Ketubot 29b

אף קנס במקום מכר ומשום קנס נקט בת שלש אבל למכר מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות:

ואמאי יש להן קנס לנערות פסולות:

איקרי כאן כו' אמתני' מקשי:

ה"ג נערה נערה הנערה באונס כתיב כי ימצא איש נערה בתולה וגו' וכתיב בתריה ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה ודרשינן נערה יתירה וה"א יתירה דהנערה דמצי למיכתב ונתן לאביה:

חד לגופיה לכשרה:

בתולה בתולות הבתולות במפתה כתיב וכי יפתה איש בתולה וקרא אחרינא בתריה כסף ישקול כמוהר הבתולות ומצי למיכתב כמוהר בתולות הא תלת דדרשינן ה' יתירה ובתולות דמצי למיכתב כמוהר ולשתוק:

ההוא מיבעי ליה ההוא הנערה הא דלא כתיב ונתן לאביה מיבעי ליה לכדאביי שאם לא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה פטור:

לאבי הנערה משמע שהיא קיימת:

נערה נערה הנערה Maiden, maiden, the maiden O VERVIEW The גמרא explains that we derive that there is a requirement for a מאנס to also pay קנס if he is מאנס a חייבי לאוין or חייבי כריתות from the פסוק in פרשת מאנס. One פסוק states כי ימצא איש נער(ה) בתולה וגו׳; and the following פסוק states: ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער(ה) חמשים כסף וגו׳. The גמרא expresses this לימוד as (three times) נערה נערה הנערה; one for a ‘regular’ נערה, one for חייבי לאוין and one for חייבי כריתות. רש״י explains this לימוד as follows. We derive from the first פסוק which states כי ימצא איש נער(ה), that קנס is paid to a regular נערה. The word הנער(ה) in the second פסוק is superfluous; the תורה could have written ונתן וגו׳ לאביה וגו׳. We can derive two לימודים from the extra word הנער(ה); one from the word (ה)נער(ה) and one from the extra ה״א at the beginning of the word הנער(ה). Our תוספות will offer a different interpretation of the גמרא, and subsequently reject it. -------------------– פירש רבינו חננאל דמחד נערה דריש כולה מלתא נער נערה הנערה – The ר״ח explained that from one of the times that נערה is written in the פרשה of מאנס, we derive the entire teaching (that קנס is paid to a regular נערה, a נערה of חייבי לאוין, and a נערה of חייבי כריתות); the פסוק writes נער from which we derive a regular נערה; we read it נערה from which we derive a נערה of חייבי לאוין; the פסוק adds the additional ה״א at the beginning of the word, הנערה, to include even חייבי כריתות. תוספות questions this interpretation: ואין נראה לרבינו תם דלא כתיב נערה מלא בה״א אלא ההוא דמוציא שם רע לחודיה – And the ר״ת does not favor this interpretation, since the word נערה is not written out completely with a ה״א at the end, by the פרשה of מאנס; only by the פרשה of מוציא שם רע alone is נערה written with a ה״א at the end. All other times it is written merely נער without the last ה״א – כדמוכח בסוף פרקין – As it is evident in the end of our פרק. Therefore how can we derive three teachings?! We can only derive two lessons one from נער and the other from הנער; but nothing from הנער(ה). תוספות has an additional question on the פירוש ר״ח: ועוד הקשה רבינו יצחק מה צריך חד לגופה הא איכא נערה אחרינא בפרשה – And the ר״י asks, furthermore, why is it necessary to have one lesson for the regular נערה, when נערה is written another time in the פרשה of מאנס. תוספות concludes: אלא פירוש הקונטרס עיקר – But rather, sרש״י׳ interpretation is the correct one. S UMMARY The ר״ח derives from the word הנער(ה) that קנס is paid to a regular נערה, to חייבי לאוין, and חייבי כריתות. One difficulty with this is that נער(ה) is written without a ה״א. Another difficulty is that are regular נערה is already indicated in the previous פסוק. The interpretation of רש״י is preferable. T HINKING IT OVER Why did the ר״ח refuse to accept פירש״י?

בתולה בתולות הבתולות Virgin, virgins, the virgins O VERVIEW In פרשת מפתה the תורה writes first וכי יפתה איש בתולה וגו׳ and the next פסוק concludes כסף ישקול כמהר הבתולות. It is from these two פסוקים (and the two words בתולה, הבתולות) that we derive (according to רש״י) the חיוב קנס by חייבי לאוין וחייבי כריתות. The word הבתולות in the second פסוק is superfluous, from which derive the above. תוספות cites the ר״ח (again) and rejects his interpretation here as well. ---------------– כאן נמי פירש רבינו חננאל דמחד קרא נפקי כולהו – The ר״ח explains here as well, that we derive all the three lessons from one פסוק. It could have said בתולות instead of הבתולות (lesson one); it could have said בתולה instead of בתולות (lesson two); the word בתולה itself (lesson three) to teach us חד לגופיה וחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. תוספות rejects the פר״ח: ואין נראה דלא צריך חד לגופיה דבתולה אחרינא כתיב – And it is not acceptable; for it is not necessary to utilize one דרשה לגופיה, since בתולה is written another time, which teaches us לגופיה. S UMMARY The ר״ח interprets that we can derive from כמהר הבתולות that there is קנס by a regular בתולה and also by חייבי לאוין וחייבי כריתות. תוספות rejects the need to derive a regular בתולה from הבתולות, since בתולה is already written previously. T HINKING IT OVER Is it possible that תוספות is not rejecting the פר״ח here, as strongly as in the previous תוספות concerning נערה? (Or, perhaps he is not accepting פרש״י as strongly as in the previous תוספות!)

וחד לאיתויי חייבי לאוין And one to include transgressions of a prohibition O VERVIEW The גמרא concludes that there are two דרשות (or lessons) which allow us to include חייבי לאוין and חייבי כריתות among those who receive קנס from the מאנס. It appears that one דרשה is not sufficient, for חייבי לאוין and חייבי כריתות are two separate categories (with differing levels of punishment) and therefore require two דרשות. Our תוספות asks that there is a third (and lesser punishable) category, namely חייבי עשה. Seemingly this also requires a דרשה, and it should be inferred from the first דרשה, and חייבי לאוין from the second דרשה. There would seem to be no דרשה remaining for חייבי כריתות (which is the most severe of the prohibitions). -----------------– תוספות has a difficulty הקשה רבינו יצחק בן רבינו מאיר אכתי נימא חד לאתויי חייבי עשה וחד לאתויי חייבי לאוין – The ריב״ם asked; we should still say that one lesson comes to include those woman where the מאנס transgresses a positive commandment (if he has relations with her) and one lesson comes to include those women where the מאנס transgresses a prohibitive commandment (if he has relations with her) – ואכתי חייבי כריתות מנא לן – And we still cannot derive that קנס has to be paid if one was מאנס a woman where he is liable for the כרת punishment (if he has relations with her). There are only two lessons, which allow us to include two categories of forbidden women. It should be limited to the two forbidden categories of women with the least severe punishments, which are חייבי עשה and חייבי לאוין, but not to include חייבי כריתות. תוספות answers: ותירץ דלחייבי לאוין ועשה לא צריך אלא חד קרא – And the ריב״ם answered, that only one פסוק is required to teach us, that by חייבי לאוין ועשה there is a חיוב קנס. We do not require two פסוקים – דהא אי לאו דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע שיש בה הויה וראויה לקיימה – For if the תורה would not have written the פסוק of ולא תהיה לאשה, which indicates that the מאנס should be able to (a) create a קדושין relationship with the אנוסה, and (b) that she should be fit to be kept as a wife; were it not for this פסוק, then – לא הוה צריך קרא לרבויינהו הלכך מחד ריבויא מרבינן אין ראויה לקיימה – No פסוק would be required to include these forbidden women ; they would be naturally included. Now however that this פסוק with its implied two restrictions is written, we require other פסוקים to remove these two restrictions. T herefore, through one inclusion we can include a woman who is not fit to be kept as a wife - דהיינו חייבי עשה וחייבי לאוין כיון דאית בהו הויה – which refers to חייבי עשה and חייבי לאוין (who are אין ראויין לקיימה) ; who are in the same category, since they can become effectively מקודשות (even if they are אין ראויה לקיימה) – ואידך ריבויא לחייבי כריתות – And the other פסוק comes to include that there is a חיוב קנס by חייבי כריתות as well, even though there cannot (even) be effective קדושין by חייבי כריתות. תוספות anticipates a (slight) difficulty and resolves it: ולמאן דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוי חד ריבויא לחייבי עשה – And according to the one who maintains that קדושין are not effective by חייבי לאוין; nevertheless we can still derive חייבי כריתות, for one inclusion would be for חייבי עשה (where she is אינה ראויה לקיימה, but יש בה הויה) – ואידך לחייבי לאוין וחייבי כריתות – And the other inclusion would be for חייבי לאוין and חייבי כריתות who both share the same characteristic that אין קדושין תופסין בהן (and [obviously] אין ראויה לקיימה). תוספות has an additional question: ואם תאמר ולשתוק מלו תהיה לאשה ולא יצטרך להנך ריבויי – And if you will say; let the תורה remain silent and not state the פסוק of לא תהיה לאשה, and therefore these ריבויים will not be required. Why does the תורה first limit and then broaden the חיוב קנס. תוספות answers: ויש לומר דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה – And one can say; that it is necessary to state the פסוק of ולו תהיה לאשה in order to derive from it that the ensuing marriage can only be with her consent. Once that פסוק was written, it indicates that there is a requirement for יש בה הויה and ראויה לקיימה; therefore we have the two ריבויים to include that חייבי עשה ולאוין וכריתות, also receive קנס. S UMMARY We are מרבה from one ריבוי those woman who קדושין תופסין בהן but are אינן ראויין לקיימן and from the other ריבוי those woman that אין קדושין תופסין בהן. The מאנס may marry the אנוסה, only with her consent, as it is written ולא תהיה לאשה. T HINKING IT OVER 1. What is the underlying difference in the understanding of the גמרא between the קשיא of the ריב״ם (where תוספות maintained that three פסוקים are necessary), and the תירוץ of the ריב״ם (where תוספות concluded that only two פסוקים are necessary)? 2. Why indeed does not the גמרא (even) mention חייבי עשה (especially if we maintain אין קדושין תופסין בחייבי לאוין)?!

אייתרו להו תרי כולי There remains from them, two, etc. O VERVIEW The גמרא concludes that in the פסוקים of אונס and מפתה there are six לימודים. Two דרשות for אונס ומפתה themselves; one for the דרשה of אביי, and the other for the גזירה שוה of הבתולות (which teaches us the exact amount of קנס to be paid by אונס ומפתה); this leaves us with two remaining דרשות. One is for חייבי לאוין and the other for חייבי כריתות, that they both receive קנס payment. תוספות will challenge this assumption that there are sufficient לימודים to teach us חיוב קנס by אונס ומפתה both by חייבי לאוין and חייבי כריתות. ----------------– וחד ריבויא כתב באונס וחד במפתה – And one ריבוי was written in the פרשה of אונס (the word הנערה) and one ריבוי was written in the פרשה of מפתה (the word הבתולות). Those two דרשות together teach us that there is a חיוב קנס by both חייבי לאוין and חייבי כריתות. תוספות asks: ואם תאמר ומנא לן דחד לאתויי חייבי כריתות – And if you will ask; and how do we know that one ריבוי is coming to include that חייבי כריתות receive קנס?! - אימא דתרוייהו אתו לרבויי חייבי לאוין וחד לאונס וחד למפתה – I can say that both of these two remaining ריבוים are coming to include (only) חייבי לאוין (and not חייבי כריתות) ; and we require two ריבויים, for one is for an אונס and the other is for a מפתה! The two remaining ריבויים teach us that both by a מאנס and a מפתה he must pay the קנס even if the נערה was forbidden to him as a חייבי לאוין. However there is no פסוק to teach us that חייבי כריתות also receive קנס. תוספות is now of the opinion that we cannot derive אונס ומפתה from each other, concerning חייבי לאוין, etc. תוספות answers: ויש לומר דלהא לא צריך דמגזרה שוה ילפינן אונס ומפתה מהדדי – And one can say; that for this, it is not necessary to have two פסוקים that by אונס and מפתה there is קנס for חייבי לאוין; for we derive the rules of אונס ומפתה from each other through the גזירה שוה; if we know that מפתה (for instance) receives קנס for חייבי לאוין, then we also know (through the גזירה שוה) that by an אונס, she also receives קנס, even if she is מחייבי לאוין. Therefore only one פסוק is necessary to teach us קנס by חייבי לאוין for both אונס ומפתה, the other ריבוי must come to teach us that there is קנס even by חייבי כריתות (by both אונס ומפתה). S UMMARY The גזירה שוה (הבתולות) teaches us that all the rules of אונס ומפתה (including חיוב קנס by חייבי לאוין וחייבי כריתות) can be derived from each other. T HINKING IT OVER תוספות tells us initially that the two remaining דרשות are written by אונס ומפתה individually. It is (only) after this introduction that תוספות asks his question; which would seem to indicate that if both דרשות were either by אונס or מפתה, there would not be (such) a (strong) question. How can we explain this?!

תוספות ישנים [ולאפוקי מהאי תנא תנאAnd to exclude from this O VERVIEW After the גמרא concludes that קנס is paid for חייבי לאוין and חייבי כריתות, the גמרא states that this opinion is contrary to the opinion of T HIS תנא (in the singular), who is shortly cited. The גמרא then cites a ברייתא in which there is a מחלוקת between שמעון התימני (who rules that there is קנס by חייבי לאוין (but not by חייבי כריתות) and ר׳ שמעון בן מנסיא (who rules that there is no קנס even by חייבי לאוין [or even חייבי עשה]). Seemingly our משנה (which requires קנס for חייבי לאוין and חייבי כריתות) disagrees with both תנאים in the ברייתא. The question (which this ת״י addresses) is, why does the גמרא say that it excludes (only) this (one) תנא. --------------– פירוש תנא דברייתא אבל מפיק מתרוייהו תנאי שמוזכרים בברייתא] – The explanation is that the phrase ולאפוקי מהאי תנא, is referring to the תנא that taught this ברייתא; however the intention of the ׳לאפוקי׳ is to exclude from both of the תנאים that are mentioned in the ברייתא. The cited ברייתא was taught by a certain תנא who mentions the opinions of two other תנאים (namely שמעון התימני and ר׳ שמעון בן מנסיא). Our משנה disagrees with the תנא who taught the ברייתא, and by extension, also disagrees with both תנאים of this ברייתא. This explains why the phrase is mentioned in the singular. S UMMARY The תנא of the משנה disagrees with the תנא who taught the ברייתא (of שמעון התימני and ר׳ שמעון בן מנסיא). T HINKING IT OVER 1. Which of the two תנאים (שמעון התימני or ר׳ שמעון בן מנסיא) are closer (or further) from the opinion of our משנה? 2. How could it have been remotely possible (but not actually possible) that the משנה agrees with one of the תנאים of the ברייתא?

ולרבי עקיבא דאמר כולי And according to רבי עקיבא who says, etc. O VERVIEW The ברייתא cited a מחלוקת as to the criterion for paying קנס. According to ר״ש התימני the woman must be יש בה הויה, that קדושין are תופסין בה (this would exclude חייב כריתות וכו׳). However ר״ש בן מנסיא maintains that she must be an אשה הראויה לקיימה. The גמרא immediately explains that the difference between them will be if he is מאנס one of the חייבי לאוין (such as a ממזרת ונתינה). According to ר״ש התימני they will receive קנס, since קדושין תופסין בחייבי לאוין (according to most opinions); however according to ר״ש בן מנסיא the חייבי לאוין will not receive קנס since they are not an אשה הראויה לקיימה. The גמרא then asks, but according to ר״ע who maintains that אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, then מאי בינייהו. Seemingly the question is that if ר״ש התימני and ר״ש בן מנסיא both agree with ר״ע, then by חייבי לאוין, both would also agree that she receives no קנס, since (according to ר״ע) אין קדושין תופסין בה. Our תוספות will show that this cannot be the sגמרא׳ question. --------------------– תוספות asks: ואף על גב דרבי שמעון התימני פליג בהדיא ארבי עקיבא בהחולץ (יבמות דף מד. ודף מט.) – And even though that ר״ש התימני explicitly argues against ר״ע in פרק החולץ, and maintains that there is no ממזר מחייבי לאוין (or חייבי עשה וכו׳), only from חייבי כריתות (or חייבי מיתות בי״ד), so how can the גמרא ask ‘what is the difference according to ר״ע’, when שמעון התימני does not agree with ר״ע?! There will always be a difference between שמעון התימני and ר״ש בן מנסיא. שמעון התימני who (argues on ר״ע and) maintains that קדושין תופסין בחייבי לאוין (and certainly by חייבי עשה) will be מחייב קנס by חייבי לאוין (וחייבי עשה), for יש בה הויה; however ר״ש בן מנסיא will not be מחייב קנס by חייבי לאוין (and even not by חייבי עשה), since she is not an אשה הראויה לקיימה, for it is forbidden to him to live with her (even if קדושין is תופס). תוספות answers that the question is not on שמעון התימני, but rather the גמרא – הכא לרבי שמעון בן מנסיא פריך – Here is asking (only) on ר״ש בן מנסיא – דאי סבר כרבי עקיבא מאי בינייהו פירוש בינו לרבי שמעון התימני – That if he (ר״ש בן מנסיא) will agree with ר״ע that אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, then what will be the difference between them; meaning, what will be the difference between him, ר״ש בן מנסיא, and ר״ש התימני – דמדנקט ראויה לקיימה ולא נקט שיש בה הויה – For since ר״ש בן מנסיא mentioned that the woman should be ‘fit to be kept in a marriage’ and he did not mention that she should be a woman ‘that the man can be מקדש’ (as ר״ש התימני said) – משמע דיש שאין ראויה לקיימה ויש בה הויה – This indicates that there can be a woman who is אין ראויה לקיימה and nevertheless יש בה הויה. However if ר״ש בן מנסיא would agree with ר״ע that אין קדושין תופסין בחייבי לאוין (or even חייבי עשה), then there can be no woman who is יש בה הויה and אין ראויה לקיימה, for according to ר״ע a woman who is אין ראוי לקיימה (a חייבי לאוין [or (even חייבי עשה]) is also אין בה הויה. The גמרא therefore is asking why was it necessary for ר״ש בן מנסיא to have a different לימוד than ר״ש התימני – or מאי בינייהו what difference does it make which לימוד is used by ר״ש בן מנסיא. S UMMARY The question ולר״ע וכו׳ מאי בינייהו is why did ר״ש בן מנסיא choose a different לימוד that ר״ש התימני, when seemingly there will be no difference (according to ר״ע). T HINKING IT OVER How is the question מאי בינייהו understood without תוספות; and how is it understood according to תוספות?

חילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים He creates defilements but he does not create illegitimates O VERVIEW The משנה in יבמות teaches us of a three way מחלוקת as to when an illicit relationship begets a ממזר. According to ר״ע a ממזר is one who is born (even) from a חייבי לאוין relationship (such as a כהן to a גרושה); שמעון התימני maintains only if he is born from a חייבי כריתות relationship (such as אחות אשתו); and ר׳ יהושע limits ממזרים to relationships which are חייבי מיתות בי״ד (such as אשת אביו). Their מחלוקת depends on their interpretation of the proximity of the following two פסוקים to each other; namely לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו and לא יבא ממזר בקהל ה׳. The גמרא in קדושין teaches us that אין קדושין תופסין בעריות. We derive this from the ׳היקישא דר׳ יונה׳; for the פסוק states כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו; this פסוק likens all the עריות to each other. By some עריות (notably אשת אב and אחות אשה) the תורה uses the expression לא יקח which indicates that אין קדושין תופסין; the היקש applies it to all עריות, that אין קדושין תופסין בהן. These two דינים (אין קדושין תופסין and ממזרות) are generally connected. Ifאין קדושין תופסין, the child is a ממזר; and if the child is a ממזר, then אין קדושין תופסין. Our תוספות will discuss whether this connection is universal or not. ----------------– משמע דהא בהא תליא דכיון דלא הוי ממזר קדושין תופסין – This (answer of the גמרא, that חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרים) indicates that one (ממזרות) is dependent on the other (תפיסת קדושין) ; that since the children of איסורי כהונה are not ממזרים (but rather [only] חללים), therefore we know that קדושין is effective by איסורי כהונה. The same would apply to any other type of איסורי חיתון; if the child is not a ממזר, then קדושין are תופסין, even though it is a forbidden relationship. וכן משמע בפרק החולץ (שם דף מה, ב) מה אשת אב דלא תפסי בה קדושין והוולד ממזר כולי– And this is indicated likewise in פרק החולץ, where the גמרא states ‘just as by the relationship with one’s father’s wife where קדושין is not תופס and the child is a ממזר, etc. similarly in any case where there is no קדושין תופסין the child is a ממזר. This indicates that if the child is not a ממזר then קדושין would by תופס, for if קדושין would not be תופסין, then the child would be a ממזר. [ורבי עקיבא נמי משום דיליף בהחולץ דיש ממזר מחייבי לאוין – [And this logic applies to ר״ע as well; since ר״ע derives in פרק החולץ that the offspring of חייבי לאוין is a ממזר, therefore we know that ר״ע – קאמר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין] – maintains that קדושין are not תופסין בחייבי לאוין. There is no statement attributable to ר״ע that אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. It is only known that ר״ע maintains that יש ממזר מחייבי לאוין. We infer from this that ר״ע must also maintain that אין קדושין תופסין בחייבי לאוין; for if קדושין would be תופס בחייבי לאוין the offspring would not be a ממזר.] In conclusion; תוספות cited three sources that אין קדושין תופסין and ממזרות are dependent on each other. This brings תוספות to the following question: ותימה דלרבי יהושע אף על גב דאין ממזר מחייבי כריתות כדיליף בשילהי החולץ (שם דף מט, א) And it is astounding! For according to ר׳ יהושע who maintains that (even) an offspring of a חייבי כריתות relationship is not a ממזר as he derives it in the end of פרק החולץ (according to ר׳ יהושע a ממזר is only from חייבי מיתות בי״ד), nevertheless ר׳ יהושע – מודה דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות כדפריך סוף פרק רבן גמליאל ביבמות (דף נג, א ושם) – admits that קדושין are not תופסין בחייבי כריתות, as the גמרא asks in the end of פרק ר״ג in מסכת יבמות – איצטריך לאשמעינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות – ‘Is it necessary to inform us that אין קדושין תופסין בחייבי כריתות?!’ The question of the גמרא indicates that it is a well established fact that אין קדושין תופסין בחייבי כריתות. However if ר״י would maintain that קדושין תופסין בחייבי כריתות, then it would be necessary to inform us that we maintain otherwise. This proves that אין קדושין תופסין בחייבי כריתות is universally accepted. תוספות offers an additional proof that ר״י agrees that אין קדושין תופסין בחייבי כריתות: ובפרק החולץ (שם דף מד, ב ושם) קאמר דלרבי יהושע פגום מיהא הוי מחייבי כריתות – And in פרק החולץ the גמרא states that according to ר״י an offspring from חייבי כריתות is still a פגום (even if he is not a ממזר); the reason is, as the גמרא states – משום דעשאה זונה וזונה לא הויא אלא מהנהו דלא תפסי בה קדושין – because through this בעילה he made her into a זונה (who is אסורה לכהונה) and the child into a פגום. And we know that a woman does not become a זונה unless she had relations with those men whose קדושין are not תפסי בה – כדמוכח בתמורה (דף כט, ב ושם) – as is evident in מסכת תמורה. We must therefore conclude that by חייבי כריתות there is no קדושין תופסין (even) according to ר״י; which explains why (according to ר״י) the child of חייבי כריתות is a פגום. תוספות brings another proof that ר״י agrees that אין קדושין תופסין בחייבי כריתות: וקאמרינן נמי בהחולץ (יבמות דף מד, ב ושם) – And the גמרא also states in פרק החולץ, that – הכל מודים בכותי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר – Everyone agrees that if a כותי or an עבד כנעני had relations with a Jewish daughter the child is a ממזר. The גמרא there asks - מאן הכל מודים שמעון התימני דאף על גב דאמר אין ממזר מחייבי לאוין – Who is the הכל מודים referring to? The גמרא answers that it is referring to שמעון התימני, that even though he maintains that there is no ממזר from חייבי לאוין (only from חייבי כריתות), and כותי ועבד are merely חייבי לאוין, nevertheless - הני מילי חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין אבל כותי ועבד כולי – That is only by חייבי לאוין where קדושין is תופסין בהן (then the offspring is not a ממזר), however by a כותי ועבד, etc.; that קדושין is not תופסין בהן, then even שמעון התימני agrees that the child is a ממזר. This concludes the citation from the גמרא there. תוספות continues with his proof: ולא קאמר מאן הכל מודים רבי יהושע דאף על גב דאמר אין ממזר מחייבי כריתות – But the גמרא did not say that the הכל מודים is referring to ר״י; that even though he maintains אין ממזר מחייבי כריתות, nevertheless – הני מילי חייבי כריתות דתפסי בהו קדושין כולי – That is only by חייבי כריתות where קדושין is תופסין, etc.; however by עבד וכותי where קדושין are not תופסין, therefore the child is a ממזר. The גמרא did not state that. Why not?! אלמא דלרבי יהושע אין קדושין תופסין בחייבי כריתות ואפילו הכי לא הוי ממזר – It is therefore evident that according to ר״י that even though אין קדושין תופסין בחייבי כריתות, (and) nevertheless the child is not a ממזר – ולהכי לא מצי למימר דמודה בכותי ועבד – And therefore the גמרא could not have said that ר״י admits by a כותי ועבד that the child is a ממזר since לא תפסי בהו קדושין; for according to ר״י the fact that לא תפסי קדושין is no reason that the child is a ממזר, as is evidenced by a child of חייבי כריתות, where אין קדושין תופסין and the child is not a ממזר. In conclusion: תוספות offered three proofs that ר״י maintains אין קדושין תופסין בחייבי כריתות. There is a משנה which clearly states that according to ר״י there is no ממזר מחייבי כריתות. This is in direct contradiction to our גמרא and others which indicate that wherever אין קדושין תופסין the child is a ממזר. תוספות answers: ויש לומר דלרבי שמעון התימני ולרבי עקיבא ודאי הא בהא תליא – And one can say; that certainly according to ר״ש התימני and ר״ע one is dependent on the other (and the גמרות which indicate this, follow the opinion of שמעון התימני and ר״ע) – דליכא מידי דלא תפסי בה קדושין והוולד כשר רק שהוא דומה לאשת אב – That there cannot be anything where אין קדושין תופסין and the child is כשר (not a ממזר); but rather it must be similar to אשת אב; that where there is no קדושין the child is a ממזר. This is only according to ר״ש התימני and ר״ע – אבל לרבי יהושע אף על גב דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות – However according to ר״י, even though אין קדושין תופסין בחייבי כריתות – כדילפינן בסוף האומר (קדושין סח, א ושם) – as t he גמרא derives it in the end of פרק האומר, nevertheless – לא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין כדיליף רבי יהושע בסוף החולץ (יבמות מט, א ושם) – There is no ממזר only from חייבי מיתות בי״ד as ר״י derives it in the end of פרק החולץ. This rule, that אין קדושין תופסין and ממזרות is תלוי זה בזה, is only according to שמעון התימני and ר״ע; however according to ר״י, it is possible that it should be אין קדושין תופסין and nevertheless the ולד is not a ממזר. תוספות has an additional question: אבל קשה דאם כן לרבי יהושע אין קדושין תופסין באלמנה לכהן גדול לרבא – However there is a difficulty, for if this is so (that ר״י maintains that אין קדושין תופסין בחייבי כריתות, even though there is no ממזר מחייבי כריתות), then it would turn out that according to ר״י there will be no קדושין תופסין by an אלמנה לכוה״ג (which is only a חיוב לאו), according to רבא – דאמר בפרק קמא דתמורה (דף ד, ב ושם) כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני – Who maintains in the first פרק of מסכת תמורה that anything which the ‘merciful one’ says do not do, if it was done it is not effective. תוספות continues to explain – דהתם (דף ה, ב) פריך ליה והרי אלמנה לכהן גדול דקאמר רחמנא לא יקח – For there the גמרא challenges רבא; but we see that an אלמנה marrying a כה״ג, concerning which the תורה states ‘he shall not take’ – ותנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כגון אלמנה לכהן גדול כולי – And nevertheless we learnt in a משנה; ‘any situation, where there is קדושין (that קדושין תופסין) and there is a transgression in this relationship (the משנה offers an example), for instance an אלמנה m arrying a כה״ג, etc. (the משנה continues with the applicable rules). It is evident from that משנה that קדושין is תופסין by an אלמנה לכה״ג, even though the תורה forbids it. This is contrary to what רבא taught that כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, and here we see that it is מהני, the קדושין are תופסין! ומשני אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא לא יחלל חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים – And the גמרא there answered; רבא will explain this to you. It is different there by an אלמנה לכהן גדול (than elsewhere), for the פסוק states concerning an אלמנה לכה״ג that לא יחלל, which means that if he bears children with her then, חלולין הוא עושה, however ואינו עושה ממזרים. Since the תורה clearly states that the offspring from an אלמנה לכה״ג is not a ממזר, therefore we are forced to accept that קדושין תופסין; for if it would be אין קדושין תופסין, then the child would certainly be a ממזר, and the תורה clearly says that the son of an אלמנה לכה״ג is a חלל and not a ממזר. This concludes the question and answer in the גמרא תמורה. Now תוספות concludes his question: ולר׳ יהושע ליכא לשנויי הכי – However according to ר״י we cannot give this answer. Granted, that the תורה states that the child is no ממזר; however that does not mean that קדושין is תופסין. It is possible that by אלמנה לכה״ג there is no קדושין תופסין and nevertheless the child is not a ממזר; just like חייבי כריתות according to ר״י, where it is אין קדושין תופסין and the child is not a ממזר. The same should be by an אלמנה לכה״ג that קדושין should not be תופסין (since רחמנא אמר לא תעביד) and the child need not be a ממזר! This question remains unanswered by תוספות. תוספות poses a new question: ואם תאמר בקדושין בסוף האומר (דף סז, ב ושם) כי משכח דלא תפסי קדושין באשת אב – And if you will say; in מסכת קדושין in the end of פרק האומר, when the גמרא realizes that קדושין are not תופסין with one’s father’s wife – מאי פריך התם ואימא תרוייהו באשת אב הא לכתחלה הא דיעבד – What does the גמרא ask there; ‘and let us say that both פסוקים are concerning אשת אב; however one teaches us that initially one should not marry an אשת אב and one פסוק teaches us that even בדיעבד’ the קדושין are not תופסין. This concludes the question of the גמרא there. תוספות asks – אמאי לא יליף מינה דכל היכא דהוי ממזר לא תפסי בה קדושין – Why cannot we derive from אשת אב, that whenever the child is a ממזר, there is no קדושין תופסין by the parents – כיון דהא בהא תליא כדפירשנו – since one (ממזרות) is dependent on the other (אין קדושין תופסין), as we explained previously?! Once we know that אין קדושין תופסין באשת אב (from לא יקח איש את אשת אביו) and we know that the child of an אשת אב is a ממזר (from the סמיכות of לא יקח איש את אשת אביו to לא יבא ממזר), then we can derive that just as by an אשת אב, where the child is a ממזר, the rule is that אין קדושין תופסין, the same is by all עריות, since their children are ממזרים, there is no קדושין תופסין בעריות. There is (seemingly) no need to look for other דרשות (היקישא דר׳ יונה) to teach us that אין קדושין תופסין בעריות. תוספות answers: ויש לומר דאכתי לא שמעינן ממזרות בשאר חייבי כריתות – And one can say; that (at that point in the גמרא) we did not know as of yet that the offspring of the remaining חייבי כריתות are ממזרים – כל כמה דלא מייתי התם היקישא דרבי יונה – As long as the גמרא there did not bring the היקש of ר׳ יונה – דמלא יקח ולא יגלה דאיירי באשת אב ובשומרת יבם של אביו – Because from the פסוקים of לא יקח איש את אשת אביו and ולא יגלה כנף אביו (from where we derive who begets a ממזר), which refer respectively to אשת אביו and the שומרת יבם of his father – לא שמעינן מינה ממזרות באשת איש ובאחות אשה דיש היתר לאיסורן וכל דכוותייהו – We would still not have known that there is ממזרות in the offspring of a relationship with a married woman or with the wife’s sister, for by these two, their prohibition can be removed (when the married woman is widowed or divorced, and when the married sister dies) and all that are similar to them. In these cases we would not know that their children are ממזרים and therefore we cannot derive from אשת אב that אין קדושין תופסין בהן – אבל לבסוף דמייתי היקישא דרבי יונה התם איכא למילף בעלמא כדפירשנו – However at the conclusion when the גמרא cites the היקישא דר׳ יונה there, and we know that אין קדושין תופסין בעריות, then we can derive that elsewhere by all עריות (and other case where אין קדושין תופסין) that the children are ממזרים (just as by אשת אביו and שומרת יבם של אביו), as we explained that אין קדושין תופסין and ממזרות are dependent on each other. Without the היקישא דר׳ יונה we would not know that א״א and אחות אשה beget ממזרים. Therefore we cannot derive that אין קדושין תופסין בהן. Once we have היקישא דר׳ יונה and we know that אין קדושין תופסין בעריות then we also know that the children of all עריות (and others where לא תפסי קדושין) are ממזרים. ( וכן משמע בפרק ד׳ מיתות דליכא מאן דפליג דבחייבי כריתות לא תפסי קדושין – And the same is indicated in פרק ד׳ מיתות; that there is no one who argues with the rule that אין קדושין תופסין בחייבי כריתות. תוספות offers an additional proof that אין קדושין תופסין בחייבי כריתות: וט״ו נשים דפוטרות צרותיהן מן החליצה – And we can also prove this from the fifteen women who absolve their ‘fellow wives’ from חליצה. (The צרה of an ערוה is completely free from the obligation of (יבום and) חליצה, just as the ערוה herself.) ואי קדושין תופסין בחייבי כריתות אם כן היו עולין לחליצה כמו חייבי לאוין – And if קדושין is תופסין בחייבי כריתות then they would be obligated to perform חליצה, just as חייבי לאוין, who must perform חליצה to free themselves from the bond of יבום. כדאמר התם בפרק ב׳ מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין ולכך עולין לחליצה – As the גמרא states there in the second פרק; it is reasonable to assume that by חייבי לאוין since קדושין is תופסין בהן, therefore they are obligated to perform חליצה – וההיא מתניתין אתיא ככולי עלמא דהא קאמר עלה דבפלוגתא לא קא מיירי – And that משנה of ט״ו נשים פוטרות וכו׳ is according to everyone including ר׳ יהושע for the גמרא states concerning this משנה that it is not involved in any arguments; everyone agrees to the rules of this משנה. This proves that even according to ר״י there is no קדושין תופסין בחייבי כריתות. S UMMARY According to שמעון התימני and ר״ע wherever אין קדושין תופסין then הולד ממזר; however according to ר״י it is possible that אין קדושין תופסין and nevertheless אין הולד ממזר (as by חייבי כריתות). T HINKING IT OVER 1. Why is אין קדושין תופסין and ממזרות dependent on each other; according to the (first) קשיא and תירוץ of תוספות? 2. תוספות (and the תו״י) offered various proofs that ר״י maintains אין קדושין תופסין בחייבי כריתות. Why did they not prove it from the היקישא דר׳ יונה, which teaches us that by all עריות including חייבי כריתות it is אין קדושין תופסין; as תוספות mentions in the תירוץ?! 3. According to שמעון התימני what relevance is there to the rule that אין קדושין תופסין and ממזרות are dependent on each other? Where can we apply this rule?!

מאי בינייהו What is the difference between them O VERVIEW The גמרא is searching for a difference between the requirement of אית בה הויה and ראויה לקיימה, according to ר״ע who maintains that by all איסורים (including חייבי עשה) אין קדושין תופסין בה. This תו״י offers an alternate solution. ------------------- תימה אמאי לא קאמר איכא בינייהו סוטה שאירסה וזינתה תחתיו שלא כדרכה וגירשה – It is astonishing! Why did not the גמרא state; ‘there is a difference between them, in the case of a סוטה’; which means that he was מקדש a woman and she committed adultery שלא כדרכה while she was מקודשת to him and, the husband subsequently divorced her. In this case the husband is not permitted to live with her, since she was מזנה תחתיו. However if he would be subsequently מקדש her – דאית בה הויה לכולי עלמא כדאמרינן בסוף החולץ הכל מודים בבא על הסוטה שאין הוולד ממזר) – Then everyone agrees that the קידושין are תופסין, as the גמרא states in the end of פרק החולץ; everyone agrees that if the husband has relations with his (former) סוטה wife, the child is not a ממזר. This means that קדושין תופסין בה; for if אין קדושין תופסין בה, then the child would be a ממזר. Therefore if the former husband was מאנס his divorced סוטה wife, according to שמעון התימני who requires אשה שיש בה הויה, she is due קנס, since קדושין תופסין בה; however according to ר״ש בן מנסיא who requires אשה הראויה לקיימה, she receives no קנס, for they are forbidden to live together.] S UMMARY If אירסה וזינתה תחתיו שלא כדרכה and then he divorced her, and was subsequently מאנס her; it is יש בה הויה, but not ראויה לקיימה. T HINKING IT OVER Is there an advantage in the sתו״י׳ solution over the sגמרא׳ solution (of בעולה לכה״ג)?

הכי גרס רש"י ז"ל נער נערה הנערה. וכן הוא במקצת ספרים, ופירושו: גבי אונס כתיב (דברים כב, כח) כי ימצא איש נערה בתולה, וכתיב (שם, שם כט) ונתן לאבי הנערה, ודרשינן נערה וה"א יתירה דהנערה הא תלתא. ואינו מחוור, דמאי נער דקאמר, אי משום דכתיב נער חסר, הנערה נמי חסר הוא ולא כתיב אלא הנער, והוה ליה למימר נער נער הנער, ואי מקרא קאמר כולהו קרי' הנערה. והגירסא הנכונה נער נער הנער, ולישנא דמסורת נקט, והיא במקצת נוסחאות ספרדיות. ויש מי שפירש לפי הגירסא הראשונה דכולהו מונתן לאבי הנערה קא דריש, ודריש מקרא ומסורת, נער כמו שהוא במסורת ונערה קדקרינן, וה"א דהנערה חד לגופיה לומר לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת, שאם בגרה עד שלא עמדה בדין אינו נותן לאביה אלא לעצמה. ותרי, חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. וכן נמי בתולה בתולות הבתולות, כולהו מכמוהר הבתולות קא דריש להו, וחד לגופיה דאי כתב כמוהר לחודיה לאו כלום הוא, אלא על כרחך איצטריך למכתב באיזה מוהר, והילכך חד מינייהו איצטריך לגופיה לומר כמוהר הבתולות, וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. והראב"ד ז"ל גריס נערה נערה הנערה, ופירש כפירושו של רש"י ז"ל, וגם זה נכון.

ורב פפא נמי מבעי ליה לגזרה שוה ואם תאמר, לישני ליה, נפקא ליה מואשר לא אורסה כדאמרינן לקמן בפרקין (כתובות לח, ב), אליבא דר' עקיבא וקיימא לן כוותיה, ומתניתין נמי רבי עקיבא היא דקתני הבא על אשת אחיו ועל אשת אחי אביו, וההיא בנתארסה ונתארמלה או שנתגרשה ור' עקיבא, דאלו לר' יוסי הגלילי (לקמן כתובות ח, א) כיון שנתארסה שוב אין לה קנס. יש לומר, כיון דלר' יוסי הגלילי האי אשר לא אורסה פרט לנתארסה ונתגרשה, ונפקא ליה גזירה שוה מכמוהר הבתולות ניחא ליה לתרוצי אליבא דכלהו תנאי לרווחא דמלתא, ואמר דשיתא קראי כתיבי, וריש לקיש ורב פפא לא פליגי אלא מר אייתי לחייבי לאוין ומר לחייבי כריתות, ור' עקיבא דיליף גזירה שוה מואשר לא אורסה, ה' דהנערה לא דריש.

ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסים בחייבי לאוין מאי בינייהו כלומר, אי סבירא להו כר' עקיבא, ואם תאמר, הא ודאי ר' שמעון התימני לית ליה כר' עקיבא, כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מד, א), דתנן התם: איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא, שמעון התימני אומר כל שחייבים עליו מיתה בידי שמים. יש לומר דלר' שמעון בן מנסיא קאמר אי סבירא ליה כר' עקיבא לי אשה הראויה דנקט, לימא אשה שיש בה הויא כדאמר ר' שמעון התימני אפילו הכי לדידיה לא משום קנס בחייבי לאוין, וכן תירץ הראב"ד ז"ל.

ולר' ישבב דאמר בואו ונצווח על ר' עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר. ואין חלל אלא מחייבי עשה, דהיינו בעולה לכהן גדול.

אקרי כאן ולא תהיה לאשה [אשה] הראויה לו פי' לאו דמשמע לישנא דקרא הכי דהא לקמן פרכינן בהדי' וליתי עשה דלו תהיה לאשה ולדחי לאו דלא יבא ממזר ואם איתא דהכי משמע לישנא דקרא היכי דחה לה אדרבה מקיים ליה אלא משום דקי"ל לקמן דהכי דינא דכל שהיא אסורה לו אינו רשאי לכונסה משום הכי אמרי' וסמכינן ליה אקרא ודכוותיה בתלמודא:

גרסינן אמר קרא נער הנער הנערה חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ופירש רש"י דתרי נער' כתיב בפרשה כי ימצא איש נערה וכתיב ונתן לאבי הנערה ובתרא מיותר דה"ל למכתב ונתן לאביה הנערה למה לי ודרשינן נערה יתירה וה"א יתיר' ותרתי משמע הנער' חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות והקש' עליו למה נערה נערה הנערה אי נגרסינהו כולהו נערה אלא כדקרי או נגרסינהו נערה נער' חסרי' כדכתיב ואע"פ שרז"ל כתב נערה נערה הנערה הא ליתא בנוסחאי דיוקנאי ועוד וכי מצי למכתב ונתן לאבי הנערה דהא מבעי ליה לקמן למאי דקאמר בגרה עד שלא עמדה בב"ד אין לה קנס דכתיב ונתן לאבי הנער' שתה' נערה בשעת נתינה ויש לתרץ משום דריש לקיש דריש לקמן נער חסר כתיב לדרשא ובאידך לא עבדינן ביה דרשא להכי נקטינן הכא נער נער הנערה וההיא דלקמן דכתיב ונתן לאביה משמע נמי לאבי הנערה כיון דבריש' דקרא כתיב נער ולא דמי להאי דאמר בסמוך דאיצטריך למכתוב הנערה לכדאביי והיכי דבא עליה ומתה דפטור דהתם ודאי כתוב לאביה דאפילו אבי' מתה משמע דאף בקבר נקרא אבי' ואיצטריך יתיר' דאבי הנערה למעטי ויש מפרשי' הסוגיא בפנים אחרים ואינם נכונים:

רב פפא אמר בתולה בתולה הבתולות פירש רש"י ז"ל דכתיב ברישא דקרא כי יפתה איש נערה בתולה מסתיי' דלכתיב בסיפ' כסף ישקול כמוהר למה ליה למכתב הבתולות אלא ודאי מיותר הוא לדרשא וש"מ תרתי אבל בתולה בתולה הבתולות לא דריש דאורחא דקרא הוא זימנין משתעי בלשון רבים:

חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות והא דלא אמר חד לאתויי חייבי עשה וחד לחייבי לאוין אבל חייבי כריתות אין להם קנס היינו טעמא משום דלרבנן קדושין תופסין בחייבי לאוין כמו בחייבי עשה כולהו כחדא קרא חשיבי ומההיא קרא נפק':

ההיא מבעיא ליה לג"ש פירוש להקיש אונס למפתה שיהא זה כזה לענין חמשים שקלים ונפקא ליה מג"ש דכתיב הכא וכתיב התם הבתולה ודאי בתול' מופנה הוא לג"ש ואע"ג דאידך בתולה איצטריך למעוטי בעולה דכל היכי דלא ילפינן ג"ש לא הוי יליף חד מחבריה אי נמי מופנה מצד אחד הוא סגי לענין זה וקמ"ל מופנה מצד אחד למדין ומשיבין וכאן אין להשיב. ומיהו ודאי קשיא כיון דכתב מג"ש דהבתולה דאונס לבתולה דמפתה למה לי בתולה במפתה דרישא דקרא לילף מאונס ותירץ הרמב"ם ז"ל דלא איצטריך אלא משום דאורח' דקרא הוא דלא מצי למכתב כי יפתה איש אשר לא אורשה וכיון דמצי למכתב כי יפתה איש או אשה או נערה כתב בתולה ורב פפי מבעי נמי לגזרה שוה ואף על גב דלר' עקיב' עביד גזרה שוה אחריתי מאשר לא אורשה כדלקמן סוגין כמאן דלית ליה גזרה שוה ההיא דהנערה ל"ל אלא שתי קראי כתיבי פירש דרב פפא ור"ל לא פליגי חד לג"ש. וא"ת לר"ע דעביד ג"ש מאשר לא אורשה שתי קראי ל"ל וי"ל דאיהו לא דריש ה' דהבתולו' וליכא אלא חמש' קראי וא"ת לא דריש נמי ה' דהנערה וליכא אלא ד' קראי ואנן חמש בעינן וי"ל דאיהו דריש בתולה בתולת ושמעון התימני ור"ש בן מנסיא לא דריש להו ה' ולא בתולה ולא הבתולת הלכך הוה להו ד' תרי לג"ש חד לגופי' וחד כדאביי וג"ש דר"ע לית להו:

אלא ר"ע מאי בינייהו פירש בתוס' דקדושין דקושיין אליבא דר"ש בן מנסי' אמאי לא דריש אשה שיש בה הוי' דשמעון התימני אבל לא פרכינן כלל ושמעון התימני דהא ניהו לית לי' דר"ע ומפליג פליגי עליה בהדיא במסכת יבמות איזה הוא ממזר כל שהוא שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר"ע שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו מיתה בידי שמים וכ"כ במקצת פירש רש"י דבעולה לכ"ג איכא בינייהו פירש רש"י ז"ל כגון שהיה נבעלה שלא כדרכה ובא כהן ואנס אותה כדרכה ואמרינן באו עליה עשרה בני אדם שלא כדרכה ואחד כדרכה האחד משלם קנס ואין כהן גדול רשאי לקיימה כמאן דאמר אפילו בעולה שלא כדרכה פסולה לכהן גדול והקשו בתוספת חדא דהל"ל הניחא למאן דאמר בעולה שלא כדרכה פסולה לכהונה אלא למאן דאמר כשרה לכהונה מאי בינייהו והא דאמר הניחא לרבנן והניחא לרבי ישבב ועוד דכיון דנקט תלמודא סתמא בעולה משמע בעולה כדרכה לכך פי' כרבינו חננאל ז"ל בעולה לכהן גדול איכא בינייהו בעולת עצמו דכיון דאנס או פתה אותה אסורה לו ואסור לקיימה משום בעילת עצמו הא דתני התם אנוסת עצמו לא יקח ואם נשא נשוי הא פרישנ' בדוכתא דלמאן דרשאי לקיימה אלא לומר דאינו משלם קנס דמפותה ויש ראי' לפירוש זה במסכת יבמות דאמר ולו תה' לאשה אשה הראוי' פרט לאלמנה לכהן גדול ופרכינין היכי דמי אי דבא עליה כהן כדרכה תיפוק לי' דהוה בעולה לכ"ג כלומר אלמא למעוטי כשהי' אלמנה אפ"ה היתה בתולה שלימה אין לה קנס דהוה לי' כבעולה לכ"ג כלומר משו' בעולת עצמה דהוה לי' עשה שאינו שוה בכל פירש רש"י ז"ל אבל משום זונה ליתא דלא זנה אלא שלא נבעלה לפסול לה דלא אשכחן מאן דאית לי' לדר"א פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה פירוש דלא אשכחן בהכי להני תנאי אבל איכא תנא בפרק ארבע מיתות דסבר לה כוותי' וכן שם פרשתי יפה בס"ד:

בא עליה ומתה פטור מן הקנס שנאמר ונתן לאבי הנערה ר"ל שהיא קיימת ולא לאבי המתה ובלבד כשמתה קודם העמדה בדין:

חמשים שקל שהזכרנו בקנס זה אע"פ שלא נתפרשו בתורה להדיא אלא באונס כך הדין במפתה שהרי נאמר בה כמוהר הבתולות ור"ל כמהר הבתולות האמור באונס וכן אע"פ שבאונס לא הוזכרה בלשון שקלים וכדכתיב חמשים כסף מכל מקום שקלים הם מדכתיב במפתה ישקול והוא שאמרו שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה מה להלן חמשים אף כאן חמשים ומה כאן שקלים אף להלן שקלים:

אע"פ שהפקענו מה שדרשו בולו תהיה לאשה הראויה לו בדין הקנס לומר שאף בשאינה ראויה משלם קנס כמו שביארנו לענין נשואיה מיהא במקומה עומדת והענין הוא שהמפתה כל שרצתה היא ואביה וכן שנתרצה להם המפתה לכנסה כונסה ופטור מן הקנס וכל שלא רצתה היא או אביה או שלא נתרצה להם המפתה משלם קנס ובאונס כל שרצו היא ואביה אם לא רצה האונס כופין אותו וכונס ומשלם קנס ומכל מקום כל שהיא אסורה לו אפילו בחייבי עשה כגון מצרית שניה או בעולה לכהן גדול אינו כונסה ואם כנס יוציא שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו:

מכיון שביארנו שאף חייבי כריתות וחייבי לאוין משלמין קנס ואין הלכה כדברי האומר אשה שיש לו בה הוייה ולא כדברי האומר אשה הראוייה לקיימה אין צריך לומר בחייבי עשה כגון שבא על מצרית שניה:

בפרש"י בד"ה אף קנס במקום כו' ומשום קנס נקט בת שלש אבל למכר מבת יום אחד כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל ומשום קנס נקט עד שתיבגר אבל למכור עד שתביא שתי שערות אלא דחדא מינייהו וקמא נקט וק"ל:

תוס' בד"ה חילולין כו' ותימה דלר"י אע"ג דאין ממזר כו' מודה דאין קדושין כו' עכ"ל ק"ק (ב) אמאי לא תקשי להו מיבמה לשוק אע"ג דאין ממזר ממנה לחכמים דפליגי אדר"ע בפרק האשה רבה ס"ל דאין קדושין תופסין בה כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

בא"ד וא"ת בקדושין כו' אמאי לא יליף מינה דכל היכא דהוי ממזר לא תפסי כו' עכ"ל ובתוספות בפרק האומר כתבו לתרץ דאליבא דר"י דאין תולה זה בזה פריך התם וק"ל:

והני בני קנסא נינהו וכו' פי' אי אמרת בשלמא דמתניתין לא איירי בקנסא דאורייתא דלא קניס רחמנא אלא מאן דפגם אשה הראויה דקנסא דאורייתא משום כבודה דידה היא והני לאו בני כבוד נינהו אבל רבנן קנסו אפילו בהני נערות דמתני' כדי שלא יהא חוטא נשכר ומתני' בדרבנן מיירי ונפקא מינה בין קנסא דרחמנא דהיינו משום לתא דידה דהויא בת קנסא ובין קנסא דרבנן כדי שלא יהא חוטא נשכר דקנסא דאורייתא אם מת משלמין היורשין וכדמוקי לה בירושלמי הדא דבא על בתו כשבא עליה עד שלא מת ומת וכו' כתבו התוספות ז"ל לעיל במתניתין וכדכתבינן לעיל וקנסא דרבנן היינו כדי שלא יהא חוטא נשכר לדידיה קנסו ולא לבריה והילכך אי מתני' מיירי בדרבנן ניחא דקתני אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת וכו' ולא קתני הממזרת וכו' אלא דהכי קאמר דוקא הבא הוא דחייב ולא היורשין וניחא נמי דלא קתני כשרות דבדרבנן איירי וכדקתני הבא וכו' וכדדייקינן ולא מיירי בדאורייתא וה"ק אלו נערות שקנסן מדרבנן לבד ודוקא הבא חייב ולא היורשין. וכי קתני מתניתין ה"ה קטנות דכיון דטעמא כדי שלא יהא חוטא נשכר אין חלוק בין נערות לקטנות ואפי' ר"מ יודה דלא פליג אלא בטעמא דקרא דכתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר כדאמרינן לקמן גבי מתני' דכל מקום שיש מכר וכו' והא דקתני נערות לא אתא למעוטי אלא בוגרת וכמו שהקשו בתוספות ז"ל וכדכתיבנא לעיל וליכא למימר דאסיפא דמתניתין סמיך דתנן כל מקום שיש מכר וכו' דמתני' דלקמן מיירי בדאורייתא ומתני' דהכא מיירי בדרבנן וכדכתיבנא ואין להקשות דכיון דטעמא כדי שלא יהא חוטא נשכר אפילו בוגרת נמי דבוגרת מעטיה קרא להדיא ולא תקון רבנן אלא כעין דאורייתא ובמאי דמעטיה קרא להדיא לא תקינו בה מידי. כך היינו יכולים לפרש מתניתין ולא תקשי ולא מידי אבל השתא דתריצנא דה"ק אלו נערות פסולות וכו' ונערה אין קטנה לא וכדרבי מאיר אלמא דמתניתין בדאורייתא מיירי משום דאינהו בני קנסא נינהו קא נגעי בהו ולא משום שלא יהא חוטא נשכר ומעתה קשיא חדא מסברא דאמאי יש להן קנס לפסולות ועוד דאקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו' כנ"ל. והיינו יכולין להקשות קושיא זו בענין אחר דר"מ קא דריש ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר ודע דמ"ה דרשינן ולו תהיה לאשה וכו' דמתלא תליא בקנסא ולאו מילתא באפי נפשה קאמר משום דכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה וע"כ תחת אשר ענה קאי אחמשים כסף דלקמן עלה דמתני' דתנן איזהו בושת קאמר אביי אמר קרא תחת אשר ענה הני תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם ופי' רש"י ז"ל תחת אשר ענה. גבי חמשים כסף כתיב. ע"כ. ומעתה קשיא דה"ל למיסמך תחת אשר ענה גבי חמשים כסף ממש ולא לאפסוקי בינייהו ולו תהיה לאשה לכך דריש ר"מ דאתא לאשמועינן דדוקא מהוה עצמה יש לה קנס ולא קטנה א"נ דרשינן לה גבי אשה ראויה דוקא אשה ראויה יש לה קנס ולא שאינה ראויה והשתא דאמרינן דתנא דידן ס"ל דסמיכותיה דולו תהיה לאשה אתא למעוטי קטנה מקנסא וכדרבי מאיר ולא למעוטי פסולות ולהכי פריך דאדרבה איפכא מסתברא דסמיכותיה דולו תהיה לאשה אתא למעוטי פסולות מקנס דכך הדין נותן דלא ניתן להו לפסולות קנס משום דלאו בני קנסא נינהו אבל לגבי קטנה אין חלוק כלל לענין קנסא ובין נערה בין קטנה יש להן קנס אלא לגבי נשואין לבד קממעט קרא לקטנה דדוקא נערה שותה בעציצ' ולא קטנה כדכתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר כך היה נראה לפרש והיינו דקאמר תלמודא והני בני קנסא נינהו ואמאי אקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו' פי' לגבי קנסא יש לך לקרות ולו תהיה לאשה כיון דלאו בני קנסא נינהו ולזה הפי' הקושיא היינו מאי דקאמר והני בני קנסא נינהו ואמאי אבל אקרי כאן אינו קושיא וקל להבין. ורש"י ז"ל לא פירש כן שכתב וז"ל ואמאי. יש להן קנס לנערות פסולות. איקרי כאן וכו'. אמתני' מקשי. ע"כ. ודע שבגמרות קלף הישנות לא גרסי אלא ואמאי אקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו' ולא גרסי והני בני קנסא נינהו וזאת היתה נוסחת רש"י ז"ל והיא המדויקת דגירסת הדפוס לא דייקא שהיא מכופלת אריכות לשון ללא צורך. ועוד אכתוב בלשון רש"י ז"ל לקמן בסמוך בס"ד: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל איקרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פי' לאו דמשמע לישנא דקרא הכי דהא לקמן בפרקין מוליתיה עשה דולו תהיה לאשה ולידחי לאו דלא יבא ממזר ואם איתא דהכי משמע לישנא דקרא היכי דחי ליה אדרבא מקיים ליה אלא משום דקי"ל לקמן דהכי דינא דכל שהיא אסורה לו אינו רשאי לכונסה מ"ה אמרינן הכי וסמכינן ליה אקרא ודכוותא בתלמודא ע"כ. ואפשר דלהכי כתב רש"י איקרי כאן וכו'. אמתניתין קשה. פי' מתני' מסתברא כן ודריש לקרא הכי כדתנן לקמן להדיא הוא דמקשה עלה. וכבר פרישנא ליה שפי' דמדסמיך האי קרא דולו תהיה לאשה אונתן האיש וגו' הוא דקא פריך וכדכתיבנא כנ"ל. ועיין לקמן בפרקין גבי הא דפריך תלמודא וניתי עשה וגו'. הרא"ה ז"ל: אמר ר"ל נער נערה הנערה זו גירסת הספרים ושל רש"י ז"ל ופי' דגבי אונס כתיב כי ימצא איש נערה בתולה וגו' וכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה ומצי למיכתב ואביה ודרשינן נערה וה' דהנערה ותימא הוא מאי נער נערה דקאמרינן הא תרווייהו נערה קרינן בהו ואי משום דכתיב נער חסר הכי נמי כתיב לאבי הנער חסר וה"ל למימר בלישנא דגמרא או נערה נערה הנערה כדקרינן או נער נער הנער כדכתיב ומצאתי נוסחא ספרדית שכתוב בה נער נער הנער ורב פפא אמר בתולה בתולות הבתולות פי' דגבי מפתה כתיב כי יפתה איש בתולה לגופיה וכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות ומצי למיכתב רחמנא כמוהר ולשתוק ודרשינן בתולות וה' דהבתולות. ויש לפרש דלאבי הנערה איצטריך לומר שאם בגרה עד שלא עמדה בדין אינו נותן לה אלא דייק נער ונערה מקרא ומסורת והנערה חד לגופיה כדאמרן וכן בתולה בתולות הבתולות מחד קרא נפקי להו חד לגופיה דכמוהר הבתולות אצטריך דכמוהר לחודיה לא כלום הוא. [הרמב"ן ז"ל:]

וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ה"ג רש"י ז"ל נער נערה הנערה וכן הוא במקצת הספרים ופי' וכו'. ואינו מחוור דמאי נער קאמר אי משום דכתיב נער חסר הנערה נמי חסר וכו' ואי מקרא קאמר כלהו קרינן נערה והגירסא הנכונה נער נער הנער ולישנא דמסורת נקט והוא במקצת נוסחאות ספרדיות ויש מי שפי' לפי הגירסא הראשונה דכולהו מונתן לאבי הנערה קא דריש ודריש מקרא ומסורת נער כמו שהוא במסורת ונערה כדקרינן וה' דהנערה חד לגופיה לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת שאם בגר' עד שלא עמדה בדין שאין נותן (אלא) לאביה ולא לעצמה ותרי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות וכן נמי בתולה בתולות הבתולות כלהו מכמוהר הבתולות דריש להו וחד לגופיה דאי כתב כמוהר לחודיה לאו כלום הוא אלא ע"כ איצטריך למיכתב באיזה מוהר והילכך חד מינייהו איצטריך לגופיה לומר כמוהר הבתולות וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. והראב"ד ז"ל גריס נערה נערה הנערה ופי' כפירושו של רש"י ז"ל וגם זה נכון ע"כ. ובפירושי רש"י ז"ל שלנו ה"נ גריס רש"י ז"ל:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל נ"ה אמר קרא נער נערה הנערה חד לאתויי חייבי לאוין וכו'. ופרש"י דתרי נערה כתיבי בפרשה כי ימצא איש נערה וכתיב ונתן לאבי הנערה ובתרא מיותר דהוה מצי למיכתב לאביה ואכתי לכתוב לאבי הנערה למה לי למיכתב הנערה אלא תרתי דרשינן מינה נערה הנערה חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות והקשו עליו דאם כן אמאי גרסינן נער נערה הנערה או נגרסינהו כולהו נערה מלא כדקרינן או נגרסינהו נער נער הנערה חסרים כדכתיב ואעפ"י שרבי' ז"ל כתב דגרסינן נערה נערה הנערה הא ליתא בנוסחי דוקני ועוד היכי מצי למכתב ונתן לאביה דהא מבעי ליה למאי דאמרינן לקמן בגרה עד שלא עמדה בדין אין לה קנס וכתיב ונתן לאבי הנערה שתהא נערה בשעת נתינה ויש לומר דמשום דר"ל דריש לקמן קמא דכתיב חסר לדרשא ובאידך לא עבדינן ביה דרשא להכי נקטינן הכא נערה נערה הנערה וההיא לקמן אי כתיב ונתן לאביה הוה משמע לאבי הנערה כיון דברישא דקרא כתיב נערה ולא דמי להא דאמר בסמוך דאיצטריך למכתב הנערה להיכא דבא עלה ומתה דפטור דהתם ודאי אי כתיב ונתן לאביה אפילו אבי המתה דמשמע דאפילו בנקברה נקרא אביה ואיצטריך יתור' דהנערה למעוטי וי"מ הסוגיא בפנים אחרים ואינם נכונים. ע"כ: וכתב עוד ז"ל וז"ל רב פפא אמר בתולה בתולות הבתולות פרש"י ז"ל דכיון דכתיב ברישא דקרא כי יפתה איש נערה בתולה מסתייה דלכתוב סיפא כסף ישקול כמוהר למה לי למכתב הבתולות אלא ודאי מיותר הוא לדרשא וקרי ביה נמי בתולות הבתולות דיתור' דה"א לדרשא אתי וש"מ תרתי אבל בתולה בתולות לא דריש דאורחא דקרא הוא דזימנין דמשתעי בלשון רבים. ע"כ: וגם הרא"ה ז"ל תפס לו עיקר כפרש"י ז"ל וז"ל ודקא קשיא להו דלא יכול למכתב ונתן לאביה דהא מבעי ליה למכתב הנערה לאפוקי בגרה עד שלא עמדה בדין ליתא דאי כתב נמי לאביה הכי מדריש דלאביה נמי הכי משמע דאנערה דלעיל קאי מדלא כתיב לאב ואידך נמי דקשיא להו מנוסחא דספרי נוסחי דוקאני דגאונים ז"ל לאו הכי אתניהו אלא בכולהו גרסינן נער נער הנערה. ודרב נמי שפיר הוא אתיא אלו כתיב כסף ישקול כמוהר ותו לא ומאי דקאמרי לאו מילתא היא והשתא אתיא לה שפיר להא פירושא כולא סוגיין והיינו דקאמרינן ורב פפא מ"ט לא אמרה כר"ל. ומפרקינן ההוא מבעי ליה לכדאביי דאמר בא עליה ומתה וכו' דהא דאביי ודאי לא הוה נפקא לן מלישנא דאביה דכל היכא דאיתא אביה הוא ואצטריך נערה לאפוקי מתה. ע"כ: והר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות אזיל כשיטת הרמב"ן ז"ל ע"ש. וז"ל שיטה ישנה גר"ח ז"ל נער נערה הנערה פי' שלשתם נדרשים מלשון הנערה שהוא מלא וה"ל למכתב הנער חסר וה"מ למכתב נמי נער בלא ה' דרישא ובלא ה' דסיפא. וליתא דהא אמרי' בסוף פירקין במוציא שם רע כאן נערה הא כל מקום שנאמר חסר אפילו קטנה במשמע וגמר מינה דבאונס נערה ואפילו קטנה אלמא דלא כתיב באונס נערה חסר אלא ה"ג נערה נערה הנערה פי' כי יהיה נערה חד ונתן לאבי הנערה דרשינן בתרי נערה הנערה חד לגופיה לנערה ולא בוגרת וחד לאתויי וכו'. ע"כ:

וז"ל תלמידי הר"י ז"ל אמר קרא נער וכו' חד לגופיה וכו' כלומר מן הדין היה שאשה שאינה ראויה לקיימה לא יהיה לה קנס אלא דמרבוי נער נערה הנערה מרבינן כלהו ואף על גב דלא אשכחן בתורה אלא תרי בלחוד חד כי ימצא איש נערה בתולה ואידך ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה אפילו הכי דיינינן להו תלתא דמדהוה מצי למכתב ונתן לאביה וכתב לאבי הנערה שמעינן דכוליה הוי מיותר ושמעינן מיניה תרי זמני דהנערה הוי רבוי אחד והה"א רבוי אחר ומתני' תלתא חד אצטריך לגופיה לאשמועינן דאפילו בכשרות בנערה חייב קנס ולא בבוגרת וחד לאתויי חייבי לאוין כגון ממזרת ונתינה דאיתנהו בלאו דלא יבא ממזר ולא תתחתן בם. ע"כ: ועוד הקשה בתוספות על פר"ח דמה צריך חד לגופיה הא איכא נערה אחרינא בפרשה. ותירצו בקונטריסין דאי הוה כתיב ונתן לאביה הרי אנו צריכין ה' בשביל אביה מעתה לא נשארו אלא שני יתורין ולכך צריך ההוא קרא אחרינא דכי ימצא איש נערה לגופיה וכן גבי בתולות צריך הה"א שהל"ל כסף ישקול כמוהר ונשארו שני יתורין ולכך צריך יתורא אחרינא לגופיה. ע"כ:

וז"ל הקונטריסין אחרים נערה פרש"י ז"ל דהוה מצי למכתב ונתן לאביה וכו' וכתב נערה ואי כתיב לאבי נערה הוי חד יתורא מדלא כתיב לאביה וכתב הנערה הוי ב' יתורא ואדרבה פי' ר"ח הוא מיושב מדחזו דהוה מצי למכתב ונתן לאביה כי מה שפי' דמחד הנערה דריש כולה מילתא פי' כל היתורין שהם ג' דהא גם ר"ח ידע שכתוב בתחלה נערה אלא אומר מהנערה לבד הוא ג' נער נערה הנערה והוה מצי למימר ונתן לאב ואתא נער לבד הקריאה של ה' אחרונה הוא יתיר חד והקריאה של ה' אחרונה הרי ב' וה' ראשונה של הנערה הרי ג' מעתה אפילו אם תחלק אותה הה"א מפני ה' של אביה הרי עדיין נשארו שני יתורין וגם רש"י ז"ל הוא מיושב דה"מ למכתב ונתן לאב ואמרו התוספות והקשה ר"י מה צריך חד לגופיה הא איכא נערה אחרים בפרשה. ויש לומר דאצטריך לגופיה דאי ליכא אלא נערה קמא הייתי אומר אפילו קטנה במשמע כדקאמרינן לקמן כל מקום שנאמר נער חסר אפילו קטנה במשמע להכי אצטריך נערה אחרינא למעוטי קטנה דהא אוקימנא מתניתין כר' מאיר דקטנה אין לה קנס. עוד כתבו בתולה הבתולות אומרים התוספות כאן נמי פר"ח בתולה קריאה הבתולה ה"ה. ואם תאמר אם כן יתיר חד דהא ברישא דקרא כתיב כי יפתה איש בתולה. ויש לומר חסי' דבתולות דאין בו ייתור דחסר ואו כתיב כי יפתה איש בתולה ואומר גם כן שמיושב חד לגופיה לפר"ח בזה. ע"כ:

וחד לאתויי חייבי לאוין הקשו בתוספות אכתי נימא חד לאתויי חייבי עשה וחד לאתויי חייבי לאוין ואכתי חייבי כריתות מנלן ואפילו לפי' ר"ח ז"ל דלא צריך חד לגופיה וכמו שהקשו התוספות ז"ל ליכא לשנויי דההיא דמיותר אתא לאתויי חייבי עשה דאכתי קשיא דלישנא דגופיה משמע דלא אתיא אלא לכשרות לגמרי ולא לחייבי עשה והילכך ה"ל למימר חד לאתויי חייבי עשה וחד לאתויי חייבי לאוין וחד וכו' אבל השתא דקאמר חד לגופיה משמע דלא צרכינן לרבויי אלא חייבי לאוין וחייבי כריתות. וקשיא דחייבי עשה נמי צרכינן לרבויינהו וכיון שכן נימא לאתויי חייבי עשה וכו' ותירצו בתוספות איברא ודאי אם הסברא מבחוץ היתה נותנת שלא יהיה להם קנס לפסולות הא ודאי הוה צרכינן רבויא לכל חד מהני פסולי לחייבי עשה לחוד ולחייבי לאוין לחוד אבל מדפריך תלמודא מדכתיב ולו תהיה לאשה אלמא אי לאו דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע אשה שיש בה הויה וראויה לקיימה לא הוה צריך קרא לרבויינהו דמסברא הוה מחייבינן כלהו אי לאו ולו תהיה לאשה וכיון דרבינן חייבי עשה מחד קרא אלמא לא בעינן ראויה לקיימה אם כן נתרבו נמי חייבי לאוין דהא אית בהו הויה ואכתי צריך חד קרא לאתויי חייבי כריתות לומר דלא בעינן אית בה הויה ולמאן דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוי חד רבויא לחייבי עשה ואידך לחייבי לאוין ולחייבי כריתות. והשתא ניחא קושיא אחריתי דתנן לקמן הבא על בתו וכו' אין להם קנס מפני שמתחייב בנפשו וכו' שנאמר ולא יהיה אסון ותיפוק ליה משום דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ולא מרבינן מנערה הנערה אלא חייבי לאוין וחייבי כריתות לא. והקשו התוספות ז"ל זאת הקושיא דעדיפא להו לאקשויי אמאי דקתני להדיא דיש להן קנס דההיא איכא לשנויי חד מתרי טעמא נקט וכדכתיבנא לעיל בדבור על ואשת אחיו וכו'. והקשו התוספות על שיטה זו דאם כן לשתוק מולו תהיה לאשה ולא יצטרך להנך רבויי. ותרצו דאצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה. והקשו בקונטריסין אם כן לקמן דקאמר בגמרא אמתניתין דומצא בה ערות דבר או שאינה ראויה לבא בישראל וניתי עשה וידחה לא תעשה אם כן למאי הוו צריכי הריבוי. ותירץ לחייבי כריתות ולמצרי ואדומי דהוי עשה ואין עשה דוחה עשה. ואם תאמר והאיך שואלים ולשתוק וכי אינו צריך לעשה. ויש לומר שפי' לשתוק פי' מן המשמעות של תהיה דממנו ממעט חייבי לאוין וחייבי כריתות ויכתוב משמעות אחר דלא יהיה משמע מיעוט כגון וישאנה ומתרצים לשון תהיה צריך למדעתם ע"כ. ורש"י ז"ל כתב אמאי יש להן קנס לנערות פסולות. איקרי כאן וכו' אמתני' מקשה ע"כ. ומשמע לי מתוך לשונו ז"ל דס"ל דהסברא מבחוץ נותנת דלא ישלם אדם שום קנס אפילו לכשרות אי לאו דקנסיה קרא וזהו שכתב רש"י ז"ל לקמיה חד לגופיה. לכשרה. דלשון קנס משמע דבר שאין הסברא נותנת. וכיון שכן השתא דקניס קרא איכא למימר דלכשרות דוקא קניס ולא לפסולות דפסולות לאו בני קנסא נינהו והסברא נותנת שלא יהיה להן קנס והיינו דפריך תלמודא ואמאי ופי' רש"י ז"ל ואמאי יש להן קנס לפסולות והא דפריך שוב איקרי כאן וכו' היינו משום דבעי לאקשויי אמתני'. ואין להקשות אמתני' מסברא דמתני' ידעה שפיר הסברא ומה שהיא סוברת היא הסברא ההגונה לכך פריך נמי מקרא וזהו שכתב רש"י ז"ל אקרי כאן וכו' אמתניתין מקשה. ומיהו מעיקרא פריך מסברא אמאי דקסבר סוגיא דתלמודא דלעיל וכדכתבינן לעיל קשה קושיא אדסמיך ליה והשתא ניחא דליכא לאקשויי ולשתוק וכו'. ומיהו קשיא מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל דדילמא חד לאתויי חייבי עשה. והריטב"א ז"ל תירץ בקוצר דכיון דלרבנן קידושין תופסין בחייבי לאוין כמו בחייבי עשה כלהו כחדא חשיבי ומחד קרא נפקי ע"כ. פי' דאפילו תימא דהסברא מבחוץ נותנת דלא יהיה להם קנס מכל מקום מאחר דרבי קרא חדא מינייהו מסתברא דהא כל מאי דדמו להו וחייבי עשה וחייבי לאוין כחדא חשיבי למ"ד קדושין תופסין בחייבי לאוין כנ"ל: וז"ל שיטה ישנה. ואם תאמר לדרוש חדא לאתויי חייבי עשה וכו'. ויש לומר מקרא דולו תהיה לאשה שמעינן תרי מילי מולו דרשינן אשה הראויה לו ותהיה דרשינן מינה אשה שיש לו בה הויה ואי מרבינן מנערה חייבי עשה וחייבי לאוין ממילא אתרבו דכיון דמרבינן חייבי לאוין ממילא שמעינן דלא דרשינן אשה הראויה לו וכי מרבינן מהנערה חייבי כריתות דלית בהו הויה אתה למד דלא דרשינן תהיה אשה שיש לו בה הויה והרי חייבי מיתות ב"ד לא מצית למעוטינהו תו מהאי קרא אי לא דאמעיט מלא יהיה אסון. ואם תאמר היכי מצית אמרת דלא דרשינן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והא תנן נמצא בה ערות דבר או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו יש לומר אנן הוה ס"ד למדרש אשה שאינה ראויה לו לגבי קנס נמי אף ע"ג דעיקר קרא למד דאונס שותה בעציצו דהוה משמע לן דכל היכא שאינו יכול לשתות בעציצו ולא מצית לקיומי לו תהיה לאשה קנס נמי לא חייבה עליו תורה ומנערה הנערה אתרבו חייבי לאוין וחייבי כריתות גבי קנס הילכך לא מצית תו למדרשיה אלא לענין שותה בעציצו בלבד דהיכא דאינה ראויה לבא בישראל אינו שותה בעציצו ואפילו הכי יש לה קנס דלאו הא בהא תליא ע"כ. ואזיל כשיטת התוספות ז"ל דוק ותשכח: ורב פפא מאי טעמא לא אמר כר"ל פי' דעיקר מעוטא דפסול באונס כתיב דהתם הוא ולו תהיה לאשה ומעתה מסתברא כר"ל דגבי אונס הוא דבעינן לרבויינהו והתם הוא דכתיב נער נערה הנערה. כנ"ל:

וכתבו הקונטריסין לעיל וז"ל אמאי איקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו' ואם תאמר ומנ"ל במפותה. ויש לומר דמפותה הוי מכ"ש דאין לה קנס דלא חטא כל כך וכשמתרץ מכח רבויי דאונס הוי כמו כן מכ"ש דיש קנס למפותה מדלא כתיב בה ולו תהיה לאשה ובזה הוא מתורץ דלא תקשי לרב פפא היכי מצי למילף אונס מבתולה בתולות הבתולות דכתיב גבי מפתה ולא נצטרך לומר דסמיך אג"ש גם מתחלה וצ"ע. ע"כ:

עוד כתוב בקונטריסין רב פפא אמר בתולה וכו' הקשה מ"ה לרב פפא מה צריך רבויי על מפתה והלא אין שם מיעוט דולו תהיה לאשה גבי אונס כתיב ואין לומר דאג"ש סמיך דאכתי לא ידעינן לג"ש עד לבסוף דקאמר חד לג"ש. ותירץ דמוקי לה באם אינו ענין למפתה דלא כתיב ביה מיעוט תנהו ענין לאונס ע"כ. ולקמן נאריך בזה בס"ד: עוד כתוב בקונטריסין רב פפא מאי טעמא לא אמר כר"ל תימא משם גדול דגבי אונס הוה רודף וניתן להצילה בנפשו וקלב"מ ותירץ ביכול להציל באחד מאבריו ע"כ. ודאי דאף על גב דרב פפא מוקי לה ההיא דכריתות במפותה כדאיתא בפרק בן סורר וכדכתיבנא לעיל מכל מקום רישא דמתני' דאיירי בחייבי לאוין שפיר מיירי באונס וכן פרש"י ז"ל במתניתין. ומכל מקום קשיא דהיכי מצינן לרבויי חייבי כריתות באונס דהא גבי אונס הוי רודף וניתן להצילו ונצטרך לתרץ ביכול להצילו באחד מאבריו וכמו שכתבו בקונטריסין. ומיהו אין תירוצם עולה כהוגן דרב פפא לא בעי לאוקמיה מתניתין דאחותו ביכול להציל באחד מאבריו ואביי הוא דמוקי לה בהכי. עיין שם בפרק בן סורר:

בגמרא והני בני קנסא נינהו איקרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. ויש לדקדק מאי פסיקא ליה לתלמודא להקשות הכי לפמ"ש התוספות דולו תהיה לאשה ע"כ לאו יתורא הוא דא"כ לא הוי משני מידי אע"כ דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה ומפשטא דקרא דמשמע אשה הראויה לו ודאי לא מצי לאקשויי דנהי דאינו רשאי לקיימה אם אינה ראויה לו אכתי מנ"ל דפטור נמי מקנס בשלמא אי מיתורא דקרא מקשה א"ש דלענין דאינו רשאי לקיימה לא איצטריך קרא יתירא כדאמרינן לקמן דלית לן למימר אתי עשה ודחי ל"ת כיון דבעינן מדעתה אבל לסברת התוספ' דליכא שום יתורא קשה. ודוחק לומר דמשמע לתלמודא בפשיטות דהיכא דלא קרינן ולו תהיה לאשה לא קרינן ונתן לאבי הנערה חמשים כסף דלאו מילתא פסיקא הוא והיכא דאיתמר איתמר וכל כה"ג לא הוי שתיק הש"ס לפרושי בהדיא. ועוד דלקמן בסמוך בפלוגתא דר"ש התימני ור"ש בן מנסיא משמע להדיא דמייתורא דקרא קא דרשי דאי מפשטא דקרא כדפרישית א"כ פשיטא דבעינן אשה הראויה לקיימה כדכתיב בהדיא לא יוכל לשלחה כל ימיו אע"כ דמלו תהיה דמיותר לדרשא פליגי במשמעות דורשין לכך נראה דודאי הנך תנאי דבסמוך מיתורא דקראי ילפי דלא איצטריכו להו למידרש ולו תהיה מדעתה דשפיר ידעינן מק"ו דמפותה כרבא לקמן דף ל"ט ע"ב או מסברא כאביי והיינו דמקשה הש"ס נמי הכי בפשיטות איקרי כאן ולו תהיה לאשה היינו מיתורא ומשני ר"ל ור"פ דשיתא קראי כתיבי וע"כ דחקינן למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא אלא דאכתי לפמ"ש התוס' לקמן דף ל"ט דולו תהיה לאשה לא מייתר כלל ודאי קשה וצ"ע:

שם ההוא מיבעי ליה לכדאביי וכו' ומסקי' נמי חד לכדאביי ואע"ג דלקמן דל"ט אמרינן דלרבא מספקא ליה אי איתא לדאביי וללישנא קמא משמע דרבא לית ליה הא דאביי וכפרש"י שם מ"מ נראה דלרבא נמי איצטריך ליה חד קרא למידרש מיניה לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת כמ"ש שם התוספות בד"ה מאי בוגרת ולאביי לא איצטריך ליה קרא להכי כמו שאפרש שם ונקט הכא לכדאביי משום דהלכתא כוותיה דלא שבקינן פשיטותא דאביי משום ספיקא דרבא וכן פסק הרמב"ם ז"ל:

קונטרס אחרון ע"ב ההיא מיבעיא ליה לכדאביי דאמר בא עליה ומתה פטור ונראה דמה"ט פסק הרמב"ם ז"ל כאביי אע"ג דמשמע לקמן דף ל"ט דללישנא קמא רבא פליג אדאביי אפ"ה מדקאמר סתמא דתלמודא ההיא מיבעיא ליה לכדאביי ומסיק נמי חד לכדאביי אלמא דהכי הלכתא:

בתוספות בד"ה וחד לאתויי חייבי לאווין הקשה ריב"ם וכו' ותירץ דלחייבי לאווין ועשה לא צריך אלא חד קרא וכו' עכ"ל. והיינו משום דלר"ל לא איצטריך לרבויי חייבי לאווין דלוקה ומשלם דהא ר"ל מוקי למתני' כר"מ דבכל דוכתי אית ליה דלוקה ומשלם ומוקי לקרא דכדי רשעתו למיתה ומלקות כדלקמן ולר"פ נמי ע"כ מוקי למתניתין כעולא דיליף מג"ש דתחת תחת דמשלם ואינו לוקה או דס"ל לרב פפא כר' יוחנן דמוקי למתני' בלא אתרו ביה דבכל דוכתא משלם וק"ל ועיין בסמוך:

גמרא ור"פ נמי מבעי ליה לג"ש ויש לדקדק מאי פשיטות דר"פ איצטריך ליה קרא לג"ש דלמא יליף ג"ש מאשר לא אורסה כר"ע דברייתא לקמן דף ל"ח ול"ל דאכתי תקשי להנך תנאי דפליגי אר"ע דברייתא ולית להו ג"ש דאשר לא אורסה ואיצטריך קרא לג"ש דבתולה א"כ מנ"ל לרבויי חייבי כריתות הא ליתא דהא לקושטא דמלתא הא דחייבי כריתות יש להן קנס פלוגתא דתנאי היא בסמוך וא"כ דלמא מאן דפליג אר"ע דברייתא כר"ש ב"מ ושמעון התימני ס"ל. ותנא דמתני' מוקי כר"ע דברייתא וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה ועל אשת אחיו דלר"פ ע"כ מוקי למתני' כר"ע דברייתא. ונלע"ד ליישב משום דלר"ע דברייתא לא איצטריך ליה לר"פ לרבויי חייבי לאווין וחייבי כריתות מקראי דבתולה הבתולה דהא לקמן דף ל"ח ע"ב מסקינן דלר"ע דברייתא ע"כ פשטא דקרא קרינן ביה אשר לא אורסה ולאשמעינן דבא על נערה המאורסה פטור מקנס דלא תימא חידוש הוא שחדשה התורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם וא"כ ממילא שמעינן מדאיצטריך קרא למעוטי נערה המאורסה אע"ג שאינה ראויה לקיימה אע"כ דלא בעינן ראויה לקיימה ולא איצטריך ליה לר"פ לרבויי מקרא דבתולה הבתולה אלא להנך תנאי דפליגי אר"ע דברייתא ולאשמעינן דמודו בעיקר דינא דמתני' דשייך קנס בחייבי לאווין וחייבי כריתות וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאכתי להנך תנאי לא שמעינן חייבי כריתות דאיצטריך חד קרא לג"ש כנ"ל נכון ודוק היטב:

בתוספות בד"ה אייתרו ליה וכו' וא"ת ומנ"ל וכו' וי"ל דלהא לא צריך דמג"ש ילפינן אונס ומפתה מהדדי עכ"ל. ואע"ג דאליבא דר"פ קיימינן ואיהו מוקי למתני' דהכא בפ' בן סורר במפותה דוקא אבל באונס פטור מתשלומין בחייבי כריתות דקלב"מ כיון דניתן להצילו בנפשו ולא ילפינן בג"ש אונס ממפתה. היינו דבכה"ג לא שייך ג"ש. דאונס נמי הא דפטור היינו דא"א משום דקלב"מ אבל היכא דשייך האי ג"ש ילפינן שפיר. אבל אכתי קשה לי על תירוץ התוס' דא"כ מנ"ל לדרוש האי ג"ש דלמא לא מופנה כלל דהני תלתא בתולה דכתיבי במפותה אימא חד לגופא וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות וחד נערה דמייתר באונס אימא דלרבויי חייבי לאוין לחוד אתא ונהי דלא קשיא לן חייבי כריתות באונס מנ"ל משום דאליבא דר"פ קיימינן ואיהו אית ליה בפ' בן סורר דאין ה"נ דאונס בחייבי כריתות פטור משום דניתן להצילו בנפשו אלא דאכתי ג"ש מנ"ל וכ"ש דקשה לאינך אמוראי בפ' בן סורר דא"כ באונס נמי חייבין מנ"ל דלמא לא ילפינן ג"ש כלל דהא לא מייתר קרא ול"ל דאכתי בתולה דכתיב באונס מיותר ומופנה לג"ש הא ליתא דהא אי לא ילפינן ג"ש איצטריך בתולה באונס לגופה וכן מוכרח מפרש"י. והנלע"ד ליישב דודאי אי לא ילפינן ג"ש אונס ממפותה א"כ לא איצטריך לן שום קרא במפותה לא לחייבי לאווין ולא לחייבי כריתות דמהיכי תיתי נפטרו מתשלומין הא ולו תהיה לאשה לא כתיב אלא באונס לחוד וא"כ במפותה לא בעינן אשה הראויה לו וכדי רשעתו נמי לא שייך להנך אמוראי כדפרישית אע"כ משום דילפינן ג"ש וא"כ ולו תהיה לאשה דכתיב באונס שייך נמי במפותה ומש"ה איצטריך קרא יתירא במפותה לרבויי חייבי כריתות והשתא א"ש נמי דלא תיקשי השתא נמי דאית לן ג"ש אכתי חייבי כריתות מנ"ל דלמא במפותה נמי איצטריך קרא יתירא לחייבי לאווין אע"ג דאתיא בג"ש מ"מ אי לאו האי קרא יתירא במפותה לא הוי דרשינן כלל ג"ש אלא הו"א דלא אתי קרא אלא לחייבי לאוין גופא ולמאי דפרישית א"ש דלא איצטריך קרא כלל במפותה אלא לבתר דקים לן הילפותא דג"ש כנ"ל ועיין מה שאכתוב לקמן גבי ג"ש דתחת תחת ודו"ק:

שם בגמרא ולאפוקי מהאי תנא דתניא ולו תהיה לאשה והא דלא קאמר לאפוקי מהני תנאי נלע"ד ליישב דלא פסיקא ליה לתלמודא דאתא מתני' לאפוקי משמעון התימני דכיון דלא ממעט מהאי קרא אלא חייבי כריתות לחוד ומצינן לאוקמי מתני' כוותיה והא דמחייב במתני' בחייבי כריתות היינו במפותה דלא כתיב בה ולו תהיה לאשה ור"ש התימני דממעט ליה היינו באנוסה ואע"ג דילפינן ג"ש אונס ומפתה מהדדי מ"מ שאני הכא דאיכא קרא באונס ולו תהיה לאשה ובמפותה מרבינן מבתולה חייבי כריתות ומפיק מג"ש והשתא שפיר סבר שמעון התימני כולהו שיתא קראי כתנא דמתני' אבל לר"ש ב"מ דממעט נמי חייבי לאווין אלמא דלא דריש ה"א דהנערה באונס וממילא דלא דריש נמי ה"א דהבתולות ואפי' אי דרשה אכתי חייבי כריתות מנ"ל דלמא לא מפקינן מג"ש אלא חייבי לאווין אבל לענין חייבי כריתות ילפינן שפיר בג"ש מפתה מאונס לענין דרשא דולו תהיה לאשה כנ"ל:

בתוספות בד"ה חילולין הוא עושה וכו' משמע דהא בהא תליא כו' עד סוף הדיבור. כבר הארכתי בזה בתכלית הביאור בקדושין סוף פ' האומר ע"ש וכאן לא באתי אלא בשביל מה שנתחדש דבהחולץ דף מ"ה ע"ב דרשינן דומיא דאשת אב דלא תפסי בה קדושין וה"מ כו' וכבר פירשתי שיחתי בפרק האומר דהיינו דוקא לרבנן ולר"ע דדרשי סמוכים לענין ממזר בפרק החולץ מקרא דלא יגלה. וא"כ סמוכין דלא יקח את אשת אביו קשיא לו ליכתבו גבי עריות כדדייקינן בריש יבמות דמה"ט הוי סמוכין דמוכח. ועוד אמאי כתבי' רחמנא בל' לא יקח אע"כ דגלי סמיכות דלא יקח דהא דמרבינן ממזרות מסמוכין דלא יגלה. היינו דוקא הנך דדמיין נמי לאשת אב לענין לא יקח דהיינו תפיסת קדושין ולאפוקי נדה למעוטי ולרבויי דעכו"ם ועבד לכל חד כדאית ליה. משא"כ לרבי יהושע דלא דריש סמוכין דלא יגלה אלא מלא יקח עד לא יגלה כדאיתא ס"פ החולץ וא"כ לא משמע ליה בשום ענין דממזרות תליא בתפיסת קדושין. אלא דבעינן דומיא דאשת אב לענין חייבי מיתות גופא. ולפ"ז ממילא נתיישבה קושיית התוס'. אלא דלכאורה אדרבא מסוגיא דהכא יש סתירה לדברי דא"כ מהיכא יליף רבי סימאי דלר"ע קדושין תופסין באלמנה לכ"ג דנהי דלענין ממזרות ממעט ליה קרא מדיוקא דלא יחלל אכתי לענין תפיסת קדושין איכא למימר דאין תופסין כמו שאר חייבי לאוין. אמנם לאחר העיון נלע"ד דבלא"ה האי דרשא דחילולין עושה ואין עושה ממזרין לאו מייתורא דקרא דריש ר' סימאי דלא מייתר דאיצטרי' ללאו ואיצטריך נמי לכתוב שני למדין לשני חלולין אחד לו וא' לה כדאיתא בתמורה וע"ש בתוס' שנדחקו. ועוד דבלא"ה לא איצטריך קרא לרבי סימאי דלא הוי ממזר מאלמנה לכה"ג דמהיכי תיתי הא לא מרבינן מריבוי' דלא יגלה אלא חייבי לאוין השווין בכל כמו עשה לרבי ישבב. ועוד דבס"פ האומר מרבינן מקרא דכי תהיין דלר"ע תפסי קדושין באלמנה לכ"ג לר"ס אע"כ דהאי דרשא דלא יחלל דמייתי רבי סימאי היינו לדחות לגמרי מילתא דר' ישבב דבשום ענין א"א לומר דהוי ממזר מאלמנה לכ"ג מפשטא דקרא דכתיב לא יחלל משמע דגלי לן קרא דהוי חלל ואי ס"ד דהוי ממזר חלל מיבעיא. וסברת ר' ישבב מבואר בסמוך וא"כ מהאי מילתא גופיה מייתי סתמא דתלמודא בשמעתין דלר' סימאי אליבא דר"ע תפסי קדושין באלמנה לכ"ג מקרא דכי תהיין או מסברא דלא דמי לשאר חייבי לאוין דממעטינן מק"ו מיבמה לשוק משא"כ באלמנה איכא למיפרך דלאו שאין שוה בכל הוא ומוכח לכולה מילתא מפשטא דקרא דלא יחלל דאי ס"ד דאין קדושין תופסין כר' ישבב א"כ הוי דומיא דאשת אב לענין לא יקח וממילא דהוי ממזר ומקרא דלא יחלל משמע דלא הוי אלא חלל אע"כ דלא הוי דומיא דאשת אב לא לענין ת"ק ולא לענין ממזרות כנ"ל נכון וברור בעזה"י דקרא דלא יחלל לאחמורי עליה אתא ולא להקל וכמ"ש נ"ל מלשון הירוש' ס"פ החולץ ודו"ק היטב ועיין בסמוך. ומורי זקיני בספר מג"ש האריך מאד ע"ש:

גמרא חד לגופי' וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות וא"ת ולשתוק מולו תהיה לאשה ולא יהי' צורך לרבות ובתוס' הקשו כן. וי"ל דנו תהיה אצטריך למעט קטנה דבמהוה עצמה מדבר, דמה"ט ס"ל למתני' שהוא ר"מ דקטנה אין לה קנס כדאיתא לקמן (דף מב ע"ב) ואף לרבנן דס"ל דקטנה יש לה קנס מ"מ צריך למעוטי שפחה, וכמש"ל על התוס' ד"ה על הנתינה:

גמרא ור"ל נמי מבעי ליה לדאביי תמוה לי דאמאי פריך ממימרא דאביי דרבא חולק לקמן בזה ויש מקום לומר דר"ל לא סבר לדאביי אמאי לא פריך יותר דהא מבעי לי' למה דאיתא במתני' לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה אף דהקנס על מעשה הביאה שהיא בנערותה והיינו משום דכתי' ונתן לאבי הנערה דבשעת נתינה צריך אבי הנערה ולא אבי בוגרת וכמ"ש רש"י לקמן (דל"ט ע"א) ובתוס' שם ד"ה מה בוגרת אלא דאביי ס"ל דלא מקרי אבי הנערה אלא כשהיא בחיים ולא לאבי מתה ורבא פליג בזה אבל לכ"ע דרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת וא"כ הו"ל למפרך דמבעי לי' להכי וצריך תלמוד:

גמרא אייתרי ליה תרי חד לאתויי ח"ל וחד לאתויי ח"כ פירשו בתוס' וחד לאונס וחד למפותה. וקשה לי הא במפותה לא כתיב ולו תהי' ולא אצטריך לריבוי אלא משום דהיינו למידים בגזירה שוה דפיתוי מאונס וא"כ בריבוי חד גבי אונס סגי דמה דמרבי' גבי אונס חייבי לאוין דלא בעי ראוין לקיימה ממילא גם במפותה כן ואין התחלה לקושייתם וצריך תלמוד: