Talmud Builders

    Ketubot 49b

    Chapter 4 - Na'arah SheNitpattetah

    גם: כתובות דף מ״ט ע״ב, פרק ד׳ נערה שנתפתתה

    English translation - Ketubot 49b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1That even with regard to his daughter, there is no obligation to provide her sustenance, however, there is a mitzva to do so.

    2And if you wish, say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and this what he said in the mishna: A father is not obligated to provide sustenance for his daughter, and all the more so he is not duty-bound to provide for his son. It may be inferred from here that there is at least a mitzva with regard to a son, and the same applies by a fortiori inference with regard to the daughters. And the reason that the mishna teaches the case of his daughter is because it teaches us this: That even with regard to his daughter there is no obligation, despite the mitzva to guard her from dishonor.

    3And if you wish, say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, and this is what he said in the mishna: A father is not obligated to provide sustenance for his daughter, and the same is true with regard to providing for his son. And the same is true with regard to a mitzva; there is not even a mitzva to feed either one’s sons or daughters, but since the tanna wanted to say with regard to daughters that after their father’s death there is an obligation to sustain them from his estate, he also taught in a parallel manner that the father is not obligated to provide sustenance for his daughters during his lifetime. Consequently, it is incorrect to infer from here that there is a mitzva to sustain them despite the lack of obligation; rather, the tanna means that there is no obligation and not even a mitzva to do so.

    4§ Rabbi Ile’a said that Reish Lakish said in the name of Rabbi Yehuda bar Ḥanina: In Usha the Sages instituted that a man should sustain his sons and daughters when they are minors. A dilemma was raised before the Sages: Is the halakha in accordance with his opinion or is the halakha not in accordance with his opinion? Must a man feed his young children in practice or not? The Gemara answers: Come and hear: When they would come before Rav Yehuda to complain about a father who refused to sustain his children, he would say to them: The jackal [ yarod ] bears offspring and casts the obligation to feed them on the residents of the town? Even a jackal feeds its young, and it is certainly proper for a father to support his children.

    5When they would come before Rav Ḥisda to register a similar complaint, he would say to them: Turn over a mortar for him in public, as a raised platform, and let that father stand up and say about himself: The raven wants to care for its sons, and yet this man does not want to support his sons. The Gemara questions this statement: And does the raven want to feed its sons? But isn’t it written: “He gives to the beast its food, to the young ravens that cry” (Psalms 147:9)? This verse indicates that the parents of young ravens do not feed them. The Gemara responds: This is not difficult, as in this case it is referring to white ones, and in that case it is referring to black ones. There are different types of ravens, some of which feed their young while others do not.

    6The Gemara further relates: When an incident of this kind would come before Rava, he would say to the father: Is it satisfactory to you that your sons are sustained through charity? All these incidents prove that the halakha is not in accordance with the enactment of Usha; although these Sages stated forcefully that it is proper for a father to support his children, they did not force him to do so by the authority of the court.

    7The Gemara adds: And we said this halakha only when he is not wealthy and must toil hard to provide food for his children, but if he is wealthy we coerce him against his will to sustain them. Like this case of Rava, who coerced Rav Natan bar Ami, who was a wealthy man, to donate to charity, and collected from him four hundred dinars for charity. This shows that even in the absence of a particular obligation, the court will compel a person to give charity if he can afford it. The same reasoning certainly applies to a man’s own children.

    8§ Rabbi Ile’a said that Reish Lakish said: In Usha the Sages instituted that in a case of one who writes a document stating that he is giving all his property as a gift to his sons in his lifetime, he and his wife are sustained from the property until their deaths.

    9Rabbi Zeira objects to this, and some say this objection was raised by Rabbi Shmuel bar Naḥmani: What is the significance of this ruling? After all, the Sages said a greater novelty than that: A man’s widow is sustained from his property even if his estate was inherited by his daughter and therefore belongs to her husband. Although the property is comparable to property from the estate that was sold to a third party, from which a widow is not entitled to claim her sustenance, in this case the Sages decreed that she can claim her livelihood from her late husband’s estate to prevent her from losing out entirely. With this in mind, is it necessary to state that he and his wife, during his lifetime, receive their sustenance from property he gave as a gift to his sons?

    10The Gemara provides the background for this ruling: As Ravin sent in his letter to Babylonia: With regard to one who died and left a widow and a daughter, his widow is sustained from his property, as this is a stipulation of the marriage contract. If the daughter, who is her father’s heir, married, the estate is considered usufruct property whose produce belongs to her husband, but even so his widow is sustained from his property.

    11If the daughter died and her husband inherited from her, Rabbi Yehuda, son of the sister of Rabbi Yosei bar Ḥanina, said: I was involved in an incident of this kind when this very question came before the Sages for a ruling, and they said: Even in this case, his widow is sustained from his property. The Gemara reiterates: With all that said, is it necessary to state that he and his wife are entitled to receive their sustenance from property he gave his son?

    12The Gemara responds: The ordinance is necessary lest you say that it is in that case there, with regard to a widow, that they instituted this halakha , as there is no one to toil on her behalf, since she is by herself, but here, where the husband is alive, he can toil for himself and for her, i.e., his wife. The ordinance of Usha therefore teaches us that the court does not force him to do so, and they may claim their sustenance from his former property.

    13A dilemma was raised before the scholars: Is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Ile’a, or is the halakha not in accordance with his opinion? The Gemara answers: Come and hear, as Rabbi Ḥanina and Rabbi Yonatan were standing together, and a certain man approached, bent over, and kissed Rabbi Yonatan on his foot. Rabbi Ḥanina said to Rabbi Yonatan: What is this? Why does he owe you such a mark of gratitude? He said to him: He wrote a document stating that he was giving his property to his sons,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דאפי' בתו - דקילא דלא עסקא באורייתא:

    ואיידי דתנא בנות כו' - לא גרסינן דתנא דהא לא תני ליה במתני' אלא ה"ג ואיידי דבנות לאחר מיתת אביהן חובה כו':

    באושא התקינו - כשישבו סנהדרי גזית באושא שהיא אחת מעשר גליות שגלתה סנהדרין כדאמר בר"ה (דף לא.):

    כשהן קטנים - עד שיביאו שערות:

    תא שמע - דלית הלכתא כוותיה אלא מימר אמרינן ליה ואולי יכלכלם ויזון אבל מיכף לא כייפינן:

    יארוד - תנין מעון תנים מתרגמינן מדור יארודין (ירמיהו ט׳:י׳) והוא אכזרי על בניו:

    יארוד ילדה ואבני מתא שדיא - התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר:

    כפו ליה אסיתא - כפו מכתשת על פיה ויעמוד זה על גב שוליה בגובה שישמעו קולו ויכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים דעורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני ואית דמפרשי שליח צבור יעמוד עליה ויאמר כן על אותו האיש:

    לבני עורב אשר יקראו - אלמא לא זיין להו:

    אוכמי - כשגדל משחיר והאם והאב אוהבין אותן אבל מתחילתן לבנים ושונאין אותן:

    ולא אמרן - דלא כפינן:

    אלא דלא אמיד - שאינו עשיר:

    בעל כרחו - לא יהא אלא צדקה בעלמא ואפי' אינן בניו:

    כי הא דרבא כפייה - על הצדקה:

    הוא ואשתו נזונין מהן - ואפילו כתבן מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנת חכמים היא:

    גדולה מזו אמרו - בגדולה מזו אמרו כגון אלמנה ובת וניסת הבת שאף על פי שהוא מת והנכסים נשתעבדו ללוקח דרבנן כגון בעל בנכסי אשתו וקי"ל (גיטין דף מח:) אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים אפי' הכי היכא דליכא למיחש לתיקון העולם כגון כי האי לוקח שלא הוציא מעות שויוהו רבנן כיורש ואמרי תזון האלמנה מנכסי בעלה:

    כי הא דשלח רבין באיגרתיה כו' ניסת הבת - אע"ג דאמור רבנן בעל בנכסי אשתו לוקח הוי וקיימא לן אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים הכא שויוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה והכי מפורש ביש נוחלין:

    מתה הבת - ובעלה יורשה:

    אלמנתו - של אבי הבת:

    ניזונת מנכסיו - ולא אמרינן איש נכרי הוא זה ואינו יורשו של אב אלא של אשתו וכלוקח בעלמא דמי ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדין:

    הוא ואשתו - שהוא קיים ואלו בניו הם ולא הוציאו מעות אלא מתנה בעלמא:

    מיבעיא - ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד התם הוא דאי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנה אבל בנו ליכא למימר הכי:

    התם הוא דליכא דטרח קמה - שמת בעלה להכי עבוד רבנן תקנתא:

    אבל הכא - דקאי איהו נטרח לדידיה ולדידה קמ"ל:

    הלכתא כוותיה - אדר' אילעא קאי:

    אכרעיה - על רגלו:

    כתובות 49 עמוד ב

    1דאפילו בתו, חובה הוא דליכא, הא מצוה איכא.

    2ואיבעית אימא ר' יהודה, והכי קאמר: האב אינו חייב במזונות בתו, וכל שכן לבנו. הא מצוה בבנו איכא, וקל וחומר לבנות. והא דקתני בתו הא קא משמע לן דאפילו בתו חובה ליכא.

    3ואיבעית אימא ר' יוחנן בן ברוקא, והכי קאמר: אינו חייב במזונות בתו, והוא הדין לבנו. והוא הדין דאפילו מצוה נמי ליכא, ואיידי דבנות לאחר מיתת אביהן חובה, תנא נמי אינו חייב.

    4אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו: הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה? תא שמע: כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו: יארוד ילדה, ואבני מתא שדיא?!

    5כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה?! ועורבא בעי בניה? והכתיב: ״(תהלים קמז״, ט) ״לבני עורב אשר יקראו״! לא קשיא, הא בחיורי, הא באוכמי.

    6כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה?

    7ולא אמרן, אלא דלא אמיד, אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה. כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה.

    8אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש: באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם.

    9מתקיף לה רבי זירא ואיתימא רבי שמואל בר נחמני: גדולה מזו אמרו, אלמנתו נזונת מנכסיו, הוא ואשתו מיבעיא?!

    10דשלח רבין באיגרתיה: מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו. נישאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו.

    11מתה הבת, אמר רבי יהודה בן אחותו של רבי יוסי בר חנינא: על ידי היה מעשה, ואמרו: אלמנתו ניזונת מנכסיו. הוא ואשתו מיבעיא?!

    12מהו דתימא: התם הוא דליכא דטרח, אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה, קא משמע לן.

    13איבעיא להו: הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה? ת"ש דרבי חנינא ור' יונתן הוו קיימי, אתא ההוא גברא גחין ונשקיה לר' יונתן אכרעיה, אמר ליה ר' חנינא: מאי האי? א"ל כותב נכסיו לבניו הוא,׃

    Tosafot

    כשהם קטנים - אבל קטני קטנים לכ"ע חייב כדאמר בסוף אע"פ (לקמן כתובות דף סה: ושם):

    הא בחיוורי הא באוכמי - שני מיני עורבים יש אחד לבן ואחד שחור כדמוכח בפרק אלו טריפות (חולין דף סג.) גבי סימני עופות דמרבה עורב העמקי ומפרש העמקי כמראה החמה שעמוקה מן הצל פי' לבן:

    אכפייה רבא כו' - וא"ת היאך כפה אותו בשביל צדקה והכתיב מתן שכרה בצדה דכתיב (למען) יברכך ואמרי' בפ' כל הבשר (חולין קי: ושם) כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה ויש לומר דאכפייה בדברים א"נ קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחדש הלכך אכפייה כדאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף ח: ושם) דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ועוד דבצדקה איכא תרתי לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ (דברים טו):

    הוא ואשתו נזונים מהם - משמע הא לאחר אין נזונין דמתנה הויא כמכר כדפי' בקונטרס דאי לא דעבד ליה ניחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה ואין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובין או לפי שאין כתובין כדאמר בהנזקין (גיטין דף נ:) ומיהו מהכא יש לדחות דאיכא למימר דנקט בנו משום דאיירי דנזונין אפי' ממטלטלין אבל לאחר לא היו נזונין ממטלטלין כמו שאין אלמנה נזונת ממטלטלין דיורשין אי נמי משום הוא דאי כתב לאחר לא היה ניזון הוא אבל היא לעולם אימא דנזונת ממתנה אע"ג דלא טרפא מן הלקוחות ומיהו ביש נוחלין (ב"ב דף קלג.) משמע דלא טרפא ממקבל מתנה דקאמר השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכיב מרע דרבנן לא כל שכן משמע דממתנת בריא דאורייתא אינה ניזונת מנכסיו אע"ג דמיתזנא מן היורשין ואין לומר דממתנה דאורייתא נהי דכ"ש לא הוי ה"ה מיהא הוי דלא אלים כח מתנה מכח יורשים דעל כרחיך אלים כח מקבל מתנה מכח יורשים דמסקינן בפ"ק דב"מ (דף יג. ושם) דשטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו חייב מודה דחיישינן לפרעון ולקנוניא ושטר שאין בו אחריות נכסים יחזיר דלא גבי ממשעבדי ואי גבי ממתנה אמאי יחזיר אלא ודאי דלא גבי ואילו מן היורשין גבי דהא פסקינן בסוף גט פשוט (ב"ב דף קעו.) הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין על כן נראה דאין חילוק בין מתנה למכר לענין זה אע"ג דיש מקומות שסברא הוא לחלק בין מתנה למכר כמו בעשה שורו אפותיקי ומכרו (ב"ב דף מד:) דנראה דווקא מכרו אבל נתנו בעל חובו גובה ממנו וכן בהנזקין (גיטין ד' נ: ושם) גבי אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית מבעיא לן במתנה היאך דווקא להא מילתא הוא דאבעיא לן אבל הכא אין לחלק והא דאמרינן בפ' מציאת האשה (לקמן כתובות דף סט.) מכרו או משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ה"ה נתנו והא דנקט מכרו לאשמועינן דאפי' במכרו מוציאין לפרנסה [ורבי חייא דמבעיא ליה במכרו או משכנו היינו לפרנסה] אבל למזונות פשיטא ליה דאין מוציאין אפילו נתנו כדתנן בהנזקין (גיטין דף מח:) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין ולפי מה שתקנו הגאונים דאשה גובה כתובתה ומזונות ממטלטלי דיתמי אע"ג דירושה הויא דאורייתא כ"ש דגביא ממטלטלי דמתנת ש"מ דרבנן דבכה"ג אמרי' ביש נוחלין (ב"ב דף קלג.) אבל מטלטלי דמתנת בריא דהויא דאורייתא לא גביא כתובתה ומזונות לא גביא אפילו ממקרקעי כי היכי דלא גביא מלקוחות כדפרשינן ולא מבעיא נתן הוא אלא אפילו נתנו יתומים אע"ג שכבר משמת נשתעבדו הנכסים:

    אלמנתו נזונת מנכסיו הוא ואשתו מבעיא - אע"ג דלא דמי דהתם אינן יכולין לירש אלא מה שהוא מוריש ומזון אלמנה הוא חייב מקודם מכל מקום מייתי הכי הואיל ואלמוה רבנן לשעבודא דידה שאף מן הבעל שאינו כיורש אלא כלוקח גובה אע"ג דלא היתה גובה מלוקח אחר הכי נמי אית לן לתקוני בכותב לבנו שיהא הוא ואשתו נזונין מהן:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    כי הוה אתי לקמיה דרבא אמר להו ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה, ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד אכפינן ליה בעל כרחו. כלומר, מדין צדקה, מיהו לא נחתי לנכסיה. והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למיכפיה לא זנינן להו לבניה מנכסיה, כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו. וכדתניא לעיל (כתובות מח, א) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו, ודבר אחר, ואמר רב יוסף זו צדקה. וכן כתב רב האי גאון ז"ל בתשובה (שע"ד סי' ל עמ' נ) דהא אפילו נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא דקאי בבל תאחר (עי' ר"ה ו, א), אבל אין בית דין יכולים לכופו ולעשות לו כלום (ועי' ר"ן). והני מילי קטנים אבל קטני קטנים זן ומפרנס בעל כרחיה. וכדאמרינן בשילהי פרק אף על פי (לקמן כתובות סה, ב) דרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן ומפרנס בניו ובנותיו כשהם קטנים אבל זן הוא קטני קטנים, ופרישנא עד כמה עד בן שש.

    באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם - ירושלמי (בפרקין ה"ח), בניו קטנים מהו, ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא ואית דאמרי בשם ר' יהודא בר חנינא, הוא ואשתו ובניו קטנים נזונין מהם. עוד גרסינן התם, מהו מסבתיה אשה, אמר רבי חנינא אנא לית אנא מסב ליה אתת, אמר ר' מונא לא מסתברא אגרין ליה שמשא, פירוש בתמיה, ומנסבין ליה אתת כמאן היא שמשא. עד כאן. ומכאן ראיה, דטעמא דתקנת אושא משום אומד הדעת הוא, שלא נתן על דעת שיתבזה הוא לאפות ולבשל לעצמו אלא שוכרין אפילו שמש לשמשו, ולא התקינו ממש קאמר, אלא התקינו מפני שירדו לסוף דעת הבריות.

    באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו - פירוש כולן. הוא ואשתו נזונים מהן, פירוש: אף על פי שכתבו להן מעכשיו, דאומדן דעת הוא שלא כתבן לו על דעת שימות הוא ברעב, והוה ליה כמי שכתבן לו מעכשיו אם לא יצטרך הוא להם, ולא עוד אלא אפילו אשתו ניזונית מהם אף על פי שלא שייר בהן לאשתו כלום, לפי שאומדן הדעת הוא שאינו רוצה שתתבזה אשתו ותמות ברעב, ואין מתנה זו אלא כירושה, ולמה כתבן לו עכשיו, שאם ימותו הן ולא נצרכו להן שיהא הוא יורשן, ודוקא לבניו אבל לאחרים לא, משום דמתנת אחרים כמכר הוא, דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה, אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי וכמו שפירש רש"י ז"ל. ואקשינן: גדולה מזו אמרו, אלמנתו נזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו, ואפילו מתה הבת, דבעל כלוקח הוי, ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים (גיטין מח, ב) אפילו הכי אלמנתו נזונת מנכסיו, דמשום פסידא דאלמנתו שויוה רבנן כיורש הכא דהוא ואשתו קיימין מיבעיא דשויוה כיורש, ואם תאמר אם כן, מאי גדולה מזו, הכא חד טעמא והכא חד טעמא. נראה לי, דקסבר ר' זירא דטעמא דאלמנתו נזונת מבעל הבת ולא שויוה רבנן כלוקח כדשויוה בעלמא, משום דאמידנא לדעת הבעל שאינו רוצה שתתבזה אשתו, וכל זמן שהנכסים ביד יורשיו או ביד יורשי יורשיו שתהא אשתו נזונת מהם. ותדע לך, דאלו רצתה הבת למכרן לאחר לא היתה ניזונת מהן, שאין הבעל רוצה לשעבד כל כך נכסיו לאשתו שלא יוכל היורש למכרן וזו עשאוה חכמים כאלו מכרתן לבעל, ואפילו הכי אלמנתו נזונת מהן משום אומד דעת הבעל שרצה לשעבדן לה אפילו במקום מכר כזה. והיינו דקרינן לה גדולה מזו, דהשתא לאלמנתו דכבר מת הוא אזלינן בתר אומדן דעתו, לו ולאשתו שהוא חושש לה יותר בחיים לא כל שכן. ותדע לך, דאי לא תימא הכי מאי גדולה מזו איכא, אדרבא, התם מדינא בעל יורש הוי ומשום פסידא דבעל שויוה רבנן כלוקח, ובמקום אלמנתו משום פסידתא אוקמוה לבעל אדיניה והוה ליה יורש, ואלמנתו נזונת ממנו כמו שהיא נזונת מן היורשים, אבל הכא דמדינא זכה בהו מהשתא ודאי צריכא למימר, וטובא קא משמע לן. ומה שתירץ הראב"ד ז"ל דהוא הדין דהוה מצו לשנויי ליה הכין אלא דעדיפא מיניה שני ליה, דאף כשתמצא לומר דבעל לוקח הוי מדינא, התם הוא דאיכא לתקוני לאלמנה משום דליכא איניש דטרח, אבל הכא דאיכא בעל נטרח לדידיה ולדידה. אינו מחוור, דמכל מקום רבי זירא היכי הוה סלקא דעתיה דזו גדולה זמו, והיכי נשוי ליה לרבי זירא טועה במילתא פשיטא כי האי, אלא שהיה תולה הענין באומדן הדעת כמו שכתבתי. ומשני, אף כשתמצא לומר דטעמא משום אומדן הדעת הוא, צריכא למימר, דהוה סלקא דעתך אמינא התם הוא משום דודאי תתבזה אשתו לפי שאין טורח בשבילה, אבל הכא דקאי הוא, איהו טורח לדידיה ולדידה, ומהשתא גמר ויהיב. מנ"ל. ומה שפירש רש"י ז"ל, הוא ואשתו נזונין מהן מתקנת חכמים ולא מן הדין, אינו מחוור לי מן הטעם שכתבתי, דאם כן מאי גדולה מזו, אדרבא איפכא מסתברא. ואסיקנא: דלית הלכתא כר' שמעון בן לקיש, אלא קנה הבן מעכשיו גוף ופירות כיון דלא שייר במתנתו בפירוש, ואפילו הכי קיימא לן דמתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו. ואף על גב דאמר רבי זירא דזו גדולה מזו, הא דחינן דליתא, דהתם הוא דליכא איניש דטרח, אבל הכא דקאי הוא, איהו טרח לדידיה ולדידה, ואומדן הדעת כי האי לא אמרינן, ואי נמי, דהתם לאו משום אומדן הדעת הוא כדקא סלקא דעתיה דרבי זירא, אלא משום דאוקמוה רבנן לבעל אדיניה משום פסידא דאלמנתו, אבל הכא דמדינא קי מהשתא לגמרי, משום תקנתא לא מרעינן כחו דבן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 49b

    Ketubot 49b. The full printed text of this folio side - 13 numbered segments, about 313 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 49b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026