נשביתי וטהורה אני למה לי — Why do I need to mention the case of נשביתי וטהורה אני O VERVIEW The גמרא asks that once the משנה taught us that הפה שאסר is effective even by איסור אשת איש (in the case of אשת איש הייתי וגרושה אני), why is it necessary to teach us the rule of הפה שאסר in the case of נשביתי וטהורה אני (which is not as strict as א״א). The גמרא answers that the משנה wants to teach us that in the case of נשביתי וטהורה אני if עדים testify later that she was נשבית, nevertheless לא תצא. Our תוספות clarifies why the גמרא did not initially offer an alternate answer. --------------------– תוספות asks: וקשה לרבינו שמשון בן אברהם אמאי לא משני – The רשב״א has a difficulty; why did not the גמרא answer that the משנה mentions the case of נשביתי וטהורה אני – משום דבעי למיתני סיפא אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת – Because it wants to teach us the סיפא, that if there are עדים that she was captured and she claims טהורה אני, she is not believed. תוספות answers: ויש לומר דמשום הא לא אצטריך דמסיפא דמתניתין שמעינן לה – And one can say; that on account of this aforementioned חידוש it is not necessary for the משנה to teach us the ruling by a שבויה, for we derive this from the סיפא of our משנה – דקתני סיפא עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות – Where the משנה teaches in the סיפא; ‘a city which was captured by a כרכום, all the כהנות that are found within the city are unfit for כהנים’ – ואינה נאמנת לומר טהורה אני: And she is not believed to claim טהורה אני. S UMMARY We can (also) know the ruling that if there are עדים שנשבית, she is not believed to say טהורה אני, from the משנה of עיר שכבשוה כרכום. T HINKING IT OVER 1. תוספות states that we would know the rule that if עדים testify שנשבית that she is not נאמנת from the סיפא of עיר שכבשוה כרכום. Seemingly תוספות could have said that we know it from the משנה of שתי שנים שנשבו, which must be discussing a case of באו עדים (for that is why she is not נאמנת על עצמה); why did תוספות find it necessary to cite a later משנה, when he could have cited an earlier משנה?! 2. According to footnote #2 תוספות answer is not understood, since from the משנה of ואם יש עדים וכו׳ אינה נאמנת, we derive a greater חידוש than from the משנה of כרכום. The משנה of ואם יש עדים teaches us that even if she said נשביתי (וטהורה אני) without knowing that there is עדים שנשבית (which seemingly shows that she is honest), nevertheless she is not believed to claim טהורה אני. We cannot derive this from כרכום. Seemingly how did תוספות answer his question? 3. תוספות asks that the גמרא should have answered that the חידוש is that if there are עדים that she is a שבויה, she is not נאמנת. Seemingly this can be derived from the רישא regarding א״א הייתי וגרושה אני that if there are עדים she loses her הפה שאסר, the same is by שבויה; why is it necessary to state ואם יש עדים שנשבית וכו׳?!
שתי נשים שנשבו למה לי — Why do I need to mention the case of two women who were captured O VERVIEW The גמרא asks why is it necessary for the תנא to teach the ruling regarding two women who were captured. [The גמרא answers, to teach us that we are not חיישינן לגומלים.] תוספות explains why the גמרא could not have told us a different reason for the משנה teaching us the rules regarding שתי נשים שנשבו. -------------------------– תוספות responds to an anticipated difficulty: דאי לאשמעינן דאחת נאמנת על חברתה – For if the משנה wants to inform us that one woman is believed to testify regarding her friend that she is טהורה, it is not necessary to teach us the ruling of ב׳ נשים שנשבו – הא בהדיא תנן (לקמן כז, א) דאפילו עבד ושפחה נאמנים: For the משנה explicitly states later that even a slave and a maid are believed to testify that their mistress is טהורה. Therefore the גמרא needs to give the reason that the חידוש of ב׳ נשים שנשבו is that לא חיישינן לגומלים. S UMMARY We can derive the ruling that a woman can testify regarding the טהרה status of another woman from the משנה of אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים. T HINKING IT OVER 1. What would be the advantage if the גמרא gave תוס׳ explanation that the חידוש is that a woman is believed to testify? 2. According to רב פפא who explains that the משנה of ב׳ נשים שנשבו is where there is an ע״א who testifies the opposite of the woman, then this חידוש that the woman is believed to say חברתי טהורה even against an ע״א cannot be derived from the following משנה (of אפילו עבד וכו׳)!
וכן שני אנשים למה לי משום דבעי למיתני פלוגתא דרבי יהודה ורבנן — Why do I need the case of וכן שני אנשים; because the תנא wants to teach the dispute between ר״י ורבנן O VERVIEW The גמרא explains the reason the משנה teaches the case of וכן שני אנשים וכו׳ (even though we already know from the משנה of שתי נשים שנשבו that we are not חיישינן לגומלים), is because the תנא wants to teach us the dispute between ר״י ורבנן whether we are מעלה לכהונה ע״פ עד אחד. Our תוספות discusses the implication of this answer. ------------------------– אבל בשתי נשים משמע דלא פליג רבי יהודה משום דבשבויה הקילו – It seems, however, that ר״י does not argue (with the רבנן) in the case of שתי נשים שנשבו; since the חכמים were lenient regarding a שבויה, therefore ר״י agrees with the רבנן that a single woman is believed to testify that חברתי טהורה. תוספות asks (on this assumption that we are more lenient by a שבויה than by מעלין לכהונה): וקשה דלקמן (דף כו, א) אשכחן איפכא דמסיח לפי תומו that it is true). In many instances we believe one who is מסיח לפי תומו, even though we would not believe him if he is testifying (for instance – a gentile). נאמן בתרומה אפילו על פי עצמו – And there is a difficulty; for later we find the opposite (that we are stricter with a שבויה than with a מעלין לכהונה); for regarding מסיח לפי תומו one is believed for תרומה even regarding himself – כדאמר גבי יוחנן אוכל חלות דהעלהו רבי לכהונה על פיו – As the גמרא relates regarding ‘יוחנן who ate חלות’; that רבי elevated this יוחנן to the status of כהונה on his own testimony (this is regarding תרומה\כהונה where we are lenient by מסיח לפי תומו) – וגבי שבויה תני לקמן (דף כז, ב) הכל נאמנים להעידה חוץ מבעלה ומוקי לה במסיח לפי תומו – However, regarding a שבויה we learnt in a ברייתא later; ‘everyone is believed to testify on her behalf (that she is טהורה) except for her husband’, and רב פפא established this ברייתא in a case of מסיח לפי תומו. It is evident that מסיח לפי תומו is not believed regarding שבויה; however מסיח לפי תומו is believed regarding כהונה. This contradicts what תוס׳ initially said that שבויה is more lenient than תרומה. תוספות offers a partial solution: ומיהו למאי דמוקמינן פלוגתייהו במעלין מתרומה ליוחסין ניחא – However, according to the view that established that the dispute between ר״י ורבנן (whether we are מעלה לכהונה ע״פ ע״א) is dependent whether we elevate from תרומה to יוחסין; it is understood – דטעמא דמחמיר רבי יהודה טפי בתרומה מבשבויה משום דמעלין מתרומה ליוחסין – That the reason ר״י is stricter by תרומה (where an ע״א is not believed) than by שבויה ( where even an אשה is believed) is because we are מעלה מתרומה ליוחסין (this is the view of ר״י, and according to ר״י we would not be מעלה לכהונה by מסיח לפי תומו just as we do not accept מסיח לפי תומו by שבויה) – אבל רבי דמיקל טפי בתרומה במסיח לפי תומו – However רבי who is more lenient by תרומה in a case of מסיח לפי תומו (as by יוחנן אוכל חלות) – היינו משום דקסבר דאין מעלין מתרומה ליוחסין כדאמר לקמן – That it is because רבי maintains that אין מעלין מתרומה ליוחסין as the גמרא states later (this is the partial resolution if we maintain that the argument between ר״י ורבנן [regarding מעלין לכהונה ע״פ ע״א] is whether מעלין מתרומה ליוחסין) – אבל למאי דמוקי פלוגתייהו משום גומלים קשה – However, according to those who establish the dispute between ר״י ורבנן (whether מעלין לכהונה ע״פ ע״א) is dependent on whether we are concerned for גומלים or not; the difficulty remains (why ר״י is more lenient by שבויה than by כהונה regarding ע״א [that by שבויה we are not חיישינן לגומלים as opposed to כהונה where we are חיישינן לגומלים], and regarding מסיח לפי תומו we are more strict by שבויה than כהונה). תוספות answers: ויש לומר דבתרומה דרבנן דוקא הוא דמתכשר במסיח לפי תומו – And one can say that it is only regarding תרומה מדרבנן that his testimony is acceptable by מסיח לפי תומו – כדמשמע בהגוזל בתרא (בבא קמא קיד, ב) אבל בתרומה דאורייתא לא: As is indicated in פרק הגוזל בתרא, however, regarding מסיח לפי תומו by תרומה דאורייתא, it is not acceptable. S UMMARY ר״י agrees that an ע״א (even an אשה) can testify for a שבויה that she is טהורה. If the reason ר״י maintains אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א is because מעלין מתרומה ליוחסין, then a מסיח לפי תומו will not be believed that he is a כהן. If his reason (for אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א) is because חיישינן לגומלים then we will be מעלה לכהונה through מסיח לפי תומו only for תרומה דרבנן. T HINKING IT OVER 1. תוספות assumes that regarding שבויה even ר״י agrees that an ע״א is believed. תוספות asks that it seems that we are more stricter by a שבויה than by כהונה (regarding מסיח לפי תומו). Let us therefore assume that indeed a שבויה is stricter and ר״י [certainly] requires two עדים by שבויה; the reason the משנה teaches it by כהונה is to inform us that even by כהונה (which is more lenient than שבויה) ר״י maintains אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א (and certainly by a שבויה)! 2. תוספות concludes that מסיח לפי תומו is believed only by תרומה דרבנן; indicating that תרומה דרבנן (where מסיח לפי תומו is believed) is more lenient than שבויה (where מסיח לפי תומו is not believed). However, regarding the testimony of a קטן the ברייתא teaches us that a קטן is believed by a שבויה even if he was not מסיח לפי תומו. Regarding תרומה דרבנן however a קטן is not believed. How can we resolve this contradiction whether שבויה or תרומה דרבנן is more lenient?! 3. Assuming that the מחלוקת between ר״י ורבנן (regarding מעלין לכהונה ע״פ ע״א) in our משנה, is whether חיישינן לגומלין or not; what would be the ruling regarding תרומה דאורייתא if only one עד testifies that someone is a כהן, is he believed according to ר״י or not? How would that fit in the words of ר״י that אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א?!
אבל אינו נאמן להשיאו אשה — However he is not believed to marry him to a woman O VERVIEW The ברייתא states that if there are two people (each of them) claiming that he and his friend are כהנים; the rule is that they are believed to allow each other to eat תרומה; however, they are not believed to the extent that their friend can marry a woman. The testimony of a single witness is insufficient. There is a dispute between רש״י and תוספות as to what is the concern that should prevent him from marrying (if his יחוס is based on the testimony of only one עד). -----------------------------– פירש בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות – רש״י explained the reason he cannot marry is because of the concern that he may be either a ממזר or a נתין (who are both forbidden from marrying with Jewish people). תוספות asks: וקשה דלהכי ליכא למיחש כדאמרינן בהחולץ (יבמות מה, א ושם) – And this explanation is difficult, for we are not concerned for this; that the person is either a ממזר or a נתין, as רב יהודה and רבא state in פרק החולץ — גבי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל דאמרינן ליה זיל גלי או נסיב בת מינך – Regarding a gentile or a slave who had relations with a Jewish woman, that we say to this child (born from this relationship) either go away or marry a woman similar to you (who is also born from a עכו״ם ועבד הבא על בת ישראל) – משמע דאם ילך למקום שאין מכירים אותו ישיאוהו בת ישראל – It is apparent from that גמרא that if he will go to a place where they do not recognize him they will allow him to marry a בת ישראל – אף על פי שאין מכירים ולא יסתפקו בו בנתין וממזר – Even though they do not recognize him ; and they will not doubt his status and be concerned that perhaps he is a נתין or a ממזר. תוספות offers an additional proof that we are not concerned for ממזרות ונתינות: וכן גבי ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה – And similarly concerning the one who came before ר״י – ואמר ליה נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך – And ר״י told him you are believed to disqualify yourself (that you are not Jewish, since you did not go through a proper conversion), however you are not believed to disqualify your children; they retain their חזקת כשרות – משמע שהוא ובניו היו בחזקת כשרים אף על פי שלא היו מכירים בהם – It is apparent that this person and his children were presumed to be כשרים, even though they were not recognized as to their lineage. The question remains what the גמרא means when it states אבל אינו נאמן להשיאו אשה. תוספות offers his explanation of אינו נאמן להשיאו אשה : ונראה לרבינו תם דלהשיאו אשה דקאמר היינו להשיאו בדוקה מד׳ אמהות – And it is the view of the ר״ת that when the גמרא states he is not believed להשיאו אשה, it means regarding marrying him to someone whose ‘four mother have been checked’ – כדתנן בעשרה יוחסין (קדושין דף עו, א ושם) הנושא אשה צריך שיבדוק אחריה ד׳ אמהות – As we learnt in a משנה in פרק עשרה יוחסין; ‘one who marries a [כהנת] woman is required to check four mothers’ in her lineage – ואין נאמן אם ישא אשה בדוקה להכשיר בתו לכהן בלא בדיקה אלא יצטרך לבדוק אחריו – And if this כהן (whose friend testifies that he is a כהן) would marry an אשה בדוקה, the one who testified that he is a כהן, is not believed to the extent that his daughter should be כשר to marry a כהן without בדיקה, but rather it will be necessary to check the mothers of this alleged כהן – תוספות offers an alternate restriction on this alleged כהן: והוא הדין דמצי למימר ואינו נאמן להכשירו לעבודה – And indeed the גמרא could have said that the ע״א is not believed to permit him to do the עבודה, without two עדים testifying that he is a כהן – תוספות continues with the explanation of the גמרא: ואותה בדיקה היא משום חללות דאין מכירין ישראל חללים שביניהם – And the purpose of this בדיקה is on account of חללות, since the Jews are not so aware of the חללים that are amongst them – ולא משום ספק ממזרות ונתינות דלהא לא חיישינן כדפירישית – However the בדיקה is not because of a question of ממזרות ונתינות for as I explained we are not concerned for this type of a פסול. תוספות proves that the בדיקה is because of חללות but not because of ממזרות ונתינות: וכן משמע התם דקאמר דהיא אינה בודקת בדידיה דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים – And indeed it appears so from the גמרא there which states that the woman is not required to check the lineage of the husband since כהנות כשרות are not prohibited from marrying כהנים פסולים, this is correct if the concern is regarding the פסול of חללים – ואי משום ממזרות ונתינות הא ודאי הוזהרו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה – However if the purpose of the בדיקות is the concern of ממזירות ונתינות; there certainly the woman are prohibited, for the תורה equates a woman to a man regarding all punishment of the תורה. תוספות challenges his view that the בדיקה is only because of חללות: ואם תאמר אי משום חללות בודקין לא יבדקו אלא יחוס אביה לבד – And if you will say; if we check only because of חללות, they should only check the father’s genealogy, but not the mothers’ – דאפילו היתה אמה חללה כשרה היא על ידי אביה – For even if her mother was a חללה the daughter will be כשרה לכהונה through her father who is a כשר – דלכולי עלמא בני ישראל מקוה טהרה לחללות – For according to everyone בני ישראל are a מקוה טהרה for חללות. So why is there a need to check her mother’s genealogy [if that mother’s husband is a ישראל כשר]. תוספות answers: ויש לומר מאחר שהצריכו לבדוק את יחוס האב משום חללות – And one can say; that since they required checking out the יחוס of the father because of the concern of חללות, therefore – אגב חללות הוצרכו לבדוק כל פסול שבה גם של ממזרות ונתינות – Since there are already checking for חללות the חכמים required to check out any possible פסול she may have, including ממזרות ונתינות. תוספות qualifies the aforementioned: וכולה הך שמעתין דמצרכי בדיקה להשיא בתו לכהן אתיא כרבי מאיר – And this entire סוגיא which requires בדיקה in order to marry his daughter to a כהן, is according to ר״מ who requires this בדיקה when marrying a כהנת – דרבנן פליגי עליה התם ולא מצרכי בדיקה ואמרי כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות – For the רבנן argue there with ר״מ and do not require בדיקה, for they maintain all families have a חזקת כשרות — ואין צריך אפילו עד אחד כדי להכשיר בתו לכהונה – And we do not require even one עד to permit his daughter to marry a כהן – ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה צריך דלאו בחזקת כהונה עומד – However in order to allow his son or oneself to do the עבודה in the ביהמ״ק, it is necessary to bring עדים that he is a כהן for there is not presumption that one is a כהן as there is a presumption that she is בחזקת כשרות (at least as a ישראלית) – תוספות offers an alternate opinion: אי נמי אפילו כרבנן וביצא עליו ערער – Or we can also say that our סוגיא is even according to the רבנן (who [generally] do not require בדיקה) but here it is a case where his כהונה was contested; people claimed he was not a כהן [כשר], in that case בדיקה is required even according to the חכמים – כדקאמר התם במילתייהו דרבנן במה דברים אמורים שלא יצא עליו ערער כולי: As the גמרא states there in the view of the רבנן; ‘when is this so (that בדיקה is not required) only if his כהונה was not contested, etc.’ however if his כהונה is contested בדיקה is required. S UMMARY The meaning of אינו נאמן להשיאו אשה is that his daughter will not be considered a כהנת מיוחסת and will require בדיקה (according to ר״מ, or even according to the רבנן if his כהונה status is contested). Generally we are not concerned that a person may be a נתין or a ממזר (even according to ר״מ); however we are concerned that they may be a חלל\ה. T HINKING IT OVER תוספות asks if the concern is only of חללות why is it necessary to check the יחוס of the mother’s side, since even if someone was a חללה, nevertheless the rule is that בנ״י are a מקוה טהורה לחללות. However this טהרה is only if a ישראל marries a חללה, a כהן however is forbidden to marry a חללה and if he does the children are חללים, so therefore this whole concept does not apply here, since we are discussing a כהנת whose mother’s husband is a כהן! How can תוספות ask that we should not check out the mother’s side?!
שלי חדש ושל חבירי ישן — Mine is new and my friend’s is old O VERVIEW The גמרא cites a משנה which states, two donkey drivers come into a city and one of them said, ‘my produce is ‘new’ and my friend’s produce is ‘old’; my produce is not properly tithed and my friend’s is’; there is a dispute between the רבנן and ר׳ יהודה whether or not he is believed. תוספות discusses what is the meaning and relevance of חדש and ישן. ----------------------– בפרק אף על פי פירש בקונטרס דיש מפרשים משום עומר – רש״י in פרק אע״פ states that there are those who explain חדש וישן in regards to the עומר – רש״י there negates this interpretation: ולאו מילתא היא דאם כן מאי מתרץ בדמאי הקילו התינח דמאי חדש ישן מאי איכא למימר – And there is no substance to this explanation, for if indeed חדש means forbidden grain because of the עומר, what does אביי answer that the חכמים are lenient by דמאי; this explains the contradiction regarding דמאי, what can we say regarding the contradiction regarding חדש and ישן! רש״י there continues to ask on this interpretation: ועוד דלא מצינו בשום מקום שנחשדו עמי הארץ על החדש – And in addition we do not fine anywhere (in the גמרא) that ע״ה are suspect regarding חדש. There is no need to testify that it is ישן and certainly no reason for the חכמים to say he is not believed that it is ישן. תוספות offers an alternate explanation: ורבנו שמשון בן אברהם פירש דקאי אשביעית – And the רשב״א explained that חדש וישן is referring to שביעית ; it was the שביעית year – וקאמר שלי חדש וגדל בשביעית ואסור להשהותו אחר הביעור – And when he said my produce is חדש, he meant. It grew on שביעית and therefore it is prohibited to keep it after the time of ביעור – ושל חבירי ישן וגדל בשנה שעברה – And my friend’s produce is ישן and it grew in the past (sixth) year and is permitted. תוספות supports the view that חדש וישן can be referencing שביעית – ואשכחן דקרי לשביעית חדש דתנן במסכת שביעית (פרק ז׳ משנה ז׳) – For we find that שביעית is called חדש and pre שביעית is referred to as ישן, for we learnt in a משנה in מסכת שביעית — ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד – A ‘new’ rose (that grew in שביעית) which was preserved in ‘old’ oil (oil which was harvested before שביעית); he should gather and remove the ורד from the שמן and eat the ורד before the זמן הביעור and the שמן can remain. In any event we see that we can refer to פירות שביעית and פירות היתר as חדש וישן respectively. תוספות responds to an anticipated question: וכי משני בדמאי הקילו בשביעית לא חש לתרץ – And when אביי answered, ‘they were lenient by דמאי’, he was not concerned to answer the contradiction from שביעית – דפשיטא ליה להש״ס דרבי יהודה מיקל בשביעית – For it was obvious to the גמרא that ר״י is lenient regarding שביעית and is not חייש לגומלין by שביעית. The reason ר״י is not חייש לגומלין by שביעית is – משום דבאתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית כדאמר בהניזקין (גיטין נד, א) – Since in the place where ר״י lived שביעית was very strict as the גמרא states in פרק הניזקין, therefore we can assume indeed that he is telling the truth that חברי ישן. תוספות disagrees with this פירוש, as well: ואין נראה לרבינו תם דסתם עמי הארץ לא נחשדו אשביעית – And the ר״ת disagrees with this פי׳, because generally ע״ה are not suspect regarding שביעית, so it is not even necessary that one חמר should testify on the other that his produce is not שביעית (and the חכמים cannot say אינו נאמן) – דתנן בפרק עד כמה (בכורות ל, א ושם) החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית – For we learnt in a משנה in פרק עד כמה, ‘one who is suspect regarding מעשר (שני) is not suspect regarding שביעית – החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר – One who is suspect regarding שביעית is not suspect regarding מעשר (שני)’ – אלמא דסתמא אינן חשודין בשביעית – It is evident that generally people (even ע״ה) are not suspect regarding שביעית – תוספות responds to an anticipated question: ומעשר דקתני היינו מעשר שני דאמעשר ראשון חשודין הם – And the מעשר which the משנה mentions (אינו חשוד על המעשר) is referring to מעשר שני only (which is bought to ירושלים), for the ע״ה are חשודים on מעשר ראשון (which is given away to the לויים [or כהנים]) – תוספות anticipates a difficulty: והא דתנן במסכת דמאי (פרק ג׳ משנה ד׳) ומייתי לה בהניזקין (גיטין סא, א) – And regarding this which the משנה teaches in מס׳ דמאי and is brought down in פרק הניזקין — המוליך חיטין לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ – ‘One who brings wheat to a כותי miller or to a miller who is an ע״ה – אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית – He need not be concerned neither for מעשר not for שביעית’, this concludes the משנה – דמשמע דחשודים על השביעית – This seemingly indicates that ע״ה are חשודים for שביעית; otherwise why even mention it; there can be no concern at all if they are not חשוד על השביעית – תוספות replies: איכא למימר דמשום כותי נקט שביעית – We can say that he mentions the concern of שביעית on account of the כותי, who is even less observant that the ע״ה and is חשוד (not only on מעשר like the ע״ה but) even on שביעית (which the ע״ה is not חשוד) – תוספות offers an alternate answer: אי נמי בודאי חשוד איירי – Or you may also say that the משנה there is discussing an ע״ה who is certainly suspect (we know in the past that he violated the שביעית prohibitions), but nevertheless we are still not concerned that he substituted his שביעית חיטין for the other חיטין – תוספות brings another case which we also have to interpret that it is discussing a ודאי חשוד: וכן ההיא דמייתי בפרק קמא דחולין (דף ו, א ושם) הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל – And similarly that case which is mentioned in the first פרק of מסכת חולין; ‘one who gives to his neighbor dough to bake or a pot of food to cook – אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית – He need not be concerned for the sourdough or spices, which the neighbor may add to the dough or the pot, neither that it is מעשר not that it is שביעית’, for we assume that the neighbor will not exchange it with his own שאור or תבלין. This indicates that if the neighbor would use his own שאור ותבלין there is a concern for שביעית, however תוספות claims that ע״ה are not חשוד על השביעית. We will therefore have to answer here as well that we are discussing a neighbor who is a ודאי חשוד. תוספות rejected the פי׳ רשב״א that חדש וישן is referring to שביעית, since ע״ה are not חשוד על השביעית. תוספות continues to disprove the י״מ and the רשב״א: ועוד קשה לרבינו תם דאי באיסור חדש או שביעית מיירי – And the ר״ת has an additional difficulty, for if ישן וחדש is relating to the איסור of חדש (as the י״מ maintain) or שביעית (as the רשב״א maintains), the חמר who is testifying – הוה ליה למימר של חברי אינו חדש כדקאמר אינו מתוקן – Should have said mine is חדש (and therefore prohibited [either because of חדש or שביעית]) and my friend’s produce is not חדש (but he need not say ישן), just as he said אינו מתוקן – תוספות has an additional question: ועוד הקשה רבינו תם דלעיל דההיא משנה דחמרין תנן במסכת דמאי (פרק ג׳ ) – And furthermore asks the ר״ת that prior to that משנה of חמרין (which the גמרא cites here) there is a משנה in מסכת דמאי – הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר – One who enters into a city and does not know anyone there and he asked; ‘who here is trustworthy, who here tithes’? ואמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הלך ולקח הימנו – And someone said to him, ‘I am not נאמן, however that person is נאמן’, and he went and bought from him produce – אמר ליה מי כאן מוכר ישן אמר ליה מי ששלחך אצלי – The buyer said to this נאמן (the seller), ‘ who here sells ישן’, the seller answered him, ‘the one who sent you to me’ (the one who initially said, ‘I am not נאמן’), the משנה concludes – אף על פי שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנים – Even though it appears that they are in collusion, nevertheless they are believed. This concludes the citation from the משנה there. תוספות asks – ואי ישן היינו דלית ביה איסור חדש או שביעית היאך קונה ממי ששלחו אצלו – And if ישן means that it does not contain חדש or שביעית, how can he buy it from the sender – והלא הוא בעצמו אומר שאינו נאמן – When the sender said on himself that he is not נאמן – תוספות asks an additional question. ועוד מדקא שאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל שמה שקנה ממנו כבר היה חדש או שביעית – And furthermore since he asked this seller, ‘ who sells ישן’ this indicates that what he already purchased from him was חדש or שביעית (for after this purchase he asks now where can I get ישן), but this cannot be that he bought חדש או שביעית – והלא לא הלך אצלו אלא לפי שהוא נאמן – For he only went to this seller because he was נאמן, but if he sold him חדש ושביעית he is not a נאמן. תוספת offers an acceptable explanation: ופירש הקונטרס נראה לרבינו תם עיקר דלהשביח קאמר – And it is the view of the ר״ת that sרש״י׳ explanation is the correct one, that his intention of saying וחבירי ישן was to praise the produce of his friend that it is of a good quality (but it has nothing to do with איסור והיתר) – תוספות responds to an anticipated difficulty: ולרבותא דרבי יהודה נקטיה דאף על פי שמגרע את שלו ומשביח את של חבירו – And שלי חדש וחברי ישן was mentioned to show the novelty of sר״י׳ position, that even though he is degrading his own produce and praising his friend’s produce – ומיחזי טפי כגומלין אפילו הכי נאמנין – And it appears even more as if they are in collusion, nevertheless they are believed regarding מתוקן, for ר״י maintains לא חיישינן לגומלין even in such a case – תוספות asks: ואם תאמר אם כן מאי קשה ליה דרבנן אדרבנן – And if you will say; if indeed this is so (that there is a greater חשש of גומלין in the case of שלי חדש וחברי ישן) what is the contradiction from the רבנן (of אני כהן where they are not חייש לגומלין) to the רבנן (of שלי חדש וכו׳ where they are חייש לגומלים) – דלמא הכא הוא דחיישינן לגומלין דדומה שהן גומלין כדפירשית – Perhaps it is only here (by שלי חדש) where the רבנן as חייש לגומלין because it is very likely that they are גומלין as I just explained! תוספות answers: ויש לומר דאי לאו דחיישינן לגומלים בעלמא משום הכי לא הוו חיישינן טפי : And one can say; that if the רבנן are not חייש לגומלים generally (in a case of אני כהן), because of this additional concern of גומלים by שלי חדש the רבנן would not be more concerned for גומלים. S UMMARY The terms חדש וישן refer to the physical quality of the produce (but not regarding the איסורים of חדש or שביעית). T HINKING IT OVER 1. תוספות writes that ע״ה are חשודין for מעשר ראשון but not for מעשר שני. It is evident from elsewhere that the ע״ה were not separating מע״ש as well. The explanation of תוספות here is that the ע״ה are not careful to tithe מע״ר ומע״ש; however they will not eat or sell מע״ש (or מע״ר שלא ניטלה תרומתו) as חולין. Therefore instead of saying דאמעשר ראשון חשודין הם (implying also that they are not חשודין על מע״ש), תוספות should have said that ע״ה are חשודין to sell טבל from which מע״ר ומע״ש was not separated but they are not חשודים to be מאכיל to others actual מע״ר ומע״ש! 2. תוספות asks if חדש refers to איסור חדש or שביעית how can we understand the משנה where the buyer asks again who sells ישן, for seemingly the buyer trusted the second man, so certainly he is not selling him חדש or שביעית. Seemingly we can say he trusted the second person only regarding מעשר and he was not concerned either regarding חדש because he would eat it later after the עומר, or regarding שביעית because he would eat it before זמן הביעור. And now he wants to buy ישן (and be מתקן it) in order to eat it either immediately (before the עומר) or after the זמן הביעור. What is תוספות question?!
אביי אמר לעולם לא תיפוך בדמאי כולי — Abaye said: ‘really you should not reverse; regarding דמאי, etc.’ O VERVIEW The גמרא cited a משנה and a ברייתא in which it appears that ר״י ורבנן contradict themselves whether we are חיישינן לגומלין or not. אביי answered (that it is not necessary to reverse their respective views in the ברייתא so that it should not contradict the משנה but rather) in the ברייתא, which discusses תרומה לזר which is stricter, ר״י maintains חיישינן לגומלין, however the משנה which discusses דמאי which is more lenient, since רוב ע״ה מעשרין הן, therefore ר״י is not חושש לגומלין. It is apparent that אביי maintains that the concept of רוב ע״ה מעשרין הן is sufficient reason to be more lenient. תוספות will cite and explain why in other situations אביי does not use the concept of רוב ע״ה מעשרין הן to explain the leniency. --------------------------– תוספות anticipates a difficulty: והא דאמר אביי בפרק במה מדליקין (שבת דף כג, א) ספק דבריהם לא בעי ברכה – And that which אביי explains in פרק במה מדליקין (regarding דמאי) that a ספק of the רבנן does not require a ברכה – רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן – רבא disagrees and says that since רוב ע״ה מעשרין הן there is no need for a ברכה – תוספות mentions an additional difficulty: וכן בפרק אף על פי (לקמן נו, ב) משני אביי ודאי דבריהם עשו חיזוק ספק דבריהם לא עשו חיזוק – And similarly in פרק אע״פ, אביי answered, ‘ the חכמים strengthened their ruling if it was an unequivocal enactment; however regarding a ‘doubtful’ enactment (such as דמאי) they did not strengthen their ruling – רבא אמר בדמאי הקילו – רבא answered that the חכמים were lenient by דמאי (and were not חושש לגומלין) since רוב ע״ה מעשרין הן. תוספות clarifies; the reason אביי there did not use the same answer as רבא – לא משום דלית ליה לאביי דרבא דהא הכא אית ליה – Is not because אביי disagrees with רבא, for here אביי agrees with רבא that רוב ע״ה מעשרין הן – ועוד דבשילהי המביא (ביצה לה, ב) דייק ממתניתין דרוב עמי הארץ מעשרין הן – And furthermore in the end of פרק המביא the גמרא infers from a ברייתא that רוב ע״ה מעשרין הן, so obviously אביי agrees to it – אלא דאית ליה לאביי דכל ספק דבריהם אף על גב דליכא רוב לא בעי ברכה וגם לא עשו חיזוק – But rather אביי maintains that any ספק דבריהם even though there is no רוב (unlike דמאי), nevertheless, it does not require a ברכה and the idea of עשו חיזוק does not apply to these cases. תוספות anticipates an additional difficulty: ומיהו בפרק קמא דשבת (דף יג, א ושם) אההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ – However in the first פרק of מסכת שבת regarding that ברייתא which states that a זב פרוש should not eat together with a זב ע״ה – מפרש אביי שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים – אביי explained the reason for this caution is because we are concerned perhaps the ע״ה will give the פרוש to eat foods that are not tithed – ולא סמיך ארוב עמי הארץ מעשרין כדקאמר רבא – And אביי did not depend on what רבא said there that this is of no concern since רוב ע״ה מעשרין, so probably whatever food the ע״ה will give him will be מתוקנים – תוספות replies: התם סבירא ליה דלההיא מלתא מחמירין ולא סמכינן ארובא – There, אביי maintained that regarding a זב פרוש, we are stricter and do not depend on רוב – תוספות finds a corollary that even though רוב ע״ה מעשרין we do not always depend on it: וכן רבא בסוף הניזקין (גיטין סא, א ושם) גבי משאלת אשה נפה כולי – And similarly, רבא in the end of פרק הניזקין, regarding the משנה which states that a woman may lend her sifter, etc. – ולא בעי למיסמך ארוב עמי הארצות דמעשרין לענין לסייע ידי עוברי עבירה – [And רבא] did not want to depend on the היתר of רוב ע״ה מעשרין regarding the prohibition of assisting the hands of the transgressors (as אביי did) – דנראה לו לענין זה להחמיר: For רבא deemed it necessary to be strict regarding this issue of לסייע ידי עוברי עבירה, similarly אביי thought it necessary to be strict regarding the זב פרוש eating דברים שאינם מתוקנים. S UMMARY All agree that רוב ע״ה מעשרין הן allows for a special leniency regarding דמאי; however this leniency is not applicable in all cases. T HINKING IT OVER Why is it that אביי did not apply רוב ע״ה מעשרין regarding the זב פרוש (only) and רבא did not apply it only regarding משאלת אשה וכו׳; why did they not both agree not to apply it to both cases?
