Talmud Builders

    Ketubot 23a

    Back to index

    English translation — Ketubot 23a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara asks: What is different in the first clause of the baraita with regard to betrothal, where, if she married another, she need not leave her husband; and what is different in the second clause with regard to divorce, where, if she remarried, she must leave her husband?

    2Abaye said: Interpret the baraita in a case in which each testimony was given by one witness. If one witness says: She was betrothed, and one witness says: She was not betrothed, they are both testifying that she was unmarried. And that witness who says that she was betrothed is one witness, and the statement of one witness has no validity in a place where there are two witnesses.

    3In the latter clause, if one witness says: She was divorced, and one witness says: She was not divorced, they are both testifying that she was a married woman. And that witness who says that she was divorced is one witness, and the statement of one witness has no validity in a place where there are two witnesses. Therefore, even if she remarried she must leave her husband.

    4Rav Ashi said: Actually it is a case where there are two witnesses testifying that she is betrothed and divorced, and two testifying that she is not betrothed and divorced. And in order to explain the difference between the first and latter clauses, reverse the two rulings. In the first clause, if two witnesses say: We saw her that she was betrothed, and two witnesses say: We did not see her that she was betrothed, this woman may not marry, and if she marries she must leave her husband.

    5The Gemara asks: In that case, it is obvious that she must leave her husband, as testimony that we did not see her is not effective proof. The Gemara answers: No, it is necessary to teach this halakha in a case where the woman and the witnesses reside in one courtyard. Lest you say: If it is so that she was betrothed, the matter generates publicity, and the fact that the neighbors did not see that she was betrothed indicates that she was not, therefore the baraita teaches us that people are prone to betroth a woman in private, with even their neighbors unaware of the betrothal.

    6In the latter clause of the baraita , if two witnesses say: We saw her that she was divorced, and two witnesses say: We did not see her that she was divorced, this woman may not remarry, and if she remarries, she need not leave her husband. The Gemara asks: What is the baraita teaching us? In this case, too, the fact that the witnesses did not see the divorce proves nothing. The Gemara answers: It teaches that although the witnesses and the woman live in one courtyard and presumably the witnesses would know if she was divorced, their testimony proves nothing. The Gemara asks: This is identical to that novel element taught in the first clause, that neighbors are not necessarily aware of what transpires elsewhere in the courtyard.

    7The Gemara explains that there is a novel element in this halakha . Lest you say that it is with regard to betrothal that people are prone to betroth a woman in private; however, with regard to divorce, if it is so that she was divorced, it would generate publicity, as divorce is typically the culmination of a period of incompatibility that is often public. Therefore, the latter clause teaches us that people are prone to both betroth and divorce in private. Consequently, the fact that the witnesses did not see that she was betrothed and divorced proves nothing.

    8§ We learned in the mishna: And if the witnesses came after she married, this woman need not leave her husband. Two cases were cited in the mishna, one with regard to a divorcée and one with regard to a woman taken captive, and to which of these cases this halakha is referring is a matter of dispute. Rabbi Oshaya taught this halakha in reference to the first clause of the mishna, where the woman claims that she was divorced. Rabba bar Avin taught this halakha in reference to the latter clause of the mishna, where the woman claims that she was taken captive and remained pure.

    9The Gemara notes: The one who taught this halakha in reference to the first clause of the mishna, all the more so would he teach it in reference to the latter clause of the mishna, as, in general, with regard to the status of a captive woman, the Sages were lenient, because the prohibition is the result of suspicion and uncertainty as far as what transpired during her period of captivity. And with regard to the one who taught this halakha in reference to the latter clause of the mishna, however, in reference to the first clause of the mishna, no, he would not necessarily teach this halakha .

    10The Gemara explains: Let us say it is with regard to the presumption of Rav Hamnuna that these amora’im disagree. The one who taught this halakha in reference to the first clause of the mishna and maintains that if the witnesses came after she married, this woman need not leave her husband, he holds in accordance with the presumption of Rav Hamnuna, who said that a woman is not insolent in the presence of her husband, and therefore her claim that she was divorced is accepted. And the one who taught this halakha in reference to the latter clause of the mishna and rules that the woman taken captive need not leave her husband the priest, while the woman who claims that she was divorced must leave her husband, he does not hold in accordance with the presumption of Rav Hamnuna.

    11The Gemara rejects that explanation: No, actually everyone holds in accordance with the presumption of Rav Hamnuna, and here it is with regard to this that they disagree, as one Sage, who holds that the woman who claims that she was divorced must leave her husband, maintains that when the presumption of Rav Hamnuna was stated, it was stated specifically in a case where she was in his presence; however, when she is not in his presence, she is insolent. And one Sage, who holds that the woman who claims that she was divorced need not leave her husband, maintains that when not in his presence she is also not insolent. Therefore, her claim that she was divorced is accepted.

    12§ We learned in the mishna: And if the witnesses came after she married, this woman need not leave her husband. The father of Shmuel said: Married does not mean actually married; rather, once the court permitted her to marry, although she has not yet married, she need not leave her husband. The Gemara asks: But doesn’t the tanna teach: She need not leave, meaning that she need not leave her husband? The Gemara explains: That phrase in this context means that even if witnesses come, she does not emerge from her initial permitted status.

    13The Sages taught that if she said: I was taken captive but I am pure, and I have witnesses who were with me throughout captivity who can testify that I am pure, the court does not say: We will wait until those witnesses come. Rather, the court permits her to marry a priest immediately. If the court permitted her to marry a priest, and witnesses came thereafter and said: We do not know whether or not she remained pure, this woman need not leave her husband, as she was already permitted to marry a priest on the basis of her original statement. And if witnesses that she was violated came and testified, even if she has several children, she must leave the priest to whom she is married.

    14The Gemara relates: There were these captive women who came to Neharde’a with their captors so that the local residents would redeem them. Shmuel’s father posted guards with them to ensure that they would not enter into seclusion with gentiles. Shmuel said to him: Until now who guarded them? If there is concern about their status, it should be with regard to the possibility that they engaged in intercourse while in captivity before they were brought to Neharde’a. He said to Shmuel: If they were your daughters, would you treat them with contempt to that extent? They are no longer captives and deserve to be treated like any Jewish woman of unflawed lineage.

    15The statement by the father of Shmuel was “Like an error that emerges from before the ruler” (Ecclesiastes 10:5), and it was realized. The daughters of Master Shmuel were taken captive, and their captors took them up to Eretz Yisrael and sought to sell them or ransom them. Shmuel’s daughters left their captors standing outside, so that they would not come before the court, and the women entered the study hall of Rabbi Ḥanina. This daughter said: I was taken captive, and I am pure, and that daughter said: I was taken captive, and I am pure, and the court permitted them to marry into the priesthood.

    16Ultimately, their captors came and entered, and it was clear that they were the captors of Shmuel’s daughters. However, since the daughters made their claim first and the court permitted them to marry into the priesthood, this remained permitted to them. This is based on the halakha that if witnesses subsequently arrive, her initial permitted status need not be revoked. Rabbi Ḥanina said: It is clear from their actions that they are the daughters of great halakhic authorities, as they knew how to conduct themselves in order to retain their presumptive status of purity. The Gemara relates: Ultimately, the matter became clear, that they were the daughters of Master Shmuel.

    17Rabbi Ḥanina said to Rav Shemen bar Abba, who was a priest: Go out and tend to your relatives, the daughters of Shmuel who were taken captive, and marry one of them. Rav Shemen said to Rabbi Ḥanina: But aren’t there witnesses in a country overseas who knew before the daughters appeared in court that they were taken captive? Rabbi Ḥanina said to him: Now, in any event, those witnesses are not before us. He then cited an adage: There are witnesses in the north [ astan ] side, i.e., in a distant place, and will the woman be forbidden? The Gemara infers from Rabbi Ḥanina’s statement: The reason that their testimony may be ignored is because the witnesses did not come to court. However, were the witnesses to come to court, Shmuel’s daughters would be forbidden to priests.

    18The Gemara asks: But didn’t Shmuel’s father say: Once the court permitted a woman to marry, even if she has not yet married, she remains permitted? Rav Ashi said: The discussion between Rabbi Ḥanina and Rav Shemen was stated with regard to witnesses who witnessed their violation. In that case, were the witnesses to come to court and testify, even if she has several children, she must leave the priest to whom she is married.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    תרוייהו בפנויה קמסהדילדברי שניהם עד עכשיו בחזקת פנויה היתה [קודם שנתקדשה]:

    איפוךברישא תני אם ניסת תצא וסיפא אם ניסת לא תצא:

    דמגרשי בצנעאואפילו הכי לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים:

    ארישאאם משניסת באו עדים שהיתה אשת איש והיא ניסת על פי עצמה שאמרה גרושה אני:

    אסיפאאנשביתי וטהורה אני והתירוה לינשא ואח"כ באו עדים שנשבית:

    בשבויה הקילודחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה לעובד כוכבים ונפסלה לכהונה:

    דרב המנונאדאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת הלכך הא דאמרה גרושה אני מהימנא:

    ויש לי עדיםשהיו עמי תמיד שלא נתייחדתי עם עובד כוכבים:

    ואח"כ באו עדיםשנשבית דהשתא לאו הפה שאסר הוא אפי' הכי לא תצא:

    אפי' יש לה כמה בניםמן הכהן הזה שנשאה:

    דאתיין לנהרדעאלהפדותן:

    אוקמינהו לשבויינהו אבראישלא יבואו לפני ב"ד ולא ידעו ב"ד שהן שבויות אלא ע"פ עצמן ויתירום:

    בנן דמוריין אינוןבנות אדם גדול ובעל הוראה הוא שידעו לעשות הן:

    לרב שמןכהן היה:

    איטפל בקרובותיךשא אחת מהן שהן קרובותיך:

    והא איכא סהדי במדינת היםשראו שנשבו ודלמא אתו לקמן למחר וליומא אוחרן לאחר שתנשא:

    השתא מיהא לא איתנהוקודם נישואין ומשום דלמא אתו לא אסרינן לה השתא:

    עדים בצד אסתןבצד צפון [מצפון זהב יאתה (איוב ל״ז:כ״ב) מתרגם מדאיסתנא]:

    ותאסרבתמיה הא אתו קודם נשואין:

    כתובות 23 עמוד א

    1מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא?

    2אמר אביי, תרגמה בעד אחד: עד אחד אומר ״נתקדשה״, ועד אחד אומר ״לא נתקדשה״ תרוייהו בפנויה קמסהדי, והאי דקאמר ״נתקדשה״ הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

    3סיפא, עד אחד אומר ״נתגרשה״, ועד אחד אומר ״לא נתגרשה״ תרוייהו באשת איש קמסהדי, והאי דקאמר ״נתגרשה״ הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

    4רב אשי אמר: לעולם תרי ותרי, ואיפוך: שנים אומרים ״ראינוה שנתקדשה״, ושנים אומרים ״לא ראינוה שנתקדשה״ הרי זו לא תנשא, ואם נשאת תצא.

    5פשיטא: ״לא ראינוה״ אינה ראיה! לא צריכא, דדיירי בחצר אחד. מהו דתימא: אם איתא דנתקדשה קלא אית לה למילתא. קא משמע לן דעבדי אינשי דמקדשי בצנעא.

    6סיפא: שנים אומרים ״ראינוה שנתגרשה״, ושנים אומרים ״לא ראינוה שנתגרשה״ הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. מאי קמ"ל אע"ג דדיירי בחצר אחד היינו הך!

    7מהו דתימא: גבי קדושין הוא דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא, אבל גבי גירושין, אם איתא דאיגרשא קלא אית לה למילתא, קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי ודמגרשי בצנעא.

    8ואם משנשאת באו עדים לא תצא כו'. רבי אושעיא מתני לה ארישא, רבה בר אבין מתני לה אסיפא.

    9מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא, דבשבויה הקילו. ומאן דמתני לה אסיפא, אבל ארישא לא.

    10לימא בדרב המנונא קמיפלגי. דמאן דמתני לה ארישא, אית ליה דרב המנונא. ומאן דמתני לה אסיפא, לית ליה דרב המנונא.

    11לא, דכולי עלמא אית להו דרב המנונא. והכא בהא קמיפלגי, דמר סבר: כי איתמר דרב המנונא בפניו, אבל שלא בפניו מעיזה. ומר סבר: שלא בפניו נמי אינה מעיזה.

    12ואם משנשאת באו עדים וכו'. אמר אבוה דשמואל: לא ״נשאת״ נשאת ממש, אלא כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת. והא ״לא תצא״ קתני! לא תצא מהתירה הראשון.

    Baraita

    13ת"ר אמרה: ״נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני״, אין אומרים: נמתין עד שיבאו עדים, אלא מתירין אותה מיד. התירוה לינשא ואחר כך באו עדים, ואמרו: לא ידענו הרי זו לא תצא. ואם באו עדי טומאה, אפי' יש לה כמה בנים תצא.

    14הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא. אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו, א"ל שמואל: ועד האידנא מאן נטרינהו? א"ל אילו בנתך הווין, מי הוית מזלזל בהו כולי האי?

    15הואי (קהלת י, ה) ״כשגגה שיוצא מלפני השליט״, ואישתביין בנתיה דמר שמואל, ואסקינהו לארעא דישראל. אוקמן לשבויינהו מאבראי, ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא. הא אמרה: ״נשביתי וטהורה אני״, והא אמרה: ״נשביתי וטהורה אני״ שרינהו.

    16סוף עול אתו שבויינהו. אמר רבי חנינא: בנן דמוריין אינון. איגלאי מילתא דבנתיה דמר שמואל הווין.

    17אמר ליה רבי חנינא לרב שמן בר אבא: פוק איטפל בקרובותיך אמר ליה לרבי חנינא: והאיכא עדים במדינת הים! השתא מיהת ליתנהו קמן. עדים בצד אסתן, ותאסר? טעמא דלא אתו עדים, הא אתו עדים, מיתסרא?

    18והאמר אבוה דשמואל: כיון שהתירוה לינשא, אף על פי שלא נשאת! אמר רב אשי: עדי טומאה איתמר.

    Tosafot

    באו עדים לא תצאIf witnesses came, she is not required to leave O VERVIEW The ברייתא teaches us that if a woman claimed נשבתי וטהורה אני and I also have עדים that טהורה אני (and בי״ד permitted her to marry), then even if the עדים subsequently came and claimed that they are unaware if she is טהורה or not, nevertheless לא תצא. Again, תוספות will explain the meaning of לא תצא. --------------– פירוש לא תצא מהיתרה הראשון – The explanation of the phrase (באו עדים) לא תצא is that she does not lose her initial permission to remarry לכתחלה. S UMMARY The woman is permitted to marry לכתחלה even if the עדים do not substantiate her claim. T HINKING IT OVER How indeed does תוספות derive this ruling that even if her claim is not completely substantiated, she may still marry לכתחלה?! Conversely if אבוה דשמואל maintains that the משנה which states ואם משנשאת באו עדים לא תצא means לא נשאת נשאת ממש אלא שהתירוה לינשא (even though it states משנשאת) and לא תצא means לא תצא מהתירה הראשון, so in our ברייתא which merely states התירוה לינשא (and it does not say נשאת), it certainly means לא תצא מהתירה הראשון. What is תוספות being מחדש?!

    תרוייהו בפנויה קמסהדיThey are both testifying concerning an unmarried woman O VERVIEW אביי interprets the ברייתא concerning contradictory עדים in cases of קדושין and גירושין, to being taking place in a situation where two individual עדים are contradicting each other. Therefore, in the case of ע״א אומר נתקדשה וע״א אומר לא נתקדשה the ruling is (לא תנשא) ואם נשאת לא תצא, since they both agree that she was a פנויה before this controversial קדושין, and only one says that it took place. It follows that one עד cannot contradict the assumption of both עדים that she was initially a פנויה; therefore אם נשאת לא תצא. This תוספות questions firstly, the need for an עד to say לא נתקדשה (to permit her to remain married) and secondly, why she cannot (re)marry לכתחלה since she is בחזקת פנויה. ----------------– תוספות comments: לא הוה צריך להא דאפילו ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא – It was not necessary to mention this fact that they were both testifying that she was unmarried (before this controversial קדושין), for even if there were not two who testified, but rather only the one who maintains that she was betrothed previously to someone else (and no one contradicted him) ; nevertheless she would not be required to leave her new husband. The reason is – דאין דבר שבערוה פחות משנים – For a matter concerning illicit relations cannot be established with less than two witnesses. There are no two witnesses here who testify that the woman was married (only the ע״א), therefore she remains בחזקת פנויה. תוספות does not resolve this difficulty. תוספות asks: אבל תימה אמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקה – However it is astonishing; why can she not initially be permitted to remarry?! For בי״ד should place her on her presumptive פנויה status, since the עד that claims נתקדשה is contradicted by the עד who claims לא נתקדשה. We should therefore fall back on her חזקת פנויה! תוספות answers: ויש לומר כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה – And one can say, that we are discussing a case where for instance we know that the ‘husband’ threw קדושין money towards her, and we are in doubt whether the קדושין money landed closer to him (and she is not מקודשת); or whether it landed closer to her (in which case she is מקודשת). This was known for a fact (without the two contradictory עדים) - והני ב׳ סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה – And these two contradictory עדים, one claimed that it landed closer to him, and one claimed it was closer to her. Therefore - דכיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה – Since it is certain that he threw קדושין money to her, we cannot rule that we should place her on her חזקה to permit her to marry לכתחלה. Her חזקת פנויה has been severely flawed by the knowledge that an act of קדושין (albeit a ספק קדושין) has been performed. Once there is no ודאי חזקת פנויה, she may not marry לכתחלה. תוספות offers another possibility: אי נמי כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות – Or you may also say, that we are discussing a case where for instance the candles were lit and the beds were spread with linens, which indicates – שהיה עומד לקדש כדאמר בסוף המגרש (גיטין פט, א) – That the husband was preparing to marry her, as the גמרא states in the end of פרק המגרש – ועד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה באותה שעה: And one עד claims she married and the other עד claimed she did not marry at this very time that the first עד claimed that she married. In this case as well, the חזקת פנויה is seriously flawed by the indications that a wedding was about to take place. Therefore the ruling is לא תנשא לכתחלה. S UMMARY If there are indications that place a serious doubt on her חזקת פנויה status (such as קרוב לו וקרוב לה, or נרות דולקות, etc.), this prevents her from marrying לכתחלה by ע״א בחכחשה (but she may remain married). T HINKING IT OVER 1. What is the דין if an ע״א claims that a woman was נתקדשה בפני שנים; is he believed against her חזקת פנויה? 2. What would be the דין: a) if there were only two עדים, one said he threw it קרוב לו and the other קרוב לה? b) If we know that he threw the קדושין to her ספק קרוב לו ספק קרוב לה; and there were no עדים at all to testify positively that it was either קרוב לו or קרוב לה? 3. In our case of נרות דולקות was there a קול (beside the ע״א) that she was נתקדשה? 4. Why did תוספות choose to give the example of קרוב לו וכו׳ before the example of נרות דולקות וכו׳? Seemingly, the case of נרות דולקות is where the גמרא (in גיטין) specifically states that she loses her חזקת פנויה! 5. Is there any value in a flawed חזקה?

    מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפאHe, who applies it to the רישא, certainly applies it to the סיפא O VERVIEW The משנה stated two cases, one by an אשת איש and one by a שבויה, that if the woman testified (and there were no עדים) that she was married and divorced, or נשביתי וטהורה she is believed [but not if there are עדים that she was married or נשבית]. The משנה concludes that if the עדים came after she remarried, the rule is לא תצא. It is not clear if this rule applies to both cases (of א״א and שבויה or not). The גמרא states that whoever maintains that this rule of לא תצא applies by א״א will certainly maintain that it applies by שבויה, for by a שבויה (where the entire prohibition of a שבויה to a כהן is מדרבנן), the חכמים were lenient. תוספות challenges this assumption that the ruling of אם משנשאת באו עדים לא תצא applies to the סיפא (of שבויה) if it applies to the רישא (of א״א). Perhaps in the case of שבויה we are even more lenient that by א״א. -------------– תוספות asks: ואם תאמר מנא ליה – And if you will ask, how does the גמרא assume that מאן דמתני ארישא כ״ש אסיפא – דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפילו באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא – Perhaps the rule of אם משנשאת באו עדים לא תצא, cannot apply in the סיפא, for in the case of נשביתי the rule may be that even if the עדים came first and then she married, nevertheless she is not required to leave her husband (the כהן), for by שבויה הקילו. תוספות answers: ולמאי דמפרש בסמוך לא ניסת ניסת ממש אתי שפיר – And according to what the גמרא will shortly explain that the term ניסת (in the ruling of אם משנשאת באו עדים וכו׳) does not actually mean ניסת (but rather (even if) בי״ד just permitted her to [re]marry), then it is properly understood. There is no difference between שבויה and גרושה; in both cases if התירוה לינשא, she may marry (even if באו עדים before she [re]marries), and if לא התירוה לינשא then the ruling is תצא in both cases. S UMMARY If we assume that in a case of א״א וגרושה אני she is not permitted to remain married if she remarried after the עדי אישות came, we can still maintain that in a case of נשביתי וטהורה אני she may remain married (to the כהן) even if she married after the עדי שבויה came. However if we maintain that by א״א וגרושה אני she may remarry even after the עדים came (as long as התירוה להנשא), then the same rule would apply to נשביתי וטהורה אני. T HINKING IT OVER 1. What did תוספות assume (in his question) would be the view of the one who is מתני לה אסיפא; what would be the דין in the רישא? 2. In his question, תוספות asserts that it is possible that the מאן דמתני ארישא is not מתני אסיפא (because in the סיפא even if באו עדים ואח״כ נשאת לא תצא). If that is so, then why did the משנה write the ruling of ואם משנשאת באו עדים לא תצא after the סיפא, if it pertains only to the רישא?! The משנה should have written it after the רישא, before the סיפא! 3. תוספות clearly states that לפי מה דמפרש בסמוך there is no question, so what is תוספות question?!

    אית ליה דרב המנונאHe agrees with רב המנונא O VERVIEW רב המנונא states that if a woman claims, in the presence of her husband, that she was divorced; she is believed, and permitted to remarry. In our גמרא there is a dispute (between ר׳ אושעיא and רבה בר אבין) whether a woman may remain (re)married if עדי אישות came after she remarried (based on the פה שאסר of her testimony that א״א הייתי וגרושה אני). Our גמרא suggested initially that this dispute hinges on whether we agree with רב המנונא (that the woman is believed [and therefore לא תצא]); or not (תצא). Our תוספות questions (and explains) the relevancy of רב המנונא to our discussion. ------------------- תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דרב המנונא איירי בפניו – Even though רב המנונא is discussing a case where the wife is in the presence of her husband; it is in this situation that רב המנונא maintains that the woman is believed to claim גרשתני since she is in the presence of her husband. Seemingly this should have no bearing on our discussion here, where the husband is not present. Why does the גמרא associate this dispute with the ruling of רב המנונא?! תוספות responds: מכל מקום לענין ניסת ואחר כך באו עדים מהני שלא בפניו: Nevertheless concerning a situation where she remarried and witnesses came afterward (and testified that she was once married) the ruling of רב המנונא would apply even not in the presence of the husband. If we maintain as רב המנונא does, that a woman is believed to tell her husband in his presence that she is divorced, and we permit her to remarry (based on her pronouncement [alone]), then we will also maintain that if she already remarried and then עדים came, her original pronouncement should suffice to permit her to remain married. S UMMARY The ruling of רב המנונא (that אשה נאמנת לומר גרשתני) can also apply in a case of שלא בפניו, to the extent that she may remain married (if נשאת ואח״כ באו עדים). T HINKING IT OVER תוספות maintains in his question, that the ruling of רב המנונא is only בפניו. However our גמרא concludes that one מ״ד maintains that רב המנונא is also discussing a case of שלא בפניו!

    לא תצא מהיתרה הראשוןShe does not leave (lose) her initial unrestricted status O VERVIEW The משנה stated that if עדים testified משנשאת that she was a שבויה (or an א״א), the ruling is לא תצא. The term משנשאת was interpreted by אבוה דשמואל to mean that permission was granted to her to (re)marry (but not necessarily that she actually married). The גמרא was then required to interpret the phrase לא תצא, to mean that לא תצא מהיתרה הראשון. The question our תוספות discusses is what does לא תצא מהיתרה הראשון mean? Does it mean that she may initially remarry (as her היתרה הראשון allowed), or does it (merely) mean that if she remarries she may remain married (as it means elsewhere). ---------------– פירוש ותנשא [לכתחלה] דלא שייך לזות שפתים כלל – The explanation of the phrase לא תצא מהיתרה הראשון is that she may [initially] (re)marry; for ‘crookedness of the lips’ is not at all applicable in this case. There is no one who contests her statement that she is a (גרושה or) טהורה. תוספות anticipates that this interpretation may be questioned: אבל אין לפרש כי ההיא דיבמות דלא תצא מהיתרה הראשון לענין דאם נשאת לא תצא – However we cannot interpret the phrase לא תצא מהיתרה הראשון to means as in the case in מסכת יבמות, namely that she does not lose her initial permission in regards that if she already remarried, she is not required to leave her new husband. It is only to that extent that her היתרה הראשון is effective – אבל לכתחלה לא תינשא – But she may not initially remarry (perhaps it means the same here as in יבמות). תוספות negates this: we cannot maintain this view – כדמשמע גבי בנתיה דמר שמואל בסמוך שהתירן לכתחילה – as is indicated shortly concerning the daughters of מר שמואל (who were שבויות [by their own admission]), that רבי חנינא permitted them initially to marry (to כהנים). He told ר׳ שמן who was a כהן to marry one of them. We must therefore conclude that here לא תצא מהיתרה הראשון means that she may marry לכתחלה. S UMMARY A woman who claims נשבתי וטהורה אני and בי״ד was מתיר her to marry a כהן; if עדים testified later that she was a שבויה, she may nevertheless marry a כהן לכתחלה. (The same would apply to a woman who claims א״א הייתי וגרושה אני, she would be able to remarry לכתחלה, according to ר׳ אושעיא). T HINKING IT OVER Why would we think that לא תצא מהיתרה הראשון, here, means ואם נשאת לא תצא as it does in יבמות; there the עד is contradicted, however here no one contradicts her?! ל חידודא – שלא להוציא הנייר חלק בתוס׳ ד״ה משום (כב, ב) מצטט רק המלים הסר ממך עקשות פה (בלא ׳וגו׳׳ אפילו), ובתוס׳ שלנו מצטט רק ׳לזות שפתיים׳. וטעמא בעי. והנה אם נניח שהפסוק הנ״ל בא בסדר של לא זו אף זו [שצריך לשלול לא רק עשקות פה אלא גם לזות שפתיים], ז. א. שעקשות פה הוא יותר גרוע וממילא יותר מושלל מלזות שפתיים (והטעם לזה הוא אולי משום שמלת ׳עקש׳ מורה על עקמומיות יתירה ממלת ׳לזות׳, ועוד (והוא העיקר) שהפה הוא מראה על דיבור יותר מהשפתיים בלבד [שהפה כולל גם השפתיים וגם שאר מוצאות הפה]), יובן. דשם כשיש ע״א בהכחשה יש (לא רק לזות שפתיים, אלא גם) עקשות הפה (שהעד האחר אומר במפורש שלא מת הבעל), משא״כ כאן כשהאשה אינה מוכחשת אין אפילו לזות שפתיים (מהעדים שמעידים שהיתה שבויה מאחר שזה לא מורה שנטמאה).

    באו עדים לא תצאIf witnesses came, she is not required to leave O VERVIEW The ברייתא teaches us that if a woman claimed נשבתי וטהורה אני and I also have עדים that טהורה אני (and בי״ד permitted her to marry), then even if the עדים subsequently came and claimed that they are unaware if she is טהורה or not, nevertheless לא תצא. Again, תוספות will explain the meaning of לא תצא. --------------– פירוש לא תצא מהיתרה הראשון – The explanation of the phrase (באו עדים) לא תצא is that she does not lose her initial permission to remarry לכתחלה. S UMMARY The woman is permitted to marry לכתחלה even if the עדים do not substantiate her claim. T HINKING IT OVER How indeed does תוספות derive this ruling that even if her claim is not completely substantiated, she may still marry לכתחלה?! Conversely if אבוה דשמואל maintains that the משנה which states ואם משנשאת באו עדים לא תצא means לא נשאת נשאת ממש אלא שהתירוה לינשא (even though it states משנשאת) and לא תצא means לא תצא מהתירה הראשון, so in our ברייתא which merely states התירוה לינשא (and it does not say נשאת), it certainly means לא תצא מהתירה הראשון. What is תוספות being מחדש?!

    עד האידנא מאן נטרינהוWho guarded them until now O VERVIEW Captive women were brought to אבוה דשמואל (for ransom), who placed them under guard (to protect them [from their captors]). שמואל asked his father; ‘Who guarded them until now’? תוספות explains the intent of sשמואל׳ question. -------------– פירוש דכבר נאסרו: The explanation is that שמואל told his father, that there is no purpose in guarding them now in order that they should be מותרות לכהונה, since they are already forbidden to marry כהנים, for we know that they were שבויות. However שמואל did not mean that they should not be protected now from their captors. S UMMARY שמואל argued that even if they are guarded now, it would not affect their איסור לכהונה, since they are already אסורות. T HINKING IT OVER 1. תוספות, by saying ׳פירוש׳, is negating a different explanation. Why would we have thought that the other explanation is preferable (that תוספות needs to negate it); and why indeed does תוספות negate the other explanation? 2. According to the interpretation of תוספות; why did אבוה דשמואל respond so harshly to his son שמואל? All that שמואל meant was that they are אסורות לכהונה!

    והא איכא עדים במדינת היםBut there are witnesses overseas O VERVIEW רב חנינא ruled that the daughters of שמואל are מותרות לכהונה (for they have a הפה שאסר). רב שמן בר אבא challenged this ruling and asked ‘but there are עדים במדה״י’ (which the גמרא initially assumed to mean that there are עדים that they were captured). תוספות will discuss the meaning of ‘that there are עדים במדה״י’; is it a known fact, or merely a concern, etc. -----------------– תוספות comments that the phrase ׳והא איכא עדים במדינת הים׳ – אין לפרש דלמא איכא עדים במדינת הים דאם כן תיקשי ליה נמי אמתניתין – Cannot be interpreted to mean that perhaps there are witnesses overseas who know that they were שבויות (even though we are not at all aware that there may be עדים במדה״י); for if that would be the interpretation and the concern of ר׳ שמן בר אבא, then he should have the same difficulty with our משנה – דקתני נשביתי וטהורה אני נאמנת ואמאי דלמא איכא עדים – For the משנה states that if she claims נשביתי וטהורה אני, she is believed; why should she be believed (and permitted to marry a כהן) perhaps there are עדים who know that she was a שבויה?! תוספות offers his interpretation of ׳והא איכא עדים במדה״י׳: אלא הכי פירושה הא יצא קול דאיכא עדים במדינת הים שיודעים שנשבית – But rather this is the explanation; ‘for a rumor has gone out that there are עדים במדה״י who know that she was captured’. תוספות asks a question: ומיהו קשה לרבי שמשון בן אברהם – The רשב״א however has a difficulty – דהיכי סלקא דעתיה השתא דעדים היינו עדי שבויה – For how did it enter the mind of the גמרא now to assume that the term עדים refers to עדי שבויה (that they are [merely] aware that they were captured, but they are not עדי טומאה) - דאם כן מה הוה צריך למימר הא איכא עדים במדינת הים – For if that is so (that the concern is that there may be עדי שבויה) then why was it necessary to say; ‘but there are עדים במדה״י’ (which is merely a maybe, based on a קול), when רב שמן בר אבא – הוה ליה למימר הא איכא עדים קמן דהא איכא שבויינהו: could have asked, there are עדים before us; for their captors are present! The captors are telling us that they were definitely שבויות. There is no need to mention a concern that perhaps there are עדים במדה״י! תוספות does not answer this question. S UMMARY If there is no reasonable basis, we are not concerned that there may be עדים (to nullify the פה שאסר). It is not clear why the potential עדים במדה״י should negate the פה שאסר any more than the שבאים that are present before us. T HINKING IT OVER 1. According to the ׳אין לפרש׳ how can we generally rule on any issue; there is always a concern perhaps there are עדים that will support the other view?! 2. Is there any reason why we would have preferred the אין לפרש over תוספות explanation? 3. Is there any connection between the קשיא of the רשב״א, and that which was discussed previously in this תוספות? 4. What does the רשב״א mean that ‘the captors are present’? Presumably no one knew that they were captives (otherwise there is no הפה שאסר). It cannot mean that the captors will testify that בנתיה דשמואל were captives, for they are עכו״ם and their testimony is worthless! 5. תוספות explains that there was a קול that there are עדים במדה״י who know that they were captured. Was this קול known before the היתר of רבי חנינא or not?

    עדי טומאה איתמרWitnesses of defilement, were mentioned O VERVIEW רב שמן בר אבא challenged the opinion of ר׳ חנינא and argued how can we permit the שבויות to marry כהנים, for there are עדים, who know what happened. The גמרא concluded that these עדים presumably could attest to the fact that the daughters of שמואל were נטמאו by their captors. ר׳ חנינא maintained his ruling that nevertheless the woman are permitted to remarry on account of their הפה שאסר regardless of the purported עדי טומאה that are overseas. ---------------– והא איכא עדים במדינת הים דפריך לעיל פירוש – The explanation of the challenge, ‘ but there are עדים overseas’, which רב שמן בר אבא previously asked of ר׳ חנינא; is – והא יצא קול דאיכא התם עדי טומאה כדפירשתי – But there is a rumor that there are עדי טומאה there in מדה״י, as תוספות explained previously; that the concern of רב שמן בר אבא was based on the קול that there are עדים who know what happened. תוספות asks: הקשה רבינו תם בפרק קמא דקידושין (דף יב, א) גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא – The ר״ת asked; the גמרא related in the first פרק of מסכת קדושין, concerning a particular person who was מקדש a woman with a dark marble stone ויתיב רב חסדא וקא משער אי אית בה שוה פרוטה אי לא – And רב חסדא was sitting and evaluating this stone whether it was worth a פרוטה (whereby the woman would be מקודשת) or not (and the woman would not be מקודשת). The גמרא there continues that it was mentioned to רב חסדא that there are witnesses (who are now elsewhere) who know that on that particular day when he gave the קדושין, it was worth a פרוטה. ומסיק לאו היינו דרבי חנינא דאמר עדים בצד אסתן ותאסר – And the גמרא there concludes; is this not the same as the case of רבי חנינא (of our גמרא) who said, ‘ just because there may be witnesses in the north, therefore the שבויות should be prohibited (from marrying כהנים)?! Therefore רב חסדא ruled that she is not considered to be ודאי מקודשת. וקאמר אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא אם הקילו בשבויה נקל באשת איש – And the גמרא there states that אביי ורבא did not agree with רב חסדא (who compared the case of קדושין to the case of שבויה [and therefore רב חסדא is not concerned about the possibility that there may be witnesses who will testify that it was a שוה פרוטה and she is an אשת איש]); but rather אביי ורבא maintain that we cannot compare the two cases; for if the חכמים were lenient concerning a שבויה (and permit her to marry a כהן [who is only אסור לשבויה מדרבנן]), should we also be lenient concerning an אשת איש (where there is a ספק מדאורייתא)! If indeed the אבנא דכוחלא was a שוה פרוטה, then this woman is an א״א דאורייתא and is forbidden to marry anyone, under the threat of a חיוב מיתה! This concludes the citation from the גמרא in קדושין. תוספות concludes his question: והשתא למאי דמסיק דעדי טומאה איתמר מה לי עדי שבויה מה לי עדי אשת איש – But now according to the conclusion of our גמרא that we are discussing עדי טומאה (which makes the woman אסורה לכהן מדאורייתא), what difference is there whether it is עדים regarding a שבויה (that she was נטמאת) or עדי אשת איש; in both cases it is an איסור דאורייתא. Why therefore did אביי ורבא argue and maintain that an א״א should be different from a שבויה?! תוספות cites sרש״י׳ explanation (and rejects it). ורש״י פירש שם אם הקילו בשבויה דאיסור לאו – And רש״י explained there that אביי ורבא maintain, if they were lenient by a שבויה where it is merely an איסור לאו (but there is no חיוב מיתה) if a כהן marries a שבויה [זונה], should we be lenient by the איסור א״א where there is a חיוב מיתה if she marries someone else while she is still an א״א. The distinction between שבויה and קדושין (according to רש״י), is that שבויה is merely an איסור לאו and קדושין is a חיוב מיתה. תוספות rejects this explanation: וקשה לרבינו תם דבשבויה נמי איכא איסור סקילה – And the ר״ת has a difficulty with this explanation; for by the case of a שבויה there can also be an איסור סקילה – אם נשאת לכהן שישמש בנה על גבי מזבח בשבת – If she marries a כהן and her son from this כהן (who may be a חלל) served on the מזבח on שבת. If the son is a חלל he cannot do the עבודה. If he does a מלאכה דאורייתא on שבת in the בית המקדש (such as שחיטה, הקטרה, etc,) he is חייב סקילה. Therefore both by שבויה and קידושין there is a חיוב מיתה. תוספות suggests an alternate solution: ומיהו אית ספרים דגרסי התם אם הקילו בשבויה דמנוולה נפשה באפי שבויה כולי – However there are texts there in קדושין that read, ‘if they were lenient by a שבויה who makes herself revolting in the presence of her captors (to discourage them from having relationships with her), etc. – פירוש ולא שכיח כולי האי שנטמאה – Meaning, that it is not that probable that she was profaned – נקל באשת איש דשכיח דידעי אם אית בה שוה פרוטה – should we be lenient by an א״א, where it is common that people can know if it is worth a שוה פרוטה. תוספות concludes: ובלאו הך גירסא איכא למימר דלא שכיח שיהו עדי טומאה – And even without this reading of the text (that a שבויה is מנוולה נפשה), we can still maintain that it is not common that there should be עדי טומאה (for טומאה is done in privacy) - אבל עדים שידעו ששוה פרוטה שכיח: However it is common that there are עדים who know that it is worth a פרוטה. Therefore there is no need to be concerned by שבויה (for either it is unlikely that she was נבעלה, or it is unlikely that there are עדים שנבעלה), however there is a need to be concerned by קדושין (for there is a sufficient likelihood that there are עדים who will testify that it was worth a פרוטה). S UMMARY The concern that there may be עדי טומאה was based on a קול. There is a difference between a ספק שבויה and ספק קידושין; a) by שבויה, there is no חיוב מיתה, as opposed to קדושין, where there is a חיוב מיתה, b) by שבויה it is unlikely that she was נטמאה, or c) that by שבויה it is unlikely that there are עדי טומאה. T HINKING IT OVER 1. What is the connection between the קשיא of the ר״ת, and the preceding statement concerning a קול? 2. The אית דגרסי distinguish between שבויה where it is מנוולא נפשה (and therefore not שכיח שנבעלה) and א״א (where שכיח דידעי). Seemingly the contrast is not appropriate; by שבויה there is little chance of טומאה and by א״א there is a greater chance of ידיעה but not a greater chance of שוה פרוטה. In addition why is not one difference (either מנוולא נפשא or שכיח דידעי) sufficient to distinguish between the two; why mention both differences?! 3. Why does the תו״י distinguish between a ספק ספיקא and a ספק,instead of distinguishing between a ספיקא דרבנן (שבויה) and a ספיקא דאורייתא (קדושין)? 4. Previously תוספות distinguished between a ספק of two contradictory עדים whether she was מקודשת [where we say אוקמה אחזקת פנויה], and a ספק of קרוב לו קרוב לה when the חזקת פנויה was איתרע. Why do we not make the same distinction between a קול of עדי טומאה [where אוקמה אחזקת היתר] and ספק שוה פרוטה [where since he was ודאי מקדש her] her חזקת פנויה was איתרע?

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מאי שנא רישא ומאי שנא סיפאאם תאמר, מאי קושיא לימא ליה הכא והכא אוקי אתתא אחזקתה, רישא אוקמא בחזקת פנויה, סיפא אוקי בחזקת אשת איש. הא לא קשיא, דלמאן דאית ליה תרי ותרי סיפקא לא מוקמינן להו אחזקתייהו, ואפילו קיימא לן כמאן דאית ליה ספיקא דרבנן איכא למימר דלתרוצי אף למאן דאמר ספיקא דאורייתא קא אתי וכן שיטת התלמוד בכל מקום לארווחי ולתרוצי מתניתין, ומתניתא אליבא דכולהו תנאי ואמוראי כל היכא דאיכא לשנויי ולאוקמי. ועוד יש לי לתרוצי בענין אחר וכבר הארכתי בו בקידושין פרק האומר (סו, א) בסיעתא דשמיא, ושם פירשתי מפני מה לא העמידה רב אשי גם לזאת דאמרינן עכשיו קדשה ועכשיו גרשה, כמו שתירץ בההיא דרבי יוחנן, כגון דאמרי עכשיו מת ועכשיו גרשה.

    הא דאמר רב פפא עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי, והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד. קשיא לן למה לו למימר תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד, דמשמע דאי לאו האי דקאמר לא נתקדשה אסרינן לה אפומא דהאי דקאמר נתקדשה, ואמאי והא עד אחד בקידושין לא כלום הוא כדאיתא בקידושין פרק האומר (סה, ב) ולא שנא נתקדשה בפני אחד ולא שנא אמר אחד נתקדשה בפני שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים. ותירץ הרמב"ן נ"ר, דרב פפא דאמרה הכא סבר לה התם שהמקדש בעד אחד חוששין לקידושין ולית להו בקידושין אין דבר שבערוה פחות משנים, לפיכך צריך להכחשתו של שני, (ומכל מקום) [והני מילי], באשה שותקת או שאמרה איני יודעת אם קרוב לי או קרוב לה, אבל במכחישתו דכולי עלמא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא כדאיתא התם גבי חבלה. ולפי תירוץ זה גרסינן התם בקידושין רב פפא, ולא גרסינן רב פפי כמו שכתוב בספרים. וזו שעמדה ונשאת אינה מכחישה, דאם כן אפילו לכתחלה נמי תנשא, אלא באומרת איני יודעת ומתוך כך עמדה ונשאת, ועם כל זה לא נתיישב לשון תרווייהו בפנויה קא מסהדי דלמה אנו צריכין לעדותן בפנויה דמסתמא בחזקת פנויה קיימא, ולא הויא ליה למימר אלא עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה האי דקאמר נתקדשה הוה ליה עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. ושמא נאמר דלאו דווקא הכא אלא דבסיפא אצטריך ליה נמי נקט ליה נמי ברישא, וקשיא לן לרב פפא, כיון דבהכחשה הוא ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אמאי לא תנשא. ויש לומר, דהכא נמי כשזרק לה נמי קדושיה, זה אומר קרוב ליה וזה אומר קרוב לה, אי נמי יש לומר, דרב פפא הבעל חושש לעצמו קאמר, דתנן (כריתות יא, ב): עד אומר אכל חלב, ועד אומר לא אכל מביא אשם תלוי. והראשון נראה עיקר, דלפי תירוץ זה האחרון אם כן אף אם נשאת הוה לן למימר תצא. ואי נמי יש לומר, דמשום לזות שפתים הרחק ממך קאמר לא תנשא, אבל אם נשאת לא תצא משום לזות שפתים.

    אבל גירושין אם איתא דאיגרשא קלא אית לה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא. וקשיא לן, דמשמע דאי לאו טעמא דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא אפילו נשאת תצא. וליתא, דהא אפילו אמרו שנים לא נתגרשה אם נשאת לא תצא דהא קיימא לן כרבנן ודרבי יוסי בר מנחם ליתא. ואיכא למימר, דהכא בשלא נשאת לאחד מעדיה, ואפילו הכי כיון דעבידי אינשי דמגרשה בצנעא לא תצא, ולא קאי עלה באשם תלוי.

    לימא בדרב המנונא קא מיפלגי, דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא. ולאו למימר דרב המנונא אפילו שלא בפניו קאמר דשלא בפניו מעיזה היא, ומתניתין היא דקתני אם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת דאלמא לא סמכינן עלה לינשא לכתחילה, ורב המנונא אפילו לינשא לכתחילה לא שרי לה. מכל מקום קשיא מתניתין, דהא קתני באו עדים ואחר כך נשאת תצא ולרב המנונא לא תצא, אלא הכי פירושא: מאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא דלרב המנונא דאמר דבפניו אינה מעיזה. וסמכינן אהאי חזקה אפילו לינשא לכתחילה, בדין הוא דאפילו שלא בפניו נמי היכא דנשאת לא תצא דכיון דאינה מעיזה בפני בעלה ודאי מיחש חיישא שמא יבא ולא תוכל להכחישו. ומיהו, באו עדים ואחר כך נשאת דאמרינן תצא היינו טעמא משום דעברה ארצון חכמים.

    ופרקינןדכולי עלמא אית להו דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא סבר דכי איתמר דרב המנונא דאמר דאינה מעיזה בפניו. כלומר, אין סומכין אחזקה זו אלא בפניו, אבל שלא בפניו כלל לא, דמעיזה היא עכשיו שלא בפניו, ואם יבא הבעל לאחר זמן כיון שהעיזה פניה תעיז ותעיז להעמיד דבריה, ומאן דמתני לה ארישא סבר אפילו שלא בפניו נמי אינה מעיזה לגמרי, דחוששת היא שמא יבא הבעל ואינה יכולה להכחישו ואם נשאת מיהא לא תצא, ולישנא דקאמר שלא בפניו נמי אינה מעיזה ולא קאמר ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו מוכח נמי הכי דלכולי עלמא עיקר מימריה דלרב המנונא בפניו איתמר אבל שלא בפניו לא. ולעיקר פסקא, קיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא דבשבויה הקילו, אבל ארישא אפילו נשאת תצא וכן פסק ר"ח ז"ל, וכי אתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו לא. ומכל מקום מיחש חיישינן להא דרב אושעיא באשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר שלא בפני בעלה וצריכא גט משניהם, ורב הונא נמי הכי אמר בגיטין בשילהי המגרש (גיטין פט, ב) דסבר לה כרבי אושעיא דהכא שלא בפניו נמי אינה מעיזה כדאיתא התם. אבל רש"י ז"ל כתב שם דליתא דלרב הונא, וקיימא לן כרב המנונא ואפילו לכתחילה נמי תנשא, ולענין עיקר כתובה נמי מגבינן לה ממדרדש כתובה שכך כתב לה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל תוספות לא. ויש מי שאומר, דהא דרב המנונא לחומרא אתמר אבל להשיאה לא, וכבר הארכתי בזה בפרק התקבל בגיטין (סד, ב, ד"ה ולהוי) וביבמות בפרק האשה שלום (יבמות קטז, ב, ד"ה אלא) גמרא קטטה בינו לבינה בסייעתא דשמיא.

    האי אמרה נשביתי וטהורה אני והאי אמרה נשביתי וטהורה אניוזה שהוצרכו להעמיד שבאי בחוץ ולא העידה כל אחת על חברתה כמתניתין (בע"ב) דקתני בזמן שהיו מעידות זו לזו הרי אלו נאמנות, שמא לא היתה דעתן זו על זו ואינן רוצות להעיד שקר.

    אמרו לו לרבי חנינא והא איכא עדים במדינת היםכלומר, שיצא קול בעיר שיש עדים בכך במדינת הים, אבל מיחש בלא קול לומר שנחוש מעצמינו שמא יש עדים במדינת הים בכי האי גוונא לעולם לא חיישינן, דאם כן בטלית כולה מתניתין דקתני אשת איש הייתי וגרושה אני ונשביתי וטהורה אני, אלא על כרחין שיצא להן קול בעיר בכך ולפיכך הקשו לו מפני מה לא חש לקול, ואהדר להו, השתא מיהא לא איתניהו, עדים בצד אסתן ותאסר. ודוקא בשבויה משום דבשבויה הקילו משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי, אבל בעלמא חיישינן לקול הזה שאומר שיש עדים במדינת הים שיודעין באיסורו של דבר וכדאמרינן בפרק קמא דקידושין (יב, א) גבי ההוא דקידש באבנא דכוחלא, ובפרק נוחלין (ב"ב קלה, א) גבי ההוא דמוחזק לן דלית ליה אחי כו'.

    טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדים מיתסרא והאמר שמואל כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת. ואסקה רב אשי

    עדי טומאה אתמרואם תאמר, היכי הוה סלקא דעתן דעדי שביה איתמר, דאם כן, היכי שרי להו רבי חנינא, והא לבסוף עלו שבויינהו קמיה ומאי קאמר השתא מיהא ליתנהו. ויש לומר, משום שבאין דאיתנהו קמאין לא הוה אסרי להו דגויים נינהו ואין עדות לגוי. ואם תאמר, מאי טעמא אוקימנהי אבראי, וכי תימא דטען וסברן דאפילו שבאי גופיה מהימן למשרינהו והא אמרינן דבנן מוריין נינהו למימרא דשפיר עבידי. ויש לומר, דבנן מוריין ולא כצורבא מרבנן נינהו דבהא טעו, ודקארו להו בנן מוריין דאפילו מאי דסברן דגוי מהימן שפיר עבדו דאוקימנהו אבראי, כי היכי דליהמנינהו משום הפה שאסר הפה שהתיר. ואם תאמר ומה לנו ולעדותו של גוי שעדיין ברשותו הן אנן סהדי שנשבו שהרי עדיין שבויות ועומדות הן, מסתברא דמשום שהן שבויות עכשיו בפנינו אין אוסרין אותן דמשעה שנתברר לנו שהם שבויות משם ואילך לא נטמאו, ואנן סהדי בכך, דאי אמרת כיון דשבויות ועומדות בפנינו נאמין את הגוי שנשבו בידו מכבר זה משום עדותו של גוי אתה נוגע בו ואין עדות לגוי ונאמנות הן לומר עכשיו נשבינו וטהורות אנו, ואסיקנא דלאו משום עידי שביה קאמרי אלא עידי טומאה איתמר.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 23a

    Ketubot 23a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 439 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    תרוייהו בפנויה קמסהדי לדברי שניהם עד עכשיו בחזקת פנויה היתה [קודם שנתקדשה]:

    איפוך ברישא תני אם ניסת תצא וסיפא אם ניסת לא תצא:

    דמגרשי בצנעא ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים:

    ארישא אם משניסת באו עדים שהיתה אשת איש והיא ניסת על פי עצמה שאמרה גרושה אני:

    אסיפא אנשביתי וטהורה אני והתירוה לינשא ואח"כ באו עדים שנשבית:

    בשבויה הקילו דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה לעובד כוכבים ונפסלה לכהונה:

    דרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת הלכך הא דאמרה גרושה אני מהימנא:

    ויש לי עדים שהיו עמי תמיד שלא נתייחדתי עם עובד כוכבים:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 23a · Sefaria

    Tosafot

    באו עדים לא תצא If witnesses came, she is not required to leave O VERVIEW The ברייתא teaches us that if a woman claimed נשבתי וטהורה אני and I also have עדים that טהורה אני (and בי״ד permitted her to marry), then even if the עדים subsequently came and claimed that they are unaware if she is טהורה or not, nevertheless לא תצא. Again, תוספות will explain the meaning of לא תצא. --------------– פירוש לא תצא מהיתרה הראשון – The explanation of the phrase (באו עדים) לא תצא is that she does not lose her initial permission to remarry לכתחלה. S UMMARY The woman is permitted to marry לכתחלה even if the עדים do not substantiate her claim. T HINKING IT OVER How indeed does תוספות derive this ruling that even if her claim is not completely substantiated, she may still marry לכתחלה?! Conversely if אבוה דשמואל maintains that the משנה which states ואם משנשאת באו עדים לא תצא means לא נשאת נשאת ממש אלא שהתירוה לינשא (even though it states משנשאת) and לא תצא means לא תצא מהתירה הראשון, so in our ברייתא which merely states התירוה לינשא (and it does not say נשאת), it certainly means לא תצא מהתירה הראשון. What is תוספות being מחדש?!

    תרוייהו בפנויה קמסהדי They are both testifying concerning an unmarried woman O VERVIEW אביי interprets the ברייתא concerning contradictory עדים in cases of קדושין and גירושין, to being taking place in a situation where two individual עדים are contradicting each other. Therefore, in the case of ע״א אומר נתקדשה וע״א אומר לא נתקדשה the ruling is (לא תנשא) ואם נשאת לא תצא, since they both agree that she was a פנויה before this controversial קדושין, and only one says that it took place. It follows that one עד cannot contradict the assumption of both עדים that she was initially a פנויה; therefore אם נשאת לא תצא. This תוספות questions firstly, the need for an עד to say לא נתקדשה (to permit her to remain married) and secondly, why she cannot (re)marry לכתחלה since she is בחזקת פנויה. ----------------– תוספות comments: לא הוה צריך להא דאפילו ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא – It was not necessary to mention this fact that they were both testifying that she was unmarried (before this controversial קדושין), for even if there were not two who testified, but rather only the one who maintains that she was betrothed previously to someone else (and no one contradicted him) ; nevertheless she would not be required to leave her new husband. The reason is – דאין דבר שבערוה פחות משנים – For a matter concerning illicit relations cannot be established with less than two witnesses. There are no two witnesses here who testify that the woman was married (only the ע״א), therefore she remains בחזקת פנויה. תוספות does not resolve this difficulty. תוספות asks: אבל תימה אמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקה – However it is astonishing; why can she not initially be permitted to remarry?! For בי״ד should place her on her presumptive פנויה status, since the עד that claims נתקדשה is contradicted by the עד who claims לא נתקדשה. We should therefore fall back on her חזקת פנויה! תוספות answers: ויש לומר כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה – And one can say, that we are discussing a case where for instance we know that the ‘husband’ threw קדושין money towards her, and we are in doubt whether the קדושין money landed closer to him (and she is not מקודשת); or whether it landed closer to her (in which case she is מקודשת). This was known for a fact (without the two contradictory עדים) - והני ב׳ סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה – And these two contradictory עדים, one claimed that it landed closer to him, and one claimed it was closer to her. Therefore - דכיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה – Since it is certain that he threw קדושין money to her, we cannot rule that we should place her on her חזקה to permit her to marry לכתחלה. Her חזקת פנויה has been severely flawed by the knowledge that an act of קדושין (albeit a ספק קדושין) has been performed. Once there is no ודאי חזקת פנויה, she may not marry לכתחלה. תוספות offers another possibility: אי נמי כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות – Or you may also say, that we are discussing a case where for instance the candles were lit and the beds were spread with linens, which indicates – שהיה עומד לקדש כדאמר בסוף המגרש (גיטין פט, א) – That the husband was preparing to marry her, as the גמרא states in the end of פרק המגרש – ועד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה באותה שעה: And one עד claims she married and the other עד claimed she did not marry at this very time that the first עד claimed that she married. In this case as well, the חזקת פנויה is seriously flawed by the indications that a wedding was about to take place. Therefore the ruling is לא תנשא לכתחלה. S UMMARY If there are indications that place a serious doubt on her חזקת פנויה status (such as קרוב לו וקרוב לה, or נרות דולקות, etc.), this prevents her from marrying לכתחלה by ע״א בחכחשה (but she may remain married). T HINKING IT OVER 1. What is the דין if an ע״א claims that a woman was נתקדשה בפני שנים; is he believed against her חזקת פנויה? 2. What would be the דין: a) if there were only two עדים, one said he threw it קרוב לו and the other קרוב לה? b) If we know that he threw the קדושין to her ספק קרוב לו ספק קרוב לה; and there were no עדים at all to testify positively that it was either קרוב לו or קרוב לה? 3. In our case of נרות דולקות was there a קול (beside the ע״א) that she was נתקדשה? 4. Why did תוספות choose to give the example of קרוב לו וכו׳ before the example of נרות דולקות וכו׳? Seemingly, the case of נרות דולקות is where the גמרא (in גיטין) specifically states that she loses her חזקת פנויה! 5. Is there any value in a flawed חזקה?

    מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא He, who applies it to the רישא, certainly applies it to the סיפא O VERVIEW The משנה stated two cases, one by an אשת איש and one by a שבויה, that if the woman testified (and there were no עדים) that she was married and divorced, or נשביתי וטהורה she is believed [but not if there are עדים that she was married or נשבית]. The משנה concludes that if the עדים came after she remarried, the rule is לא תצא. It is not clear if this rule applies to both cases (of א״א and שבויה or not). The גמרא states that whoever maintains that this rule of לא תצא applies by א״א will certainly maintain that it applies by שבויה, for by a שבויה (where the entire prohibition of a שבויה to a כהן is מדרבנן), the חכמים were lenient. תוספות challenges this assumption that the ruling of אם משנשאת באו עדים לא תצא applies to the סיפא (of שבויה) if it applies to the רישא (of א״א). Perhaps in the case of שבויה we are even more lenient that by א״א. -------------– תוספות asks: ואם תאמר מנא ליה – And if you will ask, how does the גמרא assume that מאן דמתני ארישא כ״ש אסיפא – דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפילו באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא – Perhaps the rule of אם משנשאת באו עדים לא תצא, cannot apply in the סיפא, for in the case of נשביתי the rule may be that even if the עדים came first and then she married, nevertheless she is not required to leave her husband (the כהן), for by שבויה הקילו. תוספות answers: ולמאי דמפרש בסמוך לא ניסת ניסת ממש אתי שפיר – And according to what the גמרא will shortly explain that the term ניסת (in the ruling of אם משנשאת באו עדים וכו׳) does not actually mean ניסת (but rather (even if) בי״ד just permitted her to [re]marry), then it is properly understood. There is no difference between שבויה and גרושה; in both cases if התירוה לינשא, she may marry (even if באו עדים before she [re]marries), and if לא התירוה לינשא then the ruling is תצא in both cases. S UMMARY If we assume that in a case of א״א וגרושה אני she is not permitted to remain married if she remarried after the עדי אישות came, we can still maintain that in a case of נשביתי וטהורה אני she may remain married (to the כהן) even if she married after the עדי שבויה came. However if we maintain that by א״א וגרושה אני she may remarry even after the עדים came (as long as התירוה להנשא), then the same rule would apply to נשביתי וטהורה אני. T HINKING IT OVER 1. What did תוספות assume (in his question) would be the view of the one who is מתני לה אסיפא; what would be the דין in the רישא? 2. In his question, תוספות asserts that it is possible that the מאן דמתני ארישא is not מתני אסיפא (because in the סיפא even if באו עדים ואח״כ נשאת לא תצא). If that is so, then why did the משנה write the ruling of ואם משנשאת באו עדים לא תצא after the סיפא, if it pertains only to the רישא?! The משנה should have written it after the רישא, before the סיפא! 3. תוספות clearly states that לפי מה דמפרש בסמוך there is no question, so what is תוספות question?!

    אית ליה דרב המנונא He agrees with רב המנונא O VERVIEW רב המנונא states that if a woman claims, in the presence of her husband, that she was divorced; she is believed, and permitted to remarry. In our גמרא there is a dispute (between ר׳ אושעיא and רבה בר אבין) whether a woman may remain (re)married if עדי אישות came after she remarried (based on the פה שאסר of her testimony that א״א הייתי וגרושה אני). Our גמרא suggested initially that this dispute hinges on whether we agree with רב המנונא (that the woman is believed [and therefore לא תצא]); or not (תצא). Our תוספות questions (and explains) the relevancy of רב המנונא to our discussion. ------------------- תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דרב המנונא איירי בפניו – Even though רב המנונא is discussing a case where the wife is in the presence of her husband; it is in this situation that רב המנונא maintains that the woman is believed to claim גרשתני since she is in the presence of her husband. Seemingly this should have no bearing on our discussion here, where the husband is not present. Why does the גמרא associate this dispute with the ruling of רב המנונא?! תוספות responds: מכל מקום לענין ניסת ואחר כך באו עדים מהני שלא בפניו: Nevertheless concerning a situation where she remarried and witnesses came afterward (and testified that she was once married) the ruling of רב המנונא would apply even not in the presence of the husband. If we maintain as רב המנונא does, that a woman is believed to tell her husband in his presence that she is divorced, and we permit her to remarry (based on her pronouncement [alone]), then we will also maintain that if she already remarried and then עדים came, her original pronouncement should suffice to permit her to remain married. S UMMARY The ruling of רב המנונא (that אשה נאמנת לומר גרשתני) can also apply in a case of שלא בפניו, to the extent that she may remain married (if נשאת ואח״כ באו עדים). T HINKING IT OVER תוספות maintains in his question, that the ruling of רב המנונא is only בפניו. However our גמרא concludes that one מ״ד maintains that רב המנונא is also discussing a case of שלא בפניו!

    לא תצא מהיתרה הראשון She does not leave (lose) her initial unrestricted status O VERVIEW The משנה stated that if עדים testified משנשאת that she was a שבויה (or an א״א), the ruling is לא תצא. The term משנשאת was interpreted by אבוה דשמואל to mean that permission was granted to her to (re)marry (but not necessarily that she actually married). The גמרא was then required to interpret the phrase לא תצא, to mean that לא תצא מהיתרה הראשון. The question our תוספות discusses is what does לא תצא מהיתרה הראשון mean? Does it mean that she may initially remarry (as her היתרה הראשון allowed), or does it (merely) mean that if she remarries she may remain married (as it means elsewhere). ---------------– פירוש ותנשא [לכתחלה] דלא שייך לזות שפתים כלל – The explanation of the phrase לא תצא מהיתרה הראשון is that she may [initially] (re)marry; for ‘crookedness of the lips’ is not at all applicable in this case. There is no one who contests her statement that she is a (גרושה or) טהורה. תוספות anticipates that this interpretation may be questioned: אבל אין לפרש כי ההיא דיבמות דלא תצא מהיתרה הראשון לענין דאם נשאת לא תצא – However we cannot interpret the phrase לא תצא מהיתרה הראשון to means as in the case in מסכת יבמות, namely that she does not lose her initial permission in regards that if she already remarried, she is not required to leave her new husband. It is only to that extent that her היתרה הראשון is effective – אבל לכתחלה לא תינשא – But she may not initially remarry (perhaps it means the same here as in יבמות). תוספות negates this: we cannot maintain this view – כדמשמע גבי בנתיה דמר שמואל בסמוך שהתירן לכתחילה – as is indicated shortly concerning the daughters of מר שמואל (who were שבויות [by their own admission]), that רבי חנינא permitted them initially to marry (to כהנים). He told ר׳ שמן who was a כהן to marry one of them. We must therefore conclude that here לא תצא מהיתרה הראשון means that she may marry לכתחלה. S UMMARY A woman who claims נשבתי וטהורה אני and בי״ד was מתיר her to marry a כהן; if עדים testified later that she was a שבויה, she may nevertheless marry a כהן לכתחלה. (The same would apply to a woman who claims א״א הייתי וגרושה אני, she would be able to remarry לכתחלה, according to ר׳ אושעיא). T HINKING IT OVER Why would we think that לא תצא מהיתרה הראשון, here, means ואם נשאת לא תצא as it does in יבמות; there the עד is contradicted, however here no one contradicts her?! ל חידודא – שלא להוציא הנייר חלק בתוס׳ ד״ה משום (כב, ב) מצטט רק המלים הסר ממך עקשות פה (בלא ׳וגו׳׳ אפילו), ובתוס׳ שלנו מצטט רק ׳לזות שפתיים׳. וטעמא בעי. והנה אם נניח שהפסוק הנ״ל בא בסדר של לא זו אף זו [שצריך לשלול לא רק עשקות פה אלא גם לזות שפתיים], ז. א. שעקשות פה הוא יותר גרוע וממילא יותר מושלל מלזות שפתיים (והטעם לזה הוא אולי משום שמלת ׳עקש׳ מורה על עקמומיות יתירה ממלת ׳לזות׳, ועוד (והוא העיקר) שהפה הוא מראה על דיבור יותר מהשפתיים בלבד [שהפה כולל גם השפתיים וגם שאר מוצאות הפה]), יובן. דשם כשיש ע״א בהכחשה יש (לא רק לזות שפתיים, אלא גם) עקשות הפה (שהעד האחר אומר במפורש שלא מת הבעל), משא״כ כאן כשהאשה אינה מוכחשת אין אפילו לזות שפתיים (מהעדים שמעידים שהיתה שבויה מאחר שזה לא מורה שנטמאה).

    באו עדים לא תצא If witnesses came, she is not required to leave O VERVIEW The ברייתא teaches us that if a woman claimed נשבתי וטהורה אני and I also have עדים that טהורה אני (and בי״ד permitted her to marry), then even if the עדים subsequently came and claimed that they are unaware if she is טהורה or not, nevertheless לא תצא. Again, תוספות will explain the meaning of לא תצא. --------------– פירוש לא תצא מהיתרה הראשון – The explanation of the phrase (באו עדים) לא תצא is that she does not lose her initial permission to remarry לכתחלה. S UMMARY The woman is permitted to marry לכתחלה even if the עדים do not substantiate her claim. T HINKING IT OVER How indeed does תוספות derive this ruling that even if her claim is not completely substantiated, she may still marry לכתחלה?! Conversely if אבוה דשמואל maintains that the משנה which states ואם משנשאת באו עדים לא תצא means לא נשאת נשאת ממש אלא שהתירוה לינשא (even though it states משנשאת) and לא תצא means לא תצא מהתירה הראשון, so in our ברייתא which merely states התירוה לינשא (and it does not say נשאת), it certainly means לא תצא מהתירה הראשון. What is תוספות being מחדש?!

    עד האידנא מאן נטרינהו Who guarded them until now O VERVIEW Captive women were brought to אבוה דשמואל (for ransom), who placed them under guard (to protect them [from their captors]). שמואל asked his father; ‘Who guarded them until now’? תוספות explains the intent of sשמואל׳ question. -------------– פירוש דכבר נאסרו: The explanation is that שמואל told his father, that there is no purpose in guarding them now in order that they should be מותרות לכהונה, since they are already forbidden to marry כהנים, for we know that they were שבויות. However שמואל did not mean that they should not be protected now from their captors. S UMMARY שמואל argued that even if they are guarded now, it would not affect their איסור לכהונה, since they are already אסורות. T HINKING IT OVER 1. תוספות, by saying ׳פירוש׳, is negating a different explanation. Why would we have thought that the other explanation is preferable (that תוספות needs to negate it); and why indeed does תוספות negate the other explanation? 2. According to the interpretation of תוספות; why did אבוה דשמואל respond so harshly to his son שמואל? All that שמואל meant was that they are אסורות לכהונה!

    והא איכא עדים במדינת הים But there are witnesses overseas O VERVIEW רב חנינא ruled that the daughters of שמואל are מותרות לכהונה (for they have a הפה שאסר). רב שמן בר אבא challenged this ruling and asked ‘but there are עדים במדה״י’ (which the גמרא initially assumed to mean that there are עדים that they were captured). תוספות will discuss the meaning of ‘that there are עדים במדה״י’; is it a known fact, or merely a concern, etc. -----------------– תוספות comments that the phrase ׳והא איכא עדים במדינת הים׳ – אין לפרש דלמא איכא עדים במדינת הים דאם כן תיקשי ליה נמי אמתניתין – Cannot be interpreted to mean that perhaps there are witnesses overseas who know that they were שבויות (even though we are not at all aware that there may be עדים במדה״י); for if that would be the interpretation and the concern of ר׳ שמן בר אבא, then he should have the same difficulty with our משנה – דקתני נשביתי וטהורה אני נאמנת ואמאי דלמא איכא עדים – For the משנה states that if she claims נשביתי וטהורה אני, she is believed; why should she be believed (and permitted to marry a כהן) perhaps there are עדים who know that she was a שבויה?! תוספות offers his interpretation of ׳והא איכא עדים במדה״י׳: אלא הכי פירושה הא יצא קול דאיכא עדים במדינת הים שיודעים שנשבית – But rather this is the explanation; ‘for a rumor has gone out that there are עדים במדה״י who know that she was captured’. תוספות asks a question: ומיהו קשה לרבי שמשון בן אברהם – The רשב״א however has a difficulty – דהיכי סלקא דעתיה השתא דעדים היינו עדי שבויה – For how did it enter the mind of the גמרא now to assume that the term עדים refers to עדי שבויה (that they are [merely] aware that they were captured, but they are not עדי טומאה) - דאם כן מה הוה צריך למימר הא איכא עדים במדינת הים – For if that is so (that the concern is that there may be עדי שבויה) then why was it necessary to say; ‘but there are עדים במדה״י’ (which is merely a maybe, based on a קול), when רב שמן בר אבא – הוה ליה למימר הא איכא עדים קמן דהא איכא שבויינהו: could have asked, there are עדים before us; for their captors are present! The captors are telling us that they were definitely שבויות. There is no need to mention a concern that perhaps there are עדים במדה״י! תוספות does not answer this question. S UMMARY If there is no reasonable basis, we are not concerned that there may be עדים (to nullify the פה שאסר). It is not clear why the potential עדים במדה״י should negate the פה שאסר any more than the שבאים that are present before us. T HINKING IT OVER 1. According to the ׳אין לפרש׳ how can we generally rule on any issue; there is always a concern perhaps there are עדים that will support the other view?! 2. Is there any reason why we would have preferred the אין לפרש over תוספות explanation? 3. Is there any connection between the קשיא of the רשב״א, and that which was discussed previously in this תוספות? 4. What does the רשב״א mean that ‘the captors are present’? Presumably no one knew that they were captives (otherwise there is no הפה שאסר). It cannot mean that the captors will testify that בנתיה דשמואל were captives, for they are עכו״ם and their testimony is worthless! 5. תוספות explains that there was a קול that there are עדים במדה״י who know that they were captured. Was this קול known before the היתר of רבי חנינא or not?

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Ketubot 23a · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אם תאמר, מאי קושיא לימא ליה הכא והכא אוקי אתתא אחזקתה, רישא אוקמא בחזקת פנויה, סיפא אוקי בחזקת אשת איש. הא לא קשיא, דלמאן דאית ליה תרי ותרי סיפקא לא מוקמינן להו אחזקתייהו, ואפילו קיימא לן כמאן דאית ליה ספיקא דרבנן איכא למימר דלתרוצי אף למאן דאמר ספיקא דאורייתא קא אתי וכן שיטת התלמוד בכל מקום לארווחי ולתרוצי מתניתין, ומתניתא אליבא דכולהו תנאי ואמוראי כל היכא דאיכא לשנויי ולאוקמי. ועוד יש לי לתרוצי בענין אחר וכבר הארכתי בו בקידושין פרק האומר (סו, א) בסיעתא דשמיא, ושם פירשתי מפני מה לא העמידה רב אשי גם לזאת דאמרינן עכשיו קדשה ועכשיו גרשה, כמו שתירץ בההיא דרבי יוחנן, כגון דאמרי עכשיו מת ועכשיו גרשה.

    הא דאמר רב פפא עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי, והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד. קשיא לן למה לו למימר תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד, דמשמע דאי לאו האי דקאמר לא נתקדשה אסרינן לה אפומא דהאי דקאמר נתקדשה, ואמאי והא עד אחד בקידושין לא כלום הוא כדאיתא בקידושין פרק האומר (סה, ב) ולא שנא נתקדשה בפני אחד ולא שנא אמר אחד נתקדשה בפני שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים. ותירץ הרמב"ן נ"ר, דרב פפא דאמרה הכא סבר לה התם שהמקדש בעד אחד חוששין לקידושין ולית להו בקידושין אין דבר שבערוה פחות משנים, לפיכך צריך להכחשתו של שני, (ומכל מקום) [והני מילי], באשה שותקת או שאמרה איני יודעת אם קרוב לי או קרוב לה, אבל במכחישתו דכולי עלמא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא כדאיתא התם גבי חבלה. ולפי תירוץ זה גרסינן התם בקידושין רב פפא, ולא גרסינן רב פפי כמו שכתוב בספרים. וזו שעמדה ונשאת אינה מכחישה, דאם כן אפילו לכתחלה נמי תנשא, אלא באומרת איני יודעת ומתוך כך עמדה ונשאת, ועם כל זה לא נתיישב לשון תרווייהו בפנויה קא מסהדי דלמה אנו צריכין לעדותן בפנויה דמסתמא בחזקת פנויה קיימא, ולא הויא ליה למימר אלא עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה האי דקאמר נתקדשה הוה ליה עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. ושמא נאמר דלאו דווקא הכא אלא דבסיפא אצטריך ליה נמי נקט ליה נמי ברישא, וקשיא לן לרב פפא, כיון דבהכחשה הוא ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אמאי לא תנשא. ויש לומר, דהכא נמי כשזרק לה נמי קדושיה, זה אומר קרוב ליה וזה אומר קרוב לה, אי נמי יש לומר, דרב פפא הבעל חושש לעצמו קאמר, דתנן (כריתות יא, ב): עד אומר אכל חלב, ועד אומר לא אכל מביא אשם תלוי. והראשון נראה עיקר, דלפי תירוץ זה האחרון אם כן אף אם נשאת הוה לן למימר תצא. ואי נמי יש לומר, דמשום לזות שפתים הרחק ממך קאמר לא תנשא, אבל אם נשאת לא תצא משום לזות שפתים.

    אבל גירושין אם איתא דאיגרשא קלא אית לה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא. וקשיא לן, דמשמע דאי לאו טעמא דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא אפילו נשאת תצא. וליתא, דהא אפילו אמרו שנים לא נתגרשה אם נשאת לא תצא דהא קיימא לן כרבנן ודרבי יוסי בר מנחם ליתא. ואיכא למימר, דהכא בשלא נשאת לאחד מעדיה, ואפילו הכי כיון דעבידי אינשי דמגרשה בצנעא לא תצא, ולא קאי עלה באשם תלוי.

    לימא בדרב המנונא קא מיפלגי, דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא. ולאו למימר דרב המנונא אפילו שלא בפניו קאמר דשלא בפניו מעיזה היא, ומתניתין היא דקתני אם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת דאלמא לא סמכינן עלה לינשא לכתחילה, ורב המנונא אפילו לינשא לכתחילה לא שרי לה. מכל מקום קשיא מתניתין, דהא קתני באו עדים ואחר כך נשאת תצא ולרב המנונא לא תצא, אלא הכי פירושא: מאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא דלרב המנונא דאמר דבפניו אינה מעיזה. וסמכינן אהאי חזקה אפילו לינשא לכתחילה, בדין הוא דאפילו שלא בפניו נמי היכא דנשאת לא תצא דכיון דאינה מעיזה בפני בעלה ודאי מיחש חיישא שמא יבא ולא תוכל להכחישו. ומיהו, באו עדים ואחר כך נשאת דאמרינן תצא היינו טעמא משום דעברה ארצון חכמים.

    ופרקינן דכולי עלמא אית להו דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא סבר דכי איתמר דרב המנונא דאמר דאינה מעיזה בפניו. כלומר, אין סומכין אחזקה זו אלא בפניו, אבל שלא בפניו כלל לא, דמעיזה היא עכשיו שלא בפניו, ואם יבא הבעל לאחר זמן כיון שהעיזה פניה תעיז ותעיז להעמיד דבריה, ומאן דמתני לה ארישא סבר אפילו שלא בפניו נמי אינה מעיזה לגמרי, דחוששת היא שמא יבא הבעל ואינה יכולה להכחישו ואם נשאת מיהא לא תצא, ולישנא דקאמר שלא בפניו נמי אינה מעיזה ולא קאמר ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו מוכח נמי הכי דלכולי עלמא עיקר מימריה דלרב המנונא בפניו איתמר אבל שלא בפניו לא. ולעיקר פסקא, קיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא דבשבויה הקילו, אבל ארישא אפילו נשאת תצא וכן פסק ר"ח ז"ל, וכי אתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו לא. ומכל מקום מיחש חיישינן להא דרב אושעיא באשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר שלא בפני בעלה וצריכא גט משניהם, ורב הונא נמי הכי אמר בגיטין בשילהי המגרש (גיטין פט, ב) דסבר לה כרבי אושעיא דהכא שלא בפניו נמי אינה מעיזה כדאיתא התם. אבל רש"י ז"ל כתב שם דליתא דלרב הונא, וקיימא לן כרב המנונא ואפילו לכתחילה נמי תנשא, ולענין עיקר כתובה נמי מגבינן לה ממדרדש כתובה שכך כתב לה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל תוספות לא. ויש מי שאומר, דהא דרב המנונא לחומרא אתמר אבל להשיאה לא, וכבר הארכתי בזה בפרק התקבל בגיטין (סד, ב, ד"ה ולהוי) וביבמות בפרק האשה שלום (יבמות קטז, ב, ד"ה אלא) גמרא קטטה בינו לבינה בסייעתא דשמיא.

    האי אמרה נשביתי וטהורה אני והאי אמרה נשביתי וטהורה אני וזה שהוצרכו להעמיד שבאי בחוץ ולא העידה כל אחת על חברתה כמתניתין (בע"ב) דקתני בזמן שהיו מעידות זו לזו הרי אלו נאמנות, שמא לא היתה דעתן זו על זו ואינן רוצות להעיד שקר.

    אמרו לו לרבי חנינא והא איכא עדים במדינת הים כלומר, שיצא קול בעיר שיש עדים בכך במדינת הים, אבל מיחש בלא קול לומר שנחוש מעצמינו שמא יש עדים במדינת הים בכי האי גוונא לעולם לא חיישינן, דאם כן בטלית כולה מתניתין דקתני אשת איש הייתי וגרושה אני ונשביתי וטהורה אני, אלא על כרחין שיצא להן קול בעיר בכך ולפיכך הקשו לו מפני מה לא חש לקול, ואהדר להו, השתא מיהא לא איתניהו, עדים בצד אסתן ותאסר. ודוקא בשבויה משום דבשבויה הקילו משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי, אבל בעלמא חיישינן לקול הזה שאומר שיש עדים במדינת הים שיודעין באיסורו של דבר וכדאמרינן בפרק קמא דקידושין (יב, א) גבי ההוא דקידש באבנא דכוחלא, ובפרק נוחלין (ב"ב קלה, א) גבי ההוא דמוחזק לן דלית ליה אחי כו'.

    טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדים מיתסרא והאמר שמואל כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת. ואסקה רב אשי

    1 more comments on this page.

    Rashba on Ketubot 23a · Sefaria

    Ritva

    אמר רב פפא תרגמא בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי והא דאמר נתקדשה ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. הקשו בתוספות למה לי האי טעמא תיפוק ליה עד א' בגרושין אינו כלום אע"פ שאומר נתקדשה בפני שנים וכדאיתא במסכת קדושין במתני' דחבילה וכיון דכך אע"ג דליכא מאן דמכחיש ליה אינו כלום. ויש מתרצין דהכא רב פפא לטעמיה דאמר במסכת קדושין המקדש בעד אחד חוששין לקדושיו וכ"ש שחוששין לעד אחד שאומר נתקדשה בפני שנים הלכך אי לאו דאיכא עד אחד דמכחיש ליה היינו חוששין ליה דהוה ליה אחד במקום שנים ואם תאמר אכתי למה לי האי טעמא תיפוק ליה דעד אחד בהכחשה אינו כלום אפילו לרב פפא מודה שאין חוששין לו וי"ל דהא לא חשיב הכחשה גמורה דמיירי שזרק לה קדושי' זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה דהא טעות היא ולא הכחשה גמורה אדרבה הוי ס"ד דכיון דתרווייהו מודו שזרק לה קדושין תהא צריכה גט קמ"ל דאדרבה תרווייהו בפנויה קא מסהדי ואין דבריו של א' במקום שנים ודוחק הוא לאוקמי מתניתן דלא כהלכתא והוה לן למימר דרב פפא לטעמיה וכל שכן דברובה דנסחאות גרסינן התם רב פפי והכא רב פפא ובתוס' פירשו עוד דאפילו למ"ד דאין חוששין לעד אחד בקדושין אתיא מתניתין להכי אוקימתא דהכא כשזרק לה קדושין בפני עדים ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואלו מדינא כל היכא דלא אתו אידך סהדי היתה ספק מקודשת מדרבנן חיישינן שמא קרוב לו היתה וכדאיתא ביבמות בפרק ד' אחין אבל השתא דאתו סהדי שאומרין שדקדקו בדבריו זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה אמרינן דהני תרווייהו בפנויה קמסהדי לאפוקי מספיקא דרבנן דמעיקרא וכיון דכן הוא דקאמר נתקדשה חשוב כאחד במקום שנים וסיפא מתפרשא כדמפרש לעיל באוקימתא דאביי. ויש שפירש דהכא מוקי לה רב פפא ארישא אפילו אדקיימא בחזקת א"א ובאו שנים ואומרים בפנינו נתגרשה וחזר וזרק לה קדושין זה אומר קרוב לו וזה קרוב אומר לה ומ"ה אמרינן דתרווייהו מודו בפנויה היא שנתגרשה בפניה' והא דאמרינן דחזרה ונתקדשה הו"ל עד אחד במקו' שנים ומשום דלא תימא דאדרבה כיון דמכחשי אהדדי בגרושין חד מינייהו סהדי שיקרא ואין כאן אלא עד אחד בגרושין קמ"ל דהיא לאו הכחשה גמורה אלא טעותא ואדרבא תרווייהו בפנויה מסהדי שפיר ודכוותא מתפרשא אידך בבא דסיפא דאע"ג דקיימא בחזקת פנויה ובאו שנים ואמרו נתקדשה בפנינו ואח"כ זרק לה גיטה א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה להכי אמרי' תרווייהו בא"א קמסהדי ולא אמרינן דחד מינייהו משקר דמתכחשו בגרושין ובדין הוא דהוי ליה לרב פפא למימר כשאמר נתגרשה וחזרה וקדשה וסיפא באומרה נתקדשה ואחר כך נתגרשה אלא דנקט לישנא קלילא משום דפשיטא ליה דלא אפשר אוקימתא אלא בהכי והשתא אוקי' רב פפא למתני' באוקימתא דעלמא משכחת לה ארישא אע"ג דקיימא מעיקרא בחזקת א"א לא תצא וסיפא אף ע"ג דק"ל בחזקת פנויה מעיקרא תצא והא דרב פפא אע"ג דדרך אוקימתא אתמר ודוחקא הוא דלישנא דברייתא דקתני שנים אומרים ושנים אומרים מ"מ הלכתא היא לפום הני תרי בתראי:

    רב אשי אמר לעולם תרי ותרי ואיפוך שנים אומרים וכו' עד קמ"ל דעביד אינש דמגרש בצנעא פירוש וה"ה אע"ג דתני רישא אצטריך למתני סיפא ואם לא ה"א גרושין דעביד אינש דמגרש בצנעא כדי שלא תתבזה בב"ד אבל קדושין לא מקדשי לעולם אלא בפרהסיא דשבח הוא קמ"ל:

    דזמנין דעביד דמקדשה בצנעא כדי שלא יקדמו אחר או שמקדש אשה שאינה הוגנת לו. והקשו בתוס' הר"ר מנוח ז"ל דמ"מ אכתי תקשי לן מדיוקא דרישא ולדיוקא דסיפא דרישא משמע דוקא משום דכת אומרת לא ראינוהו שנתקדשה הא אלו אמרה בודאי לא נתקדשה תצא אלמא שתי כיתי עדים המכחישים זו את זו בקדושין אם נשאת לאחר לא תצא והדר קתני סיפא שנים אומרים טעמא דאמרו לא ראינוהו שנתגרשה הא אלו אמרו ראינוהו ודאי שלא נתגרשה תצא אלמא עדות המשכחת בגרושין תצא ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה כמעיקרא דמ"ש רישא ומאי שנא סיפא. ותירץ ז"ל הא ל"ק דמוקי דיוקא דרישא בשנשאת לאחד מעידיה וסיפא בשנשאת לאחד מעלמא והא דלא משנינן הכי פשטא דברייתא משום דלא ניחא לאוקמי בתרי גווני אבל השתא דגבי דיוקא דאמרינן הכי ל"ק ולא מידי דהא לפום פשטא פשיטא דרישא אשמעינן דתצא דאע"ג דנשאת לאחד מעידיה שאמרו לא ראינוהו שנתקדשה ופשיטא שנתקדשה דסיפא אשמעינן דלא תצא אף על גב דנשאת לעלמא כ"ש בסיפא בשבוי' הקילו משום דמטולא נפשה לגבי שבאי אבל ליכא למימר שהקילו בה משום שאין בה אלא איסור לאו דהא אסיקנא ביבמות דכל אורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת:

    דמאן דמתני לה ארישא אית ליה להא דרב הממונא שבא למידק לדברי האומר דחזקה דרב הממונא מהני ליה להתירה להנשא וכדברי כל הפוסקים א"כ היאך אתיא מתניתן כרב המנונא דהא קתני רישא שאם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת וי"ל דאפי' רב המנונא לא קאמר שתהא נאמנת לגמרי אלא באומרת לבעלה בפניו גרשתני וכדאמר חזקה אין אשה מעתה פניה בפני בעלה אבל שלא בפניו לא עבד לה מגורשת ודאי ואהני לה שאם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא דאמר גרושין אינה יכולה מכחשתו כשבא עליה ויערער והכא הכי קאמר לימא כדרב המנונא שאם אמרה לפניו נאמנת להנשא וה"ה דכל שאר אמרה בפניו שלא תצא:

    ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה לדרב המנונא דאלו מודה בדרב המנונא לא סגי דלא מודה שלא תצא שלא בפניו ומהדרינן דכ"ע אית להו לדרב המנונא כשאמרה בפניו דבהא הוא דאמר רב המנונא וכדיוקא דדייקינן מינה שאומר' שלא בפניו פליגי ומדדייק מינה מדקאמר דאהני לה שלא בפניו תצא ומ"ס דכל שלא בפניו מעיזה ומעיזה והיינו דלא אמרינן בהאי שינוי' ומ"ס כי אתמר דרב המנונא בין בפנין בין שלא בפניו דהא ודאי ליכא למימר למ"ד הכי וכדדייקינן נמי לישנא דרב המנונא להכי אמרינן ומ"ס שלא בפניו נמי אינה מעיזה פניה כלומר אינה מעיזה לגמרי ואהני' שלא תצא בשנשאת בסתר וסוגיא בכולא דתלמודא הלכת אכרב המנונא הלכך כל שבפניו נאמנת לגמרי ותנשא לכתחילה ונוטלת עיקר כתובה דהא קרי בה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל תוספ' לית לה וכן פסק הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל וא"ת היאך תהא נאמנת א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה וי"ל דהיינו רבותא דאשמעינן רב הונא ורב המנונא בגדולה חקה זו אפילו באיסור א"א שאין לך אחת מישראל ואפילו פרוצות שבהן שתעיד ותאמר כן בשקר ומיהו אינה נאמנת בטענה אחרת בשום האי מגו דכיון דחזקה דאין אשה מעיזה פניה ומעיזה בזו בטענה אחרת אין כאן מגו ומורי הרב היא אומר בשם אחיו ז"ל שלא האמינה רב המנונא להנשא שלא להוציאה מרשות הבעל ושלא לדונה כמורדת ולההיא דג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה בשלהי נדרים דהתם מדמי להו לרב המנונא והתם צריכין דין גט ע"כ וכדקתני בההיא והשתא אתי שפיר למאן דמוקי כרב המנונ' והא דאמר בגיטין שלש מדות בגרושין וכו' ולהמני מדרב המנונא בשאומרת נתן לי ואבד התם משום דבעל ושליש מודים והא דאמרינן ביבמות אשה שהלך בעלה למדינת הים היה קטטה בינו לבינה ואמרינן מת בעלה אינה נאמנת ופריך ה"ד קטטה שאמרה גרשתני ופרכינן ולהמני כרב המנונא דאלמא כרב המנונא נאמנ' להנשא. י"ל משום דקתני מתני' אינה נאמנת דמשמע אינה נאמנת כלל ואם נשאת תצא מן השני בלא גט להכי פרכינן ולהמני ואם נשאת תהא צריכה גט א"נ דהתם ע"כ לא אתיא השתא למימר דלהמני מדרב המנונא להנשא דהא כיון שהיא באה לפנינו להתיר עצמה בטענת מיתה הרי אינה סומכת על הגירושין כאלו מודה שלא אמרה אמת אלא הפי' האיך אפשר דלתנהו תנא האי דאשתקד טעונה לבעלה גרשתני ולא המנוה והשתא טענה ואמרה שמת בעלה דהא פשיטא שאינה נאמנת כאלו המנוה אשתקד דהוה לן להימנה לענין לא תהא תחתיו ולא לענין שתטול ממנו מזונות ואלו אנן אמרינן שהיתה יושבת תחת בעלה כשהלך למדינת הים אלא ודאי דליכא לאוקמא מתניתן בהכי ובודאי שדין זה נכון וראוי הוא לדון בו בדין א"א החמור אלא שאני רואה הסכמות כל הפוסקים ז"ל להקל ויש למידן עוד מכאן שאין טענה על בעל שכופה ומשמשתו שנאמנות עליו הוצאה ונוטלת כתובה דהא נמי כיון דקים לה לבעלה ההוא חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה וכדאמרינן בשלהי נדה באותן ג' נשים ובהא ודאי לא מודינ' כלל והא דרב המנונ' הבו דלא לוסיף עלה ואין לנו שהאמינו בשום מקום בתלמוד מדרב הונא במידי דפגמה ליה וכבר הארכתי בזה בתשובה שאלה וכל וכו' וכל שאמרה גרושה אני בפני בעלה נישאת ואח"כ באו עדים דכיון דלא אתפרש היכי כי הלכה כמאן דמתני לה ארישא ספק א"א ותצא וצריכה גט מן השני כדאי' בשלהי מסכת גיטין אמר רב הונא האשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לו וצריכה הימנו גם ואסורה לראשון כדפרשינן התם ואוקימנ' כרב המנונא כלומר דסבירא ליה דשלא בפניו נמי מעיזה פניה וכן הלכתא אלא בכהן הוה:

    מי הוה מזלזל' בהו קשה לן דהא ודאי שפיר קאמר שמואל ואמאי איענשי וי"ל דאבוה דשמואל שרינהו מקמי דחזא שביינו והוה לי' נשביתי וטהורה אני וכ"ת חזי שבויינהו נמי שרינהו בטעמא דאמר כיון שהתירה להנשא ואמר דלישרינהו מכאן ולהבא ושמואל לא ידע דשרינהו אבוה מקמי הכי א"נ דידע לה ולא סבירא לי' כוותי' משום הכי אמרינן עד האידנא מאן נטרינהו כיון דאיכא עידי שבוי' הרי הן בחזקת טומאה ומשום דאמר לי' באאי לישנא אי קפיד אבוה ואמר לי' אלו בנתך הוי וכו':

    והא איכא עדים לאו דוקא דא"כ היאך קאמר השתא מיהת ליתנהו אלא ה"ק דהא אמרינן כ"ע והא איכא קלא שלא פסק הא איכא עדים במדינת הים ואמר לי' השתא מיהת ליתנהו עדים בצד אסתן ותאסר כלומר דאפילו הוה קלא דלא פסיק לא חיישי' להכי גבי שבוי' וכדאמרינן עלה דהאי בפ"ק דקדושין אם הקילו בשבוי' נקל בא"א וכדפרישנ' התם בס"ד טעמא דליתנהו הא אתנהו חיישינן וקאמר אבוה דשמואל וכו' וק"ל דהלכת' כאבו' דשמואל וכמתני' דלעי' דהשתא קס"ד לעידי שבוי' אתמר וקשיא לן דהיכי סלקא אדעתן דרבי חנינא פליג אאבוה דשמואל והא איהו דאמר בנן דמורינן אינון וי"ל דמאן דקארי לה להא לאשמעינן לה ההודאה אי כמ"ד דס"ל דה"ק בנן דמורינן אינן נשים חכמות הם ורצו לעשות חכמה אבל לא הועיל להם עידי טומאה אתמר למה הקילו בה יותר מא"א כדאי' בקדושין והא כיון דאיכא עידי טומאה לרבה טעמא דמנוולא נפשה גבי שבוי' וי"ל דאדרבא חזקה דמנולה נפשה לגבי שבאי כ"כ גדולה עד שראוי לומר דהאי קלא דאמר שנטמאתי קלא דשקרא הוא ואע"ג דאתחזק בבי דינא:

    Ritva on Ketubot 23a · Sefaria

    Meiri

    עד אחד אומר נתקדשה ר"ל בפני שנים והלכו להם ובמקום שאין היא מכחישתו כגון שאומר שכך וכך היה וקדושין הם ואחד אומר לא נתקדשה כלומר שלא היו קדושין לא תנשא לכתחלה משום לזות שפתים ואם נשאת לא תצא שהרי שניהם בפנויה העידו ואין דבריו של אחד במקום שנים ואם היא מכחישתו תנשא לכתחלה שמא תאמר ואפילו ליכא דמסהיד לא נתקדשה לאו הכי הוא והרי עד אחד בהכחשה אינו כלום ודאי כך ומתוך כך פירשנוה בשותקת או שלא העיד בפניה הא כל שהכחישה אף בליכא דמסהיד לא נתקדשה אינו כלום וכל שכן כי איכא סהדא דמסהיד לא נתקדשה והיא מכחשת וגדולי המחברים סתמו בזו את הדברים והוא שהם כתבו אמר עד אחד מקדשת היא והיא מכחשת מותרת אחד אומר מקדשת ואחד אומר אינה מקדשת לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ואם היא מכחשת למה לא תנשא מי גרע כי איכא חד דאמר לא נתקדשה מדליכא כלל אלא שכבר הגיהו עליהם גדולי המגיהים ופירשוה כמו שפירשנו שכל שהיא מכחשת מותרת אפילו כי ליכא סהדא דמסהיד לא נתקדשה וכל שכן כי איכא חד דמסהיד והילכך כל שהיא מכחשת אין צורך לעד אחד שיעיד שלא נתקדשה ואפשר שדעת גדולי המחברים דכי איכא חד סהדא דמסייע לה מעיזה ומשום הכי לא תנשא לכתחלה הא כי ליכא סהדא דמסייע לה אינה מעיזה כל כך וקושטא קא אמרה ואפשר לפרש אף במכחישתו אי לאו סהדא דאמר לא נתקדשה נאמן שלא אמרו על עד אחד בהכחשה שאינו נאמן אלא לגבי אותו שמכחישתו הא לגבי אחר נאמן והילכך לגבי דידה הוא דלא מהימן אי מכחשא ליה הא לגבי אחריני מהימן ואם כן לגבי אותו שרוצה לנשאה נאמן וכופין אותו להוציאה אי לאו האי סהדא דמסהיד לא נתקדשה וכן דעת גדולי הדורות שלפנינו לפי מה שראיתי בחדושי ותיקים שבתלמידיהם ואף הם עצמם רמזוה בשלישי של קדושין:

    שנים אומרין ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו מקדשת גמורה שעדות זו של לא ראינוה אינה ראיה ואפילו היו דרים באותה חצר שהדברים מוכיחים שאלו היה כך היו רואים אינו כלום שבני אדם עשויים הם לקדש בצנעה ואם נשאת לאחר תצא ומכל מקום אם נפסלו הראשונים וחזרו הללו ואמרו שראו אין נאמנין שאין חוזרים ומגידים וכך כתבו גאוני ספרד בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אלא שלא ראו וחזרו והעידו שראו אין נאמנין שנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה לא תנשא לכתחלה אחר שאף הם באותה חצר משום לזות שפתים ומכל מקום אם נשאת לא תצא שאף בגירושין אפשר שגירש בצנעה:

    זה שכתבנו בלא ראינוה שאינה ראיה אף בכל הדברים כן ואף בדרים שם כמו שכתבנו ומכל מקום אם אמרו אנו היינו באותו מעמד באותה שעה והרגשנו בדבר ליתן לב על הענין ולא ראינו שם דבר זה הסכימו הגאונים שהוא ראיה ונעשה מעשה על ידם בשכיב מרע שצוה והיו עדים שצוה ליתן כך וכך לפלוני ובאו אחרים ואמרו אנו היינו שם בשעת הצואה והיינו נותנים לב על הענין ולא שמענו בדבר זה מעולם ודנו בה כשתי כתי עדים המכחישות זו את זו וכן לכל כיוצא בזה:

    כבר ביארנו במשנה במה שאמרו בה אם משנשאת באו עדים לא תצא שלא סוף דבר נשאת ממש אלא אפילו התירוה לינשא ומכל מקום ביארנו שבסוגיא זו נחלקו אם דוקא בשבויה והוא שאמרו רבה בר אבוה מתני לה אסופא משום דבשבויה הקלו הא רישא לא אם אף באשת איש והוא שאמרו רב אושעיא מתני לה ארישא וכל שכן אסופא וגדולי האחרונים שבספרד דחו זו של ר' אושעיא מפני שלמסקנת סוגיא זו רב אושעיא סבירא ליה שדברי רב המנונא במה שאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בין בפניו בין שלא בפניו נאמרה וודאי הלכה שלא נאמרה אלא בפניו כמו שאמרוה פרק המגרש פ"ט ע"ב וכן הלשון מוכיח שנאמר בה שאמרה לבעלה ואם כן הלכה כרבה בר אבוה ועוד חזקו את דבריהם מצד שרבה בר אבוה בתרא הוא לגבי ר' אושעיא ואף סתם מתניתין מוכחת כן שלא הזכיר אם משנשאת וכו' אלא בשבויה ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר ואף גדולי המחברים לא הביאו דבר זה בגרושה והביאוה בשבויה ואם כן באשת איש הייתי וגרושה אני כל שבאו עדים אחר שהותרה אפילו נשאת מוציאין אותה שהרי גופה של משנה ר"ל אם משנשאת וכו' שנויה אשבויה ולא אאשת איש וכל שכן שאם לא נשאת אלא שהותרה מוציאין אותה מחזקת היתרה אע"פ שכבר אמרה גרושה אני וכן שעדיין אומרת גרשני בעלי שכל שלא בפניו מעיזה ולא עוד אלא שלדבריהם מכיון שנשאת על פי מה שהעיזה שלא בפניו אף אם אמרה אחר כן בפני הבעל גרשתני אינה נאמנת שמאחר שנשאת אזל ליה כסופא די לה מבעל ראשון ועוד שעל כל פנים מכינה עצמה להעיז כדי שלא תתקלקל כמו שכתבנוה בשמם למעלה אלא שקצת מפרשים חולקים לומר שכל שאמרה לפניו גירשתני אף לאחר שנשאת שלא בפניו נאמנת כמו שביארנו למעלה אלא שמכל מקום לעיקר מה שפסקו כרבה בר אבוה אני תמה שהרי בתלמוד המערב הלכה ה' שנאוה בהדיא בין ארישא בין אסופא ולא עוד אלא שרבים שנאוה ברישא והוא שאמרו שם האשה שאמרה אשת איש הייתי וכו' תני אם משנשאת באו עדים לא תצא רב הונא ור' חנינא תרויהון אומרין לא סוף דבר משנשאת אלא משהתירוה לינשא וכו' ולא עוד אלא שעשו בה מעשה במקום שיצא קול שיבואו עדים ולא חששו לביאתם והוא שאמרו שם בהדיא חדא איתת אתת לגבי ר' יוחנן אמרה לו אשת איש הייתי וגרושה אני והתירה מן דנפקית אמרין ליה הרי עדיה בלוד כלומר שיצא קול בכך אמר כך אנו אומרין אפילו עדיה בקנטסטין תמתין פירוש בתמיהה ומה לי אם יצא קול בכך הואיל ומכל מקום היא קדמה לומר כן קודם שיבואו ושכבר הותרה קודם ביאתם וכי אלו היו אומרין שיש עדים בקנטסטין שהוא מקום רחוק הרבה נמתין לה מלהתירה כך אפילו במקום קרוב אין נמנעין מלהתירה ואין ביאתם שאחר היתרה מעלה או מורידה כלל וכן פירשוהו מגדולי הרבנים שבנרבונא בפירוש ירושלמי שלהם ומעתה הרי דברי תלמוד המערב כר' אושעיא לגמרי וכן שהוזכרה בה בלשון רבים וכן שעשו בה מעשה ומהיכן לנו לדחות כל זה במקום שאין הבבלי חולק בה וחזרתי ובדקתי עד שמצאתי לגדולי הדורות בחבור השלמה שלהם שפסקו להדיא כר' אושעיא והנאני הדבר ואף לאחר כמה נזדמנו לידי תשובות הגאונים נ"ע ומצאתי בהם כן להדיא ואע"פ שדברי ר' אושעיא נתלו בסוגיא זו בשיפרש דברי רב המנונא אף שלא בפניו ואנו לא פסקנוה אלא בפניו תדע שרבים פוסקים אף שלא בפניו שאף שלא בפניו אלמלא שהיא אומרת אמת יודעת היא שיבא ויערער ותצטרך להעיז בפניו ומכל מקום אנו פוסקין דדוקא בפניו ואף לקצת תלמידיהם של גדולי הדורות ראיתי שכתבו בשמם דדוקא בפניו ואע"פ שהם פוסקים כר' אושעיא ומתוך כך יראה לי עקר הדברים שאע"פ שבסוגיא זו נתלו דברי ר' אושעיא בשיפרש דבריו של רב המנונא אף שלא בפניו לא לגמרי אלא לענין משנתנו כלומר דר' אושעיא סבירא ליה שדברי רב המנונא דמתניתין מיהא אפילו שלא בפניו אע"פ שבעלמא דוקא בפניו וכן הדין נותן שמשנתנו בחזקת פנויה קיימא ומאחר שהיא בחזקת פנויה ראוי שתאמן בכך אף שלא בפניו ושתועיל בה חזקת שאינה מעיזה אף שלא בפניו אבל דברי רב המנונא שנאמרו באשת איש גמורה וידועה בכך דייני שתועילנה חזקה זו בפניו:

    ולענין גופה של שמועת רב המנונא מיהא הרבה מערערים עליה שלא לפסוק כמותו כלל באשת איש מפני שהדבר בעצמו זר אצלם וקשה להם מפני שאם כן אלא הנחת בת יושבת תחת בעלה ומתוך כך דוחים אותה לגמרי ואם משום דפריך מינה תלמודא הרי מצינו כיוצא בה וכמו שאמרו למעלה והא אמר רב פפא האי אשרתא דדייני וכו' ואין הלכה כן כמו שביארנו וכן ראיתיה לקצת רבני אשכנז שנשאו ונתנו עמנו בה אלא שאין ספק שהלכה רווחת היא בלא שום פקפוק ובכל מקום תלמוד ערוך בידינו לפסוק כרב המנונא מטעם שכתבנו דהא פריך מינה להדיא בפרק התקבל ס"ד ע"ב ובפרק האשה שלום קט"ז ע"א ומה שהשיבו בה שמצינו כיוצא בה זהו במאי דפריך מינה וסוגיין בעלמא דלא כוותיה ובכל כי הא לא חיישינן לפירכא דידהו שאינו אלא כמי שאומר הניחא למאן דאמר הכי הא למאן דאמר וכו' וזו של אישרתא ממין זה שהרי בזה חששו לשיקרא וקיימא לן למיחזי כשיקרא לא חיישינן וכן מה שהקשו בראש הפרק דכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי ומשמע דהולכין בממון אחר הרוב והדבר ידוע שאין הולכין בממון אחר הרוב וכן מה שאמרו בשני של קדושין נ"א ע"א אלימא דאמר להו כלכם את וחמור הוא כלומר ולא קנה והדבר ידוע באת וחמור שקנה וכן הרבה אבל פירכא דרב המנונא לא אשכחן בה סוגיא דלא כוותיה ובסוף נדרים צ"א ע"א מצינו רב משרשיא שסובר כרבי המנונא רבים הם אצל רבא ואע"פ שהקשו ממשנה אחרונה לרבא כבר תירצוה בתירוץ שהוא דבר אמתי כמו שהתבאר אותו ענין ביבמות וכן בסוגיא זו כלהו אית להו דרב המנונא ואי משום לא הנחת בת וכו' זו היא שאמרו גדולה חזקה שאין חוששין שתהא שום אשה אומרת כך אלא אם כן הוא אמת מפני שיש כאן שתי חזקות גדולות חדא שאינה מעיזה ועוד שאינה משיאה עצמה והיא אשת אחרים וכל חזקה כך היא כמו שאמרו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואנו מפסידין כתבתה מכח חזקה וכן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וכן חזקה על חבר שמתירין את הטבל בשבילה ומכל מקום הם סבורים להחליש כחה של שמועה זו לומר שלא נאמרה לינשא לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא ושאם נתקדשה תהא אסורה לראשון ומכל מקום הדברים ברורים שדברי רב המנונא אף לינשא לכתחלה נאמרו שבכל מקום שהקשו וליהימניה מדרב המנונא פירושו ותנשא בכך כדאיתא בהדיא בפרק התקבל ובפרק אשה שלום ואף גדולי המפרשים כתבו כן בסוגיא זו דכולי עלמא אית להו דרב המנונא בפניו לינשא לכתחלה אע"פ שבהגהותיהם כתבו שלא נאמרו דברי רב המנונא אלא שאם נתקדשה לאחר שתופשין בה קדושין וכן שאם נשאת לא תצא אבל לא לינשא לכתחלה ולא אף לגבות כתבתה וגדולי הדורות הוסיפו בה בבבא בתרא פרק נחלה שאע"פ שדברי רב המנונא אף לינשא לכתחלה נאמרו מכל מקום ראוי לומר שלא לפסוק כרב המנונא שלא לחוש בה אלא חוששין לה ואין מתירין אותה לשני אלא בגט הראשון ואפילו כנס יוציא כדין בעל שאמר גרשתי על הדרך שכתבנו שם ובתוספות כתבו פרק הכותב שכל שבמקום קטטה אינה נאמנת לומר גרשתני כמו שאינה נאמנת לומר מת בעלה במקום קטטה אלא שמכל מקום לדעתי לא כל קטטה בכלל שבמת בעלה פירושה כשאמרה גרשתני והביאה עדים לגירושיה והכחישוה כמו שהתבאר שם אלא בקטטה שאינה מצויה כגון זו שהזכרנו במת בעלה וכן כל שיש לה אי זה סעד לסמוך עליו יראה לקצת מפרשים שיצאה לה מחזקה זו שכל שיש לה במה לסמוך מעיזה ומעיזה כמו שכתבנו למעלה בהיכא דאיכא עדים דמסייעי לה וכן בכל כיוצא בזה כגון שגירשה ונמצא הגט בטל או פסול וכל כיוצא בזה ואף בתוספות כתבו שכל שהיא מזכרת בה כתבה אינה נאמנת כדרך שאמרו במת בעלה שאם אמרה תנו לי כתבתי אינה נאמנת אלא שאין נראה כן שבמת בעלה אין טעם היתירה אלא מצד העגון וכל שמזכרת כתבה אינה קפידה בעגון אבל זו מטעם חזקה היא ואין הזכרת כתבה מעלה או מורידה בו כלל וכבר כתבנוה בסוף נדרים ומכל מקום בא וראה כמה צווחות צוחה ישיבה על שמועה זו זה נקר את מוחה וזה סימא את עינה וזה שבר את זרועה וזה קפח את שוקה ומתוך כך כל שיארע בה מעשה ויראה לדיין שטענת האשה טענת רמאות ועצת מקטרגים ומסיתים ראוי לו להתישב בדבר ולהחמיץ בה את הדין ושלא להחליט בה גמר דין או הוראה ואם רואה שטענת הרמאות מצד האיש הן בעיקר הקידושין הן באי זה צד ראוי לו לפסקה הלכה רווחת בלא שום שיור ואם רואה בה טענת רמאים מצד האשה יבא עליה בעקיפין שהזכרנו או יחמיץ בה את הדין ואין ספק גם כן שלא נאמרה אלא באשה שפורשת ממנו לגמרי ומשתדלת באחר אבל כל שראינוה משלמת עמו וחוזרת לו אין בה בית מיחוש שהרי נהפכת חזקתה וכן הדין בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפניו כמו שנתבאר באחרון של גיטין:

    אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני אין אומרין נמתין לה עד שיבואו עדים אלא מתירין אותה מיד התירוה לינשא ואחר כך באו עדים לא תצא מהיתירה כמו שביארנו אפילו היה השבאי אחריה בשעה שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה ויצא השבאי אחריה לחזר אחר דמי פדיונה והרי היא שבויה לפנינו אין מוציאין אותה מחזקתה אלא שמשמרין אותה מכאן ולהבא עד שתפדה באו לה עדי טומאה ואפילו נשאת ואפילו היו לה כמה בנים תצא אם נשאת לכהן אבל עד אחד של טומאה אינו כלום ולא תצא מחזקת היתירה ולא עוד אלא אף לכתחלה מתירין אותה אע"פ שבא קודם שיתירוה שאין עד אחד של טומאה כלום וכן אם לא באו עדי טומאה אע"פ שיצא קול שיש עליה עדי טומאה אין חוששין כלל ומתירין אותה:

    Meiri on Ketubot 23a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מ"ש רישא כו' כיון דלא מפליג בין באו עדים כו' ש"מ דלאו רבי מנחם בר יוסי היא כו' עכ"ל ק"ק דהא רבא אוקי מלתיה דרבי יוחנן בגרושה כר' מנחם בר יוסי אע"ג דלא מפליג בין באו עדים כו' ויש ליישב דר' יוחנן שהוא אמורא במה שראה לפסוק כר' מנחם דהיינו בגרושה קאמר אבל במה שמפליג ר' מנחם בברייתא לא אצטריך ליה להזכיר וסמך ר"י עצמו על הברייתא אבל בברייתא זו אין סברא שסמך עצמו על הברייתא דלעיל וק"ל:

    בא"ד אלא רבנן א"כ סיפא נמי אמאי תצא הא שמעינן להו דאמרי לא תצא כו' עכ"ל צ"ע ומאי קושיא דהא הך ברייתא אתיא בפשיטות ככ"ע ולא איירי בניסת לאחד מעדיה ובנתקדשה לא תצא דמוקמינן לה אחזקת פנויה ובנתגרשה מוקמי' לה אחזקת א"א ואסורה לנושאה בחנק (ב) ודו"ק:

    בד"ה תרוייהו כו' אבל תימה אמאי לא תנשא לכתחלה דה"ל לאוקמא אחזקה כו' עכ"ל יש לדקדק מהך גופיה ה"ל להקשות דהא לא נתקדשה אלא בפני עד אחד ואין כלום בקדושין דאין דבר ערוה כו' ויש ליישב דההוא אמר שנתקדשה בפני ובפני אחר אע"ג דאכתי אין בעדותו כלום ולא תצא דאין עדות בדבר שבערוה כו' כמ"ש לעיל מ"מ לא תנשא לכתחלה דלמיחש מיהא בעי שמא נתקדשה בפני שנים אי לאו משום דאוקמא אחזקה ודו"ק:

    גמ' רב אשי אמר כו' ראינוה שנתקדשה ה"ז כו' כתב מהרש"ל אף רב אשי ידע לתרץ כדלעיל בדברי ר"י דאיירי ההיא שעתא קידשה כו' אלא שקבלה היתה בידו כו' עכ"ל ולפי נוסחת גמרות שלנו דגרסינן לעיל רב אסי בסמ"ך לק"מ וכן מצאתי מי שכ"כ ומצינו רב אסי דבתראה הוה לבתר אביי ורבא ובהאי תירוצא דרב אשי עיין בר"ן וק"ל:

    תוס' בד"ה מאן דמתני כו' דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפילו באו עדים כו' עכ"ל ר"ל ומאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא ולא פליגי כלל ברישא אלא בסיפא דאל"כ בתרתי הוי פליגי ולפי מה שתירצו ולמאי דמפרש בסמוך לא ניסת ממש אלא התירוה לינשא א"ש ואין להקשות דאכתי אימא דאסיפא לא מצי קאי משום דאית ליה בסיפא דאפי' לא הותרה ובאו עדים ונשאת לא תצא דהא לקמן בברייתא גבי שבויה קתני נמי דוקא התירוה לינשא כו' ודו"ק:

    בד"ה אית ליה דרב המנונא אע"ג דרב המנונא איירי בפניו כו' עכ"ל דבהדיא קאמר רב המנונא אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מ"מ לענין אם כבר ניסת מהני האי טעמא דאינה מעיזה אפי' שלא בפניו ולמאי דמסיק נמי דכ"ע אית להו דרב המנונא כו' ומ"ס שלא בפניו נמי כו' היינו נמי באם כבר ניסת דוקא וממתני' נמי מוכח דבשלא בפניו מעיזה דהא באמרה גרושה אני ויש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת ודו"ק:

    בד"ה עד האידנא מאן נטרינהו פי' דכבר נאסרו עכ"ל דבהא ודאי לא הוה טעי שמואל דאטו משום דנעשתה בהן עבירה כבר יניחן עוד להעשות בהן עבירה אלא ודאי לא בעי שמואל אלא לומר דלא יועיל להן עוד שמירה לענין איסור כהונה דעד האידנא כו' וכבר נאסרו כמ"ש התוס' ואביו א"ל דלא הוה לך לזלזולי בהו כולי האי לומר בהאי לישנא כאילו שרי לזלזולי בהו להניחן בלא שמירה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Ketubot 23a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מ"ש רישא ומ"ש סיפא הקשו בתוספות דמאי פריך שנא ושנא דרישא אית לן לאוקמה בפנויה וסיפא בחזקת אשת איש ותירצו דברישא אע"ג דאית לן לאוקמה בחזקת פנויה מ"מ תרי ותרי ספיקא דרבנן היא כדמוכח בפ' ד' אחין והוה לן למימר תצא מדרבנן. והקשו בקונטריסין כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן א"כ רבנן דר' מנחם בר יוסי אמאי אמרי לעיל לא תצא כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן ותירצו דטעמא דרבנן לעיל כשנשאת לא' מעדיה כמו שמעמיד הספר לעיל מש"ה לא תצא אבל ברייתא איירי כשנשאת לאחר ולעיל אשמעינן רבותא דר' מנחם בר יוסי דאע"פ שנשאת לאחד מעדיה אפ"ה תצא דר' מנחם בר יוסי ס"ל דבכל ענין תצא ואפילו בנתקדשה דאיכא לאוקמה בחזקת פנויה אפ"ה ס"ל תצא והלכך ברייתא דשנים אומרים נתקדשה לא אתיא כר' מנחם בר יוסי. ועוד הקשו בקונטריסין דכיון דלהך תירוצא קשיא ליה לתלמודא דהוה לן למימר תצא אם כן יקשה על הרישא לחודה ותרצו דטעמא דרישא משום דדייקא מעתה מקשה שפיר כיון דטעמא דרישא משום דייקא מאי שנא רישא דלא תצא ומאי שנא סיפא דתצא דבנתגרשה נמי איכא למימר דייקא ע"כ:

    עוד תירצו בתוספות דהכי פריך דכיון דלא מפלגי בין באו עדים עד שלא נשאת לבאו עדים משנשאת ש"מ דלאו רבי מנחם בר יוסי היא אלא רבנן א"כ סיפא נמי אמאי תצא הא שמעי' להו דאמרי לא תצא והקשו בקונטריסין דהך תירוצא הוה ליה לאקשויי על סיפא לחודה ואמאי קתני תצא הא שמעי' להו לרבנן דאמרי לא תצא ותירצו דאם לא היה אומר אלא סיפא לחודה הייתי מעמידה בעכשיו גירשה ומ"ה תצא דאיכא למימר דאחוי גיטך ועוד תירצו דה"פ מאי שנא רישא כו'. דע"כ טעמא דרבנן דאמרי לא תצא משום דנשאת לאחד מעדיה דאי אמרת דאין חלוק בין נשאת לאחד מעדיה ובין לאחר אלא טעמא דידהו דלא תצא משום דדייקא א"כ מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא גבי גירושין נמי דייקא ואמאי תצא. ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא פי' דמסתמא כולה בחדא גוונא וליכא בינייהו אלא דהא בקדושין והא בגירושין ותו דאפי' תימא דסתם רישא משמע במי שהיתה בחזקת פנויה וסתם סיפא משמע במי שהיתה בחזקת אשת איש ובאין להעיד על גירושיה מכל מקום אפילו רישא לא נפקא מידי ספיקא דאורייתא או דרבנן. ע"כ:

    וז"ל הרשב"א ז"ל ואם תאמר מאי קושיא לימא ליה הכא והכא אוקי אתתא אחזקתה וכו'. הא לא קשיא דלמאן דאית ליה תרי ותרי ספיקא דאורייתא לא מוקמינן להו אחזקתייהו ואפילו קיי"ל כמאן דאית ליה ספיקא דרבנן איכא למימר דלתרוצי אף למאן דאמר ספיקא דאורייתא קא אתי וכן שיטת התלמוד בכל מקום לארווחי ולתרוצי מתניתין ומתניתא אליבא דכולהו תנאי ואמוראי כל היכא דאיכא לשנויי ולאוקמיה. ועוד יש לי תירוץ אחר בענין וכבר הארכתי בו בקדושין פ' האומר בס"ד ושם פירשתי מפני מה לא העמידה רב אשי גם לזאת דאמרי עכשיו קדשה ועכשיו גרשה כמו שתירץ בההיא דר' יוחנן כגון דקאמרי עכשיו מת עכשיו גרשה. ע"כ: וז"ל בקדושין פרק האומר איכא למימר דלמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא קא פריך ודכוותא טובא איכא דמקשי אליבא דחד תנא ואע"ג דלא קי"ל כותיה לברורי לברייתא אליבא דכולהו תנאי ואליבא דכולהו אמוראי א"נ כיון דנפק עלה קלא מעיקרא דנתקדשה ועמדה ונשאת הוה לן לאפוקה דלא גרע מקלא דקודם נשואין וארוסין דמפקי' לה. א"נ איכא למימר דסיפא קא קשיא ליה מ"ש שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דתצא וברישא לא תצא דהא ברייתא בין דאיכא לברורי ובין דליכא לברורי היא מדנקט לה בפנויה ואשת איש ולא נקט לה כולה באשת איש ולפלוג בין מיתה לגרושין אלא ודאי בין דאיכא לברורי בין דליכא לברורי דומיא דנתקדשה קאמר דליכא לאפלוגי בין נתקדשה עכשיו לנתקדשה זה כמה דבין כך ובין כך ליכא לברורי והילכך שנים אומרים נתגרשה אפילו בדליכא לברורי כגון דאמרי נתגרשה זה כמה קתני ברייתא דאם נשאת תצא ואמאי כיון דנשאת לאחד מעדיה וליכא לברורי הוה לן למימר אם נשאת לא תצא כדאמרינן בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבדליכא לברורי אם נשאת לא תצא כדאמר רבי יוחנן וכן כתב הריא"ף ז"ל דאפי' בגרושין היכא דמסהדי לאחר אם נשאת לא תצא והיינו דלא משני לרב אשי בהא קדושין ליכא לברורי גרושין איכא לברורי כדמשני בההיא דרבי יוחנן מיתה ליכא לברורי גרושין איכא לברורי. ע"כ:

    וז"ל שיטה ישנה מאי שנא רישא וכו' וא"ת לישני ליה רישא אוקי אתתא אחזקת פנויה סיפא אוקמה אחזקת אשת איש י"ל אם כן פשיטא אלא ודאי סיפא נמי מיירי באשה שאין לה חזקה דאשת איש אצלנו כגון באשה שבאת ממדינת הים א"נ כתירוץ ב"ה ז"ל דבספק דאורייתא בשני עדים אין מקום לחזקה כדכתיבנא לעיל ע"כ. ולפי דרכינו שאנו רגילין לפרש דכל מקום דפריך בהאי לישנא מאי שנא ומאי שנא פירושו דאיפכא איבעי ליה לחלק וכדכתיבנא לעיל גבי הא דרבי יוחנן הכא נמי יש לפרש דהכי פריך דלקושטא דמילתא בתרווייהו הוה לן למתני תצא או לא תצא כפי התירוצין דכתבינן לעיל ואם באנו לחלק איפכא איבעי ליה לחלק דסתמא דמילתא כי אמרי לא נתקדשה או לא נתגרשה פירושו לא ראינוהו והילכך הוה לן למתני איפכא והכי נמי משני לה רב אשי לעולם תרי ותרי ואיפוך. כנ"ל:

    תרווייהו בפנויה קא מסהדי והא דקאמר נתקדשה כו' לכאורה נראה לפרש דעד אומר נתקדשה ביום פלוני ועד אחד מכחישו ואומר כל אותו היום ישבה עמי ולא קבלה קדושין משום אדם ויש לשאול ואמאי איצטריכי לעד שיאמר לא נתקדשה כדי להתירה דאפילו בלא זה העד מותרת שעד אחד שהעיד שנתקדשה האשה אינו נאמן ואפילו האיש והאשה מודים שכל דבר שבערוה אינו פחות משנים וזו אינה קושיא כל כך שנוכל לומר איידי דאיצטריך למימר בסיפא עד אומר לא נתגרשה תנא נמי ברישא עד אומר לא נתקדשה אבל אי קשיא הא קשיא כיון שהקידושין בעד אחד כמאן דליתנהו דיינינן להו היכי קאמר הרי זו לא תנשא שאפילו לכתחלה מותר ותירצו כל זה רבני צרפת ז"ל דמיירי כגון שזרק לה קדושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו והעד האחד מעיד שזרקו קרוב לו ומ"מ תרווייהו מודו שענין קדושין היו ביניהם ואם היה בא העד האחד בלבד שמעיד שזרקו קרוב לה לא היינו מתירין אותה כיון דאיכא עד אחד נמי שאומר שקדושין היה ביניהם אבל עכשיו שהעד האחד אומר בפי' שלא נתקדשה נמצא דתרווייהו בפנויה קא מסהדי וזה שאומר שנתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקום שנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

    וז"ל הרא"ה ז"ל אמר רב פפא תרגומא בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה כו'. תרווייהו בפנויה קא מסהדי וכו' קשיא לן בלאו הכי נמי אטו עד אחד בקדושין כלום הוא. ורבינו נר"ו תירץ דרב פפא לטעמיה דאמר התם בקדושין דהמקדש בעד אחד קדושיו קדושין ומיהו אכתי ק"ל היכי דמי אי דלא מכחשי אהדדי הא אמרת דרב פפא סבר דקדושיו קדושין ואי דקא מכחשי אהדדי הא פשיטא דהוה ליה עד בהכחשה ודכ"ע לאו כלום הוא ובתוספות פירשו דלא מכחשי אהדדי לגמרי אלא דהני אמרי זרק לה קדושין קרוב לה ואלו אומרים קרוב לו וכל כה"ג לאו הכחשה גמורה היא כדפרישית לעיל והיינו דקמ"ל. והאי תירוצא דהכא לא מהני לן מידי אי הכחשה גמורה אי לא כיון דהכחשה מיהא היא דבשלמא לעיל דקא מצטרך לן דלא מפסלי סהדי כי היכי דליהוי חזקה דהאי איתתא אתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו דאתו תרווייהו שוו אהדדי והוי חזקה מעלייתא מפרקא לן ודאי בהכי כיון דלאו הכחשה גמורה היא לאו מפסלי להו דעבידי אינשי דטעו בהכי וכדאמרינן בפסחים ומהימני במאי דקא שוו אהדדי אבל השתא בהאי סהדותא גבי מאי דמכחשי אהדדי מה לי אי הויא הכחשה גמורה אי לא מכל מקום הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא ואפשר לומר דרב פפא היינו דקמ"ל לטעמיה דסבר דהמקדש בע"א קדושיו קדושין מהו דתימא כיון דהכי הוא דאמרינן נמי דתיהוי הימנותא גביה ואפילו היכא דקא אתי בקמייתא נהימניה כתרי וכי אתי אידך הוה ליה גבי האי חד במקום שנים דומיא דעד אומר מת ועד אומר לא מת דהימנוהו רבנן לקמא כתרי ותו לא מהימן אידך ותתסר אפומיה קמ"ל דכי קי"ל דעד אחד נאמן בקדושין לומר שהוא כשאר איסורין דקי"ל בהו דעד א' נאמן וכל דאיכא אחרינא דמכחיש ליה לא מהימן כלל דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא הלכך ה"נ לא מפקינן לה בהכי ואפילו הכי לכתחלה מיהת לא תנשא ולא דמיא לההיא דלעיל דעד אחד אומר מת דאמרי' דהימנוהו רבנן כבי תרי וחשבינן אידך גביה חד במקום תרי דהתם הוא דאילו מדינא תרי בעינן וכיון דהימנוהו רבנן ודאי במקום תרי קאי וכבי תרי חשבינן ליה אבל הכא אליבא דרב פפא הרי הוא כשאר איסורין ומדינא נמי עד אחד נאמן וכיון דאיכא אחרינא דמכחיש ליה בכי הא ודאי חד בהכחשה לאו כלום הוא וכן דעת רבינו נר"ו והכא איירי בשותקת דאי לא בלאו הכחשה דאידך נמי לא מהימן והא דנקט טעמא דהוה ליה חד במקום שנים ולא קאמר הוה ליה עד א' בהכחשה היינו כדפרישית דמשום דאתי לאפוקי דלא תימא דעד אחד בקדושין הימנוהו כתרי והוי אידך גביה חד במקום שנים נקט ליה האי לישנא דאדרבה האי דקאמר נתקדשה חשיב לן לגבי אידך חד במקום שנים ומשום אידך דקאמר בסיפא זה אומר נתגרשה כו' הוא דנקט האי לישנא ומיהו איכא נוסחי התם דגרסינן בהו רב פפי, לחוד ורב פפא לחוד ואפשר דרב פפא כהלכתא ס"ל ומיהו מסתברא דאליבא דהלכתא נמי אפשר לפרש דהכא ודאי בדלא מכחשי אהדדי ורב פפא האי טעמא דקאמר לא אצטריך לן היכא דאתו לאסהודי בפנויה דהאי ודאי עד אחד בקדושין לא מהימן לן ולא אצטריך לן האי טעמא אלא לזה אומר אשת איש היתה ונתגרשה ונתקדשה וזה אומר אשת איש היתה ונתגרשה ושוב לא נתקדשה דמהו דתימא השתא תרווייהו מודו דקיימא בחזקת איסורא וליכא אלא חד דמוקים לה בחזקת היתר והיינו מאן דאמר נתגרשה ושוב לא נתקדשה אבל אידך הא קאמר ונתקדשה והך נמי מודה דאשת איש הוות וכיון דכן הוה אמינא ליהוי האי דמוקים לה בחזקת היתר כחד לגבי שנים קמ"ל דאדרבה אמרינן לאידך גיסא דתרווייהו בפנויה קא מסהדי דהא קא מודו תרווייהו דנתגרשה ודאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והאי דאיצטריך רב פפא לדחוקי נפשיה בהאי טעמא משום דמתניתין סתמא קתני דאיתיה להאי דינא לעולם ואפילו אתו לאסהודי כה"ג דאמרן והשתא אתיא שפיר לישנא דקאמר תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר אשת איש הוה ליה חד כו'. ע"כ:

    וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רב פפא תרגמה בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה וכו'. הקשו בתוספות למה לי האי טעמא תיפוק ליה דעד אחד בקדושין אינו כלום אעפ"י שאומר שנתקדשה בפני שנים וכדאיתא במסכת קידושין במתניתין דחבלה [סה ב'] וכיון דכן אף על גב דליכא מאן דמכחיש ליה אינו כלום ויש מתרצים דהכא רב פפא לטעמיה דאמר במסכת קדושין שהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין וכ"ש שחוששין לעד אחד שאומר שנתקדשה בפני שנים הלכך אי לאו דאיכא עד א' דמכחיש ליה היינו חוששין לדברי העד שאומר שנתקדשה אבל השתא דאיכא עד אחד דמכחיש ליה אין חוששין לו דהוי ליה כא' במקום שנים ואם תאמר אכתי למה לי האי טעמא תיפוק ליה דכיון דעד אחד בהכחשה אינו כלום אפי' רב פפא מודה שאין חוששין לו. ויש לומר דהא לא חשיבא הכחשה גמורה דמיירי שזרק לה קדושיה זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה דהא טעותא היא ולא חשיבא הכחשה גמורה אדרבה הוה ס"ד דכיון דתרוייהו מודו שזרק לה קדושין שתהא צריכה גט קמ"ל דאדרבה תרווייהו בפנויה מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים ודוחק הוא לאוקמי מתניתא דלא כהלכתא והוה לן למימר דרב פפא לטעמיה וכ"ש דברוב נוסחי גרסינן התם רב פפי והכא גרסינן רב פפא ובתוס' פירשו עוד דאפילו למאן דאמר דאין חוששין לעד אחד בקדושין אתיא מתנית' להאי אוקימתא דהכא כשזרק לה קדושיה בפני בני אדם ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואילו מדינא כל היכי דלא אתו אידך סהדי היתה ספק מקודשת מדרבנן דחיישינן שמא קרוב לה היה וכדאיתא ביבמות פ"ד אחין אבל השתא דאתו הני סהדי שאומרים בדבר זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה אמרינן דהני תרווייהו בפנויה מסהדי לאפוקי מספיקא דרבנן דמעיקרא וכיון דכן האי דקאמר נתקדשה חשוב כאחד במקום שנים וסיפא מתפרשא כדפרישנא לעיל באוקימתא דאביי ויש שפירשו דהכא מוקים לה רב פפא לרישא אפילו בקיימא בחזקת אשת איש ובאו שנים ואמרו לפנינו נתגרשה וחזר וזרק לה קדושין זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה ומיהו אמרינן דתרוייהו מודו דפנויה היא שנתגרשה בפניהם והאי דאמר שחזרה ונתקדשה ודאי הוה ליה עד א' במקום שנים ומשום דלא תימא אדרבה כיון דמכחשי אהדדי בקדושין חד מינייהו סהדא שקרא ואין כאן אלא עד אחד בגרושין קמ"ל דהא לאו הכחשה גמורה אלא טעותא ואדרבה תרווייהו בפנויה מסהדי שפיר ודכוותא מתפרשא אידך בבא דסיפא אע"ג דקיימא בחזקת פנויה ובאו שנים ואמרו נתקדשה בפנינו ואחר כך זרק לה גיטה אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה להכי אמרינן תרווייהו באשת איש מסהדי ולא אמרינן דחד מינייהו משקר מכיון דמתכחשי בגרושין ובדין הוא דהוה ליה לרב פפא לשנויי דרישא כשאומרין נתגרשה וחזרה ונתקדשה וסיפא באומרים נתקדשה וחזרה ונתגרשה אלא דנקט לישנא קלילא משום דפשיטא ליה דלא אפשר אוקימתיה אלא בהכי והשתא אוקי רב פפא למתניתא באוקימתא דאלימא דמשכחת לה ארישא דאף על גב דקיימא מעיקרא בחזקת אשת איש לא תצא וסיפא אע"ג דקיימא בחזקת פנויה מעיקרא תצא והא דרב פפא אף ע"ג דבדרך אוקימתא איתמרא ודחיקא היא בלישנא דברייתא דקתני שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים ל"נ מ"מ הלכתא היא לפום הני תרי פירושי בתראי ע"כ:

    סיפא עד אחד אומר נתגרשה כו' ויש לשאול אמאי איצטריכיה לעד אחד אומר לא נתגרשה כדי לאוסרה דאפילו בלא זה העד בחזקת אשת איש עומדת שאין מתירין אותה בעד אחד שיאמר שנתגרשה ויש לומר דהכא מיירי כשהיתה עומדת בחזקת פנויה ועל פי אלו העדי' אנו מחזיקים אותה בחזקת אשת איש ומש"ה אצטריך עד א' אומר לא נתגרשה לאוסרה דאי בעד אומר נתגרשה אעפ"י שמודה שאשת איש היתה לא היינו אוסרין אותה דנאמן במגו דיכול לומר אינה נשואה ואם תאמר והיכי אמרינן כיון דתרוייהו מודו דאשת איש היתה לא נאמין אחר כך לעד שאומר נתגרשה דהא חזינן לעיל שאם אמר אחד מן העדים תנאי היו דברינו מתבטל כל עדותו וכו'. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. וכבר הארכנו בזה לעיל ועיין הר"ז ז"ל על ההלכות:

    14 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 23a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוס' בד"ה מ"ש רישא וכו' ויש מפרשים כיון דלא מפלגינן וכו' אלא רבנן א"כ סיפא אמאי תצא הא שמעינן להו דאמרי לא תצא עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי מצינן לאוקמי כרבנן ואיירי הכא דלא ניסת לא' מעידיה וכו'. ולענ"ד לק"מ דודאי היש מפרשים נמי מודו בהא דלרבנן אפילו היכא דלא ניסת לא' מעידיה לא מיתוקמא. דסוף סוף ספיקא דרבנן מיהא הוי והוי לן למימר תצא מדרבנן דהא לא אשכחן מאן דאית ליה דתרי ותרי אפילו ספיקא דרבנן לא הוי ואדרבא איכא למ"ד דספיקא דאורייתא נמי הוי. ול"ל דכיון דליכא אלא ספיק' דרבנן בקידושין מש"ה לא תצא בדיעבד כדאשכחן בספק חלוצה וספק אחות זקוקתו שאם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. נלע"ד דשאני התם דעיקר מילתא מדרבנן משא"כ הכא כיון שהחמירו חכמים לומר דתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה ממילא הו"ל א"א ואפי' בדיעבד בקידושין נמי הוי לן למימר דתצא. אלא הא דלא ניחא להו להיש מפרשים בהאי תירוצא קמא היינו משום דאכתי הוי מצי לאוקמי בניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דבכה"ג לא הוי אפילו ספיקא דרבנן בדיעבד כדמוכח הסוגיא לעיל ואפ"ה בגירושין תצא כדר' מנחם וע"ז כתבו שפיר דלא מיתוקמא כר' מנחם מדלא מפליג כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

    בד"ה תרוויהו בפנויה קמסהדי לא הוי צריך להא וכו' דאין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל. ואע"ג דבקידושין דף ס"ה איכא למ"ד דהמקדש בע"א חוששין לקדושין מ"מ לא ניחא להו לאוקמי שמעתא דהכא דלא כהלכתא דלהסכמת רוב הפוסקים קי"ל דאין חוששין. מיהו בלא"ה נראה דאפילו למ"ד חוששין היינו היכא שהבעל והאשה מודים משא"כ הכא שהאשה ודאי אומרת שלא נתקדשה דהא קמן שניסת לאחר אם כן לכ"ע אין חוששין ועיין בזה בל' הר"ן ז"ל ובמהרש"א ז"ל:

    בא"ד אבל תימא אמאי לא תינשא דהוי לן לאוקמי אחזקה עכ"ל ואף ע"ג דבכמה דוכתי אשכחן דלא סמכינן אחזקה מדרבנן ואפילו בשאר איסורין. היינו נמי היכא דאיתרע החזקה קצת משא"כ הכא דלמאי דמשמע להו עכשיו שאין כאן כ"א ע"א המעיד על עיקר הקידושין א"כ לא איתרע החזקה כלל ומש"ה קשיא להו דתינשא לכתחילה כן נראה לי ועיין במהרש"א ז"ל:

    גמרא מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא דבשבויה הקילו ופרש"י דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה וכו'. ואע"ג דלעיל בפ"ק ד' י"ג ע"ב אמרינן דלזו יש עדים ולזו אין עדים ופרש"י שם דכיון שנישבי' לבין העכו"ם והם פרוצין בעריות כולנו עדים שנבעלה כבר כתבתי שם דהא דרוב עכו"ם פרוצים בעריות לא הוי רוב גמור דמדאורייתא סמכי' אהא דשבוי' מנוולא נפשה לגבי שבאי. ועוד דבר"פ ג' דבכורות אסקי' דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב ואף שהתוס' הקשו שם מהא דאמרינן בר"פ האשה שהלכה דרוב נשים מתעברו' ויולדות ומחלקים שם בין תשמיש דאדם לתשמיש דבהמה דתשמיש דאדם לא מיקרי רובא דתליא במעשה כבר העליתי בתשובה דהיינו דוקא בתשמיש דאיש ואשתו שהוא מצוי ואמרינן בעלמא רוב ומצוי ליכא למ"ד משא"כ בביאת זנות ודאי מיקרי רובא דתליא במעשה ולא הוי רובא. אלא דמדרבנן עשאוהו כרוב וכיון דמדרבנן הוא הם אמרו והם אמרו להקל לענין עדות כל דהו ועוד משום שאין עדים מצויין להעיד עליה לכך הקילו כדאשכחן בעיגונא כנ"ל ודו"ק:

    קונטרס אחרון מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא דבשבוייה הקילו ופרש"י דחששא בעלמא היא שמא נבעלה. וכתבתי דאע"ג דבפ"ק אמרינן דרוב גוים פרוצין בעריות אפ"ה הא מסקינן בפ"ג דבכורות דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב ואע"ג דהתוס' כתבו שם דתשמיש דאדם לא מיקרי רובא דתליא במעשה היינו בתשמיש דאיש ואשתו אבל תשמיש שע"י זנות ודאי הוי רובא דתליא במעשה:

    תוספות בד"ה מאן דמתני וכו' וא"ת דלמא אסיפא לא מצי קאי וכו' ולמאי דמפרש בסמוך א"ש עכ"ל. ואע"ג דהא דאמרינן בסמוך לא ניסת ניסת ממש לא אשכחן מאן דפליג אאבוה דשמואל. אפ"ה הוי קשיא להו מעיקרא משום דאיכא למימר דאבוה דשמואל גופא דקאמר לא ניסת ניסת ממש היינו משום דמתני לה אסיפא ומש"ה מיקל לומר דאפי' התירוה להינשא משום דבשבויה הקילו משא"כ מאן דמתני ארישא מפרש ניסת ממש דוקא וא"כ שפיר קשיא להו דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפי' באו עדים מעיקרא והיא ניסת באיסור ואפ"ה לא תצא כיון שכבר ניסת ממש ואין בידינו להוציאה כיון דאיסור שבויה אינו אלא מספק. וע"ז מסקי התוספות ולמאי דמפרש בסמוך לא ניסת ניסת ממש א"ש והיינו משום דמשמע להו דאבוה דשמואל למאן דמתני ארישא נמי קאי. ואפשר דמשמע להו הכי דאי אסיפא קאי מאי קמ"ל אבוה דשמואל הא ברייתא דבסמוך בהדיא קתני התירוה להינשא ואח"כ באו עדים לא תצא אע"כ דארישא קאי וא"כ א"ש דמאן דמתני ארישא הוי כ"ש אסיפא לכל מאי דתנן בהדיא במתניתין ואע"ג דלענין ניסת אפשר לאפלוגי בינייהו מ"מ מניסת ממש לא איירי מתני' כנ"ל ובהכי א"ש נמי דאכתי הוי מצינן למימר דדוקא אסיפא אמרי' דהתירוה להינשא לא תצא מהיתרה הראשון ותינשא לכתחלה כמו שהוכיחו התוספות בדיבור הסמוך מבנתיה דמר שמואל משא"כ למאן דמתני ארישא אמרינן דהאי לא תצא היינו לענין אם נשאת לא תצא וא"כ לא שייך לומר כ"ש אסיפא אבל למאי דפרישית אתי שפיר ודו"ק:

    בד"ה והא איכא עדים וכו' ומיהו קשה לרשב"א וכו' עיין בס' מגיני שלמה למורי זקיני ז"ל:

    גמרא טעמא דלא אתו עדים וכו' והאמר אבוה דשמואל כיון שהתירוה להינשא אע"פ שלא נשאת וכו'. ול"ל דהא דקאמר ר' שמן והאיכא עדים במדינת הים ה"ק דמתחלה למה התירוה להנשא כיון דאיכא קול שיש עידי שבויה דאפשר דקים ליה לתלמודא דהכי הוי עובדא שלא יצא הקול עד לאחר שהתירוה ולפ"ז נראה דלמאי דמסקינן נמי עידי טומא' איתמר איירי בכה"ג שיצא הקול אחר שהתירוה ובזה נתיישב מ"ש הטור בשם הרמב"ם דאפילו יצא הקול שיש עידי טומאה מתירין אותה ותמה עליו הב"ח למה כ"כ בשם הרמב"ם והא גמרא ערוכה היא ולמאי דפרישית אדרבא מסוגיא דשמעתין משמע דדוקא היכא שיצא הקול אחר שהתירוה לא תצא מהתירה אבל אם יצא הקול קודם שהתירוה לא משמע הכא מידי דמתירין אותה. אלא דהרמב"ם מסברא דנפשיה לא משמע ליה לחלק. וטעמו דהא אידי ואידי קלא דקמי נשואין הוא וקי"ל דחוששין. אע"כ דהכא אין חוששין כדאמרינן בגיטין דפ"ט יצא לה קול מזנה אין חוששין והיינו אפילו קמי נשואין ואמרינן נמי התם יצא עליה קול בעולה אין חוששין לה ופירשו התוספת שיצא קול שנבעלה למי שפסולה לכהונה. והכא אע"ג דשבויה היתה אפ"ה מקילינן בשבויה דלא חיישינן להאי קלא כנ"ל ודו"ק:

    2 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Ketubot 23a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' שרינהו סוף עול אתו שבויינהו עיין ב"ב קמט ע"א תד"ה רב מרי. שבת קנד ע"א תד"ה ואמרי לה:

    תוס' ד"ה אית ליה אע"ג דרב המנונא איירי בפניו. עיין יבמות קטז ע"ב תד"ה באותה שעה:

    Gilyon HaShas on Ketubot 23a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה מ"ש, כיון דלא מפליג, במהרש"א הקשה גם רבא אמר לעיל כהאי לישנא וס' כרמב"י ואעפ"כ לא מפליג. ונראה דלק"מ דהא בלא"ה צריכים להבין דאמאי לא פרכינן מסיפא דלא מפליג, והא בנשאת ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא, וא"כ הברייתא דלא כמאן, וצ"ל דבסיפא ליכא דיוק דלא מפליג דלישנא וב' עדים אומרי' לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא, דלא תנשא הוא משום שכבר באו עדים דלא נתגרשה ועלה קאי ואם נשאת ול"צ להפליגו ורק ברישא אלו מיירי דוקא בנשאת ואח"כ ב"ע דנתקדשה היה צריך להפליג כיון דפשטא דלישנא לא משמע כן, וביותר דאיך שייך שבאו עדים דלא נתקדשה קודם שבאו עדים דנתקדשה וא"כ ממילא ליתא לקושית המהרש"א דרבא ל"צ להפליג דהלשון ממילא משמע דמיירי בבאו עדים ואח"כ נשאת:

    גמרא אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת כו' ואיכא ע"א דקא אפיך מסתפקנא באשת כהן שנשבית וע"א מעיד דטהורה והיא אומרת טמאה אני די"ל דאינה נאמנת דאמרי' עיניה נתנה באחר ודינא דהכא רק בפנוי' שאומרת טמאה, או כיון דנשבית ויש חשש גדול לטומאה נאמנת וכמו ברגלים לדבר דנאמנת וצ"ע לדינא:

    גמרא הא תו למה לי היינו רישא וא"ת ואמאי לא קאמר הכא מרישא דרישא ובתוספות הקשו כן. וי"ל למ"ש הר"ן בסוגיין דאף דבבאו בבת אחת בכל מקום הוי ע"א בהכחשה ולא אמרינן דזה שהאמינה התורה הוי כשנים צ"ל דבשבויי' הקילו עיי"ש ולדברי תוס' לעיל (דף כב ע"ב ד"ה א"ה) דבמילי דאורייתא הדין כן בכ"מ דאף בבאו בב"א הוא כשנים ורק בע"א אומר מת בעלי דלא מהימן אלא מדרבנן בזה לא הוי כב' אלא בבאו זה אחר זה אבל לא בב"א, וא"כ ממילא בשבויה דעדיף יותר דמדאורייתא ל"צ לנאמנותו אלא דרבנן אסרוה לשבויה מכיון דהם האמינוהו לע"א בודאי כחו יפה כמו בהימנותיה במילי דאורייתא מש"ה אף בבאו בב"א הוי כב', א"כ מרישא דרישא לא נשמע זה דרק כיון דהיא אמרה תחלה וחברתי טהורה היא כב' מש"ה כשאח"כ אפיך העד ואמר חברתך טמאה א"נ אבל באני וחברתי טמאה דכשבא העד המפיך כבר הוא מוכחש מהראשון סד"א דלא הוי כב' מש"ה הפרכא רק מסיפא דרישא דאני טהורה וחברתי טמאה דא"נ על חברתה הרי דאף דהיא אמרה תחלה חברתי טמאה א"נ נגד העד המפיך אח"כ. והנה מאי דמקשה דחתיכה דאיסורא מרישא שמעינן יש להקשות עליו דהא י"ל דדוקא ברישא דהעד המפיך אומר את טהורה כיון דתוך כ"ד אמר וחברתך טמאה ועל עדות זו אנו דנין דהיא שאמרה חברתי טהורה הוא כשנים ומחזיקינן לעדות המפיך בזה לשקר מש"ה גם עדותו דאת טהורה בטלה כההיא דבב"ק דבהוזמו על הטביחה בטל גם עדות גניבה כיון דבתכ"ד העידו על הטביחה והוזמו עלה, ומש"ה נאמנת על עצמה כיון דהעד נפסל אבל במציעתא דאני וחברתי טמאה והעד אומר את וחברתך טהורה דלא נפסל העד בעדותו על חברתה ס"ד דנאמן גם לגבי דידה וי"ל דדוקא התם דמעידן שהעידו על הטביחה נפסלו לכל עדות בעולם בזה אמרינן דאף דמקודם העידו שגנב מ"מ כיון דעדות טביחה הוא תוך כדי דבור הכל חד וכאילו העידו טבח וגנב אבל אלו לא נפסלו להעיד אח"כ היה מתקיימת עדות גניבה וכדאמרינן התם דאם מכאן ולהבא נפסל עדות גניבה קיימת, ולהכי בזה דהעד המפיך אף דדנין דעדות שלה וחברתי טהורה הוי כתרי היינו לענין הך מלתא הימנוה רבנן כבי תרי אבל לא שיפסול העדות המפיך לשאר עדיות. וכן נראה אף בעד סוטה דמדאורייתא הוא כתרי וע"א אומר לא נטמאת הוי כחד במקום תרתי והיינו ג"כ לאותו עדות אבל מ"מ העד דאומר לא נטמאת לא נפסל לשאר עדות ולא הוי כהוכחש על פי שנים ואם כן עדות המפיך בזה שאומר את טהורה לא בטל אם לא מדין שוויה אנפשה חד"א:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Ketubot 23a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 23, Amud Aleph, about 439 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא?…”

    2. Segment 229 words

      Opens “אמר אביי, תרגמה בעד אחד: עד אחד…”

      Named: אביי.

    3. Segment 326 words

      Opens “סיפא, עד אחד אומר ״נתגרשה״, ועד אחד…”

    4. Segment 423 words

      Opens “רב אשי אמר: לעולם תרי ותרי, ואיפוך:…”

      Named: רב אשי.

    5. Segment 526 words

      Opens “פשיטא: ״לא ראינוה״ אינה ראיה! לא צריכא,…”

    6. Segment 626 words

      Opens “סיפא: שנים אומרים ״ראינוה שנתגרשה״, ושנים אומרים…”

    7. Segment 725 words

      Opens “מהו דתימא: גבי קדושין הוא דעבידי אינשי…”

    8. Segment 818 words

      Opens “ואם משנשאת באו עדים לא תצא כו'.…”

      Named: רבי אושעיא, רבה.

    9. Segment 915 words

      Opens “מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא, דבשבויה…”

    10. Segment 1020 words

      Opens “לימא בדרב המנונא קמיפלגי. דמאן דמתני לה…”

      Named: רב המנונא.

    11. Segment 1128 words

      Opens “לא, דכולי עלמא אית להו דרב המנונא.…”

      Named: רב המנונא.

    12. Segment 1227 words

      Opens “ואם משנשאת באו עדים וכו'. אמר אבוה…”

      Named: שמואל.

    13. Segment 1343 words

      Opens “ת"ר אמרה: ״נשביתי וטהורה אני ויש לי…”

    14. Segment 1425 words

      Opens “הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא. אותיב אבוה דשמואל…”

      Named: שמואל.

    15. Segment 1534 words

      Opens “הואי (קהלת י, ה) ״כשגגה שיוצא מלפני…”

      Named: שמואל.

    16. Segment 1616 words

      Opens “סוף עול אתו שבויינהו. אמר רבי חנינא:…”

      Named: רבי חנינא, שמואל.

    17. Segment 1735 words

      Opens “אמר ליה רבי חנינא לרב שמן בר…”

      Named: רבי חנינא, רב שמן בר אבא, אבא.

    18. Segment 1817 words

      Opens “והאמר אבוה דשמואל: כיון שהתירוה לינשא, אף…”

      Named: רב אשי, שמואל.

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Ketubot 23a · Segment 14 — “…נטורי בהדייהו, א"ל שמואל: ועד האידנא מאן נטרינהו? א"ל…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Ketubot 23a · Segment 2 — “אמר אביי, תרגמה בעד אחד: עד אחד אומר ״נתקדשה״,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 23a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026