Talmud Builders

    Ketubot 34a

    Chapter 3 - Ellu Na'arot

    גם: כתובות דף ל״ד ע״א, פרק ג׳ אלו נערות

    English translation - Ketubot 34a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1It is Rabbi Shimon, who said: The legal status of slaughter that is improper, in that it does not render the meat fit to be eaten, is not that of slaughter. Therefore, one is not liable for slaughter of the animal. The Gemara asks: This works out well with regard to idolatry and the ox that is stoned, as their slaughter is ineffective in rendering the meat fit to be eaten; however, the slaughter on Shabbat is a proper act of slaughter, as we learned in a mishna ( Ḥullin 14a): In the case of one who slaughters an animal on Shabbat or on Yom Kippur, although he is liable to receive the death penalty for desecrating Shabbat, his slaughter is valid and the meat may be eaten.

    2The Gemara answers: The tanna of the baraita under discussion holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan HaSandlar, as it is taught in a baraita : With regard to one who cooks on Shabbat, if he did so unwittingly, he may eat the food he cooked; if he did so intentionally, he may not eat it at all. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he cooked unwittingly he may eat at the conclusion of Shabbat, as the Sages penalized even one who sinned unwittingly in that they prohibited him from deriving immediate benefit from the dish that he cooked; if he sinned intentionally, he may not eat from it ever. Rabbi Yoḥanan HaSandlar says: If he did so unwittingly, the food may be eaten at the conclusion of Shabbat by others but not by him; if he did so intentionally, it may not be eaten ever, neither by him nor by other Jews. According to Rabbi Yoḥanan HaSandlar, food prepared by means of intentional desecration of Shabbat is unfit to be eaten. That is true with regard to cooking food on Shabbat and with regard to slaughtering an animal on Shabbat.

    3The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan HaSandlar? The Gemara explains: It is as Rabbi Ḥiyya taught at the entrance to the house of the Nasi . It is written: “And you shall observe Shabbat, for it is sacred to you; he who profanes it shall be put to death” (Exodus 31:14); just as with regard to a sacred item consecrated to the Temple, eating it is prohibited, so too, with regard to food produced through action that desecrates Shabbat, eating it is prohibited. The Gemara asks: If so, perhaps the analogy should be extended to include the following: Just as with regard to a sacred item, deriving benefit from it is prohibited, so too, with regard to the product of an action that desecrates Shabbat, deriving benefit from it should be prohibited. The Gemara answers: The verse states: “It is sacred to you” (Exodus 31:14), indicating that it shall be yours in the sense that one may derive benefit from it.

    4The Gemara asks: Based on the analogy between actions that desecrate Shabbat and sacred items, one might have thought that even if the action was performed unwittingly it should be prohibited to eat its product, as is the case with regard to sacred items. Therefore, the verse states: “He who profanes it shall be put to death” (Exodus 31:14), indicating that it is with regard to one who desecrates Shabbat intentionally that I stated to you this analogy to sacred items, as the verse is clearly referring to one who is liable to receive the death penalty, and not with regard to one who desecrates Shabbat unwittingly, who is not executed.

    5The Gemara comments: Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to this matter. One said: The product of an action that desecrates Shabbat is prohibited by Torah law, and one said that it is prohibited by rabbinic law. With regard to the one who said that it is prohibited by Torah law, it is as we said, that it is based on the verse interpreted by Rabbi Ḥiyya. And the one who said that it is prohibited by rabbinic law holds that the verse states: “It is sacred,” from which he infers: It is sacred, but the product of its actions is not sacred, and therefore, by Torah law it may be eaten.

    6The Gemara asks: And according to the one who said it is prohibited by rabbinic law, what is the rationale for the opinion of the Rabbis who exempt the thief from payment for the slaughter performed by his agent on Shabbat? By Torah law, the slaughter is valid. The Gemara answers: When the Rabbis exempt the thief from payment, it is with regard to the rest of the cases, i.e., one who slaughters for idolatry or an ox sentenced to stoning, not with regard to Shabbat.

    7The Gemara asks the following question with regard to Rabbi Meir’s opinion that one who slaughters for idolatry is liable to pay the owner for the animal. Once he slaughtered the animal a bit, at the very start of the act of slaughter, it is prohibited for him to derive benefit from the animal because it is an animal sacrificed to idolatry; and when he slaughters the rest, it is not the animal that belongs to its owner that he is slaughtering. Since it is prohibited to derive benefit from the animal, it has no value and there is no ownership. Rava said: It is referring to one who says, prior to the slaughter, that he is worshipping the idol only at the completion of the slaughter, and therefore the prohibition takes effect only then.

    8The Gemara asks the following question with regard to Rabbi Meir’s opinion that one who slaughters the ox that is stoned is liable to pay for the slaughter. Why is he liable? It is not the owner’s ox that he is slaughtering, since once the ox is sentenced to be stoned it is prohibited to derive benefit from it. Rabba said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the owners entrusted the ox to a bailee and the ox injured another person while in the bailee’s house, and it was sentenced to be stoned while in the bailee’s house, and the thief then stole it from the bailee’s house and slaughtered it.

    9And this solution is based on the fact that Rabbi Meir holds in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov and holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. He holds in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov, who said: Even after the ox was sentenced to be stoned, if the bailee returned it to its owners, it is returned. Despite the fact that the ox is now worthless, as no benefit may be derived from it, since the bailee returned an ox that is physically intact the owner has no claim against him. And Rabbi Meir holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that the legal status of an object that effects monetary loss is like that of money. Even in the case of an object that is worthless, if its elimination causes monetary loss because it must be replaced, it is considered to have value. In this case, although the ox has no value in and of itself, slaughtering the animal prevents the bailee from returning it intact to the owner, requiring him to pay the owner the value of the ox before it was sentenced to be stoned. Consequently, the thief must reimburse the bailee, as the ox has value for the bailee.

    10Rabba said: Actually, contrary to Rabbi Yoḥanan’s explanation of the baraita , it is referring to one who slaughters the animal himself,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    Rabbi Shimon- In (3 chapters of the Talmud) More than, Covering the blood, It and it's offspring:

    That is well with regards to idol worship - The offerings up of dead (euphemism for idol worship) and similarly the ox that requires to be stoned, that once judgment as been finalised it is forbidden to have any benefit from it, as we state in Bava Kama (45a) and Pesachim (22b) inferred from the verse 'it shall surely be stoned' do I not know that it will be come an (un-slaughtered) carcass, and a carcass etc.:

    License: CC0

    כתובות 34 עמוד א

    1ר' שמעון היא, דאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. התינח עבודת כוכבים ושור הנסקל, אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא! דתנן: השוחט בשבת וביום הכפורים, אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה!

    2סבר לה כר' יוחנן הסנדלר. דתניא: המבשל בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, דברי ר"מ ר' יהודה אומר: בשוגג יאכל למוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים.

    3מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר? כדדריש ר' חייא אפיתחא דבי נשיאה: (שמות לא, יד) ״ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם״, מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה. אי: מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה! ת"ל ״לכם״ שלכם יהא.

    4יכול אפילו בשוגג? ת"ל ״מחלליה מות יומת״, במזיד אמרתי לך, ולא בשוגג.

    5פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: מעשה שבת דאורייתא, וחד אמר: דרבנן. מאן דאמר דאורייתא כדאמרן, מאן דאמר דרבנן אמר קרא: ״קדש היא״, היא קודש, ואין מעשיה קודש.

    6ולמאן דאמר דרבנן, מאי טעמייהו דרבנן דפטרי? כי קא פטרי רבנן אשארא.

    7טובח לעבודת כוכבים כיון דשחט ביה פורתא איתסר ליה, אידך כי קא טבח, לאו דמריה קא טבח! אמר רבא: באומר בגמר זביחה הוא עובדה.

    8שור הנסקל, לאו דידיה הוא דקטבח! אמר רבה: הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר, והזיק בבית שומר, ונגמר דיניה בבית שומר, וגנבו גנב מבית שומר.

    9ורבי מאיר, סבר לה כר' יעקב, וסבר לה כר"ש סבר לה כר' יעקב דאמר: אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר. וסבר לה כר"ש דאמר: דבר הגורם לממון כממון דמי.

    10רבה אמר: לעולם בטובח על ידי עצמו,׃

    Tosafot

    רבי שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה - תימה דעד כאן לא פליגי רבנן התם גבי אותו ואת בנו אלא כדמפרש התם בחולין (דף פה.) טעמא דנין שחיטה משחיטה פירוש משחוטי חוץ ואין דנין שחיטה מטביחה אבל הכא גבי תשלומי ד' וה' דכתיב טביחה אית לן למילף טביחה מטביחה ולא שמה שחיטה ואור"י דאיכא למימר דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני ואין דנין דבר הנאמר בסיני מטבוח טבח והכן שלא נאמר בסיני והתם נמי ה"מ למימר הכי אלא דאית ליה שינויא אחרינא א"נ י"ל דצריך שינויא דהתם דנין שחיטה משחיטה דאי הוה כתיב טביחה גבי אותו ואת בנו הוה ילפינן הכא והתם מטבוח טבח והכן טביחה מטביחה אע"ג דלא נאמרה בסיני דהוי בדדמי מדנילף טביחה משחיטה דלא דמי אע"ג דנאמרה בסיני אבל השתא דכתיב שחיטה גבי אותו ואת בנו דנין שחיטה משחיטה וילפינן נמי השתא אטביחה דד' וה' ואיפכא ליכא למימר דנין טביחה דתשלומי ד' וה' מטביחה ולמילף מהתם אשחיטה דאותו ואת בנו דכיון דשקולים הן ואיכא למילף הכי ואיכא למילף הכי אית לן למימר דנין דבר הנאמר בסיני ממה שנאמר בסיני:

    המבשל בשבת בשוגג יאכל - פי' בו ביום ואפילו הוא כדמוכח בפ' כירה (שבת לח.) דבעו מרבי חייא בר אבא שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת כו' עד המבשל בשבת כו' בשוגג יאכל ולאותו שבת קא בעי התם אי אסיר גזרה שלא יאמר שוכח אני במזיד לא יאכל פירוש בין הוא בין אחרים בו ביום אבל במוצאי שבת לדידיה נמי שרי דהא בפ' קמא דחולין (דף טו. ושם) אההיא מתני' דהשוחט בשבת וביה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה פריך ונוקמא במזיד ור' מאיר ומשני לא סלקא דעתין דקתני שבת דומיא דיה"כ מה יה"כ לא שנא שוגג ול"ש מזיד והשתא אי לאחרים שרי בו ביום לפרוך ממזיד גופיה מה יוה"כ לא שנא לו ולא שנא לאחרים כו' ואי לדידיה אסור אף למוצאי שבת הוה ליה למימר שחיטתו כשרה קתני ל"ש לו לא שנא לאחרים כדקאמר התם על ר' יוחנן הסנדלר ועוד דא"כ היינו מזיד דר' יהודה כמו שאפרש ומדאצטריך לרבי יהודה לאפוקי מזיד במילתיה משמע דפליג נמי אמזיד:

    בשוגג יאכל במוצאי שבת - שוגג דר' יהודה הוי כמו שפירשתי מזיד דר"מ דהא מוקי התם מתני' דהשוחט בשבת כוותיה:

    במזיד לא יאכל עולמית - הוא אבל אחרים אוכלים דאי אחרים נמי לא יאכלו עולמית היינו מזיד דרבי יוחנן הסנדלר כללא דמילתא מזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יהודה מזיד דרבי יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר:

    אמר קרא לכם - וא"ת ולא לכתוב לא קדש ולא לכם ואנא ידענא דאסירי באכילה מלא תאכל כל תועבה דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וי"ל דאי מהתם ה"א בין שוגג בין מזיד להכי איצטריך למכתב הכא למסמכיה למחלליה לומר במזיד אמרתי לך ולא בשוגג:

    היא קדש ואין מעשיה קודש - ואין להקשות דלא לכתוב לא היא ולא קדש דהוה אסורה באכילה מכל אשר תיעבתי לך והכי אמרי' בהדיא בפ' כל הבשר (חולין קטו. ושם):

    מאי טעמא דרבנן דפטרי - לא בעי למימר דלא דרשי או ותחת לרבות את השליח דלא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח:

    כי קא פטרי רבנן אשארא - וא"ת אמאי אצטריך למתני כלל טבח בשבת דאפי' בשחיטה שאינה ראויה מחייב ר"מ כ"ש הא דשחיטה ראויה היא וי"ל דזו אף זו קתני:

    כיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך כו' - וא"ת כל טובח נמי לאו דמריה קא טבח דמכי שחט פורתא קניא בשינוי אלא ע"כ בהכי חייב רחמנא והכא נמי לא שנא ואור"י דלא חשיב שינוי לקנותה בכך:

    סבר לה כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כו' - וא"ת ואמאי לא קאמר דר"מ לטעמיה דדאין דינא דגרמי (ב"ק ק.) גבי מקדש תבואת חבירו או שורף שטרות חבירו (שם צח:) וכ"ש דמחייב בדבר הגורם לממון כדאמר התם בהגוזל (שם צח:) דלמא עד כאן לא קאמר ר"ש אלא בדבר שעיקרו ממון אבל שטר דאין גופו ממון לא וי"ל דאיכא למימר נמי איפכא דעד כאן לא קאמר ר"מ אלא בשורף שטרות של חבירו או מקדש תבואת חבירו שהוא ממון הראוי לכל העולם אבל שור הנסקל אין ראוי אלא לזה השומר שיפטור עצמו וי"מ דמשום הכי קאמר ס"ל כר"ש משום דר"ש קאמר דבר הגורם לממון הוי ממון לענין תשלומי ד' וה' דאהכי תני ליה במרובה (שם עא:) ואילו ר' מאיר לא חזינא דמיחייב בדינא דגרמי אלא קרן אבל לחייב לשלם על ידו תשלומי ד' וה' לא חזינא ועוד אומר ריצב"א דמשום דינא דגרמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח בסוף הכונס (בבא קמא סב.):

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    המבשל בשבת בשוגג יאכל - כלומר, אפילו הוא עצמו ובו ביום, דר' מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד, כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין נג, ב).

    במזיד לא יאכל בו ביום, לא הוא ולא אחרים - כדי שלא יהנו ממעשיו הרעים, וכדמוכח בפרק קמא דחולין (טו, א) ולערב יאכל בין בין אחרים.

    רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת - בין הוא בין אחרים, אבל ביומו אסור בין לו בין לאחרים, דשוגג דר' יהודה כמזיד דר' מאיר, ור' יהודה קניס לדידיה שוגג אטו מזיד ביומיה כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין שם). ומיהו לא קניס לגמרי דלהוי שוגג כמזיד, דאלו מזיד לא יאכל הוא עולמית ושוגג יאכל ואפילו הוא למוצאי שבת, דדי לו אי קנסינן ליה בשוגג דלא יהנו לו מעשיו בשוגג דלא יהנו לו מעשיו ביומו כדי שלא יבוא לידי איסור מזיד ויאמר שוגג אני, דהשתא דאסרת עליה ביומיה אפילו שוגג לא אתי לאערומי לבשולי בשבת. ור' יוחנן הסנדלר בלחוד הוא דמחמיר וקניס שוגג כמזיד לגמרי לגבי מבשל גופיה, אבל ר' יהודה לא מחמיר ביה כולי האי, במזיד לא יאכל עולמית במזיד הוא דקנסינן ליה אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת, דליכא דאסר מזיד לגמרי אלא ר' יוחנן הסנדלר כדמוכח בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא עא, א). וכלל גדול בדבר, שוגג דר' יהודה כמזיד דר' מאיר, ושוגג דר' יוחנן הסנדלר כמזיד דר' יהודה (תוד"ה במזיד). ובמסכת חולין פרק קמא (טו, א) הארכתי בה יותר בסיעתא דשמיא.

    פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר דרבנן. יש מי דאליבא דר' יוחנן הסנדלר פליגי, דאלו לר' מאיר ור' יהודה מעשה שבת מותרין הם. והיינו נמי דאקשינן ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, כלומר, דהא לא אשכחן טעמא לרבנן אלא משום דשחיטת שבת לא שמה שחיטה כר' יוחנן הסנדלר, ואי אמרת דר' יוחנן הסנדלר גופיה לא אסר אלא מדרבנן, מאי טעמייהו דרבנן דפטרי בטובח על ידי אחרים, וכן פירש ר"ח ז"ל. אלא שקשה לי קצת, היאך אפשר דלמאן דאמר דרבנן, קרא דכי קדש היא אתי למשרי לגמרי אליבא דר' יוחנן הסנדלר, ואיהו גופיה מייתי ליה באסמכתא לאסור, והיה לו לומר, ומאן דאמר דרבנן קרא אסמכתא בעלמא ובהכי והוה סגי. ורבינו אלפסי ז"ל שהביא בהלכותיו בפרק כירה (שבת לדף לח, א) האי פלוגתא דרב אחא ורבינא והוצרך לפסוק כרבינא לקולא, ומוכח מיניה דליתא לדרבי יוחנן הסנדלר, נראה שהוא מפרש דפלוגתא דרב אחא ורבינא בפיסקא דמלתא היא לומר דהלכתא כמאן, וכאילו אמרו, חד אמר הלכתא כר' יהודה דאמר מעשה שבת דרבנן, וחד אמר הלכתא כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת דאורייתא. ואינו מחוור כלל, דאם כן מאי קאמר ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, דהא אמרינן דרבנן כרבי יוחנן הסנדלר סבירא להו. ועוד, דהוה להו למימר בהדיא, חד אמר הלכה כר' יהודה וחד אמר הלכה כרבי יוחנן הסנדלר. ואפשר לומר, דאף רבנו ז"ל פירש כפירוש רבנו חננאל ז"ל, והכי קאמר: כיון דקיימא לן כרבינא לקולא דאמר דמעשה שבת דרבנן, אפילו לר' יוחנן הסנדלר הוה ליה של סופרים, וקיימא לן (ע"ז ז, א) בשל סופרים הלך אחר המיקל.

    וטובח לע"ז כיון דשחיט בה פורתא אתסר ליה, וכי קא טבח, לאו דידיה קא טבח, ולאו דמריה קא טבח. כלומר, ומאי טעמא דרבי מאיר דמחייב בתשלומי ד' וה'.

    רבי מאיר סבר לה כר' יעקב וסבר לה כר' שמעון - סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. ואם תאמר למה ליה למימר דסבר לה כרבי שמעון, תיפוק ליה דרבי מאיר גופיה הוא דדאין דינא דגרמי, ומאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון, כדאמרינן בבבא קמא (צח, ב) דאפילו למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון לית ליה דינא דגרמי, משום דבדבר שאין גופו ממון לא אמר, דאלמא מאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דבר הגורם לממון משום דגופו ממון. ויש מתרצים (עי' תוס'), דהכא ליכא משום דינא דגרמי, דלא דנין דינא דגרמי אלא בדבר שהוא שוה ממון, אבל הכא כיון שנגמר דינו לסקילה אינו שוה כלום אבל משום גורם לממון הוא דאיכא. אי נמי, איכא למימר דמאן דדאין דינא דגרמי לאו כממון משויה ליה, הואיל ואין גופו ממון אלא מדרבנן בעלמא הוא דדאין דינא דגרמי, אי נמי בדאורייתא מכל מקום לאו ממון הוא, והוה אפשר דדבר הגורם לממון לאו כממון הוא לשלומי עליה תשלומי כפל ותשלומי ד'וה'. אלא דקרנא משלם משום דמפסיד ליה, ולהכי איצטריך למימר וסבר לה כר' שמעון דכממון גמור משוי ליה לשלומי עליה תשלומי ד' וה' כדאיתא בבבא קמא (שם). ומיהו, מאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי, אפשר דלית ליה דינא דגרמי בדבר שאין גופו ממון. הרמב"ן נ"ר.

    רבה אמר לעולם בטובח על ידי עצמו, ור' מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה. ומאי שנא, הני חדוש הוא שחדשה תורה בקנס, ומכל מקום מתניתין דלא כר' מאיר, דאם כן קשיא בתו וכדאמרינן לקמן בסמוך, ורבה מוקי לה למתניתין כאוקמתיה דר' יוחנן בשלא התרו בו כדאמרינן לקמן. מיהו, אף על גב דלא מיתרצה ליה בהכין מתניתין כר' מאיר, אפילו הכי ניחא ליה לאוקמי ברייתא דגנב וטבח בשבת בטובח על ידי עצמו, חדא, משום דפשטא הכין משמע דמאן דגנב איהו טבח, ועוד, דקושטא דמלתא הכי אית ליה לרבא דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס, דאף על גב דמקטיל משלם.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 34a

    Ketubot 34a. The full printed text of this folio side - 10 numbered segments, about 259 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 34a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026