Ketubot 3a

זימנין דלא אניס והוי גיטא:

וסברה דלמא אניס ואינו גט ותדאג להינשא:

ומינסבא וכשיבא ויאמר נאנסתי נמצא גט בטל ובניה מן האחרון ממזרים לפיכך אמרו יהא גט:

דמדאורייתא לא הוי גיטא שמצינו טענת אונס מן התורה שנאמר (דברים כ״ב:כ״ו) ולנערה לא תעשה דבר:

כל המקדש כל המקדש אשה על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל הוא מקדשה שיהיו קיימין קידושין לפי דברי חכמים ויהיו בטילים לפי דברי חכמים על ידי גיטין שהכשירו חכמים:

ואפקעוה רבנן לקידושין כשיבא גט כזה אחריהם:

תינח למימר אפקעתא כדקדיש בכספא דנימא גט זה עוקר הקידושין ועושה מעות מתנה מעיקרן:

קדיש בביאה מאי אפקעתא מעיקרא איכא בשלמא על ידי גט כשר אע"פ שהקידושין קיימים עד עכשיו גזירת הכתוב היא שהגט כורתו ומתיר איסורו מכאן ולהבא אבל זה שאינו גט מן התורה ואתה מכשירו מפני דעתו של זה שקידשה על דעת חכמים ושביטלו על פי חכמים צריך אתה לומר שמעיקרן לא יהו קידושין ואי קדיש בביאה ואתה עוקר קידושין למפרע מה תהא על ביאתו:

וסברה דאניס And she thinks he had a mishap O VERVIEW The גמרא concluded that the ruling of רבא that אין אונס בגיטין (and if the תנאי was fulfilled, even because of an אונס, the גט is valid), is based on the logic that (if we would maintain יש אונס בגיטין) there would be a problem with women who are either צנועות (modest) or פרוצות (promiscuous). תוספות explains why they are referred to as צנועות or פרוצות, respectively. ---------------------– ומן הדין לית לן למיחש דלמא אניס הוא דרובן לא אניסי – For according to the law, we are not obligated to suspect that perhaps he did not return due to an אונס, for the majority of people do not experience אונסים – ולהכי קרי להו צנועות שמחמירים על עצמן אף על גב דמצי לאינסובי – And therefore the גמרא refers to these women (who will not remarry, unless they verify that the fulfillment of the תנאי is not due to an אונס) as צנועות, for they are strict with themselves, even though legally they may remarry (since רובן לא אניסי). וגבי פרוצות לא גרסינן וסברה דלא אניס אלא ואמרה דלא אניס – And regarding פרוצות the text do not read, ‘and she assumes that there was no אונס’, but rather the text read ‘and she says, ‘there was no אונס’ – פירוש אפילו כשיצא הקול דאניס אמרה דלא אניס – The explanation (why she is called a פרוצה) is that even if there is a rumor that he was אניס, she will say that she knows for sure that he was not אניס (even if she does not know whether he was אניס or not) – או אפילו כשתדע היא עצמה דאניס ואחרים לא ידעו – Or furthermore even if she herself knows that he was אניס but others do not know that he was אניס, she will (lie and claim he was not אניס and) remarry illegally (if we assume יש אונס בגיטין). תוספות asks: ואם תאמר מת תוך י״ב חודש נמי יהא גט מהאי טעמא – And if you will say; in the case where the husband dies within the twelve months (where the ruling is that it is not a גט [unless he said מעכשיו]), it should also be a גט for the same reason – דזימנין דלא מת וסברה דמת ומיעגנא ויתבה – For occasionally it may be that he did not die (and therefore the גט is valid [for there was no אונס, and it was not לאחר מיתה]) and she will assume that he died (so the גט is invalid [since אין גט לאחר מיתה]), and she will remain an עגונה – תוספות answers: ויש לומר דמיתה קלא אית לה: And one can say that there is publicity regarding death, and therefore if we do not hear that he died, even the צנועות will assume that he is alive, the תנאי was fulfilled, the גט is valid, and they will remarry. S UMMARY There is no חשש for אונס legally, however the צנועות are strict for themselves, while the פרוצות may remarry even if (they know) it is legally prohibited. There is no concern for אונס מיתה since there is publicity surrounding a death. T HINKING IT OVER תוספות asks that by מכאן ועד יב חודש it should be a גט because of the צנועות. Why did not תוספות ask (also) that it should be a גט because of the פרוצות as well?!

אדעתא דרבנן מקדש He is מקדש based on the approval of the Rabonon O VERVIEW The גמרא explains that notwithstanding the fact that יש אונס בגיטין, and therefore if the תנאי was fulfilled only because of an אונס, the גט should be invalid (and the woman remains an אשת איש), nevertheless because of the concern of פרוצות וצנועות, we maintain אין אונס בגיטין and the גט is valid (and the woman is no longer an אשת איש) and the רבנן uproot the קידושין דאורייתא; the רבנן have the power to do this since כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, and the husband leaves it up to the רבנן to either sustain or nullify his marriage as they choose. תוספות explains how we see that a person is מקדש אדעתא דרבנן. ----------------------------– לכן אומרים בשעת קידושין כדת משה וישראל: Therefore the husbands say at the time of the קדושין that the קדושין are being performed according to the laws of משה and ישראל. S UMMARY We say כדת משה וישראל by קדושין to explicitly acknowledge that we are מקדש אדעתא דרבנן. T HINKING IT OVER What would be if one did not say כדת משה וישראל would the ruling of אין אונס בגיטין apply to this marriage? What is if he said (at the time of קדושין or later) that he was not מקדש אדעתא דרבנן?

ואפקעינהו רבנן לקידושין מינה And the רבנן extracted the קידושין from her O VERVIEW The גמרא stated that since כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, therefore the חכמים can (when they see fit) to be מפקיע the קידושין retroactively, that there never was any קידושין and they were never married. This can have serious consequences which need to be addressed. ------------------------------------– בריש השולח (גיטין לג.) פירשתי: I explained this in the beginning of פרק השולח. S UMMARY תוספות resolves the issues with אפקעינהו in פרק השולח. T HINKING IT OVER Seemingly the concerns mentioned in השולח apply only to one who will be מבטל a גט שלא בפניו (since he can plan to make an אפקעינהו); however here by אונס בגיטין, one cannot plan on making an אונס, so seemingly the concerns are not relevant here, so why does תוספות need to mention here that he addressed the concerns of אפקעינהו in פרק השולח?!

תינח דקדיש בכספא with money מקדשIt is reasonable if he was O VERVIEW The גמרא states that it can accept the idea of אפקעינהו if the קידושין was made with money, however how can we explain the אפקעינהו if the קידושין was made with ביאה. תוספות explains the difference between קידושי כסף and קידושי ביאה. ------------------------– תוספות explains that we can understand the אפקעינהו by קדושי כסף – דהפקר בית דין היה הפקר והוו מעות מתנה וממילא יהו כל בעילותיו זנות – Since the confiscation of בי״ד renders the מעות קידושין ownerless, and therefore the money of קידושין become a gift to the woman (and there was no קידושין), so automatically all his subsequent ביאות will be considered as ביאות זנות; however – קדיש בביאה מאי איכא למימר איך יפקיעו ביאה של קידושין – What can we say if he was מקדש בביאה; how can the רבנן invalidate the קידושי ביאה – תוספות anticipates a difficulty with this question: ואפילו למאן דאמר בהאשה רבה (יבמות פט, ב ושם) דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה – And even according to the מ״ד in פרק האשה רבה, that the חכמים possess the power to uproot something which the תורה ordains – תוספות responds that when do we say that יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה – היינו כגון דליכא עבירה כההיא דהאשה רבה דהדר לטיבלא – That is only where for instance there is no transgression, like that case in פרק האשה רבה where the תרומה returns to its טבל status, in such a case we can say דיש כח ביד חכמים וכו׳ – אבל היכא דאיכא עבירה דמקודשת היא בביאה מאי איכא למימר – However where there is an עבירה like in our case where she was מקודשת בביאה, what can we say?! תוספות cites and explains the sגמרא׳ answer: ומשני שויוה רבנן בעילותיו בעילת זנות ואין כאן קדושין : And the גמרא answers that the רבנן caused that his בעילות are בעילת זנות and therefore there is no קידושין here. S UMMARY The power of אדעתא דרבנן מקדש is sufficiently strong that (not only can they be מבטל the קידושי כסף through הפקר בי״ד, but) they can even cause קידושי ביאה to become a ביאת זנות and invalidate the קידושין. T HINKING IT OVER 1. According to the conclusion of תוספות, is it necessary to resort to הפקר בי״ד in order to explain why the חכמים can nullify the קידושי כסף? 2. Can our גמרא also follow the view that אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה and nevertheless the חכמים can be מבטל the קידושי ביאה? 3. How can we explain the need for both כל דמקדש וכו׳ and הפקר בי״ד; seemingly each one can nullify the קידושין without the other?

איכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין There are those who say; רבא ruled: and similarly regarding Gittin O VERVIEW After the גמרא cited the initial view of רבא that אין אונס בגיטין, the גמרא cites an opposing view that רבא maintains יש אונס בגיטין. Our תוספות rules that אין אונס בגיטין and reconciles it with a seemingly contradictory גמרא. -----------------------------– פסק רבינו חננאל כלישנא קמא דאין אונס בגיטין – The ר״ח ruled like the first version (of רבא) that אין אונס בגיטין – והביא ראיה מדקאמר סתמא הש״ס בריש השולח (גיטין לד, א ושם) גבי ההוא דאמר – And the ר״ח brought proof to his ruling since the גמרא stated anonymously in the beginning of פרק השולח, regarding a person who said – אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כולי ואי משום אונס אין אונס בגיטין – ‘If I do not marry until thirty days it should be a גט’, etc. The גמרא ruled that it is a valid גט, because we disregard his claim that it was an אונס, since the ruling is that אין אונס בגיטין; thus proving the ruling of the ר״ח. תוספות concurs with the ruling of the ר״ת: וכן נראה דאליבא דאיכא דאמרי הוו פירכי מכל הני דמייתי סייעתא ללישנא קמא – And so it seems that the הלכה is כלישנא קמא that אין אונס בגיטין, for according to the איכא דאמרי (who maintain יש אונס בגיטין) there are refutations to this view from all the sources from which the גמרא brought as a support to the ל״ק; and even though the א״ד respond to these difficulties, nevertheless – ולא סמכינן אשינויי דחיקי – We cannot rely on these inadequate answers. תוספות asks: וקשה לרבינו יצחק דמסיק בפרק מי שאחזו (שם עג, א ושם) – And the ר״י has a difficulty with this view that the הלכה is אין אונס בגיטין, for the גמרא concludes in פרק מי שאחזו – דבין דאמר הרי זה גיטיך אם מתי מחולי זה בין אם אמר אם לא אעמוד מחולי זה – That whether he said; ‘here is your גט if I die from this sickness’, or whether he said, ‘here is your גט, if I do not stand up from this sickness’ – ונפל עליו הבית או נשכו נחש או אכלו ארי דלא הוי גט אלמא דיש אונס בגיטין – And the house collapsed on him, or a snake bit him, or a lion devoured him, in all these case it is not a גט (this ends the citation from the גמרא there); it is evident that יש אונס בגיטין (and therefore it is not a גט) – תוספות anticipates a response to his question: וליכא למימר דהתם לא מטעם דיש אונס קאמר דלא הוי גט – And we cannot answer that there it is not on account of יש אונס בגיטין that the גמרא rules that it is not a גט (as the ר״י would have us understand) – אלא משום דבין אם מתי מחולי זה בין אם לא אעמוד משמע שימות מחמת זה החולי – But rather the reason why it is not a גט is because that whether he said אם מתי מחולי זה or whether he said אם לא אעמוד from this sickness, either way his intent was that the גט should be effective only if he dies because of this sickness - וכשנפל עליו הבית או נשכו נחש אינו גט דאין זה מחולי זה – However when the house collapsed on him or a snake bit him, it is not a גט, because this is not considered that he died from this sickness; but it has nothing to do with יש אונס or אין אונס, thus resolving the sר״י׳ difficulty – תוספות rejects this response: דהא מוכח בהדיא התם דמטעם דיש אונס הוא – For it is explicitly evident there that the reason it is not a גט is because יש אונס בגיטין (and not because the תנאי was not fulfilled), תוספות clarifies; for – גבי ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה וקביל עליה כל אונסא דאיתיליד בה כולי – Regarding that person who sold land to his friend and the seller accepted upon himself to be responsible for any misfortune that will develop, etc. אמר רבא אונס דלא שכיח הוא ומייתי רבא סייעתא מהא דאכלו ארי אינו גט – רבא ruled that this is an uncommon אונס (the seller cannot be held responsible), and רבא brought proof that one is not responsible for אונס דלא שכיח, from the previously mentioned case where the lion ate him, where the ruling is that it is not a גט. תוספות refuted this alternate explanation and now תוספות reiterates his original question - אלמא אונס דלא שכיח יש טענת אונס לרבא – It is evident that according to רבא there is טענת אונס by an אונס דלא שכיח – והכא קאמר רבא גופיה בלישנא קמא שהוא עיקר – And here the very same רבא maintains in the ל״ק, which is the accepted version – דאין אונס אפילו באונס דלא שכיח כדמוכח הסוגיא – That אין אונס even by an אונס דלא שכיח as is evident in the גמרא. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דג׳ ענייני אונס הן – And the ר״י said that there are three types of אונס – דאונס דלא שכיח כלל כההיא דמי שאחזו אפילו ללישנא קמא דרבא דהכא יש אונס – That by an אונס which is altogether uncommon like the אונס in פרק מי שאחזו, even according to the ל״ק of רבא here (who maintains אין אונס), we say יש אונס – דלא שייך התם לתקן משום צנועות ומשום פרוצות – For it is not applicable to enact in such a case a ruling of אין אונס because of the צנועות and because of the פרוצות; and תוספות explains – דלעולם לא סברי צנועות דנפל עליו הבית או שהכישו נחש כיון דלא שכיח כלל – For the צנועות will never imagine that the house collapsed on him or that a snake bit him, since it is לא שכיח כלל – ומשום פרוצות נמי ליכא למיחש כיון דלא שכיח שיעשה כן – And there is also no concern for the פרוצות, since it is not common that this should happen. This is one type of אונס (which is לא שכיח כלל) where the rule is יש אונס. ואונס דשכיח כגון ההיא דפסקיה מברא אפילו לאיכא דאמרי אין אונס דאיבעי ליה לאתנויי – And by a common אונס, for instance by the person where the river prevented him from coming, even according to the א״ד (who maintain יש אונס בגיטין) the ruling would be אין אונס, for he should have stipulated that in case I do not come because of פסקא מברא (or something similar and common) it should not be a גט. אבל אונס דשכיח ולא שכיח בהא פליגי תרי לישני דרבא – However by an אונס which is somewhat common but not very common (the third type of אונס), that is where the two versions of רבא argue whether יש אונס or אין אונס – והלכתא כלישנא קמא דרבא כדפירשנו: And the ruling is like the ל״ק דרבא as we explained previously that אין אונס בגיטין. S UMMARY By an אונס דלא שכיח כלל all agree that יש אונס, by a common אונס all agree that אין אונס, by a not so common אונס there is the dispute between the two versions of רבא. T HINKING IT OVER It appears from תוספות that the question from מי שאחזו is (only) if we maintain that the הלכה is אין אונס בגיטין. However, even if we do not rule אין אונס בגיטין, there is nevertheless a contradiction between the ל״ק of רבא which maintains אין אונס בגיטין and the גמרא in מי שאחזו where רבא maintains יש אונס בגיטין!

שבתי דינין קבועים בכל יום Where the courts of law are in session every day O VERVIEW רב שמואל בר יצחק taught that the rule of בתולה נשאת ליום ד׳ is effective from the time of תקנת עזרא onward since the בי״ד are in session only on Mondays and Thursdays; however before תקנת עזרא, when the בי״ד was in session every day, a בתולה may be married any day. It seems that עזרא instituted that the בי״ד should not be in session that often. תוספות clarifies what תקנת עזרא accomplished. -------------------------------– תוספות asks: ואם תאמר וכי תיקן עזרא שלא יהו בתי דינין קבועים בכל יום אלא בב׳ ובה׳ בלבד – And if you will say; and did עזרא indeed institute that the בתי דינין should not be in session every day, but only on ב׳ וה׳?! תוספות has an additional difficulty: ועוד קשה דאמרינן בשבת (דף קכט, ב ושם) מי שיש לו זכות אבות יקיז בב׳ ובה׳ – And there is an additional difficulty; for the גמרא states in מסכת שבת, only ‘ he who has the merit of his ancestors should have bloodletting on ב׳ וה׳’, but not anyone else – וכי קודם תקנת עזרא לא היו מקיזין כל עיקר – Is it indeed so that before this תקנת עזרא they were not מקיז דם at all?! תוספות answers: ואומר רבינו תם דקודם תקנת עזרא לא היו קבועים בכל יום – And the ר״ת answers; that before תק״ע the בי״ד was not in session every day – אלא כשהיו צריכין לשום דין היו יושבין בכל יום ויום – But rather whenever a ruling was necessary the בי״ד would convene on whichever day it was; there was no set day when בי״ד was in session – ועזרא תיקן שיהיו קבועין בב׳ ובה׳ וכל הרוצה לדון יבא וידון – And עזרא instituted that בי״ד should convene on every ב׳ וה׳ (regardless if there was anything pending) and whoever wanted a ruling can come and be judged – והיו יכולין להקיז בכל יום קודם תקנת עזרא כיון שלא היו קבועים – And so therefore before תק״ע they could be מקיז דם every day, since בי״ד was not scheduled to convene (it was not such a severe יום הדין and it would not pose a danger). תוספות offers an alternate answer: ורבינו יצחק תירץ שלא היו קבועים תחלה אלא בעיר אחת ועזרא תיקן בכל עיר ועיר בב׳ ובה׳: And the ר״י answered that initially before תק״ע the בי״ד would not convene everywhere, but rather only in one major city (every day), and עזרא instituted that the בי״ד should convene in every city on ב׳ וה׳. S UMMARY Before תקנת עזרא the בי״ד would either meet (any day) when the need arose, or they would only meet in one city, but not in all cities as it was after תק״ע. T HINKING IT OVER According to the ר״י did the תק״ע change anything in the city where בי״ד would convene every day? If עזרא did change it to ב׳ וה׳, the question remains why would עזרא change it, and if not, then a בתולה should be able to marry there every day?!

אשה נשאת בכל יום A woman can be married on every day O VERVIEW The גמרא said that before תקנת עזרא (when בי״ד was קבועים בכל יום) a בתולה can get married on any day. תוספות explains why she is not like the אלמנה (where there are no issues of טענת בתולים), who is to be married on Thursday. -------------------– תוספות asks: קשה לרבינו שמשון בן אברהם אמאי נשאת בכל יום – The רשב״א has a difficulty; why should a בתולה get married on any day – תהא כאלמנה ותינשא בה׳ ותיבעל בששי לפי שנאמר בו ברכה לאדם – Let her be like an אלמנה and get married on ה׳ and be נבעלה on Friday, since the blessing to אדם was said on Friday? תוספות answers: ויש לומר דמשום ברכה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל – And one can say; that the חכמים would not establish a day to get married because of ברכה alone, as I explained previously – ובאלמנה נמי לא קבעו שתיבעל בששי משום ברכה גרידא – And even by אלמנה they did not establish that תבעל on ששי because of ברכה alone – אלא משום שקדו שיהא שמח עמה ג׳ ימים כדאמר לקמן (דף ה, א) – But rather the reason an אלמנה is married בה׳ וו׳ is because the חכמים persevered that the husband rejoice with his wife for three days, as the גמרא states later – ובתולה דלא שייך ההוא טעמא דליכא למימר משכים לאומנתו והולך לו – However regarding a בתולה where that reason (of שיהא שמח עמה ג׳ ימים) is not applicable, for we cannot be concerned that he will arise to his trade and be on his way, as we are concerned by an אלמנה ; the reason this is of no concern by a בתולה is – לפי שיש בה שבעת ימי המשתה – Because there is the obligatory seven days of feasting for a בתולה – הלכך משום ברכה גרידא לא היו קובעים יום: Therefore on account of ברכה alone the חכמים would not establish a day on which they should marry. S UMMARY ברכה is not a sufficient reason to establish a day for marriage (as opposed to שקדו, which is a valid reason). T HINKING IT OVER 1. תוספות writes that the חכמים were not מתקן that an אלמנה should be married ביום ה׳ וו׳ because of ברכה alone but rather because of שקדו as well. However from the גמרא later (ה, א) it appears that there are two separate reasons why she marries on יום ה׳ וו׳; one because of the ברכה לאדם (עדיפא), and another reason is because of שקדו. How will תוספות answer according to the first explanation (which seemingly does not require שקדו)?! 2. תוספות explains that the concern of משכים לאומנתו והולך לו is applicable only by an אלמנה but not by a בתולה, since there is שבעת ימי המשתה by a בתולה. However the גמרא later (ז, א) states that that by an אלמנה there is (also) שלשה לשמחה, so why are we concerned that משכים לאומנתו והולך לו by an אלמנה and not by a בתולה?!

אי איכא בתי דינין כולי If there are courts of law, etc. O VERVIEW The גמרא explained that if nowadays there are places where the courts convene every day, a בתולה may get married on any day. תוספות qualifies this ruling and discusses whether one may marry on a Friday. -----------------------– נראה לרבינו יצחק דמכל מקום אין נשאת בששי דהא אין דנין בשבת – It is the view of the ר״י that notwithstanding this which the גמרא states that she can marry on any day, she cannot be married on a Friday, for we do not judge on שבת; the בי״ד does not convene on שבת, and he will not be able to present his טענת בתולים to בי״ד on שבת. תוספות notes an exception to the previous ruling: ועתה נוהגין לישא אף בששי משום דאין בית דין קבועין – And nowadays it is customary to marry even on Friday, since there are no בי״ד קבועין at all (even on Mondays and Thursdays) – ואם יש לו טענת בתולין יכול לקבול בשבת בפני שלשה כמו בשאר ימות השבוע – So if he has טענת בתולים he can complain on שבת in the presence of three people, just as he would do in the other days of the week. תוספות offers an alternate reason why nowadays we may marry on Friday: ועוד לפירוש הקונטרס דוקא בימיהם קבעו יום הנישואין – And additionally, according to פרש״י it was only in those days (of the תלמוד) that they established a wedding day for all בתולות on יום ד׳ – משום שעל ידי כך יתברר הדבר ויבואו עדים מתוך שמתאספים העם לבית דין – Because through his coming to בי״ד, the issue will be clarified, for witnesses may come, since the people gather in the בי״ד – ואין שייך לומר עכשיו כך: But this is not applicable today; for there is no בי״ד קבוע where people gather, so even if he complains it will not cause that יתברר הדבר. Therefore there is no difference when he marries. S UMMARY Even when בי״ד קבועין every day he cannot marry on Friday since there is no בי״ד on שבת. Nowadays we marry on Friday because there is never a בי״ד קבוע, or because there is no purpose to go before בי״ד (according to רש״י). T HINKING IT OVER תוספות writes that nowadays he can present his טענת בתולים in front of three people. Why then was a תקנה made at all to marry ביום ד׳, let them marry whenever they want and if he has טענת בתולים he will present it before three people?!

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה וא"ת, מאי שנא מטבע במים שאין להם סוף דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה משום עגונות. יש לומר, דבכדי לא מפקיעי להו לרבנן לקידושיה, אלא היכא דאיכא סרך גיטא כדהכא. אי נמי בעד אחד מעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא, כדאיתא בריש פרק האשה רבה (יבמות פח, א) דסמכה אהימנותיה דעד, ואפילו בגוי מסיח לפי תומו. ועיקר טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, וכן פירש רש"י ז"ל בשבת פרק חבית (שבת קמה, ב) גבי אין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה בלבד. ואע"ג דאי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור, כדאיתא התם בפרק האשה רבה (יבמות פט, ב), היינו טעמא, משום דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה לגמרי, אלא משום דסמכינן אדיוקא דאיתתא ומימר אמרי איתתא דייקא ומינסבא, וכיון שבא הבעל איגלאי מילתא דלא דיקא שפיר. ומכל מקום מעיקרא לא אפקעינהו רבנן לקידושיה אלא משום סרך דעד אחד, אבל בברי בטבע במים שאין להם סוף, לא תקינו. וההיא דאותבוה אבי כרסיא ואתא חבריה וחטפא מיניה, והוו תמן רב ברונה ורב חננאל ולא אצרכוה גיטא (יבמות קי, א), אי נמי בתלוהו וקדיש דאפקעינהו רבנן לקידושיה כדאיתא התם בפרק חזקת הבתים (ב"ב מח, ב), התם משום דעיקר הקידושין שלא ברצון חכמים היו דהוא עשה שלא כהוגן, אבל במקום שחלו הקידושין כרצון חכמים והשתא הוא דאפקעינהו להו, אי איכא סרך גיטא אין אי לא לא. והכא נמי לאו הפקעה גמורה היא, אלא משום דאמדינן ליה לדעתיה דבעל דאסקא אדעתא לאונסיה, ומדאיבעי ליה לאתנוייה ולא אתני שמע מינה אחולי אחליה לאונסיה. ותדע לך דהא אונסא דלא שכיח כלל כגון אכלו ארי או נשכו נחש ונפל עליו הבית, דלא מסיק להו איניש אדעתיה, הויה אונס, כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין עג, א), אלא ודאי טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושיה מינה בשאר אונסין, משום דמימר אמרינן דאסיקינהו אדעתיה ואחוליה אחלינהו הוא. ועוד תדע דהא למאן דאית ליה טענת אונס בגיטין, ולא תקינו רבנן כלל לא משום צנועות ולא משום פרוצות, באונס דשכיח כהפסקת נהרא אין טענת אונס ושרינן לה לעלמא, משום האי טעמא דאמדינן ליה לדעתיה. והכא הכי קאמר, שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, וכי היכי דלא לישוינהו רבנן לבעילותיו בעילת זנות, אף הוא מסיק אדעתיה כל אונסא, ואפילו אונסא דשכיח ולא שכיח ומחיל להו, ואפילו קדיש בביאה נמי מסיק אדעתיה הכי, כי היכי דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה והויה בעילתו בעילת זנות למפרע, אבל אונסא דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה, הילכך אכלו ארי אין לנו. הא דאמרינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, כתבתיה בפרק השולח (גיטין לב, א) בס"ד.

אונסא דשכיח שאני מהא שמעינן דמסיק... אין טענת אונס בגיטין אפילו באונסא דלא שכיח קאמר, ומיהו באונסא דלא שכיח כלל כולי עלמא מודו דיש טענת אונס, כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין עג, א) אכלו ארי אין לנו, ובאונסא דשכיח ולא שכיח הוא דפליגי. וקיימא לן כלישנא קמא דרבא דאין טענת אונס אי משום אונסא אין טענת אונס בגיטין.

אי איכא בתי דינין דקביעי בכל יום,

אשה נשאת בכל יום ולא בכל יום ממש קאמר, דהא איכא שבת דאינה כדאיתא בירושלמי [בפירקין הל' א] א"ר מונה הדא אמרה אילין דכנסין ארמלין צריכין למיכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קניין בשבת. ובערב שבת נמי לא ישא, שאין בתי דינים קבועים בשבת, ואם יבעול בששי או בליל שבת איכא איקרורי דעתה בשלש עונות, דהא דאמרינן לקמן (כתובות ה, ב; ז, ¨) דמותר לבעול בתחילה בשבת דוקא בשכנס ברביעי. ואיתרמי דלא בעל בזמנו, כגון שפירשה נדה אחר שכנסה לחופה דלא מחייבינן לעיכובי עד אחד בשבת, ואפילו יבעול בששי עצמו אחרי התעסקו... צרכי חופה ויבעול יעבור רובו של יום, ואין ב"ד יושב וכבר עבר זמנו. וא"ת, בחמישי נמי לא ישא דהא אין ב"ד קבועים בששי בשבת, כדאמרינן בירושלמי בפירקין (הלכה א) ר' חזקיה ב"ר אחה בשם ר' אבהו אסור לדון דיני ממונות בערב שבת, איכא למימר דלא אסרו אלא לכוף בעלי דינין ולקבוע זמן, מכיון שהן צריכין לעסוק בצרכי שבת, וכדאמרינן לא קבעינן זמניה בערב שבת, אבל בי"ד יושבין קבועין לקבל טענות אם יבואו לפניהם בעלי הדין, וזה אם יש לו טענת בתולים ישכים לב"ד ויגיד טענותיו. ועכשיו שאין ב"ד קבועים כלל, מסתברא דמותר לישא בכל יום, דליכא משום איקרורי דעתא דמקום שבתי דינין קבועים איכא משום איקרורי דעתא, דמצפה הוא לישיבת הדיינים ובנתיים עד... המקח. אבל במקום שאין בתי דינים קבועים כלל למה יצפה ליום אחר בו ביומו יעשה לו ב"ד ויודיעם. ועל זה סמכו בדורות האלו לכנוס ביום ששי.

ומשום פרוצות דאי אמרת לא להוי גיטא זמנין דאניס ואמרה לא אניס ומקרי ונסבי. פירוש זמנין דאניס יהיה קול בעיר מזה והיא אומרת לא אניס וכיון שאין לנו ראיה ברורה אין לנו למחות ביד' דאפ"ה אונס צריך לברר האונס:

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פי' אע"פ שאומר לה כדת משה וישראל הרי הוא כאלו התנה ע"מ שירצו חכמים וסתמו בפי' שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים כדמפרש במס' קדושין בס"ד:

ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה פירוש דה"ל כאומר הרי את מקודשת אם ירצה אבא שאם לא רצה אינה מקודשת תינח דקדיש בכספא שהם קדושין דרבנן אבל קדיש בביאה שהוא דאורייתא מאי איכא למימר וליתא דקדושי כספא ושטר מדאורייתא הם כדאמרי' בפ' קמא דקדושין אלא הכי פירש תינח דקדיש בכספא דכי לא רצו חכמים בקדושין יפקיעו הכסף ויבטלו השטר אבל קדיש בביאה היאך יפקיעו חכמים ומה יאמרו שתהא ביאתו דאע"ג דהריני בא עליך על מנת שירצה אבא ולא רצה האב אינה מקודשת קס"ד האב אינו חושש על ביאתו אבל חכמים היאך לא יחושו על ביאתו ומהדרינן דרבנן נמי שוויה לבעילתו בעילת זנות ויש מקשים אם כן נמצא יכול לחפות על בת אחותו שזנתה שיתן לה גט בענין שיהא שם אונס ולפקעו קדושין למפרע ויכולים ממזרים לטהר. ותירץ הרמב"ן ז"ל דלא קשיא שאם יחפה על בת אחותו ויצילנה בדין תבא עליו ברכה וממזירים נמי הלוואי שיטהרו. ועוד הקשה א"כ היאך ממיתין הבא על אשת איש שהרי התראת ספק שמא תבא היום או מחר לידי הפקעת קדושין. ולאו מלתא היא דאפילו למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה כל כי האי גוונא כשמחוסר מעשה גמור לא חשיבא התראת ספק שא"כ נזיר ששתה יין היאך לוקה הרי יכול לישאל על נזירתו א"ו כדאמרן וכ"ש דקיימא לן התראת ספק שמה התראה כדכתיבנא במס' מכות בס"ד ועיין בתוס' השולח (דף ל"ג ע"א דהוסיף תירוץ אחר על קושיא ראשונה:

אמר רבא וכן לענין גיטין וכו' ולענין פסק ההלכה הסכימו רוב רבותינו ז"ל דהלכתא כלישנא קמא דרבא דלענין גיטין אין אונס דהכי סוגין במס' גיטין דאמרי' התם למאי ניחוש לה אי משום אונסים אין אונס בגיטין דאלמא קים לן דהכי הלכתא וא"ת כיון דהא תקנתא דרבא משום צנועות ומשום פרוצות הוא אפי' באונסי' דלא שכיחי נמי נימא הכי וי"ל דבמלתא דלא שכיח לא עבדי רבנן תקנתא. ולענין מזונות ארוסה שהגיע זמנה קיימא לן כרב יוסף דאמר כל אונסים לא אכלה דהא אסקה רב אשי ורבא נמי הכי ס"ל מדקאמר ולענין גיטין אינו כן וכן לענין גיטין אלמא דפשיטא ליה דלענין מזונות אפי' חלה הוא יש אונס ואינו מעלה לה מזונות דההיא דנקט באונסי' דידיה מיירי ברהטא כולה סוגיין:

לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין וכו' הקשו בתוס' אם כן שבתחלה הוי בתי דינין קבועין בכל יום מה תקנה דתיקן עזרא אדרבה קלקלה היא ותירצו דקודם תקנתו היו יושבין בעיר אחת יום א' ובעיר אחרת הסמוכה לה יום א' ותיקן הוא שיהיו יושבין בעיירות בשני ובחמישי א"נ דמעיקרא אף על פי שבתי דינין קבועים להם בכל יום לא היו להם עיר קבוע והיו בעלי דינין מתבטלין ממלאכתן ומוטב להם עיר קבוע שני ימים בשבת מבקר ועד ערב וזה נכון:

אשה נשאת בכל יום פי' בכל יום הראוי לקדושין לאפוק' שבת דאסור דה"ל קונה קנין בשבת כדאי' בירושלמי וכן איתא בפרק בתרא דביצה וא"ת היאך נשאת ביום ה' דהא קי"ל דאין דנין בע"ש וי"ל נהי דאין חותכין דין לפי שצריך יישוב מיהו שמעין טענת בעל דין וכיוצא בזה. וא"ת והיאך נשאת בע"ש דהא איכא אקרורי דעתא עד א' בשבת ויש מתרצים שבועל בבית אפל בשבת. והא ק"ל דנשאת ונבעלת בד' ולא חיישי' לאקרורי דעתא אשתי עונות. ויש מתרצים דכל יום לאו דווקא וחוץ מערב שבת קאמר ועכשיו שאנו נוהגין לישא בע"ש ולבעול ליל שבת ס"ל דבתולה נבעלת אפילו בליל שבת דאמרינן לקמן לא חיישינן לאקרורי דעתא ועוד כיון שאנו קהל מועט וממונינו מועט בספק אין לנו לעכב כיון דאיכא בתי דינים קבועים בכל יום וליכא לתקנת משנתינו ועוד דהא אמרינן לקמן דאם מחמת אונס דמותר ואפי' אונס ממון והשתא נמי איכא אונס ממון שאין לה הכנה וסיפוק לישא אשה בשאר ימים ומשום שמא ישחוט בן עוף לא חששו כיון שכבר עשינו סעודה גדולה מבעוד יום ;

אי איכא בתי דינים דקבועים האידנא פי' והא קמ"ל דאע"ג דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו שאני הכא דמעיקרא כשנשנית משנתינו על דעת כן נשנית דכי איכא בתי דינים דקבועים בכל יום דלהדר דינא כדמעיקרא:

והא בעינן שקדו והא דלא פריך והא בעינן יום ברכה לדגים או דאדם משום דההוא טעמא עיקר דהא אי אמרה לא איכפת בברכה לית לן בה משא"כ בזו שהיא תקנת בנות ישראל אע"פ שהיא מוחלת אנן לא מחלינן והיינו דפרקינן דטריח ליה ולא פרקי' כגון דאמרה לא איכפת לי:

זו ששאלו בסוגיא זו ומי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גיטא ומשום צנועות ופרוצות שרינן אשת איש לעלמא והשיבו אין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ושאלו בה תינח דקדיש בכספא וכו' יש מפרשין בו מפני שקדושי כסף מדברי סופרים ואינו כן כמו שביארנו במקומו אלא כך פירושו תינח קדושי כסף שיש לומר בהם שהפקירו את ממונו וזכו אותה בהם והרי היא כמקדשה בשלה קדושי ביאה מאי איכא למימר ותירץ בה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר שמאחר שלא קדש אלא על דעתם סתם דעתם כך הוא שכל שיארע כן לא תהא ביאתו לשם קדושין אלא ביאת זנות למפרע ומעתה אף בקדושי שטר אתה אומר כן שדעתם היה שכל שיארע כן לא יהו קדושיו קדושין כלל ולא הוצרך עוד להזכירה:

כל שאמרו אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה לא סוף דבר בכגון זו שיש כאן גט אלא שמן הדין לא היה גט כשר אלא אף במקום שאין גט כלל ואע"פ שגדולי עולם כתבו דוקא במקום שיש גט כל דהו אתה למד את דברינו ממה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי ק"י ע"א ההיא דהוה בנרש דאיקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסא אתא אינש אחרינא וחטפה מיניה והוו רב ברונא ורב חננאל התם ולא אצרכוה גיטא מיניה מאי טעמא הוא עשה שלא כהוגן ועשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו לרבנן לקדושי מיניה ומכל מקום גאוני ספרד כתבו שכל שהקדושין נעשין שלא כהוגן יוצאה בלא גט אבל כל זמן שהקדושין כהוגן ומצד מאורע שאירע אחר כן מפקיעין קדושיה דוקא בגט כל דהו וכן למדו גדולי המפרשים מזו שכל היוצאת בתקנת חכמים בין בגט כגון זו שבכאן בין בלא גט כאותה שהזכרנו וכיוצא בה הואיל וקדושיה עקורים מתחלתן מן הדין מותר הוא בקרובותיה והיא בקרוביו שאין ביאותיו אלא זנות ונושאין על האנוסה ועל המפותה אלא שמדברי סופרים אסור ואין מקום למה ששאלו בחדושין מאי האי דהכא אצרכוה גיטא והתם לא אצרכוה גיטא שבזו שבכאן לא באה ההפקעה אלא מצד הספק שנולד לנו בגט ואין אנו צריכים למה שתירצו הם דהתם לא קיימא בחזקת אשת איש והכא קיימא בחזקת אשת איש וכן מה שהקשו אחר שחכמים יכולין להפקיע היאך דנין על אשת איש ושמא יופקעו קדושיה ושהתראתו ספק אינו כלום חדא דהילכתא התראת ספק שמה התראה כמו שנאמר בהכה את זה וחזר והכה את זה כמו שביארנו בשלישי של מכות ובראשון של שבועות ואע"פ שטעם זה אינו מספיק שהרי מכל מקום אתה צריך להמתינו עד שיתברר שלא יופקעו כגון שמת אחד מהם בלא הפקעה מכל מקום זיל בתר רובא דלא מיפקעי קדושיהן וכמו שאמרו בסנהדרין פרק בורר ובראשון של חולין שבדיני נפשות זיל בתר רובא דאי לאו הכי רוצח היכי קטלינן ליה דילמא טריפה הואי וגברא קטילא קטל ועוד שהרי עכשו בחזקת נשואות הן וסוקלין ושורפין על החזקות והרי נזיר ששותה לוקה אע"פ שיכול לישאל וכיוצא בזה:

זה שביארנו שאין טענת אונס בגיטין יש חולקין בה מפני שרצו לפסוק כלישנא בתרא וכשיטת רוב התלמוד וכל שכן בלשון איכא דאמרי ומכל מקום אין הדברים נראין שהרי כמה קושיות באו על סברא זו ואע"פ שהיו מחזרים לתרצם שנויי רחיקי נינהו ולא סמכינן עליהו וכן שבפרק השולח אמרו בהדיא ההוא דאמר להו אי לאו נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטו שלשים יום אמר להו טרחנא ואמרינן עלה אי משום אונס אין אונס בגיטין ומכל מקום בתוספות שאלו בה ממה שאמרו בפרק קורדיקוס ע"ג ע"א מהיום אם מתי מחלי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש אינו גט אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש הרי זה גט ושאלו בה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא והם מפרשים דסיפא נמי אע"פ שלא עמד מאותו חולי מכל מקום אונס שאינו מצוי הוא שלא עלה על דעתו שיפול הבית או שישכנו נחש ואמרו שם שלחו מתם אכלו ארי אין לנו והם מפרשים בה שאינו גט אלמא יש טענת אונס בגיטין ואם תאמר שלא מטענת אונס נאמרה אלא אחר שהוא אומר מחולי זה כל שנשכו נחש אינו מאותו חולי והלא בסמוך לה אמרו ההוא גברא דזבין ארעא קביל עליה כל אנסא דמתיליד לסוף אפיקו ביה נהרא אתו לקמיה דרבינא אמר ליה זיל שפי ליה דהא קבילת עלך כל אנסא דמתילד ואמר ליה רב תחליפא אנסא דלא שכיח הוא וכן אמר רבא אנסא דלא שכיח הוא והקשו עליו מזו שאף באנסא דלא שכיח אמרו תחלה הרי זה גט אלמא מתורת אונס הוא שנוי ופסקנו שאינו גט אלמא יש טענת אונס בגיטין מיהא באונס שאינו מצוי וכלישנא בתרא ופירשו מתוך כך בתוספות ששלשה מיני אונס הן אחד שאינו מצוי כל עיקר אלא בדרך זרות כזו של פרק קורדיקוס ובזה יש טענת אונס אף ללישנא קמא שבאונס כזה לא שיכא ביה תקנתא משום צנועות ופרוצות והשני אונס המצוי תמיד כההוא דפסקיה מברא ואף ללישנא בתרא אין בו טענת אונס שהיה לו להתנות ואונס שהוא ממוצע בין שניהם מצוי ושאינו מצוי ללישנא קמא אין בו טענת אונס וללישנא בתרא יש בו טענת אונס ובזו הוא שפסקנו כלישנא קמא והדברים נראין ומכל מקום נראה לי באותה של גיטין שעיקר הענין בה לא מטענת אונס אלא מתוך שהוא אמר מחולי זה וזה שנזכר עליו לשון אונס כך הוא הענין שכל שאמר אם מתי מחולי זה או אם לא אעמוד מחולי זה אע"פ שנתק מאותו חולי לחולי אחר כמו שהמנהג תמיד להשתנות ולהעתק חולי אחד לחולי אחר אם מכח חומר החולי אם במקרה אם מצד פשיעת החולה או הרופא כמו שנודע בספרי הרפואה מכל מקום הגט גט שסתמו של חולה כך הוא אומר שכל שימות מאותו משכב יהא גט אע"פ שלא מת מאותו חולי בעצמו שהיה לו בשעת נתינת הגט וכל חולי הנוסף או המתחדש או המתחלף בכלל חולי זה הוא אחר שלא עמד בין זה לזה ואמר עכשו שנפילת הבית עליו ונשיכת נחש או אכילת ארי וכיוצא בהם מן האונסין שאינן בכלל חולי לא נכללו בדבורו כלל ומתוך כך אינו גט והביאו בה לדמיון ההוא דזבין ארעא וקביל עליה כל אנסא דמתיליד לומר שאונס שאינו מצוי אינו בכלל הדבור כך נראה לי והדברים ברורים ומכל מקום לעיקר הענין באותה של גיטין יש פוסקים שבאם לא אעמוד מיהא ספק מגורשת מפני שהם מפרשים מה שאמרו שם אכלו ארי אין לנו כלומר אין הדבר ברור בידינו וכן פסקו גדולי המחברים ולא עוד אלא שנראה לי לפסוק כן אף בראשונה ר"ל באם מתי מחולי זה מפני שהם מפרשים שאכלו ארי אין לנו חוזר על שתיהן כמו שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו במשנה שכל שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום חול ובלבד שיטרח בסעודה שלשה ימים קודם היום ואין אומרים להיותה מיהא כאלמנה לינשא בחמשי שבאלמנה עיקר התקנה אינה אלא מפני שאין ברכה אלא יום אחד ויש לחוש להשכים למלאכתו כמו שביארנו במשנה הא כל שלא טרח בסעודה אע"פ שרוצה לכנסה בלא טורח סעודה אינו כופה בכך שמא לקלקלה הוא מתכוין וזהו טעם שקדו כמו שכתבנו למעלה או שמא דרך כבוד נתקנה ומכל מקום לא בכל יום דוקא שהרי אחד בשבת וערב שבת יצאו מן הכלל לדעת קצת מטעם שהזכרנו במשנתנו וכן שבערב שבת אינו נושא מטעם אחר והוא שאין בתי דינין קבועין למחרתו שהרי שבת הוא ושמא תאמר אם כן אף בחמשי לא ישא שהרי אין בתי דינין קבועין למחרתו שהוא ערב שבת וכמו שאמרו בתלמוד המערב אסור לדון דיני ממונות בערב שבת תדע שלא אמרוה אלא שלא לכוף בעלי דינין לכך ושלא להזמינם לדין לאותו היום וכמו שאמרו לא קבעינן זימנא בערב שבת אבל בית דין עומדים הן קבועים במקומן לקבל טענות אם יבואו לפניהם:

מקום שאין שם בתי דינין כלל אף בשני ובחמשי כתבו חכמי האחרונים של ספרד שאם הוא קרוב למקום שבתי דינין קבועים בשני ובחמשי כל כך שיהא יכול לילך שם ביום אחד הרי הוא כמי שבית דין בה ואם לאו אין מקום לתקנת עזרא ואשה נשאת בו בכל יום חול שהרי אינו מצפה לבית דין קבוע ועושה לו בית דין ביומו ומודיעם:

אשה שנתקדשה בשעת נשואין סמך לחפה שאין לחוש לתחתיו זינתה יראה שאף במקום שבתי דינין קבועים נשאת בכל יום שהרי אין לנו ולקירור דעתו כלום ומכל מקום כתבו חכמי האחרונים שבספרד שנשואיה ברביעי כמקום שבתי דינין קבועין בחמשי כדי שלא תחלוק בנשואין ואף הם הביאו ראיה לדבריהם אלא שאינה כדאי ומכל מקום בתלמוד המערב יראה כמו שכתבנו והוא שאמרו שם מסכנה ואילך נהגו לכנוס בשלישי והתבאר בסוגיא זו למטה על סכנה זו שהיו אומרים כל בתולה הנשאת תבעל להגמון תחלה ולא היו מרגלים בהם אלא ברביעי מפני שהיה נודע להם שהוא קבוע לנשואיהן והיו קורין אותה סכנה מפני הצנועות שהיו מוסרות עצמן למיתה ובשני לא יכנוס אף באותו זמן הסכנה ושאלו בה מה בין שני לשלישי אינו דומה המשהא יום אחד למשהא שני ימים נשתהא שני ימים שמא יערב עליו המקח ר"ל ויתקרר דעתו ויערב עליו לית יכיל דאמר ר' אילא מצא פתח פתוח אסור לקיימה וחש לומר שמא אנוסה היא קול יוצא לאנוסה ואפילו כן ספק אחד הוא קדשה בחפה לית בה הלין קנסא כלומר ותנשא בכל יום שהרי אין לחוש לתחתיו זינתה וכה ר' חמא מתניא עבד לבנתיה ומכל מקום עכשו נהגו לכנוס בששי שמאחר שאין שם קביעות בית דין יום ברכה עדיף לן ואע"פ שחמשי יש בו ברכה לעופות ודגים ברכה דאדם עדיף לן ומכל מקום מותר לישא אשה בכל יום ולא עוד אלא שקצת רבני צרפת מתירין כניסה לחפה אף בשבת ולא עוד אלא אף לקדש כמו שביארנו ראייתם באחרון של יום טוב אלא שבתלמוד המערב נראה לאיסור ואף בכניסה לחפה והוא שאמרו שם בתולה לרביעי ואלמנה בחמשי בר קפרא תני מפני שכתוב בהן ברכה והלא אין כתוב ברכה אלא בחמשי ובששי רביעי אור לחמשי חמשי אור לששי והלא כתוב ברכה בשביעי אין כתוב ברכה בבריות אלא ביום הא אלו כתיב בה ברכה נשאת בשבת לא כן תני לא יבעול אדם בתחלה בשבת כאחרים שהם מתירים כלום אחרים מתירין אלא בשכנס שעד שלא כנס אינו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ואם אתה אומר כן נמצא קונה קנין בשבת אמ"ר מונא הדא אמרה הלין דכנסין אלמלן צריך לכנסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ר' אלעזר מייתי לטעמא דמתניתין לא משום ברכה אלא שאם היה לו טענת בתולים אלמא שאף לדעת ראשון שלא היינו באים מטענת בתולים בשבת מיהא אסור וכן כתבו גדולי המחברים אלא שחכמי צרפת שהזכרנו מפרשים אותו דוקא במי שאין מצוה עליו בכך כגון מי שיש לו בנים הא כל שיש לו מצוה בכך מותר כמו שביארנו דעתם באחרון של יום טוב ואין דבריהם נראין ומכל מקום בין השמשות מיהא אין פקפוק בהיתרן לקדש וכל שכן ליכנס לחפה שכל שאין בו אלא שבות לא גזרו עליו בין השמשות ומה שאמר דכנסין אלמלן פירושו אלמנות והוא הדין לבתולות ולא תפשה באלמנות אלא שבאותו זמן לא היה ששי יום נשואין אלא לאלמנה שאין קביעות יום חמישי שלה אלא להיות שמח עמה שלשה ובאדם בטל מיהא שאין לחוש בו להשכים למלאכתו מותר בכל יום ומכל מקום גדולי המחברים אוסרים בערב שבת ואחד בשבת ומפני חלול שבת כמו שביארנו במשנה וכן כתבו שאסור לארס אשה בערב שבת וכן היא שנויה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם אסור לארס אשה בערב שבת הדא דתימא שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס שמואל אמר אף בתשעה באב שמא יקדמנו אחר בתפלה וכן אמרו שם שוין שאינה נשאת לא בערב שבת ולא במוצאי שבת לא בערב שבת מפני כבוד שבת ולא במוצאי שבת חבריא אמר מפני הטורח ר' יוסה אומר מפני כבוד שבת:

תד"ה וסברה דאניס כו' ואם תאמר מת תוך י"ב חודש נמי יהא גט מה"ט כו' עכ"ל ר"ל דאע"ג דפסול משום דאין גט לאחר מיתה ומדאורייתא לא הוה גט ליפקעו רבנן לקידושי מה"ט דקאמר דסברה דמת ומעגנה בצנועות וה"ה בפרוצות דזימנין דמת והוה גט לאחר מיתה ואמרה דלא מת וק"ל:

בד"ה תינח דקדיש כו' כגון דליכא עבירה כו' דהדר לטיבליה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וקשה הא נמי עבירה היא מאחר שחוזר לטיבלו ומתקנין כו' עכ"ל ע"ש באורך ואין לי להאריך בדחוקיו אבל הנ"ל דכמו דניחא ליה למקשה בקדיש בכספא דליכא עבירה על ידי (ג) הפקר ב"ד הפקר ולא הוה קדושין מעיקרא כלל וממילא בעילותיו שלא נתכוין לקידושין הם זנות ה"נ בתרומה הפקר ב"ד הפקר ועוד דתרומה איתא בשאלה ולא הוי תרומה מעיקרא אבל בקידושי ביאה כיון שנתכוון לקדש בביאה היאך נעקרין הקדושין למפרע דמה תהא על ביאתו כיון שנתכוין לקדש בה כפרש"י ומשני דה"נ עשאוהו לבעילה דמעיקרא זנות ותו לא מידי:

בד"ה אשה נשאת כו' וי"ל דמשום ברכה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל כו' עכ"ל ר"ל כמ"ש לעיל גבי ברכה דדגים דלא הוה עבריינא מה"ט דאינו רק עצה טובה וה"נ איכא למימר בברכה דאדם אע"ג דעדיפא מברכת דגים לחד לישנא לקמן וק"ל:

ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט כו' מצאתי בקונטרס החכם החסיד כמה"ר יוסף קורקוס ז"ל. יש להקשות דמעיקרא שהיה שואל מנא ליה לרבא הא למה לא הקשה זאת הקושיא ומי איכא מידי כו'. יש לומר דה"ק בשלמא אי אמרה רבא ממתניתין והוי טעם כולל לכל הנשים ניחא דכיון דהוי תקנה כוללת דילמא דוקא היכא דגלי קרא ולנערה לא תעשה דבר אבל הכא לא משום תקנה אבל השתא דהוי משום צנועות ומשום פרוצות וכי משום צנועות ומשום פרוצות שרי א"א לעלמא. עכ"ל החכם כמה"ר יוסף ז"ל:

ודע דבפר' ד' נדרים [כז א'] גרסינן ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין לבטלן הני זכוותיה איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטלה זכוותא אמר ליה רבא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכ"ת קטלא שאני והתנן נדרי אונסין כו'. ופי' הרא"ש קטלא שאני דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה כו' קטלא מידי דאתי ממילא ולא מסתבר לענוש על האונס כרצון אבל זה שהתנה ולא פירש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין. ע"כ. הילכך מעיקרא לא הוה קשה כלל דהוה אמרינן דטעמא דרבא משום דהתנה ולא פירש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין שלא יהא בגיטין והוא הדין בממון תדע דהתם בנדרים דמדמינן להו דקא פרכינן עלה דרבא מ"ש מהא דתנן הרי זה גיטך מעכשיו כו' ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט ומשני ודילמא שאני התם דאי הוה ידע דמית מן לאלתר הוה גמיר ויהיב גיטא. ולא משני דשאני ממון מגיטין אלא דמשוי להו אהדדי ואף על גב דקאמר אין אונס בגיטין איכא למימר דאפילו בגיטין דיש כאן איסור א"א קאמר וכ"ש בממון כיון דלא אתני בפירוש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין שלא יבא להוי גט ומדינא נמי הוי גט אבל השתא דמשני דמשום צנועות ומשום פרוצות הוא דאמרו אין אונס הילכך דוקא בגיטין אמרו אין אונס ולא בממון וההיא דנדרים לקמן נפרשה לפי זה בס"ד ומכל מקום דוקא בגיטין אמרו דאין אונס משום תקנת צנועות ופרוצות ואפילו בגיטין מדינא יש אונס ולא הוי גט אלא דתקינו רבנן דאין אונס וכדכתיבנא. מעתה קשיא ומי איכא מידי כו' ובקוצר היה יכול להקשות דכיון דמדינא לא הוי גט האיך תקינו רבנן דלישתרי א"א לעלמא ולמה לי דנקט ומי איכא מידי דמדאורייתא כו' עד שהוצרך רש"י לפרש דהיינו מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא משום דאשכח קרא לאקשויי מיניה קא פריך ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל שמצינו טענת אונס מן התורה ודוק לשון שמצינו דקאמר. אי נמי יש לומר דלה"ק ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט כו' משום דהוה מצינן למימר דאפילו לבתר דקאמר טעמא משום צנועות ומשום פרוצות דמדינא אין אונס אלא דהוה לן למיחש משום איסור אשת איש דאיהו ה"ק אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש פי' אם לא באתי ברצוני שאוכל לבא ואתעכב מרצוני אבל אם יעוכב על ידי אונס לא יהא גט ומשום תקנת צנועות ופרוצות לא חיישינן להכי לכך קאמר ומי איכא מידי דמדאורייתא וכו' דכיון שמצינו טענת אונס מן התורה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר הא אין לך לומר דמדינא אין אונס אלא דמדינא יש אונס ותקינו רבנן משום צנועות וכו' דבגיטין אין אונס דיקא נמי לישנא דקאמר ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר וכו' אין אונס בגיטין אלמא דדוקא בגיטין אמרו הא בממון יש אונס והיינו דכתיב ולנערה לא תעשה דבר כנ"ל:

אין כל דמקדש וכו' אין להקשות דמאי קאמר אין כל וכו' והא לאו היינו דקאמר מעיקרא דמדאורייתא לא הוי גט וכו' דהא כיון דכל המקדש אדעתא דרבנן וכו' אין כאן קדושין גמורין ולכך גט כזה יועיל אפילו מדאורייתא ולאו היינו מאי דקא פרכי ליה ומי איכא דמדאורייתא לא הוה גט וכו' וכיון שכן מאי קאמר אין כל דיש לומר דמכל מקום לא מפקעי רבנן הקדושין בכדי וכדבעינן למכתב קמן בס"ד אלא דבעו גיטא לאפקועינהו וגט כי האי מדאורייתא לא מהני ואתו רבנן מתקני דלהני כנ"ל:

כל המקדש וכו' ואם תאמר והא אין האשה מתקדשת אלא מדעתה ואי איהו מקדש אדעתא דרבנן איהי לא מקדשא אלא קדושין גמורין בלא שום תנאי ומעתה אם אתה אומר דתתקדש אדעתא דרבנן אין כאן קדושין כלל ואינה צריכה גט כלל וי"ל דכי קאמר כל המקדש אדעתא וכו' לאו דוקא האיש בלחוד קאמר אלא גם האשה בכלל ושניהם מסכימים שיהיו קדושיהן אדעתא דרבנן ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל כל המקדש אשה. פי' לכלול האשה בלשון המקדש וכדכתיבנא ולפי' רבותיו של רש"י ז"ל ניחא טפי ואין אנו צריכים לזה וכדבעינן למכתב בס"ד. והשתא דאמרינן כדת משה וישראל הא ודאי דשניהם מסכימים בענין זה שיהיו קידושין שלהם אדעתא דרבנן כנ"ל: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש פי' ואף על פי שאומר לה כדת משה וישראל הרי הוא כאילו התנה על מנת שירצו חכמים וסתמו כפירושו שהם דברים שהם בלבו ובלב כל אדם כדנפרש במסכת קידושין בס"ד: ובשיטה כתוב וז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש מדאמר בשעת קדושין כדת משה וישראל כלומר והרי הוא כמי שהתנה בקדושין על מנת שירצו חכמים ולא ימחו אלו הקדושין ובשנתן לה זה הגט אף על פי שמכח זה אינו דין שתתגרש באו חכמים ומיחו בקדושין מעיקרן והתירוה על ידי זה הגט מפני שראו תקנה בגרושי זה הגט. ואית דמקשו אם כן הבא על אשת איש היכי מחייב חנק והא הויא התראת ספק שמא יבא דבר שיעקרו ב"ד הקדושין מעיקרן ונמצא שלא בא על אשת איש. ויש לומר דזיל בתר רוב הנשים דלא מפקעי קדושין דידהו כדאמרינן בפרק סורר ומורה דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות וצ"ע. אי נמי דלא אמרינן התראת ספק לאו שמיה התראה אלא היכא שביד המותרה לתקן הדבר כגון המותיר בטהור או דלא אוכל זה אם אוכל זה אבל בדבר שאין ביד המותרה לתקן התראת ספק שמה התראה. אי נמי דלא מיקרי התראת ספק אלא במילתא דשכיח הפטור כמו החיוב אבל בכל דבר דלא שכיח הפטור כמו החיוב התראת ודאי היא. אי נמי דהא לא התראת ספק מיקרי כיון דליתיה לספיקא קמן דלא מיקרי התראת ספק אלא היכא דאיתא לספיקא קמן כגון שתי חתיכות א' של חלב וא' של שומן ולא ידעינן איזו חלב ואיזו שומן וכגון שני גידין א' חלב וא' שומן שלימין ואכל חד מינייהו ואתרו ביה מעיקרא דלא ליכול כגון הא מיקרי התראת ספק. ואית דמתרצי דכי אמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה לאו משעת קדושין אלא השתא משעת מעשה וכל זמן שלא נעשה המעשה שלא קבלה גט באונס כה"ג חייבת בחנק וההיא דיבמות לא קשיא דלעולם אפקעינהו רבנן התם בלא גט קאמר משום דהוא עשה שלא כהוגן בקידושין וכיון שהקדושין שלא ברצון חכמים אפקעינהו ועקרינהו לגמרי אבל על קדושין גמורין אם היה בהן משום נולד אין הקדושין בטלין כי אם מכאן ואילך ובגט דאם לא כן אין לך אדם שחייב משום אשת איש. ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל. והקשה הרב רבי שמואל דומרוגי ז"ל אי עקרוה רבנן לקידושין מיניה לגמרי הוה לה פנויה למפרע אם כן אשת איש שזנתה היכי מקטלא הא התראת ספק הוא דדילמא עקר איהו לקדושי וכן הא דתנן בראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו וכו' עד בטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו מבוטל ומפרשא טעמא בפרק השולח [גיטין לג א'] משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' כי הכא ואם כן דילמא עביד איניש הכי ואשתכח דקידושיה לאו קדושין והויא לה פנויה למפרע. ועוד הקשה אם כן יכולים ממזרים מאשת איש ליטהר ועוד דזמנין דבת אחותו היא ומחפה עליה כדאמרינן לענין זמן מפני מה תקנו זמן בגיטין משום בת אחותו במסכת גיטין. ואיכא למימר התראת ספק ודאי לא הויא כיון דהשתא א"א גמורה היא ועדיין לא עשה בה מעשה זה ועוד שהמעשה תלוי ברשות אחרים שהוא הבעל ולא בידה שהרי לענין נזיר ששתה יין לוקה ואף על גב דמצי מתשיל אנדריה ולענין שבועה נמי אפילו אכלה כולה נשאל עליה וכל אימת דלא מתשיל עליה לוקה משום שבועת ביטוי ובשוגג מביא קרבן והאשה שנדרה בנזיר והיתה מטמאה למתים לוקה את הארבעים ואף על גב דאי אתי בעל מצי מפר לה ומיעקר ליה לנדרא למפרע. ואינו צריך לפנים. אלא הא קשיא אם כן יכולים ממזרים ליטהר וזימנין דבת אחותו היא ומחפה עליה ושמעתי שמתרצים דהכי קאמרינן אם כן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ואין אדם עושה בעילתו זנות הילכך גמר ויהיב גיטא מעכשיו כדי שלא יפקעו רבנן קדושיו שלא תהיה בעילתו בעילת זנות ולאו למימרא דעקרוה וכן נמי בקדושי כספא עקרוה רבנן לקדושי מיניה ותהיה בעילתו בעילת זנות ומשום הכי גמר ומבטל תנאיה ואונסיה. ואם תאמר ארוסה מאי איכא למימר כיון דאי בעיל אחר כך תהיה בעילתו בעילת זנות גמר ויהיב גיטא לגמרי דהא לא הדרא ליה. ואם תאמר משום בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא הא ליתא דכיון שאין דעתו שתחזור לו אלא משום שיפקיעו חכמים קדושיו הוא עושה אין הגט בטל שאין תנאי זה ובטולו כלום ואי קשיא והא בלא גיטא נמי משכחת לה כדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה [יבמות צ ב'] ולא אצרכוה רבנן גיטא משני משום דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה וכן נמי אמרינן בבבא בתרא [מח ב'] גבי תלוהו וקדיש קדושיו לאו קדושין אה"נ דכיון דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כי נתקדשה שלא ברצון חכמים יוצאה בלא גט אבל כאן הרי נתקדשה ברצון חכמים לפיכך הצריכוה לגט זה שהוא כשר. והרב ר' יעקב ז"ל מתרץ כיון דאדעתא דרבנן אי אתי לחפויי על בת אחותו או לטהר ממזרים לא משגחי ביה דלאו הכי הוא דעתייהו דרבנן. ולא נהירא אטו מאן דאתא כי האי מעשה לידיה אם זנתה אשתו והולידה ממזר נטהר וע"כ כיון שפקעו פקעו לגמרי וזו לא שמענו שאין זו מדת חכמים. ולדידי לא קשיא מחפה דגבי יש אונס איכא חששא דאשת איש לעלמא שהרי נמצא גט בטל ובניה ממזרים ולא חששו למאן דמחפה על בת אחותו דאונס לאו בידיה הוא ולגבי בטול נמי לא חששו דתקנת עגונות שכיחא להו ועדיפא ואף על גב דגבי זמן חששו היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. ומכל מקום אני צריך לתרוץ ראשון מפני מה שאמרתי שאין ממזר נטהר בכך. ועוד וכי אינה אסורה לכהן ולקרוביה ואפשר דקדושין נעקרין לגמרי וממזרים אין נטהרים ואיסורא דכהן וקרובים מדבריהם. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל והקשה רש"י ז"ל אם כן יכולים ממזרים ליטהר ועוד הבא על אשת איש האיך נסקלין על ידה כו'. והא דאמרינן נמי בגיטין בטלו מבוטל כו' ויש אומרים דכי אמרינן אפקעינהו רבנן לאו למימר דמפקעי להו לגמרי אלא כלומר דכיון דברשותייהו דרבנן לאפקעינהו גמר ויהיב גיטא דלא לשויוה בעילתו בעילת זנות ואפילו בקדושי כסף בארוסה איכא למימר משום דלא לפקעו קדושיה וכי אתי לידי נשואין לא לשויוה בעילתו בעילת זנות וכי תימא דילמא משום תקנת בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא ומבטל ליה משום דליתי לידי אפקועי קדושי דהא בהכי ניחא ליה איכא למימר כיון דבהא דהכא ליכא משום מחפה על בת אחותו דהאי מילתא לא הויא בכונה אי משום ההיא כיון דביטוליה לאו אדעתא דהדר ליה אלא משום אפקועי קדושין בהא ביטוליה לאו ביטול ולאו כלום הוא אבל לאו למימר דמפקעי רבנן קדושי וכ"ת והא אשכחן ליה בבבא בתרא דאמרינן התם תלוהו וקדיש כו' והתם נמי ביבמות אמרינן הכי בהדיא דאקדשה כשהיא קטנה וגדלה ויתבא אבי כורסיה כו' יש לומר דהתם הוא שהקדושין שלא ברצון חכמים וכיון דכן אפקעינהו ולא הצריכוה גיטא אבל היכא דמקדשה ברצון חכמים אי אפשר להוציאה בלא גט. ורבי מרי אומר דהא לא איכפת לן אם יכולים ממזרים ליטהר ולואי שיטהרו והא דאמרינן נמי התם שיכול לחפות על בת אחותו הא נמי לא איכפת לן הך תקנתא עדיפא לן שלא תבא לידי קלקול ותו דאנן לא איכפת לן אלא שלא יהא מחפה על בת אחותו ולא מן דינא כי התם מאי איכא משום התראת ספק הא נמי ליתא דכל מידי דהוי מחוסר מעשה ועוד שהדבר תלוי ברשות אחרים כו' ולעולם הא דהכא אפקיעו קדושין לגמרי הוא. ולענין קרובות מסתברא כיון דאיכא גט הוא אסור בקרובותיה והיא בקרוביו מדברי סופרים אבל מן התורה מותר אבל בהנך דליכא גט כלל מותר אפילו מד"ס. ור"ת ז"ל כתב דהאי תקנתא דרבנן היא וכל היכא דאיכא ממזרים או משום מחפה על בת אחותו לא תקון רבנן ולא נהירא דאטו היכא דאתא כי האי עובדא באקראי בעלמא בלא כוונה מי לא אמרינן דאפקועי קדושי ולא חיישינן אי איכא ממזרים או משום בת אחותו וזו אינה מדת חכמים דאם כן נתת דבריך לשיעורים אבל אפשר לפרש על דרך זה בלשון הראשון למימר דרבנן לא מפקעי קדושי לעולם ואי מההיא דהתם בגיטין אפשר דהתם לא חיישינן להכי כלומר דילמא משום בת אחותו לא גמרו ויהיב גיטא אדעתא דרבנן כי היכי דליתי לידי אפקועי קדושין דאי הוה משום בת אחותו דאיכא למיחש להכי אלו מכוון ולהכי בהאי לא אפקעוה רבנן לקידושיה וכיון דכן תו ליכא למיחש להכי דהא לא מהני מליה מידי וכיון דלא מהני מידי ודאי גמר ויהיב גיטא. ממנ"ר ע"כ: והרשב"א ז"ל כתב וז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה. ואם תאמר מ"ש מטבע במים שאין להם סוף דלא אפקעינהו רבנן לקדושיה משום עגונות יש לומר דבכדי לא מפקע להו רבנן לקדושי אלא היכא דאיכא בידה גיטא כדהכא אי נמי בעד אחד מעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא כדאיתא בריש פרק האשה רבה דסמכא אהימנותיה דעד ואפילו בעו"ג מסיח לפי תומו ועיקר טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו כו' וכן פי' רש"י בשבת פרק חבית [שבת קמה ב'] גבי אין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה בלבד ואף על גב דכי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור כדאיתא התם בפרק האשה רבה [יבמות פט ב'] היינו טעמא משום דלא אפקעינהו רבנן לקידושין לגמרי אלא משום דסמכינן אדיוקא דאיתתא ומימר אמרי איתתא דייקא ומינסבא וכיון שבא הבעל איגלאי מילתא דלא דייקא שפיר ומ"מ מעיקרא לא אפקעינהו רבנן לקידושין אלא משום סרך דעד אחד אבל בכדי בטבע במים שאין להם סוף לא תקינו וההיא דאותבה אבי כורסיה ואתא חבריה וחטפה מיניה והוו תמן רב ברונא ורב חננאל ולא אצרכוה גיטא אי נמי בתלוהו וקדיש דאפקעינהו רבנן לקדושין כדאיתא התם בפרק חזקת הבתים [בבא בתרא מח ב'] התם משום דעיקר הקדושין שלא ברצון חכמים היו דהוא עשה שלא כהוגן אבל מקום שחלו קדושין ברצון חכמים והשתא הוא דמפקעי להו אי איכא סרך גיטא אין אי לא לא וה"נ לאו אפקעותא גמורה אלא משום דאמדינן ליה לדעתיה דבעל דאסקה לדעתיה לאונסיה ומדאבעי ליה לאתנויי ולא אתני ש"מ אחולי אחליה לאונסיה ותדע לך דהא אונסא דלא שכיח כגון אכלו ארי או נשכו נחש ונפל עליו הבית דלא מסיק להו איניש אדעתיה הויא אונסא כדאיתא בפרק מי שאחזו [גיטין עג א'] אלא ודאי טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה בשאר אונסין משום דמימר אמרינן דאסקינהו אדעתיה ואחולי אחלינהו הוא. ועוד תדע דהא למאן דאית ליה טענת אונס בגיטין ולא תקינו רבנן כלל לא משום צנועות ולא משום פרוצות שכיח בהפסקת נהרא אין טענת אונס ושרינן לה לעלמא משום האי טעמא דאמדינן ליה לדעתיה והכא ה"ק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות וכי היכי דלא לשוינהו רבנן לכל בעילותיו בעילת זנות אף הוא מסיק אדעתיה כל אונסא ואפילו אונסא דשכיח ולא שכיח ומחיל להו ואפילו קדיש בביאה נמי מסיק אדעתיה הכי כי היכי דלא לפקעינהו רבנן לקדושי מיניה והויא בעילתו בעילת זנות למפרע אבל אונסא דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה הילכך אכלו ארי אין לנו. ע"כ:

התינח דקדיש בכספא אינו מחוור לי שאם המקדש קידש על דעת חכמים שיהו בטלים לפי דברי חכמים מה הוקשה לו לרבינא ומאחר שעל דעת חכמים קדיש אין צורך להפקיר המעות ממנו אלא לבטל קדושיו ומה שפירשו דקדושי כסף דרבנן ועל כרחו יכולין להפקיעם מה שאין יכולים לעשות כן בקדושי ביאה אלא ברצונו של בעל שקדש על דעתם אינו כלום כמו שאמר רש"י וכבר כתבתי ראיה גמורה בפרק קמא דקדושין ואפשר שהיה קשה לו מה יעשו על ביאתו כמו שפירשו ז"ל ואינו נוח לי וצ"ע. ויש לומר דה"ק הא תינח דקדיש בכספא שהוא מקדש על דעתם מפני שהפקר ב"ד הפקר בזה"ב ואין ממון זה שלו אלא ברצון חכמים אבל קדש בביאה מה יפקיעו שמא לא על דעתם קדיש. ופריק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות שהוא מדעתו מקדש לעולם על רצון חכמים ולאו משום הפקעת ממון נגעו בה. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו תינח דקדיש כו' איכא דמפרש דקדיש בכספא דקדושין דרבנן וליתא כדכתב רש"י אלא תינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב אבל קדיש בביאה מאי [איכא למימר ותמה כיון דאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש מה לי כסף מה לי ביאה הרי הוא כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה וא"נ דה"ק תינח דקדיש בכספא דכיון דהפקר ב"ד הפקר איכא למימר דעל דעתם קדיש כיון דברשותייהו לאפקועינהו אבל קדיש בביאה מאי] פסקא דעל דעתם קדיש דהא לאו מילתא דתליא ברשותייהו היא ומהדרינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר הא דאמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש לאו משום הכרחא הוא אלא מדעתם שכל אדם רוצה לעשות דבריו ברצון חכמים. ואם תאמר כי אתי מה תהא עליה שויוה רבנן בעילת זנות והעיקר כפשוטן של דברים דה"ק קדיש בביאה מאי איכא למימר כלומר מה תהא על ביאתו ואהדר ליה שויוה רבנן בעילת זנות דכיון דאדעתייהו קדיש הוה ליה כעל מנת שירצה אבא והרי לא רצה ומאן דמפרש שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות משום דאמרינן בקדושין דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ליתא שהרי אמרו מנגיד כרב ואצריך גיטא כשמואל אלמא אף ע"ג דמנגיד כרב לא פקעי קדושי דמאן דמקדש בשוקא וה"ה לביאה. ע"כ:

וכתב הרמב"ן ז"ל דמאן דמפרש משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כו' טועה גמור הוא ואין ראוי להשיב בזה שאין בו ממש כמו שאמר רש"י ז"ל. ע"כ: וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל הנכון דה"פ תינח קדושי כסף דרבנן מבטלי להו כיון שהוא תולה הקידושין ברצונם אבל קדושי ביאה האיך מבטלי ליה דאם כן מה תהא בביאתו ופריק דלא חשו חכמים לכך ושויוה בעילתו בעילת זנות כיון שעל דעתם הוא מקדש. ויש מי שפירש דהכי קאמר תינח היכא דקדיש בכ ספא כיון דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב ויכולין להפקיע ממנו ממונו אפילו בע"כ גמר ומק דש אדעתא דרבנן אבל קדש בביאה לא שמא לא ע"ד חכמים קדש ופריק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר שאין לך אדם שלא יקדש מדעתו ברצון חכמים וכיון שהתנה ע"ד והם לא ניחא להו בהנהו קדושין הקדושין בטלים למפרע דהו"ל כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה. והפי' הראשון נראה עיקר. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דה"ל כאומר הרי את מקודשת אם ירצה אבא שאם לא רצה אינה מקודשת. תינח דקדיש בכספא כו' יש שפירשו בקידושי כספא שהם קדושי דרבנן כו' וליתא כו' אלא ה"פ תינח דקדיש בכספא דכי לא רצו חכמים בקדושיו יפקירו הכסף ויבטלו השטר אבל קדיש בביאה האיך יפקיעו חכמים ומה יאמרו שתהא בביאתו דאף על גב דהריני בועליך על מנת שירצה אבא ולא רצה אינה מקודשת קס"ד דהאב אינו חושש על ביאתו אבל חכמים האיך לא יחושו על ביאתו ומהדרינן דרבנן נמי שויוה לבעילתו בעילת זנות ע"כ. והתוספות כתבו תינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב והויא מעות מתנה וממילא יהיו כל בעילותיו זנות קדיש בביאה כו' ואפילו למ"ד בהאשה רבה [פט ב'] דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה היינו כגון דליכא עבירה וכו'. וראיתי לאחד מגדולי החכמים שלפנינו שכתוב בתשובותיו וז"ל קשיא לי דמאי תירצו בתוספות דגם בתרומה איכא איסור עבירה שאוכלים הזרים תרומה. ותירץ דלאו קושיא היא דבתרומה איברא דנעקר דבר מן התורה מיהו לבתר דנעקר והדר לטבלה ליכא איסור עבירה אבל בקידושין איכא תרתי עקירת דבר מן התורה ואיכא נמי דהביאה ראשונה היא ביאת זנות: עוד כתב וז"ל אבל קשה דאמאי לא נימא דלמ"ד בהאשה רבה חכמים עוקרים מכאן ולהבא כמו שהגט כשר הוא עוקר מכאן ולהבא. ואם נאמר שהתוספות הם סוברים דאפילו למ"ד בהאשה רבה הכא לא מצו למיעקר לשעבר אלא להבא איכא למידק כיון דמצו למיעקר אפילו היכא דליכא טעמא דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב אם כן אפילו להבא מצו למיעקר ואיכא למידק נמי דכיון דהמקשה לפי מאי דאמרינן הקשה דקדיש בביאה איכא ריעותא דליכא בתרומה דהביאה ראשונה היא ביאת זנות אם כן מאי מתרץ שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ואפשר לתרץ ולומר דהמקשה הקשה דקדיש בביאה איכא תרתי לריעותא עקירת דבר מן התורה והביאה הראשונה היא ביאת זנות ובתרומה ליכא אלא חדא לריעותא והוא עקירת דבר מן התורה והמתרץ תירץ דליכא אלא חדא לריעותא לפי שכיון שתלה דעתו בדעת חכמי ישראל אם כן אין כאן עקירת דבר מן התורה והמקשה היה סבור דלא עלה על דעתו שיעשו ביאתו ביאת זנות והתוספות כתבו בתחלת דבריהם תינח דקדיש בכספא חכמים גורמים כשעוקרים הקדושין דליהוו כל הבעילות זנות ואם כן אמאי קאמר תינח דקדיש בכספא ותירצו דאין גורמין בידים אלא ממילא הוא דכל הבעילות זנות ומש"ה ניחא. ע"כ: עוד כתב וז"ל ולכאורה נראה מפשטא דשמעתא דאפילו למאן דקדיש בכספא לא מצו חכמים למיעקר הקדושין אלא משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. וכתבו התוספות דלכך אומר בשעת הקידושין כדת משה וישראל ואיכא למידק דאפילו דלא הוה מקדש אדעתא דרבנן הוו מצו למיעקר מטעם הפקר ב"ד הפקר בזה"ב. ואפשר לתרץ דלא קאמר דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אלא משום קדיש בביאה ותו לא מידי ע"כ. ולי איברא דמיישבא שפיר בהכי לשון התוספות ופשט השמועה לשיטתם ז"ל מיהו כשנלך בעקבות הראשונים ולא נטה מלשון התוספות ז"ל כפשטן ומפשטא דשמעתא איתבריר לן קושטא ונהירותא וברירותא דשמעתא להתוס' ז"ל דשיטת רש"י ז"ל היא דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פי' לאו למימרא שתלה עיקר קדושיו ברצון חכמים כאומרו הרי את מקודשת אם ירצה אבא דאם כן אם לא ירצו אין צריך גט אלא חפץ הוא שיהיו קדושיו קדושין ולא יתבטלו כי אם על ידי גט ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל כל המקדש אשה פי' דלאו היינו שתולה עיקר הקדושין בזה וקדושיו תלוין ועומדין אלא שכבר קדש האשה מיהו תולה אותם על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל שיהיו קיימין לפי דבריהם ויהיו בטלין לפי דבריהם על ידי גיטין שהכשירו חכמים ולכך כשיבא גט כזה אחרי קדושיו אפקעוה רבנן לקדושיו ופריך תינח דקדיש בכספא כו' פירוש דהא אמרינן דלאו היינו כאומר על מנת שירצה אבא דאם כן אין צריך גט אלא חפץ בקדושיו ושלא תנשא לאחר כי אם על ידי גט מיהו כל גט שהכשירו חכמים יועיל ויפקיע קדושיו הילכך קשיא ליה תינח דקדיש בכספא נוכל לומר אפקעותא דגט זה עוקר הקדושין ועושה המעות מתנה קדיש בביאה מה יכול להפקיע גט בזה ואין לך לומר שכך התנה דהא חפץ הוא שיחולו הקדושין ולא יפקעו כי אם על ידי גט מעתה גט זה לא יועיל שהרי אינו גט כשר שיהיה כורת מכאן ולהבא אלא ע"כ צריך אתה לומר שעל ידי גט זה יעקור הקדושין למפרע שמעיקרן לא יהו קדושין ואי קדיש בביאה מה תהא על ביאתו פירוש מתחלה כשמקדש בביאה מה חושב שיהא על ביאתו דהא חפץ הוא בקדושין ואין רצונו לבעילת זנות ואיכא למימר דשמא גמר וקדיש קדושין גמורין בלא תלייה בדעת חכמים כלל ומשני שויוה רבנן כו' פי' הוא תולה ברצון חכמים ואין רצונו לבעילת זנות אבל חכמים יש להם כח לעשות בעילתו זנות על ידי גט כזה כיון שתלה בהן והוא אין בו עון אשר חטא דחכמים הוא דשויוה לבעילתו בעילת זנות והוא לא חשב כלל וכדכתיבנא כנ"ל פי' לפרש"י והשתא ניחא כל הני קושיות דקשיא להו לרבוותא ז"ל כדכתיבנא לעיל. וניחא נמי דאם הקושיא היתה מה תהא על ביאתו לבד כדמשמע לכאורה לשון רש"י בקל יש לשנות דהיינו בעילת זנות ודקארי לה מאי קארי לה ועוד למה ליה לשנויי שויוה רבנן לישני בקוצר בעילת זנות ולמה ליה לאדכוריה לרבנן כלל. נמצא דלשיטת רש"י כולה שקלא וטריא דתלמודא היינו עליה דידיה דמקדש דכי קדיש בכספא חושב שיופקעו קדושיו ויהיו המעות מתנה אבל לקדיש בביאה מה חושב שיהא על ביאתו וכדכתיבנא. וז"ל תוספות הר"ף בפרק השולח כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש פרש"י להיות הקדושין חלין כדת משה וישראל. תינח דקדיש בכספא דשייך ביה דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש שאם ירצו לא יחולו הקדושין ויהיה הכסף מתנה אלא ביאה במה יתלה ומשני לביאה נמי יש לתלות בזנות. אבל אין לפרש תינח דקדיש בכספא משום דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב בלא טעם וסברא שיש מקבל עליו חיוב ממון ע"כ. ואם תשאל דהא רש"י עצמו בפרק האשה רבה פי' וז"ל אדעתא דרבנן. תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר ואפקעינהו רבנן על ידי גט זה לקידושין מיניה ושוינהו למעות דקדושין מתנה למפרע דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב. התינח קדיש בכספא. איכא למימר אפקעותא דשוינהו למעות מתנה. קדיש בביאה. מאי אפקעתא איכא למימר האי ביאה מאי שויוה. א"ל. כיון דבדעתא דרבנן תלה רבנן אמרו דכי יהב לה גט כי האי תבטל ביאה דתהוי בעילת זנות. ע"כ. הא קמן דרש"י ז"ל גופיה משום הפקר ב"ד הפקר בזה"ב נגע בה. תשובתך אה"נ דמעיקרא כי אמרינן אדעתא דרבנן מקדש מסתייע למימר דמשום הכי אפקעינהו רבנן דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב מיהו עיקר טעמא דמילתא במאי דאיהו מקדש אדעתא דרבנן ומשום הכי יש להם כח להפקיר הקדושין אבל כי פרכינן התינח כי קדיש בכספא לא קאי אלא אמקדש גופיה דתינח קדיש בכספא דאיכא למימר אפקעתא פירוש מעיקרא כי קדיש תלה בדעת חכמים דמה תהא על ביאתו וכדפרישית לעיל. אבל אין לפרש דכי פריך תלמודא תינח דקדיש בכספא דבעינן לחלק בין קדושי כסף לקדושי ביאה דארבנן קיימינן דרבנן יש להם כח להפקיע הכסף ואין להם כח להפקיע הביאה דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב בלא טעם וסברא הילכך כך לקידושי כסף כמו קידושי ביאה לגבי כחן דרבנן אלא ע"כ אמקדש קאי וכדכתיבנא כנ"ל פירוש לפירוש תוספות הר"ף ז"ל ועולה יפה עם מאי דכתיבנא. מיהו התוספות ז"ל הכא בשמעתין קשיא להו על שיטתו של רש"י ז"ל דלגבי המקדש מה לי קדושי כסף מה לי קדושי ביאה דכיון דאיהו קדיש על דעת חכמים פשיטא ודאי דהיכא דקדיש בביאה נמי דעתו הוא דאי בעו רבנן לשויוה בעילתו בעילת זנות אלא ודאי שקלא וטריא דתלמודא עלייהו דרבנן גופייהו קאי והכי פירושא תינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב פירוש כיון דאיהו אדעתא דרבנן מקדש איכא למימר דאפקירו ממונו והויא מעות מתנה אבל אי לא הוה קדיש אדעתא דרבנן לא הוו רבנן מפקרי ממוניה כמו שכתבו תוס' הר"ף ז"ל דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב בלא טעם. וכתבו התוספות פרק האשה רבה [יבמות פט ב'] דגבי תורם מן הטמא על הטהור לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב לאפקועי רבנן מרשותיה בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו והכא נמי כיון דבעו רבנן גיטא ובלא גט לא פקעי רבנן קדושי היכי תו נימא הפקר ב"ד הפקר בזה"ב ואפקוה רבנן ממוניה מרשותיה ואמרו דלהוו מתנה. ועוד כתבו התוספות פרק האשה רבה גבי אזיל כהן ומקדש אשה דאין שייך לומר גבי האי כהן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות דדוקא היכא דאיכא פשיעה בדבר שייך לומר הפקר ב"ד הפקר בזה"ב אבל היכא דליכא פשיעה בדבר אין לנו להפקיר ממונו והכא נמי מה פשע מקדש זה שנפקיר ממונו אלא ודאי משום דתלה קדושין בדעת רבנן דקאמר כדת משה וישראל לכך אמרינן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב וה"פ תינח דקדיש בכספא דמצו רבנן להפקיר ממונו ולשווינהו מתנה כיון דאיהו מקדש אדעתייהו. ואם תאמר והא הכא נמי איך יפקיעו רבנן בעילותיו דלבתר הקדושין ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דוק ותשכח אבל לדעת התוספות קשיא ותירצו התוספות דרבנן מפקירין מעות הקדושין ומשוו להו מתנה וממילא הוו הבעילות זנות אבל קדיש בביאה אף על גב דאיהו קדיש אדעתא דרבנן איך יפקיעו ביאה של קדושין. ואם תאמר בשלמא לשיטת רש"י ז"ל דקאי עלה דמקדש ניחא אבל לשיטת התוספות דקאי עלייהו דרבנן מאי פריך והא איכא מ"ד בהאשה רבה דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה והכא נמי מצו רבנן להפקיע קדושיו ואפילו קדיש בביאה מבלי שיתלו קדושיו בשום דבר כיון דאיהו אדעתא דידהו קדיש. ותירצו התוספות דדוקא גבי תרומה דליכא עבירה דלא אמרו חכמים שהתרומה כמות שהיא בעינא להוי חולין ותאכל לזרים אלא דהדר לטיבלה והרי היא בטלה דעולה היא באחד ומאה ויחזור ויתרום ומכל מקום פריך תלמודא התם מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה ומשום דילמא פשע אפקוה רבנן לחולין וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום דאין מבטלין איסור לכתחלה הילכך כיון דליכא עבירה לא בשעת עקירתן דלא אמרו אלא דליהדר לטבלייהו ולא לבסוף דהא לא אכלי זרים תרומה דמבוטלת היא שפיר מצו רבנן לעקור דבר מן התורה בכל כה"ג אבל היכא דאיכא עבירה דהרי היא מקודשת בביאה ואתה רוצה להפקיר ביאתו ולהתיר מקודשת זו לעלמא אין לנו שיוכלו חכמים לעקור דבר כזה ואף על גב דאיהו תלה קידושיו בדעת חכמים לא תלה אלא במה שיוכלו לעשות וכי קדיש בביאה מה בידם לעשות דהא אין להם כח לעקור דבר כזה כדכתיבנא ומשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות פי' אין כאן עבירה דאין כאן קדושין ושפיר תנשא לאחר ומעיקרא נמי לא עביד עבירה דרבנן הוא דשויוה בעילתו בעילת זנות והוא לא לכך כיון אלא דתלה דעתו בדעת רצון חכמים מצוה היא ולא עבירה. ודע דדוקא בגט כשר הוא דגזר הכתוב שיכרות הגט ויתיר איסורו מכאן ולהבא אבל חכמים לא מצי למתפס חבלא בתרין ראשין בעו שיחולו הקדושין ובעו שיופקעו לבתר כן אתמהה אלא ע"כ צריך אתה לומר דחכמים עוקרין הקדושין מעיקרא על ידי גט כזה והכי נמי התם בהאשה רבה לא אמרו אלא דהדר לטיבלא ולא אמרו שיחול עליו שם תרומה אפילו שעה אחת ושוב יעקר מהם שם תרומה אלא ה"ק דליהדר לטבליה והוה ליה כאילו לא תרם כלל: ועוד היה לי להאריך ולאפס פנאי כעת לא הארכתי ובעזר העוזר האמיתי עוד אשוב על כל זה לברר וללבן האמת ואל האמת ידריכנו בדרך האמת. וברש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי גליון וז"ל אין כל המקדש וכו' תלמודא קא משני דודאי משום צנועות ומשום פרוצות התירו אשת איש לעלמא על ידי שגרמו לגט זה לעשותו גט כשר מן התורה כיצד דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש שיתקיימו קדושיו לפי דעת חכמים ודעת חכמים היא להיותן קדושין ע"מ שכשיתן גט לאשתו סתם שלא יטעון בפי' טענת אונס שלא יהא גט. ואם לא יחפוץ האיש לעשותו גט אפקעינהו לקידושיה מיניה שהרי לא נתקיים התנאי הילכך הוי גט מן התורה דאנן סהדי שכל מקדש אשה חפץ הוא שיהו קדושין ולא יעקרו ויתקיימו התנאים שהקדושין תלויין בהם כדי שלא תהא ביאתו ביאת זנות ודמי כמי שפירש בשעת קדושין שיהא הגט גט ואף על פי שיש בו אונס כדי שלא יעקרו קדושין ותהא ביאתו למפרע ביאת זנות וילמוד סתום מן המפורש נתינת הגט שבסתם שלא פירש אונס משעת נתינת הקדושין שהיו על תנאי דדמי כמו שפירש בשעת נתינת הגט שאפילו יאנס ולא יוכל לבא יהא גט אבל אם פירש ונתן גט ע"מ שאם יבא לו אונס לא יהא גט התם אף על גב דאיכא למיחש נמי משום צנועות ומשום פרוצות לא יכלו חכמים לעשותו גט מן התורה על ידי שיפקיעו הקדושין דאנן סהדי דלא גירש זה את אשתו הואיל ונאנס ואם יפקיעו את קדושיו בשביל שלא גירש בתמיה אם כן כל מי שיגרש את אשתו יהו קדושין בטלין ואין לך עוד קדושין בעולם. ופי' שבקונטרס אינו שאם כן אין לך חנק בבא על א"א דהתראת ספק היא שמא יתן לה גט כזה ותהיה פנויה למפרע וגם ממזר הנולד מא"א יכולין אנו להכשירו על ידי קדושין כאלו מה שלא היה ולא נברא. כך נראה בעיני ועיקר הוא. ע"כ. וכבר ברירנא שפיר שיטת רש"י ז"ל מאיר עיני הגולה והיא המעולה שבפירושים:

בתוספת בד"ה וסברה דאניס וכו' וא"ת מת בתוך י"ב חודש נמי יהא גט וכו' ומיעגנא ויתבא וכו' עכ"ל. פי' דמיעגנא משום זיקת יבם ואע"ג דהתם מבטל גיטא משום דאין גט לאחר מיתה אפ"ה הו"ל לתקן משום עגונא שיועיל הגט אף לאחר מיתה ומלבד שיש לתמוה בעיקר קושיית' מנ"ל להו להקשות ולדמות האי עגונא דקאמר הש"ס דלית לה תקנתא אם לא יבא הבעל ותתעגן לעולם. לעגונא דיבום דאית לה תקנתא בחליצה. אלא דקשיא לי יותר מאי איצטריכו התם לתקן משום עגונא דליהוי גיטא באם לא באתי דהא בלא"ה איכא תקנתא דהיתרא לכתוב מעכשיו אם לא באתי משא"כ הכא לענין אונס דאיכא כמה מיני אונסין דשכיחי ודלא שכיחי הוצרכו לתקן שפיר שכל המגרש על תנאי יגמור בלבו לגרש שלא יועיל שום אונס לבטל התנאי אם לא שיהיה אדעתא דרבנן וצ"ע:

בגמרא אפקעינהו רבנן לקדושין וכו' ושויוה לבעילתו בעילת זנות כבר כתבתי בזה בגיטין דף ע"ג שכמו זר נחשב דלשויה רבנן בעילתו בעילת זנות כשאירעו אונס כיון דלא פשע מידי ועוד דזימנין דאתי לידי תקלה אם תקבל אחר כך קדושין מקרובי הבעל דכיון דאפקעינהו רבנן לקדושין תפסי בה קדושי אחיו וזה דברי תימא שלא נזכר בפוסקים. ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דעיקר תקנת חכמים היה בכל מגרשי על תנאי שיגרש אדעתא דרבנן וזולתם לא יועיל לו טענת אונס ואדעתא דהכי מגרשי ובזה אין צורך לאפקועי קדושין אלא שאם יערער עדיין ויאמר שלא גירש אדעתא דרבנן אלא אדעתא דנפשיה וירצה לבטל הגט מחמת אונס בזה הפקיעו הקדושין ושווינהו בעילתו בעילת זנות כיון שעבר על תקנת חכמים ולא גירש על דעתם. ומאחר שתקנו כן מסתמא לא יערער עוד ויעשה בעילתו בעילת זנות כן נ"ל נכון וברור בעזה"י. ובזה יתישב יותר לתרץ קושית התוספות כדפרישית בסמוך ודו"ק:

קונטרס אחרון כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' ושוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. עיין מה שכתבתי בפנים דלע"ד לא שייך לומר דאפקעינהו לקידושין ושוויוה בעילת זנות אלא היכא שעשה שלא כהוגן ואין לך אלא מה שאמרו חכמים בפירוש והיכא דאיתמר איתמר. ומצאתי לי עזר שכן כתב ג"כ הגאון מהרר"צ אשכנזי בתשובותיו סי' קכ"ד ע"ש אלא שכתב שם שכ"כ הרשב"א בתשובותיו אלף קס"ב ואלף קס"ו ואחר העיון שם לא מצאתי דבר דלא כתב הא דלא עשה שלא כהוגן אלא בהך דיתיב אכורסיה. אמנם בהא דאין לבדות מלבבינו הך מילתא דאפקעינהו לקדושין ודאי מבואר בלשון הרשב"א ז"ל. וכן במה שפירשתי בפנים בפירושא דשמעתין רמזו הרשב"א ז"ל קצת בדבריו אלא שאני הרחבתי בהם הביאור מילתא בטעמא בעזה"י. אלא דאכתי קשיא לי אסוגיא דהכא ואסוגיא דפרק השולח דמסיק הש"ס דטעמא משום דשוויוה לבעילתו בעילת זנות דא"כ ישתנה הדין במי שכנס את יבמתו וגירשה בענין זה דאם לא באתי ואירעו אונס או שביטל הגט שלא בפני השליח וא"כ הא לא שייכי הכא הני טעמי דשויוה לבעילתו בעילת זנות דסוף סוף ביאת זנות נמי קונה ביבמה ולא שייך כלל לומר אפקעינהו לקדושין והדרא קושיא לדוכתא מי איכא מידי דמדאוריי' לא הוי גיטא ושרינן אשת איש לעלמא. ודוחק לומר דאה"נ דבכונס יבמתו לא שייכי הני דיני דהכא ודפרק השולח ודפרק מי שאחזו ד' ע"ג. ולכאורה היה נראה דקושיא זו לא שייך אלא לפירושי דלא שייך לומר אפקעינהו לקידושין אלא במי שעשה שלא כהוגן אבל לולא פירושי היה באפשר לומר דבכונס יבמתו וגירשה כה"ג אפקעינהו רבנן נמי לקידושי קמאי של אחיו המת ושוויוה בעילת זנות וממילא נפקע זיקת היבם והוי בעילת היבם נמי בעילת זנות. משא"כ לדידי דלא שייך לומר דאפקעינהו לקידושי קמאי כיון שלא פשע כלום הדרא קושיא לדוכתא. אמנם לע"ד בלא"ה לכל הפירושים נראה דאין שום סברא לומר דאפקעינהו לקידושי קמא דהא נפיק מינה חורבא בדאיכא צרה וניסת לשוק ע"י יבום דהך וא"כ אי אפקעינהו להך קידושין של המת למפרע נמצא דהצרה זקוקה ליבם דלא מיפטרא ביבום דהך ולע"ד צע"ג ודו"ק:

קונטרס אחרון באותו ענין גופא דאפקעינהו לקידושין הקשיתי בפנים דא"כ לפ"ז תופסין לו קידושין באחותה ומצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל בשמעתין דאה"נ דתופסין מדאורייתא ע"ש ויש לתמוה שלא נזכרו בפוסקים אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דלעולם לא באנו למדה זו דכיון דשוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות אם היה בדעתו לעבור על דברי חכמים ממילא דמסתמא לא יעשה בעילתו בעילת זנות ולא חיישינן להכי ואף אם ערער לא משגחינן ביה ואין ערעורו כלום כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה איכא דאמרי וכו' פסק ר"ח כלישנא קמא וכו' וקשה לר"י דמסיק וכו' אלמא דיש אונס בגיטין עכ"ל. ואף שכבר כתבו התוס' בד"ה דלמא מת דוקא דאונס דלא שכיח שאני מ"מ מקשו הכא שפיר כיון דללישנא בתרא נמי מסקינן אונסא דשכיח שאני ובאונסא דלא שכיח הוא דקאמר יש אונס אלמא דללישנא קמא אפילו בלא שכיח נמי אין אונס ומש"ה הוצרכו לתרץ דשלשה מיני אונסין הם. ואכתי יש לדקדק מאי קשיא להו אלישנא קמא מההיא דאכלו ארי הא לישנא קמא לא קאמר דאין אונס אלא משום צנועות ופרוצות וכבר כתבו התוס' בד"ה וסברא דלענין מיתה לא חיישינן להכי דמיתה קלא אית ליה אלא דלא קשיא מידי דדוקא התם דלא מת אין לנו לחוש לסברא דמת דאי איתא דמת קלא אית ליה משא"כ הכא דבאמת מת אלא דהחששא דלא ידעה אי מת מחולי זה או מנשיכת נחש ואכלו ארי והא לית ליה קלא זהו מה שנראה מדברי תוספות אבל כבר כתבתי בחדושי גיטין שגם בזה אין קושייתם מוכרח' דכיון שהתנה בפירוש אם יעמוד מחולי זה לעולם א"א לה להינשא אם לא שתדע שנתקיים התנאי כמו שהתנה בפירוש משא"כ בההיא דאם לא באתי חיישינן שפיר שתנשא לאחר י"ב חודש ולא מסקא אדעתא דאניס כנ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן וצ"ע. מיהו יש לתמוה טובא מאי מקשה ר"י על ר"ח מהאי דאכלו ארי וכו' הרי כתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ח גופא דמפרש הא דאכלו ארי אין לנו היינו דהרי זה גט כמו שהביא מהתוספתא ומהירושלמי ע"ש בלשון הרא"ש ז"ל וא"כ לק"מ. ואפשר דמשום דבלא"ה לא משמע לר"י פירוש ר"ח דהתם כדאיתא שם בתוספות פ' מי שאחזו ע"ש לכך הוכרח ר"י לחלק דג' מיני אונסין יש כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד אבל אונס דשכיח ולא שכיח כו' עכ"ל פירוש כה"ג דמת או חלה דשמעתין דשכיח קצת וכל כיוצא בזה:

גמ' ואפקעינהו רבנן עי' תשובת רשב"א סי' אלף קסב:

גמרא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הקשה לי בני הב' המשכיל טובא כמר בונם שי' דא"כ כל קידושין הוי בדרך ע"מ שירצו רבנן, וא"כ למ"ד אין ברירה איך חלו הקידושין הא בע"מ שירצה אבא למ"ד אין ברירה אף אם רצה האב אינה מקודשת כדאיתא פרק ג' דגיטין (דף כה ע"ב), והשבתי לו דלק"מ כיון דתקנת חכמים לא ישתנה ואחר שתקנו לא ירצו בשום פעם לבטלו גם הסוגיא דגיטין אליבא דמ"ד דעד שירצה היינו שיאמר הן וכיון דבעינן מעשה לחלות הקידושין זה תליא בברירה אבל למ"ד שלא ימחה אבא כיון דל"צ למעשה רק בהיפוך שלא יעשה מעשה מחאה זו לא תליא בברירה כמ"ש הראשונים ז"ל וא"כ י"ל דכל הקידושין המה ע"מ שלא ימחו רבנן ( אאב"ה כבוד אחי הרב רבי שלמה נ"י העיר כעין זה בהאי דפ"ק דסנהדרין (דף יא ע"א) תנו רבנן אין מעברין כו' אא"כ ירצה הנשיא ומעשה ועיברו כו' ע"מ שירצה ר"ג וכשבא ר"ג ואמר רוצה אני כו' וכ"ה במשנה במסכת עדיות פ"ז מ"ז):

תד"ה איכא, וקשה לר"י דמסיק בפ' מי שאחזו הרי זה גיטך כו' ונפל עליו הבית כו' דלא הוה גט אלמא דיש אונס בגיטין. קשה קישור דבריהם תחלה כתבו דפסק ר"ח כל"ק כו' ואח"כ הקשו כן הא בלא"ה קשה דהרי בההיא דמי שאחזו מרא דשמעתא הוא רבא דאמר אכלו ארי אין לנו ויקשה לל"ק דשמעתין הא ס"ל לרבא דאין אונס בגיטין. ונלענ"ד דלכאורה דברי תוס' צריכין ביאור בקושייתם הנ"ל הא כבר כתבו מקודם (בד"ה דלמא מת דוקא) לחלק דבאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה, (אאב"ה וכן הקשה הפ"י) אבל לק"מ דבההיא דניחא ליה דלא תפול קמי יבם דתלי' בניחותא דידיה שרצונו לגרש אף במקום אונס כדי דלא תפול קמי יבם בזה חילקו דבאונס דל"ש כלל לא אסיק אדעתי', אבל עתה דקיימינן דאין אונס בגיטין ומטעם תקנת צנועות ופרוצות בזה היה ס"ל בקושייתם דבזה לא שייך לחלק כן דגם באונס דל"ש כלל שייך תקנה זו, והנה בתוס' (ד"ה וסברה) הקשו מת בתוך יב"ח נמי יהא גט מה"ט דזימנין דלא מת וסברה דמת ומעגנת ויתבה ותירצו דמיתה קלא אית ליה. ( אאב"ה אזכיר אשר כבוד אחי חביבי הרב מוהר"ש נ"י כתב בזה וז"ל ואשר הביא רו"מ דברי הבית מאיר (סי' קמד) שנסתפק באומר לשליח אי לא אתינא עד תלתין יומא הב לה גיטא, ואיתניס ולא בא אי נימא גם בזה אין אונס בגיטין או כיון דל"ש ביה משום פרוצות דאם יצא קול דאניס בל ימסור השליח הגט לידה ליתא לתקנות אין אונס, לפום רהיטא היה נ"ל לפשוט מהתוס' (ד"ה וסברה) במ"ש לתרץ דמיתה קלא אית ליה, וקשה לי הא מ"מ משום פרוצות איכא דהא התוס' בעצמן כתבו בדבור זה עצמו דפרוצות לא יחושו לקול וצ"ל בכונתם דמשום אחת לחוד לא תקנו וכיון דליכא גם משום צנועות לא תקנו וא"כ ה"ה להיפך בנידון הב"מ לא תקנו כיון דליכא גם משום פרוצות, ויש לדחות דהא אם כן יקשה דלא היו צריכים התוס' כלל לחדש דמיתה אית ליה קול אלא י"ל דחשש פרוצות בל"ז לא שייך במת דהא בגמרא מפורש דחשש דפרוצות הוא דאזלי ומנסבי ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, א"כ במת דאין איסור כ"א יבמה לשוק דאין בניה ממזרים י"ל דלאסור לאו גרידא שיעברו הפרוצות לא חששו, ונשאר רק משום צנועות ובזה י"ל דמשום חדא לא תקנו. וע"כ נ"ל דהתוס' באו לתרץ רק דל"ש חששא דצנועות ועל חששא דפרוצות לא היה קשיא להו דפשיטא להו לתרץ כמו שכתבתי כיון דליכא משום בניה ממזרים לא חשו, וא"כ דוק מיניה לפשוט ספיקותו של הגאון ז"ל להיפוך, דסברת התוס' ע"כ דגם מחשש חדא תקנו תקנתם, דאל"כ לא תירצו התוס' כיון דבמיתה ליכא משום פרוצות משום חדא דהיינו צנועות לא חששו. ומ"מ היה נלע"ד ליישב דגם מצנועות ל"ק, דהא לר' יהודא טעמא דרודף אחר נערה מאורסה ניתן להצילו בנפשו הוא משום דמסרה נפשה לקטלה ואמרה תורה הצל דמה בדמו, והיינו שיש צנועות שמוסרים נפשן למות שיהרגנה ולא תבעל לו (פרק בן סורר דף עג ע"ב) ומ"מ פשיטא ליה להש"ס דעד כאן לא מסרי הצנועות נפשייהו אלא באיסור חמור, כגון עריות דכריתות דחמור ובניה ממזרים, דהרי על מ"ד דטעמא משום פגמה מקשה רב פפא (פ' בן סורר שם) אלמנה לכה"ג נמי קא פגים לה ומשני אפגימא זוטא לא קפיד רחמנא, ואלו על טעמא דר"י לא הקשה כלל מאלמנה לכה"ג, וא"כ י"ל דה"ה גבי עיגון עד כאן לא מעגנות הצנועות א"ע אלא בחשש איסורא רבא אבל משום איסורא זוטא דיבמה לשוק לא. עוד נראה לומר דאין צריך לחדש דמיתה קלא אית ליה דמ"ש התוס' בטעם מה דמדינא אין להצנועות לחוש דרובן לא אניס, ולא כתבו משום חזקה דלא אניס ככל חזקת הגוף, יראה משום דאיכא חזקת א"א כנגדו וע"כ תפסו רובא דעדיף מחזקה וא"כ י"ל דע"כ לא יחושו הצנועות אלא היכא דיש צד לאסור דאיכא חזקת א"א אבל במת דע"כ אזדא חזקת א"א כדאיתא בפרק יש נוחלין, ויותר מזה דעוד חזקת א"א מסייע דאם נימא דמת קודם זמן שהגביל בהגט הנה נעשית פנויה קודם ע"י מיתה ויש להעמידה על החזקה דמעיקרא ולומר דנשארה א"א עד יום המוגבל שיגרש הגט א"כ רובא וחזקה וחזקת חי כולם מסייעים דלא מת בזה גם צנועות לא יחושו וליכא משום צנועות. ויש להטעים עוד די"ל דודאי גם הצנועות לא ינהגו איסור בדבר המותר לגמרי, אלא בדבר שהדין נותן דצריך לברר אם אפשר לברורי, אז יחושו דעדיין לא יצאו כל הצורך ואולי יהיו יכולות לברר עוד אחר הזמן ומתעגנות, וכבר כתבנו במק"א דברוב גרידא שאין חזקה מנגדתו גם היכא דאיכא לברורי א"צ לברר ושזהו טעם הר"ן דברוב מצויין אצל ניקור א"צ לבדוק אחריו, ואולם היכא דאיכא חזקה מנגדת אל הרוב אז צריך לברר היכא דאפשר ושזהו מ"ש הר"ן דברוב מצויין אצל שחיטה מומחין צריך לשאלו והיינו כיון דחזקת אינו זבוח מנגד להרוב, ועל כן באמת הדין אף דרובא לא אניס מ"מ כיון דאיכא חזקת אשת איש המנגדת להרוב, צריך לברר היכא דאפשר ושייך חשש צנועות דיאמרו עדיין נטרח לברר, משא"כ בחשש מיתה דהחזקות מסייעות לרובא דלא אניס דגם היכא דאיכא לברורי א"צ לברר בזה לא יחושו הצנועות כלל. ואשר הקשה לי רו"מ (בתוס' דף ג ע"ב ד"ה ולדרוש) על ראיית ר"ת דהוכיח מהמקשה פ' בן סורר ומורה, ולמה לא הביא ראיה מהמסקנא, כיון דע"כ דעת ר"ת דבעריות אינו מועיל קרקע עולם (דהא זה באמת תירוץ הריב"א להלן בתוס') וא"כ אלו היה בנכרי משום ג"ע גם למסקנא דמשני דאסתר קרקע עולם היה קשיא, בפשוטו לק"מ די"ל דהא גופיה דס"ל לר"ת דק"ע לא מהני בג"ע, הוא משום דלא מצאנו סברא זו כ"א לגבי פרהסיא ומנ"ל דיועיל גם לגבי ג"ע, אך הא היה א"ל דבסברא דאסתר קרקע עולם היתה, בא ליישב גם דלא תקשה אסתר ג"ע הוה וע"ז כתב דז"א דאם כן הו"ל להמקשן להקשות קושיא זו ולשנות, אע"כ דמג"ע לא היה קושיא וממילא מנ"ל דק"ע מועיל לגביה. אך אדברה עוד דבר בזה למען שעשועי עמו, דלכאורה הסברות הפוכות לשיטת ר"ת בג"ע לא מועיל ק"ע ובחילול השם מהני ולריב"ם סברא יותר דלהני בג"ע מבחילול השם, גם על ר"ת יקשה ראייתה רמב"ם דהא ג"ע ילפינן מרוצח (הן הרז"ה בסנהדרין כתב דלאו בכל מיני דמי להדדי והנאת עצמו דמועיל בג"ע לדעתו ברוצת אינו מועיל) וי"ל בזה דהנה רש"י נתן טעם בקרקע עולם משום דאינה עושה מעשה, אבל בנ"י (ס"פ בן סורר) נתן טעם משום דבל"ז יכולים לבעול אותה באונס אף אם תמסור נפשה, ונ"מ בין הטעמים בהעלתה טינא בלבה להבעל לו, דלהנ"י כיון דודאי תנצל מהבעל ע"י שתמות, תמות ואל תבעל, וכן מבואר בנ"י ובמלחמות שם, והנה לפירוש התוס' לקמן מבואר דקושיא ולדרוש להו כו' היינו שנדרוש ואז תנשא בד' וצ"ל אף דבכ"מ אסור להביא עצמו לידי אונס מ"מ כדי שלא תתעגן שרי, כיון דסוף סוף תעבור רק באונס, ואולם הסברא מכרעת היכא דהעבירה מן החמורות שתהרג וא"ת לא עדיף העגון מהריגה למות, אך כיון דק"ע היא והיינו דעבירה שאין בה מעשה אינה חמורה כ"כ להרוג ולא לעבור מש"ה ניחא שלא תתעגן, אבל הר"ת י"ל סבר כהנ"י דלאו משום קלות האיסור בק"ע הוא, אלא משום דבלא"ה יכולים לבעלה ולא תועיל בהריגתה א"כ הכא דאם תתעגן ודאי תנצל הדין דתתעגן ולא תביא עצמה לידי אונס, ולפ"ז י"ל דגם ר"ת מודה דק"ע מועיל גבי ג"ע, מיהו סברתיה דדוקא בגוונא דהוא ברוצח דמיניה ילפינן לה והיינו דלא ינצל בודאי גם ע"י ההריגה, משא"כ כאן דתנצל ודאי ע"י העיגון והריב"ם לשיטתיה דמפרש כרש"י וזה מוכח ממ"ש דא"א לגרוס תוא"ת אלא יהרג ול"י, ואלו היה מפרש כהנ"י שפיר אפשר לגרוס תהרג והיינו בהעלתה טינא, ולפ"ז אין כאן קושיא מרוצח ולא סברות הפוכות איכא הכא דגם לר"ת מועיל ק"ע גבי ג"ע, ולפי הדברים מיושב קושייתו דרו"מ ג"כ דממסקנא אין הוכחה דבאמת גבי אסתר מועיל קרקע עולם גם אלו היה גילוי עריות כיון דאפשר דלא תנצל על ידי ההריגה, ולזה מוכיח רק דהמקשן היה ליה לאקשויי מגילוי עריות, עכ"ד אחי שי') וקשה על דבריהם כיון דבמיתה ל"ש תקנות צנועות ופרוצות גם במעכשיו אם לא באתי תוך י"ב חודש ומת תוך י"ב חודש לא יהיה הגט מדין אונס, והתינח לפי שינוייא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אבל לס"ד דהש"ס דמשום אין אונס בגיטין הוא יקשה ( אאב"ה גם זה הקשה הפ"י) ואפשר לדחוק דלהך ס"ד לא ידענו דטעמא דאין אונס בגיטין משום צנועות והיה סבור דמדינא הוא אין אונס בגיטין, וביותר י"ל דלק"מ דדוקא לענין דלתקני דיש גט לאחר מיתה דכל התקנה יהיה רק לענין מיתה בזה אמרינן דל"צ לתיקוני דמיתה אית ליה קלא ול"ש צנועות ופרוצות, אבל לענין דין אונס דהתקנה הוא משום אונסים אחרים ממילא אף באונס מיתה דיש קול לא חילקו בין אונס לאונס, ולפ"ז ניחא דבפשוטו ליכא קושיא לל"ק דרבא מההיא דרבא דאכלו ארי די"ל דבמיתה דיש קול ל"ש צנועות ופרוצות והא דבמעכשיו אם לא באתי ומת תוך י"ב חודש דהוי גט באמת לא מתקנת צנועות ופרוצות אלא מטעם דניחא ליה דלא תפול קמי יבם וא"כ ממילא ליכא קושיא מההיא דאכלו ארי דבזה כבר חילקו דבאונס דל"ש כלל לא אסיק אדעתיה, אבל לבתר דפסקו בשם ר"ח כל"ק מכל הני דמייתי סייעתא לל"ק ולא סמכי אשנויי דחיקי, דמשמע מכל הני דמייתי סייעתא והיינו דלא דחינן מטעם ניחא ליה דלא תפול ק"י אלא דהטעם דאין אונס בגיטין ומוכח דאף באונס מיתה אמרינן כיון דשייך התקנה בשאר אונסים וכנ"ל לזה הקשו מההיא דאכלו ארי, ותירצו דגם לענין התקנה דצנועות ופרוצות שייך החילוק דעל אונס דל"ש כלל לא יחושו הצנועות, ואף דכתבנו דלא חילקו בין אונס לאונס היינו דתקנו בכל אונסין דשכיח אבל לא באונסין דלא שכיח, ונכון בעזה"י:

תד"ה אי איכא כו' ועתה נוהגין לישא אף בששי דדוקא בימיהם והא דאמר רב שמואל בר"י אי איכא וכו' נשאת בכל יום והא בע"ש אין נשאת יש לומר דרב ושמואל ס"ל דההלכה כברייתא דלא יבעול בתחלה בשבת ונשאת בע"ש בממ"נ אם יבעול ביום יבא לב"ד ואם לא יבעול ביום אסור לבעול עד אחר שבת וישכים לב"ד. בא"ד ועוד לפירוש הקונטרס כו' שע"י כך יתברר הדבר ויבואו עדים מתוך שמתאספים ואין שייך לומר עכשיו כן. קשה דמ"מ אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחותה מג' לא תנשא בא' בשבת בכדי שיבא לב"ד ובלא בירור תאסר דהוה רק חד ספק ואפשר דאזלא לפי תירוצם הראשון בריש מסכת בכונת רש"י דמשום שמא יתברר לחוד לא תקנו, וא"כ י"ל דבא"כ כיון דהוי רק חד ספק ואסורה לו לא חיישינן דיתקרר דעתו והתקנה היה רק משום א"י דיתקרר דעתו דהא מותרת מטעם ס"ס ותקנו שישכים לבא לב"ד ויבורר בעדים ומשום לא פלוג תקנו גם באשת כהן, מש"ה לדידן דליכא משום יתברר ליתא לתקנה כלל ואף א"כ מותרת להנשא דממילא לא יתקרר דעתו וק"ל:

גמרא ודוקא אביו של חתן וכו' דליכא אינש דטרח להו אבל אפכא לא. אף דבאין לו בנים מיירי מכל מקום בשאר מתים אסור לכנוס מיהו במתה אשתו והניחה לו בנים קטנים י"ל דגם תוך ז' מותר לכנוס וכדמשמע בפשטות מעשה דיוסף הכהן בפ"ג דמ"ק דמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי בני אחותך, וטעם החילוק משום דבאין לו בנים טעם ההיתר משום פו"ר וכיון דבין כך אסור לבעול כלום תועלת יש בכניסה, אבל בהניחה לו בנים קטנים ימצא התועלת המכוון שיפורנסו הבנים וכמו שהתירו בשביל זה תוך ל' י"ל דהתירו נמי תוך ז'. ובתוס' כתבו "ותוך ז' ודאי אסור כדמוכח הכא", ובעניי איני מכיר ההוכחה:

תד"ה אבל אפכא וכו' ואע"ג דתנן בפרק החולץ וכו' דבלא"ה אסורה ( אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו זצ"ל בחדושיו במסכת מ"ק (דף כג ע"א) לתמוה על זה: