אלו נערות — הבא על הנתינה — These are the maidens. Whoever comes upon a נתינה. O VERVIEW The תורה writes concerning the seven nations who inhabited ארץ כנען that ולא תתחתן בם; Jews are forbidden to intermarry with these ז׳ אומות. Originally רבא maintained that this prohibition refers to the ז׳ אומות בגויותן before they convert to דת ישראל; however after they convert there is no איסור דאורייתא to marry them. The conclusion of רבא however was that בגויותן there is no איסור of לא תתחתן (since גוים are not בדין קדושין at all); the איסור of לא תתחתן is (only) בגירותן. The נתינים (who were originally גבעונים) are from the ז׳ אומות. They converted through trickery and were punished by יהושע, who made them into slaves for the Jewish community and the needs of the מזבח (hence the name נתינים; they were given (נתן) these tasks). The גמרא states in יבמות that נתינים דוד גזר עליהם which would indicate that the prohibition against marrying נתינים is a דרבנן, not a דאורייתא as would seem from the conclusion of רבא cited previously. Our תוספות discusses this dispute between רש״י (who maintains that נתינים are אסורים (מדרבנן) because דוד גזר עליהם) and תוספות (who maintains that נתינים are אסורים מדאורייתא on account of the לאו of לא תתחתן בם). --------------------– פירש בקונטרס דדוד גזר עליהם שלא לבא בקהל – רש״י explained that דוד decreed concerning the נתינים (גבעונים) that they are not permitted to marry into the congregation of ישראל. והיינו משום עבדות כדאמרינן בהערל (יבמות עח, ב ושם) – And the framework of this prohibition is on account of slavery. The גבעונים were given the status of slaves, who are prohibited from marrying ישראלים; as the גמרא states in פרק הערל. תוספות has a difficulty with פירוש רש״י: ואין נראה לרבינו תם דהא משמע בגמרא (עמוד ב׳) דנתינה הויא דאורייתא – And it does not seem so to the ר״ת that the איסור on נתינים is a גזירה from דוד, for it is indicated shortly in the גמרא that there is a תורה prohibition against marrying a נתינה – דקאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו למאן דאמר ראויה לקיימה כולי – For the גמרא states that the difference between them is concerning a ממזרת and a נתינה; according to the one who maintains that it is necessary that she be fit to be kept, etc.; a ממזרת ונתינה are not fit to be kept as a wife. משמע דהויא דאורייתא דהא בקראי פליגי – It appears from that גמרא that the prohibition against a נתינה is a תורה prohibition, for they are disputing the meaning of the פסוקים; whether the (ממזרת ו) נתינה are considered ולא תהיה לאשה. If a נתינה is מותרת מדאורייתא then certainly everyone would agree that she is considered אשה הראויה לקיימה, and receives קנס. תוספות offers additional proof that a נתינה is אסורה מדאורייתא: ובריש יש מותרות (שם דף פה, ב ושם) אמרינן ממזרת ונתינה איכא בינייהו – And in the beginning of פרק יש מותרות the גמרא states that there is a difference between them; in the case of a ממזרת ונתינה – מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא – The one who maintains that it depends whether it is a דאורייתא (in order to receive a כתובה) then these (ממזרת ונתינה) are also forbidden מדאורייתא (and can also receive their כתובה). This again proves that a נתינה is אסורה מדאורייתא לבא בקהל. תוספות offers yet another proof that נתינה is אסורה מדאורייתא: ועוד דתנן (מכות דף יג, א) אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל – And furthermore we have learnt in a משנה, ‘these are the ones that receive Lashes; a relationship between a ממזרת ונתינה to a ישראל’ – משמע דלקי עלה מדאורייתא דומיא דכל הנך דחשיב התם – It seems that he is liable for a מלקות מדאורייתא similar to all those other מלקות which the משנה enumerates there. תוספות offered three proofs that a נתינה is אסורה מדאורייתא; which contradicts sרש״י׳ assertion that the איסור נתינה is מדרבנן because דוד גזר עליהם. However תוספות realizes that his proofs can be refuted: ומיהו איכא למימר דבכל הנהו נקט נתינה אגב ממזרת – However, it is possible to say that in all these aforementioned cases where it seems that a נתינה is אסורה מדאורייתא; it is not so. Only a ממזרת is אסורה מדאורייתא and a נתינה is only אסורה מדרבנן; however the גמרא mentions נתינה since it mentions ממזרת. The two of them are usually linked together in a manner of speaking. In reality however, in those גמרות where ממזרת ונתינה were mentioned, the גמרא meant only ממזרת; and it only mentioned נתינה out of the habit of joining them together. תוספות offers a proof that it is possible that נתינה is mentioned only אגב ממזרת: וכן צריך לומר על כרחך לרבא – For, we are forced to accept this idea that נתינה is mentioned אגב ממזרת according to רבא - למאי דסלקא דעתו בהערל (יבמות דף עו, א ושם) דבגירותן לית להו איסור חתנות – when he originally entertained the thought, in פרק הערל, that there is no prohibition in marrying the Seven Nations when they convert to Judaism. The נתינים were גרים. They were converted by יהושע. There is no איסור דאורייתא to marry them. How will רבא (in this ס״ד) explain all those aforementioned גמרות where it appears that נתינים are אסורים מדאורייתא? It will be necessary to answer that the גמרות there meant only ממזרים are אסורים מדאורייתא; the נתינים are mentioned only אגב the ממזרים. This same answer will serve for רש״י. תוספות, however, rejects פרש״י: ומכל מקום אין נראה לרבינו תם פירושו – And nevertheless (even though the previous questions can be answered) the ר״ת does not accept פרש״י – דהא מסיק רבא בהערל (גם זה שם) דבגירותן אית להו איסור חתנות – For רבא concluded in פרק הערל that there is an איסור חתנות by the ז׳ עממין after they converted. This proves that the נתינים, who converted from the ז׳ עממין, are prohibited מן התורה to intermarry with ישראלים. [תוספות anticipates that we may argue that the various משניות are discussing the נתינים before גירות (and when רש״י claims that דוד גזר עלייהו, he is referring to נתינים that were not מתגייר.) תוספות rejects this:] וכל היכא דחשיב נתינה בהדי ממזרת איירי בגירות כמו הכא דבנכריותה לית לה קנס – And wherever a נתינה is mentioned together with ממזרת we are discussing a converted נתינה, as for instance, here in the משנה, the term נתינה is referring to a גיורת, for as a gentile she receives no קנס – כדאמרינן לעיל בפרק קמא (דף יא, א ושם) יהבינן לה קנס ואזלה ואכלה בנכריותה – As the גמרא stated previously in the first פרק; ‘would we give her the קנס payment, so she could go and consume it as a gentile!’ It is therefore obvious that when our משנה awards a קנס to a נתינה we are discussing a גיורת, and רבא concluded that the איסור תורה of לא תתחתן applies to a גיורת. This contradicts רש״י who maintains that דוד גזר עלייהו. תוספות offers an additional example that (ממזרת ו)נתינה refers to a גיורת: וכן בקדושין בפרק האומר (דף סו, ב) תנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה – And similarly in מסכת קידושין in פרק האומר the משנה states ‘wherever there is a valid קדושין, however there is a prohibition for this marriage’; the משנה continues with the ruling, and then explains the meaning of יש קדושין ויש עבירה – כגון ממזרת ונתינה כולי – for instance a ממזרת and a נתינה, etc. The משנה considers a (ממזרת ו) נתינה to be יש קדושין ויש עבירה. It must be therefore discussing לאחר גירות; before גירות there is no קדושין תופסין by a עכו״ם. [The משנה also states ויש עבירה, which presumably means עבירה דאורייתא.] תוספות has an additional difficulty with פירש״י: ועוד לפירוש הקונטרס כיון דעבדות ממש גזר עלייהו – And furthermore according to פרש״י since דוד decreed on the נתינים and accorded them the status of actual עבדים כנענים – שמתוך כך נאסרו לבוא בקהל משום לא יהיה קדש – Which was the reason they were prohibited from intermarrying into the Jewish community; for marrying an עבד כנעני (or a נתינה) is prohibited on account that it violates the prohibition of לא יהיה קדש – אם כן אמאי יש לה קנס הא תנן בהדיא במתניתין דשפחה אין לה קנס – If this is so ( that the נתינים are considered עבדים כנענים), then why does the נתינה receive קנס, since it is stated clearly in our משנה that a שפחה כנענית receives no קנס?! תוספות anticipates a possible answer and rejects it: ואי משום דנתינה מנטרא נפשה הא אמרינן בירושלמי דשפחה אפילו משומרת אין לה קנס– And if you will answer that a נתינה receives קנס because she guards herself from having relations (thus keeping her בתולה status intact); this an insufficient answer for it is stated in תלמוד ירושלמי that even a guarded שפחה receives no קנס. Why should a נתינה receive קנס?! תוספות has an additional question on sרש״י׳ assumption that נתינים are accorded the status of עבדים כנענים: ועוד דתנן בפרק עשרה יוחסין (שם דף סט, א) דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה – And furthermore the משנה states in פרק עשרה יוחסין that freed עבדים כנענים and נתינים are permitted to intermarry with each other. If, however נתינים are considered as עבדים כנענים – ואמאי והא חרורי אסירי בשפחה כדתנן (גיטין דף מא, א) לישא שפחה אינו יכול – Then why are they permitted to intermarry; for we know that חרורי are forbidden from having relations with a שפחה, as the משנה states (concerning a חצי עבד וחצי בן חורין) he cannot marry a שפחה since he is partly a freed עבד כנעני). תוספות sees a possible solution to the last two questions asked on פרש״י: ומיהו הא יש לומר דלאו ממש גזר עלייהו עבדות לאסור בלא יהיה קדש – However, it is possible to say this; that דוד did not actually decree on the נתינים the status of עבדות to the extent that they should be prohibited to קהל ישראל based on לא יהיה קדש. Therefore it is understood that they can receive קנס and can also intermarry with חרורי. תוספות offers his explanation as to the status of נתינים: ונראה לרבינו תם דנתינה אסורה דאורייתא משום לא תתחתן – And the ר״ת is of the opinion that a נתינה is אסורה מדאורייתא to a ישראל, on account of the איסור of לא תתחתן, which refers to the ז׳ אומות שנתגיירו – כדמסיק רבא בהערל (יבמות דף עו, א ושם) As רבא concludes in פרק הערל that the איסור of לא תתחתן applies only after גירות; before גירות the concept of חיתון וקדושין is not applicable to עכו״ם. תוספות anticipates an obvious difficulty. The גמרא states clearly that נתינים דוד גזר עליהם. How can we say that they are אסורים מדאורייתא? תוספות explains: ודוד לא גזר עלייהו אלא שיעבוד – And דוד was not גוזר on the נתינים any איסור חתנות, but rather he was גוזר on the נתינים that they be subjugated – ולאו לאוסרן בבנות ישראל דהא אסירי וקיימי מלאו דלא תתחתן – But not to forbid then from marrying Jewish daughters; for the נתינים were already previously forbidden, based on the לאו of לא תתחתן. The decree of עבדות that דוד instituted was – אלא כדי שלא יטמעו בישראל – only in order that the נתינים should not assimilate within the Jews. תוספות anticipates various question on his assertion that נתינים are אסורים מדאורייתא on account of לא תתחתן בם; and דוד merely decreed and made them עבדים. These questions will not apply according to רש״י. והא דגזר בהו טפי מבשאר פסולי קהל משום דהוו אומה שלימה – And the reason that דוד was גוזר a שעבוד on the נתינים more than others who are unfit to marry into the community, that is because they were an entire nation. There was a greater concern of assimilation by the נתינים than the other פסולי קהל such as ממזרים, etc. תוספות mentions an additional question: והא דקאמר התם (דף עט, א) כל מי שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי לידבק בהן – And that which the גמרא states there in מסכת יבמות, whoever has these three traits it is fitting that one should cleave to them; and since the נתינים did not have (one of) these three traits it is not ראוי לידבק בהן. Seemingly this would mean that one should not marry them because of their lack of the שלשה סימנים. This seems to support רש״י and contradict the ר״ת. תוספות explains that the expression לידבק בהן – לא לישא מהן אלא להיות בן חורין כמותן – Does not mean to marry into them; for even if the נתינים had these שלשה סימנים it would also be forbidden to marry them on account of לא תתחתן. But rather לידבק בהן means to be free men as the ישראל are. Since the נתינים did not have the שלשה סימנים, therefore they