Talmud Builders

    Ketubot 80b

    Chapter 8 - HaIshah SheNaflu

    גם: כתובות דף פ׳ ע״ב, פרק ח׳ האשה שנפלו

    English translation - Ketubot 80b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1they did so for the gain of the house, as more food is available when he brings produce home, but in order for him to sell it they did not institute their decree? Two opinions were stated with regard to this issue: Yehuda Mar bar Mareimar said in the name of Rava: What he did is done, i.e., takes effect. Rav Pappa said in the name of Rava: He did not do anything.

    2Rav Pappa said: This statement of Yehuda Mar bar Mareimar was not stated explicitly in Rava’s name. Rather, it was stated from an inference based on an incident that occurred in which a certain woman brought in for her husband two maidservants as part of her dowry. The man went and married another woman in addition to the first. He subsequently brought in to the second wife one of the maidservants to attend to her needs.

    3The first wife came before Rava and cried about the injustice done to her, but Rava took no notice of her, claiming she had no right to complain. He who observed this incident thought that Rava ruled this way because he holds that what he did is done, i.e., takes effect, and a husband may sell his wife’s usufruct property and use its produce as he sees fit. But that is not so, as the Sages instituted the ordinance that a husband owns the rights to the produce of his wife’s property for the gain of the house, and here the house does gain from his action, as the maidservant also performs work for the house.

    4The Gemara concludes: And the halakha is that a husband who sold land for produce did not do anything. The Gemara asks: What is the rationale for this ruling? Abaye said: We are concerned that perhaps the land itself will deteriorate over time, as the purchaser has acquired only its produce and has no incentive to take proper care of the land. Rava said: This is because there is no gain of the house here.

    5The Gemara asks: What is the practical difference between these two explanations? The Gemara explains: The practical difference between them is, e.g., land that is close to the town, as one can check at any time whether the land is being cared for properly. Alternatively, the difference involves a husband who is a sharecropper and works the land himself but sold the rights of the produce to someone else. As a sharecropper, the husband retains part of the produce and will also ensure that the land does not deteriorate. Alternatively, the difference concerns a husband who receives money for the produce and does business with it, which provides gain for the house.

    6MISHNA: When a married man dies childless, his brother, the yavam , is obligated to perform levirate marriage or release the widow, the yevama , through a ceremony known as ḥalitza . With regard to a widow waiting for her yavam who had property bequeathed to her, Beit Shammai and Beit Hillel agree that she may sell or give this property away, and the transaction is valid.

    7If this woman died, what should they do with her marriage contract and with the property that comes and goes with her, i.e., her usufruct property? Beit Shammai say: Since she was not yet remarried, the husband’s heirs, such as his brothers or father, divide the property with her father’s heirs. And Beit Hillel say: The property retains its previous ownership status, and therefore the marriage contract is in the possession of the husband’s heirs, as they are responsible for its payment. As for the property that comes and goes with her, it is in the possession of the heirs of the woman’s father, as it belongs to the woman.

    8If his deceased brother left money as part of his estate, land to be used as a lien on her marriage contract is acquired with it, and the yavam consumes the produce. Similarly, if the deceased brother left produce that is detached from the ground, land is acquired with it and the yavam consumes the produce.

    9If he left behind produce that is attached to the ground, Rabbi Meir says: One evaluates the properties to determine how much they are worth with the produce, and how much they are worth without the produce. And as for the surplus, which is the value of the produce, land is acquired with it and the yavam consumes the produce.

    10And the Rabbis say: Produce that is attached to the ground is his. Therefore, it is not used in the purchase of land, but the yavam may eat it. As for the produce that is detached from the ground, which is not mortgaged to her marriage contract, whoever takes possession first has acquired it. If the yavam takes possession of the property first, he has acquired it and may use it as he wishes, but if she is first, land is acquired with it and he consumes the produce.

    11After the yavam has married her, her legal status is that of his wife in every sense, except that the responsibility for payment of her marriage contract is carried out through mortgaging the property of her first husband, not that of the yavam .

