Talmud Builders

    Ketubot 65b

    Back to index

    English translation — Ketubot 65b

    Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1This tanna creates a bizarre situation in which the woman is left naked but wearing shoes, as the husband must give his wife shoes three times a year but new clothing only once a year. Abaye said to him: The tanna is standing, i.e., speaking of, a mountainous region, in which she cannot do without three pairs of shoes, as shoes wear out quickly in hilly areas. And in passing, the tanna teaches us that he should give them to her on a Festival, so that she will rejoice in them during the Festival.

    2§ The mishna teaches: And he must give her clothes with a value of fifty dinars. Abaye said: This is referring to fifty simple [ peshitei ] dinars, used as the money of the state, which are worth only one-eighth of Tyrian dinars. From where did Abaye derive this? From the fact that it teaches: In what case is this statement said? It is with regard to the poorest of Jews. However, in the case of a prominent man, all the amounts are increased in accordance with his prominence. And if it enters your mind that the mishna means literally fifty dinars, from where would such a poor man get fifty dinars? How could a pauper afford to give such a large sum to his wife for her clothing? Rather, learn from this that the mishna is referring to fifty simple dinars.

    3§ The mishna further states: And he may not give her new clothes in the summer, nor worn garments in the rainy season, and the leftover, worn clothes belong to her. The Sages taught: Leftover sustenance belongs to the husband, whereas leftover, worn clothes belong to the wife. The Gemara asks: With regard to the statement that worn clothes belong to the wife, why does she need these old clothes? Raḥava said: She requires them, as she covers herself with them during her days of menstruation, so that she does not become repulsive to her husband. If she wears her normal clothes when she is menstruating, he will later be disgusted by her.

    4Abaye said: We have a tradition that the leftover, worn clothes of a widow belong to the husband’s heirs. The reason is that it is only in that case there, concerning a woman whose husband is alive, that the reasoning so that she does not become repulsive to her husband can be applied. Whereas here, when he is dead, let her become repulsive. There is no need to ensure that she find favor in the eyes of his heirs.

    5§ The mishna teaches that he gives her a silver ma’a , and she eats with him from one Shabbat evening to the next. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: She eats, in this context? Rav Naḥman said: It means literally that she eats with him once a week. Rav Ashi said: This is referring to sexual relations.

    6The mishna states: And she eats with him from Shabbat evening to Shabbat evening. Granted, according to the one who says that it means actual eating, this explanation is consistent with that which is taught: She eats. However, according to the one who says that it is referring to sexual relations, what is the meaning of: She eats? The Gemara explains: It is a euphemism, as it is written: “So is the way of an adulterous woman; she eats, and wipes her mouth, and says: I have done no wickedness” (Proverbs 30:20).

    7The Gemara raises an objection: Rabban Shimon ben Gamliel says, disagreeing with the tanna of the mishna: She eats on Shabbat evening and on Shabbat. Granted, according to the one who says that it means actual eating, this explanation is consistent with that which is taught: And Shabbat, i.e., she dines with him also on the day of Shabbat. However, according to the one who says that it is referring to sexual relations, are there sexual relations on the day of Shabbat? But didn’t Rav Huna say: The Jewish people are holy and therefore do not engage in sexual relations during the day? The Gemara answers that Rava said: If they are in a dark house, it is permitted to engage in relations even during the day.

    8§ The mishna teaches: And if she is nursing, the required amount is reduced from her earnings and is added to the sum she receives for her sustenance. Rabbi Ulla the Great taught at the entrance to the house of the Nasi : Although the Sages said that a person is not obligated to sustain his sons and daughters when they are young, still, he must sustain the very young ones.

    9The Gemara asks: Until when are they considered very young? Until the age of six, in accordance with the opinion of Rav Asi, as Rav Asi said: A six-year-old minor may go out by means of his mother’s eiruv , if she prepared an eiruv on one side of the city. He is included in his mother’s eiruv rather than that of his father, as he is considered subordinate to his mother.

    10The Gemara asks: From where is this halakha that Rabbi Ulla taught derived? The Gemara explains that it is derived from the fact that it teaches: If she is nursing, the required amount is reduced from her earnings and is added to the sum she receives for her sustenance. What is the reason for this? Is it not because the baby needs to eat together with her? This shows that a father is responsible to provide for his young child. The Gemara rejects this proof: But perhaps he increases her sustenance not due to the baby but because she is considered ill due to her weakness while nursing, in which case the obligation stems from his obligation to his wife, not to his child.

    11The Gemara retorts: If so, let the mishna teach: If she was ill. What is the reason that it specifies: If she was nursing? The reason for this halakha must certainly be due to the child. The Gemara again rejects this answer: But perhaps the mishna teaches us this, that in an ordinary situation, nursing women are considered ill, and that a husband must increase the sustenance all the more so if his wife is actually ill. Consequently, this does not prove that a father is obligated to sustain his very young child. It was stated that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Wine is added for a nursing woman, as wine is good for milk.

    12May we return to you chapter “Even though.”

    13MISHNA: A lost object found by a wife and the wife’s earnings belong to her husband. And with regard to her inheritance, the husband enjoys the profits of this property in her lifetime. If she is humiliated or injured, the perpetrator is liable to pay compensation for her humiliation and her degradation, as relevant. This payment belongs to her.

    14Rabbi Yehuda ben Beteira says: When it is an injury that is in a concealed part of the woman’s body, she receives two parts, i.e., two-thirds, of the payment for humiliation and degradation, and the husband receives one part, i.e., one-third, as the injury affects him as well. And when it is an injury that is in an exposed part of her body, he receives two parts, as he suffers public humiliation due to her condition, and she receives one part. His payment should be given to him immediately. And with her portion, land should be purchased with it, and he enjoys the profits of that property.

    15GEMARA: The Gemara asks: What is the mishna teaching us? We already learned in a mishna (46b) that the father is entitled, in the case of his daughter, to authority over her betrothal, whether it is effected with money, with a document, or through sexual intercourse. Furthermore, as long as she is single, her father is entitled to any lost object that she finds, and to her earnings, and to effect nullification of her vows (see Numbers, chapter 30). Her father also receives her bill of divorce on her behalf, but he does not enjoy the profits of her property in her lifetime. If she is married, the rights of the husband are greater than his, as the husband enjoys the profits of her property in her lifetime. What, then, is the mishna teaching beyond that which was taught elsewhere?

    16The Gemara answers: It was necessary for the tanna to mention the halakhot concerning compensation for her humiliation and her degradation, as ownership of these payments is subject to a dispute between Rabbi Yehuda ben Beteira and the Rabbis.

    17§ A tanna teaches a baraita before Rava: A lost object found by a wife belongs to her; Rabbi Akiva says it belongs to her husband. Rava said to that tanna : This baraita is puzzling. Now, if, with regard to the surplus of the wife’s earnings beyond the minimum sum stipulated by the Sages,

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאנימופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד ושאר בגדים לא תחליף במועד והפשיט מתרגמינן וישלח (ויקרא א׳:ה׳-ו׳):

    זוזי פשיטיזוזי מדינה שהן שמינית שבזוזי צורי כל כסף מדינה אחד משמונה בכסף צורי כדאמרי' לעיל סלע מדינה פלגא דזוזא שהוא אחד משמונה בסלע:

    מותר מזונותכגון אשה שמזונות האמורים במשנתנו עודפין לה שאינה רעבתנית:

    שלא תתגנה על בעלהבימי טהרתה בלובשת בגדים שלבשה בימי נדות:

    מותר בלאותאלמנה הנזונת מנכסי יתומים ועליהן ליתן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה:

    יוצא בערוב אמוערבה אמו לצפון ואביו לדרום אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה:

    הדרן עלך אף על פי

    מתני' מציאת האשהוירושתה - אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה לישנא אחרינא ואם מתה בחייו יורשה:

    ופגמהנזק חבלה אם יחבלו בה:

    ובזמן שבגלוישהבושת שלו ועוד שנמאסת עליו והוא סובל:

    ילקח בהן קרקעשהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין:

    גמ' תנינאבפ' נערה:

    אוכל פירות בחייהוהקרן שלה אם יגרשנה או ימות ואם תמות היא יורשה:

    יתר עליו הבעלאלמא בעל זכאי בכולן:

    העדפהאם תעשה מלאכה יותר ממה שפסקו לה חכמים:

    כתובות 65 עמוד ב

    1האי תנא שליח ערטלאי ורמי מסאני! אמר ליה: תנא במקום הרים קאי, דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני. ואגב אורחיה קא משמע לן דניתבינהו ניהלה במועד, כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו.

    2וכלים של חמשים זוז. אמר אביי: חמשים זוזי פשיטי. ממאי? מדקתני: במה דברים אמורים בעני שבישראל, אבל במכובד הכל לפי כבודו. ואי ס"ד חמשים זוז ממש, עני, חמשים זוז מנא ליה? אלא ש"מ חמשים זוזי פשיטי.

    3ואין נותנין לה לא חדשים וכו'. ת"ר מותר מזונות לבעל, מותר בלאות לאשה. מותר בלאות לאשה, למה לה? אמר רחבה: שמתכסה בהן בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה.

