Talmud Builders

    Ketubot 96a

    Chapter 11 - Almanah Nizzonet

    גם: כתובות דף צ״ו ע״א, פרק י״א אלמנה ניזונת

    English translation - Ketubot 96a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rabbi Zeira said that Shmuel said: Any lost article found by the widow she acquires for herself. Granted, if you say that we learned in the mishna: A widow who is sustained, Shmuel’s principle is well understood. Then, according to the mishna, there are cases where a widow is supported by her husband’s heirs and other cases where she is not. Shmuel is referring to a case where the heirs do not sustain her, and therefore any earnings and articles that she may find belong to her. However, if you say that we learned in the mishna: A widow is sustained by the heirs in place of her husband, then let the heirs be like the husband in every sense. Just as in the case of the husband, any lost article found by the wife belongs to the husband, here too, any lost article found by the widowed wife should belong to the heirs.

    2The Gemara rejects this proof: Actually, I will say to you that we learned in the mishna: A widow is sustained, and this does not contradict Shmuel’s statement. What is the reason that the Sages said that any lost article found by the wife belongs to her husband? It is so that she should not be subject to her husband’s enmity. The Sages were concerned that if the husband saw that his wife had come into possession of money and did not know the source of that money, they would quarrel. However, these heirs, let them have enmity toward the widow.

    3Rabbi Yosei bar Ḥanina said: All tasks that a wife performs for her husband, a widow performs for the husband’s heirs, except for filling his cup; and making his bed; and washing his face, hands, and feet, which are expressions of affection that a woman performs specifically for her husband.

    4Rabbi Yehoshua ben Levi said: All tasks that a Canaanite slave performs for his master, a student performs for his teacher, except for untying his shoe, a demeaning act that was typically performed by slaves and would not be appropriate for a student to do.

    5Rava said: We said this only if the teacher and the student are in a place where people are not familiar with the student and he could be mistaken for a slave. However, in a place where people are familiar with the student, we have no problem with it as everyone knows that he is not a slave. Rav Ashi said: And in a place where people are not familiar with the student, we said this halakha only if he is not donning phylacteries, but if he is donning phylacteries, we have no problem with it. A slave does not don phylacteries, and since this student is donning phylacteries, even if he unties his teacher’s shoes he will not be mistaken for a slave.

    6Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Anyone who prevents his student from serving him, it is as if he withheld from him kindness, as it is stated: “To him that is ready to faint [ lamas ], from his friend kindness is due” (Job 6:14). Rabbi Yoḥanan interprets this to mean that one who prevents [ memis ] another from performing acts on his behalf, prevents him from performing the mitzva of kindness. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: He even removes from the student the fear of Heaven, as it is stated in the continuation of the verse: “Even to one who forsakes the fear of the Almighty.”

    7Rabbi Elazar said: In the case of a widow who seized movable property for her sustenance, that which she seized, she seized and it remains in her possession. That halakha is also taught in a baraita : A widow who seized movable property to provide for her sustenance, that which she seized, she seized.

    8And likewise, when Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said: There was an incident involving Rabbi Shabbtai’s daughter-in-law, who seized a saddlebag [ diskayya ] full of coins for her sustenance, and the Sages did not have the authority to remove it from her possession.

    9Ravina said: We said the halakha that we do not remove from her possession that which she seized only in a case where she seized the assets for her sustenance. However, if she seized the assets as payment of her marriage contract, we remove it from her.

    10Mar bar Rav Ashi objects to this: What is different about seizing assets as payment of her marriage contract, that they are removed from her possession? If it is that a marriage contract is paid only from real estate and not from movable property, there is a rabbinic enactment that sustenance is also paid only from real estate and not from movable property. Rather, just as you say that if she seizes assets for her sustenance, that which she seized, she seized, so too, her seizure is effective if she does so as payment of her marriage contract.

    11Rav Yitzḥak bar Naftali said to Ravina: We say this halakha in the name of Rava, in accordance with your teaching that if she seized movable property as payment of her marriage contract, it is removed from her possession.

    12Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: A widow who waited two or three years after her husband’s death and did not demand sustenance from the heirs has forfeited the right to receive sustenance from them. Since she did not demand her sustenance, it is assumed that she must have forgone this right.

    13The Gemara discusses the language of Rabbi Yosei ben Zimra’s statement: Now that it was stated that after two years she forfeited her rights to receive sustenance, is it necessary to state that she also forfeited her rights after three years? The Gemara answers: This is not difficult. Here, the first statement is referring to a poor woman for which two years is a long time. If she does not demand sustenance for two years, it is clear that she has forgiven the heirs this obligation. There, the second statement is referring to a rich woman who can support herself for two years. It is only clear after three years that she forgave the obligation.

    14Alternatively, here it is referring to an unabashed woman, who is not ashamed to demand her rights from the heirs. If she does not demand sustenance within two years, it is assumed that she has forgone this right. There, it is referring to a modest woman, who is embarrassed to demand sustenance from the heirs and who waits until the third year to claim this right.

    15Rava said: We said this halakha only retroactively; the widow cannot demand to be reimbursed for the past years in which she paid for her own sustenance. However, from here onward, once she demands sustenance she has the right to receive it from the heirs.

    16Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: If the orphans say: We gave her sustenance, and she says: I took none, upon whom is it incumbent to bring proof to support his argument?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אי אמרת בשלמא הניזונת תנן - וסתם לן תנא כאנשי יהודה:

    שפיר - איכא לאוקמי להא דשמואל בשאינה ניזונת:

    אלא אי אמרת ניזונת תנן - וסתם לן כאנשי גליל וליכא אלמנה שאינה ניזונת אמאי מציאתה לעצמה:

    ניהוו - יורשים כבעל:

    תיהוי להו איבה - דעל כרחם זנים אותה אבל מעשה ידיה שתקנו לבעלה תחת מזונות הוי ליורשים:

    כל מלאכות - השנויות בפרק אע"פ (לעיל כתובות נט:) טוחנת ואופה כו':

    חוץ ממזיגת הכוס כו' - שהן מלאכות המקרבות חיבה והרגל דבר כדאמרי' נמי בהא מסכתא (דף ד:) שאין נדה עושה אותן לבעלה:

    חוץ מהתרת מנעל - שהרואה אומר עבד כנעני הוא:

    מנח תפילין לית לן בה - שאין דרך עבדים להניח תפילין:

    למס מרעהו חסד - הממיס עצמו מרעהו ממיס ממנו חסדים ואית דמפקא לה מדכתיב לעיל מיניה ותושיה נדחה ממני וסמיך ליה למס מרעהו חסד:

    מה שתפסה תפסה - ולא מפקינן מינה ואע"ג דפסקינן הלכתא בפרק מציאת האשה (לעיל כתובות סט:) ממקרקעי ולא ממטלטלי הואיל ותפסה תפסה:

    דסקיא - שק של עור שקורין טשינ"א:

    עשירה - היכולת בידה להמתין הלכך אי נמי לא תבעה לאו מחילה היא עד שלש שנים אבל ענייה מדלא תבעתן מחלתן:

    צנועה - בושה לבא לב"ד הלכך בשתי שנים לאו מחילה היא:

    אלא למפרע - אותן שתי שנים שעברו איבדה:

    נתננו - דמי מזונות לשנה הבאה:

    כתובות 96 עמוד א

    1תא שמע, אמר רבי זירא אמר שמואל: מציאת אלמנה לעצמה. אי אמרת בשלמא ״הניזונת״ תנן שפיר. אלא אי אמרת ״ניזונת״ תנן, ניהוו כבעל: מה בעל מציאת אשה לבעלה, הכא נמי מציאת אשה ליורשים!

    2לעולם אימא לך: ״ניזונת״ תנן: טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה דלא תיהוי לה איבה. הני תיהוי להו איבה.

    3אמר רבי יוסי בר חנינא: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, אלמנה עושה ליורשים, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו.

    4אמר רבי יהושע בן לוי: כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, חוץ מהתרת (לו) מנעל.

    5אמר רבא: לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו, אבל במקום שמכירין אותו לית לן בה. אמר רב אשי: ובמקום שאין מכירין אותו נמי, לא אמרן אלא דלא מנח תפלין, אבל מנח תפלין ל"ל בה.

    6אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד, שנא' (איוב ו, יד) למס מרעהו חסד רב נחמן בר יצחק אומר אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר ״(איוב ו״, יד) ויראת שדי יעזוב׃

    7אמר רבי אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה תניא נמי: הכי אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה׃

    8וכן כי אתא רב דימי אמר מעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה׃

    9אמר רבינא ולא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מינה׃

    10מתקיף לה. מר בר רב אשי מ"ש לכתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי מזונות נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא למזוני מאי דתפסה תפסה הכי נמי לכתובה׃

    11אמר ליה רב יצחק בר נפתלי לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך׃

    12אמר ר' יוחנן: משמיה דרבי יוסי בן זימרא אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונות׃

    13השתא שתים איבדה שלש מיבעיא לא קשיא כאן בעניה כאן בעשירה׃

    14אי נמי כאן בפרוצה כאן בצנועה׃

    15אמר רבא לא אמרן אלא למפרע אבל להבא יש לה׃

    16בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי, על מי להביא ראיה?

    Tosafot

    תא שמע דאמר ר' זירא אמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר - קאמר שמואל מציאתה לעצמה אפי' בשעה שהיא ניזונית הואיל והן יכולין לסלקה לא הוו כבעל אע"ג דמעשה ידיה שלהן אלא אי אמרת ניזונת תנן וכאנשי גליל אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ הא דקאמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה על כרחך לאנשי גליל הוא דאיצטריך ליה לאשמועינן דלאנשי יהודה לאשמועינן מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וכיון דלאנשי גליל קאמר אמאי מציאתה לעצמה והא לדידהו הוי דהא אינהו כבעל ולא סגי דלא יהבי לה ואומר רבינו תם דאלמנה דקאמר שמואל קאי אמתני' ולאו משום דבלאו הכי לא פשיט שפיר דהניזונת תנן כמו שהוכחתי דעל כרחך אליבא דאנשי יהודה קאמר שמואל ודוקא מציאתה אבל מעשה ידיה ליתומים אלא כי היכי דלא תקשי דשמואל אדשמואל דאיהו סבירא ליה כאנשי גליל לעיל (כתובות ד' נד.) ומה שפירש הקונטר' אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר דמוקמינן מילתא דשמואל בשאינה ניזונת קשה דאי בשאינה ניזונת פשיטא ועוד לימא מעשה ידיה לעצמה וכל שכן מציאתה דהויא כהעדפה שעל ידי הדחק כדאמרינן לעיל בריש מציאת האשה (כתובות דף סו. ושם) ועוד דכי היכי דאי תנן הניזונת מוקמינן למילתיה דשמואל בשאינה ניזונת כגון שנתנו לה היורשים כתובתה הכי נמי אי תנן ניזונת וכאנשי גליל מצינו למימר דמילתיה דשמואל מיירי באותה שתבעה כתובתה בב"ד או מכרה שאינה ניזונת שאותה מציאתה לעצמה אפי' לאנשי גליל. מ"ר:

    תא שמע דאמר ר' זירא אמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר. קאמר שמואל מציאתה לעצמה אפי' בשעה שהיא ניזונית הואיל והן יכולין לסלקה לא הוו כבעל אע"ג דמעשה ידיה שלהן אלא אי אמרת ניזונת תנן וכאנשי גליל אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ הא דקאמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה על כרחך לאנשי גליל הוא דאיצטריך ליה לאשמועינן דלאנשי יהודה לאשמועינן מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וכיון דלאנשי גליל קאמר אמאי מציאתה לעצמה והא לדידהו הוי דהא אינהו כבעל ולא סגי דלא יהבי לה ואומר רבינו תם דאלמנה דקאמר שמואל קאי אמתני' ולאו משום דבלאו הכי לא פשיט שפיר דהניזונת תנן כמו שהוכחתי דעל כרחך אליבא דאנשי יהודה קאמר שמואל ודוקא מציאתה אבל מעשה ידיה ליתומים אלא כי היכי דלא תקשי דשמואל אדשמואל דאיהו סבירא ליה כאנשי גליל לעיל (כתובות ד' נד.) ומה שפירש הקונטר' אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר דמוקמינן מילתא דשמואל בשאינה ניזונת קשה דאי בשאינה ניזונת פשיטא ועוד לימא מעשה ידיה לעצמה וכל שכן מציאתה דהויא כהעדפה שעל ידי הדחק כדאמרינן לעיל בריש מציאת האשה (כתובות דף סו: ושם) ועוד דכי היכי דאי תנן הניזונת מוקמינן למילתיה דשמואל בשאינה ניזונת כגון שנתנו לה היורשים כתובתה הכי נמי אי תנן ניזונת וכאנשי גליל מצינו למימר דמילתיה דשמואל מיירי באותה שתבעה כתובתה בב"ד או מכרה שאינה ניזונת שאותה מציאתה לעצמה אפי' לאנשי גליל. מ"ר:

    אבל מנח תפילין לית לן בה - אע"ג דבשלהי האשה שנתארמלה (לעיל כתובות כח:) תניא או שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות מ"מ אינו רגיל להניח כל שעה. מ"ר:

    אבל מנח תפילין לית לן בה - אע"ג דבשלהי האשה שנתארמלה (לעיל כתובות כח:) תניא או שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות מ"מ אינו רגיל להניח כל שעה. מ"ר:

    אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותי' מה שתפסה כו' - פי' הריב"ן דמיירי בתפסה לאחר מיתת הבעל וא"ת מאי שנא דלמזוני מהניא תפיסה טפי מכתובה וי"ל משום דמזוני לא טרפה ממשעבדי אבל כתובה טרפה ממשעבדי וא"ת אלא מעתה תועיל תפיסת הלוקח שלא באחריות ונמצאת שדה שאינה שלו לאחר מיתת המוכר והלוקח נמי באחריות ובא בעל חוב וטרפה עם השבח קשה שיועיל בו תפיסה בשלמא ממלוה ע"פ לא קשיא דאע"ג דלא טריף ממשעבדי לא מהני תפיסה משום דיכול לתבוע הלואתו מחיים אבל מלוקח קשה דלא טריף ממשעבדי גם לא היה יכול לתבוע מחיים ונראה לי דדוקא מזוני דלא גביא ממשעבדי והוי נמי תנאי ב"ד אלמוה רבנן טפי להועיל בה תפיסה והודה רבי וא"ת כמאן אי כרבי בלא תפיסה נמי דהא אמר בפרק נערה (לעיל כתובות נא.) אחד נכסים שיש להן אחריות ואחד נכסים שאין להן אחריות מוציאין למזון האשה והבנות ואי כר' שמעון בן אלעזר כי תפסה מאי הוי הא אמר נכסים שאין להם אחריות מוציאין לבנים מן הבנות ואומר רבי דלעולם כר"ש בן אלעזר ודווקא לבנים מן הבנות מוציאין אבל מן האשה לא והא דקא מותיב מר בר רב אשי מאי שנא לכתובה כו' ובעי למימר מאי דתפסה תפסה לאו משום דהכי סבירא ליה דהא אדרבי עקיבא לא פליג דאמר אין תפיסה מועלת לאחר מיתה אלא הכי קאמר מאי דתפסה תפסה כלומר ברייתא דקתני דמועיל תפיסה למזונות לאחר מיתה על כרחך כר' טרפון דמאי דתפסה תפסה ואם כן לרבי טרפון בכתובה נמי מאי דתפסה תפסה ור"ח והלכות גדולות פירשו דהכא מיירי בתפיסה מחיים ודווקא למזוני מהניא אבל לכתובה לא משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ופסק בהלכות גדולות כרבינא וקשה שהרי פסק בתשובת הגאונים בכולי הש"ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא וגם הערוך ור"ח פסקו כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי וכתב וסימנך כלו הפך לבן טהור הוא אף על פי שכתב הריב"ן שראה בתשובת הגאונים לית הלכתא כמר בר רב אשי אלא במיפך שבועה ואודיתא דומה הוא שה"ג עצמן תופסות כאותם שפסקו לית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא וצ"ל דמר בר רב אשי דקאמר הכא אינו אלא אתקפתא בעלמא ולאו דס"ל הכי ור"ח פסק כמר בר רב אשי והרבה הארכתי בו לעיל בריש הכותב (כתובות דף פד: ושם.) מ"ר:

    יתומים אמרו נתננו - אומר רבי דמיירי במזונות שעברו דמוכח מילתא טפי משום דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי אבל במזונות דלהבא ודאי על היתומין להביא ראיה דהא רבי יוחנן הוא דאמר בפ"ק דב"מ (דף יז. ושם) הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפילו למאן דלית ליה דר' יוחנן הכא מודה דלא מהימני לומר פרעתי דאי מהימני מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו לה מזונות כל שעה יאמרו פרעתי מידי דהוה אכתובה במקום שאין כותבין דכ"ע מודו דלא מצי אמר פרעתי מהאי טעמא דפרישית. מ"ר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה דכיון דחזו ליה מנח תפילין הא ידוע להו דלאו עבד איהו ודוקא דאית ליה תדיר דאי לא מנח ליה תדיר אפילו מנח [באקראי] עבד נמי זמנין דמנח תפילן לאקראי בעלמא כו' כדתני' בפ' האשה הניח תפילן לפני רבו אינו יוצא לחירות:

    אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה פי' שתפסה לאחר מיתה דהא אלמנה שתפסה קאמר ובההוא אמר רבינא דלכתובה מפקינן דאלו כשתפסה מחיים אפי' לכתובה נמי וכדפרישנא לעיל בפרק הכותב ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמיא דהא אלמוה רבנן לתקנתא דמזונות משום [*) ט"ס יש כאן והכונה משום דאינו יכולה לגבות ממשעבדי ע"כ מהני לה תפיסה ויעוין בשמ"ק.] דפגעו לגבות ממשעבדי שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלמא לגבי בני חרי דמהני ביה תפיסה מן המטלטלים ה"נ פי' דהכא כשתפסה מחיים ולכתובה אפילו מחיים לא מהני אבל תפיסה דלאחר מיתה לא מהני אפי' למזונות ואינו נכון כלל:

    מעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלא מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה והרמב"ם פסק דאמרי' לה אחוי מה שבידך מדקתני וכו' וכן הלכה ואמר בירושלמי א"א לה אחוי מה שבידך מדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה ואין זו ראיה. אר"י משום דר"י אלמנה ששהתה ב' וג"ש ולא תבעה מזונותי' אבדה מזונותיה ופרישנא דעניה ופרוצה אבדה בשני שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בג' שנים ופי' בירושלמי שאם לוותה או שהיה בידה משכון לא אבדה כלום ואומר רבי בשם הרב רבו ז"ל דדוקא אלמנה הפסידה עד שנים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה אבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן וכל שלא לוותה או שלא הי' בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפי' באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעה בפני עדים שלא מחלה אותם. דין:

    אמר רבא לא אמרן אלא למפרע וכו' ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות כדכתבינן בפ' נערה. בעי ר"י יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה פי' רש"י ז"ל שאומרים נתננו [דמי] מזונות לשנה הבאה ור"י ז"ל פי' דהלהבא כ"ע לא פליגי כי על היתומים להביא ראייה הא אמר ר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלים וכ"ש לגבי מזונות שאם אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי משנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאומרים לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטא הא דתני לוי אלמנה כ"ז שלא נישאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע"כ ספקה דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה"ה לרישא דמיירי בהכי:

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 96a

    Ketubot 96a. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 314 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 96a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026