״ה is; it is properly understood (why ומסכנה ואילך נהגו לכנוס בג׳) if we learn as we did initially, where the גוים said a בתולה שנשאת בד׳ תיהרג – ואינן מתכוונין אלא להעבירם לא יחושו אם יעשו ביום ג׳ – For then since their only intention is to sway the Jews away from the religion, the גוים will not mind if they marry on Tuesday – אלא אי אמרת משום בעילת ההגמון כיון שמתכוין להנאתו בשלישי נמי אתי ובעיל: However if you say that the סכנה is because of the בעילת הגמון, then since he is interested in his pleasure he will also come on Tuesday and be בעיל. S UMMARY The solution of marrying on ג׳ is more practical if the concern is תיהרג rather than תיבעל. T HINKING IT OVER In this and in the previous תוספות the explanation seems identical (that by תיהרג there is no concern once it is not בד׳; however by תיבעל the concern remains). Can we say that in our תוספות the differentiation is more valid (that by תיבעל there is no concern if it is not בד׳).

ותו התם And furthermore; there, etc. O VERVIEW The ברייתא states, ‘one should not marry on Monday, but if it is on account of אונס, it is permitted’. The גמרא asked, ‘what is meant by אונס; if it is referring to the previous case (where the ברייתא stated; ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי), etc. And furthermore why there (regarding שלישי) the ברייתא states נהגו, and here (by שני) the ברייתא states מותר’. Our תוספות explains the difference between נהגו and מותר. ----------------------– בשלישי נהגו – Regarding marrying בשלישי (from the סכנה ואילך) the ברייתא writes נהגו – ואמרינן בפרק בתרא דתענית (דף כו, ב) מאן דאמר נהגו אורויי לא מורינן – And the גמרא states in the last פרק of מסכת תענית, ‘the one who said נהגו, meant that we do not instruct people to do this, but we do not make them change it’ – והכא בשני מותר לכתחלה – However, here (regarding marrying בשני) the ברייתא states מותר (which means) (מותר) לכתחלה; indicating a much stronger היתר, than merely נהגו which is only בדיעבד. תוספות cites and negates פרש״י: ופירוש הקונטרס דפירש נהגו רובא דעלמא והכא מותר יחידי ולא גרסינן לכתחלה אינו מיושב: And sרש״י׳ explanation that נהגו means the majority of the people, and הכא מותר means merely an individual, and the text does not read מותר לכתחלה (but rather only מותר); this explanation of רש״י is not convincing. S UMMARY According to תוספות the term מותר (לכתחלה) is more permissible than נהגו and according to רש״י the reverse is true. T HINKING IT OVER Is the גירסא of תוספות necessarily מותר לכתחלה or just מותר?

אי דאתי וחליף ליעכב If he comes and leaves, let us delay O VERVIEW The גמרא explained that when the ברייתא states ואם מחמת האונס מותר (to marry on Monday) it means if the General is coming to the city on Wednesday. The גמרא then asks, If he is coming and leaving let us postpone the wedding (for Wednesday), why should he marry on Monday. There is a dispute between רש״י and תוספות what is meant by אי דאתי וחליף ליעכב. -------------------– פירש הקונטרס חליף לאחר ד׳ וליעכב עד יום ד׳ של שבת הבא – רש״י explained that אתי וחליף means (we know) he will leave after Wednesday ; on this the גמרא asks, ‘and let us delay’ the wedding until the Wednesday of the following week. תוספות disagrees with רש״י: וקשה לרבינו יצחק דאם כן מאי משני לא צריכא דאתי וקבע – And the ר״י has a difficulty with פרש״י, for if it is so that the גמרא entertains the idea of postponing the wedding for a week, what does the גמרא answer, that it is [not] necessary [but] for a case where the שר צבא came on Wednesday and (we know) that he is settling here, and therefore the wedding is held on the previous Monday; however that is not a sufficient explanation – אכתי ליעכב חדש או חדשים עד שילך – For let them still wait a month or two until he leaves, and the wedding will take place on the first Wednesday after he leaves – תוספות offers his explanation: על כן נראה לרבינו יצחק שאם יתעכב כל יום ד׳ אין לו לעכב עד יום ד׳ אחר אלא יכנוס בג׳ – It is therefore the view of the ר״י that if the שר צבא will tarry for the entire Wednesday, the wedding should not be delayed until next Wednesday (as רש״י maintains), but rather he should marry the previous Tuesday – והכי פריך אי אתי וחליף בד׳ גופיה ליעכב עד דחליף ומשני דאתי וקבע כל יום ד׳: And this is what the גמרא asks; if (we know) he is coming and leaving on Wednesday, let us delay the wedding until he leaves and marry after he leaves on Wednesday. And the גמרא answered that he is coming and settling for the entire Wednesday, therefore it is permitted to marry the previous Monday (because we do not postpone weddings). S UMMARY According to רש״י the question of דאתי וחליף ליעכב is, if he is leaving after Wednesday, let us postpone the wedding till the following Wednesday. תוספות explains it to mean that if he is leaving on Wednesday, let us postpone the wedding later that day (to when) after he leaves. However we do not postpone the date of a wedding. T HINKING IT OVER According to תוספות how can the גמרא even assume that he is leaving on Wednesday; obviously if he is leaving on Wednesday, the wedding can be held after he leaves.

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים וכתב זצ"ל: והלכה רווחת בכל תקנת ישראל, שכל תקנה שהתקינו חכמים אעפ"י שלא פירש שקבלה על עצמו, חייב עליה כאילו קבלה על עצמו כתנאי. והרא"ם כתב, אי אמר חתן לא טרחנא אלא כניסנא בלא סעודה, וקרובי כלה בעי דליעבד חתן סעודתא, כייפינן ליה עד דעביד סעודתא כפום מנהגא דחזי לדידה ודידיה. דקיימא לן (לקמן כתובות מח, א) עולה עמו ואינה יורדת עמו, והעיד משמו של רב האלפסי ז"ל, דמעשים לפניו בכל יום וכך היה דן. כ"ה בכל הראשונים. אבל ברא"ש סי' ג ובטור סי' סד הובא בשם רבינו אפרים.

ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי יש מי שהקשה (הרמב"ן) והא שעת השמד היה ופרהסיה היה, דדינא הוא (סנהדרין עד, א) דתהרג ולא תעבור, ואיכא למימר דלהנאת עצמן היה, מדלא גזרו הנישאת ברביעי תהרג, ואפילו בשעת השמד דשרי, והר"א אב ב"ד כתב (הובא שם) דכל בשעת השמד אפילו בהנאת עצמן תהרג ואל תעבור, והכא להנאת עצמן מתכוונין ולא לשמד. וכן נראה לי כדברי הרב, שאין עיקר גזירתם לבעול יום רביעי שקבעו חכמים לנישואין, אלא שכל הנישאת באיזה יום שתנשא לו תבעל תחילה להגמון ולהנאת עצמו. ותדע לך, מדאקשינן שלישי נמי אתי ובעיל ופרקינן מספקי לא עקר נפשיה, ומאי קושיא כיון דאינה נישאת ביום התקנה, אלא דאין עיקרו אלא שדעתו לבעול כל הבתולות קודם לבעל, כן נראה לי. ואף על גב דפרהסיא הוה, איהי קרקע עולם היא ועל כרחה נבעלת, כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א), והא פרהסיא הואי, אסתר קרקע עולם היא, ועל כרחה נבעלת.

התם קרי ליה סכנה, והכא קרי ליה אונס אבל רישא אסיפא לא קשיא, דאף על גב דקתני רישא ובשני לא יכנוס וכו', ובתר הכי תני ואם מחמת האונס מותר, הא איכא למימר דה"ק, ובשני לא יכנוס, דהא בשלישי ליכא שום אונס, דמספיקא לא עקר נפשיה, וחיישינן לאיקרוריה דעתא ולשקדו כל מאי דאפשר למיחש, ואם הרגישו בדבר ועקר נפשיה אף בשלישי אפילו בשני מותר לכנוס. אבל לישנא קא קשיא ליה, דהתם קרי ליה סכנה והכא קרי ליה אונס.

בשלישי מיהא לכנוס פירש רש"י ז"ל: דמשום תקנת שקדו קאמר, כדי שיהיה טורח בסעודה שני ימים. מיהא נראה לי, דמשום איקרורי דעתא קאמר, דאינו דומה משתהא שני ימים למשתהא שלשה ימים. ותדע לך, דהא ליום שני, לפי שהיה פיתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג, הילכך ללישנא קמא נמי דאיניש דעתיה דטריח ליה הוא. כן נראה לי. וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (בפרקין ה"א) בשני אין שומעין לו וכו', מה בין שני לשלישי אינו דומה הא משתהא יום אחד למשתהא שני ימים.

פיתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג מסתברא דלאו כולהו בעי, אלא או או קתני.

מאי שקדו פירוש כיון דאקשינן מיניה בהדיא מכלל דמתניתין היא משום דשמואל לא הוה לן למפרך מינה לרב שמואל בר רב יצחק:

מאי סכנה וכו' עד האי סכנה אונס הוא פירוש לישנא דגמ' מוכח דלישנא בעלמא ק"ל היכי קרי ליה תנא סכנה אבל עיקר דר"ג לא ק"ל דנימא נעקרי' כדפרכי' מעיקרא וטעמא דמלתא דכיון דליכא סכנה ורשות בידם לכנוס בג' ולא מיחו בידם בהכי סגי לן ולא נפקא תקנתא דרבנן:

משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתייא לידי סכנה פירוש דאיכא צנועות וסבירות שנאסרו לבעליהן בכך ותוספות הדבר בפגם ומסרן נפשייהו לקטלא והיינו דפרכינן דכיון דמפני צניעות הם עושות בלבד ולא מפני קדוש השם. ולדרשי להו דאונס בישראל משרי שרי כלומר דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה כדכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ואלו היינו סבורים לומר שמשום קידוש השם עבדין לא הוה לן למימר למדרוש להו האי לישנא אלא ודאי כדאמרן ומיהו מדתלי התלמודא לישנא בצנועות שמעינן ליה. וא"ת היכא אמרינן דלדרוש להו דלא ימסרו לקטלא והלא בגלוי עריות איכא יהרג ואל יעבור. תירץ ר"ת ז"ל דביאת נכרי לא חשיבה גילוי עריות דכביאת בהמה הוא חשיב כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וקי"ל דאין זנות לנכרי הלכך אע"ג דביאת נכרי אוסרת אשה לבעלה כדאמרינן בשמעתתא לא חשיבא גילוי עריות ליהרג עליו והיינו דאמרינן בסנהדרין והא אסתר בפרהסיא הויא ולא פרכינן והא אסתר גילוי עריות הויא ומטעם זה דן ר"ת ז"ל על נכרי אחד שבא על בת ישראל נשואה ונעשה נכרת ונתן לה בעלה גט ואחר כך נתגיירה והתירה לו רבינו תם דלגבי נכרי ליכא למימר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והקשו עליו ז"ל דאם איתא דביאת נכרי [לא] חשיבא [ג"ע] אף היא לא תיאסר על בעלה בביאת בהמה (ועוד דלא אמר כו' עכ"פ לרבותא) נקטינן קושטא דמלתא משום דאמר התם לעיל מיניה דכל פרהסיא יהרג ואל יעבור ואפי' להנאת עצמן ומאי דלא אמר בשמעתי' שיהרג ואל יעבור היינו מההוא טעמא דפרכינן גבי אסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בגילוי עריות ופרהסיא אין להם ליהרג כן הרי אין בידה להרגו שלא תעבור והיינו דלא אמרינן הכא זמנין דמסרן נפשייהו לקטלא ומתקטלן דהא זמנין דאע"ג דאינהו מסרן נפשייהו לקטלא לא בעי למקטל אינהו אלא דאנסו להו למבעלייהו ועם כל זה אמר הכא רבי יחיאל כי דינו של ר"ת ז"ל במעשה שהיה דין אמת הוא דכיון דבשעה שנאסרה על בעלה נכרי הוי וליכא למימר אסורה לבועל השתא נמי לא מתסרא עליו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכך היה אומר ר"י ז"ל:

איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות פי' תרי טעמי דפליגי עליו חד אחבריה נקטינן איכא פרוצות דאי שרינן אונס שרי ועבדו ברצון ואמרו אנוסין וקיימין עם בעליהן באיסור ומשום תקנת צנועות דעבדין שלא כדין לית לן לגרום איסור לפרוצות משום הכי לא דרשינן להו ואיכא כהנות כלומר נשי כהנים דמתסרן לבעליהן באונס ומסרן נפשייהו לסכנה משום צניעות הלכך בתר דדרשינן להו. נמי איכא כהנות דאיכא סכנה ולהכי קרי ליה תנא סכנה וליכא לפרושי משום כהנות דלא מהני דרשא להו כאידך דהא ודאי כל מה דאפשר לאצולי מצילן לכך אין לפרש אלא כדפרישנא:

ותקנתא דרבנן מקמי וכו' לא עקרינן פירוש כיון דלפנים משורת הדין אתי לידי קטלא משא"כ בההיא דלעיל דאמרי דנשאת תהרג לא אמרינן להדיא דלעקריה. גמרא:

אי הכי בג' נמי אתי ובעיל ויש מוחקין דלא גרסי א"ה דהא לכ"ע טעמא דעלמא איכא למיפרך למה לא יקפידו גוזרים המומר על יום ג' כמו על יום ד' ובתוס' קיימו הגרסא יפה דה"ק בשלמא למאי דסליק אדעתיה מעיקרא דבתולה נשאת ביום ד' תהרג כיון שלא היתה גזירה להנאת עצמן לא קפדי כולי האי אלא יום ד' ששמע שהוא תקנת חכמים אבל השתא דאמרת דבתולה נשאת בד' תבעל לטפסר להנאת עצמן עבדי' ליה לגזירה וא"כ מה להם בין ג' ובין ד' ומהדרי' אפ"ה מספקא לא עקר נפשיה:

מאי אונס אילימא הא דאמרן התם קרי ליה סכנה והכא קרי ליה אונס פי' לישנא בעלמא קשיא לן אמאי שני בלישניה והקשו בתוס' אמאי לא קשיא לן בעיקרא דדינא דמעיקרא קתני ובשני לא יכנוס ובתר הכי קתני מותר תירץ רבינו שמשון ז"ל דמתניתין איכא לתרוצי ובשני לא יכנוס מחמת הסכנה של הרביעי ואם מחמת שיש סכנה אפילו בג' דעקר נפשיה מותר:

ותו התם נהגו הכא מותר יש שפירשו התם נהגו בדיעבד הכא מותר לכתחלה ולא נהירא דא"כ היאך משני שאמר שר צבא בא לעיר וכי מפני שר צבא שחוטף צרכי סעודה שרינן טפי ממאי ששרינן מפני סכנה לכך פירש רש"י ז"ל דהתם נהגו כולם או רובם בפרהסיא והכא מותר דמשמע היחיד שבא לימלך מורין לו אבל לא דרשינן הכי בפירוש דלעבדיה הכי בפרהסיא ופרקינא דליכא אלא משום שר צבא הבא לעיר. ושיילינן אי דאתי וחליף לעכב פרש"י ז"ל ליעכב עד יום ד' אחרינא והקשו עליו בתוס' א"כ היכא דחליף ולא יתיב אלא ליעכב עד יום ד' ה"נ ישהא עד יום ד' שלאחריו ועוד כי מקשי בג' מיהו ליכנס נימא כגון דאתא פירשו בתוספות אי אתי וחליף בו ביום ליעכב ומהדרי' דקבעי ומיהו שפיר ידע דלא קבוע טפי מיום ד' לעולם ולהכי פרכי' בג' מיהו לכנוס דאלו הוי אתי בג' לא הוי קבע כולי האי עד יום ד' ומהדרינן אספרוותא דידיה בג' אתי:

אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה ואף היא אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה מדין גלוי עריות שתהיה בכלל יהרג ואל יעבור אלא בצדדין ידועים על הדרך שביארנוה במסכת סנהדרין פרק סורר והוא שאמרו כאן ולדרוש להו דאונס בישראל שרי כלומר שאם ימסרו עצמן למיתה מצד איסור בעליהן הרי מותרות הן ואם מחמת עצמן כל שלהנאת עצמו אינו בדין תהרג ואל תעבור וכן שהיא קרקע עולם על הדרך שביארנו שם ואשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה הא כל שנבעלה ברצון אף באשת ישראל נאסרה על בעלה ואתה למד מסוגיא זו שאף בנבעלה לגוי כן אפילו היה מאותם הקדומים בעבדת האלילים שלא היו גדורים בדרכי הדתות שביאת גוי שמה ביאה לפסלה לבעלה והתמה ממקצת רבותינו הצרפתים שכתבו שביאת גוי אינה אוסרת לבעל ממה שאמרו רחמנא אפקריה לזרעיה וכן הביאו ראיה ממה שלא הקשו בסנהדרין והא אסתר גלוי עריות הואי עד שלפי מה שראינו בנימוקיהם אירע להם בימים הקדומים מעשה באשת ישראל שנבעלה לגוי ונשתמדה אחריו ואחר כן חזרה בתשובה ונתגייר הגוי עמה והתירה לגוי לישא אותה אחר מיתת ישראל או גירושיו אע"פ שאמרו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שלא נאמר כן אלא מתוך שנאסרה לבעל בביאתו אסורה לבועל כל ימיו אף לאחר מיתת הבעל אבל ביאת גוי אינה ביאה לאסרה לבעל ומתוך כך לא נאסרה לבועל וסוגיא זו סותרת דבריהם בהדיא ואף חברים שביניהם השיבום משמועת האשה שנחבשה ביד גוים שעל ידי נפשות אסורה לבעלה וממה שאמרו מקנין על ידי גוי וכן שנהרגין בביאתו ולא אמרו רחמנא אפקריה לזרעיה אלא לענין אחוה וקורבה שאם נתגיירו אין להם דין אחוה:

בד"ה ובשני לא כו' אלא נקט בשני משום דבעי למיתני ואם כו' עכ"ל וברישא בסכנה נקט נהגו העם לכנוס בשלישי כיון דלא קאמר אלא דנהגו לא שייך למנקט רבותא אף בשני וק"ל:

בד"ה ולידרוש להו כו' אמרינן דברצון אסורה כו' עכ"ל לפי' ר"ת ליכא לפלוגי בין אונס לרצון כמ"ש בהך בת ישראל שהמירה כו' ומה"ט דביאת עכו"ם לא נחשב ביאה אבל לה"ט שכתבו התוס' דקרקע עולם היא ודאי דליכא לפלוגי בין ביאת עכו"ם לישראל אלא דאיכא לפלוגי בין אונס לרצון וק"ל:

בד"ה ולידרוש כו' הל"ל ומן האונס ואילך דא"כ מאי משני כו' דהא אפילו לא דרשינן כו' לא מסרי כו' עכ"ל נראה דלא ניחא להו לפרש כפרש"י דאי מקילינן להו עבדי ברצון כו' דלא שבקי משום זה התירא ואכלי איסורא דמשמע דאין לחוש להן אלא לבעילת הגמון והשתא קאמרי התוספות דאין לפרש דפריך אקודם שנהגו לכנוס בשלישי דאמאי היה סכנה כלל דלידרוש להו דאונס שרי ואם עשו כן לא הל"ל ומן הסכנה ואילך אלא מן האונס ואילך דא"כ מאי משני משום פרוצות דהא אפילו לא דרשינן להו לא מסרי נפשייהו משום חשש איסור לבעליהן שהרי לא ידעי דאונס שרי ועושות באיסור לבעליהן לפי דעתם א"כ לעולם עושות ברצון באיסור לבעליהן כיון דפרוצות הן אבל אידך שינויא משום כהנות ניחא להו אף לפי' זה דה"ק דאע"ג דע"י דרשא דאינס שרי לא הוה מקרי סכנה לצנועות אשת ישראל מ"מ משום נשי כהנות צנועות דמסרי נפשייהו גם באנוסית מקרי להו ובסכנה גם אחרי הדרשא דאונס שרי והקשו ועוד וכי משום פרוצות כו' ר"ל וכי משום חשש פרוצות שיעשו ברצון ע"י דרשא דאונס שרי יניחו להרוג הצנועות נשי ישראל ע"י שלא ידרשו להן דאונס שרי אלא דה"פ דאחר שנהגו לכנוס בג' אמאי לא מיחו בהן לקיים תקנת חכמים שתנשא בד' וידרשו להן דאונס שרי ולא יסתכנו ומשני משום פרוצות לא מיחו בהן דהפרוצות בד' ודאי עושות ברצון ונאסרו לבעליהן א"נ משום כהנות דאית בהו סכנה גם ע"י אונס לא מיחו בהן לנהוג בג' דהשתא ליכא ודאי סכנה לצנועות ולכהנות ולא איסור בעלים בפרוצות דהא מספיקא בג' לא אתי ההגמון ואין להקשות למאי דפרכינן ונעקריה משום דזימנין אתי ההגמון ואיכא סכנה אף אחר שנהוג בג' טפי תקשי ליה אכתי ולידרוש להו אחר שנהוג בג' דאונס שרי משום זימנין דאתי בג' ואיכא סכנה די"ל דאפשר דדרשינן להו ולא מקרי סכנה לצנועות אלא קודם שנהוג בג' א"נ קודם שנהוג נמי גם אי הוה דרשינן להו מ"מ הוה ודאי סכנה לכהנות זהו הנ"ל מדבריהם לע"ד והוא ע"פ פי' הראשון שכתב מהרש"ל בזה על דברי התוס' והדרך השני שכתב מהרש"ל בכוונת דברי התוס' לא ידעתי להולמו ואין להאריך בו ועוד ראיתי דרך אחר בפי' דברי התוס' בשם ר"י אב"ן לב והוא דרך רחוק ודחוק ואין לדקדק נמי לפי הפירוש שכתבנו מאי ראיה הביאו מהא דלא מסרי נפשייהו באונס דאין חייבין מיתה ע"ז משום דקרקע עולם היא לעושות ברצון דחייבין בו מיתה די"ל כיון דלפי דעתם אונס אסור וחייבין מיתה על האונס ואעפ"כ לא מסרי נפשייהו ה"ל אונס כרצון ודו"ק:

בד"ה ותו התם כו' בקונטרס פירש נהגו רובא דעלמא והכא מותר יחידי כו' עכ"ל יש מקשים לפירוש הקונטרס מאי פריך התם נהגו הכא מותר ואימא דנהגו לרבים לעקור רק יום אחד אבל ליחיד מקילינן לעקור ב' ימים ואפשר שע"כ כתבו שאינו מיושב פירוש הקונטרס ועוד נראה דאין סברא אמילתא חדא דסכנה היא להתיר ליחיד טפי מלרבים ודו"ק:

בד"ה בג' מיהא לכנוס ולא בעי למימר דאתי שר צבא בג' דא"כ יכנוס בד' עכ"ל היינו לפי פירושם שכתבו דחליף לאחר שעכב יום א' אבל לפ"ה דמעכב יותר מיום א' ודאי דלק"מ דא"כ אמאי נקט יום ב' דבכה"ג נמי אם אתי ביום ב' יכול לכנוס ביום א' וכן בכל שאר הימים בכה"ג יכול לכנוס כיון שמעכב שם יום ד' ומהרש"ל כתב דרך אחר ליישב פ"ה ע"ש:

בד"ה איספרווא דידיה כו' אין לתמוה משום סעודה עקרינן תקנתא דרבנן ב' ימים כו' עכ"ל לכאורה זו הקושיא לפ"ה דבשני לא יכנוס בשעת הסכנה אבל לר"י דמילתא באנפי נפשה היא וג' דנקט בשעת סכנה ה"ה בב' קושטא הוא דמשום סכנה עקרינן נמי ב' ימים ומיהו לפר"י איכא לאקשויי קושית התלמוד דמשום סכנה אינו אלא נהגו ומשום סעודה אפי' אורויי מורינן וע"כ צריכין לתרוצי כה"ג דבעילת הגמון שכיח כו' כמ"ש התוספות אך ק"ק דלפ"ה לא תקשי להו מידי דאימא הא דמשום סכנה לא עקרינן אלא יום אחד היינו לרבים והא דמשום סעודה ב' ימים היינו דוקא ליחיד ומהרש"ל כתב דברי התוס' שפיר מתיישבים גם לפר"י דהא שפירש דלא יכנוס בב' מילתא באנפי נפשה היא דלא מצי למיפרך מרישא לסיפא אבל לפי האמת לא מפקינן הברייתא ממשמעותה דדוקא נקט יום ג' בסכנה ולא יום ב' אבל ק"ל לפר"י ה"ל טפי לפרש כן מכח קושיית התלמוד דהכא נהגו והכא מותר וצ"ע ודו"ק:

בתוס' ד"ה ובשני לא יכנוס עד ונראה לר"י דמלתא באפי נפשיה היא פי' והא דקתני ומסכנה ואילך נהנו העם לכנוס בג' ה"ה בב' ולכך לא היה יכול למפרך לקמן מרישא לסיפא:

בא"ד אלא נקט בב' משום דבעי למתני ואם מחמת האונס מותר פי' כדי שיהא משמע דמחמת האונס מותר אפילו בשני:

ד"ה ולדרוש להו ובו' עד דהא אפילו לא דרשינן להו לא מסרי נפשייהו. פי' ומיד שמאיימין עליהם עבדי ברצון ונאסרות על בעליהן כנ"ל כדי להנצל ממה שפרש"י איכא פרוצות דאי מקילינן להו עבדי ברצון ונאסרו על בעליהן:

בא"ד אלא הכי פירושו וכו' ומשני משום פרוצות לא מיחו וכו' ומשום כהנות. פי' דאפילו דרשינן להו דאונס שרי ונסתלקה הסכנה מ"מ איכא חששא דאיסור שהפרוצות והכהנות נאסרות על בעליהן ולכך לא מיהו חכמים לינשא בשלישי משום דהשתא הם נצולים מכל החששות כשנשאות בג':

מאי שקדו יש לפרש דקא מבעיא ליה מאי שקדו פי' אמאי קא מקשה משקדו ולא מקשה מברכה לימא והא בעינן ברכה ולא מצי לתרוצי כלל א"נ דקבעי מאי האי לישנא דשקדו דמשמע מלשון שקידה שתקעו עצמן בתקנה זו לבל תמוט לעולם ומשני דתניא מפני מה אמרו כו' ומסכנה ואילך כו' ובשני לא יכנוס וכו' הא קמן דהעמידו תקנתן אפילו במקום סכנה דלא עקרא תקנתייהו מקמי שמדא כדאיתא לקמן בגמרא ורש"י לא פי' כן אלא דקא בעי היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא ואם כן קשיא למה לאתויי ומן הסכנה ואילך כו' ויש לומר דכדי לפרושה מייתי לה כי היכי דלא נימא דהך ברייתא משבשתא היא וזהו שכתב רש"י ומן הסכנה ואילך. לקמן מפרש לה. כנ"ל ובשיטה ישנה כתוב מאי שקדו פרש"י היכן שנינו שקדו דאי משום דאמרה שמואל לעיל לית לן לאותובי מיניה לאמורא אחרינא א"נ יש לומר דשמואל לא אייתי לה לעיל אלא לאשמועינן סיפא דקאמר ועכשיו ששנינו כו' דההיא מלתא הוי עיקר מימריה דרב יהודה וגם רב יוסף לא היה זוכר מתחלה זה החידוש ושמואל גופיה תקנת שקדו מהאי ברייתא שמיע ליה ולהכי בעי מאי שקדו היכן שנינו שקדו שהזכיר שמואל ודמקשינן מיניה הכא דתניא כו' עד כאן: והא כתיבנא לעיל דמשמואל פרכינן לכולהו אמוראי אלא משום דרב יוסף קאמר לה משמיה לבתר ששכח תלמודו לכך כתב רש"י כן. והריטב"א כתב וז"ל מאי שקדו פי' דכיון דאקשינן מיניה להדיא מכלל דמתניתין היא דמשום דשמואל לא הוה לן למפרך מיניה לרב שמואל בר יצחק. ע"כ:

ובשני לא יכנוס פ"ה אפילו בשעת הסכנה דאין לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד וקשה לר"י דאמרינן לקמן מאי אונס אי לימא הא דאמרינן התם קרי ליה וכו' הוה ליה למפרך טפי רישא לסיפא דקתני רישא ובשני לא יכנוס אפילו בשעת הסכנה ותרצו בקונטרסין דלפי רש"י ז"ל שמפרש לקמן נהגו רובא דעלמא ומותר בדיעבד לא קשיא מרישא לסיפא דבשני לא יכנוס היינו לכתחלה ואם מחמת האונס מותר היינו בדיעבד ע"כ. ולא ידעתי מה דמה שפרש"י ז"ל לקמן היינו דנהגו משמע רובם נהגו ומותר משמע ליחיד הבא לימלך בב"ד שיתירו לו וכי קתני נמי ובשני לא יכנוס ביחיד הבא לימלך מיירי וקתני לא יכנוס והדרא קושיא לדוכתין. ואפשר דה"ק ובשני לא יכנוס עד שימלך בב"ד מיהו כשימלך בב"ד יתירו לו והיינו מאי דקתני ואם מחמת האונס מותר ולשון ואם מחמת האונס דקתני לקמן מפרש. וריצב"א תירץ דמשום הכי לא פריך ליה מרישא לסיפא משום דאיכא לפרושי ואם מחמת האונס פי' שיש סכנה אף ביום שלישי מותר לכנוס בשני וכן תירץ הרא"ש ז"ל דמרישא לסיפא לא קשיא דמצי למימר דה"ק ובשני לא יכנוס דמשום אונס דרביעי לא מרחקינן כולי האי מיום הקבוע ואם מחמת האונס של שלישי שיבא ההגמון לבעול אף בשלישי מותר בשני ע"כ. ובגי' תוספות כתוב שדוחק הוא לתרץ כן דאפילו ביש בג' סכנה משמע דקאמר ובשני לא יכנוס דאין לעקור מפני הסכנה אלא יום אחד. ובשיטה ישנה כתוב וז"ל דמרישא לסיפא לא קשיא דאיכא למימר דה"פ בשני לא יכנוס שאין לירא אם יכנוס בשלישי דמספקא לא עקר נפשיה ואם הוא מכיר דבעי הגמון למעקר נפשיה בג' מותר לכנוס בב' ע"כ:

וכן כתב הרשב"א ז"ל דמרישא אסיפא לא קשיא דאיכא למימר דה"ק ובשני לא יכנוס דהא בשלישי ליכא שום אונס דמספיקא לא עקר נפשיה וחיישינן לאקרורי דעתא ולשקדו כל מאי דאפשר למיחש ואם הרגישו בדבר ועקר נפשיה אף בשלישי אפילו בשני מותר לכנוס ע"כ וכן תרצו וכו'. וז"ל רש"י ובשני לא יכנוס. בשביל אותה סכנה ואין צריך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום א' ויהיה טורח מיהת שני ימים בצרכי סעודה. ע"כ. ולכאורה משמע דהא דקאמר בשביל אותה הסכנה היינו סכנת יום ד' דקתני רישא וכיון שכן כיון ז"ל לתירוצו של ריצב"א והרא"ש ז"ל דדוקא משום אותה סכנה דיום ד' הוא דלא יכנוס בשני הא אילו אתיא סכנה גם בשלישי מותר אף בשני ולא תיקשי מרישא לסיפא ולא אתיא תלמודא לפרושי כי אם לישנא דאם מחמת האונס דקתני דאילו מרישא לסיפא לא קשיא ולא מידי וזהו שכתב רש"י ז"ל ואם מחמת האונס. לקמן מפרש. ודו"ק:

ודע דמלשון רש"י ז"ל משמע דמשום דאין צורך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד הוא דלא עקרינן שני ימים אבל אם נצטרך לעקור שני ימים כגון דאתי הגמון ובעיל בד' ובג' עקרינן שפיר שני ימים וזהו שכתב רש"י ז"ל ואין צריך לעקור בשבילה וכו'. ולא כתב ז"ל ואין עוקרין וכו' מיהו התוס' ז"ל סוברין דאין יכולין לעקור כי אם יום אחד ולא שני ימים ואפילו במקום סכנה דתקנתא מקמי שמדא לא עקרינן וכדבעיא למכתב קמן בס"ד. ולעיקר קושיין דאתינן עלה תירץ ר"י ז"ל דכי קתני ובשני לא יכנוס לא קאי אמאי דקתני ומן הסכנה וכו' אלא מילתא באפי נפשה היא ולא איירי בסכנה וכי קאמר ובשני לא יכנוס היינו עיקר תקנה קאמר דבשני לא יכנוס וה"ה בג' אלא דוקא בד' ונקט בב' משום דבעי למתני ואם מחמת האונס מותר ואתי שפיר לשיטתו ז"ל דבגמרא לקמן כי תפיס פיסקא תפיס ובשני לא יכנוס ואם מחמת האונס מותר אלמא דמילתא באפיה נפשה היא ומשום דבעי למיתני ואם מחמת האונס וכו' קדים וקאמר ובשני לא יכנוס ורש"י ז"ל תירץ זה לפי שיטתו דאף על גב דתפיס פיסקא מבשני לא יכנוס לא בעי לפרושי אלא מאי דקתני ואם מחמת האונס וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל ואם מחמת האונס. לקמן מפרש. כן נראה לי. ולקמן נאריך עוד בשיטת ר"י ז"ל וריצב"א ז"ל בס"ד: אילימא דאמרי בתולה הנשאת ליום הד' תהרג. הא דתלה הסכנה בנשים ולא קאמר כל מי שישא בתולה יהרג משום דהנשים יראות טפי ודעתן קלות ולא יעברו על הגזרה וגם הנשים מצויות בבתיהן אבל האנשים יכולין לברוח כנ"ל:

נהגו לגמרי נעקריה יש לפרש דהכי פריך לגמרי נעקריה ולא יהיה שום יום קבוע כיון דאיכא סכנה להדיא דאמרי כל הנשאת בד' תהרג והילכך אם יתקנו יום אחד יגזרו גם הם דכל הנשאת באותו היום תהרג לכך לא יתקנו יום קבוע כלל, וליתא להאי פירושא דאם כן לא הוה ליה לאקשויי ממאי דתני נהגו אלא אמאי דקתני ובשני לא יכנוס ה"ל לאקשויי עלה אמאי אדרבה לא יתקנו יום קבוע כלל ותנשא באיזה יום שתרצה מיהו לפי' ר"י ז"ל דכי קתני ובשני לא יכנוס הויא מילתא באפי נפשה ניחא אבל קשה דה"ל לשנויי תקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן כדמשני לקמן. ובהריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' שע"ג כתוב וז"ל קשיא לן מאי פריך נהגו לגמרי נעקריה והא ודאי כיון שהגזרה היתה בתולה הנשאת בד' תהרג להעביר הם מתכוונין והיה לנו לומר תהרג ואל תעבור. ונ"ל דהנשים שעליהן נגזרה הגזרה שייך למימר בהו תהרג ואל תעבור אבל רבנן שלא נגזרה גזרה עליהן יש להם לעקור התקנה כדי שלא תבאנה לידי סכנה ואה"נ שאם נגזר על החכמים שיעקרו התקנה ואם לאו יהרגו שיש להם ליהרג ואל יעברו כיון דשעת השמד הוא ומתכוונין להעביר וכי מקשה נהגו לעקריה לגמרי מתרתי פריך דכיון שהיה בדבר סכנה היה לחכמים שלא נגזרה עליהם הגזרה לעקור תקנתם וכל שלא נעקרה לא היה להם לנהוג כנגד התקנה ושלא ימחו בידם חכמים אלא יהרג ואל יעבור כיון שהיה שעת השמד ומתכוונין להעביר, ע"כ. ובהגהה אחרת מצאתי כתוב וז"ל ומן הסכנה וכו' נהגו לגמרי ליעקרוה כלומר כיון שעקרוה בד' ליכא איסור משום שעת השמד שאפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ולעבור על דת אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור ומכאן יש ראיה לדברי מורי קרובי שכתב בפ"ק דביצה אף על גב דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין אלא אם כן וכו' אם יעשו כאותה סברא שאם היה אותו בית דין קיים היה מסכים להתיר שנשתנה הענין אין זה ביטול דבריו, ע"כ. משמע דבעי לפרושי דהכי פריך נהגו לגמרי נעקריה פי' אמאי שבקת להו לנהוג כן בלא עקירת בית דין דהא ודאי שלא כדין עבדי דבשעת השמד ולעבור על דת אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור הוה להו לבית דין למעקריה דאינהו יש להם כח לעקור ואין איסור בדבר וכמו שכתוב בהגהה והא דקאמר לגמרי נעקריה ה"ק דכי ליכא אלא מנהג בעלמא אין כאן עקירת תקנה לגמרי וכיון שכן יש מקצת עושים כן ומקצתם אין עושים כן הרי אותם הוה להו כמשנין ערקתא דמסאנא דאסור אבל כשב"ד עוקרים התקנה לגמרי מי שיעשה כן אינו עושה איסור כלל וב"ד עצמו יש להם כח לעשות כן וכדכתיבנא, מיהו רש"י ז"ל לא פי' כן דהא ודאי כיון שיש סכנת נפשות בדבר כי תקנו חכמים מעיקרא לאו אדעתא דהכי תקינו והכי פריך תלמודא אמאי קתני נהגו דמשמע דמאן דבעי לאינסובי בד' נסיב ושפיר דמיעקר רביעי לגמרי לא עקרו הוה להו לרבנן לקבוע ימים אחרים ולעקור יום ד' לגמרי דלא לינסוב חד בד' כיון דסכנת נפשות הוא והא דכתב רש"י ז"ל נעקריה. ויתקנו להם ימים אחרים ולא כתבו ויתקנו להם יום אחר לא בעי למימר שיתקנו שני ימים כדי שלא יגזרו עוד על איזה יום קבוע שיקבעו שכל הנשאת בו תהרג דהא עד שלא בא הגזרה אין לנו לחוש לו דשמדא עבידא דבטלה וכדבעיא לפרושי קמן גבי הא דאמרינן ותקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן אלא ה"ק נעקריה ויתקנו להם ימים אחרים פי' יתקנו יום שלישי ואם יגזרו גם על יום שלישי נתקן יום שני כדי שלא תצא שום תקלה מתחת ידם וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. כנ"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל וקשה אכתי מאי פריך תלמודא ודילמא הכי קתני ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס כו' פירוש דמעיקרא נהגו כן מפני הסכנה ושוב אף על פי שנתבטל הגזרה ואין כאן שמד נשארו נוהגים כן לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים וניחא הא דקתני ולא מיחו בידם חכמים וכיוצא בזה פי' הרא"ה ז"ל לקמן וכדבעינן למכתב בס"ד וי"ל דהכי פריך מעיקרא בשעת הסכנה אמאי חכמים לא עקרו יום ד' לגמרי והניחו הדבר במנהג ומאן דבעי נסיב בד' הרי סכנת נפשות יש כאן וה"ל לחכמים למעקריה לגמרי כנ"ל. ומ"מ לפרש"י ז"ל עיקר קושיית הגמרא הוי במאי דקתני נהגו וזהו שכתב רש"י ז"ל נהגו. בתמיה סכנת נפשות היא וכו'. פירוש במלת נהגו הויא התמיה על הדרך דכתיבנא ודו"ק ולפי מאי דכתבו התוס' לקמן (קמי) תקנתא דרבנן מקמי שמדא וכו' משמע דבעו לפרושי הכי והכין נהגו לגמרי נעקריה פי' דכיון דנהגו העם לעשות כן ולא תקינו בה רבנן מידי סכנה לא יצאנו ומידי תקנתא דרבנן נמי לא יצאנו דמדקתני נהגו משמע דקצתם נסבי ביום ד' והרי איכא סכנה בדבר ואותם דנהגו לכנוס בשלישי הא קא עברי אתקנתא דרבנן ובשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור וכיון שכן לגמרי נעקריה פי' ליעקרוה ויקבעו יום אחר ולהכי נקט הכא לגמרי ולקמן לא קאמר הכין משום דהכא בעיא למימר דיקבעו יום אחר וכיון דתקינו רבנן יום אחר מיוחד הרי יום ד' נעקר לגמרי וכשאין קובעין יום אחר לא מיעקר תקנת יום ד' לגמרי והיינו פירכא דלקמן לשיטת התוספות ז"ל וכדבעינן למיכתב קמן בס"ד והכא פרכינן דליעקרוה ויקבעו יום אחד ובזה יתוקן הכל דהרי אין כאן שום סכנה דכיון דאינו מתכוון אלא להעבירה על דת כשיקבע יום אחד לא יחושו ותקנתא דרבנן נמי לא מיעקרא הואיל ויהא יום אחד קבוע, כנ"ל:

דאמרי בתולה הנשאת בד' תבעל כתבו התוספות לאו דוקא בד' מדפריך לקמן בשלישי נמי אתי ובעיל שאינו מתכוון אלא להנאתו אלא אגב דנקט לעיל שנשאת ברביעי תהרג דהתם מקפידים על קביעות יום ד' כדי להעבירם על דתם נקט לה נמי הכא, עכ"ל התוס' ז"ל. ובשיטה ישנה מצאתי ז"ל ה"ג דאמרי בתולה נשאת בד' כו' ול"ג הנשאת ברביעי דאי גרסינן הכי הוה משמע לן דלא היתה הגזרה אלא על הנשאת ברביעי ולקמן פריך בג' נמי אתי ובעיל אלא נשאת גרסי' תוס', עד כאן מצאתי בשיטה ישנה. וקשה קצת דכי גרסינן נמי נשאת למה ליה לאורוכי נמי האי אי לאו דבעי למימר דדוקא נשאת בד' תבעל וי"ל דהא אתא לאשמועינן דמשום דקביע להו עידנא לאינסובי אתי ובעיל אבל מספיקא לא נעקר נפשיה וכדאמרינן בגמרא לקמן כנ"ל וכן גריס הרא"ה ז"ל בתולה נשאת. ומיהו רש"י ז"ל אינו מפרש כן אלא דוקא הנשאת בד' תבעל והוא מכוון להעביר וגם להנאתו וכדבעינן לפרושי קמן בס"ד:

האי סכנה אונס הוא פירוש לישנא דגמרא דלישנא בעלמא קשיא ליה היכי קרי תנא סכנה אבל עיקר דינא לא קשיא ליה דנימא נעקרוה כדפרכינן מעיקרא וטעמא דמילתא דכיון דליכא סכנה והרשות בידם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם בהכי סגי לן ולא נעקר תקנתא דרבנן, הריטב"א ז"ל. ואזיל בשיטתו של רש"י ז"ל דכתיבנא לעיל. ומיהו לשיטת ההג"ה והתוס' ז"ל אדרבה הכא ניחא ופירוש לאקשויי כדלעיל נעקרוה ויתקנו יום אחר כדי שלא תיעקר תקנתא דרבנן ומשום דבשעת השמד אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור וכדכתיבנא אלא מש"ה לא מצינן לאקשויי הכא הכין משום דלשיטתם ז"ל הכא לא מכוון להעביר על דת אלא להנאתו קא מכוון וכיון שכן מה הועילו חכמים בתקנתן כשיקבעו יום אחר והרי כשיקבעו יום אחר אתי ובעיל לאותו יום וכמ"ש התוס' לקמן. ומיהו מצינן לפרושי לשיטת התוס' ז"ל דכי פריך תלמודא האי סכנה אונס הוא ה"פ וכיון דליכא סכנה אמאי לא מיחו בידם חכמים אבל אין זו קושיא כל כך דאטו אם נהגו קדושה בעצמן שלא יבעלו בנות ישראל להגמון אנן ניקום ונמחי בידן להכי לא פריך תלמודא הכא אלא לישנא בעלמא היכי קרי ליה תנא סכנה דהויא קושיא אלימתא טפי ולקמן נאריך בזה בס"ד כנ"ל:

משום דאיכא צנועות דמסרו נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה פי' דאיכא צנועות דסבורות שנאסרות לבעליהן בכך ותופשות הדבר בפגם ומסרן נפשייהו לקטלא והיינו דפרכינן דכיון דמפני צניעותא בלבד הם עושות ולא מפני קדוש השם ולדרוש להו דאונס בישראל שרי כלומר דאשת איש שנאנסה מותרת לבעלה כדכתיבנא והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ואילו היינו סבורין לומר משום קדוש השם עבדן לא הוה לן למדרש להו האי לישנא אלא ודאי כדאמרן ומדתלי תלמודא לישנא בצנועות שמעינן ליה. הריטב"א ז"ל: הקשו בתוס' היכי אמרינן דנדרוש להו דלא למסרו לקטלא והלא בגלוי עריות איכא יהרג ואל יעבור ותירץ רבינו תם דאין חייבין מיתה על בעילת עובד כוכבים כדאיתא בפרק נושאין על האנוסה פירוש דאשת איש הנבעלת לעובד כוכבים אפילו ברצון אינה חייבת מיתה מעתה אף היא אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה על ביאת עובד כוכבים:

בפרש"י ובשני לא יכנוס כו' ויהא טורח מיהת שני ימים בצרכי סעודה עכ"ל. מדנקיט רש"י ז"ל האי טעמא ושביק טעמא דטענת בתולין משמע דלענין איקרורי דעתא דטענת בתולין לא שייך לחלק בין שני לשלישי. וכן משמע לכאורה מדקדוק לשון הברייתא דקתני ובשני לא יכנוס ואם מפני האונס מותר. ואי משום רבותא דאיקרורי דעתא הו"ל למיתני דמפני האונס מותר לינשא אף ביום ה' אע"ג דאיכא למיחש לאיקרורי דעתא דזמן מרובה ד' ימים אע"כ דלענין איקרורי דעתא לא שייך לחלק ואע"ג דלקמן מסקינן דניסת בד' ונבעלת בד' ולא חיישינן לאיקרורי דעתא היינו דביומא לא חיישינן אבל לאחר יום א' תו לא מסתבר לחלק בין זמן מועט למרובה. זהו מה שנראה מכוונת רש"י ז"ל. אלא דבירושלמי מצאתי להדיא דבההיא דבשני לא יכנוס היינו משום דאין דומה איקרורי דעתא דשני ימים לשלשה ימים ע"ש. ולפ"ז צריך לומר דהא דלא נקיט ומפני האונס מותר אף בה' היינו משום דללישנא קמא דמפרשינן מפני האונס ששר הצבא בא לעיר לא שייך האי אונס בה' אלא בג' דכיון דשר צבא בא בד' אספרווא דידיה בג' אתי ובה' שאחר רביעי לא מצינן לאוקמי דהא אתא וקבע. וללישנא בתרא דמוקמינן מפני האונס לענין אבילות נמי לא מצי למיתני דמותר בה' דאם מת לו אביו של חתן בה' שלמו ימי אבלו ברביעי ישא ברביעי כדינו דמסתמא מעיקרא אדעתא דהכי טבח טבחו בחמישי שתנשא ברביעי בשבת הבא ואף לפמ"ש התוספות בסמוך בד"ה אבל איפכא דאסור לבעול עד לאחר שלשים מ"מ הא מסקו דבאין לו בנים מותר לאחר שבעה לשיטת רבינו תם. וא"כ לא פסיקא מילתא להתיר בחמישי דהכא בבחור איירי כמ"ש התוס' מדקאמר דליכא דטרח להו כן נ"ל ליישב שיטת הירושלמי. ורש"י ז"ל לא נחית להכי ומש"ה הוצרך לחלק בטעמא דצרכי סעודה דהיינו שקדו. ועוד יש לומר דלא משמע לרש"י לפרש משום טענת בתולין דא"כ מפני הסכנה דהיינו דאמרו בתולה הנישאת לרביעי תיבעל להגמון תחלה דתו ליכא טענת בתולין כלל. וא"כ למה העמידו דבריהם במקום סכנה לישא ברביעי כיון שנתבטל הטעם ולגמרי נעקריה ומש"ה הוצרך לפרש מטעמא דשקדו. מיהו השתא דאתינן להכא לא הוצרך רש"י ז"ל לפרש בד"ה מאי שקדו דלא שמיע ליה ההיא דשמואל דשפיר מצינן למימר דאע"ג דידע לשמואל מקשה מאי שקדו משום דקס"ד דמשום שקדו לא ראו חכמים לתקן יום קבוע אלא לאחר שתקנו יום קבוע משום טענת בתולין לא רצו לתקן שתנשא בא' בשבת וניחא להו לתקן ברביעי דאיכא תרתי והיינו דמתמה מאי שקדו דכיון שבתי דינין קבועין בכל יום הוי לן למימר דניסת בכל יום ולא יתקנו יום קבוע לשקדו לחוד וע"ז מייתי שפיר מברייתא דאע"ג דלא שייך טענת בתולין מהני טעמי דפרישית אפ"ה משום שקדו לחוד לא רצו להתיר שתנשא בכל יום כדאמרינן בשני לא יכנוס כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה ולדרוש להו דאונס שרי כו' ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים כו' עכ"ל. לכאורה משמע דכיון דליכא חיוב מיתה תו לא אמרינן תיהרג ואל תעבור דמנערה המאורסה ילפינן והתם איכא חיוב מיתה אלא דא"א לומר כן דהא מסקינן התם בפ' בן סורר דעבודת כוכבים וכל אביזרייהו ואפילו באיסור לאו גרידא יהרג ואל יעבור כדמקשה הש"ס התם הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו וכן בגילוי עריות כדאמרינן תמות ואל תספר עמו מאחורי הגדר וכ"כ הפוסקים להדיא בעבודת כוכבים וגילוי עריות אפי' באיסור לאו יהרג ואל יעבור. אלא דעיקר כוונת רבינו תם נראה דכיון שאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים ולא הוי בכלל מות יומת הנואף והנואפת א"כ לא הוי בכלל גילוי עריות וסמיך אהאי סברא דרחמנא אפקרא לזרעיה אלמא דכביאת בהמה חשיב וא"כ אינו בכלל גילוי עריות כדקיי"ל אין זנות לבהמה ונהי דאשה המביאה בהמה עליה חייבת מיתה היינו מגזירת הכתוב ולעולם שאין זה בכלל ג"ע. זהו מה שנראה לי בכוונת רבינו תם ז"ל. ומה שלא רצה רבינו תם לפרש בההיא דשמעתין דלדרוש דאונס שרי משום דקרקע עולם היא היינו משום דמשמע ליה דלא מהני טעמא דקרקע עולם אלא לענין פרהסיא משא"כ לענין ג"ע לא מהני קרקע עולם כדילפינן מנערה המאורסה דתיהרג ואל תעבור אבל ריב"ם בסמוך הוצרך להגיה הנוסחא וגריס בנערה המאורסה יהרג ואל יעבור ואבועל קאי כמ"ש התוס' בפ' בן סורר ע"ש. וכמו שכתבתי בכוונת רבינו תם כן מצאתי להדיא שבעל המאור בפ' בן סורר נמי קאי בהאי שיטה דרבינו תם וכן כתב הרמב"ן ז"ל שם בספר המלחמות. והבית יוסף בי"ד סי' קנ"ו כתב שמה שכתב הרמב"ן ז"ל דבת ישראל הנבעלת לעכו"ם לא הוי בכלל גילוי עריות לענין תיהרג ואל תעבור היינו דווקא בפנויה ולא באשת איש ומתוך כך הוצרך הבית יוסף לומר דהרמב"ן סובר דאסתר פנויה היתה ולית ליה הנך דרשות דפ"ק דמגילה. ונעלמו מהב"י דברי הרמב"ן בס' המלחמות דפ' בן סורר דשם מסיק להדיא דאפילו אשת איש דישראל לעובד כוכבים נמי לא הוי בכלל ג"ע ע"ש:

בא"ד ומתוך כך התיר ר"ת כו' ואין נראה לריב"ם כו' כדאמר הכא דאיכא פרוצות ובפ' האשה כו' עכ"ל. ולכאורה דמכל הקושיות שמקשה ריב"ם אין בזה סתירה לדברי ר"ת דודאי מודה ר"ת דאסורה לבעל מדרבנן כשזינתה ברצון עם עובד כוכבים דנהי דקרא דונטמאה לא קאי אעובד כוכבים ולא הוי נמי בכלל ג"ע אפ"ה אין לך עוברת על דת יהודית יותר מזו ואע"ג דהתם צריך התראה הכא גרע טפי דפריצות יתירא ודאי חייב לגרשה כדאי' שלהי גיטין וההיא דכאשר אבדתי היינו משום דמחמרת על עצמה היתה אפילו באיסורא דרבנן דאל"כ למה לא גירשה מרדכי דלא תעביד איסורא רבא. ואף שהתוס' כתבו שהיה מתיירא פן יתפרסם הדבר אפ"ה היה יכול לגרשה בכתב ידו בלא עדים אע"כ משום דפסול מדרבנן נמי שייך כאשר אבדתי אבדתי והיינו כדפרישית אלא דאכתי קשה לר"ת מההיא דתניא בסוטה מקנין ע"י עובד כוכבים ומדמקנין לה איתא בכלל ונטמאה ואסורה מדאורייתא ובפרק בן סורר מקשין התוס' בהדיא מההיא דסוטה אלא דלענ"ד מ"מ יש ליישב שיטת רבינו תם שמודה דאסורה לבעל מדאורייתא מדכתיב ושכב איש אותה ולא ממעטינן מאיש אלא בהמה כדאיתא בסוטה ע"ש. אפ"ה מותרת לבועל מהטעם שכתב הרא"ש ז"ל בשמעתין דכיון דבלא"ה אסירא ליה לא אמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. אלא מה שהוצרך ר"ת להאי טעמא דאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים היינו משום דאי הוי בכלל אשת איש א"כ הוי לן למיסרה אבועל מיהו מדרבנן. כדתנן הנטען על אשת איש אם כנס מוציא. ומש"ה כתב ר"ת דכיון דאין חייבין מיתה על ביאת עכו"ם דלא הוי בכלל אשת איש אלא ביאת איסור בעלמא. א"כ הו"ל כנטען על פנויה או על הכותית ונתגיירה שאם כנס אינו מוציא ומש"ה התירה ר"ת להמומר' שכבר כנסה מעיקרא כן נ"ל ליישב שיטת ר"ת ודו"ק:

קונטרס אחרון תוספות ולדרוש להו דאונס שרי כתבו בשם ר"ת ז"ל דביאת כותי לאו בכלל ג"ע הוא לענין לאסור לבועל וכתבתי בפנים שדעת המאור והרמב"ן נמי כשיטת ר"ת בהא דכותי שבא על הישראלית לאו בכלל ג"ע היא והקשיתי על לשון הב"י והש"ך דמשמע מדבריהם להיפך אמנם אחר העיון שנית בל' בעל המאור והרמב"ן ז"ל ראיתי דלא ברירא להו מילתא כ"כ לפסק הלכה אלא לשקלא וטריא בעלמא כתבו כן ע"ש ועדיין צ"ע:

בד"ה איספרווא וכו' אין לתמוה משום סעודה עקרו תקנתא דרבנן שלשה ימים וכו' עכ"ל. ולא הבנתי תמיהתם בזה דמטעם סכנה לעולם לא הוצרכו להקדים ב' ימים דהא מסיק הש"ס דמספיקא לא עקר נפשיה ואף אם נדחוק דאכתי קשיא להו אי איתרמי דמספיקא עקר נפשיה אמאי לא שרינן להקדים ב' ימים. דהיא גופא מנא להו דלמא אין הכי נמי דיוכלו לנהוג בכה"ג להקדים ב' ימים משא"כ באונס סעודה מותר לכתחילה. וליכא למימר דהא גופא קשיא להו אמאי התם נהגו הכא מותר לכתחילה. דא"כ בפשיטות ה"ל לדקדק דהש"ס לא משני מידי אקושיא דהתם נהגו הכא מותר ולמה נקטו עיקר קושייתם ביום אחד לשני ימים ודבריהם בזה צל"ע. וצ"ל קושייתם לפרש"י דלעיל דבשני לא יכנוס היינו אף בשעת הסכנה וכן מצאתי בחידושי מהר"ם שי"ף ובמהרש"א ז"ל אלא דגם זה לא יתכן דהא תירץ הריצב"א לעיל בד"ה ובשני בשיטת רש"י ז"ל דהמקשה דהכא הוי בעי למימר ואם מפני האונס היינו אי ידעינן דעקר מספיקא אבל לפי האמת דמסיק רבא דאם מפני האונס היינו שר צבא בא לעיר ולא איירי ברייתא כלל אי חזינן דאתא הגמון בשלישי א"כ שפיר י"ל דאי איתרמי הכא דעקר נפשיה אה"נ דדחינן שני ימים במכ"ש דסעודה והדרא קושיא לדוכתי'. מיהו בעיקר הקושיא דהתם נהגו הכא מותר איכא למימר דכיון דעיקר תקנת חכמים ששקדו משום טורח סעודה שייך שפיר לומר מותר דהא איכא שקדו טפי שאם ימתין יהא טורח בסעודה ומפסידה להאכילה לעובדי כוכבים וממילא נתיישב' ג"כ קושית התוס' ודו"ק:

בד"ה תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן כי פריך לעיל ליעקרוה לא משני וכו' עכ"ל. ותמיה לי טובא דע"כ הא דמקשי לעיל לגמרי נעקריה היינו משום דמשמע ליה דלא חשיב בכה"ג כערקתא דמסאנא לענין יהרג ואל יעבור וא"כ דינו שיעבור ואל יהרג והיינו כמ"ש בהגהת אשר"י דמאחר שתקנו חכמים דלעקרי לא דמי לערקתא דמסאנא וכמו שאפרש. סוף סוף כיון דהמקשה פשיטא ליה שמצד הדין יעבור ואל יהרג א"כ האיך מצי לשנויי תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן. וכי אין להם לחכמים לחוש לדמן של ישראל ולדרוש להם דאסור להם להרוג ולמסור עצמן למיתה כמבואר בפוסקים. משא"כ לענין סכנה דאמרי תיבעל א"ש כיון דמדינא שרי אלא שחששו חכמים לצנועות ופרוצות לא ניחא להו לעקור תקנת חכמים לגמרי מפני גזירה וצ"ע וגם על לשון הגה"ת אשר"י יש לי לדקדק דא"כ בכל ערקת' דמסאנא נמי יעשו חכמים תקנה לשנות הערקתא דמסאנא ולא יהיה העברת הדת בדבר אע"כ דאפ"ה מיחזי העברת הדת ובלא"ה א"ש ההיא דשמעתין דלא דמי כלל לערקתא דמסאנא שהרי כתבו הפוסקים דהא דאמרינן בערקת' דמסאנא וכיוצא בזה יהרג ואל יעבור היינו דוקא כשהגזירה שיעבור הישראל בקום עשה משא"כ כשגזרו לבטל מצות עשה יעבור ואל יהרג וכתבו הטעם דבלא"ה מסור ביד העכו"ם לבטל את ישראל ממצות עשה וא"כ ה"נ מה שגזרו שלא ינשאו בד' הו"ל ביטול קום עשה דיעבור ואל יהרג דבלאו הכי מסור בידם שלא יניחו לעשות הנשואין ואי משום דעשיית הנשואין בשלישי מיקרי עקירה בקום עשה הא ליתא שאין זה מגזירת העכו"ם וצ"ע:

קונטרס אחרון מי שמת לו אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר וחתן וכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש. ומשמע לכאורה מלשון התוספות בד"ה ובועל שהבעילה היא ביום וא"כ אין צורך להלין את המת אלא דהרא"ש ז"ל כתב בפרק אלו מגלחין בשם הרי"ף והר"י בעל תוספות ז"ל דבועל בלילה וא"כ צריך להלין המת ולפ"ז נראה דהתוספות נמי הכי ס"ל אלא דסברי דאבילות יום ראשון הוא מדרבנן היכא דלא נקבר ביום מיתה וכמ"ש בפנים: