Talmud Builders

    Ketubot 85b

    Chapter 9 - HaKotev LeIshto

    גם: כתובות דף פ״ה ע״ב, פרק ט׳ הכותב לאשתו

    English translation - Ketubot 85b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1of falsehood, as it was written prior to the second loan, we are not concerned. So too here, the fact that the judges wrote the document before the event is not a matter of concern.

    2The Gemara examines cases involving disputes concerning the property of the deceased. There was a certain man who deposited seven pearls [ marganita ] tied up in a sheet in the house of Rabbi Meyasha, son of the son of Rabbi Yehoshua ben Levi. Rabbi Meyasha passed away without instructing the members of his household on his deathbed, and without explaining to whom the gems belonged. Rabbi Meyasha’s family and the depositor came before Rabbi Ami to discuss the ownership of the gems. He said to them: They belong to the claimant, first of all, since I know about Rabbi Meyasha, son of the son of Rabbi Yehoshua ben Levi, that he is not wealthy enough to be able to afford such gems. And furthermore, the depositor has provided a distinguishing mark that proves that he is the owner.

    3The Gemara comments: And we said that a distinguishing mark is effective only if the claimant does not usually enter and exit there. But if that person usually enters and exits there, one can say that a different person might have deposited the object, and he merely saw it there and was able to provide distinguishing marks.

    4The Gemara relates a similar incident: There was a certain man who deposited a silver goblet in the house of the Sage Ḥasa. Ḥasa passed away without instructing anything about the goblet. They came before Rav Naḥman to discuss the ownership of the goblet. He said to them: I know about Ḥasa that he is not wealthy, and this goblet would not have belonged to him. And furthermore, the depositor has provided a distinguishing mark. And we said so only if the claimant does not usually enter and exit there. But if that person usually enters and exits there, one can say that a different person might have deposited the object and he merely saw it there.

    5The Gemara relates another similar story: There was a certain man who deposited silk [ metakesa ] in the house of Rav Dimi, brother of Rav Safra. Rav Dimi passed away without instructing anything about the silk. They came before Rabbi Abba to discuss the ownership of the silk. He said to them: It belongs to the claimant, first of all, since I know about Rav Dimi that he is not wealthy. And furthermore, he has provided a distinguishing mark. And we said so only if he does not usually enter and exit there. But if that person usually enters and exit there, one can say that a different person might have deposited the object, and he merely saw it there.

    6The Gemara relates the story of a certain man who said to those present at his deathbed: My property should go to Toviya. He passed away, and Toviya came to claim his possessions. Rabbi Yoḥanan said: Toviya has come, and there is no need to be concerned that he might have meant a different Toviya.

    7The Gemara adds: If the deceased had said: My property should go to Toviya, and Rav Toviya came forward, it is assumed that this is not the person the deceased had in mind, for he said: My property should go to Toviya. He did not say: My property should go to Rav Toviya. But if Rav Toviya is a person who is familiar with the deceased, then it can be assumed that the deceased called him by his personal name and not by his title because he was familiar with him. If two men named Toviya came forward, and one of them was the deceased’s neighbor and the other a Torah scholar but not his neighbor, the Torah scholar takes precedence. Similarly, if one was a relative and the other a Torah scholar, the Torah scholar takes precedence.

    8A dilemma was raised before the Sages: If two men have the same name and one was a neighbor and the other one was a relative, what is the halakha ? The Gemara answers: Come and hear the solution from the following verse: “A close neighbor is better than a distant brother” (Proverbs 27:10). If they were both relatives, or both neighbors, or both scholars, there is no systematic way of determining who is entitled to the property, and the decision is left to the discretion of the judges.

    9§ Rava said to the son of Rav Ḥiyya bar Avin: Come, and I will tell you something excellent that your father would say about that which Shmuel said: Shmuel said that in the case of one who sells a promissory note to another, and the seller went back and forgave the debtor his debt, it is forgiven, since the debtor essentially had a non-transferable obligation to the creditor alone, and even the creditor’s heir can forgive the debt. With regard to this halakha , Rav Ḥiyya bar Avin said: Shmuel concedes with regard to a woman who brings in a promissory note to the marriage for her husband, and she went back and forgave the debtor his debt, that the debt is not forgiven. Why not? Because his hand is like her hand, i.e., the husband shares equal rights to her property, and she cannot unilaterally forgive the debt.

    10The Gemara relates an incident: A relative of Rav Naḥman sold her marriage contract for financial advantage. In other words, she received a sum of money and in exchange agreed that if she were to be divorced and become entitled to her marriage contract, the money would belong to the purchaser of the rights to her marriage contract. She was subsequently divorced from her husband and died, leaving the right to her marriage contract to her daughter. The purchasers came and claimed the value of the marriage contract from her daughter. Rav Naḥman said to the people around him: Is there no one who can give the daughter advice,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כשיקרא - שלא נכתב על מלוה זו:

    לא חיישינן - אם לא שיש בדבר ביטול שטר גמור:

    שב מרגניתא דציירי בסדינא - שבע מרגליות צרורות בסדין אחד הפקיד ביד ר' מיאשא:

    ולא פקיד - לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה:

    אתו לקמיה דר' אמי - לתבוע את היורשין והיורשין אומרים שמא של אבינו היו:

    דלא אמיד - אינו עשיר:

    סימנא - דאמר בסדין הם צרורות והם שבע:

    שכיב חסא ולא פקיד - שטבע בנהר כדאמר ביבמות בפ' בתרא (ד' קכא:):

    מטכסא - לבוש משי צינד"ל בלע"ז:

    ההוא דאמר להו - בצוואת מיתה נכסי לטוביה ולא פירש לאיזה טוביה:

    דגיס ביה - רגיל אצלו ומגו דגייסי אהדדי קורא לו בשמו כאילו לא נסמך:

    ת"ח קודם - דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר (ברכות לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו:

    שודא דדייני - הטלת הדיינים לפי מה שיראו דיינים שהיה דרכו של מת לקרב את זה יותר מזה או מי שבשניהן טוב ונוהג בדרך ישרה שיש לומר בו נתכוין המת לזכות:

    שודא - כמו שדי בימא (שמות טו) דמתרגמינן ירה בים הטיל בים:

    וחזר ומחלו - המוכר שהוא מלוה מחלו ללוה:

    מחול - דאמר ליה לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את:

    ואפי' יורש - של מלוה מוחל:

    זבינתה לכתובתה - מכרה שעבוד כתובתה לאחרים בעודה תחת בעלה:

    בטובת הנאה - דבר מועט שאינו אלא כחיזוק טובה שקורין גרי"ד מפיק רצון ולפי שהלוקח מטיל מעותיו בספק שמא תמות היא בחיי בעלה מפחד ואינו לוקחה אלא בדמי' מועטי':

    ה"ג אתו תבעי לה לברתה - אתו לקוחות וקא תבעי לה לברתה הבאה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמה ואלו באין ליטול אותה הימנה לומר אמך מכרה לנו:

    כתובות 85 עמוד ב

    1כשיקרא לא חיישינן.

    2ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי רבי מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי. שכיב ר' מיאשא ולא פקיד. אתו לקמיה דר' אמי, א"ל חדא, דידענא ביה בר' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא׃

    3ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא׃

    4ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתו לקמיה דרב נחמן: אמר להו ידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימר איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא׃

    5ההוא דאפקיד מטכסא בי רב דימי אחוה דרב ספרא שכיב רב דימי ולא פקיד אתא לקמיה דרבי אבא אמר להו חדא דידענא ביה ברב דימי דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא׃

    6ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה שכיב אתא טוביה א"ר יוחנן הרי בא טוביה׃

    7אמר טוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי איניש דגיס ביה הא גיס ביה אתו שני טוביה שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם׃

    8איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת"ש (משלי כז, י) טוב שכן קרוב מאח רחוק שניהם קרובים ושניהם שכנים ושניהם חכמים שודא דדייני׃

    9א"ל רבא לבריה דרב חייא בר אבין תא אימא לך מילתא מעליותא דהוה אמר אבוך הא דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה:

    10קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבה אתו קא תבעי לה לברתה אמר להו רב נחמן ליכא דליסבא לה עצה?!

    Tosafot

    חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד - אע"ג דאילו הוה ר' מיאשא קיים והוה טעין שלי הוא היה מהימן אע"ג דלא אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ"מ לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיחא היא כי היכי דלא טענינן להו נאנסו בסוף פרק המוכר את הבית (ב"ב דף ע: ושם):

    ועוד הא קא יהיב סימנא - אין לפרש ועוד אפי' אמיד דאי אמיד מה מועיל הסימן דלמא זבנה מיניה אף על גב דהאי סימן דציירי בסדיניה אין רגילות לידע אם לא שהפקיד אצלו מ"מ בכסא דכספא ומטכסא דבסמוך ליכא סימן אלא בגופם וההוא לא הוי סימן שהפקיד דאיכא למימר דזבנה מיניה אלא יש לפרש דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד וסימן וא"ת בסוף פ"ק דלעיל (כתובות דף יג:) גבי ארוס וארוסתו דקאמר חדא דהא קא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג א"ל אביי ובהא כי לא מודה מי מכשיר ר"ג כו' ומאי קשיא ליה דלמא רב יוסף שני הטעמים מצריך כדאשכחן הכא י"ל דהתם אתי שפיר דאי טעמא דמודה לא מהני לחודיה ההוא טעמא נמי דהלכה כר' גמליאל לא מהני ליה מידי דלא מכשיר ר"ג אלא ברוב כשרים אצלה והכא רוב פסולין אצלה וליכא אלא חד טעמא דמודה בלבד וה"ק ובהא כי לא מודה פי' אי טעמא דמודה לחודיה לא מהני מי מכשיר כו' והא דאמרינן בהאשה שהלכה (יבמות דף קטו: ושם) ההוא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב לי שומשמאי א"ל שקילתינהו א"ל והא כך וכך הוו ובחביתא רמיין אמר ליה שקלתינהו והני אחריני נינהו ומשמע התם דאי הוה יהיב סימנים מובהקים הוה מהימן ולא מהימן אידך במיגו דלקוחים הם בידי וכן בפרק איזהו נשך (ב"מ דף ע.) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו חזינן איניש דאית ליה דהבא פריכא כו' אבל כלים לא דלמא פקדון נינהו ואתי איניש מעלמא ויהיב בהו סימנא ושקיל להו התם מיירי כשיש עדים שהפקיד אצלו דתו לא מהימן למימר לקוח הוא בידי כיון שבא לידו בתורת פקדון אבל דהבא פריכא אין בו סימן והא ליכא למיחש שמא יכירו בטביעת עין דהא לא שכיח ורשב"א נראה לו לפרש חדא דלא אמיד וליכא למיחש דלמא דר' מיאשא נינהו ועוד לדלמא דאיניש אחרינא הוו נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא:

    קיהיב סימנא - פי' בקונטרס דציירי בסדינא ושבעה הוו ובהאשה שהלכה (יבמות דף קטו:) לא הוי סימן כי האי גוונא:

    שודא דדייני - לא כפי' הקונט' שפי' שיאמדו הדיינים דעתו של נותן למי רצונו ליתן יותר אלא אומר ר"ת שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה מסוף פ"ק דגיטין (דף יד: ושם) גבי הולך מנה לפלוני ומת משלח מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא ועוד בפ' בתרא דקידושין (דף עד. ושם) אמרינן דנאמן דיין לומר לזה זכיתי כו' אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו אין נאמן ופריך וניהדר ונידייניה ומשני בשודא דדייני ואי כפי' הקונט' שהדיינין אומדין דעתו של נותן אכתי ניהדר ויעשה שודא וכן בירושלמי למי שירצו הדיינים להחליט מחליטין ואם תאמר אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר וי"ל דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא:

    המוכר שטר חוב לחבירו כו' - תימה לר"י היאך יכול למכור החוב דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותו שיעבוד שיש לו על הקרקעות אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו ונראה לו דלא הוי מכר מדאורייתא דאי הוי מכר אמאי מחול וכן נראה לר"ת דלא הוי מכר אלא מדרבנן ומייתי ראיה מדאמר בפ' מי שמת (ב"ב דף קמז: ושם) אמר רבא אמר ר"נ מתנת שכ"מ מדברי סופרים ופריך והאמר ר"נ אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכ"מ שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול כו' משמע דמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דלעולם אפי' הוי מכר שטר דאורייתא יכול למחול והתם ה"פ א"א בשלמא דאורייתא מש"ה אינו יכול למחול היורש לפי שהוא אינו יורש אלא המקבל מתנה הוא היורש דאם הוא מדאורייתא אם כן נפקא לן מוהיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול הלא אפי' מידי דאורייתא יכול למחול כ"ש מתנת שכ"מ דרבנן וא"ת אמאי איצטריך למעוטי שטרות מאונאה אם מכר שטר חוב לא הוי דאורייתא וי"ל דנהי דהחוב אינו מכור מ"מ שייך בו אונאה שהוא שוה הרבה לקונה שימכרנו בדמים יקרים ללוה א"נ כגון שהיה חייב לו מלוה על פה ומעלה לו דמים שיכתוב לו השטר:

    מפני שידו כידה - תימה לר"י דבסוף שנים אוחזין (ב"מ דף יט: ושם) גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן כו' ומשני שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא אכתי ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסתה לכתובתה לבעלה שאינה יכולה למחול כדאמרי' הכא וצ"ל דמיירי התם בדידעי דלית לה בעל:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא, שכיב חסא ולא פקיד, אתא לקמיה דרב נחמן אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד, ועוד דהא יהיב סימנא. ועיקר טעמא התם משום דיהיב סימנא וכשיש עדי פקדון ואפקיד בסהדי קאמר, ואף על גב דליכא ראיה כיון דיהיב סימנא ואנן חזינן ליה לההוא סימנא השתא אנן סהדי דידיה והרי אלו עדי פקדון ואנן עדי ראיה והוה ליה כעדים וראה. ומאי דקאמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד אינו עיקר טעמא דהא כתיב יש מתרושש והון רב (משלי יג, ז) אלא לסניפין בעלמא הוא דקאמר ליה וכולה טעמא בסימנא וכבר הארכתי בזה שם בכתובות במקומה בס"ד (רשב"א ב"מ ע, א ד"ה אבל).

    ואיגרשה ושכיבא ואתו יורשין וקא תבעי לברתא - איכא למידק מאי שיטייהו גבי ברתא, ליזלו בתר ובשם הרז"ה אמרו דבעל נמי שכיב ונפלו נכסי כולהו גבי ואמר רב נחמן ליכא דליסבא לה עצה דליזיל ותיחלה לכתובתה לגבי אביה, דתיחלה לנכסין שיש לה מאביה קאמר. ואיכא דלא ניחא ליה, משום דלא שייך ביה תיזיל ותחלה ואזלא אחילתא. ואם משום הא תיובתא לא חזינא עליה דלא אזלא ממש ותיזיל ממש קאמר, אלא דרכן היה להשתמש במלה זו לתפארת הלשון. וכיוצא בו הרבה, אוכל והולך עד שתחשך, וההוא גברא דהוה קאמר ואזיל טוביה דמשמע וכו', וההוא דקאמר אזיל דמן בי דינא לשקלוהי לגלימיה, וטובא התם וכאלה רבים. אבל לדידי קשה לי, דאם איתא, היה לו לפרושי בהדיא ושכיב (לוקח) [בעל] (וטפי) [ושמעת] מיניה דשכיב (לוקח) [בעל] ולא מעלה ולא מוריד ושכיבת עיקר ויש מי שלא כתב ללוקח זיל דון ואפיק לנפשך כדרך שאמרו בהרשאה, יכול בעל חוב לדחותו ואומר לאו בעל דברים דידי את, אבל כדכתב ליה כן, אתי עליה מן הדין שליחות, והכא בשלא כתבה ללוקח כן. ואינו מחוור, דאכתי למה להו גבי ברתה, והא איהי לא מחייבה למתבע לאבוה מחמת הלקוחות, וממילא מפסדי אינהו ואפילו לא אזלא לגבי אבוה. ועוד, דדינא לאו הכין, מדאמרינן בשילהי גט פשוט (ב"ב קעג, א) למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה, שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כו', [מוציאין שט"ח על אחרים וא"צ להביא ראיה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את שפלוני מוכר לך] ובפרק האשה שלום (יבמות קטז, א) נמי גבי (נצי) בר חבי וחבי בר נצי כו' [דקאמר מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה ומפקי היה זוזי בעל כרחיה דלוה, אלמא מכיון שקנה מוציא ממנוב ויש לפרש לפי ששמעו לקוחות שהבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ואביה רוצה להגבות, ולא נתברר אם פרעה אם לאו, משום כך הלכו אצל הבת אם גבתה שתחזיר להם, ואם לא גבתה שיודיעוה שמכרה אמה כתובתה להם ולא תגבה אותהיי (רשב"א בשטמ"ק).

    אמר להו רב נחמן וכו' תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמא לגבי אבוה - [ודוקא בגוזל הוא דלא מצי מחיל לנפשיה מפני שצריך לצאת ידי שמים להוציא גזילה מתחת ידו וכו'] הא בעלמא מצי מחיל לנפשיה כההוא עובדא דפרק הכותב בההוא אתתא קרובתיה דרב נחמן דזבנה כתובתה בטובת הנאה ואיגרשה ושכיבה ואתו לקוחות וקתבעי לברתה, ואמר רב נחמן ליכא דליתבה לה עצה דתיזל ותחלה לכתובתה לגביה אבוה ותהדר ותירתה מיניה, שמעה אזלה אחילתה, ואמר רב נחמן דיכולה היא למחול כתובת אמה אצל נכסי אבוה ואף על פי שהן שלה בירושתה ומחלה וכבר כתבתיה שם בפרק הכותב (רשב"א בבא קמא קט, א ד"ה רבא).

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 85b

    Ketubot 85b. The full printed text of this folio side - 10 numbered segments, about 295 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 85b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026