במסיח לפי תומו — Where he was reminiscing innocently OVERVIEW The גמרא initially reported that between רבי and ר׳ חייא; one was מעלה בן ע״פ אביו לכהונה and the other was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה. To identify who did what, the גמרא cited a ברייתא in which רבי ruled (in opposition to ר״ח) that a father is believed to say בני זה וכהן הוא, indicating that it was רבי who was מעלה בן ע״פ אביו לכהונה. Therefore we must conclude that it was ר״ח who was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה. The גמרא asked but ר״ח disagrees with רבי, and answers that in the case of ר״ח he was מסיח לפי תומו. Our תוספות explains the identification process of the גמרא regarding רבי ור״ח. -------------------– תוספות asks: ואם תאמר ומנא לן דהכי הוא – And if you will say; but how do you now that it is this way; that רבי was מעלה בן ע״פ אביו לכהונה and ר״ח was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה – דלמא רבי חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו – Perhaps ר״ח was מעלה בן ע״פ אביו לכהונה by מסיח לפי תומו – ורבי העלה אח על פי אחיו אפילו בלא מסיח – And רבי was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה even without מסיח לפי תומו, but rather because it was בידו. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דמסתמא דבמאי דקתני בברייתא מילתא דרבי עשה רבי מעשה – And the ר״י said, that presumably רבי acted in the very case which the ברייתא stated was the ruling of רבי – תוספות offers an alternate explanation: ועוד דאי אפשר דרבי העלה אח על פי אחיו ללויה אפילו בלא מסיח – And in addition it is impossible that רבי was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה, even without מסיח לפי תומו (but on the basis of בידו alone) – דהתם אין שייך לומר שבידו להאכילו מעשר למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים: For there (regarding לויה) it is not possible to say that it is בידו to feed him מעשר, according to the one who maintains that מעשר ראשון is permitted to non-לויים. SUMMARY It is presumable that רבי was מעלה ע״פ אביו, since that was his ruling, and (in addition) there is no בידו regarding לויה. THINKING IT OVER תוספות asks that perhaps it was רבי who was מעלה אח ע״פ אחיו ללויה, etc. What difference is there whether it was רבי or ר״ח who was מעלה בן ע״פ אביו, etc. The point seems to be that רבי was מעלה [even] because of בידו alone, and ר״ח was מעלה only because of מסיח לפי תומו, but there seems to be no relevance if it was בן or אח!
מבית הספר — From the school OVERVIEW The גמרא relates the story of יוחנן אוכל חלות and includes his recounting that they took him out of the בית הספר. Our תוספות explains the relevance of this detail. -------------------------– נקט שלא לומר שהוא עבד כדאמר בסוף פירקין (לקמן דף כח, א): The גמרא mentioned the fact of והוציאוני מבית הספר; in order that one should not say that he is an עבד כנעני, as the גמרא states in the end of this פרק. SUMMARY Eating תרומה is no proof that one is a כהן unless we can dismiss the concern that he may be an עבד. THINKING IT OVER Since תוספות is being very particular as to the details of this story; how will he explain the relevance of that which he mentioned ׳ומורכב על כתיפו של אבא׳?!
אין בתר דקנסינהו עזרא — Yes; after Ezra punished them OVERVIEW רשב״א stated in a ברייתא that מעשר ראשון is a חזקה לכהונה. The גמרא explained that this follows the view of ראב״ע who states מעשר ראשון אף לכהן, even מדאורייתא (as opposed to ר״ע who maintains מעשר ראשון ללוי). The גמרא continued to explain that בתר דקנסינהו עזרא the מעשר was given only to the כהנים and not to the לויים and therefore מעשר ראשון is a חזקה לכהונה. Our תוספות will be discussing whether this view of קנס עזרא לכהנים ולא ללויים is according to ראב״ע only or is also according to ר״ע. -------------------– ולרבי עקיבא דקודם קנסא הוי דוקא ללוי בתר קנסא אף לכהנים – So according to ר״ע that before the קנס of עזרא the מעשר was specifically only for the לויים, after the קנס the מעשר was given also to the כהנים – אבל לרבי אלעזר בן עזריה דמקמי קנסא הוי אף לכהן בתר קנסא הוי לכהן דוקא – However according to ראב״ע, that before the קנס the מעשר was given also to the כהן; after the קנס it given only to the כהן and not to the לוי; according to this understanding – והא דמעשר ראשון חזקה לכהונה אתיא כרבי אלעזר בן עזריה ולא כרבי עקיבא – So this which רשב״א stated that מעש״ר is a חזקה לכהונה is only according to ראב״ע, but not according to ר״ע, who maintains that even לאחר קנס the מעש״ר was לכהן וללוי. תוספות mentions an alternate view: ויש שמוחקין אין ומפרשים דהא דקאמר בתר דקנסינהו עזרא הוי אפילו לרבי עקיבא – And there are those who erase the word ׳אין׳; and they explain this which the גמרא answered בתר דקנסינהו עזרא (the מעש״ר is only לכהנים) is valid even according to ר״ע – דבתר קנסא הוי לכולי עלמא לכהן דוקא והוי כמו אלא – For after the קנס, the מעש״ר according to everyone (even ר״ע) belongs only to the כהן (and not to the לוי), and the answer בתר דקנסינהו עזרא is like the גמרא would have said ׳אלא׳; meaning we are retracting the previous answer (that it is אליבא דראב״ע) and are now maintaining that מעש״ר חזקה לכהונה is according to everyone (even ר״ע). This is the view of the יש שמוחקין ומפרשים. תוספות disagrees: ושיבוש הוא בידם דהא בכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא – And they are mistaken, for in many places it is evident that מעש״ר is given to the לוי even after the קנס עזרא – כדתנן בפרק כל הגט (גיטין דף ל, א) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן כולי – As the משנה taught in פרק כל הגט, one who lends money to a כהן and a לוי in order to separate on their account, etc. וכן התם בגמרא ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי – And similarly there in the גמרא where it states, a ישראל who said to a לוי ‘I have in my possession a כור of מעשר, which belonged to your father; indicating that the לוי receives the מעשר – ובפרק הזרוע (חולין קלא, ב ושם) פריך מעשר ראשון דלוי הוא – And in פרק הזרוע the גמרא asks, but מעש״ר belongs to the לוי – וכן בכמה מקומות והיינו כרבי עקיבא – And similarly in many places it states that מעש״ר is for the לויים, so all those גמרות are according to ר״ע; if however ר״ע also agrees (to ראב״ע) that after קנס עזרא the מעש״ר belongs לכהן, whose view are these גמרות following?! תוספות offers a different proof: ועוד דלמאן דאמר קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה – And in addition according to the one who maintains that the קנס of עזרא was that מעש״ר should be given to the poor instead of to the לויים, how can אכילת מעש״ר be a חזקה לכהונה; תוספות expounds on this proof – דאליבא דרבי עקיבא פליגי בסוף פרק יש מותרות (יבמות פו, ב ושם) – For this argument in פרק יש מותרות is (only) according to ר״ע – דאיכא למאן דאמר קנסא לכהנים ואיכא למאן דאמר לעניים – Where there is one who maintains that the קנס מעש״ר was given to the כהנים and there is one who maintains that it was given to the עניים; this argument is only according to ר״ע – דלרבי אלעזר בן עזריה הוי דוקא לכהן ואפילו לעשירים כמו קודם קנסא – For according to ראב״ע the מעשר is only for the כהן (and not for (עניי [לויה וישראל] and even for the wealthy כהנים as it was before the קנס – דלא קנסם עזרא שהרי עלו – For עזרא did not punish the wealthy כהנים since they went up from בבל to א״י; not like the לויים who did not leave בבל and therefore עזרא punished them. Obviously the view of קנסא לעניים cannot follow the opinion of ראב״ע, it must follow the opinion of ר״ע that initially מעש״ר was only for לויים and after the קנס it was for לויים and for either כהנים or עניים according to the two מ״ד. תוספות responds to an anticipated difficulty: ולמאן דאמר קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים – For it seems there that the מ״ד קנסא לעניים maintains only לעניים – ולא לכהנים עשירים אפילו בימי טומאה דלית ליה דבימי טומאה עניים הוו – But not for wealthy כהנים even during their טומאה days, for that מ״ד disagrees that כהנים בימי טומאה are עניים. In conclusion the view of רשב״א that מעש״ר חזקה לכהונה is only according to ראב״ע who maintains קנסא לכהנים only and not ללויים at all. However ר״ע maintains קנסא לכהנים or לעניים and therefore מעש״ר cannot be a חזקה לכהונה for perhaps he is a עני. תוספות (seemingly) digresses: ועניים דהתם אין לפרש עניי לויים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים – And we cannot interpret the מ״ד קנסא לעניים there to mean that it goes only to עניי לויים, but not to עניי ישראל וכהנים – דאם כן נשתכרו עניי לויים במה שלא עלו – Because if indeed this is so, it will turn out that the עניי לויים gained by not ascending to א״י – תוספות offers another proof that קנסא לעניים does not exclude עניי כהנים – ועוד דמשמע התם אילו הוו כהנים בימי טומאתם עניים לכולי עלמא הוו שקלי – And additionally it seems from the גמרא there that if the כהנים בימי טומאתם would be considered עניים, everyone would agree that the כהנים receive מעש״ר – אף על גב דלענין חלוקת מעשר הוו כישראל דללוי ולא לכהן קאמר – Even though that (according to ר״ע) regarding the distribution of מעשר the כהן is like the ישראל, for the תורה states that מעשר belongs to the לוי but does not mention the כהן, therefore we cannot assume that קנסא לעניים means only עניי לויים – אלא לעניים בין עניי כהנים בין עניי לויים – But rather לעניים means both to עניי כהנים and עניי לויים, and regarding עניי ישראל it depends – ולמאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים שקלי אפילו עניי ישראל – For according to the one who maintains that מעש״ר is permitted to be eaten by זרים, then even עניי ישראל receive מעש״ר – אבל למאן דאמר אסור לזרים אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו – However according to the one who maintains that מעש״ר is forbidden לזרים, it does not seem proper that it should be distributed to עניי ישראל so they should sell it – דמילתא דאתי לידי תקלה לא אתקינו רבנן דאיכא למיחש דלמא אתי למיכליה – For the רבנן will not institute an enactment which can cause a hazard; namely the עניי ישראל may come to eat it if it is given to them – [כדאמר בסמוך לא מיבעיא לרבי מאיר דאמר אסור לזרים כולי] – [as the גמרא shortly states, there is no question that we do not distribute מעש״ר לזרים according to ר״מ who maintains that מעש״ר is אסור לזרים, etc.] תוספות clarifies further the view of ר״ע (according to the מ״ד קנסא לעניים): ולרבי עקיבא לא הפקיע עזרא את הלויים מכל וכל להשוותן לישראל וכהנים – And according to ר״ע, Ezra did not exclude the לויים completely and compare them to ישראל and כהנים, meaning – שלא יטלו עשירים לויים אלא עניי לויים בתורת עניות – That the wealthy לויים cannot receive מעש״ר; only the poor לויים may receive it as paupers, but not as לויים, this is not so – אלא ללויים בין עניים בין עשירים היו חולקים לעולם כדמוכח בכל הנהו שהבאתי – But rather they would always distribute מעש״ר to all לויים whether עניים or עשירים, as is evident from all those places which I brought proof from – שהיו נוטלין בתורת לויות – Where they would receive מעש״ר on account of their לויות status. תוספות offers an additional proof that (according to ר״ע) the לויים received מעש״ר בתורת לויות: ועוד דרבן גמליאל בספינה שנתן מעשר ראשון לרבי יהושע בן חנניא (מעשר שני פרק ה׳ משנה ט׳) – And furthermore when ר״ג gave his מעש״ר to ריב״ח in the ship – אי בתורת עניות יהיב ליה אמאי לא יהב ליה נמי מעשר עני שהרי מעשר עני נתן לרבי עקיבא – If he gave it to him because of his pauper status why did not ר״ג also give to ריב״ח the מעשר עני, for he gave the מעשר עני to ר״ע. Therefore we must say that ריב״ח received מעש״ר regardless of whether he was poor or not. This proves that לויים received מעש״ר בתורת לויות and not (only) בתורה עניות. תוספות rejects this last proof: ומיהו יש לדחות דלעולם בתורת עניות נתן לו – However it is possible to fend off this proof, that indeed ר״ע gave ריב״ח the מעש״ר בתורת עניות – ומה שלא נתן לו מעשר עני לפי שהיו לו מאתים זוז – And the reason he did not give him מעשר עני because he owned two hundred זוז – דאינו נוטל במעשר עני כדתנן במסכת פאה (פרק ח׳ משנה ח׳) – In which case he may not take מעשר עני as the משנה rules in מסכת פאה – אבל מעשר ראשון יטול אפילו יש לו מאתים זוז – However מעש״ר he may take even if he has מאתיים זוז (even if he is receiving it בתורת עניות). תוספות proves this point – דהא איכא למאן דאמר דאפילו כהנים עשירים בימי טומאה עניים נינהו – For there is this view that even כהנים עשירים בימי טומאה are considered עניים so certainly one who has מאתיים זוז and is poor may surely take מעש״ר בתורת עניות – One more rebuttal to the last proof of ר״ג in the ship: ועוד דלא רצה ליתן כל מתנותיו לעני אחד: And finally (even if we assume that he received the מעש״ר בתורה עניות) ר״ג did not want to give all his offerings to one עני; he wanted to spread it out amongst many עניים. SUMMARY ראב״ע maintains that after קנס עזרא the מעש״ר is only לכהנים and not ללויים ולעניים (and therefore can agree that מעש״ר חזקה לכהונה). According to ר״ע (even) after קנס עזרא all לויים receive מעש״ר together with either all כהנים (למ״ד קנסא לכהנים) or with עניי כהנים (and עניי ישראלים למ״ד מעש״ר מותר לזרים) according to the מ״ד קנסא לעניים. THINKING IT OVER 1. תוספות asks that according to the מ״ד קנסא לעניים how is it possible that מעש״ר should be a חזקה לכהונה. However why cannot we say that the מ״ד קנסא לעניים means לעניי כהנים only (and the מ״ד קנסא לכהנים meant even to כהנים עשירים)?! 2. תוספות rejects the view that למ״ד קנסא לעניים it means only עניי לויים and not עניי כהנים. How can תוספות even entertain such a thought (that the עניי כהנים did not receive מעש״ר) when the פסוק states וְהָיָה הַכהֵן בֶּן אַהֲרן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם, indicating that the כהנים took the מעשר (together with the לויים)? 3. תוספות questions why did ר״ג give to ריב״ח only מעשר ראשון and not מעשר עני (if we maintain that קנסא לעניים means only לעניי לויים). Why cannot we answer simply that initially ריב״ח was an עני, however after ר״ג gave him his מעש״ר he was an עשיר (he had more than מאתיים זוז) and therefore could not accept the מעשר עני?
בתר דקנסינהו עזרא — After Ezra punished them OVERVIEW The גמרא explained that the ruling of רשב״א is valid after עזרא punished the לויים. It seems from the גמרא that it is a known fact that עזרא punished the לויים. Our תוספות discusses what the source for this fact is. ---------------------------– לא אשכחן בהדיא בקרא דקנסינהו – We do not find explicitly in a פסוק that עזרא punished the לויים – רק מצינו בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים – We only find in עזרא that it states, ‘and the כהן the son of אהרן should be with the לויים by the מעשר of the לויים – ואיכא למימר דהכי קאמר כשיבאו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבאו הכהנים עמהם – So we can interpret this פסוק to mean that when the לויים will come to take their share of מעשר in the threshing place, the כהנים should come with them to take their share as well. This interpretation of the פסוק would be acceptable to ר״ע who maintains that even after the קנס, the לויים and the כהנים both received מעשר – ומיהו לרבי אלעזר בן עזריה דבתר קנסא דוקא לכהן לא משמע מהאי קרא – However according to ראב״ע who maintains that after the קנס the מעש״ר is given only to the כהן, there is no such indication in this פסוק (for it states הכהן עם הלויים בעשר הלויים; seemingly indicating that both the כהן and the לוי receive מעש״ר) – תוספות anticipates a possible solution (and rejects it): דליכא למימר עם הלוים דקאמר קרא היינו לקבל מהם מעשר ראשון משלהם – For we cannot interpret the words of עם הלוים which the פסוק states to mean that the כהנים should go with the לויים in order to receive from the לויים their מעש״ר; the מעש״ר which the לויים are required to separate from the crops they grow on their private fields – תוספות rejects this solution: דהא משלהם לא קנסם עזרא כדמוכח בפרק הזרוע (חולין קלא, ב) – For עזרא did not punish the לויים regarding their crops as is evident in פרק הזרוע. The question remains that the פסוק seemingly contradicts the view of ראב״ע. תוספות answers: ויש לומר דלרבי אלעזר בן עזריה לא נמנעו הלוים מכל וכל מלילך לבית הגרנות לחלוק במעשר – And one can say that according to ראב״ע the לויים did not cease completely from going to the בית הגרנות to receive their share of מעש״ר even after קנס עזרא – כדאמר בסמוך דלמא איקרי ויהיב ליה – As the גמרא here immediately states, ‘but perhaps it happened and they gave the מעש״ר to the לוי’, so if it is possible that this happened in the times of the משנה – כל שכן בימי עזרא שעדיין לא פשט הקנס שהיו הולכים בבית הגרנות – So in the time of עזרא where the קנס was not yet widely accepted, the לויים would certainly go to the בית הגרנות to receive מעש״ר – ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים – So therefore the פסוק states that the כהנים should go with the לויים, so that the כהנים will receive the מעשר and inform the farmers not to give מעש״ר to the לויים – תוספות responds to an anticipated difficulty ולמאן דאמר קנסא לעניים הא דכתיב והיה הכהן היינו בכהן עני – And according to the one who maintains קנסא לעניים, we will need to say that this which the פסוק writes והיה הכהן וגו׳ עם הלויים, means a poor כהן (and even though מעשר is given to all ענייים, not only עניי כהנים, nevertheless the פסוק only mentions כהנים – ומשום דכהנים עניים שכיחי טפי – Because poor כהנים are more common than poor ישראלים – לפי שאין כל כך עסוקים במלאכה אלא בעבודת בית המקדש – Since כהנים are not that involved it regular work, but rather they are only involved in the service of the ביהמ״ק – וגם אין להם קרקעות נקט כהן – And also they own no properties, therefore the כהנים tend to be poor, that is why the פסוק mentions כהן, והוא הדין עניי ישראל למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים – But the same rule applies to עניי ישראל according to the one who maintains that מעש״ר is permitted to זרים (ישראלים). תוספות offers an alternate source to the enactment of עזרא: והרב רבינו יוסף פירש מדכתיב (במלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר – And הר״ר יוסף explained since it is written, ‘bring all the מעשר to the treasure house’, we derive from that פסוק that the מעש״ר is for כהנים – דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא לתת שם תרומת הכהנים כדכתיב בעזרא (נחמיה י) – Since the בית האוצר was an office which עזרא instituted to place there the תרומה for the כהנים as is written in עזרא – וכיון שאומר להביא שם המעשר אם כן של כהנים הוא – So since the נביא מלאכי says to bring all the מעשר to the same בית האוצר, this proves that it belongs to the כהנים, and we ascribe this to עזרא, even though מלאכי states this – וקיימא לן (מגילה דף טו, א) דמלאכי זה עזרא – Because we have established that מלאכי is עזרא. תוספות responds to a seeming difficulty: ולמאן דאמר לעניים נקט אל בית האוצר משום דכהנים עניים שכיחי טפי כדפרישית – And according to the one who maintains that the מעש״ר לעניים, the פסוק mentions בית האוצר (even though it goes to all עניים), because כהנים עניים are more common, as I have explained. תוספות offers an alternate explanation for the מ״ד קנסא לעניים: אי נמי אל בית האוצר לא ליתן לכהנים אלא לחלק לעניים – Or you may also say, that the words אל בית האוצר does not mean to give it to the כהנים, but rather to distribute it to the עניים. תוספות asks: והרב רבינו אלחנן הקשה דבסוף עזרא משמע שהמעשר היה ללוים – And ה״ר אלחנן asked that from the end of עזרא it seems that the מעש״ר was for the לויים (not like ראב״ע that it was only for כהנים) – דכתיב ואדע כי מניות הלוים לא נתנה (להם) ויברחו איש לשדהו הלוים והמשוררים כולי – For it is written, ‘and I realized that the portions for the לויים were not given to them and each of them ran away to their fields together with the singers, etc.’ – משמע שהלוים והמשוררים היו חולקים – It is evident from that פסוק that the לויים and the משוררים would share in מעש״ר, contrary to the view of ראב״ע. תוספות offers a resolution, but rejects it: וצריך לומר דזה היה מקמי דקנסינהו עזרא אך קראי לא מוכחי הכי: And it will be necessary to say that this פסוק was before עזרא punished the לויים; however the verses indicate otherwise, the verses there seem to be written in order and this verse is written after נחמיה י׳ לט where it states והיה הכהן וגו׳ which indicates that the כהנים received the מעשר since it was after the קנס. Therefore the פוסק of ואדע[ה] is certainly after the קנס. SUMMARY We may derive the קנס עזרא either from the פסוק of והיה הכהן וגו׳ or from the פסוק in מלאכי of הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, even if we assume קנסא לעניים for the כהנים עניים were more prevalent. THINKING IT OVER 1. ה״ר יוסף explains that we derive קנס עזרא from the בית האוצר where the תרומה לכהנים was kept. Seemingly if תרומה was kept there how could they bring מעשר there, since the laws of תרומות ומעשרות are different regarding אכילה וטומאה? 2. Is the question of ה״ר אלחנן on the first explanation of תוספות or on the explanation of ה״ר יוסף?
והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער כולי — However ר״י said, all agree there is no contesting, etc. OVERVIEW Our משנה cited an unclear מחלוקת between ג״ורשב א״ר, as to when we are מעלה לכהונה ע״פ ע״א. The גמרא says that we cannot assume that the מחלוקת is in a case where an א״ע was already מערער on the כהונה status; for יוחנן רבי taught that everyone agrees אין ערער פחות משנים. Therefore if there would be merely an ערער דחד, all would agree that א״ע פ״ע לכהונה מעלין. This statement of י״ר is mentioned several times in ס״ש; always in the form of a challenge: ‘But י״ר maintains ׳אין ערער פחות משנים’. It never says explicitly in what context ר״י made this statement. Our תוספות will resolve this issue. ---------------------– נראה לרבינו יצחק דרבי יוחנן עיקר דבריו על משנתנו – It is the view of the ר״י that the main statement of ר״י (that אין ערער פחות מב׳) was said regarding our משנה (of מעלין לכהונה) – ולהכי לא קא משני הכא הני מילי היכא דאיכא חזקה דכשרות כולי – And therefore the גמרא did not answer here (in response to the challenge of והאמר ר״י אעפ״מ), ‘when is this ruling of ר״י valid, only when there is a חזקת כשרות, etc.’, however when there is no חזקת כשרות (as it may be in the case of our משנה), then perhaps even an ערער חד is sufficient – כדמשני בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עג, ב) – As the גמרא answered in פרק עשרה יוחסין. The reason is simply because when ר״י said אין ערער פחות מב׳ he meant our משנה. תוספות asks: ואם תאמר והואיל ואמתניתין קאי היכי פריך מיניה התם ובפרק קמא דגיטין (דף ט, א) גבי גט – And if you will say; that since ר״י is referencing our משנה, how can the גמרא challenge from the ruling of ר״י, the ruling there in פרק עשרה יוחסין regarding חיה, and the ruling in the first פרק of מסכת גיטין regarding גט – דלמא הא דקאמר רבי יוחנן דלא מהני ערער דחד היינו היכא דאיכא עד אחד דמכשר – Perhaps this which ר״י rules that ערער דחד is ineffective, that is only where there is one עד who certifies his status – דקתני מעלין לכהונה על פי עד אחד – As the משנה states, ‘we elevate to כהונה based on one witness’ indicating that there is an עד המכשיר, therefore to contradict this עד an ערער of two is required, however by חיה וגט where there is no substantiating עד, perhaps even an ערער דחד is valid (even in a case where there is a חזקת כשרות). תוספות answers: ויש לומר דהש״ס ידע דרבי יוחנן אמסקנא דיבר – And one can say; that the גמרא (which asked the question in קדושין וגיטין) knew that ר״י (when he ruled אעפ״מ) was referring to the conclusion of the discussion – דבתחלה היה קול ואחר כך בא עד אחד להכשירו ולהסיר הקול – That initially there was publicity (that this person is a בן גרושה) and then an ע״א came to qualify him and to remove the קול – ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא דבכי האי גוונא אמר רבי יוחנן דבעינן שנים – And two people came and claimed that he is a בן גרושה ובן חלוצה, and in such an instance ר״י maintains that two עדים are required to make the claim of בן גרושה ובן חלוצה, but one עד alone is insufficient. תוספות will now show that the ruling of ר״י is even when there is no עד המכשיר. Two עדים are required in this case – אף על גב דהעד שהכשיר והקול כמאן דליתנהו דמי – Even though that the עד המכשיר and the opposing קול are as if they do not exist; they cancel out each other (as תוספות will shortly explain); so there is no עד המכשיר for he is cancelled out by the קול הפוסל, and nevertheless two עדים are required to disqualify him. This proves that the ruling of ר״י is even when there is no עד המכשיר. תוספות explains now why we assume that the קול cancels out the ע״א: שהרי העד גרוע מן הקול אי לאו משום חזקה דמסייע ליה לבטל הקול – For the עד is inferior to the rumor (as תוספות will point out); if not for the חזקה, which assists the עד to nullify the קול. Now there is a חזקה; the father is מוחזק as a כהן, therefore even though there is a קול that the son is a גרושה בן, nevertheless the המכשיר א״ע is believed. However, we believe the א״ע in spite of the קול, only in combination with the original חזקה, which assists the א״ע and conflicts with the rumor. Were we to compare the א״ע against the קול without the aid of a חזקה, then the קול will be stronger than the א״ע. שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן : for a קול, which claims that he is a גרושה בן will invalidate his כהונה, even against a כשרות חזקת, however one עד, who claims that he is a גרושה בן, cannot invalidate the כהונה according to ר״י against a כשרות חזקת. This proves that a קול is stronger than an ע״א. It is only because the א״ע is assisted by the כשרות חזקת of the father in our case, that we validate the כהונה. The status of this כהן (after the קול and the המכשיר עד) is as it was originally, when we only knew of the כשרות חזקת of the father, without a קול and without an עד; for the קול and the עד cancel each other out. It is at this point that י״ר insists that any new ערער must consist of two עדים. This proves that משנים פחות ערער אין is valid even if there is no המכשיר א״ע. SUMMARY We know that ג״רשב and א״ר are not discussing an חד ערער, since י״ר stated concerning their מחלוקת that משנים פחות ערער אין. This ruling of מ״אעפ applies (only) if there is a כשרות חזקת, even if there is no המכשיר עד; similar to the case of מעלין לכהונה where the המכשיר עד and the קול cancel out each other. THINKING IT OVER 1. תוספות assumes that according to ר׳ יוחנן our משנה of אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א is in a case where there is a חזקת כשרות. Why should ר׳ יוחנן assume that; perhaps there is no חזקת כשרות in our משנה and the מחלוקת between ר״א ורשב״ג is whether an ערער חד is sufficient against an ע״א? 2. תוספות asks that we cannot compare the situation in (וגיטין) קידושין ׳מס to the case of י״ר, since by י״ר there is an המכשיר עד. Seemingly in קידושין ׳מס, there is also an המכשיר עד; the חיה who claims כהן זה. Why is it any different than the case of מעלין לכהונה?
אין ערער פחות משנים — There is no contesting with less than two OVERVIEW ר״י stated that there can be no ערער unless two עדים are contesting. Seemingly this would exclude any and all types of contesting (even a קול); תוספות disabuses us of this notion. -------------------------– לאפוקי חד דלא הוי ערער אבל קול נמי פוסל בתחלה בתרומה קודם שבא העד המכשיר: The term אין ערער פחות מב׳ is only to exclude an ערער of one; that it is not considered an ערער; however a rumor can also initially invalidate the כהן from eating תרומה if the rumor began before the qualifying עד came and testified that he is a כהן כשר. SUMMARY A קול is פוסל (even) when a ע״א cannot. THINKING IT OVER The קול can be פוסל against a חזקת כשרות and an ע״א cannot (indicating that קול is stronger than ע״א). Once there is an ע״א המכשיר, a subsequent קול is not effective to be פוסל (indicating that an ע״א is stronger than a קול). How can we reconcile this?
ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא — And one witness came and said I know of him that he is a kohain OVERVIEW The גמרא gives a rather complicated case describing the מחלוקת in the משנה (according to ר״י that אין ערער פחות מב׳). Our תוספות explains why a simpler case would not be sufficient. -------------------– תוספות responds to an anticipated difficulty: לא בעי למימר דפליגי אי מעלין על פי עד אחד כשהקול פוסל – The גמרא did not want to say that ר״א ורשב״ג are arguing whether we are מעלה לכהונה ע״פ ע״א when the קול is פוסל – דפשיטא ליה דלהש״ס דלא פסיל קול לכולי עלמא כיון דאיכא עד וחזקה – For it was obvious to the גמרא to according to everyone the קול will not be פוסל this כהן since there is an עד המכשיר and the initial חזקת כשרות – תוספות offers an alternate solution why the גמרא does not use this case: ועוד דקול לא הוי קרי עוררין: And additionally the משנה would not have referred to a קול as עוררין. SUMMARY All agree that a חזקה ועד המכשיר are stronger than a קול הפוסל. עוררין cannot mean a קול. THINKING IT OVER Can we infer from the ועוד that according to the second answer it is not all that certain that the קול is ineffective against an עד המכשיר וחזקת כשרות?