could not join the בנ״י as free men. תוספות explores an additional statement which seems problematic: וכן הא דקאמר התם (שם) בימי רבי בקשו להתיר נתינים – And similarly that which the גמרא cites there in יבמות that in the days of רבי they requested to relinquish the נתינים from their prohibition ; to which – אמר רבי אם חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר – רבי replied (even) if we will relinquish our share, who will relinquish the share due to the מזבח. The meaning of the phrase בקשו להיתר נתינים is – לא שהיו רוצים להתירם לבא בקהל דהא מדאורייתא אסירי – Not that they wanted to permit them לבא בקהל; for the נתינים are אסורים מדאורייתא לבא בקהל, and the חכמים cannot be מתיר an איסור דאורייתא – אלא בקשו לפטרן מעבדות להיות בני חורין ואמר להו רבי דאין יכולין להפקיע חלק מזבח – But rather they wanted to exempt them from servitude and they should become free men. And רבי told them that they cannot relinquish the share that the מזבח owns in the נתינים (even though they can relinquish their own rights). ואף על גב דקיימא לן (שם פט, ב) דהפקר בית דין היה הפקר – And even though we have an established rule that the הפקר of בי״ד is a valid הפקר. Why does the גמרא say חלק מזבח מי יתיר? That is no problem! בי״ד will be מתיר the חלק מזבח, since הפקר בי״ד הפקר. תוספות answers that we say הפקר ב״ד הפקר – היינו לצורך אבל זה אינו צורך כל כך – That is only when there is a necessity; however in this case it is not such a necessity to make the נתינים free men and be מפקיע the חלק מזבח. תוספות concedes that רש״י may be supported from a ירושלמי: ומיהו בירושלמי משמע כפי׳ הקונטרס בפ׳ עשרה יוחסין – However in תלמוד ירושלמי in פרק עשרה יוחסין it appears as רש״י interprets it that the פסול לקהל of נתינים is מדרבנן – דקאמר התם נתינים יהושע ריחקם כלום ריחקם אלא משום פסול משפחה – For the תלמוד ירושלמי states there that יהושע distanced the נתינים from כלל ישראל. The ירושלמי continues; did he not distance them only on account of ineligibility in their family – דאם תאמר משום פסול עבדות אלא מעתה הבא על הנתינה לא יהיה לה קנס – For if you will say that יהושע distanced them on account of the ineligibility of slavery, then we should rule that whoever comes upon a נתינה should be exempt from קנס; and the משנה states that הבא על הנתינה יש לה קנס. This concludes the quote from the ירושלמי. משמע משום דיהושע גזר עליהם נפסלו מלבא בקהל – It appears from this ירושלמי that the נתינים were disqualified מלבא לקהל because יהושע decreed against them, but not because of לא תתחתן בם. The ירושלמי clearly states כלום ריחקם יהושע אלא משום פסול משפחה. תוספות connects גזירת יהושע and גזירת דוד: וגזרת יהושע ודוד הכל גזירה אחת היא כדמוכח בהערל (שם דף עט, א) – And the decrees of יהושע and דוד were all one decree as is evident from the גמרא in פרק הערל. תוספות explains that the ירושלמי does not contradict תוספות: ומיהו בירושלמי איכא למימר דסבר כמו שהיה סלקא דעתו דרבא מעיקרא בהערל – However it is possible to say that the ירושלמי maintains the same view as was the initial view of רבא originally in פרק הערל; namely – דבגירותן לית להו איסור חתנות – That when they were מתגייר there is no איסור חתנות on the ז׳ אומות (including the גבעונים [נתינים]), therefore the ירושלמי maintained that יהושע ריחקן. However, according to the מסקנא of רבא (which is the view in תלמוד בבלי), then the נתינים are אסורים לקהל because of לא תתחתן which applies (only) בגירותן. תוספות offers another answer that the ירושלמי does not contradict תוספות: ועוד יש לומר דריחקן היינו שלא יטמעו בהן – And furthermore, one can say that when the ירושלמי uses the term that יהושע ‘distanced them’ he did not mean that he prohibited them from intermarrying with קהל ישראל (for they were anyway prohibited on account of לא תתחתן) but it means that he distanced them in order they should not assimilate amongst the Jews. תוספות has a question on his assertion that the איסור of לא תתחתן applies to the ז׳ אומות בגירותן: והא דאמרינן בהאומר בקדושין (דף סח, ב ושם) נכרית מנא לן דלא תפסי בה קדושין – And that which the גמרא states in פרק האומר in מסכת קדושין; ‘ from where do we derive that קדושין are not effective by a gentile woman – דכתיב לא תתחתן בם – For it is written in the תורה that לא תתחתן בם. This concludes the quote from the גמרא. It seems evident that the פסוק of לא תתחתן בם is referring to גוים (in general) and not to (the ז׳ אומות who are) גרים; in complete opposition to תוספות assertion – תוספות answers: אומר רבינו תם דאסיפיה דקרא סמיך ובתו לא תקח לבנך אבל רישיה דקרא מיירי בגירות – The ר״ת says that the גמרא is depending on the end of the פסוק of לא תתחתן which reads ‘and his daughter you should not take (as a wife) for your son. This (part of the) פסוק is indeed discussing a gentile woman, and teaches us that אין קדושין תופסין בנכרית; however the beginning of the פסוק (לא תתחתן) is discussing the converted (of the ז׳ אומות). תוספות seeks to bolster this answer by offering a similar example: וכענין זה מצינו בהערל (יבמות דף עט, א) דפריך גבי בני שאול והכתיב לא יומתו אבות על בנים – And we found something similar in פרק הערל where the גמרא asks concerning the sons of שאול המלך, why were they punished for their father’s sins; for is it not written in the תורה ‘fathers should not be put to death on account of the sons’– ועל כרחך לא פריך אלא מסיפא דקרא איש בחטאו יומתו – And you must say that the intent of the גמרא was not to ask from this part of the פסוק, but rather the question is from the end of the פסוק which states ‘each man shall die by his own sin’. דרישא דקרא מוקמינן ליה לפסול קרובים לעדות – For the beginning of the פסוק (that לא ימותו אבות וגו׳) is utilized to teach us the rule the relatives are disqualified to testify. This דרשא is found – בפרק החובל (בבא קמא דף פח, א) ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כז, ב) – in פרק החובל and in פרק זה בורר. Therefore we can also say concerning the לימוד from לא תתחתן בם that the לימוד is from the end the פסוק. S UMMARY רש״י maintains that the איסור to marry the נתינים is because דוד גזר עליהם and they are considered like עבדים. תוספות maintains that נתינים are אסורים on account of the פסוק לא תתחתן which refers to the ז׳ אומות בגירותן. T HINKING IT OVER 1. תוספות assumes that if a נתינה is מותרת מדאורייתא she should be considered ראויה לקיימה. Perhaps even if a נתינה is אסורה מדרבנן she is still considered אינה ראויה לקיימה (מדרבנן), and will not receive קנס מדרבנן! 2. תוספות initially offered three proofs that נתינים are איסורי דאורייתא. Perhaps those גמרות were discussing נתינים בגיותן; however רש״י is discussing נתינים בגירותן?! 3. תוספות seems to contradict himself concerning שיטת רש״י. Initially תוספות assumes that רש״י maintains that the איסור on נתינים is (totally) מדרבנן; however later in תוספות he assumes that they are אסור on account of לא יהיה קדש, which would (seemingly) make it an איסור דאורייתא? 4. Is the question of הפקר בי״ד apply to רש״י as well?
ועל הכותית — כותיתAnd upon the O VERVIEW The נביא relatesthat after the ten tribes were exiled from ארץ ישראל the king of אשור settled various nations (including those from כותה) in the cities of שומרון (where the עשרת השבטים lived). When they settled there, ה׳ sent lions to kill them for they did not fear ה׳. Eventually the king of אשור sent a ׳כהן׳ to teach them how to fear ה׳, and the כותים converted to דת ישראל for fear of the lions. In the following פסוקים the נביא sums up their status, saying: את ה׳ היו יראים ואת אלהיהים היו עובדים וגו׳. There is a dispute among the תנאים ואמוראים whether the כותים were merely גירי אריות (and therefore are considered as גוים) or they are גירי אמת. Our משנה mentions various categories of נערות which receive קנס, even though there is a prohibition in their relationship with the מאנס; amongst them the כותית. There is a dispute between רש״י and תוספות as to the nature of this prohibition. -----------------– פירש בקונטרס דקסבר כותים גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן – רש״י explained that the תנא of this משנה maintains that the כותים were converts out of fear for the lions ; they were not sincere converts, and are not considered to be Jewish. And therefore they are included in the prohibition of לא תתחתן – וזהו לפי שיטתו כדסלקא דעתין מעיקרא בהערל (יבמות דף עו. ושם) – And this follows s רש״י׳ view which is in accordance with the initial view of רבא in פרק הערל – דבנכרותן אית להו איסור חתנות – That when they are gentiles, the prohibition of intermarrying with בנ״י applies to them; the איסור of לא תתחתן applies to גוים (but not to גרים). תוספות has a difficulty with פירש״י: ומה שפירש דקסבר כותים גירי אריות הן לא נראה לרבינו יצחק בן רבינו מאיר – The ריב״ם does not agree with s רש״י׳ explanation that the כותים are גירי אריות – דאם כן עובדת כוכבים היא ועובדת כוכבים אין לה קנס – For if that were so that the כותים are גירי אריות, then she is a gentile (for their גירות is meaningless), and an עכו״ם receives no קנס – כדפריך בפרק קמא (לעיל יא.) יהבינן לה קנס ואזלה ואכלה בנכריותה – As the גמרא challenged in the first פרק, saying: ‘shall we give her קנס in order that she will consume it as an עכו״ם’! תוספות has an additional question on sרש״י׳ assumption that כותים are גירי אריות: ועוד דבגמרא מוקי מתניתין כרבי מאיר ורבי מאיר אית ליה דגירי אמת הן – And furthermore the גמרא establishes that our משנה follows the view of ר״מ; and ר״מ maintains that כותים are true גרים! How can רש״י claim that our משנה maintains that כותים גירי אריות הן?! תוספות anticipates a possible refutation to his question on רש״י: ואף על גב דכולה מתניתין לא אתיא כרבי מאיר דהא בתו אמר בגמרא דלא אתיא כוותיה – And even though the entire משנה does not follow the view of ר״מ; for as the גמרא states concerning the rule that הבא על בתו receives no קנס (which is found in the סיפא of our משנה), that this does not follow the view of ר״מ. The same may be true concerning ׳כותית׳ that it also does not follow the view of ר״מ (perhaps only the cases of נערות and הבא על אחותו וכו׳ follow the view of ר״מ). תוספות negates this refutation; that notwithstanding that בתו is not according to ר״מ: מכל מקום בהא דסבר דגירי אמת הן אתיא כוותיה – Nevertheless, concerning that which ר״מ maintains that כותים are גירי אמת, in this aspect the משנה agrees with ר״מ. תוספות proves his contention: דהא בשור שנגח ד׳ וה׳ (בבא קמא דף לח: ושם) מסקינן דשור ישראל שנגח שור של כותי פטור – For in פרק שור שנגח ד׳ וה׳ the גמרא concludes that an ox of a Jew which gored the ox of a כותי the Jew is exempt from payment. The גמרא there explains the reason for this (פטור), is – משום דקנס הוא דקניס רבי מאיר בממונם אף על גב דמן הדין חייב דגירי אמת הם – Because ר״מ levied a fine against the monies of the כותים and prohibited them for collecting their due; even though legally the Jew is obligated to pay the כותי, for they are גירי אמת. The גמרא there continues – ופריך ממתניתין דהכא דכותית יש לה קנס – And challenges that explanation, from our משנה here which states that a כותית receives קנס – ואי סלקא דעתך דקנס הוא שקנס רבי מאיר בממונם הכא נמי לקנוס כולוי – And if you entertain the thought that ר״מ fined the כותים in their monetary rights let ר״מ fine them here by הבא על הכותית as well. This concludes the citation of the גמרא in ב״ק. אלמא דמתניתין דהכא סברה דגירי אמת הן – It is evident from that question that our משנה here maintains that כותים are גירי אמת (as ר״מ). For if our משנה were to maintain that כותים are גירי אריות (not like ר״מ), how can we ask a question from ר״מ (who maintains גירי אמת הן) to our משנה which argues on ר״מ (and maintains גירי אריות הן)?! The question on רש״י remains; how can he maintain that ר״מ is of the opinion that כותים גירי אריות הן?! תוספות has a difficulty with his own conclusion that כותים גירי אמת הן. ואם תאמר אם כן מאי קא משמע לן פשיטא דיש לה קנס דישראלית גמורה היא – And if you will ask; if this is so that כותים are גירי אמת than what is the משנה teaching us that הבא על הכותית יש לה קנס, it is obvious that she receives קנס for she is a complete ישראלית?! תוספות answers: ויש לומר דסלקא דעתין דלא יהבינן לה קנס שלא יטמעו בהן – And one can say that we may have thought that we do not give her קנס in order that the Jews should not intermingle with the כותים. The משנה teaches us that we do give them their קנס. תוספות has an additional question: ואם תאמר למאן דאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עו.) – And if you will ask; according to the one who maintains in פרק עשרה יוחסין – דפסול כותים משום דעבד ושפחה נטמעו בהן אמאי יש לה קנס – That the ineligibility of כותים to marry into the Jewish community is because of the concern that a slave or שפחה were intermingled in their genealogy, then why does she receive קנס – נימא לה אייתי ראיה דלאו שפחה את ושקילי – Let the מאנס say to the כותית ‘bring proof that you are not (a descendant from) a שפחה and (only then can you) take the קנס’! This is certainly a valid argument – לשמואל דאמר (ב״ק דף מו:) אין הולכין בממון אחר הרוב – According to שמואל who maintains that in monetary issues we do not follow the majority. Therefore even if the majority of כותים are not (descendants of) שפחות, nevertheless as long as there is even a מיעוט of שפחות, she should not receive קנס. ואפילו לרב אי דאזיל איהו גבה הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי – And even according to רב who maintains that הולכין בממון אחר הרוב, it still may be a proper claim that she be required to bring proof that she is not a שפחה, in a case where the מאנס went to her (and was בועל), for then she will be considered a קבוע, and the rule is that every קבוע is considered as half against half. She therefore lost her רוב and the בועל can claim: ‘prove that you are not a שפחה’. Why therefore does a כותית receive her קנס?! תוספות answers: ויש לומר דכל אחת מוקמינן לה אחזקת אבהתא שהיו כותים – And one can say, that each כותית is assigned the presumptive status of her parents who were כותים – אף על גב דלענין פסול לא מוקמינן לה אחזקתה – Even though that in regard to her disqualification from marrying a ישראל we do not assign her the חזקה of her father that she is a כותית and not a שפחה, for we forbid her to intermarry because of the concern of a שפחה intermingling, nevertheless – לענין קנס מוקמינן להו שלא יהא חוטא נשכר – Concerning קנס we do assign to the כותיות a חזקה דאבהתא in order that the sinner (מאנס) should not profit and be exempt from payment. תוספות has an additional question: ואם תאמר ואמאי לא חשיב נמי אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט – And if you will say; why does not the משנה also mention that there is a חיוב קנס in a case where a כ״ג is מאנס an אלמנה, or a כהן הדיוט is מאנס a גרושה וחלוצה?! תוספות answers: ויש לומר דבפסול כהונה לא קמיירי – And one can say that the משנה is not discussing those women who are ineligible for כהונה. The משנה is only discussing those that are אסור to everyone. תוספות continues to ask and answer: והא דלא תני מצרי ואדומי משום שיש להם היתר [א״נ לא חשיב אלא חייבי לאוין] – And the reason the משנה does not mention one who is מאנס a מצרית or an אדומית (who are forbidden to everyone); it is because eventually the מצרי and the אדומי are permitted לקהל (a מצרי ואדומי are permitted לקהל by the third generation of גרות) [ or we can also answer that the משנה does not mention חייבי עשה (as a מצרי ואדומי), but only mentions חייבי לאוין (as a ממזרת וכו׳). תוספות has yet another question: אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה – However there is another difficulty; the משנה should have taught the case of ‘one who takes back his divorcee after she remarried and she was נבעלה from the second husband in a שלא כדרכה manner (so she retains her בתולה status). If the original husband is now מאנס his former wife he must pay her the קנס even though she is אסורה to him on account of מחזיר גרושתו משנשאת (which is an איסור לאו). תוספות anticipates a possible answer to this question: ואף על גב דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין עח.) – And even though the גמרא states in פרק עשרה יוחסין, that – הכל מודים שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה – That everyone agrees concerning the prohibition of a מחזיר גרושתו, that if the original husband was only בועל his divorcee, but was not מקדש her, that there is no מלקות for transgressing the איסור of לא יוכל בעלה הראשון וגו׳. Therefore the משנה does not mention it, since there is no חיוב מלקות. תוספות negates this attempted answer: מכל מקום לרבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין במחזיר גרושתו ליתני – Nevertheless according to ר״ע who maintains that קדושין are not effective by a מחזיר גרושתו, the משנה should teach us that there is קנס by מחזיר גרושתו. It is obvious that according to ר״ע who maintains אין קדושין תופסין בחייבי לאוין that by all חייב לאוין (including מחזיר גרושתו) he is לוקה for the ביאה alone without קדושין, since the קדושין is meaningless for it is not effective. The question remains why the משנה does not mention הבא על גרושתו משנישאת?! תוספות has one last question: ועוד הוה מצי למיתני יבמה לשוק [ועבד הבא על הכותית הולד ממזר ויש לה קנס. ת״י] – And furthermore the משנה could have taught us the case of a יבמה לשוק. If someone was מאנס a יבמה who was a שומרת יבם, she receives קנס even though there is an איסור לאו of לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. תוספות answers these last questions: ויש לומר דתנא ושייר – And one can say that the תנא of the משנה taught us some of the cases and omitted other cases. The תנא did not offer an exhaustive list. תוספות anticipates a question on this last answer: ואף על גב דבפרק קמא דקדושין (דף טז:) דייק תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר – And even though the גמרא in the first פרק of מסכת קדושין infers; the משנה stated ‘these’ and you wish to say that the תנא omitted some cases! It appears from that גמרא that when the תנא writes אלו in the משנה, we do not say תנא ושייר. How can תוספות answer that in our משנה where it states ׳אלו׳ נערות, that it is תנא ושייר?! תוספות answers: הכא דתני בסיפא ואלו שאין להם קנס לא שייך למידק הכי – Here in our case, it is different. For since it states in the סיפא of our משנה ‘and these do not receive קנס’ we cannot make this inference, that ואלו precludes תנא ושייר. The fact that the סיפא states ואלו שאין להם קנס is conclusive proof that the רישא is not an exhaustive list; otherwise, if the רישא was an exhaustive list, why the need to mention ואלו שאין להם קנס; whoever is not mentioned in the רישא receives no קנס. This proves that in our משנה even though it states ואלו it is not an exhaustive list and we can say תנא ושייר. תוספות offers a proof to his contention that when there is a dual ואלו we say תנא ושייר: כדאשכחן בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פד.) – As we find in the פרק המזבח מקדש – דקתני ואלו פסולן בקדש ואלו שאין פסולן בקדש ומשייר ברישא ובסיפא – Where the משנה states, ‘and these became ineligible (for a קרבן) after being sanctified; and these became ineligible without sanctification’. The משנה goes on to enumerate these (two) categories and the resultant differences. And the משנה omits various cases both in the רישא (of פסולן בקודש) and in the סיפא (of אין פסולן בקודש). It is evident that by a dual ואלו we do say תנא ושייר. תוספות offers an alternate answer why many cases were omitted: ועוד יש לומר דהכא לא חשיב אלא פסולי קהל – And in addition one can say that here the משנה mentions only those that are unfit to the entire community (as a ממזרת, נתינה וכותית). However מחזיר גרושתו and יבמה לשוק are not אסור on the entire community. Therefore the תנא does not mention them. S UMMARY רש״י maintains that (our משנה is of the opinion that) כותים are גירי אריות and are therefore אסורים לקהל on account of the לאו of לא תתתחתן בם. תוספות maintains that (our משנה is of the opinion that) כותים גירי אמת הן. [The משנה is either תנא ושייר or it only mentions פסולי קהל.] T HINKING IT OVER 1. תוספות proves from the גמרא in ב״ק that our משנה maintains גירי אמת הן. Perhaps our משנה maintains that גירי אריות הן and the question is בדרך כ״ש. If ר״מ was גוזר on גירי אמת, should not our משנה surely be גוזר on גירי אריות?! 2. תוספות asks that if כותים are גירי אמת, then what is the משנה teaching us. Seemingly תוספות agrees that even if כותים are גירי אמת, they are still פסולי קהל מדרבנן; that is why the משנה mentions them, that nevertheless they receive קנס. 3. תוספות states that the משנה mentions only פסולי קהל. The משנה mention אחותו וכו׳, all who are not פסולי קהל!
והבא על הגיורת — And who comes upon a convert O VERVIEW The משנה enumerates many נערות that receive קנס. However, the משנה divides them into (three) groups, separated by the word הבא; namely, הבא על הממזרת וכו׳, then הבא על הגיורת וכו׳, and finally הבא על אחותו וכו׳. Our תוספות will explain the reason for this separation (into three groups). -------------------– חילקן לשנות חייבי לאוין לחודייהו וגיורת ומשוחררת דכשירות הן לחודייהו – The משנה separated the cases into (three) categories; teaching us the cases of those who transgress a prohibition (such as a ממזרת וכו׳ [the first group]) separately, and the cases of a convert and a freed slave who are fit to intermarry in כלל ישראל [the second group] separately. The משנה chooses to separate those who are אסורים, from those that areמותרים, by introducing each group with a new ׳הבא׳. Similarly the משנה also mentions – וחייבי כריתות לחודייהו משום דבעי למיתני סיפא אף על פי שהם בהכרת כולי – those who are liable for כרת [the third group] separately as well. The reason is because the משנה wants to conclude in the end (of the משנה) that the חייבי כריתות receive קנס, for even though they are liable for כרת, etc., nevertheless there is no מיתת בי״ד. אבל באלו הן הלוקין (מכות יג.) לא תני אלא הבא אחד על כולם – However in פרק אלו הן הלוקין the תנא mentions only one ׳הבא׳ for all the חייבי מלקות (for ביאות אסורות), whether they receive כרת or they are only חייבי לאוין. There is no need to make any distinction there between חייב לאוין and חייבי כריתות concerning מלקות. S UMMARY The משנה is divided into three categories; חייבי לאוין, כשירות and חייבי כריתות; each one beginning with a separate ׳הבא׳. T HINKING IT OVER Why was not חייבי כריתות mentioned immediately after (or before) חייבי לאוין; why were they separated by the כשירות?!
ועל אשת אחיו — And upon his brother’s wife O VERVIEW The משנה states if someone was בא על אשת אחיו he is obligated to pay קנס. There are various difficulties concerning this case. She cannot be currently married for then there is a חיוב מיתת בי״ד. If she is widowed without children (with children she is no בתולה), then there is a חיוב יבום and certainly no חיוב קנס. In addition, רב פפא is of the opinion that the cases of הבא על אחותו וכו׳ are concerning a מפותה. Generally the קנס of an אנוסה ומפותה belongs to the father (unless she is a יתומה etc.). If she was once an ארוסה, the קנס belongs to her (according to one opinion). However, a מפותה herself can never receive payment; for since she consented, the קנס is assumed to be נמחל. How can this case of הבא על אשת אחיו be justified? She is a מפותה (according to רב פפא), she was once an ארוסה (אשת אחיו) so קנסה לעצמה, however, a מפותה receives no קנס לעצמה. Our תוספות will discuss these issues. -----------------– פירש רבינו חננאל דפריך בירושלמי אשת אחיו ולא יבמה היא לו וזקוקה לו – The ר״ח explained that the תלמוד ירושלמי asks; the משנה mentions thatהבא על אשת אחיו pays קנס, how can that be; is she not his יבמה?! And therefore she is bound to him to receive either יבום or חליצה – ומה קנס וכרת שייך בה – And how is the concept of either קנס or כרת applicable by her. ומשני בשיש לו בנים מאשה אחרת ואיירי במת מן האירוסין – And the ירושלמי answered that her husband (the brother of the מאנס) had children from another wife (which removes the זיקה of יבום) and the משנה is discussing a case where her husband died while they were betrothed before the נישואין, so she is still a בתולה. The ר״ח comments on this ירושלמי: והוא הדין דהוה מצי לאוקמה כשגירשה – And in fact the ירושלמי could have similarly established the משנה in a case where she was divorced from her husband (מן הארוסין). In that case there is no יבום. תוספות asks a question: וקשה לבינו יצחק בן רבי אברהם לרב פפא – And the ריב״א has a difficulty; according to רב פפא – דמוקי הך מתניתין במפותה בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד. ושם) תקשי דהיכי מצי לאוקומי הכי – who establishes in פרק בן סורר that our משנה (of הבא על אחותו וכו׳) is discussing a seduced woman (only, and not an אנוסה), there is a difficulty, how can he establish the משנה in such a situation of a מפותה – דהא נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה (לקמן דף לח.) וכיון דלעצמה מפותה אין לה קנס – For the rule is that a נערה who was previously betrothed and divorced and subsequently violated she receives her קנס (and not her father as is the usual case). And since it is hers and she is a מפותה she receives no קנס – כדאמרינן בגמרא (לקמן מ.) ובריש נערה משום דמדעתה עבדה – As the גמרא states further, and in the beginning of פרק נערה that a מפותה receives no קנס (when it is due to her, and not to her father), since she did it with her consent. רב פפא maintains that the case(s) of (הבא על אחותו and) הבא על אשת אחיו וכו׳ is concerning a מפותה. There is קנס by a מפותה only when it is paid to the father. The case of הבא על אשת אחיו is concerning a woman who was divorced or widowed (מן הארוסין). A woman who was נתארסה וכו׳ receives the קנס herself; it is not paid to the father. How then can רב פפא establish the case of הבא על אשת אחיו by a מפותה; there will be no קנס paid to this מפותה! תוספות anticipates a possible solution (and negates it): וכי תימא דקסבר תנא דמתניתין כרבי עקיבא דברייתא דקנסה לאביה הוי – And if you will say that (according to רב פפא) the תנא of our משנה ( who awards a קנס to אשת אחיו) agrees with ר״ע of the ברייתא who maintains that the קנס of a נערה שנתארסה ונתגרשה belongs to the father. This would resolve our difficulty; since קנסה לאביה, then we can discuss a מפותה (as well), for if קנסה לאביה then the father of a מפותה always receives the קנס. תוספות negates this answer: אם כן אכתי תיקשי ליה סיפא דקתני (שם לו:) הבא על בתו פטור – For if this is so (that the משנה is following the view of ר״ע דברייתא that קנסה לאביה [even if נתארסה וכו׳]), the סיפא of our משנה is difficult according to the תנא; for the משנה states that הבא על בתו is exempt from קנס, and the משנה gives the reason – משום דקם ליה בדרבה מיניה – because he receives the greater punishment of מיתת בי״ד. If however we maintain that קנסה לאביה, why is it necessary to give the reason of the פטור on account of קלב״מ – תיפוק ליה דקנסה לאביה הוי – We can derive that the father is פטור from קנס since the קנס belongs to the father (whether נתארסה or not) ; there can be no obligation for one to pay himself. There is no need to mention קלב״מ. תוספות anticipates and negates a possible solution. We cannot say that we maintain that קנסה לעצמה (and that will explain why the פטור is only because of קלב״מ) – דאי לעצמה תיקשי ליה דמחלה – For if the קנס belongs to her, (and we are discussing an ארוסה לאחר] שאנתארסה]) there is the difficulty in the רישא (by הבא על אשת אחיו) that she forfeited the קנס with her consent. If we maintain קנסא לאביה then the סיפא is difficult, why do we need the פטור of קלב״מ; if we maintain קנסא לעצמה why is there a חיוב קנס by הבא על אשת אחיו, for since she is a מפותה (according to רב פפא), there is no חיוב קנס. תוספות continues that (even if we maintain [with great difficulty] that the רישא is of the opinion that קנסא לאביה and the סיפא maintains קנסא לעצמה, nevertheless) if we maintain that the רב פפא is referring both to the רישא and the סיפא, that in both situations we are referring only to a מפותה, then there is a greater difficulty: וממה נפשך תקשי סיפא – And in any event סיפא of הבא על בתו is difficult according to ר״פ whichever way you choose to interpret the משנה. If קנסה לאביה then there is no need for קלב״מ since it belongs to the מפתה; if קנסה לעצמה (for it is a case of נתארסה), then by a מפותה there is no קנס. Why does the משנה state that הבא על בתו has no קנס because of קלב״מ, when there are much simpler reasons?! To summarize: רב פפא maintains that our משנה that is מחייב קנס for חייבי כריתות (including הבא על אשת אחיו) is concerning only a מפותה. In the case of אשת אחיו, she was נתארסה וכו׳; in which case קנסה לעצמה (according to ר״ע דמתניתין). A מפותה is מוחל her קנס. How can there be קנס by אשת אחיו?! The alternative is to (reluctantly) presume that our משנה follows ר״ע דברייתא that בנתארסה the קנס is לאביה. Therefore he collects the קנס by אשת אחיו. However if we assume that our משנה maintains קנסה לאביה by נתארסה it should be assumed that the סיפא of the משנה also maintains that by נתארסה קנסה לאביה. This would present a difficulty in the סיפא (even if it is discussing an אנוסה) where it states that הבא על בתו is פטור מקנס since קלב״מ. This סיפא is difficult; it should be obvious that הבא על בתו is פטור from קנס (even) without קלב״מ! Who should pay the קנס to whom?! The קנס belongs to the father who was the מאנס! However if we were to maintain that בנתארסה קנסה לעצמה then we could have explained the case of הבא על בתו is when she was נתארסה וכו׳. The משנה teaches that since קלב״מ the father is פטור from paying the daughter the קנס. The סיפא must maintain קנסה לעצמה while the רישא maintains קנסא לאביה. This is difficult to assume. In addition if we assume that according to רב פפא, the סיפא of בתו is (also) concerning only a מפותה, there is no way to explain בתו. If קנסה לאביה (then whether נתארסה or לא נתארסה) there can be no חיוב קנס (from the father [the מפתה] to the father). And if we will say that she was נתארסה and קנסה לעצמה, there still is no חיוב קנס, for a מפותה is מוחל the קנס. There is no need to exempt the father on account of קלב״מ, since there is no חיוב קנס to begin with. תוספות offers an answer: ומיהו בירושלמי מוקי לה כשבא עליה עד שלא מת ומת והוא הדין עד שלא בגרה ובגרה – However in the תלמוד ירושלמי he establishes the case of הבא על בתו in a situation where (she was never נתארסה, and) the father was בא עליה before his death and he died before the העמדה בדין (in which case the estate owes her the money); and similarly we can establish the משנה in a case where the father was בא עליה before she was a בוגרת (she was still a נערה) and she became a בוגרת (before the העמדה בדין). In either of these cases, she would have received the קנס either by inheritance or by maturity (were it not for the פטור of קלב״מ). תוספות offers an alternate answer: ולמאי דאמר בירושלמי דמפותה אינו פטור אלא מבושת ופגם – And according to what the תלמוד ירושלמי states that by a מפותה, he is exempt only from paying for the בושת ופגם – אבל קנס אינה יכולה למחול אתי שפיר – However she cannot be מוחל the קנס; the case of הבא על בתו will be properly understood (as well as הבא על אשת אחיו), that (even) if קנסה לעצמה (nevertheless) even a מפותה receives the קנס [were it not for the קלב״מ]. ומיהו בש״ס דידן משמע דאין לה אפילו קנס – However our תלמוד בבלי seems to maintain that a מפותה does not even receive the קנס – דמוקי הא דאלו הן הלוקין לקמן בגמ׳ (דף לב.) ביתומה ומפותה שאין לה קנס – For the גמרא establishes that which is stated in פרק אלו הן הלוקין that the reason the בועל receives מלקות and not קנס, is because there the משנה is discussing a יתומה (where the father cannot receive the קנס) and a מפותה, who receives no קנס. It is evident from that גמרא that a מפותה is not paid anything including קנס. S UMMARY The case of הבא על אשת אחיו is when she was either נתגרשה מן האירוסין or the deceased husband had children from a previous marriage. This case presents difficulties if we maintain like רב פפא that we are discussing a מפותה and נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה. The סיפא of הבא על בתו is difficult according to ר״פ; for whether we maintain קנסה לעצמה or לאביה there is no need to exempt the father on account of קלב״מ. There can be two resolutions: either that the case of בתו is when the father dies (or she was בגרה) קודם העמדה בדין; or that קנס cannot be נמחל (according to the ירושלמי). T HINKING IT OVER 1. The ירושלמי maintains that the case of אשת אחיו is where he had children from another wife. The ר״ח (and רש״י) maintains that she was a גרושה. What are the advantages of each interpretation? 2. What would the דין be in a case where the קנס is due to the מפותה (not to her father) and she stated to the מפתה initially that she is not מוחל the קנס? 3. The ירושלמי explains that the case of הבא על בתו is when כשבא עליה עד שלא מת ומת. Seemingly the ירושלמי could have answered that we are discussing a מפותה who was נתארסה ונתגרשה, in which case קנסה לעצמה and she cannot be מוחל the קנס (according to the ירושלמי)!!
נערה אין קטנה לא — A נערה does receive קנס; but a minor does not O VERVIEW Our משנה states אלו נערות שיש להם קנס. The גמרא states נערה אין קטנה לא; that only a נערה received קנס, but not a קטנה. It seems that that the גמרא derives this exclusion of a קטנה from קנס from the wording of the משנה which states אלו נערות שיש להם קנס, which would seem to infer that only נערות receive קנס, but not קטנות. Our תוספות questions this inference. ------------------- תוספות has a difficulty with the sגמרא׳ inference: תימה מנא ליה דלמא לא אתי למעוטי אלא בוגרת – It is astonishing! How does the גמרא know to infer from the word נערה, that we are excluding a קטנה?! Perhaps the word נערה is only coming to exclude a בוגרת ; however a קטנה is included (to receive קנס) – תוספות supports his contention that the word נערה is used to exclude בוגרת; (not קטנה): דהא משמע בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סו:) – For it seems from the גמרא in the end of פרק ארבע מיתות – גבי הא דתנן אינו חייב אלא עד שתהא נערה בתולה מאורסה – Concerning that which we learnt in the משנה, that one is not מחוייב סקילה for having relationships with a נערה המאורסה, unless these three qualification are met: until she becomes a נערה, and is a בתולה, and betrothed. This concludes the citation of the משנה. The גמרא there cites the מחלוקת between ר״מ who maintains there is no חיוב מיתה, by a קטנה (בתולה מאורסה), and the חכמים who maintain there is a חיוב מיתה even by a קטנה. The גמרא infers from the words of the משנה, which state עד שתהא נערה, that by a קטנה there is no חיוב מיתה in accordance with the view of ר״מ – דאי הוה תני אלא על נערה בתולה כולי הוה מוקמינן לה אפילו כרבנן – For if the משנה would have stated ‘only for a נערה, בתולה, etc.’ (instead of ‘ until she becomes a נערה’), we could have established the משנה even according to the רבנן, who maintain that there is a חיוב סקילה even by a קטנה – ולא הוה אתי למעוטי קטנה אלא בוגרת – And the word נערה would not come to exclude a קטנה; but rather the word נערה would come to exclude only a בוגרת. This concludes the citation of the גמרא there. It is evident from that גמרא that the term נערה does not (necessarily) exclude קטנה; but rather it excludes only a בוגרת. Why do we assume that the word נערות in our משנה excludes a קטנה; perhaps it only excludes a בוגרת?! תוספות answers: ותירץ רבינו יצחק בן אברהם דאסיפא דמתניתין סמיך – And the ריצב״א answered that this inference that a קטנה is excluded, was based (not merely on the word נערות alone, but rather) on the סיפא of the משנה – דתנן (לקמן דף מ:) כל מקום שיש מכר אין קנס – For we later are taught in a משנה that wherever there is the possibility of selling the woman (which is referring to a קטנה who can be sold for an אמה העבריה), there is no קנס. It is evident from that משנה that by a קטנה (where there is מכר), there is no דין of קנס. S UMMARY We derive that the תנא of these משניות maintains that a קטנה receives no קנס from the fact that the משנה states כל מקום שיש מכר אין קנס, but not necessarily from the statement אלו נערות שיש להם קנס. T HINKING IT OVER If the גמרא drives that a קטנה אין לה קנס from the סיפא of כל מקום שיש מכר אין קנס, the גמרא should have stated it there, from where it is derived; and not from our משנה from which we cannot infer that a קטנה אין לה קנס!