    12Therefore, the yavam may not say to her: Your marriage contract is placed on the table. He may not set aside a designated sum of money for this payment. Rather, all of the first husband’s property is mortgaged for her marriage contract as long as he has not divorced her. And similarly, in general a man may not say to his wife: Your marriage contract is placed on the table. Rather, all his property is mortgaged for her marriage contract.

    13If the yavam divorced her after performing levirate marriage, she has only her marriage contract, as she does not retain any rights to the rest of her first husband’s property. If he subsequently remarried her, she is like all women, and she has nothing but her marriage contract. In this case, the property of her first husband is no longer pledged for the payment of her marriage contract.

    14GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: In the case of a widow awaiting her yavam who dies, who buries her? Who is obligated to bear the expenses of her burial? Must the husband’s heirs bury her, as they inherit the marriage contract, or perhaps her father’s heirs are obligated to bury her, as they inherit the property that comes and goes with her? Rav Amram said: Come and hear a solution. As it is taught in a baraita : In the case of a widow waiting for her yavam who dies,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    משום רווח ביתא - שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה:

    לאו בפירוש איתמר - לא שמעה מרבא בהדיא:

    תרתי אמהתא - שפחות מלוג היו ולא שמאתם לו בכתובתה:

    עייל לה חדא מנייהו - לשרת לשניה:

    אתאי - קמייתא לקמיה דרבא:

    מה שעשה עשוי - ואפילו נתנה לאחרת לשימושה:

    ולא היא - לעולם משום רווח ביתא אית ליה לרבא תקנת פירות:

    והא קא רווח - ביתא שאף עתה היא עושה צרכי הבית:

    שמא תכסיף - השדה שלא יחוש הלוקח לזבלה ולטייבה דקא סבר למחר נפקת מנאי שאין הגוף שלי אבל בעל מצפה שמא תמות היא בחייו ויירש את גוף הקרקע ומשבח לה:

    דמקרב למתא - דחזיא ליה כל שעתא אי מכסיף לה:

    אי נמי בעל אריס הוא - כלומר שנותן ללוקח פירות מזומנים:

    אי נמי זוזי וקא עביד בהו עיסקא - שהבעל עושה סחורה במעות שקיבל מן הלוקח ומשתכר בהן ואיכא רווח ביתא:

    מתני' שנפלו לה נכסים - כשהיא שומרת יבם:

    בכתובתה - בנדוניא שהכניסה לו ושמאתן לו בכתובתה וקיבל עליו אחריותן ורשאי להוציאם:

    ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה - הן נכסי מלוג שאין שמין אותם עליו ואינו רשאי להוציאן אלא משנכנסה לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה:

    בית שמאי אומרים כו' - ביבמות פרק החולץ קא מפרש מאי שנא רישא כשהיא קיימת דלא פליגי שאין לו כח בהם ומאי שנא סיפא כשמתה אמרו ב"ש יחלוקו יורשי הבעל בהם ומפרש נמי דדוקא נקט יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב בנכסי מלוג אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובת הבעל ואף על גב דנקט רישא מה יעשו בכתובתה תניא ושבקה:

    וב"ה אומרים נכסים - דצאן ברזל בחזקתן ובבבא בתרא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנח:) מפרש בחזקת מי הם מוחזקין אי בחזקת יורשי הבעל הואיל ואחריותן עליו או בחזקת יורשי האשה שהיו שלה:

    הכי גרסי' כתובתה בחזקת יורשי הבעל - מנה מאתים ותוספת שראויין לבא לה משל בעל בחזקת יורשי הבעל:

    ילקח בהן קרקע - לפי שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כדקתני לקמן לפיכך נכסי המת אחראין לכתובתה אלא שהיבם אוכל פירות אם מייבם אותה וקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה:

    שמין אותם - דקסבר כל מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובה:

    וחכ"א פירות המחוברין לקרקע שלו - בגמרא פריך עלה:

    כל הקודם בהן זכה - קסבר מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אא"כ תפסה ומחיים דבעל בעינן תפיסה כדלקמן בהכותב (כתובות דף פד:) וה"ה נמי דפליגי אכספים דמאי שנא כספים מפירות תלושים:

    הרי היא כאשתו - מפרש בגמ':

    כל נכסיו - שיירש מאחיו:

    גרשה - ליבמתו לאחר שכנסה:

    אין לה אלא כתובה - אבל כל זמן שלא גרשה היו כל הנכסים משועבדים לה ואינו רשאי למכור:

    הרי היא ככל הנשים - דתנן בפירקין דלקמן המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה ובגמרא פריך למה לי לאשמועינן ביבמה:

    גמ' מי קוברה - משום דיש לה שני יורשין קמבעיא לן:

    יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה - ותניא בפרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות דף מז:) קבורתה תחת כתובתה:

    כתובות 80 עמוד ב

    1משום רווח ביתא, אבל לזבוני לא? יהודה מר בר מרימר משמיה דרבא אמר: מה שעשה, עשוי. רב פפא אמר משמי' דרבא: לא עשה ולא כלום.

    2אמר רב פפא: הא דיהודה מר בר מרימר לאו בפירוש אתמר, אלא מכללא אתמר. דההיא איתתא דעיילה ליה לגברא תרתי אמהתא, אזל גברא נסיב איתתא אחריתי, עייל לה חדא מנייהו.

    3אתאי לקמיה דרבא, צווחה, לא אשגח בה. מאן דחזא סבר משום דסבר מה שעשה עשוי. ולא היא, משום רווח ביתא והא קא רווח.

    4והלכתא: בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום. מ"ט אביי אמר: חיישינן שמא תכסיף. רבא אמר: משום רווח ביתא.

    5מאי בינייהו? איכא בינייהו ארעא דמקרב למתא, אי נמי: בעל אריס הוא. אי נמי, זוזי וקא עביד בהו עיסקא.

    Mishna

    6שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים.

    7מתה, מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה? ב"ש אומרים: יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב. וב"ה אומרי' נכסים בחזקתן, וכתובה בחזקת יורשי הבעל. נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב.

    8הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

    9המחוברין בקרקע, אמר ר"מ שמין אותן כמה הן יפין בפירות, וכמה הן יפין בלא פירות, והמותר ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

    10וחכ"א פירות המחוברין בקרקע שלו. התלושין מן הקרקע כל הקודם זכה בהן. קדם הוא זכה, קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

    11כנסה, הרי היא כאשתו לכל דבר. בלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון.

    12לא יאמר לה ״הרי כתובתיך מונחת על השלחן״, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. וכן: לא יאמר אדם לאשתו ״הרי כתובתיך מונחת על השלחן״, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה.

    13גירשה אין לה אלא כתובה. החזירה הרי היא ככל הנשים, ואין לה אלא כתובה בלבד.

    Gemara

    14איבעיא להו: שומרת יבם שמתה, מי קוברה? יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובה, או דלמא יורשי האב קברי לה, דקא ירתי נכסים הנכנסין והיוצאין עמה? אמר רב עמרם: תא שמע, דתניא: שומרת יבם שמתה׃

    Tosafot

    נכסים בחזקתן - פ"ה דכי היכי דפליגי אמוראי בפרק מי שמת (ב"ב דף קנח: ושם) בנפל הבית עליו ועל אשתו דקתני נמי התם נכסים בחזקתן ואיכא למ"ד בחזקת יורשי הבעל לפי שהיו באחריותו ואיכא למ"ד בחזקת יורשי האב לפי ששלה היו ואיכא למאן דאמר שהיו בחזקת שניהם ויחלוקו הכי נמי פליגי הכא ואין נראה לרבינו תם אלא הכא מודו כולי עלמא שהם בחזקת יורשי הבעל דהיבם כבר היה מוחזק בנכסים קודם מיתתה משעת מיתת אחיו שהוא יורש דאין לה ליקח כתובה כלל עד שתחלוץ ובית שמאי נמי מודו לבית הלל בהא כדאמר בהחולץ (יבמות דף לח. ושם) אבל בנפל הבית עליו ועל אשתו מוחזקין יורשי אב בנכסים כמו יורשי הבעל דהללו באין לירש והללו באין לירש שעדיין לא הוחזק בנכסים לא זה ולא זה ולהכי פליגי התם בחזקת מי ולבית שמאי יחלוקו בכל הנכסים אף בנכסי צאן ברזל דהתם קתני יחלוקו סתמא ולא קתני יורשי הבעל עם יורשי האב כדקתני הכא דמשמע דווקא בנכסי מלוג שבהן יורשי האב עיקר כמו שמדקדק בהחולץ ועוד דאי פליגי נמי הכא אם כן למאן דאמר בחזקת יורשי האשה תיקשי דאם כן בית שמאי מוקמי נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה טפי מנכסי מלוג דבנכסי מלוג קאמרי דיחלוקו ובנכסי צאן ברזל מודו לבית הלל דהוו בחזקת יורשי האשה למאן דאמר וזה אינו דבפרק אלמנה ביבמות (דף סו.) משמע דנכסי צאן ברזל בחזקת הבעל קיימי טפי כדקתני התם דעבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה ולא עבדי מלוג וכן בכמה דוכתי ועוד למ"ד התם נמי בחזקת יורשי הבעל הוי טפי בחזקת הבעל מנכסי מלוג דבנכסי מלוג קאמרי דהוו בחזקת יורשי האב והא דלא עריב ותני נכסים עם הכתובה כדי ליתן טעם לדבר כלומר בחזקת מי שהיו עד עתה דהיינו הבעל אבל על הכתובה לא הוצרך טעם שדבר פשוט הוא דהוי בחזקת הבעל טפי מנכסי צאן ברזל וטעם זה אנו צריכין כמו כן לומר התם למ"ד בחזקת יורשי הבעל ובהחולץ הארכתי:

    והתלושין כל הקודם זכה - ואם תאמר בשלמא קדם הוא זכה דקסבר דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה כדפירש בקונטרס אלא קדמה איהי אמאי זכתה לר' עקיבא דאמר לקמן (כתובות דף פד.) דאין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין ואית ליה דאפילו קדמה היא לא זכתה כדמוכח התם בגמרא וי"ל דהתם דלגבות אפילו קדמה איהי לא זכתה אבל הכא שאין לה אלא שיעבוד בעלמא לא חשו ולקמן הארכתי:

    יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה - וא"ת לפירוש הקונטרס דאין ליורשי הבעל אלא מנה ומאתים ולא נדוניא והא אמרי' בפרק נערה (לעיל כתובות דף מז:) דקבורתה תחת נדונייתה מדאינו חייב לקבור ארוסתו וי"ל דשומרת יבם היתה ראויה ליטול קצת מנה ומאתים כדמסקינן דיבם כאחר דמי והוי כאילו הכניסה לו נדוניא שהיתה כתובתה על נכסי בעלה ואותו השעבוד היא מכנסת לו והרי היא כאילו נטלה והחזירה לו ולא דמיא לשאר ארוסה דלא מכנסה ליה מידי ולפי זה אפילו ביבמה מן האירוסין מיבעיא ליה:

    או דלמא יורשי האב קברי לה דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאין עמה - לפי' הקונטרס למאן דאמר בחזקת יורשי האשה הוה ליה למימר דקא ירתי נמי נדונייתה אלא ניחא ליה לאסוקי אפי' למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל וא"ת מאי קא מבעיא ליה והתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה דהיינו נדונייתא ולא נכסי מלוג וי"ל דלאו דוקא נקט התם כתובתה דה"ה נכסי מלוג אלא דרגילות הוא טפי שמכנסת האשה לבעלה נכסי צאן ברזל מנכסי מלוג ולפירוש הקונטרס נמי מנה ומאתים דהכא כנדוניא דמי כדפירשנו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    והא דאמרינן בהנהו תרי אמהתא משום ריוח ביתא הוא והא קא ריוח - פירש הרב אלפסי ז"ל: דהא איכא אחריתי. ורש"י ז"ל פירש: שאף עתה עושה צרכי הבית. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ואי משום דעיילא לאידך, לא גרעה מאורחי ופרחי (לעיל כתובות סא, א) ששפחות שבבית משמשות הן אפילו לפני האכסנאין. וזה נכון יותר.

    מתני' - שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים, מתה מה יעשה בכתובתה, ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וכו'. ואיפליגו אמוראי בפירושא דמתניתין ביבמות פרק החולץ (יבמות לח, א) דפרכינן התם מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי, ואוקמה אביי (שם ע"ב) רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם, וסיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, וקסבר אביי ידו כידה. ופירש רש"י שם: דאליבא לבית הלל קא מתרץ, דקסברי בית הלל ידו של הבעל כיד האשה הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק ידו גריעא מידה שהוא בא לירש מחדש, הלכך נכסים בחזקתה. ובית הלל סברי ידו עדיפא מידה בחזקת הבעל עמדו עד היום הנכסים וכשמת הבעל יד היבם כידה, ששניהם באים לירש ויחלוקו. ורבא אוקמה כולה בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, אבל כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל מודים בית שמאי ובית הלל שחולקים יורשי הבעל עם יורשי האב, משום דקסבר דידו של בעל עדיפא מידה, והלכך כשמת הוא חות ליה דרגא, וידו של יבם כידה ויד שניהם שוה בהם ויחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. וכי פליגי בית שמאי ובית הלל כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, ורישא בשלא עשה בה מאמר, והלכך אין ליבם בנכסים כלום לכולי עלמא. וסיפא בשעשה בה מאמר וקסברי בית שמאי מאמר עושה ספק נשואה לחלוק בנכסים, ולבית הלל מאמר אינו עושה נשואין כלל, הילכך מוכרת ונותנת וקיים. על זה הדרך פירש ביבמות (שם), אלא שבריש פרק הכותב (לקמן כתובות פג, א) פירש בענין אחר. ואיכא למימר דוקא בנכסים שנפלו לה קודם מאמר דהוה ליה כמו שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונתארסה שמוכרת ונותנת וקיים (לעיל כתובות עח, א), אבל נפלו לה אחר שעשה בה מאמר אינה מוכרת ונותנת לכתחילה ואי מכרה ונתנה קיים, כמי שנפלו לה משנתארסה שאינה מוכרת לכתחילה. ואפשר דמאמר לבית הלל, אפילו ספק ארוסין אינו עושה ומוכרת ונותנת לכתחילה (ועי' בעל המאור יבמות שם יב, א).

    הכי גרס רש"י ז"ל - בית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל. כלומר נכסי צאן ברזל בחזקתן, וכתובה דהיינו עיקר כתובה בחזקת יורשי הבעל, ואפילו לבית שמאי. דלא פליגי בית שמאי אלא בנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, אבל כתובה שיירה ולא פליג בה כלל כדאיתא התם בפרק החולץ (יבמות לח, א), וכדאמר רב אשי התם מתניתין נמי דיקא דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האשה ולא קתני יחלוקו יורשי האשה עם יורשי הבעל. ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה שנפלו לה כשהיא שומרת יבם בחזקת יורשי האשה, ודכוותה בפרק מי שמת (ב"ב קנח, ב) גבי נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה תחלה, ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל. ואמרינן עלה בחזקת מי, ותני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. והכא נמי נכסי צאן ברזל יחלוקו, והוא הדין לנכסים הנכנסים והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג, וכשנפלו לה תחתיו דבעל שהן עומדין בחזקתן, כלומר בחזקת שניהם הואיל וידו של יבם כידה של אשה דנחתין לה דרגא מבעל שהיה ידו עדיפא מידה. והוא הדין דהוה ליה למיבעי הכא נכסים בחזקת מי כדבעינן התם, אלא דדילמא איפשיטא להו הכא מדתני התם בר קפרא יחלוקו. וקיימא לן כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם (ב"מ כב, ב) ואף על גב דאמרינן התם כותיה דאביי מסתברא, אנן אכללין סמכינן (עי' רשב"א יבמות שם). נמצא עכשיו לדברי רש"י ז"ל דנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא שומרת יבם כולן ליורשי האשה, ומוכרת ונותנת וקיים, ואפילו עשה בה מאמר שאין מאמר לבית הלל עושה אפילו ספק נשואין, ואפילו נפלו לה בחיי הבעל, והוא שנתאלמנה מן האירוסין דלא עדיף יבם מאחיו שנפלה לו מחמתו בחיי אחיו אם מכרה אינו יורשה כל שכן יבם. ואפשר שמוכרת לכתחילה וכדאמר עולא התם (יבמות שם,) רישא כשנפלה לו מן האירוסין דזיקת אירוסין עושין ספק אירוסין, ובהא לא אשכחן מאן דפליג עליה. וכן כתב שם הרמב"ן נ"ר. ועיקר כתובה ותוספת כולן ליורשי הבעל, ונכסי צאן ברזל ואי נמי נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל אם מתה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האשה. ונראה לי שאלו רצתה למכור מחציתן מוכרת ונותנת, דהא אין ליבם במחציתן כלום והרי זו במחציתן כמי שנפלו לה לאחר שנעשית שומרת יבם, אבל במחצית לא תמכור, שהרי הוא יורש אם מתה ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות עד שתמות, לפי שאין היבם אוכל פירות קודם כניסה כלל, דבגופא של קרקע הוא שיש לו זכות שאם מתה יירשנה, אבל פירות בחייה לית ליה כלל, דלא תקנו פירות ליבם, ואפילו לבעל נמי לא תקנו אלא משום פרקונה. ויבם אינו פודה (עי' ר"ן ושיטה לר"ן). וכדתניא בפרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות נב, א) נשבית לאחר מיתת בעלה אין היבמין חייבין לפדותה. וגדולה ממנה כתב הרמב"ם ז"ל (פכ"ב מה"א ה"י) שאפילו נכסי מלוג אינו אוכל עד שיכניס. ונראה היה לומר דאין היבם אוכל פירות נכסי מלוג שלה כלל, ואפילו לאחר שכנס שהרי אין לה כתובה עליו, וכיון דאין לה כתובה עליו תנאי כתובה נמי אין לה עליו, וכדאמרינן בשלהי פרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות נג, ב) בעי ריש לקיש בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה, או דילמא כיון דכי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני, וסלקא בתיקו. והא נמי דכותה היא, דהא מבעל ראשון אינה נפדית דלא קרינא ביה ואיתביניך לי לאנתו (לעיל כתובות נב, א), ומשני לית לה דהא לית לה כתובה מיניה, הלכך פירי נמי לא יהבה ליה דפירות תחת פרקונה, וזה שאינו פודה אינו אוכל. אבל היכא דאין לה כתובה מראשון כיון דתקינו לה משני תנאי כתובה נמי אית לה, והרי זה פודה ואוכל פירות. אלא דההיא דיבמות דפרק החולץ (יבמות לט, א) משמע דאית ליה, כדאמרינן התם אדמפלגי בגופא של קרקע ולאחר מיתה ליפלגו במחיים ולפירות, וצריך לי עיון, והרב אלפסי ז"ל נראה שפירשה למשנתנו בענין אחר, שהוא ז"ל הביא משנתינו בפרק החולץ כלה כצורתה ולא הביא עליה מכל אותה שקלא וטריא דנאמרה עליה כלום, נראה שהוא ז"ל סבירא ליה דמתניתין כולה בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם שכן פשטא דמתניתין. ובפרק הכותב (מא, א מדפי הרי"ף) כתב בלשון הזה: אביי אמר נשואה ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה, נפקא מינה לשומרת יבם שאם מתה היא נכסיה לבעלה, ואם מת הבעל והניח אשתו שומרת יבם כל נכסים שנפלו לה בחיי בעלה לא נתרוקנה בהן הרשות לעצמה, אלא עדיין רשות בעלה עמה שהרי יש ליבמה רשות מחמת בעלה, הרי ידו עדיפא מידה, על כן נראה שכך הוא מפרשה קסבר אביי ידו של בעל כידה ורשות שניהם שוה בהם בין מחיים בין לאחר מיתה, וכשם שאם מתה היא נתרוקן כל זכותה לבעלה כך כשמת הוא נתרוקן כל זכותו באותן נכסים לאשה ושלה הן, הילכך יורשיה יורשין אותה לגמרי לדעת בית הלל. ובית שמאי סברי דכיון דמחיים ידו כידה, אף לאחר מיתה במקום יבם כיון דיבם במקום אח קאי מספקא לן יבם אי ירית או לא ירית, הלכך יחלוקו. ורבא אמר אי כשנפלו לה תחתיו דבעל כולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה לענין זה שאלו מתה היא בחייו נתרוקן כל הזכות לבעל, והוא יורש את כולן, וכשמת הוא אף על פי שאין יורשיו יורשין אותה מן הדין, היכא דאיכא יבם מיהא לא נתרוקן הזכות לעצמה אלא יד היבם כיד אחיו ונוטל את כולן, ובדבר זה ידו עדיפא מידה. וקיימא לן כרבא, והלכך יורשי הבעל יורשין כל הנכסים שנפלו לה תחתיו דבעל, וכל שכן נכסי צאן ברזל שהיו עומדים יותר בחזקת הבעל,. ואין צריך לומר עיקר כתובה ותוספת, אבל נכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם הרי הן לגמרי בחזקתה ומוכרת ונותנת וקיים, ואם מתה יורשיה יורשין אותה לגמרי. ולפי זה לא גרסינן במתניתין וכתובה, אלא כתובה בלא וא"ו, והכי קאמר כל הנכסים בחזקתן כיצד, כתובה בחזקת יורשי הבעל ומנה מאתים ונכסי צאן ברזל הכל בכלל לשון כתובה, והיינו דלא בעי הכא בחזקת מי כדבעי התם בפרק מי שמת (ב"ב קנח, ב), משום דהכא מיפשט פשיטא ליה בחזקת מי עומדין, דהא מפרש בהדיא כתובה בחזקת יורשי הבעל דהיינו כל כללי כתובה, כלומר בין עיקר בין נדוניא ושאר נכסים דהיינו נכסי מלוג, בחזקת יורשי האב. וטעמא דמלתא דהתם חולקין בנדוניתה והכא כולן ליורשי הבעל, היינו משום שלא שנסתפק להם שם אלא משום דעיקר מעשה לא נודע מי מת ראשון או בעל או אשה, והלכך מספיקא חולקין. אבל הכא כיון דאיכא יבם ויבם במקום אח קאי, יבם יורש את הכל, אלא שמצאתי שפירושו של רבנו אלפסי ז"ל לקוח מפירושי רבנו חננאל ז"ל. שכתב כן בלי חלוף לשון של כלל, והוא הרב ז"ל כתב כך ואם מת הבעל לא זכתה היא בנכסים לגמרי, דמשמע דמכל מקום זכתה במחציתן. ובספר מוגה ביד נסים מצאתי ביבמות ידו עדיפא מידה והכל ליבם, וכן דעת הראב"ד ז"ל בזה דנכסי צאן ברזל כולן ליבם. ודעת הר"ז הלוי ז"ל גם כן דנכסי צאן ברזל ונכסים שנפלו לה בחיי הבעל ליורשי הבעל, ונכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ליורשי האב. וכתב עוד הר"ז הלוי פירות כולן בחזקתה לפי שהפירות לא באו ברשות בעל והרי הן כנכסים שעלו לה כשהיא שומרת יבם. וגם לו צריך עיון ההיא דיבמות (שם) דמשמע דאפילו פירות נמי ליבם, כדאמרינן לפלגו במחיים ולפירות.

    גמרא - שומרת יבם שמתה מי קוברה. לפי מה שפירשנו במשנתינו, דאין ליבם בנכסי צאן ברזל שלה כי אם מחציתן, מפרשינן לה הכין, מי קוברה, כלומר דילמא הא דתניא (לעיל כתובות מז, ב) קבורתה תחת כתובתה, הני מילי היכא דלית לה נכסים אחרים לדידה, דלא ירית להו בעל, אבל היכא דאית לה נכסים אחרים, דירתי, ירתי אבוה ולא יבם, כי הכא לא קבר לה יבם תחת כתובתה, אלא קברינן לה יורשין מנכסיה, או דילמא מכתובתה היא נקברת לעולם, וכי היכי דזימנין דנקברת תחת נדונית כתובתה בלבד, כגון שאין לה נכסי מלוג, וגם אין הבעל יורש מחמתה אלא נדוניא בלבד, לפי שעיקר כתובה לא נתן לגבות מחיים, הכי נמי היכא דלא ירית אלא עיקר כתובה כי הכא אפילו הכי קבר לה מכתובתה. ודייקינן דיבם קבר לה. מדתניא יורשי כתובה חייבין בקבורתה. ופריך רבא, ולימא אח אני יורש, כלומר בכתובה זו אין אני יורש מחמתה כלל אלא מחמת אח, דהרי זו כארוסה שמתה דאין ארוס חייב לקוברה לפי שאינו יורש עיקר כתובה מחמתה, דמעולם לא נראת לה, דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ואחר דקבר לה משום כתובת נדוניתה דירית מינה הוא דקבר לה. ואם תאמר, יקברנה מיהא משום שהוא חולק בנכסי צאן ברזל ומחמתן היו אחיו קוברה, אף על פי שלא נתנה לגבות מחיים דבעל. יש לומר דהכי קאמר, אשתו אין אני קובר לבדי, אלא כשם שאני ויורשיה חולקים בנדונייתה כך נקבור אותה לחצאין. ואין הלשון מתיישב בעיני לפי פירוש זה, חדא, מדקאמרינן יורשי הבעל קברי דירתי כתובתה או דלמא יורשי האב דקא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאים עמה, אלמא משמע לכאורה דכל נכסיה נכללין בשני לשונות אלו, ובין עיקר בין נדוניא נכלל בכתובה וכולן ליבם, ואין ליורשי האב אלא נכסים הנכנסים והיוצאים עמה. ועוד, דמאי דקאמר רבא ולימא אח אני יורש, היינו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ומאי קא הדר אמר, ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים, ולא הוה ליה למימר בכי האי לישנא, אלא הוה ליה למימר אח אני יורש דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. ונראין דברי מי שפירש דנכסי צאן ברזל כולן ליבם, והכי קאמר ולימא אח אני יורש, דכי תקינו רבנן קבורה תחת כתובת נדונייתה, הני מילי לבעל משום דמינה קא ירית וכיורש דידה הוא, דכולהו נכסי דידה ואפילו מלוג הוא קא ירית להו, הלכך תקנו דאיהו קבר לה, אבל אני אין אני יורש מחמתה בנכסים כלל כשם שאין אני יורש נכסי מלוג שלה, ואי משום כתובה, כלומר ומה שאיני פורע לה כתובה, משום דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים לא מנה ומאתיים ולא נדוניא, דתנאי כתובה ככתובה דמי וחוב הוא דלא מטא זימניה, ואסיקנא, דיבם נמי כאחר דמי, וכולה כתובה מינה דידה קא ירית, והלכך הוא קוברה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 80b

    Ketubot 80b. The full printed text of this folio side - 14 numbered segments, about 316 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 80b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026