Talmud Builders

    Ketubot 31a

    Back to index

    English translation — Ketubot 31a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and at the same time he tore another’s silk [ shira’in ]. The question is whether the liability to receive the death penalty exempts him from the liability for payment incurred at precisely the same moment.

    2§ The Gemara analyzes the matter itself. Rav Ḥisda said: Rabbi Neḥunya ben HaKana concedes in the case of one who steals another’s forbidden fat and eats it that he is obligated to pay for the fat, as he is already liable for theft before he comes to violate the prohibition against eating forbidden fat. The Gemara comments: Let us say that Rav Ḥisda disagrees with Rabbi Avin, as Rabbi Avin said: One who shoots an arrow from the beginning of four cubits to the end of four cubits in the public domain on Shabbat, thereby performing a prohibited labor for which he is liable to receive a court-imposed death penalty, and the arrow ripped silk as it proceeds, is exempt from the obligation to pay for the silk because he is liable for the more severe punishment for desecrating Shabbat. Although the silk was ripped prior to completion of the prohibited labor, as the arrow had not yet come to rest, he is nevertheless exempt, as lifting is a prerequisite for placement. The prohibited labor of carrying on Shabbat is comprised of lifting of the object and placement. Once he shot the arrow, its movement through the air is a continuation of his act of Shabbat desecration, for which he is liable to be executed. Here, too, say that lifting the fat is a prerequisite for eating, and therefore he should be exempt from payment.

    3The Gemara refutes this argument: How can these cases be compared? There, in the case of the arrow, placement is impossible without lifting, as placement without lifting is not a labor prohibited on Shabbat. Therefore, lifting and placement are a single unit. In contrast, here, eating is possible without lifting as, if one wishes, he could bend down and eat without lifting the food to his mouth. Alternatively, there is another difference between the cases: There, in the case of the arrow, even if he seeks to take back the arrow after shooting it, he cannot take it back; therefore, lifting and placement constitute one action. Here, he could replace the fat after lifting it.

    4The Gemara asks: What practical difference is there between this formulation, where the criterion is whether the second stage could be performed independent of the first stage, and that formulation, where the criterion is whether the second stage is inevitable after performing the first stage? The Gemara responds: There is a practical difference between them with regard to one who carries a knife in the public domain and tears silk as he proceeds. According to that formulation, where you said: Lifting is a prerequisite for placement, here too, lifting is a prerequisite for placement. As these two stages are inexorably connected, they constitute one action, and the one carrying the knife is exempt from paying the damages. Conversely, according to that formulation where you said: He cannot take back the arrow and that is why they are considered one action, here, he can take back the knife; therefore, lifting and placement are separate actions and he is not exempt from punishment for the damages that he caused.

    5§ The Gemara analyzes the matter itself. Rabbi Avin said: With regard to one who shoots an arrow from the beginning of four cubits to the end of four cubits and the arrow rips silk as it proceeds, he is exempt, as lifting is a prerequisite for placement. Rav Beivai bar Abaye raised an objection from that which is taught in a baraita : One who steals a purse on Shabbat is liable for the theft because he was already liable for theft as soon as he lifted the purse. This took place before he came to violate the prohibition against performing prohibited labor on Shabbat by carrying it into the public domain, a violation punishable by stoning. However, if he did not lift the purse but was dragging it on the ground and exiting the private domain, dragging and exiting, he is exempt, as the prohibition against theft and the prohibition of Shabbat are violated simultaneously when he drags the purse out of the owner’s property and into the public domain.

    6Rav Beivai concludes: But why is he liable if he carried the purse? Here, too, let us say that lifting is a prerequisite for carrying out, and therefore the theft was performed in the course of performance of the prohibited labor and he is exempt. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he lifted the pouch in order to conceal it in the same domain, not to carry it out into the public domain, and he reconsidered his plan with regard to the purse and carried it out. In that case the act of lifting was not performed for the purpose of carrying out. Therefore, he is not exempt from the obligation to pay for the theft.

    7The Gemara asks: And in a case like that, where he reconsidered, is one liable for carrying out an object on Shabbat? But didn’t Rav Simon say that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: One who moves objects from one corner of his house to another corner on Shabbat, and he reconsidered his plan in their regard after lifting them and carried them out into the public domain, he is exempt, as the act of lifting was not initially performed for that purpose of carrying from one domain to another. Here, too, since the thief did not lift the pouch with the intention of carrying it out, he is not liable to be stoned.

    8The Gemara emends the previous answer: Do not say that he lifted it in order to conceal it; rather, say that he lifted it in order to carry it out. Nevertheless, the case of shooting the arrow and the case of stealing the purse are different, as with what case are we dealing here? It is a case where he stopped in the courtyard before taking the pouch out to the public domain. Therefore, the initial lifting is exclusively theft and not the start of a prohibited labor, as by stopping, he separated the lifting from the carrying out.

    9The Gemara asks: This is a case where he stopped. For what purpose did he stop? If he stopped in order to adjust the burden on his shoulder, that is the typical manner of proceeding and would not be considered an interruption in the process of carrying out the object. Rather, it must be in a case of one who stopped to rest, and when he resumes moving he initiates a separate action. The Gemara infers: But if he stopped in order to adjust the burden on his shoulder, what is the halakha ?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    וקרע שיראיםבשעה שבולעה ואע"ג דמיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה מיפטר וסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור:

    שעקירה צורך הנחה היאהלכך אע"ג דחיוב ממון מקמי הנחה אתיא ליה פטור הואיל ובין עקירה והנחה אתיא ליה מיתה ותשלומין באין כאחד שעקירה צורך הנחה היא ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה:

    דאי בעי גחיןלמטה מג' טפחים ואכיל ובציר מג' לאו הגבהה היא:

    לא מצי לאהדורהמשזרק את החץ הלכך משעת עקירה סופו לקרוע לו שיראין:

    הכא מצי מהדר ליההלכך לא אמרי' משעת הגבהה אתחלה לה אכילה:

    המעביר סכיןבידו בהליכה:

    הגונב כיס בשבתהגביהו ברשות הבעלים והוציאו לרה"ר:

    חייבבתשלומין אף על פי שנהרג:

    שכבר נתחייב בגניבהלשלם דהגבהה קונה בכל מקום וקמה לה ברשותיה אף להתחייב באונסים:

    היה מגרר ויוצאשלא הגביהו ברשות הבעלים ולא קנאו אלא בהוצאה מרשות הבעלים פטור שאיסור שבת כו':

    ואמאיכי הגביהו ברשות הבעלים וקנאו אמאי חייב נימא משעת הגבהה אתחלה לה הוצאה:

    וכה"ג מי חייבמשום שבת:

    לכךלהוציאו:

    לא תימא בהגביהו ע"מ להצניעו אלא הגביהו ע"מ להוציאוודקשיא לך נימא הגבהה צורך הוצאה היא:

    הכא במאי עסקינן כשעמדועמידתו היא הנחה לעקירה ראשונה ואין חיוב שבת באה לו ע"י עקירת חפץ הראשונה אלא ע"י עקירת גופו שעוקר עצמו אחר העמידה על מנת להוציא ועקירת גופו כעקירת חפץ:

    אורחיה הואואין עמידתו הנחה לבטל עקירה ראשונה ממלאכת שבת:

    כתובות 31 עמוד א

    1וקרע שיראין של חבירו.

    2גופא, אמר רב חסדא: מודה רבי נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב, שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור חלב. לימא פליגא דרבי אבין. דאמר רבי אבין: הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע, וקרע שיראין בהליכתו פטור. שעקירה צורך הנחה היא. הכא נמי: הגבהה צורך אכילה היא!

    3הכי השתא?! התם, אי אפשר להנחה בלא עקירה. הכא, אפשר לאכילה בלא הגבהה, דאי בעי, גחין ואכיל. אי נמי: התם אי בעי לאהדורה לא מצי מהדר לה. הכא מצי מהדר לה.

    4מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא? איכא בינייהו המעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו. להך לישנא דאמרת אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא נמי אי אפשר להנחה בלא עקירה. להך לישנא דאמרת לא מצי מהדר לה הכא מצי מהדר לה.

    5גופא, אמר רבי אבין: הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור, שעקירה צורך הנחה היא. מתיב רב ביבי בר אביי: הגונב כיס בשבת חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה. היה מגרר ויוצא, מגרר ויוצא פטור, שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד.

    6ואמאי? הכא נמי, לימא: הגבהה צורך הוצאה היא! הכא במאי עסקינן כגון שהגביהו על מנת להצניעו, ונמלך עליו והוציאו.

    7וכי האי גוונא מי חייב? והאמר רב סימון אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: המפנה חפצים מזוית לזוית, ונמלך עליהם והוציאן פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך!

    8לא תימא ע"מ להצניעו, אלא אימא ע"מ להוציאו, הכא במאי עסקינן כשעמד.

    9עמד למאי? אי לכתף אורחיה הוא! אלא בעומד לפוש. אבל לכתף מאי?

    Tosafot

    שעקירה צורך הנחה היאFor uprooting is a requirement for placing O VERVIEW The גמרא cited the ruling of רב חסדא that (even) ר׳ נחוניא בן הקנה agrees that if one steals חלב and eats it, he has to pay (even though there is a חיוב כרת for eating חלב), since the חיוב ממון was there (when he stole it) before the חיוב מיתה (when he ate it). The גמרא concludes that רב חסדא can agree to the ruling of ר׳ אבין (that if זרק חץ מתחלת ד׳ לסוף ד׳ וקרע שיראין בהליכתו that he is פטור), either because it is א״א להנחה בלא עקירה however it is אפשר לאכילה בלא הגבהה, or since in a case of א״א לאהדורי all agree that עקירה צורך הנחה and the חיוב מיתה וממון are simultaneous. Our תוספות reconciles this understanding with a seemingly conflicting גמרא. ---------------------– תוספות asks: קשה דאמרינן במרובה (בבא קמא דף ע, ב) גבי גנב ומכר בשבת דפטור – There is a difficulty; for in פרק מרובה, regarding the ברייתא which states that if one stole and sold on שבת he is exempt from paying תשלומי ד׳ וה׳, רב פפא said that the ברייתא is discussing a case where – כגון דאמר ליה זרוק גניבותיך לחצרי ותיקני לי חצירי גניבותיך – For instance the buyer said to the thief, ‘ throw what you stole into my yard and my yard will acquire your stolen goods; in this case the thief is פטור from paying תשלומי ד׳ וה׳ for it is קלב״מ, since he is חייב מיתה for transgressing the מלאכה of הוצאה on שבת, by throwing the גניבה from a רה״ר to a רה״י – ופריך מכי מטי לאויר חצירו קנה ומתחייב בנפשו משום שבת לא הוי עד שתנוח – And the גמרא there asked, the buyer acquires the stolen goods as soon as they cleared the airspace of his yard; however the thief is not מחויב מיתה on account of חילול שבת until it rests on the ground of the yard. The חיוב ממון precedes the חיוב מיתה; there should be no rule of קלב״מ and the thief should pay ד׳ וה׳. The concludes the citation of the גמרא in ב״ק. תוספות continues with his question – ומאי פריך והא עקירה צורך הנחה היא כדאמר הכא. And what is the גמרא asking there; since עקירה is צורך הנחה as the גמרא states here, therefore the חיוב מיתה was already in place when the חיוב ממון began. תוספות offers a partial resolution: ולפירוש רבינו תם אתי שפיר דפירש דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה – And according to the explanation of the ר״ת elsewhere it is understood, for the ר״ת explained that pouring (wine for ע״ז) is impossible without picking up the wine first – ואפילו הכי קאמר רב מנסך ממש בהניזקין (גיטין דף נב, ב ושם) – And nevertheless, רב maintains in פרק הניזקין that the משנה means actually pouring the wine for עבודה זרה – ולא קא מפטר משום דקים ליה בדרבה מיניה – And nevertheless he is not exempt from payment on account of קלב״מ for we maintain – כדרבי ירמיה דמשעת הגבהה קונה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך – As ר׳ ירמיה states that he acquires the wine from the time he picked it up and he is not liable for the death penalty until he pours the wine as a libation for ע״ז – והשתא רבי ירמיה לית ליה דהגבהה צורך ניסוך היא – So now we realize that ר׳ ירמיה does not maintain הגבהה צורך ניסוך and therefore even though it is impossible to be מנסך unless one is מגביה first, we do not consider the חיוב מיתה beginning with the הגבהה, but rather the חיוב מיתה begins with the ניסוך which was preceded by the חיוב ממון which began משעת הגבהה – והוא הדין דלית ליה דעקירה צורך הנחה היא – And so the same rule applies that ר׳ ירמיה does not agree that עקירה צורך הנחה and the גמרא in ב״ק which asked that the חיוב ממון precedes the חיוב מיתה agrees with ר׳ ירמיה and therefore we could not answer that עקירה צורך הנחה היא – ולא הוה מפליג בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי – And ר׳ ירמיה would not distinguish between a case where he can retrieve (the knife) and a case where he cannot retrieve (the arrow) in all cases we do not say עקירה צורך הנחה היא – תוספות proves that one can maintain that there is no difference whether מצי לאהדורי or לא מצי לאהדורי: תדע ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה אמאי נקט רבי אבין זרק חץ לינקוט מעביר – You can know that this is so (that one can maintain there is no difference between מצי לאהדורי and לא מצי לאהדורי), for according the view which maintains that א״א להנחה בלא עקירה (in all instances) why did ר״א mention throwing the arrow, when he could have mentioned moving the arrow (or knife) – אלא ודאי כי הדדי נינהו ומאן דפליג אמעביר פליג נמי אזורק – Bur rather they are certainly the sameת and the one who argues (with ר׳ אבין) concerning מעביר will also argue concerning זורק and maintain in both cases (even where לא מצי לאהדורי) that עקירה לאו צורך הנחה – ואליבא דרבי ירמיה פריך במרובה (בבא קמא דף ע, ב ושם) – And the previously mentioned גמרא in מרובה is asking according to ר׳ ירמיה (that the חיוב ממון precedes the חיוב כרת) – אבל אם אפשר לניסוך בלא הגבהה לא פליג רבי ירמיה אדרבי אבין – However if ניסוך is possible without הגבהה there is no reason to assume that ר״י argues with ר״א so there is no one who maintains עקירה לאו צורך הנחה; the question remains what does the גמרא ask in מרובה regarding תשולמי ד׳ וה׳ that the חיוב ממון precedes the חיוב מיתה since all agree that עקירה צורך הנחה?! תוספות finds support (to the פר״ת) that ר״י argues with ר״א): ובהגוזל בתרא (שם דף קיז, א) משמע קצת דרבי ירמיה פליג אדרבי אבין גבי חזרו לומר אף המנסך – And there is a slight indication in פרק הגוזל בתרא that ר״י argues with ר״א regarding the ברייתא which states; they reconsidered to say even מנסך – דקאמר התם מעיקרא סבור כדרבי אבין ולבסוף סבור כדרבי ירמיה – For the גמרא there said; initially (when מנסך was not included, that was because) they agreed with ר׳ אבין (that עקירה צורך הנחה and it is קלב״מ), and eventually they agreed with ר״י (that הגבהה לאו צורך ניסוך). This proves that they argue. תוספות rejects this proof: [ומיהו יש לדחות דמעיקרא סבור דדמיא לדרבי אבין ולבסוף סבור דדמיא לדר׳ ירמיה]: [However we can discard this proof (for there is no argument between ר״י ור״א); what the גמרא meant is that initially we assumed that the case of מנסך is similar to the case of ר״א (of זרק חץ, and א״א לניסוך בלא הגבהה) and eventually they assumed that it is similar to the case of ר״י (that אפשר לניסוך בלא הגבהה).] S UMMARY If we maintain א״א לניסוך בלא הגבהה we can assume that ר׳ ירמיה maintains עקירה לאו צורך הנחה (even where א״א לאהדוריה). T HINKING IT OVER תוספות maintains that according to the לישנא קמא there is no difference between מצי לאהדורי and א״א לאהדורי. What is the logic behind this?

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    דאי בעי גחין ואכילפירש רש"י ז"ל: גחין תוך שלשה דלאו הגבהה היא, וזו כשיטתו שהוא ז"ל פירש פרק קמא דקדושין (כו, א, ד"ה אי נמי) גבי פיל במאי קני ליה, בחבילי זמורות, שאין הגבהה קונה בפחות מג' טפחים. וכבר כתבתי שם (ד"ה א"נ) דאינו מחוור, דהגבהה בכל שהוא קניא, כדמוכח בבבא קמא בפרק המניח (בבא קמא ל, א) גבי ההופך את הגלל, ובערובין (עט, ב) דגרסינן וצריך להגביה כל שהוא, וכמה כל שהוא, טפח. ובירושלמי (ב"ק פ"ג ה"ד) נמי גרסינן, כל המטלטלין נקנין בהפיכה, וסתם הפיכה פחותה מג' טפחים. ובפרק קמא דקדושין (שם) הארכתי בסיעתא דשמיא. ועוד, דהכא ודאי מכי נקיט ליה בפומיה קנייה, וכדאמרינן לעיל (כתובות ל, ב) בשתחב לו חבירו בתוך פיו, ואקשינן היכי דמי, אי דמצי לאהדורי ניהדריה, כלומר, וכיון דלא אהדריה קנייה בפומיה, ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעיה. אלא הכא עיקרא דמילתא לומר דהגבהה זו אינה צורך אכילה כלל, דאלו אכיל ליה בלא הגבהה, וכגון שתחב את החלב בקוץ וגחין ונתחב החלב בבית בליעתו הכי נמי דחייב כרת, דאין חיוב אכילה תלויה בהגבהה כלל, מה שאין כן בזורק חץ דאי אפשר לחיוב מעביר מרשות לרשות בלא עקירה והנחה או דרך זריקה, אי נמי דרך גרירה דבין כך ובין כך עקירה והנחה יש, הא בלא עקירה והנחה אינו חייב, והלכך מעידן הגבהה התחילה לה הוצאה, אבל אכילה אם היה אפשר לו לאכלו בלא הגבהה כלל חייב, שאין החיוב אלא באכילה לבדה, והלכך לא הותחל האיסור עד שעת אכילתו, נמצא שחיוב ממון בא לו קודם שהוא מתחייב בנפשו (עי' להלן ע"ב ד"ה ה"ג).

    היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור, שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ואם תאמר, והא גרירא לאו עקירה היא, כדמוכח בפרק קמא דשבת (ז, ב) דגרסינן התם האי זירזא דקנה רמא וזקפיה רמא וזקפיה לא מחייב עד דעקר ליה. ויש לומר, כגון שהיה הפתח גבוה מרשות הרבים, וכשהוציאו הרי כאן אי נמי יש לומר, דגרירה עקירה גמורה היא, דכולהו נמשך ויוצא ממקומו בבת אחת, דאי לא תימא הכי, משיכה היכא קניא, אבל זירזא דקנה בשעה שהוא מגביה ראשו האחד עדיין ראשו השני מונח על גבי קרקע, ולענין קניא נמי בכי הא לא כן נראה לי.

    ואמאי הכא נמי נימא הגבהה צורך הוצאה היאכלומר ותיקשי לההוא לישנא, אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי לאהדורי ניחא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 31a

    Ketubot 31a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 245 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    וקרע שיראים בשעה שבולעה ואע"ג דמיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה מיפטר וסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור:

    שעקירה צורך הנחה היא הלכך אע"ג דחיוב ממון מקמי הנחה אתיא ליה פטור הואיל ובין עקירה והנחה אתיא ליה מיתה ותשלומין באין כאחד שעקירה צורך הנחה היא ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה:

    דאי בעי גחין למטה מג' טפחים ואכיל ובציר מג' לאו הגבהה היא:

    לא מצי לאהדורה משזרק את החץ הלכך משעת עקירה סופו לקרוע לו שיראין:

    הכא מצי מהדר ליה הלכך לא אמרי' משעת הגבהה אתחלה לה אכילה:

    המעביר סכין בידו בהליכה:

    הגונב כיס בשבת הגביהו ברשות הבעלים והוציאו לרה"ר:

    חייב בתשלומין אף על פי שנהרג:

    8 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 31a · Sefaria

    Tosafot

    שעקירה צורך הנחה היא For uprooting is a requirement for placing O VERVIEW The גמרא cited the ruling of רב חסדא that (even) ר׳ נחוניא בן הקנה agrees that if one steals חלב and eats it, he has to pay (even though there is a חיוב כרת for eating חלב), since the חיוב ממון was there (when he stole it) before the חיוב מיתה (when he ate it). The גמרא concludes that רב חסדא can agree to the ruling of ר׳ אבין (that if זרק חץ מתחלת ד׳ לסוף ד׳ וקרע שיראין בהליכתו that he is פטור), either because it is א״א להנחה בלא עקירה however it is אפשר לאכילה בלא הגבהה, or since in a case of א״א לאהדורי all agree that עקירה צורך הנחה and the חיוב מיתה וממון are simultaneous. Our תוספות reconciles this understanding with a seemingly conflicting גמרא. ---------------------– תוספות asks: קשה דאמרינן במרובה (בבא קמא דף ע, ב) גבי גנב ומכר בשבת דפטור – There is a difficulty; for in פרק מרובה, regarding the ברייתא which states that if one stole and sold on שבת he is exempt from paying תשלומי ד׳ וה׳, רב פפא said that the ברייתא is discussing a case where – כגון דאמר ליה זרוק גניבותיך לחצרי ותיקני לי חצירי גניבותיך – For instance the buyer said to the thief, ‘ throw what you stole into my yard and my yard will acquire your stolen goods; in this case the thief is פטור from paying תשלומי ד׳ וה׳ for it is קלב״מ, since he is חייב מיתה for transgressing the מלאכה of הוצאה on שבת, by throwing the גניבה from a רה״ר to a רה״י – ופריך מכי מטי לאויר חצירו קנה ומתחייב בנפשו משום שבת לא הוי עד שתנוח – And the גמרא there asked, the buyer acquires the stolen goods as soon as they cleared the airspace of his yard; however the thief is not מחויב מיתה on account of חילול שבת until it rests on the ground of the yard. The חיוב ממון precedes the חיוב מיתה; there should be no rule of קלב״מ and the thief should pay ד׳ וה׳. The concludes the citation of the גמרא in ב״ק. תוספות continues with his question – ומאי פריך והא עקירה צורך הנחה היא כדאמר הכא. And what is the גמרא asking there; since עקירה is צורך הנחה as the גמרא states here, therefore the חיוב מיתה was already in place when the חיוב ממון began. תוספות offers a partial resolution: ולפירוש רבינו תם אתי שפיר דפירש דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה – And according to the explanation of the ר״ת elsewhere it is understood, for the ר״ת explained that pouring (wine for ע״ז) is impossible without picking up the wine first – ואפילו הכי קאמר רב מנסך ממש בהניזקין (גיטין דף נב, ב ושם) – And nevertheless, רב maintains in פרק הניזקין that the משנה means actually pouring the wine for עבודה זרה – ולא קא מפטר משום דקים ליה בדרבה מיניה – And nevertheless he is not exempt from payment on account of קלב״מ for we maintain – כדרבי ירמיה דמשעת הגבהה קונה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך – As ר׳ ירמיה states that he acquires the wine from the time he picked it up and he is not liable for the death penalty until he pours the wine as a libation for ע״ז – והשתא רבי ירמיה לית ליה דהגבהה צורך ניסוך היא – So now we realize that ר׳ ירמיה does not maintain הגבהה צורך ניסוך and therefore even though it is impossible to be מנסך unless one is מגביה first, we do not consider the חיוב מיתה beginning with the הגבהה, but rather the חיוב מיתה begins with the ניסוך which was preceded by the חיוב ממון which began משעת הגבהה – והוא הדין דלית ליה דעקירה צורך הנחה היא – And so the same rule applies that ר׳ ירמיה does not agree that עקירה צורך הנחה and the גמרא in ב״ק which asked that the חיוב ממון precedes the חיוב מיתה agrees with ר׳ ירמיה and therefore we could not answer that עקירה צורך הנחה היא – ולא הוה מפליג בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי – And ר׳ ירמיה would not distinguish between a case where he can retrieve (the knife) and a case where he cannot retrieve (the arrow) in all cases we do not say עקירה צורך הנחה היא – תוספות proves that one can maintain that there is no difference whether מצי לאהדורי or לא מצי לאהדורי: תדע ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה אמאי נקט רבי אבין זרק חץ לינקוט מעביר – You can know that this is so (that one can maintain there is no difference between מצי לאהדורי and לא מצי לאהדורי), for according the view which maintains that א״א להנחה בלא עקירה (in all instances) why did ר״א mention throwing the arrow, when he could have mentioned moving the arrow (or knife) – אלא ודאי כי הדדי נינהו ומאן דפליג אמעביר פליג נמי אזורק – Bur rather they are certainly the sameת and the one who argues (with ר׳ אבין) concerning מעביר will also argue concerning זורק and maintain in both cases (even where לא מצי לאהדורי) that עקירה לאו צורך הנחה – ואליבא דרבי ירמיה פריך במרובה (בבא קמא דף ע, ב ושם) – And the previously mentioned גמרא in מרובה is asking according to ר׳ ירמיה (that the חיוב ממון precedes the חיוב כרת) – אבל אם אפשר לניסוך בלא הגבהה לא פליג רבי ירמיה אדרבי אבין – However if ניסוך is possible without הגבהה there is no reason to assume that ר״י argues with ר״א so there is no one who maintains עקירה לאו צורך הנחה; the question remains what does the גמרא ask in מרובה regarding תשולמי ד׳ וה׳ that the חיוב ממון precedes the חיוב מיתה since all agree that עקירה צורך הנחה?! תוספות finds support (to the פר״ת) that ר״י argues with ר״א): ובהגוזל בתרא (שם דף קיז, א) משמע קצת דרבי ירמיה פליג אדרבי אבין גבי חזרו לומר אף המנסך – And there is a slight indication in פרק הגוזל בתרא that ר״י argues with ר״א regarding the ברייתא which states; they reconsidered to say even מנסך – דקאמר התם מעיקרא סבור כדרבי אבין ולבסוף סבור כדרבי ירמיה – For the גמרא there said; initially (when מנסך was not included, that was because) they agreed with ר׳ אבין (that עקירה צורך הנחה and it is קלב״מ), and eventually they agreed with ר״י (that הגבהה לאו צורך ניסוך). This proves that they argue. תוספות rejects this proof: [ומיהו יש לדחות דמעיקרא סבור דדמיא לדרבי אבין ולבסוף סבור דדמיא לדר׳ ירמיה]: [However we can discard this proof (for there is no argument between ר״י ור״א); what the גמרא meant is that initially we assumed that the case of מנסך is similar to the case of ר״א (of זרק חץ, and א״א לניסוך בלא הגבהה) and eventually they assumed that it is similar to the case of ר״י (that אפשר לניסוך בלא הגבהה).] S UMMARY If we maintain א״א לניסוך בלא הגבהה we can assume that ר׳ ירמיה maintains עקירה לאו צורך הנחה (even where א״א לאהדוריה). T HINKING IT OVER תוספות maintains that according to the לישנא קמא there is no difference between מצי לאהדורי and א״א לאהדורי. What is the logic behind this?

    Tosafot on Ketubot 31a · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    דאי בעי גחין ואכיל פירש רש"י ז"ל: גחין תוך שלשה דלאו הגבהה היא, וזו כשיטתו שהוא ז"ל פירש פרק קמא דקדושין (כו, א, ד"ה אי נמי) גבי פיל במאי קני ליה, בחבילי זמורות, שאין הגבהה קונה בפחות מג' טפחים. וכבר כתבתי שם (ד"ה א"נ) דאינו מחוור, דהגבהה בכל שהוא קניא, כדמוכח בבבא קמא בפרק המניח (בבא קמא ל, א) גבי ההופך את הגלל, ובערובין (עט, ב) דגרסינן וצריך להגביה כל שהוא, וכמה כל שהוא, טפח. ובירושלמי (ב"ק פ"ג ה"ד) נמי גרסינן, כל המטלטלין נקנין בהפיכה, וסתם הפיכה פחותה מג' טפחים. ובפרק קמא דקדושין (שם) הארכתי בסיעתא דשמיא. ועוד, דהכא ודאי מכי נקיט ליה בפומיה קנייה, וכדאמרינן לעיל (כתובות ל, ב) בשתחב לו חבירו בתוך פיו, ואקשינן היכי דמי, אי דמצי לאהדורי ניהדריה, כלומר, וכיון דלא אהדריה קנייה בפומיה, ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעיה. אלא הכא עיקרא דמילתא לומר דהגבהה זו אינה צורך אכילה כלל, דאלו אכיל ליה בלא הגבהה, וכגון שתחב את החלב בקוץ וגחין ונתחב החלב בבית בליעתו הכי נמי דחייב כרת, דאין חיוב אכילה תלויה בהגבהה כלל, מה שאין כן בזורק חץ דאי אפשר לחיוב מעביר מרשות לרשות בלא עקירה והנחה או דרך זריקה, אי נמי דרך גרירה דבין כך ובין כך עקירה והנחה יש, הא בלא עקירה והנחה אינו חייב, והלכך מעידן הגבהה התחילה לה הוצאה, אבל אכילה אם היה אפשר לו לאכלו בלא הגבהה כלל חייב, שאין החיוב אלא באכילה לבדה, והלכך לא הותחל האיסור עד שעת אכילתו, נמצא שחיוב ממון בא לו קודם שהוא מתחייב בנפשו (עי' להלן ע"ב ד"ה ה"ג).

    היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור, שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ואם תאמר, והא גרירא לאו עקירה היא, כדמוכח בפרק קמא דשבת (ז, ב) דגרסינן התם האי זירזא דקנה רמא וזקפיה רמא וזקפיה לא מחייב עד דעקר ליה. ויש לומר, כגון שהיה הפתח גבוה מרשות הרבים, וכשהוציאו הרי כאן אי נמי יש לומר, דגרירה עקירה גמורה היא, דכולהו נמשך ויוצא ממקומו בבת אחת, דאי לא תימא הכי, משיכה היכא קניא, אבל זירזא דקנה בשעה שהוא מגביה ראשו האחד עדיין ראשו השני מונח על גבי קרקע, ולענין קניא נמי בכי הא לא כן נראה לי.

    ואמאי הכא נמי נימא הגבהה צורך הוצאה היא כלומר ותיקשי לההוא לישנא, אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי לאהדורי ניחא.

    Rashba on Ketubot 31a · Sefaria

    Ritva

    התם אפשר לאכיל' בלי הגבהה דאי בעי גחין ואכיל פירש רש"י דאי בעי גחין בפחות מג' מן הקרקע ואכל דהשתא לא קני' דהגבהה לא קני' בפחות מג' והקשו בתוספות חדא דהא קי"ל דהגבהה קונה בכ"מ דהיינו בכל שהוא וכדכתבינן בפ"ק דקדושין ואמרינן גבי עירוב ומגביה מן הקרקע טפח ואתיא נמי בק' גבי ההופך את הגלל ועוד כיון דעיילי בי' בפומא קניא כדאמנינן לעיל בהדיא כל היכי דמצי לאהדורי. לכך פי' דאי בעי גחין ואכיל כגון שהי' תחוב החלב בקנה הנועץ בקרקע ואי בעי גחין ונכנס עד בית הבליעה דהשתא לא קניא כלל שהרי היא לעולם בראש הקנה:

    מאי בינייהו א"ב מעביר סכין וקרע שיראין בהליכתן ד' מאות והוה מצי למימר א"ב שתחב לו חבירו לתוך פיו דלמ"ד אי אפשר למעקרא הכא נמי ה"ה לאכילה בלא הכנסה לתוך פיו פטור ולמאן דאמר אי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה הכא חייב דמצי הדר לי' וסוגיין דלעיל כי האי לישנ' בתרא אלא דניחא לן לאוקמי הכא דומיא דזורק חץ בר"ה:

    הכא הגבהה צורך הוצאה הוא פי' וקושיין לפום לישנ' קמא דלעיל דאלו ללישנא בתר' שאני הכא דאי בעי מצי מהדר לי' וא"ת אפי' ללישנא קמא פריך דהא הכא אפשר להתחייב על הוצאה זו בלא הגבהה כגון מגרר ויוצא וי"ל כיון דמגרר ויוצא עקירה הוא לענין שבת והיא התחלת החיוב ואין לנו לחלק בין עקירה גדולה לעקירה קטנה וא"ת מגרר ויוצא היכי הוי עקירה לענין שבת מאי שנא מההיא בחדא דקני' בחמה וזקפה אפילו כל היום כולו שהוא פטור. וי"ל דשאני התם שלא עקרה כלל ממקומה בבת אחת כי כשהגביה הראש האחד הראש השני במקומו עומד משא"כ בזו כשהוא גובה הרי נעקר החפץ ממקומו בבת אחת ואע"פ שלא הגביה מעל הארץ אין בכך כלום ויש מתרצי' דבתיהם הי' גבוהים ג' טפחים וכשמגרר אותו לחוץ הא עבד עקירה ג' טפחים.

    גרסינן הכא במאי עסקינן כשעמד ויש מיישבים לפי גרסא זו דאכתי קיימי' כשהגביהו מתחלה מ"מ להצניע אלא שעמד ונמלך להוציא דעקירה ראשונה לאו הוצאה הוא אבל עקירה אחרונה הוא צורך הוצאה דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו הלכך כבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי חיוב שבת ולא נהירא דאם כן כשעמד לכתף דאורחי' הוא אין כאן שבת וכי קתני פטור היינו פטור מחיוב שבת אבל לענין גניבה איכא חיוב ולא הוה דומי' דמגרר ויוצא שהוא חייב לענין שבת ופטור ממון משום דקים ליה בדרבה מיניה וא"כ היכי פריך אתני סיפא מגרר ויוצא פטור דליתני עומד לכתף פטור והא אין מאותו שם כלל ותנא פטורא דממון משום דקים ליה בדרבה מיניה אתי לאשמעינן לכך יש לפרש דהכי גרסינן אלא הב"ע כשעמד אח"כ בבית קודם שיצא דאיערינהו לי' עקירה ראשונ' שנתחייב בה לענין גניבה ולא צורך הוצאה שנתחייב בה לענין שבת ואפילו לנוסחאי דלא גרסי הכא אית ליה לפרושי ודכוותא בתלמודא הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי וא"ת לבן עזאי מעביר ד' אמות היכי חייב. ויש לומר דהא אמרינן בפרק הזורק המעביר ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה ובמקומה כתבנו בה תירוצים אחרים:

    Ritva on Ketubot 31a · Sefaria

    Meiri

    למדת ממה שכתבנו שאע"פ שאין אדם לוקה ומשלם הגונב חלב של חברו ואכלה אף בהתראה שהוא לוקה חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור חלב ואם תחב לו חברו בבית הבליעה שאין יכול להחזירו פטור מן הכרת ומשלם דמי הנאתו והתוחב חייב בשאר ואם יכול להחזירו אף על ידי הדחק והם ראויים לאכילה הוא הוא הגוזל ומשלם את הכל ואם אינם ראויין לאכילה אינו משלם אלא בכדי הנאתו:

    הזורק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בזריקתו פטור ואע"פ שחיוב התשלומין משעת הקריעה ואין חיוב נפשו מצד שבת עד שינוח מכל מקום עקירה צורך הנחה היא וכבר התחילה המלאכה ולא סוף דבר בזורק שאם בא להחזירה לאחור אי איפשר לו ונמצא שמשעת עקירה נעשה השיראין כאלו נקרעו אלא אף המעביר סכין ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור ואע"פ שהיה יכול להחזיר את הסכין קודם קריעת השיראין והיה לנו לומר שיתחייב מכל מקום עקירה צורך הנחה הוא שאי אפשר להנחה בלא עקירה ודנין את ההנחה כאלו הוא עם העקירה והקריעה ביחד אבל בגונב חלבו של חבירו ואוכלו בהתראה אין אומרין הגבהה צורך אכילה הוא דהא איבעי גחין ואכיל ויש גורסין דאי בעי גחין למטה משלשה דאלמא כל שאינו מגביה שלשה אינה הגבהה ומה שאמרו עירובין ע"ט ב' בעירוב שכשהוא מזכה לאחר דיו בהגבהת טפח בזו אקילו דרבנן בדרבנן ומכל מקום הקשו בה ממה שאמרו בשלישי של קמא כ"ט ב' במשנת הופך את הגלל שבהופך את הגלל פחות משלשה קונה אלא שתירצו בה שאני גלל דהפקר הוא ובהגבהה כל דהו סגי וכבר ביארנוה שם:

    הגונב כיס בשבת והגביהו ברשות בעלים ואחר כך הוציאו ברשות הרבים והלך לו עמו חייב בתשלומי כפל שהרי חייב בגניבה משעה שהגביהו שהגבהה קונה מכל מקום ולחיוב נפשו לא בא עד שיצא והוציאו אבל אם לא הגביהו אלא שהיה מגרר ויוצא שנמצא שלא קנאו עד שהוציאו והגביהו בשעת הוצאה או אפילו בלא הגבהה כגון שצירף ידו השנית למטה משלשה סמוך לארץ ובידו אחרת גררה ונפלה לתוך חברתה וקבלה שידו של אדם חשובה לו ארבעה על ארבעה לענין שבת וכן לענין קנין חשוב מקום ויש מפרשין אותה בשהפתח גבוה מרשות הרבים ששה טפחים ואין צורך בכך ומכל מקום אתה צריך לפרשה באחד מן הדרכים שכתבנו שאלמלא כן הרי אין משיכה קונה ברשות הרבים אלא שהוא כדרך שהזכרנו ונמצא מכל מקום חיוב שבת וגניבה באין כאחד פטור מתשלומי כפל ואם אבד הכיס פטור מתשלומיו:

    זה שביארנו שכל שהגביהו ואחר כך הוציאו חייב ואין אומרין הגבהה צורך הוצאה הוא לדון שעת הוצאה והגבהה כאחת לא סוף דבר בהגביהו על מנת להצניעו ונמלך עליהם והוציאן פטור לא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ונמצאת הנחה בלא עקירה אלא אף בהגביהו על מנת להוציאו ואין צורך לעמידה בינתים באותו רשות בעצמו עד שנאמר שאותה עמידה הואיל וליפש היא נעשית הנחה לעקירה ראשונה עד שנסתלקה הגבהה ראשונה שבה נקנה הכיס מהיותה צורך להנחה שבה נתחייב בשבת ולא בא חיוב שבת עד שעקר גופו פעם שניה עם הכיס והוציאה לחוץ אלא אף בלא עמד כן שמכל מקום הגבהה אינו צורך הוצאה שהרי איפשר להוצאה בלא הגבהה במגרר ויוצא ומכל מקום עמידה לכתף אינה עמידה ואין צריך לומר מהלך שאינו כעומד:

    Meiri on Ketubot 31a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה שעקירה צורך הנחה כו' וה"ה דלית ליה דעקירה כו' ולא הוה מפליג בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור דודאי ללישנא בתרא מפליג בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי ואימא דר' ירמיה נמי הכי ס"ל וללישנא קמא לא הוו צריכין הוכחה ותדע כו' דלא מפליג דפשיטא הוא דבהכי פליג לישנא קמא אלישנא בתרא כדקאמר תלמודא וכ"כ התוס' בפרק הניזקין דרבי ירמיה מפליג והנראה בכוונת דבריהם הכא דגם אם נאמר דאליבא דר' ירמיה פריך התם בפרק מרובה דלית ליה עקירה צורך הנחה כמו דלית ליה דהגבהה צורך נסוך הוא יש לו לבעל דין לחלוק דע"כ רבי ירמיה מיהת מחלק בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי מדנקט מילתיה בכה"ג דמצי לאהדורי גבי ניסוך ולא נקט למילתיה אפי' בלא מצי לאהדורי וא"כ אכתי תקשי מאי פריך במרובה דאיירי בזורק ואהא כתבו דע"כ הא לאו קושיא היא תדע דללישנא קמא דהכא דא"א להנחה בלא עקירה אמאי נקט רבי אבין בכה"ג בזורק דאיכא למטעי דטעמא משום דלא מצי לאהדורי ה"ל למנקט במעביר דליכא למטעי ביה אלא ע"כ דלההוא לישנא קמא פסיקא ליה דליכא לפלוגי בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי וליכא למטעי ביה ה"נ איכא למימר במרובה דס"ל לתלמודא בפשיטות לרבי ירמיה דלא מפליג נמי בין מצי לאהדורי ללא מצי לאהדורי דכי הדדי נינהו וליכא למטעי ביה ושפיר פריך אליבא דרבי ירמיה במרובה וכסברת לישנא קמא דהכא דפסיקא ליה דלא מפליג וליכא למטעי ביה ושכתבו אבל אם אפשר לניסוך כו' קאי אדלעיל שהוכרח ר"ת לפרש כן משום דאם נאמר דאפשר לניסוך כו' לא הוה פליג ר' ירמיה ארבי אבין ובהגוזל משמע דפליג כו' ודו"ק:

    בד"ה דאי בעי גחין כו' דונתן בידה אמר כו' אינו מצריך שתהא גבוה ג' כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא הביאו ראיה משמעתין דאמרינן כגון שצירף ידו למטה מג' כו' דידו קניא ליה למטה מג' כפי פרש"י גופיה שם לקמן ויש ליישב (ב) ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Ketubot 31a · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה שעקירה צורך הנחה היא וכו' עד ולא היה מפליג בין מצי לאהדורי וכו'. פי' משום דקשה ליה דאיכא למימר דהא דר' ירמיה לית ליה דהגבהה צורך ניסוך היינו דוקא התם דמצי לאהדורי אבל ההיא דמרובה גבי זרוק לי גניבותיך לחצירי דהקנין הוא משעת דמטי לאויר חצירו ואז לא מצי לאהדורי דלמא אפילו רבי ירמיה מודי דאמרינן דעקירה צורך הנחה היא ולכך קאמר ולא מפליג בין מצי לאהדורי וכו':

    Maharam on Ketubot 31a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    וקרע שיראין של חבירו קשיא ליה לרש"י ז"ל דבשלמא זר שאכל בתרומה של אחרים כדסברינן לה עד השתא כי פטר ליה מיתה אע"ג דהויא מיתה לזה פי' לשמים ותשלומין לכהן מ"מ מיתה לא אתיא ליה אלא משום ממונא דניזק ואי אפשר לאזוקה באכילה שלא יתחייב מיתה ולא להתחייב מיתה עליה אלא במזיקה לאכילה אבל הכא לגבי שיראין מיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה וכיון שכן היכי פטר ליה מיתה מתשלומין ותירץ רש"י ז"ל דסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור ואפשר דמשום הכי נקט נמי רב אשי שאכל תרומה משלו כי היכי דלא נימא דמיירי כשהתרומה הויא לבעל השיראין ולהכי קא פטר ליה רב אשי דסבירא ליה דאפי' למ"ד דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב היכא דהוי מיתה ותשלומין דחד אף ע"ג דלא אתי מיתה מחמת התשלומין לכ"ע פטור ואם כן חילוק זה לא מצינן בתלמוד אלא הכא בדרב אשי לכך נקט רב אשי תרומה משלו לגלות על סברתו דאיהו סבירא ליה כמ"ד דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור כנ"ל:

    ומיהו הרמ"ה ז"ל כתב בחדושיו בסנהדרין פ"ק וז"ל אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון טובת הנאת הכתובה שיהו מפסידין וכו'. חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לבעל שבאו לחייבו מאה סלע ונפשות לעדיו שבאין לחייבם מיתה וקסבר רב יוסף כי אמרינן אין אדם מת ומשלם היכא דמיתה ותשלומין לחד אבל לתרי לא אמרינן ודלא כר"ל דמוקי לה למתני' דהמדליק את הגדיש דגדיש דחד ועבדא דחד ואפ"ה פטור אלא כרבי יוחנן סבירא ליה דאמר אשו משום חציו ולא צריך לשנויה למתני' דלרבי יוחנן היכא דגדיש דחד ועבדא דחד חייב על הגדיש עכ"ל. אלמא דלדידיה ז"ל יש חילוק בין היכא דהוי השיראין לבעל התרומה להיכא דהוי דאחר כשמעתין דהתרומה שלו והשיראין של אחר ומ"מ יש לחלק בין היכא דהוו שני מעשים למעשה אחד אפי' הוו התשלומין ומיתה לחד ומיהו לדעת רש"י ז"ל סבירא ליה לרב אשי דלעולם פטור ואפי' מיתה לזה ותשלומין לזה ולדידיה ז"ל פליג אדרבה דאמר בפ"ק דסנהדרין פלוני בא על בת פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה וקשה דאם כן היכי משני רב אשי דהיינו דאיכא בין אביי לרבא דמשמע דלרבא הא בחלב פטור והא לרבא אפילו בחלב ובמיתת ב"ד כיון דהויא מיתה לזה ותשלומין לזה חייב וכן הקשה הרשב"א ז"ל ולמאי דפרישנא לעיל ניחא דאנן לא פרכינן מרב חסדא לאביי דשפיר מצינן בינייהו בין אביי לרבא בגוונא אחריתי אלא לתלמודא דקאמר איכא בינייהו זר שאכל תרומה ולא משני בקוצר אי מיתה בידי שמים פוטרת איכא בינייהו הא דפרכינן דאמאי פטור לאביי והאמר רב חסדא וכו' דמשמע מדנקט זר שאכל תרומה דבעי לאשמועינן דלא כרב חסדא ואמאי ולהכי תו משני רב אשי דלהכי נקט זר שאכל תרומה לאשמועינן דלאביי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור ומיהו לאו היינו דאיכא בינייהו בין אביי לרבא אלא מיתה בידי שמים אי פוטרת בלחודא הוא דאיכא בינייהו ומשום דס"ל לרב אשי הכין להכי תלי נמי סברתיה כדאביי ומיהו פליג אדרבא וכדכתיבנא כנ"ל. ודע דהרמ"ה ז"ל כתב בחידושיו לסנהדרין דהתם גרסינן רבא דהיינו בר פלוגתיה דרב יוסף דקאי עלה התם ומיהו התוספות ז"ל לא כתבו כן הכא בשמעתין ומיהו אכתי איכא למימר דרב אשי לא פליג אדרבה דדוקא גבי עדים זוממים אית ליה דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל א' וכמו שכתב ר"ת ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד אבל כתבו התוספות ז"ל דפי' ממון לזה היינו פירושו ממון לבת שרצו להפסיד לה כתובתה ומעתה הוה ס"ד למימר דלפטור מממון דכיון דעלה מקטלי בדין הוא דלא משלמי לה ממון ואפי' הכי ס"ל לרבא דכי אמרינן מיתה (לזה) ותשלומין לאחד דמפטר היכא דלא מיחייב מיתה אלא לההוא דמחייב תשלומין בלחוד אבל היכא דמיחייב מיתה נמי לאחריני משלם להאיך אחר דתשלומין להאי והכין נמי כתב הרמ"ה ז"ל בשם קצת מפרשים ומעתה ודאי פליגא רב אשי אדרבה דלרב אשי אפילו דלא מחייב מיתה כלל למאן דמשלם ממון אפ"ה ס"ל דמפטר משום מיתה כל שכן היכא דמחייב נמי מיתה לההוא דמחייב תשלומין דהא ודאי דמפטר ואילו לרבא משלם וכדכתיבנא ומיהו רש"י ז"ל גופיה לא פירש כן בפ"ק דסנהדרין אלא דממון לזה היינו לאב עיין שם וכתב הרמ"ה ז"ל עלה דפרש"י ז"ל וז"ל ולהדין פירושא לא משכחת לה אלא כגון דמסהדי עלה דנבעלה לרצונה אבל באונס ליכא תשלומין כלל דהא יכלה למימר ליה נסתחפה שדהו וגביא כלהו מאתים כדמוכח התם בפ' בתולה נשאת דקא מותיב רב נחמן בר יצחק הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים וכו' עד והיה מקחו מקח טעות ולית לה כלל ואוקמה רבי חייא בר אבין דמקח טעות נמי ממאתים אבל מנה יש לה ורבא אמר מקח טעות לגמרי משמע ע"כ לא פליגי אלא במקח טעות אבל היכא דמתברר דמשארסה נאנסה דכ"ע שקלא מאתים ודיקא נמי דקתני נאנסתי ונסתחפה שדהו וכיון דאמרה ליה נסתחפה שדהו ש"מ למשקל מאתים קאמרה דאמרה ליה לתא דידך גרם מאי הוה לי למעבד ומסתברא גבי שמעתא דהכא דכדכתב לה כתובה מן האירוסין עסקינן אבל לא כתב לה כתובה מן האירוסין ליכא תשלומין כלל דהא בכל דוכתא דמדכרינן כתובה מן האירוסין קא מקשינן אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנלן וכו' ואי בעית אימא אפי' דלא כתב לה וגמרא הוה בידייהו דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה מיהו לא הוו ידעי מהיכא נפקא להו ואית דמוקמי לה משום טובת הנאה דידה לאחר שתנשא ואע"ג דהנהו תשלומין דידה נינהו דכי אמרינן מיתה ותשלומין לאחד היכא דלא מיחייב תשלומין אלא לההוא דמחייב מיתה בלחוד אבל כל היכא דמיחייב תשלומין נמי לאחרינא משלם להאיך אחר ומשלם להאי ולא מסתבר ואית דמוקמי לה דמשלם לאב טובת הנאת מעשה ידיה ואית דמוקי לה כשנתן לה גט מן האירוסין ולא הספיק לתת לה כתובה עד שבאו עדים והעידו שזנתה תחתיו והוזמו שמשלמין לאב כל כתובתה. וחזינן מאי דאוקמא כשנבעלה באונס והוזמו נהרגין על הבועל ומשלמין ממון לנערה כי בעדות שנבעלה היו מפסידין אותה כתובת בתולה מבעלה וליתיה דאי באונס נבעלה ונסתחפה שדהו לאו מקח טעות הוא דאי מקח טעות הוא אפי' כתובת בעולה נמי לית לה דהא ברירנא דכי פליגי רבן גמליאל ורבי יהושע במאתים ולא כלום פליגי וכ"ש דודאי ליכא מקח טעות כלל דהא באונס נבעלה זו ודברי הכל אית לה מאתים. עכ"ל הרמ"ה ז"ל: נחזור לעניננו דס"ל לרש"י ז"ל דרב אשי הוא דס"ל ממון לזה ותשלומין לזה פטור ופליג עליה דרבא וכדכתיבנא והקשו בתוספות דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה א"כ תיקשי לרבא הא דתנן בהמניח את הכד והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו והיינו מיתה לזה משום שבת ותשלומין לזה משום גדיש. ולא הקשו התוספות ממתני' דתנן ואלו שאין להם קנס הבא על בתו וכו' אין להם קנס מפני שמתחייב בנפשו וכו' הרי מיתה לשמים משום ביאה אסורה ותשלומין לזה דמשלם קנס משום דאיכא לתרוצי דחשיבה מיתה ותשלומין לאחד כיון דעל ידי ביאתה נהרג וכ"ת דחטא לשמים הוי ומ"ה נהרג וה"ל מיתה לשמים לענין קנסא נמי נימא הכי דהא קנסא הוא דקניס ליה רחמנא על חטאו דדמי בושתה ופגמה הרי משלם לה נמי מעתה חשיב מיתה ותשלומין לחד ממה נפשך כנ"ל. ומכל מקום מההיא דהדליק את הגדיש בשבת קשיא להו לתוס' ז"ל ולכך פירשו דחשיב מיתה ותשלומין לאחר הואיל ולא נתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים והכי נמי אכילת תרומה וקריעת שיראין הוי מיתה ותשלומין לאחר, וכן פירש הרשב"א ז"ל דכל שחיוב נפשו לא בא לו מחמת הנזק אלא מחמת איסורו שעשה לשמים כמיתה ותשלומין לאחר דמי לפי שאותו בעל הממון מחוייב בהריגתו ואין לך מי שמחייב בו יותר מחבירו והלכך כמיתה ותשלומין לאחר דמי והכא נמי כרת או מיתה מחמת איסורא שעשה לשמים בא לו וכמיתה ותשלומין לאחר דמי הא מיתה שבא לו מחמת שהרג את חבירו או שזימן להרוג את חבירו בכי הא הוא דאמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב. עד כאן:

    ור"י רצה ליישב פ"ה דחשיב הכא מיתה לזה ותשלומין לזה לפי שהם שני מעשים אכילת תרומה וקריעת שיראין וכו'. ככתוב בתוספות ז"ל ואין נראה לרשב"א ז"ל דהא אמר רב יוסף בפ"ק דסנהדרין [ט ב'] הביא הבעל עדים שזינתה וכו' חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין ומשלמין ממון והתם על הזמה אחת בא להם הכל ואין לתרץ דדוקא ההיא דרבא דפלו' בא על בתו תירצנו דפלו' הם שתי עדויות ככתוב בתוס' לפי שהממון היינו לבת שרצו להפסיד כתובתה דאין כאן אלא שב ואל תעשה דבמאי דקא מסהדי שזינתה ממילא מפסדא כתובתה ולא יפרע לה הבעל דהיינו שב ואל תעשה הלכך אי לאו דחשיבא שתי עדיות לא הוה פטרינן ליה משום מיתה לזה ותשלומין לזה אבל ההיא דרב יוסף אע"ג דעל הזמה אחת בא להם הכל מ"מ חשיבא כשתי עדיות כיון דעל פי עדותם הוו נפקי שתי פעולות גמורות חדא דהוו מפסדי מאה סלע לבעל שהיה צריך לפרוע לאב כיון דהוזמו עדים ועוד שהיו עדי הבעל נהרגין ולכך אף ע"ג דעל הזמה אחת בא להם הכל חשיבא שתי עדיות כך היינו יכולים לתרץ ולא נראה להם לתוספות משום דקא מפרשינן דממון לזה דהכא נמי היינו פירושו ממון לבעל שרצו להפסידו כתובה ולא מיירי במוציא שם רע ומעתה הרי אין כאן פעולה גמורה של ממון שרצו להפסיד לבעל דדילמא לא תבא לידי גבייה לעולם. ומיהו כל המפרשים ז"ל פירשו דממון לזה היינו מאה כסף שרצו להפסיד לבעל ובמוציא שם רע מיירי כנ"ל לפרש לשון התוס' שפירשו כאן ומשלמין ממון לזה דהיינו ממון לבעל שרצו להפסידו כתובה ודוק. והרא"ה ז"ל האריך בזה וז"ל רב אשי אמר בזר שאכל כו' פירש"י ז"ל וקסבר מיתה לזה ותשלומין לזה פטור ובמסכת סנהדרין בפ"ק [ט ב'] אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזנתה והביא האב וכו' וחזר והביא הבעל וכו' ופרש"י ז"ל דקסבר רב יוסף מיתה לזה וממון לזה חייב אלמא קסבר דפלוגתא היא והכי איתא נמי התם בפרק בן סורר ומורה דאמרינן רבי יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו מ"ט דרבי יונתן דכתיב כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואמר ר' אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר וכתב בתריה ואם אסון יהיה ואפ"ה אמר רחמנא אם לא יהיה אסון יענש אא"ב יכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו ה"נ משכחת ליה יענש ביכול להציל באחד מאיבריו אבל אם יכול להצילו בא' מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו אמאי יענש ואמרי' דילמא שא"ה דמיתה לזה ותשלומין לזה כלומר והיינו טעמא דחייב ומהדרינן לא שנא דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו וכו' הא דאמרינן לא שנא ופשטינן ליה מדרבה דהוא רבה בר נחמני פליגא אדרב יוסף וקסבר רבה מיתה לזה ותשלומין לזה פטור. וליתא דהא מתני' היא דתנן יש חייב על מעשה שורו וכו' והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור וכו' והא התם דמיתה לזה ותשלומין לזה שהוא חייב תשלומין לבעל הגדיש ומיתה לשמים לפי שהדליק בשבת שהרי היה אפשר להזיק זה בשאר ימים ולא שידליק בשבת מה שאין כן בתרומה שאי אפשר להזיקה באכילה שלא להתחייב מיתה ולא להתחייב מיתה עליו אלא במזיקה להאכילה ואם דין בפלוגתא דאמוראי תהוי הא תיובתיה לרב יוסף ותו תיובתיה דההיא דתנן היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור והא התם דמיתה לזה וממון לזה שהוא חייב מיתה לעבד ותשלומין על הגדי ועל הגדיש ואמרינן דפטור. ור"ת ז"ל פירש דודאי בכל התורה כולה מיתה לזה וממון לזה פטור דהא קרא הוא דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש והא התם דמיתה לזה ותשלומין לזה מיתה לאשה וממון לבעל ואפ"ה פטור ודקא קשיא לך ההיא דרב יוסף דמחייב שאני התם גבי עדים זוממים דהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וא"א לקיים בהם כאשר זמם לזה ולא לזה והם מחייבים ממון לבעל ונפשות לעדי הבעל וצריך לקיים בהם כאשר זמם על שניהם ואף על גב דברישא בעדי הבעל שהוזמו נהרגין ואין משלמין ממון שאני התם דעלה דידה בלחוד הוא דמחייבי הני תרתי והוי מיתה וממון לאחד וכיון דמקיימינן בהו כאשר זמם בעיקר העדות דהיינו מיתה בהכי סגי לן אבל בסיפא דהוי מיתה לזה וממון לזה בעינן לקיומי בהו כאשר זמם לעשות לאחיו בכל חד וחד. ושתי תשובות בדבר חדא דמאי שנא עדים זוממים אטו קרא כתיב ואי לא אפשר לקיומי בהו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו תהוי ליה עדות שאין אתה יכול להזימה ותבטל ומאי דקאמר נמי דמקרא שמעינן לה הא ליתא דאם כן כי קא מקשינן התם בפ' סורר ומורה דילמא שאני התם דמיתה לזה וממון לזה ואמרינן לא שנא ומייתינן ראיה מדרבה אדמייתי ליה מדרבה לייתי ליה מקרא ועדיפא ליה אלא נלך לדרך זה דאדרבה בכל התורה מיתה לזה ותשלומין לזה חייב כדרב יוסף דהתם מיהו לא חשבינן מיתה לזה וממון לזה אלא כי הא דהתם דעדים זוממין שהם חייבי מיתה לעדי הבעל שהיו באים להרגן וממון לבעל אבל כשהוא מתחייב מיתה לשמים הא מיתה וממון לאחד חשבינן לה והיינו הא דרב אשי דהכא דהיא מיתה לשמים ומתני' דהוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור וההיא דהתם דבן סורר ומורה דאמר רבה רודף שהיה רודף ההיא במיתה ותשלומין לאחד חשבינן ליה שהרי ניתן להצילו בנפשו וכל הקודם להרגו זכה וכיון שכן הרי הוא חייב מיתה לכל העולם ולא גרסינן עלה התם ולא שנא לן דמשמע דלא שני לן בין מיתה וממון לאח' דמיתה לזה וממון לזה למימרא דדא ודא אחת היא דהא ליתא אלא ולא היא גרסי' כלומר ולא היא דהא לא הויא מיתה לזה וממון לזה אלא מיתה ותשלומין לאחר לפי שהוא רודף כדפי' ומייתי לה מדרבה. ומתני' דהתם נמי דהא גדי סמוך לו ועבד כפות לו ונשרף עמו פטור היינו טעמא נמי לפי שהוא רוצח והוא מחויב מיתה לכל העולם והיינו דחשיב לן נפשות וממון לא' ומאי דקא מסתייעא מקרא מדכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש והא התם ממון לזה ונפשות לזה אף על גב דהוא רוצח דהא מוקמת לה ביכול להציל באחד מאבריו ואתיא למימר דיכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו י"ל התם נמי כיון דאשה וולדות חד גופא הוו כמיתה ותשלומין לא' חשיב והיינו דכי איכא אסון באשה מפטר והא דאמרינן עלה התם דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה לאו משום אשה אלא משום חברו שמתעצם עמו דהא אנן קשיא לן עלה התם כי ליכא אסון באשה נמי כיון דמתעצם עמו חבירו להרגו דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר ליפטר שהרי ניתן להצילו בנפשו והרי זה מתחייב בנפשו אלא לאו ודאי תפשוט מינה דיכול להציל באחד מאבריו שלא ניתן להצילו בנפשו והתם אמרינן ביכול להציל באחד מאבריו והיינו דלא ניתן להצילו בנפשו ועלה אתינן למדחי דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה דגבי ההוא גברא דקא מינצי בהדיה ממון לא' ונפשות לאחד הוא אבל כי איכא אסון באשה אע"ג דיכול להציל באחד מאבריו ולא ניתן להצילו בנפשו לגבי אשה וולדות נפשות וממון לאחד חשבינן לה וכ"ת וכי איכא אסון אמאי יענש שהרי רודף אחר חברו הוא י"ל לרבי יונתן בן שאול ביכול להצילו בא' מאבריו ולרבנן נמי אפשר דלית להו דרבי אלעזר דאמר התם במצות שבמיתה הכתוב מדבר אלא לאו איכא אסון באשה אף על פי דאינו חייב מיתה שהרי לא נתכוון להרוג כלל פטור והוה ליה חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ופטור כך פירשו התוספות. עד כאן לשון הרא"ה ז"ל:

    וז"ל הר"ן בחדושיו לסנהדרין תירץ רש"י ז"ל בכתובות דרב אסי דאוקמה בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין כו'. ס"ל דממון לזה ונפשות לזה פטור ורב' נמי ס"ל כרב אשי ומ"ה רודף ששבר את הכלים פטור וההיא דפ' כיצד הרגל דאמרינן בגדי דחד ועבדא דחד כרבא ורב אשי אתיא ודלא כרב יוסף ואין זה מחוור דאם כן גדי ועבד דחד אכתי ממון לזה ונפשות לזה שע"י העבד הוא חייב נפשות ולא ע"י האדון שאף האדון נהרג עליו ועוד תנן בהדיא והוא שהדליק את הגדיש כו' והא ודאי קשיא לרב יוסף ואי אפשר ליה לאפלוגי אמתני' ועוד דמקרא מלא דבר הכתוב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש כלו' ופטור מדמי ולדות ואע"ג דאיכא נפשות לאשה וממון לבעל דהיינו דמי ולדות והתירוץ הנכון בזה דכי אמרינן ממון לזה ונפשות לזה חייב היינו דוקא נפשות לחברו וממון לאיש אחר כגון אלו העדים שהן חייבין נפשות לעדים האחרים וממון לבעל אבל היכא דנתחייב מיתה לשמים כגון ההיא דזר שאכל תרומה וכגון המדליק גדיש בכה"ג אפי' רב יוסף מודה דאין אדם מת ומשלם וההיא דאמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו וכו' דפטור התם לא היה מיתה לזה ותשלומין לזה שאע"פ ששבר כלים של כל אדם ממון ונפשות לאחד היא לפי שלאותו בעל כלים עצמו הוא חייב נפשות שהרודף ניתן להצילו בנפשו וכל אדם מותר להרגו וכן אתה אומר במה שאמר הכתוב ואם אסון יהיה ונתת נפש גו' שאע"פ שדמי ולדות הוא חייב לבעל מכל מקום ממון ונפשות לאחד הוא שבשעה שהרג את האשה נתחייב נפשות לבעל שהיה בידו להרגו מפני שניתן להצילה בנפשו. ור"ת כתב ודאי ממון לזה ונפשות לזה פטור כדכתיב קרא ואם אסון יהיה ונתת נפש וגו' ולא אמרינן ממון לזה ונפשות לזה חייב אלא בעדים זוממין דוקא והיינו הך דרב יוסף וטעמא דמילתא משום דאי אמרינן ממון לזה ונפשות לזה פטור לא קרינן ביה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ונמצאת העדות בטלה לגבי הממון והוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ואינה כלום ולפיכך חייב לשלם כל מה שהיו מחייבים ואף על גב דאמרינן בעדי הבעל שהוזמו שאין משלמין ממון אע"פ שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה לגבי הממון התם כיון שממון ונפשות לאחד אין לנו לבטל מקצת העדות מחמת שאינו יכול להזימה לגבי הממון הואיל והעדות אפשר להזימה בעיקר העדות והוא במה שמעיד על אשה זו שהיא חייבת מיתה והקשו על זה הפי' דאי קי"ל ממון לזה ונפשות לזה פטור לית לן למימר בעדים זוממין שיהיה ממון לזה [ונפשות לזה] חייב כדי שתהא עדות שאתה יכול להזימה דאדרבה אית לן למימר שיהיה ממון לזה ונפשות לזה פטור כדינו ושתתבטל העדות מחמת שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה שכך ה"ה בכל מקום שכל עדות שאי אתה יכול להזימה בטלה. ולי דברי ר"ת ז"ל עיקר ואין מקום לקושייתם דרב יוסף הכי ס"ל דאף על גב דקי"ל בכל התורה דאין אדם מת ומשלם דקלב"מ מ"מ בעדים זוממים חדש רחמנא שיהיה מת ומשלם היכא דמחייב ממון לזה ונפשות לזה כדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו כלומר שיענשו בכל אותן העונשים שהיו רוצים לענוש לכל אחד ואחד מאחיו אבל כשיש ממון ונפשות לאחד פטור מן הממון וחייב בנפשות דשפיר מקיים ביה כאשר זמם לעשות לאחיו אבל אם נאמר שכמו שנתבטלה העדות לגבי הממון תתבטל לגבי הנפשות משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא יתקיים כלל קרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ע"כ:

    ובשיטה ישנה כתוב וז"ל וקרע שיראין כו' יש מי שאמר כגון שהיו שיראין נכרכין בצוארו ובאכילתו התרומה נקרעו השיראין בגרונו באכלו ואין צורך אלא כגון שקרע השיראין בידו בשעה שאכל התרומה ומיתה ותשלומין באחד פטור מתשלומין אפילו בשני המעשים כדאמרינן לקמן דהיכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר פטור ופרש"י דסבר אביי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור וק"ל אם כן מאי האי דאמרינן לאביי פטור ולרבא חייב דמשמע הא בחלב כה"ג לרבא פטור והא רבא ס"ל מיתה לזה ותשלומין לזה חייב דגרסינן התם בפרק קמא דסנהדרין [י א'] אמר רבא פלוני בא על בתו של פלוני כו' אלא כך יש לומר דתרומה כיון שאין המיתה מחמת אחר אלא מחמת אכילה עצמה לא מקרי מיתה לאחד ודמי למדליק גדישו של חברו בשבת פטור דלא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה כיון שהמיתה אינה מחמת אחר אלא מפני חילול שבת והא דגרסינן בסוף פרק בן סורר ומורה רודף שהיה רודף כו' ושבר כלים כו' פטור לא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה דכיון שניתן להצילו בנפשו מיתה ותשלומין לאחד הוא. עד כאן:

    לימא פליגא דר' אבין דאמר ר' אבין כו' ואם תאמר ומאי דוחקיה אי פליגי דר' אבין ואין לומר דקשיא ליה אמאי דפריך תלמודא לעיל ואביי פטור והאמר רב חסדא כו' דאמאי קא פריך מיניה דרב חסדא בפשיטות כולי האי כיון דפלוגתא דאמוראי נינהו ואצטריכנא לדחוקי נפשין בשינויי דחיקי דהא תלמודא גופא דפריך לעיל ולאביי פטור הוא ניהו דפריך הכא לימא פליגי דר' אבין כו' ודוחק לומר דתרי מקשנים הוו אלא ודאי הא דקא פריך לעיל ולאביי פטור והא אמר רב חסדא כו' היינו לבתר דידעינן דרב חסדא לא פליגי אדרבי אבין ולהכי פריך בפשיטות והאמר רב חסדא כו'. ומעתה הדרא קושיין לדוכתין דמאי דוחקיה אי פליגא דר' אבין עד דקאמר לימא וכו'. ויש לומר דהיינו דוחקיה דר' אבין יפטור אפילו היכא דקרע שיראין דאין תשלומין באין מצד מלאכת השבת דהא עקר מעיקרא ושוב קרע שיראין ונתחייב בממון מקמי הנחה דהיינו שעת החיוב ואפילו הכי ס"ל דפטור ואילו לרב חסדא מלאכת חיוב המיתה עצמה דהיינו ההגבהה שהיא לצורך אכילה היא גופא עביד לה חיוב ממון שיתחייב ב"ה אף על גב דלצורך אכילה עביד לה והא ודאי דחיקא טובא שיחלקו האמוראים מן הקצה אל הקצה כולי האי כנ"ל. ולקמן נבאר עוד בס"ד:

    שעקירה צורך הנחה היא לכאורה משמע דה"ק שהעקירה היה צורך הנחה דבלא עקירה אי אפשר שיתחייב על ההנחה והעקירה וההנחה הם הם גופי החיוב וקשיא דאם כן מאי בעי לימא פליגא דר' אבין כו'. והא רבי אבין גופיה גלה טעמא דמשום הכי אין לו ענין לההיא דרב חסדא כלל דשאני ההיא דרב חסדא דאין חיובו של חלב אלא מפני אכילה בלבד אבל זורק מתחייב על ידי עקירה והנחה. ויש לומר דהכי פירושא שעקירה צורך הנחה היא שמפני צורך ההנחה הוא שעוקר ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה פירוש מה שחושב לעשות בסוף דהיינו לנוח משעת עקירה אתחלה לה דהא דעתו לעקור כדי לנוח הילכך הכא נמי כל מחשבתו הוא לאכול ולצורך אכילתו הוא מגביה, ואם תשאל ומנא לך לפרושי הכי עד דאקשת לי לא אפרש אני אלא כדמשמע לכאורה ולא תיקשי ולא מידי. תשובתך הא ודאי דר' אבין לא קאי עלה ההיא דרב חסדא כדי שנאמר דאתא לחלוקי בין מימרא דידיה אלא בעי למיהב טעמא למילתיה משום דקשיא ליה דחיוב ממון מקמי הנחה אתיא ליה וכיון שכן ליחייב אשיראין דהא ודאי פשיטא מילתא טובא דאם הזיק ושוב נתחייב מיתה דבעי לשלומי מה דהזיק וכדי לתרוצי הך קושיא במאי דנימא דמשעת עקירה אתחלה לה מלאכה דאיהו עוקר כדי לנוח בהכי סגי וכיון שכן למה לן לאוסופי ענין במילתיה דרב אידי מאי דלא אצטריך ליה. ודע שכתבו התוס' בפרק כל (הנערכין) [הגט] כח א' דדרך התלמוד שאינו חושש לתרץ אלא הקושיא שהקשה לו אף על גב דיש קושיא אחרת גלויה וחזקה וכן כתבו גם במרובה (דף עג ע"א) כנ"ל. ואפשר דלהכי כתב רש"י שעקירה צורך הנחה. הילכך אע"ג דחיוב ממון מקמי הנחה אתיא ליה פטור הואיל וכן עקירה (עקירה) והנחה אתיא ליה מיתה ותשלומין באין כאחד שעקירה צורך הנחה היא ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה. דוק ותשכח:

    שעקירה צורך הנחה היא הקשו בתוס' דאמרינן במרובה [ע ב'] גבי גנב ומכר בשבת דפטור כגון דא"ל זרוק גניבותיך לחצרי ותקני לי חצרי גניבותיך ופריך מכי מטי לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו משום שבת לא הוי עד שתנוח ומאי פריך והא עקירה צורך הנחה היא כדאמר הכא. ותירץ הרא"ש התם בפ' מרובה לא דמיא לההיא כלל דהכא נתכוון לזרוק ארבע אבל התם לא נתכוון אלא להקנות לו הגנבה וה"פ התם כיון דמטא לאויר חצר קנה והוא לא נתכוון אלא להקנות לו הגנבה אפילו קלטתו הרוח ולא מטא לארעא אינו חושש ולענין שבת אינו מחויב עד שיתכוון שתנוח בחצר וה"ל כמו נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור ואין כאן חיוב מיתה ואמאי פטור מן התשלומין. ע"כ: וז"ל ה"ר ישעיה ז"ל שם במרובה וה"ר יהודה מקורביל פי' דהכא עקירה לאו צורך הנחה הוא דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל מחשבת הזורק היה לקנות הגנבה לבעל החצר ומכי מטא לאויר דקניא אתעבידא מחשבתו ומה תועלת יש לו בהנחה הילכך לאו צורך הנחה הוא ומכל מקום מחייב בהנחה זו שיודע היה שסופה לנוח ולא דמי לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור דהתם היה סבור שתנוח לסוף שתים ולא איתעבידא מחשבתו. ע"כ: וז"ל הרב המאירי ז"ל שם אין אומרים עקירה צורך הנחה אלא לנזיקין כההיא דרב אידי דקרע שיראין אבל לענין מכירה לא. עד כאן:

    11 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 31a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בא"ד ואין נראה לרשב"א וכו' והתם על הזמה אחת בא להם עכ"ל כוונת הרשב"א לסתור פירוש ר"י ורש"י אלא שרוצה לפרש כפי' התוס' מעיקרא דאין לחלק בין מעשה א' לשני מעשים ולא מחייבינן בממון לזה ונפשות לזה אלא כשהם לשני בני אדם נפרדים דוקא כגון ההיא דרב יוסף וההיא דרבא הנ"ל. משא"כ באכילת תרומה כ"ע מודו לדרב אשי כיון דאין איסור תרומה לאדם אלא לשמים. מיהו למאי דפרישית יש ליישב שיטת ר"י בפי' כוונת רש"י דוודאי בההיא דרב יוסף כ"ע מודו שהם ב' תביעות עניינים נפרדים שעדי האב רצו להזים לעדי הבעל. ומלבד זה חטאו להבעל גופא ואמרו עליו שהוציא ש"ר. נמצא שהבעל והעדים נעשו בעלי דינים נגדם. משא"כ בההיא דרבא בפלוני בא על בת פלוני לא עשו שום דבר נגד האב. והאב אינו בעל דבר שלהם. אלא דממילא היה מפסיד הכתובה עבור מעשה העדים נגד הבת. ואפ"ה מחייב רבא משום דמיקרי ממון לזה. וע"כ היינו שכתב ר"י דהו"ל ב' מעשים. וא"כ ממילא רבא מחייב בההיא דרב אשי כיון דב' מעשים נינהו וא"כ יפה כ' רש"י דרב אשי ס"ל וכו' משום דפליג אדרבא כנ"ל ליישב שיטת ר"י ורש"י ודו"ק:

    בא"ד ונראה לר"ת וכו' נראה דלאו ליישב קושיית הרשב"א וקושיית התוס' לעיל מהדליק הגדיש הוצרך ר"ת לפרש כן דהא בלא"ה בקושיית הרשב"א נתיישב הכל כשיטת התוס' בהתחלת הדיבור והשיג על רש"י לומר דכ"ע מודו בההיא דרב אשי אלא מה שהוצרך רבינו תם לפרש כן היינו משו' ההיא דגדי דחד ועבד דחד שכתב בסוף דבריו וגם מחמת שאר ראיות שהביא ר"ת:

    בא"ד דרבא דוקא גבי עדים זוממין וכו' דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל א' עכ"ל. נראה מזה דכשהעידו על נואף ונואפת באיסור לאווין חייבין שני מלקות שתתקיי' הזמה כלפי כל אחד. משא"כ בנואף ונואפת בחייבי מיתות א"א דאטו בתרי מיתות קטלת להו ולפ"ז בפלוני בא על בתו של פלוני שפיר מצינן למימר דאפילו בנשואה שהכתובה מגיע לה אפ"ה חייבים מיתה וממון מיתה כלפי הבועל ותשלומין כדי שתתקיים הזמה כלפי דידה וזה כמ"ש בהתחלת הדיבור וכן נראה דמסיק ר"ת ומיהו ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון שנתקיים בו קצת הזמה והיינו כגון שלא העידו על הנואף אלא על הנואפת ורצו לחייבה מיתה להפסידה כתובתה כנ"ל לכאורה ועמ"ש לקמן בדף ל"ב ע"ב בד"ה שלא השם ודו"ק:

    בא"ד דהא גדי סמוך לו וכו' ומוקמינן בפרק כיצד הרגל בגדי דחד ועבד דחד עכ"ל. ולפי' ר"י בשיטת רש"י מהא לא אירי' דשאני התם שבא הכל על מעשה א' דע"כ איירי דבמה שהצית האש בגופו של העבד הוצת האש מאליו בגדי וגדיש אבל לפי' התוס' בהתחלת הדיבור שכתבו על שיטת רש"י ואין נראה דמשמע דלדידהו הכל תלוי בזה דכשהמיתה והממון הוא בשביל שני בני אדם מיקרי ממון לזה ונפשות לזה א"כ קשיא לדידהו הא דגדי דחד ועבד דחד וזו הקושיא ג"כ להרשב"א. ואם נאמר דלדידהו נמי אין חיוב המיתה בשביל בעל העבד וכמ"ש ר"י בפרק כיצד הרגל כיון דאפילו בהרג עבד שלו חייב מיתה ע"ש א"כ לפ"ז לעולם לא משכחת ממון לזה ונפשות לזה דאפילו בהרג נפש וקרע שיראין של אדם אחר נמי לא מיקרי נפשות של זה כיון דלענין חיוב מיתה אין לו תובע מיוחד וכל כיוצא בזה. ולא משכחת לה אלא בעדים זוממין והיינו כפי' ר"ת וזה שכתבתי דהיינו דקשיא ליה לר"ת על פירוש הרשב"א והתוס' ועדיין צ"ע ודו"ק:

    בא"ד ואור"י דאינה ראיה וכו' ותדע דבפרק בן סורר בעי לחייב עכ"ל ואליבא דר"ת מצינן למימר דנהי דלסברת המקשה דקאמר התם דלמא שאני התם דהוי ממון לזה ונפשות לזה ע"כ היה סובר דהאשה והולד לא חשיב כגוף א' מ"מ למסקנת התרצן דמשני לא שנא דאמר רבה רודף ששיבר וכו' ע"כ דלא משמע ליה לחלק בכך דא"כ מנ"ל לרבה גופא דרודף ששיבר את הכלים של כל אדם פטור דהא מפשטא דקרא לא מצינן למילף דשאני התם דהולד והאשה כגוף אחד חשיבי וההיא דר' יונתן בן שאול נמי לית לן למילף אלא ע"כ דאין לחלק בכך ולפ"ז צ"ל דהא דפליגי רבנן על ר' יונתן בן שאול לא משום דסברי מיתה לזה וממון לזה אלא משום דלית להו האי דרשא דרבי אליעזר דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר או שנאמר דאין ה"נ דרבנן ורבי יונתן ב"ש פליגי בהאי סברא אלא דקי"ל כרבי יונתן דאין לחלק בהאי סברא ובאמת נראה דהלכה כרבי יונתן ולפ"ז שיטת ר"י ושיטת ר"ת אלו ואלו דברי אלקים חיים תליא בפלוגתא דרבי יונתן ורבנן:

    בא"ד וריב"א אומר דבכל מקום וכו' ועבד כפות לו ורודף שאני דניתן להציל עכ"ל. ומיתוקמא כגון שאין יכול להציל באחד מאיבריו וכרבי יונתן או כרבנן בכל גווני כדאיתא התם בסנהדרין ותו לא מידי בהא מילתא ודו"ק בכל מ"ש:

    ברש"י בד"ה שעקירה צורך הנחה וכו' ומהאי שעתא אתחלה מלאכה עכ"ל ונראה דלאו לפי סברת המקשה כתב כן דא"כ לא הוי מקשה מידי דדוקא בעקירה שייך לומר צורך הנחה היא דמהאי שעתא אתחלה מלאכה תדע דהא זה עוקר וזה מניח פטורין משא"כ בחלב לא שייך לומר דהגבהה אתחלתא דאיסור אכילה הוא דאפילו הגביה חבירו ונתן לתוך פיו חייב האוכל אע"כ דרש"י כתב כן לפי המסקנא כדרכו בדוכתי טובא:

    בתוספות בד"ה שעקירה צורך הנחה וכו' ולפי' ר"ת א"ש וכו' והשתא רבי ירמיה לית ליה דהגבהה וי"ל וכו' עכ"ל. והא דמקשה הכא אדרב חסדא לימא פליג אדרבי אבין אע"ג דבלא"ה אשכחן דרבי ירמיה פליג אדרבי אבין אפ"ה רוצה הש"ס לדקדק אי רב חסדא נמי פליג אדרבי אבין או לא מיהו לפ"ז היה מקום לדקדק משמעתין דלא כר' ירמיה דאי ס"ד דהא מילתא דר' ירמיה שייך בה נמי הא מלתא דהגבהה צורך ניסוך א"כ אמאי פליג לישנא קמא אלישנא בתרא דודאי לישנא בתרא עדיפא לן כי היכי דלא ניפלוג רבי אבין אדרבי ירמיה כי היכי דבעינן הכא לשנויי דלא ליפלוג רבי אבין אדרב חסדא ועוד דללישנא בתרא א"ש טפי אוקימתא דמתני' בפ' מרובה ולא צריכין לשנויי בדוחק ומאי דוחקין כולי האי כיון דהאי סברא דלישנא בתרא נמי סברא פשוטה היא וע"ז כתבו התוספות ומסקו דע"כ בלא"ה מוכח מסוגיא דשמעתין דללישנא קמא לא משמע ליה דאיכא שום סברא לחלק בין מצי לאהדורה דאל"כ קשיא ליה אמאי נקט רבי אבין זורק חץ לינקוט מעביר וכו' כן נ"ל ועיין במהרש"א:

    3 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Ketubot 31a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' הגונב כיס בשבת עיין ירושלמי ב"ק פ"ג הלכה ד:

    Gilyon HaShas on Ketubot 31a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה שעקירה וכו' והשתא ר' ירמיה וכו' וה"ה דלית ליה עקירה צורך הנחה היא. עדיין אינו מספיק כ"כ דמנ"ל למפרך על שינויא דר"פ דאמר זרוק גניבותיך דלמא ס"ל כר' אבין דאמרי' עקירה צורך הנחה. ולענ"ד לולי דברי התוס' הי' נ"ל לומר ברווחא ובסוגיין כך דהיינו מה דפרכינן בסוגיין דלעיל אי דמצי לאהדורי נהדריה, והא מ"מ אי אפשר לחייב מיתה דהיינו בבית הבליעה בלי שיהיה המאכל תחילה בפה במקום שיכול לאהדורי והוי כזורק חץ, וצ"ל דקאי ללישנא ב' דתליא במצי לאהדורי, וכיון שכן י"ל דר"פ דאמר לעיל כגון שתחב לו משקין וכו', דבאוכלי' ל"א קלב"מ דנתחייב מקודם דלא אהדרי' במקום שיכול לאהדורי, א"כ ללישנא קמא דאינו מחלק בין מצי לאהדורי ע"כ ר"פ לא ס"ל כלל לדר' אבין דעקירה צורך הנחה וא"כ י"ל דסוגיא דבב"ק קאי ללישנא קמא ופריך שפיר עלר"פ לשיטתיה דמוכח דלא ס"ל לדר' אבין ( אב"ה עמ"ש אאמ"ו בארוכה בדרשותיו):

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Ketubot 31a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 31, Amud Aleph, about 245 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “וקרע שיראין של חבירו.…”

    2. Segment 251 words

      Opens “גופא, אמר רב חסדא: מודה רבי נחוניא…”

      Named: רב חסדא, רבי נחוניא, רבי אבין.

    3. Segment 331 words

      Opens “הכי השתא?! התם, אי אפשר להנחה בלא…”

    4. Segment 441 words

      Opens “מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא?…”

    5. Segment 547 words

      Opens “גופא, אמר רבי אבין: הזורק חץ מתחלת…”

      Named: רבי אבין, רב ביבי בר אביי, אביי.

    6. Segment 619 words

      Opens “ואמאי? הכא נמי, לימא: הגבהה צורך הוצאה…”

    7. Segment 728 words

      Opens “וכי האי גוונא מי חייב? והאמר רב…”

      Named: רב סימון, רבי אמי, רבי יוחנן.

    8. Segment 812 words

      Opens “לא תימא ע"מ להצניעו, אלא אימא ע"מ…”

    9. Segment 912 words

      Opens “עמד למאי? אי לכתף אורחיה הוא! אלא…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 31a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026