    4אמר אביי: נקטינן, מותר בלאות אלמנה ליורשיו. התם הוא דלא תתגני באפיה, הכא תתגני ותתגני.

    5נותן לה מעה כסף וכו'. מאי ״אוכלת״? רב נחמן אמר: אוכלת ממש. רב אשי אמר: תשמיש.

    6תנן: אוכלת עמו לילי שבת. בשלמא למ"ד אכילה היינו דקתני ״אוכלת״, אלא למאן דאמר תשמיש, מאי ״אוכלת״? לישנא מעליא, כדכתיב: ״(משלי ל״, כ) ״אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און״.

    7מיתיבי, רשב"ג אומר: אוכלת בלילי שבת ושבת. בשלמא למ"ד אכילה היינו דקתני ״ושבת״. אלא למאן דאמר תשמיש תשמיש בשבת מי איכא? והאמר רב הונא: ישראל קדושים הן, ואין משמשין מטותיהן ביום! האמר רבא: בבית אפל מותר.

    8ואם היתה מניקה. דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים.

    9עד כמה עד בן שש, כדרב אסי. דאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו.

    10ממאי? מדקתני: היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה. מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה? ודלמא משום דחולה היא.

    11אם כן, ליתני ״אם היתה חולה״, מאי אם היתה מניקה? ודלמא הא קא משמע לן דסתם מניקות חולות נינהו. איתמר, אמר רבי יהושע בן לוי: מוסיפין לה יין, שהיין יפה לחלב.

    12הדרן עלך אף על פי׃

    Mishna

    13מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. וירושתה הוא אוכל פירות בחייה. בושתה, ופגמה שלה.

    14רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבסתר לה שני חלקים, ולו אחד. ובזמן שבגלוי לו שני חלקים, ולה אחד. שלו ינתן מיד, ושלה ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

    Gemara

    15מאי קא משמע לן? תנינא האב זכאי בבתו בקידושיה, בכסף, בשטר ובביאה. זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. מקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נישאת יתר עליו הבעל, שהוא אוכל פירות בחייה.

    16בושתה ופגמה איצטריכא ליה, פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן.

    17תני תנא קמיה דרבא: מציאת האשה לעצמה. רבי עקיבא אומר: לבעלה. אמר ליה: השתא ומה העדפה,׃

    Tosafot

    רב אשי אמר תשמישאפילו גמל וספן הואיל ומשרה אותה על ידי שליש:

    אבל זן קטני קטניםוכייפינן ליה והא דקאמר בפ' נערה (לעיל כתובות דף מט: ושם) כפו ליה אסיתא היינו יתרים על שש:

    אבל זן קטני קטניםוכייפינן ליה והא דקאמר בפ' נערה (לעיל כתובות דף מט: ושם) כפו ליה אסיתא היינו יתרים על שש:

    הדרן עלך אף על פי

    מציאת האשהבקונטרס גרס המדיר אחר אע"פ אגב דתנא באע"פ (לעיל כתובות דף סד:) המשרה אשתו על ידי שליש קתני המדיר אשתו שלשים יום יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ואחר ששנה המדיר חוזר לענין ראשון אבל בפירוש ר"ח ובירושלמי ובתוספתא וברוב ספרים גרסינן מציאת האשה אחר אע"פ איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ואיידי דתנא בסוף מתניתין המשליש מעות לבתו תנא בתריה המדיר דקתני יעמיד פרנס דהוי כעין שליש:

    וירושתה הוא אוכל פירות בחייהנראה לר"ת פירוש ראשון שבקונטרס עיקר דפי' ירושתה שנפלו לה נכסים ממקום אחר הוא אוכל פירות בחייה דאי כלשון אחרון שפי' ירושתה שהוא יורשה לאחר מיתה אמאי איצטריך למימר בגמרא בושתה ופגמה איצטריכא ליה הו"ל למימר דקמ"ל שהוא יורשה לאחר מיתה דממתניתין דיתר עליו הבעל לא שמעינן לה דאע"ג דאביה יורשה וקתני יתר עליו הבעל היינו כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן מהתם ומיהו איכא למימר דלא מצי למימר דיורשה איצטריכא ליה דהא שמעינן לה ממתניתין דהכותב (לקמן כתובות דף פג.) ומפרק יש נוחלין (ב"ב דף קח.):

    ה"ג בושתה ופגמה שלהור"ת הגיה בספרו שלו ולפי זה הא דבעי בפרק המניח (ב"ק דף לב.) המזיק אשתו בתשמיש המטה מהו מצער קא בעי אבל מבושת ופגם פשיטא דפטור דאפילו חבלו בה אחריני הוי שלו ומיהו אין נראה דא"כ הו"ל למיתני לעיל (כתובות דף מו:) דהאב אינו זכאי בבתו בבושת ופגם של חבלה אלא דווקא באונס ומפתה כדאמרינן בהחובל (שם דף פז: ושם) לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ולעיל בריש נערה (כתובות דף מג.) נמי פריך חבלות דידה נינהו יתר עליו הבעל שהוא זכאי בבושת ופגם אלא ודאי בושתה ופגמה שלה גרסינן ור"ת עצמו חזר בו וכן גריס בירושלמי וכן משמע בגמרא מדקאמר בושתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן דלא הוה ליה למימר טפי אלא בושתה ופגמה איצטריכא ליה דאגב דבעי למיתני בושתה ופגמה שהוא שלו תנא נמי מציאתה ומעשה ידיה שהן שלו אבל אי גרסינן שלה אתי שפיר דמשום רבנן לא איצטריך למיתני כלל מציאתה ומעשה ידיה דמה ענין זה אצל זה דהאי הוי שלו והאי הוי שלה ולא איצטריך למיתני אלא משום רבי יהודה בן בתירא דאליביה שייך בהו בעל:

    בזמן שבסתרפגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי שפצעה בפניה במקום שנראה לכל ונפגם הוא עצמו עמה בושת שבסתר שביישה בינו לבינה שבגלוי שביישה בפני כל אדם:

    שלהלמ"ד בהחובל (ב"ק דף פו.) בקוטע יד עבד עברי של חבירו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אתי שפיר דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל למאן דאמר ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב צריך לחלק בין עבד לאשה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר אביי חמישין זוזין פשיטי ממאי מדקתני וכו'ובלאו הכא נמי מצינו למפשטא מדרב יוסף דאמר בפרק קמא דקדושין (יא, ב) שכל כסף של דבריהם מדינה. אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתניתין, ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא.

    אמר אביי נקיטינן מותר בלאות אלמנה ליורשיןפירוש: אף על גב דבחיי הבעל שלה, וכל שכן מותר מזונות דאפילו בחיי הבעל נמי לבעל, ומשום הכי לא איצטריך ליה לאביי לאשמעינן אלא מותר בלאות דמותר מזונות פשיטא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ח מה' אישות ה"ד), וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ו) הדא דתימא אשת איש, אבל באלמנה בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה הן. וגירסא אחרת ראיתי בירושלמי, בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה, ואינה נראית דמה טעם מותר בלאות שלה תתבזה ותתבזה כדאיתא בגמרין. והראב"ד ז"ל (שם בהשגות) כתב: דמותר מזונות אלמנה לעצמה, מדגרסינן בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (ה"א) רב יהודה בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מציאתה שלה, הותירה מזונות, אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו, אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה. ונראין דברי הרמב"ם ז"ל דשיטת גמרין הכין מכרעא דלא מפליג אביי אלא בבלאות, משום דבאשת איש שלה, אבל במותר מזונות הרי היא כאשת איש, דאי לא הוה ליה למימר וחלופין באלמנה, וכדאמרינן לעיל (כתובות ס, א) גבי חלב מהלכי שתים וחילופין בדם.

    מתני'ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. אוקימנא לה בשמעתא דמקדיש מעשה ידי אשתו דמותר מעשה ידיה קאמר, אבל עיקר מעשה ידיה שלו דמעשה ידיה תחת מזונות, והא דקתני ואם אינו נותן לה, לאו למימר דבדידיה תליא מלתא, דאילו אינה יכולה לכופו והיא גם היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, אם כן לא הועילו חכמים כלום בתקנתם. אלא הכי קאמר אם הוא אינו מעלה לה מעה כסף והיא שותקת לא ויתרה מותר מעשה ידיה. וכתב הרמב"ן נ"ר, והוא הדין למזונות ומעשה ידיה, אלא רבותא קא משמע לן שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן היא ויתרה.

    גמראמאי אוכלת, רב נחמן אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש. ואם תאמר, למאן דאמר תשמיש בשבת אמאי מחייבינן ליה, תינח דבבית אפל אי בעי שרי, אלא לחיוביה אמאי לא סגיא דלאו הכין. ויש לומר, דמיירי בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת, וכיון שהוא משהה אותה על ידי שליש לא חייבוהו לאכול עמה בשתי לילות, אלא א' בלילה וא' ביום, ורבנן דפליגי עליה לומר שהוא חייב להשלים עונותיה אחת בליל אחת מימות השבוע ואחת בליל שבת, וקיימא לן כרב נחמן דאמר אכילה ממש.

    הא דקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. ודייקינן, מאי טעמא לאו משום דבעי למיכל בהדה, תמיה לי. דאם כן אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש, והוה ליה למיתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה, ויש לומר, דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה, דמניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתו הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה, אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה. אלא שמוסיפין לה על מזונותיה, כן נראה לי.

    מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייהפירוש: ואם מתה יורשה, ובחייה הוא אוכל פירות נכסי מלוג שלה. ורש"י ז"ל נראה שהוא גורס וירושתה הוא אוכל פירות בחייה, וחדא קתני, כלומר אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה. ואינו נכון בעיני, דלמה ליה למיתני וירושתה, לא הוה ליה למתני אלא והוא אוכל פירות בחייה, וטפי הוה עדיף למיתני הכי דהוי בכלל בין כשנפלו לה בירושה בין שנתנו לה במתנה, וכאידך דתנינא בנערה שנתפתתה (מו, ב) ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה, ולא קתני וירושתה אינו אוכל פירות בחייה. ומיהו בתוספתא (פ"ד ה"א, ע"ש) מצאתי מפורש כדברי רש"י ז"ל דתניא התם יפה כח האב מכח הבעל וכח הבעל מכח האב, שהבעל אוכל פירות בירושתה בחייה מה שאין כן באב.

    בשתה ופגמה שלהוצערא לא איצטריכא ליה למיתני, דפשיטא דצערא דידה הוי, כדאמרינן בפרק החובל (ב"ק פז, א) צערא דגופא לא תקינו ליה רבנן. ושבת דבעל הוי, דהא מעשה ידיה שלו. ובאומרת איני נזונת ואיני עושה פשיטא דדידה הוי, משום הכי כיון דתני מעשה ידיה לבעלה תו לא איצטריך למיתני שבת וריפוי דרופא לדידיה בעי למיתן, דהא איהו מחייב לרפאותה. ואי אמדנוה לעשרה יומי ועבדן לה סמא חריפא ואיתסיאת בחמשה (עי' גיטין יב, ב) צערא אית לה בגויה ודידה הוי.

    ר' יהודה אומר בזמן שבסתר לה שני חלקיםפירוש: בין אבושת בין אפגם קאי, וכדאמרינן בגמרא בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן, אלמא ר' יהודה בין בבושת בין בפגם פליגי. אף על פי שאין נראה כן מן התוספתא, דגרסינן התם בבבא קמא פרק תשיעי (ה"ה) החובל באשתו, בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים, מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר' יהודה בן בתירה אומר בושת בזמן שבסתר לה שני חלקים. ושמא בתוספתא נקט בושת לרבותא, וכל שכן בפגם דהוא מצטער בו יותר.

    שלו ינתן לו מיד, ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותוכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות חובל פ"ד הט"ז) במה דברים אמורים בשחבלו בה אחרים, אבל חבל בה הבעל חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת, והכל שלה, ואין לבעל בהן פירות, ואם רצתה ליתן לאחר הדמים נותנת, וכזה הורו הגאונים, והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חלייה, ויש נותנים טעם לדבריו משום דמדינא בשתה ופגמה שלה כרבנן, ועל כרחך לא פליג ר' יהודה אלא משום דאית ליה בשת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א) ר' רדיפא ר' אחא בשם ר' בון בר כהנא דלא מחסר לה בסתר מפני מה הוא נוטל מפני צערו שנצטער עמה. והלכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא ציער את עצמו. אבל הראב"ד ז"ל (בהשגות שם) השיב עליו בלשון הזה תימה הוא למה ישלם לה את הכל שהרי הוא נוטל בשל אחרים או שליש או שני שלישים, וכשחבל בה הוא למה ישלם לה את הכל. ואולי טעה בדברי הגאונים ז"ל, שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל משם פירות, דבהכי לא תקון רבנן, והוא עשה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר, עד כאן. ודברי התוספתא (שם) מסייעין אותו דקתני בין שחבלו בה אחרים בין שחבל בה הוא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

    גמראבשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן. אבל ירושתה לא איצטריכא ליה, דהא תנן בפרק הכותב (כתובות פג, א), ואם מתה, הבעל יורשה. ותנן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קח, א) האיש את אשתו. ונראה דאפשר עוד לומר, דמדקתני יתר עליו הבעל, איכא למשמע דירושתה דבעל הויא, דהא אב ירית לה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 65b

    Ketubot 65b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 395 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד ושאר בגדים לא תחליף במועד והפשיט מתרגמינן וישלח (ויקרא א׳:ה׳-ו׳):

    זוזי פשיטי זוזי מדינה שהן שמינית שבזוזי צורי כל כסף מדינה אחד משמונה בכסף צורי כדאמרי' לעיל סלע מדינה פלגא דזוזא שהוא אחד משמונה בסלע:

    מותר מזונות כגון אשה שמזונות האמורים במשנתנו עודפין לה שאינה רעבתנית:

    שלא תתגנה על בעלה בימי טהרתה בלובשת בגדים שלבשה בימי נדות:

    מותר בלאות אלמנה הנזונת מנכסי יתומים ועליהן ליתן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה:

    יוצא בערוב אמו ערבה אמו לצפון ואביו לדרום אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה:

    הדרן עלך אף על פי

    מתני' מציאת האשה וירושתה - אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה לישנא אחרינא ואם מתה בחייו יורשה:

    7 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 65b · Sefaria

    Tosafot

    רב אשי אמר תשמיש אפילו גמל וספן הואיל ומשרה אותה על ידי שליש:

    אבל זן קטני קטנים וכייפינן ליה והא דקאמר בפ' נערה (לעיל כתובות דף מט: ושם) כפו ליה אסיתא היינו יתרים על שש:

    אבל זן קטני קטנים וכייפינן ליה והא דקאמר בפ' נערה (לעיל כתובות דף מט: ושם) כפו ליה אסיתא היינו יתרים על שש:

    הדרן עלך אף על פי

    מציאת האשה בקונטרס גרס המדיר אחר אע"פ אגב דתנא באע"פ (לעיל כתובות דף סד:) המשרה אשתו על ידי שליש קתני המדיר אשתו שלשים יום יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ואחר ששנה המדיר חוזר לענין ראשון אבל בפירוש ר"ח ובירושלמי ובתוספתא וברוב ספרים גרסינן מציאת האשה אחר אע"פ איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ואיידי דתנא בסוף מתניתין המשליש מעות לבתו תנא בתריה המדיר דקתני יעמיד פרנס דהוי כעין שליש:

    וירושתה הוא אוכל פירות בחייה נראה לר"ת פירוש ראשון שבקונטרס עיקר דפי' ירושתה שנפלו לה נכסים ממקום אחר הוא אוכל פירות בחייה דאי כלשון אחרון שפי' ירושתה שהוא יורשה לאחר מיתה אמאי איצטריך למימר בגמרא בושתה ופגמה איצטריכא ליה הו"ל למימר דקמ"ל שהוא יורשה לאחר מיתה דממתניתין דיתר עליו הבעל לא שמעינן לה דאע"ג דאביה יורשה וקתני יתר עליו הבעל היינו כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן מהתם ומיהו איכא למימר דלא מצי למימר דיורשה איצטריכא ליה דהא שמעינן לה ממתניתין דהכותב (לקמן כתובות דף פג.) ומפרק יש נוחלין (ב"ב דף קח.):

    ה"ג בושתה ופגמה שלה ור"ת הגיה בספרו שלו ולפי זה הא דבעי בפרק המניח (ב"ק דף לב.) המזיק אשתו בתשמיש המטה מהו מצער קא בעי אבל מבושת ופגם פשיטא דפטור דאפילו חבלו בה אחריני הוי שלו ומיהו אין נראה דא"כ הו"ל למיתני לעיל (כתובות דף מו:) דהאב אינו זכאי בבתו בבושת ופגם של חבלה אלא דווקא באונס ומפתה כדאמרינן בהחובל (שם דף פז: ושם) לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ולעיל בריש נערה (כתובות דף מג.) נמי פריך חבלות דידה נינהו יתר עליו הבעל שהוא זכאי בבושת ופגם אלא ודאי בושתה ופגמה שלה גרסינן ור"ת עצמו חזר בו וכן גריס בירושלמי וכן משמע בגמרא מדקאמר בושתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן דלא הוה ליה למימר טפי אלא בושתה ופגמה איצטריכא ליה דאגב דבעי למיתני בושתה ופגמה שהוא שלו תנא נמי מציאתה ומעשה ידיה שהן שלו אבל אי גרסינן שלה אתי שפיר דמשום רבנן לא איצטריך למיתני כלל מציאתה ומעשה ידיה דמה ענין זה אצל זה דהאי הוי שלו והאי הוי שלה ולא איצטריך למיתני אלא משום רבי יהודה בן בתירא דאליביה שייך בהו בעל:

    בזמן שבסתר פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות שבגלוי שפצעה בפניה במקום שנראה לכל ונפגם הוא עצמו עמה בושת שבסתר שביישה בינו לבינה שבגלוי שביישה בפני כל אדם:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Ketubot 65b · Sefaria

    Rashba

    אמר אביי חמישין זוזין פשיטי ממאי מדקתני וכו' ובלאו הכא נמי מצינו למפשטא מדרב יוסף דאמר בפרק קמא דקדושין (יא, ב) שכל כסף של דבריהם מדינה. אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתניתין, ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא.

    אמר אביי נקיטינן מותר בלאות אלמנה ליורשין פירוש: אף על גב דבחיי הבעל שלה, וכל שכן מותר מזונות דאפילו בחיי הבעל נמי לבעל, ומשום הכי לא איצטריך ליה לאביי לאשמעינן אלא מותר בלאות דמותר מזונות פשיטא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ח מה' אישות ה"ד), וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ו) הדא דתימא אשת איש, אבל באלמנה בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה הן. וגירסא אחרת ראיתי בירושלמי, בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה, ואינה נראית דמה טעם מותר בלאות שלה תתבזה ותתבזה כדאיתא בגמרין. והראב"ד ז"ל (שם בהשגות) כתב: דמותר מזונות אלמנה לעצמה, מדגרסינן בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (ה"א) רב יהודה בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מציאתה שלה, הותירה מזונות, אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו, אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה. ונראין דברי הרמב"ם ז"ל דשיטת גמרין הכין מכרעא דלא מפליג אביי אלא בבלאות, משום דבאשת איש שלה, אבל במותר מזונות הרי היא כאשת איש, דאי לא הוה ליה למימר וחלופין באלמנה, וכדאמרינן לעיל (כתובות ס, א) גבי חלב מהלכי שתים וחילופין בדם.

    מתני' ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. אוקימנא לה בשמעתא דמקדיש מעשה ידי אשתו דמותר מעשה ידיה קאמר, אבל עיקר מעשה ידיה שלו דמעשה ידיה תחת מזונות, והא דקתני ואם אינו נותן לה, לאו למימר דבדידיה תליא מלתא, דאילו אינה יכולה לכופו והיא גם היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, אם כן לא הועילו חכמים כלום בתקנתם. אלא הכי קאמר אם הוא אינו מעלה לה מעה כסף והיא שותקת לא ויתרה מותר מעשה ידיה. וכתב הרמב"ן נ"ר, והוא הדין למזונות ומעשה ידיה, אלא רבותא קא משמע לן שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן היא ויתרה.

    גמרא מאי אוכלת, רב נחמן אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש. ואם תאמר, למאן דאמר תשמיש בשבת אמאי מחייבינן ליה, תינח דבבית אפל אי בעי שרי, אלא לחיוביה אמאי לא סגיא דלאו הכין. ויש לומר, דמיירי בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת, וכיון שהוא משהה אותה על ידי שליש לא חייבוהו לאכול עמה בשתי לילות, אלא א' בלילה וא' ביום, ורבנן דפליגי עליה לומר שהוא חייב להשלים עונותיה אחת בליל אחת מימות השבוע ואחת בליל שבת, וקיימא לן כרב נחמן דאמר אכילה ממש.

    הא דקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. ודייקינן, מאי טעמא לאו משום דבעי למיכל בהדה, תמיה לי. דאם כן אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש, והוה ליה למיתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה, ויש לומר, דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה, דמניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתו הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה, אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה. אלא שמוסיפין לה על מזונותיה, כן נראה לי.

    מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה פירוש: ואם מתה יורשה, ובחייה הוא אוכל פירות נכסי מלוג שלה. ורש"י ז"ל נראה שהוא גורס וירושתה הוא אוכל פירות בחייה, וחדא קתני, כלומר אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה. ואינו נכון בעיני, דלמה ליה למיתני וירושתה, לא הוה ליה למתני אלא והוא אוכל פירות בחייה, וטפי הוה עדיף למיתני הכי דהוי בכלל בין כשנפלו לה בירושה בין שנתנו לה במתנה, וכאידך דתנינא בנערה שנתפתתה (מו, ב) ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה, ולא קתני וירושתה אינו אוכל פירות בחייה. ומיהו בתוספתא (פ"ד ה"א, ע"ש) מצאתי מפורש כדברי רש"י ז"ל דתניא התם יפה כח האב מכח הבעל וכח הבעל מכח האב, שהבעל אוכל פירות בירושתה בחייה מה שאין כן באב.

    בשתה ופגמה שלה וצערא לא איצטריכא ליה למיתני, דפשיטא דצערא דידה הוי, כדאמרינן בפרק החובל (ב"ק פז, א) צערא דגופא לא תקינו ליה רבנן. ושבת דבעל הוי, דהא מעשה ידיה שלו. ובאומרת איני נזונת ואיני עושה פשיטא דדידה הוי, משום הכי כיון דתני מעשה ידיה לבעלה תו לא איצטריך למיתני שבת וריפוי דרופא לדידיה בעי למיתן, דהא איהו מחייב לרפאותה. ואי אמדנוה לעשרה יומי ועבדן לה סמא חריפא ואיתסיאת בחמשה (עי' גיטין יב, ב) צערא אית לה בגויה ודידה הוי.

    ר' יהודה אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים פירוש: בין אבושת בין אפגם קאי, וכדאמרינן בגמרא בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן, אלמא ר' יהודה בין בבושת בין בפגם פליגי. אף על פי שאין נראה כן מן התוספתא, דגרסינן התם בבבא קמא פרק תשיעי (ה"ה) החובל באשתו, בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים, מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר' יהודה בן בתירה אומר בושת בזמן שבסתר לה שני חלקים. ושמא בתוספתא נקט בושת לרבותא, וכל שכן בפגם דהוא מצטער בו יותר.

    2 more comments on this page.

    Rashba on Ketubot 65b · Sefaria

    Ritva

    אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו' ובלא"ה נמי מצי למפשט מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקדושין שכל כסף דדבריהם כסף מדינה הוא אלא שעדיפא ליה למיפשט מגופיה דמתני' ואפילו למ"ד דלא מודה בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. כדי שלא תתנה על בעלה פירוש שאם תלבש בימי טהרתה מה שלובשה בימי נדתה תתננה עליו ואע"ג דאיהו אמר דלא חייש להא אין שומעין לו ובטלה דעתו אצל כל אדם:

    אמר אביי נקטינן מותר בלאות ליורשין וכו' עד שתתגנה ותתגנה והנכון דה"ה למזונות אלמנה שהמותר ליורשים והא לא אצטריכא ליה לאביי לומר כיון דאפילו בחיי הבעל המותר לבעל (שאין) [שהן] ליורשים וזה ברור. וכן כתב הראב"ד ז"ל ואע"פ שבירושלמי אשכחן א' מזונות וא' בלאות אלמנה שלה טעותא היא או פליג אתלמודא דילן דאמרי' בהדיא בלאות אלמנה ליורשין ובנסחי דיוקאני גרסי שלהם וכן עיקר ודלא כדברי הראב"ד ז"ל שפירש שמותר מזונות אלמנה שלה:

    אמר רבא אם היה בבית אפל מותר איכא למידק נהי דמותר בעת הצורך למה מחייבו רשב"ג בכך וי"ל דמיירי בטיילים או בפועלים שעונתם שתים בשבוע וסבר רשב"ג דאע"ג דקבל עליה להשרות ע"י שליש ותהא אוכלת עמו בליל שבת אין למעט לו מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש ליל שבת ושבת ומסתברא כמ"ד אוכלת אף אוכלת ממש קאמר וה"ה דאיכא עונה ומשום הכי נקט לילי שבת דאי משום אכילה אף ביום השבת יש לו לאכול עמו דכבוד יום עדיף כדאי' בפרק ערבי פסחים:

    אבל זן אותם קטני קטנים פי' חייב לזונם ואע"ג דלא אמיד דאי בדאמיד אפי' קטנים נמי כדאיתא בפרק אלמנה:

    לאו משום דבעי למיכל בהדה וא"ת אי משום הא ליתני בזמן שבנה עמה מאי אם היתה מניקה וי"ל דנקט מניקה משום דבעי למתני שפוחתין לה מעשה ידיה דליכא למימר הכי אלא במניקה:

    מציאת האשה פרק ששה גרסת רש"י ז"ל וירושתה הוא אוכל פירות בחייה ופי' רש"י ז"ל אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה וא"ת ל"ל למיתני וירושתה לתני הוא אוכל פירות בחייה וכדקתני במתני' בפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וי"ל דבעי לאשמעינן אגב אורחא דאפי' נפלה לה ירושה ממקום אחר לאחר שתנשא הוא אוכל פירות ואע"פ שלא היה דעתו עליה וה"ה [דהו"ל] למתני שנתנו לה אלא שנקט ירושה דשכיח טפי ועוד דאיכא מתנה שאינו אוכל פירות כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בהן כך נ"ל ויש גורסין וירושתה והוא אוכל פירות בחייה ותרתי קאמר ויורשה והוא אוכל פירות בחייה וקשיא לן למה הקדים ירושה דלאחר מיתה לאכילת פירות דמחיים ולישנא דירושתה נמי לא דייק שפיר להאי פי' ותו אמאי לא אמרינן בגמרא דירושתה אתי לאשמעינן דלא תנן ליה ואע"ג דתנן לי' לקמן בפ' הכותב וכן בפרק יש נוחלין מ"מ לא תנן ליה במתני' דפ' נערה דפרכינן מינה ובעי למתנייה הכא אגב אידך ולא עוד אלא שבתוס' יש סיוע לפי' רש"י ז"ל דגרסי' יתר עליה הבעל שהוא אוכל פירות בירושתה בחייה משא"כ באב:

    ה"ג בשתה ופגמה שלה וכן גורס ר"ח ז"ל אבל ר"ת גרס בשתה ופגמה שלו ולא נהירא דא"כ הל"ל בתלמודא בושתה ופגמה איצטריכא ליה למתנייא דהא לא תנן דהא מסתמא דכל היכא דלא תנן דהוה שלו הרי הוא בחזקת שלה ואלו אנן לא אמרינן בתלמודא אלא בשתה ופגמה קמ"ל פלוגתא דר' יהודא בן בתירה ורבנן ועוד אמאי לא תני לה במתני' יתר עליו הבעל דהא בשתה ופגמה אינו לאב כי אם באונס ומפתה משום דאי בעי פגים לה בביאה דמסר לה למנוול ומוכה שחין לכך חזר ר"ת וגורס כגרסת ר"ח ז"ל והא דלא קתני אלא דין בושת ופגם משום דצער פשיטא דדידה הוי דצער' לא זכי ליה רחמנא ושבת הרי היא תחת מעשה ידיה והנוטל מעשה ידיה זוכה בו וריפוי דרופא בעי מהוי ואי אמדנא לתמניא יומי ואסתיאות בסמא חריפא בחד יומא צערא דידה הוא ודידה הוה:

    ר' יהודא אומר לה שני חלקים פי' אתרוייהו קאי בין אבשת ובין אפגם מדאמרי' בתלמודא בשתה ופגמה אצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודא ורבנן (אליבא) אלמא דבתרווייהו פליגי ואע"ג דבתוס' לא הזכיר אלא בושת בפ' תשיעי דב"ק חדא מינייהו נקט וכ"ש בפגמה שהוא מצטער בו יותר וכן פירש הרשב"א ז"ל:

    Ritva on Ketubot 65b · Sefaria

    Meiri

    כל שפסקו לה מזונות והותירה המותר לבעל אבל מותר הבלאות לאשה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה שאלו מתכסה בחשובים שלה בימי נדותה נמצאת מתגנה בימי טהרתה אצל בעלה ומכל מקום מותר בלאות של אלמנה ליורשים תתגנה ותתגנה ואנו אין לנו וכל שכן שמותר מזונות אלמנה ליורשים כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי הדורות כתבו בשם תלמוד המערב שבפרק אלמנה נזונת שמותר מזונות אלמנה לעצמה והוא שאמרו שם אשת איש שמציאתה שלו מותר מזונותיה שלו אלמנה שמציאתה שלה מותר מזונותיה שלה:

    אע"פ שאמרו אין אדם חייב לזון בניו ובנותיו אפילו הקטנים בקטני קטנים מיהא חייב ועד כמה עד בן שש על הדרך שאמרו קטן בן שש יוצא בערוב אמו ר"ל שאם ערב אביו לצפון ואמו לדרום אין מוליכין אותו אלא לדרום שעד שיעור זה הוא צריך לאמו ונחשב כגופה כמו שיתבאר במקומו:

    בתלמוד המערב אמרו אשתו של אדם עולה עמו ואינה יורדת אלמנה ובנים יורדים אבל לא עולים פועלים עולים ויורדים הבת לא עולה ולא יורדת ופירוש הדברים אשתו עולה ולא יורדת שאם משפחה שלה נכבדת משל בעלה נוהגת כמשפחתה ואם משפחתו שלו נכבדת יותר נוהגת כשלו אלמנה ובנים יורדים אבל לא עולים ויש מפרשין בה שאלמנה אצל היורשים נוהגת בפחות שבהם וכן שאם אחד מן הבנים רוצה לנהוג בשררה יתרה כאביו ושאר האחים מתנהגים בצמצום כפי הצריך להם שאר האחים יכולים לעכב אלא שיעשה כפי הראוי ויש מפרשין אותה בנכסים מועטים שהבנים ישאלו על הפתחים פועלים עולים ויורדים שאם נשתכרו אצל עשיר זנם כפי כבודו ואם אצל העני כפי כח העני הבת לא עולה ולא יורדת והוא ששנו בתלמוד המערב בפרק הנושא זנה חמש שנים בין ביוקר בין בזול היו ביוקר והוזלו ר"ל שלא זנה חמש שנים אלו והיו אותן החמש ביוקר ועכשו הוזלו ורוצה לזונה בזול של עכשו אם הוא גרם העכוב נותן כפי היוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין הוא גרם בין היא גרמה נותן בזול אלמא בזול והוקרו אינה עולה ביוקר והוזלו אינה יורדת אם אינו פשיעתה ויש מפרשה במקבל לזון בת אשתו וכן הבנים במקבל לזון בן אשתו ובבן יורד שאם כבודו רב משל בעל אמו אינו זנו אלא לפי כבודו שלו ואם כבוד בעל אמו גדול זנו כשל בן ובבת תתנהג לעולם כפי מה שהיתה נוהגת תחלה לא עולה ולא יורדת:

    ונשלם הפרק ת"ל:

    מציאת האשה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הששי שבה שהוא בא לבאר קצת דברים שהאדם זוכה באשתו במציאה ומעשי ידיה וירשתה וקצת דברים שהאשה זוכה בהם לעצמה כגון בשתה ופגמה ובדין פוסק מעות לחתנו ועל אי זה צד הוא כותב כנגדן ודין הראוי לבת בנכסי אביה ודין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו וכן ביארנו שזה החלק אמנם יתבאר ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר מציאת האשה וירשתה ומעשי ידיה ובשתה ופגמה למי השני בדין פסיקת מעות ומה שהוא כותב כנגדן השלישי בדין הראוי לתת לבת בנכסי אביה הרביעי בדין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו:

    זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר:

    והמשנה הראשונה ממנו ענינה לבאר החלק הראשון והוא שאמר מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה בשתה ופגמה שלה ר' יודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר לה שני חלקין ולו אחד בזמן שבגלוי לו שני חלקין ולה אחד שלו נותנין לו מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אמר הר"ם פי' פגמה הוא שיחתכו אבר אחד מאבריה או יחדשו מום בגופה מחבורה ומה שדומה לזה רואין אותה כאלו היא שפחה נמכרת וכל מה שיחסר מערכה הנה זהו פגמה והלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי מציאת האשה וכו' ר"ל לגמרי אבל ירשתה ר"ל שנפלה לה ממקום אחר אין הגוף לבעל אלא שאוכל פירות ואם תמות בחייו ירשנה ומתנתה לא הוזכרה במשנה זו וכבר ביארנו במסכת קידושין ובמסכת נדרים הצדדין שהבעל זוכה במתנתה והצדדין שהיא זוכה בה לעצמה וכשהבעל מיהא זוכה בה נחלקו בה המפרשים אם זוכה בה לגמרי כמציאה אם לפירות דוקא כירשה וכבר ביארנו בה דעתנו בראשון של קדושין במשנה השלישית בשתה ר"ל הבא מחמת הכאה כגון שפרע אחד את ראשה בשוק ופגמה אם יש שם חבלה והוא הנזק ששמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק הרי הן שלה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואפילו היה בנזק שבת גדולה המנויה בכלל הנזק כגון שהיה הנזק מפקיעתה ממלאכה חשובה ומעמידתה למלאכה פחותה כגון שמירת קשואין ודומיהם אעפ"כ אין פוחתין לה מנזקה ליתן לבעלה בחלקו הואיל ואף הבעל אוכל פירות ממנו וכן שמעשי ידיה עצמן אינם שלו אלא מתקנת חכמים וכל שאינה יכולה לעשות אינה חייבת ר' יהודה בן בתירא סובר שאף האיש מתבייש עמה וכן מצטער בנזקה ופגמה ומתוך כך ראוי לו לחלוק בהם והילכך בבשת מיהא בזמן שבסתר כגון מקום שאיפשר לכסותו לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי כגון בפניה וידיה וזרועותיה קלונו מרבה ולו שני חלקים ולה אחד ובנזק מיהא משערין לו לפי פחת המלאכה שהיתה רגילה לעשות והלכה כר' יהודה בן בתירא ושבת קטנה שראוי ליתן לה כל ימי חליה כאלו שומרת קשואין וכן הרפוי אין ספק שהוא של בעל וכן הצער אין ספק שהוא שלה כמו שביארנו בבבא קמא ומותר הרפוי כגון שאמדוה לחמשה ימים ורפאוה בסם חזק בשלשה הואיל וסבלה צער הסם המותר שלה ויש חולקין לומר אף בזו של בעל על דמיון מה שאמרו בראשון של גיטין י"ב ב' בעבד שהוא של רבו וכל שהוא שלו נותנין לו מיד וכל שהוא שלה ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ומכל מקום אם חבל בה בעלה כתבו גדולי המחברים בשם הגאונים שמשלם מיד כל הנזק והצער והבשת והכל שלה ואינו אוכל פירות אלא אף הגוף שלה ואם רוצה ליתנם למי שתרצה נותנם והוא מרפא אותה עד שתבריא ואין צריך לומר שפסידת בטולה שלו מכל מקום גדולי המגיהים כתבו שאינה נוטלת אלא כדינה אם שליש אם שני חלקים אלא שאף הם מודים שלא יאכל הוא משם פירות מתורת קנס ולענין סברא נראין דברי גדולי המחברים שהרי מן הדין ראוי היה שיהא בשתה ופגמה שלה לגמרי כדברי תנא קמא אלא שר' יהודה סובר שמאחר שהוא מתבייש בבשתה ומצטער בפגמה שהיא נעשית לו מאוסה בו אף הוא נוטל חלק בהם הילכך כל שהוא חבל בה היאך נוטל הוא חלק בכך מכל מקום בתוספתא של בבא קמא פרק תשיעי נראה שאף בזו הוא אוכל פירות והוא ששנו שם החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואיפשר שהגאונים תקנו כן משום קנס ומכל מקום למדנו מן התוספתא שחבל בה וחבלו בה אחרים שוים ואף מן הבעל אין מוציאין אלא כראוי לו שהרי אמרו בה על זו שבתוספתא הנזכרת בשת בזמן שבסתר וכו' והרי פסקוה כר' יהודה בן בתירא ולפי דרכך למדת משם שר' יהודה לא חלק לומר כן אלא בבשת כדרך שפירשנו ומכל מקום יש מפרשין שאף על הפגם חולק לומר כן שכל שהוא בגלוי נעשית מאוסה לו בכך ומצטער בה הרבה וכן נראה בסוגיא שאמר בה בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן:

    2 more comments on this page.

    Meiri on Ketubot 65b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה ה"ג בושתה כו' דא"כ ה"ל למיתני לעיל דהאב אינו זכאי כו' יתר עליו הבעל שהוא זכאי בבושת כו' עכ"ל וק"ק (ב) אמאי לא תקשי להו נמי לעיל דהאב אינו זכאי ליורשה כשיש לה בנים יתר עליו הבעל שהוא יורשה אף כשיש לה בנים ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Ketubot 65b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני בתמיה כלום היה דרכו להיות ערום ומנעליו ברגליו תמיד שהרי לכל השנה אינו פוסק לה אלא כלים של חמשים ואמרינן לקמן חמשים זוזי פשיטי ואינו פוסק לה אלא כפה אחת לראשה בכל השנה ומנעלים הוא פוסק ממועד למועד עד שמרבה לה במנעלים ירבה לה בבגדים. דלא סגי לה בלא תלת זוגי מסאני בשתא בשביל האבנים המטרפין אותן. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל האי תנא שליח וערטילאי ורמי מסאני. מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד ושאר בגדים לא תחליף במועד. ע"כ. משמע דעיקר תמיהתו היינו דהיכי תחליף המנעלים חדשים במועד ושאר בגדים לא תחליף במועד משמע ליה דקפיד תנא דתחליף (מנעלים) [בגדים] במועד ולהכי קא מתמה שליח וערטילאי וכו' והיינו דקא משני ואגב אורחיה קמ"ל דנתבינהו ניהלה במועד כו'. כנ"ל:

    אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו' ובלאו הכי נמי מצינן למפשטה מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקידושין [יא ב'] שכל כסף של דבריהם מדינה אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתני' ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל: מאי אוכלת פי' קשיא ליה ממה נפשך אי אוכלת היינו תשמיש תקשי דהא אוכלת קתני ואי היינו אכילה ממש תקשי אמאי לא תאכל עמו אלא בלילי שבת והא כבוד יום עדיף ולכך בעי מאי אוכלת ופליגי בה אמוראי ופריך מלישנא דמתני' למ"ד תשמיש וניחא ליה לישנא דמתני' למ"ד אוכלת ממש אף על גב דקשיא ליה אמאי אוכלת עמו לילי שבת לבד. וכתב הריטב"א וז"ל מסתברא דמ"ד אוכלת ממש אף אוכלת ממש וה"ה דאיכא עונה ומ"ה נקט לילי שבת דאי משום אכילה אף ביום שבת יש לו לאכול עמה דכבוד יום עדיף כדאיתא בפרק ערבי פסחים ע"כ. וראיתי מאן דמחק תנן אוכלת עמו לילי שבת ואין צורך כנ"ל: רב אשי אמר תשמיש כתבו רבני צרפת ז"ל דרב אסי בתלמידי חכמים מיירי דעונתן מלילי שבת ללילי שבת דאי בטייל עונתו בכל יום ואי בפועל עונתו שתים בשבוע ואי בגמל וספן אין זה עונתן אלא בבעינת תלמידי חכמים דלא תנא ליה במתני' דלעיל איירי והלכה כר' נחמן דאמר אוכלת ממש דחייב להאכילה עמו כדי שלא תנהג מנהג בזיון דאילו עונה לא הוה צריך למיתנא דפשיטא דחייב כל אדם ואדם כדינו. תלמידי רבינו יונה ז"ל. והתוספות לא כתבו כן דאפילו דגמל וספן קאמר רב אסי הואיל ומשרה אותה על ידי שליש:

    רשב"ג אומר אוכלת וכו' תמיה מילתא למ"ד תשמיש בשבת מי מחייב ואי אמרת בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת וכיון דמשרה לה על ידי שליש אוכלת עמו ליל שבת ושבת רבנן היכי פליגי עליה הרי חייב לה בשבת ואיכא למימר קסברי רבנן אפילו במשרה אשתו על ידי שליש עונה עביד לה בזמנה אחת בליל אחד מימי השבוע ואחד בלילי שבת ורשב"ג סבר שתיהן בשבת ומיהו קי"ל כרב נחמן דאמר אוכלת ממש ואיני יודע מאיזה טעם ונ"ל מפני שאוכלת עמו הוא מצוי לבא עליה והיא ליל עונה ואם תאכל בבית אחר גנאי הוא לה לבא אחר אכילה ועוד שמתוך כך מתפייסין ומרגילין זה עם זה. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל הא אמר רבא בבית אפל מותר איכא למידק נהי דמותר לעת הצורך למה מחייבו רשב"ג בכך וי"ל דמיירי בטיילין או בפועלין שעונתן שתים בשבת וסבר רשב"ג דאף על גב דקבלה עליה להשרות ע"י שליח ושתהא אוכלת עמו בלילי שבת אין לו למעט מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש לילי שבת ושבת. ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל מאי אוכלת רב הונא אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש ורשב"ג נמי ס"ל תשמיש וכדרבא דאמר בבית אפל מותר. ותמיהא מלתא לענין תשמיש מאי פלוגתא איכא והתנן לעיל עונה הראויה ומסתברא למימר דרובא דעלמא דינייהו כפועלים דתנן שתים בשבת והני מילי בעלמא אבל במשרה את אשתו על ידי שליש כיון דלא שכיח גבה אין עונתה אלא אחת בשבת דהא ברשותה הוה והיא קבלה עליה לעמוד ע"י שליש דבלאו הכי לא כל כמיניה כדאיתא בירושלמי וכדבעי' למימר קמן וכיון שכן הרי זה כאלו נתרצית לכך שלא תהא עונתה אלא אחד בשבת ורשב"ג סבר דמשלים לה לאידך ביום שבת אבל בעלמא לאו כל כמיניה אלו עבדי הכי לא יצא ידי חובה וזה נראה נכון:

    אעפ"י שאמרו אין אדם זן כו' בפרק נערה שנתפתתה בקטנים עסקי' דלא כייפינן ליה למיזן אלא אמרינן ליה יארור ילדה כו'. קטני קטנים אותם שקטנים ביותר. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אבל זן אותם קטני קטנים כלומר בקטני קטנים כייפינן ליה לזון אותם ואע"ג דלא אמיד דאי באמיד אפילו בקטנים כייפינן ליה ע"כ. וכתב הר"ן בפירושיו על ההלכות דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה וכו' ע"כ ולא משמע כן מהתוס' ז"ל:

    מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה תמיה לי דא"כ אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש והוה ליה למתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה וי"ל דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתה הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה אלא שמוסיפין לה על מזונותיה. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י מ"ט מוסיפין על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה יפה לחלב אלמא משום כן מחייב לטפויי לה מזונות ע"כ:

    והילך לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ועד כמה עד בן שש כדאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב כו'. מימריה דרב אסי מפורש בפרק כיצד משתתפין ועיקר דבר זה דקי"ל שהאשה שעירב בעלה לרוח זה להלך ממנו אלפים אמה לכל רוח ולא איכפת לה בעירוב בעלה לפי שאין לבעלה לערב עליה אלא מדעתה אבל שלא מדעתה יכולה היא למחות בידו ולערב עירוב א' לרוח אחרת כדתנו רבנן מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו מערב על ידי בנו ובתו הגדולים ולא ע"י עבדו ושפחתו העברים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן וכיון דקי"ל הכי, קאמר רב אסי דהיכא דעירב אדם לרוח זו ונעשית שביתתו במקום עירובו ומודדין לו ממנו אלפים אמה לכל רוח והיה לה בן קטן בן שש אותן בן יוצא בעירוב אמו ואינו יוצא בעירוב אביו כלומר כרגלי אמו הן ולא כרגלי אביו וטעמא דמלתא שהדבר ידוע שבן שש בתר אמו גריר ולא בתר אביו ומ"ה שביתתו במקום שביתת אמו ולא במקום שביתת אביו זהו מימריה דרב אסי בפירושו.

    ונראה מדבריו שבן שש בתר אמו גריר ועלה רמי ועמה אכיל ומ"ה קאמר עליה רבא אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו וכו'. דשמעת מינה מדרב אסי שקטן בן שש בתר אמו גריר ועמה אכיל וכיון דבתרה גריר ועמה אכיל צריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו שהוא נמשך אחריה ואוכל עמה ואמרינן ממאי כלומר ממאי דהיכא דהוי בנו ממשך בהדה ואכיל בהדה דצריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו דילמא לעולם אימא לך דכיון דלא מחייב לזון את בנו אפילו כי ממשך בתרה ואכיל בהדה לא מיחייב למיזן ליה ולארווחי לה במזונותיה ומהדרי מדקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מ"ט מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה אלמא כיון דרמי עלה וקא אכיל בהדה ולא אפשר ליה דלא למיכל בהדה צריך להוסיף לה על מזונותיה מחמתו הכא נמי לענין קטן בן שש כיון דקא ממשיך בהדה ואכיל בהדה מדרב אסי ולא אפשר דלא אכיל בהדה צריך לארווחי במזונותיה בשבילו אלמא חייב הוא במזונות בניו קטני קטנים עד בן שש. ודחינן ודילמא לעולם אימא לך שאין חייב לזון אותם ואפילו קטני קטנים והא דקתני מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דאכיל בהדה הוא דאיהו לא מחייב במזונותיו ולא איכפת ליה ביה כלל אלא משום דהיא עצמה כיון דחולה היא מחמת דקא ינקא ליה לתינוק צריכה היא שתאכל יתר ממה שהיתה אוכלת קודם לכן כדי שתתחזק ותתרפא גופה ולאו משום דאכיל בהדה התינוק הוא ומהדרינן א"כ דמשום חליה הוא ולאו משום דאכיל התינוק בהדה מאי אריא דקתני אם היתה מניקה אטו ליכא חולה בעולם אלא מניקה ליתני אם היתה חולה דמשמע כל חולה שבעולם שהוא צריך להוסיף במזונותיה כדי שתאכל הרבה וישוב כחה לכמות שהיה ויבריא גופה אלא מדקתני מניקה ולא קתני חולה ש"מ דהאי דינא במניקה בלחוד הוא ולא בשאר חולות וטעמא דמניקה משום דקא אכיל בהדה התינוק הוא ולא משום דהיא חולה שהרי שאר חולות אינו חייב להוסיף לה כלום. ודחינן ואכתי איכא למימר דטעמא דמילתא משום דחולה היא ולאו משום דקא אכיל בהדה התינוק והאי דקתני מניקה ולא קתני חולה סתם הא קמ"ל דסתם מניקות חולות נינהו ונפקא מינה שאף על פי שלא נראה בה חולי אין יכול לומר כיון שאינה חולה אין אני מוסיף לה כלום אלא כופין אותו להוסיף לה ואף על פי שלא נראה בה חולי ואילו קתני חולה סתם הוה אמינא שהמניקה אינו חייב להוסיף לה עד שתהא חולה ממש קמ"ל מניקה להודיעך סתמא חולה היא ואף על פי שאינו נראה בה. איתמר אמר רבי יהושע בן לוי מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב והא דרבי יהושע בן לוי לא תימא דהאי תוספת שמוסיף לה להברות גופה הוא כדי שירבה החלב ולא יכחש גופה בהנקת התינוק מינה דהוה ליה מימריה פליג אדעולא דאמר שהתוספת בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה אלא לעולם ר' יהושע בן לוי נמי ס"ל דמוסיף לה בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה כדדרש עולא והאי דקאמר מוסיפין לה יין נמי כדי שירבה החלב מחמתו ולא יכחש התינוק ולעולם מוסיפין לה נמי מזונות בשביל התינוק שאוכל עמה כדדרש עולא אפיתחא דבי נשיאה. עכ"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל: סליק פרק חמישי

    @”רק שישי@ מציאת האשה וכו' כתב רש"י ז"ל בריש המדיר במהדורא קמא פירקא דהמדיר גרסינן ליה בתריה דאף על פי דאמתניתין דפירקא דלעיל קא מהדר דקתני בהמדיר את אשתו מליהנות לו שלא תהנה ממנו ע"כ. והתוספות ז"ל כתבו בקונטרס גריס המדיר אחר אף על פי אגב דתנא באף על פי המשרה את אשתו ע"י שליש קתני המדיר את אשתו וכו' יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ואחר ששנה המדיר חוזר לענין ראשון למעשה ידיה אבל בפר"ח ובירושלמי ובתוס' וברוב ספרים גרסינן מציאת האשה אחר אע"פ איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ואיידי כו' ככתוב בתוס' ז"ל וכן פי' הרא"ה ז"ל איידי דתנא בפרקין דלעיל ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה לו תנא בתריה מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ע"כ: וז"ל הרמב"ן אגב דתנינן באף על פי ומה היא עושה לו תנן נמי הכא בסמוך מעשה ידיה שלו ובגמרא פריך הא תנינן חדא זימנא. ע"כ: ומעשה ידיה לבעלה מפני שהבעל חייב במזונותיה תקנו חכמים שיהיו מציאתה ומעשה ידיה לבעלה כי היכי דלא תהוי איבה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

    8 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 65b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    מציאת האשה פרק ששי

    מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וכתב הרא"ש בשם רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דמציאת האשה לבעלה היינו בניזונית דוקא אבל באינה ניזונית תיהוי לה איבה ואיבה והשיג עליו הרא"ש ז"ל דלא דק דהא לא משכחת אשה שאינה ניזונית אלא באומרת איני ניזונית ואיני עושה וכיון דברשות קעבדה חיישינן לאיבה ומציאתה לבעלה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על השגת הרא"ש ז"ל דנהי דברשות קא עבדא. אפ"ה יפה כתב הרמ"ה ז"ל דכיון דלא תקנו מציאת אשה לבעלה אלא דלא תיהוי לה איבה ולא יהיב לה מזונות וכיון דבלא"ה אינה ניזונת ממנו שאמרה איני ניזונית ואיני עושה א"כ למה יהא מציאתה לבעלה וזה שכתב תיהוי לה איבה ואיבה והיינו איבה דמזונות והנראה מזה דהרא"ש ז"ל סובר דהא דאמרינן שתקנו מציאת אשה לבעלה משום איבה לאו משום איבה דמזונות אלא משום איבה דקטטה כמ"ש התוספות פ' נערה דף מ"ז וכן נראה מלשונם בשמעתין בד"ה מציאתה כהעדפה כפי מסקנתם בסוף הדבור וכמו שאבאר בעזה"י אבל מ"מ אין בזה השגה על הרמ"ה ז"ל דהא מבואר מלשונו בהדיא שמפרש משום איבה דהיינו איבה דמזונות וכמו שפירש"י בר"פ אלמנה ניזונת וכדמשמע להו נמי להתוס' מעיקרא בד"ה מציאתה כהעדפה וא"כ יפה כתב דתיהוי לה איבה ואיבה. ועוד נ"ל דאפילו אי סבר הרא"ש ז"ל נמי דאיבה היינו איבה דמזונות אפ"ה משיג שפיר על הרמ"ה ז"ל משום דהרא"ש ז"ל סובר דנהי דהאשה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה אם תחזור בה לאחר זמן ולהיות ניזונת ועושה הרשות בידה כשיטת כמה פוסקים וא"כ יפה כתב דכיון דברשות קא עבדה חיישינן לאיבה. והיינו לענין אם תחזור בה אח"כ. משא"כ הרמ"ה ז"ל לשיטתו שכתב בהדיא במקום אחר דהאשה שאמרה פעם אחת איני ניזונית ואיני עושה שוב אינה יכולה לחזור בה וא"כ יפה כתב ג"כ כאן דתו ליכא למיחש לאיבה כן נ"ל ועיין מה שאפרש בזה עוד בסוגיא דשמעתין ולכאורה נראה מסידור לשון המשנה כשיטת הרא"ש ז"ל דיש לדקדק בהא דקתני מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ואיפכא הו"ל למיתני מעשה ידיה ומציאתה לבעלה והוי שפיר לא זו אף זו דהא מעשה ידיה פשיטא טפי דעיקר תקנתא הוא כדאיתא בשמעתין ונהי דבמתניתין דלעיל פ' נערה נמי נקיט להו כהאי סידרא היינו משום דלענין זכיית האב אפשר דמציאתה פשיטא טפי דהא אפילו במציאת בנו הסמוך על שלחנו זוכה. משא"כ במעשה ידיו. אבל הכא הו"ל למיתני איפכא. אבל לשיטת הרא"ש ז"ל איכא למימר דמש"ה נקיט ברישא מציאתה דהוי מילתא דפסיקא אפילו בדלא מיתזנא משא"כ במעשה ידיה לא פסיקא ליה אלא בניזונת. מיהו לשיטת הרמ"ה ז"ל נמי איכא למימר דכיון דבכלל מעשה ידיה הוי נמי העדפה ואפשר דאפילו העדפה ע"י הדחק לדברי הפוסקים כרבנן דר"ע א"כ הוי שפיר לא זו אף זו כן נ"ל ודו"ק:

    קונטרס אחרון משנה מציאת אשה לבעלה הבאתי לשון הרא"ש שתמה על הרמ"ה ז"ל במה שכתב דדוקא בניזונית איירי דבאינה נזונית תיהוי לה איבה ואיבה וכתב עליו הרא"ש דלא דק. ולכאורה יש לתמוה על לשון הרא"ש בזה וכתבתי ליישב כל א' ואחד לפי שיטתו עיין בפנים:

    רש"י בד"ה וירושתה אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה כו' עכ"ל. לכאורה יש להקשות א"כ אמאי תני כלל וירושתה הו"ל למיתני סתמא והוא אוכל פירות בחייה והכל בכלל כדקתני נמי בפרק נערה ולכאורה היה נראה לי דאשמעי' רבותא דלא תימא דוקא בנכסים שהיה לה בשעת נישואין זוכה בפירות נכסי מלוג ולא במה שנפלו לה בעודה תחתיו קמל"ן דאפילו מה שנפלו לה עכשיו בירושה נמי אוכל פירות וכן מצאתי גם כן בחידושי הריטב"א ואין להקשות א"כ מאי פריך בגמרא פשיטא דאפ"ה מקשה שפיר דלקושטא דמילתא כיון דקתני לעיל בפרק נערה סתמא אוכל פירות בחייה פשיטא דהכל בכלל. אלא דאכתי קשיא לי איפכא דלקמן בפ' האשה שנפלו מבואר דאדרבה לעולם יש לבעל יותר זכייה בנכסים שנפלו לה בעודה תחתיו עיי"ש. לכך נלע"ד דודאי לאו לרבותא אשמעי' הכי. אלא דמילי מילי קתני במתניתין. דהא אפילו במציאתה ומעשה ידיה ע"כ לא איירי אלא במה שזכתה בעודה תחתיו. דמציאתה ומעשה ידיה דקודם נישואין לא הוי לבעל אלא נכסי מלוג בעלמא שאוכל הפירות אע"כ דלאחר נישואין איירי וקתני דהכל שלו. משא"כ בירושתה אף שנפלו לה בעודה תחתיו אפ"ה לא זכה בקרן אלא בפירות בלבד ולשיטת הרמב"ם ז"ל יתיישב יותר שהוא כתב שבושתה ופגמה שלה זימנין דאין הבעל אוכל פירות כגון היכא שחבל בה בעצמו וא"כ א"ש טפי דבירושתה פסיקא ליה דלעולם הבעל אוכל פירות משא"כ בבושתה ופגמה לא פסיקא ליה ומש"ה קתני לה בסוף:

    תוספות בד"ה ה"ג בושתה ופגמה שלה ור"ת הגיה בספרו שלו כו' עכ"ל נראה דמה שהגיה ר"ת בתחלה שלו. והיינו משום אתקפתא דרב חנן בר רבא לקמן בשמעתין אלא מעתה בייש סוסתו של חבירו. דלגירסת הספרים שלנו צ"ל דאליבא דריב"ב פריך ומלישנא דגמרא משמע לכאורה דאפיסקא דת"ק קאי. ועוד דלריב"ב לא מקשה מידי. כיון דמסיק להדיא דנוטל מחלק האשה. וכמו שהקשו לקמן בתוספות. משא"כ אליבא דת"ק אפשר דמקשה שפיר משום דלא משמע ליה שום סברא דבושתה ופגמה תקנו לו משום איבה דלא שייך איבה בזה דצערא דגופא הוא ולפחות היה ראוי שיאמר דהקרן שלה והבעל אוכל פירות אלא ע"כ הוי משמע ליה שהבושת ופגם שייך ממש לבעל ומקשה שפיר אלא מעתה בייש כן היה נראה לר"ת מעיקרא ואחר כך חזר בו כן נ"ל:

    בד"ה שלה למ"ד בהחובל כו' ינתן הכל לעבד כו' עד סוף הדיבור ונראה דהתוספות כאן סברי כשיטת וגירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דגרסי בהחובל במימרא דרבא ינתן הכל לעבד. אבל התוספות בפרק החובל כתבו להדיא דליתא להאי גירסא אלא דגרסינן במימרא דרבא ינתן הכל לרב. והיינו בשבת גדולה לענין פירות לחוד ושבת קטנה לגמרי וא"כ לפ"ז אליבא דרבא שם נמי צריך לחלק בין עבד לאשה כדמסקו הכא אליבא דאביי. ובעיקר דבריהם דפשיטא להו דכל השבת לאשה אע"ג דלא קתני לה במתני' אפ"ה לישנא דמתני' הכי משמע דהכל שלה כי היכי דלא קתני נמי דצער ורפוי שלה וכמ"ש הרא"ש ז"ל אלא דלא איצטריך למיתני אלא בושתה ופגמה לאפוקי מדריב"ב דפליג. ועיין בלשון הרא"ש. משא"כ אי הוי שום זכייה לבעל בשבת הו"ל למיתני בהדיא כן נ"ל בכוונתן. אבל בחידושי הריטב"א ז"ל כתב דשבת קטנה לבעל ובכלל מעשה ידיה הוא. וכן בש"ע א"ע סי' פ"ג בלי שום חולק. ונראה דסברת התוס' לחלק בין עבד לאשה היינו דבאשה כיון דחולה היא לאו בת מלאכה היא משא"כ בעבד אם חלה חייב להשלים מש"ה הוו לרבו ועיין בחידושינו בפרק החובל:

    קונטרס אחרון בלשון התוספות בד"ה שלה למ"ד בהחובל כו' משמע מלשון התוספות דפשיטא להו טובא דכל השבת לאשה וצ"ע שלא הובא' דבריהם בפוסקים ובאה"ע סי' פ"ג בש"ע פסק בפשיטות דשבת קטנה לבעל ולא הביא שום חולק:

    Penei Yehoshua on Ketubot 65b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ת"ר מותר מזונות עי' נזיר דף כד ע"ב תוס' ד"ה שקמצתה:

    Gilyon HaShas on Ketubot 65b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 65, Amud Bet, about 395 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 132 words

      Opens “האי תנא שליח ערטלאי ורמי מסאני! אמר…”

    2. Segment 236 words

      Opens “וכלים של חמשים זוז. אמר אביי: חמשים…”

      Named: אביי.

    3. Segment 329 words

      Opens “ואין נותנין לה לא חדשים וכו'. ת"ר…”

    4. Segment 415 words

      Opens “אמר אביי: נקטינן, מותר בלאות אלמנה ליורשיו.…”

      Named: אביי.

    5. Segment 516 words

      Opens “נותן לה מעה כסף וכו'. מאי ״אוכלת״?…”

      Named: רב נחמן, רב אשי.

    6. Segment 630 words

      Opens “תנן: אוכלת עמו לילי שבת. בשלמא למ"ד…”

    7. Segment 736 words

      Opens “מיתיבי, רשב"ג אומר: אוכלת בלילי שבת ושבת.…”

      Named: רב הונא, רבא.

    8. Segment 824 words

      Opens “ואם היתה מניקה. דרש רבי עולא רבה…”

      Named: רבי עולא, עולא, רבה.

    9. Segment 916 words

      Opens “עד כמה עד בן שש, כדרב אסי.…”

      Named: רב אסי.

    10. Segment 1022 words

      Opens “ממאי? מדקתני: היתה מניקה פוחתין לה ממעשה…”

    11. Segment 1131 words

      Opens “אם כן, ליתני ״אם היתה חולה״, מאי…”

      Named: רבי יהושע.

    12. Segment 125 words

      Opens “הדרן עלך אף על פי…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “מתני׳ מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. וירושתה…”

    14. Segment 1429 words

      Opens “רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבסתר…”

      Named: רבי יהודה.

    15. Segment 1534 words

      Opens “גמ׳ מאי קא משמע לן? תנינא האב…”

    16. Segment 1610 words

      Opens “בושתה ופגמה איצטריכא ליה, פלוגתא דרבי יהודה…”

      Named: רבי יהודה.

    17. Segment 1716 words

      Opens “תני תנא קמיה דרבא: מציאת האשה לעצמה.…”

      Named: רבי עקיבא, רבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Ketubot 65b · Segment 17 — “…מציאת האשה לעצמה. רבי עקיבא אומר: לבעלה. אמר ליה:…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Ketubot 65b · Segment 2 — “…חמשים זוז. אמר אביי: חמשים זוזי פשיטי. ממאי? מדקתני:…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Ketubot 65b · Segment 8 — “…מניקה. דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אע"פ…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 65b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026