Talmud Builders

    Ketubot 21a

    Chapter 2 - HaIshah SheNitarmelah

    גם: כתובות דף כ״א ע״א, פרק ב׳ האשה שנתארמלה

    English translation - Ketubot 21a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1the witnesses are testifying about their handwriting and authenticating their own signatures. Therefore, if each witness testifies only with regard to his own handwriting, there is only one witness authenticating each signature. According to the Rabbis, the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document and are not authenticating the signatures at all. Therefore, the testimony of the two witnesses who signed the document is sufficient to ratify the document.

    2The Gemara asks: That is obvious. No analysis is necessary to arrive at this explanation of the dispute. The Gemara answers: The analysis is necessary lest you say that according to Rabbi Yehuda HaNasi there is uncertainty whether they are testifying about their handwriting or whether the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document, and due to the possibility that the purpose of the testimony is to authenticate their handwriting, he requires two witnesses for each signature.

    3And the practical difference between whether the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is based on certainty or uncertainty is in a case where one of the witnesses who signed the document died. If his opinion is based on certainty that they are testifying about the signatures, one other witness testifying to the authenticity of both signatures would suffice, as both that other witness and the surviving signatory would testify to authenticate each signature. However, if his opinion is based on uncertainty, let them require two other witnesses from the street to testify about the signature of the deceased witness.

    4That is due to the fact that if it is so that the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document and only one other witness joined the surviving witness in testifying with regard to that signature, the result would be that the entire sum of money, less one-quarter, is collected based on the testimony of a single witness. The surviving signatory authenticates his signature and thereby facilitates collection of half the sum. In addition, his testimony together with the testimony of the witness from the street authenticating the signature of the deceased signatory facilitates collection of the other half. Based on the verse: “At the mouth of two witnesses…shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15), each witness is responsible for half the sum.

    5And one would have thought that Rabbi Yehuda HaNasi would rule stringently here: When both signatories are alive they must add another witness with them to authenticate the signatures of the two witnesses, as perhaps they are testifying about their handwriting; and he would rule stringently here: When one of the signatories died they must add two witnesses, as perhaps the witnesses are testifying about the sum of one hundred dinars that is in the document.

    6Therefore, the Gemara teaches us that the matter was clear to Rabbi Yehuda HaNasi, that they are testifying about their handwriting, and he ruled accordingly both leniently, requiring only one additional witness when one of the signatories died, and stringently, requiring an additional witness when both signatories are alive. As Rav Yehuda said that Rav said: With regard to two witnesses who were signatories to a document and one of them died, they require two others from the street to testify about the signature of the one who died, and in this case, Rabbi Yehuda HaNasi rules leniently and requires only one additional witness, and the Rabbis rule stringently and require two additional witnesses.

    7The Gemara asks: And if there are not two witnesses capable of authenticating each signature, but only one, what can be done to ratify the document? Abaye said: Let the surviving witness write his signature on an earthenware shard and cast it into the court. And the court then ratifies the document by seeing that it is his signature. And then he does not need to testify and authenticate his signature. But he and this other witness go and testify to authenticate the other signature of the deceased witness. In that case, even according to the Rabbis, one additional witness is sufficient.

    8The Gemara notes: And he writes his signature for the purpose of comparison specifically on an earthenware shard, but not on parchment, due to the concern that perhaps an unscrupulous person will find it and write on it whatever he wants, e.g., the undersigned owes him money. And we learned in a mishna ( Bava Batra 175b): If a creditor produced a document about another written in the other person’s handwriting, in which it is written that the other person owes him money, even if there are no witnesses he is obligated to pay, and the claimant may collect payment from unsold property. One can collect repayment of a loan that is documented on a promissory note signed by two witnesses even from the borrower’s land that was sold. With the document signed by the debtor, the creditor may collect payment from unsold property. Due to the potential for deceit with a signature on parchment, one provides a signature sample written on earthenware.

    9Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis in the mishna that each of the two signatories need testify only about his own signature to ratify the document. The Gemara asks: That is obvious, as the principle is: In a dispute between an individual Sage and multiple Sages, the halakha is ruled in accordance with the opinion of multiple Sages. The Gemara answers: Lest you say that just as there is a principle: The halakha is ruled in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in disputes with his colleague, there is also a principle that the halakha is ruled in accordance with his opinion even when he disagrees with his multiple colleagues; therefore, Rav Yehuda teaches us that Shmuel said that the principle applies only to disputes with an individual colleague.

    10§ The Gemara provides a mnemonic for the names and patronyms of the amora’im associated with the statement cited below: Nun ḥet for Rav Ḥinnana bar Ḥiyya, nun dalet for Rav Huna bar Yehuda, and ḥet dalet for Rav Ḥiyya bar Yehuda. Rav Ḥinnana bar Ḥiyya said to Rav Yehuda, and some say it was Rav Huna bar Yehuda who said it to Rav Yehuda, and some say it was Rav Ḥiyya bar Yehuda who said it to Rav Yehuda: And did Shmuel say that the halakha is in accordance with the statement of the Rabbis?

    11But wasn’t there that document that emerged from the court of Master Shmuel, and it was written with regard to that document: From the fact that Rav Anan bar Ḥiyya came before the court and testified about his signature and about the signature of the one who signed the document with him, and who was that other signatory, Rav Ḥanan bar Rabba; and from the fact that Rav Ḥanan bar Rabba came before the court and testified about his signature and about the signature of the one who signed the document with him, and who was that other signatory, Rav Anan bar Ḥiyya; we certified and ratified this document as appropriate. If Shmuel ruled in accordance with the opinion of the Rabbis there would have been no need for each to testify about the signature of his fellow witness.

    12Rav Yehuda said to him: That was a document for the benefit of orphans, and Shmuel was concerned about the potential for an error of the court. And Shmuel thought: Perhaps there is a court that holds that in general, the halakha is ruled in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in disputes with his colleague but not in disputes with his multiple colleagues, and in this case, the halakha is ruled in accordance with his opinion even in disputes with his multiple colleagues, and the court will not ratify the document if each witness testifies only about his own signature. Therefore he thought: I will perform ratification of the document in an expansive manner, in accordance with all opinions, to ensure that the orphans will not lose money to which they are entitled.

    13§ Rav Yehuda said that Shmuel said: If a document came before a court and the court ratified it, and then the document was produced in order to collect the debt, at which time the borrower contested its validity and claimed that it was forged, one witness who was a signatory on the document and a judge who ratified the document join together to testify that the document is valid.

    14Rami bar Ḥama said: How excellent is this halakha . Rava said: In what way is that excellence manifested? That which the witness testifies, i.e., authenticating his signature and confirming the incident that he witnessed, the judge does not testify, as the judge testifies that the document was ratified. And that which the judge testifies, the witness does not testify. There are not two witnesses testifying to either matter.

    15Rather, when Rami bar Yeḥezkel came, he said: Do not listen to those principles that my brother Rav Yehuda bar Yeḥezkel established in the name of Shmuel with regard to a witness and a judge joining together to testify.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים - אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ולא צריך חד מינייהו לאסהודי אדחבריה:

    מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידן - אנו נזקקין שיעידו:

    או על מנה שבשטר - ומשום שמא על כתב ידן הן מעידין מצריך תרי לכל כתב וכתב ומיפשט מיהא לא פשיטא ליה:

    ונפקא מינה - בין ספק לודאי לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו ואין זה כשר להעיד על כתב ידו ועל של חבירו ולצרף אחד עמו שיעיד על שתיהן דדלמא על מנה שבשטר הן מעידין וכי אומר זה כתב ידי נפיק פלגא דממונא אפומיה וזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו וכי הדר מצטרף עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה אשתכח דכולא ממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה ואנן ע"פ שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה הלכך ניבעי תרי דכיון דספיקא היא ניזיל הכא לחומרא והכא לחומרא היכא דשניהם קיימים אזלינן לחומרא ואמרינן על כתב ידן הן מעידין ובעינן תרין על כל כתב וכתב והיכא דמית חד מנייהו בעינן תרין מן השוק שיעיד האחד על כתב יד המת ואחד מהן יעיד על כתב יד המת והחי דאי הוה פשיטא לן דעל כתב ידן מעידין הוי סגי בחד מן השוק שיעיד על שתי החתימות והחי יעיד גם הוא על שתיהם ולא נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד דאיהו נמי צריך לאותו מן השוק שיעיד על חתימתו אבל השתא דמספקא לן דלמא על מנה שבשטר הן מעידין ועל כתב ידו הוא נאמן ואין צריך לצירוף ועוד אנו צריכים לו שיעיד על חותם המת נפקי תלתא ריבעי אפומיה אי ליכא תרין מן השוק שלא יהא זה צריך להעיד על המת קמ"ל דפשיטא ליה וסגי בחד מן השוק ושניהם יעידו על שתיהן:

    נכי ריבעא - חסר ריבעא:

    בין לקולא - כי הכא דאילו לרבנן בעי שנים מן השוק שיעידו על של מת וזה לבדו יעיד על חתימתו:

    צריך שנים - לדברי חכמים:

    ואי ליכא שנים - שיכירו כתב המת:

    אלא חד - וזה החי נמי מכירה מאי ניעביד:

    לכתוב - זה שנשאר בחיים:

    חתימת ידיה אחספא ונשדייה בבי דינא - ויטלוה הדיינים ויקיפוה אצל חתימתו שבשטר:

    ומחזקי - ההיא דשטרא מהך דאחספא דלא צריך לאסהודי אחתימת ידיה:

    וכתב עליה מאי דבעי - למעלה מן החתימה יכתוב שזה החתום לוה ממנו מנה וכותב כך אני פלוני החתום למטה לויתי מנה מפלוני:

    מנכסים בני חורין - וממשעבדי לא דלית ליה קלא לדבר שאינו עשוי בעדים:

    מהו דתימא - כי היכי דהלכה כרבי מחבירו ה"נ אפילו מחביריו:

    דנפיק מבי דינא דמר שמואל - שקיימוהו בבית דינו וכך נמצא כתוב בהנפק שכתבו הדיינים בו:

    מדאתא רב ענן כו' - אלמא כרבי ס"ל שצריך לומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי:

    שטרא דיתמי הוה - שהוצרך לעיין בתקנתם:

    וחש שמואל - שאם לא כתב בו אלא פלוני העיד על כתב ידו ופלוני על כתב ידו שמא כשיוציאו היתומים שטר זה בב"ד לגבות יהא אותו ב"ד טועה לומר שהלכה כרבי ויאמרו שאין זה קיום:

    איכא דס"ל - בעלמא ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו:

    עד ודיין - שטר שכתוב בו הנפק וחתמו הדיינין על הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר מזוייף הוא ובא אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינים העיד על כתב ידו מצטרפין להכשירו:

    מאי דקא מסהיד סהדא כו' - עדי השטר מעידין על מנה שבשטר כרבנן והדיינין מעידין בפנינו נתקיים:

    רב יהודה אחוה דרמי בר יחזקאל הוה:

    כתובות 21 עמוד א

    1על כתב ידן הם מעידים. לדברי חכמים, על מנה שבשטר הם מעידים.

    2פשיטא? מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידם הם מעידים, או על מנה שבשטר הם מעידים.

    3ונפקא מינה, היכא דמית חד מינייהו, לבעי שנים מן השוק להעיד עליו.

    4דאם כן, קנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא.

    5והכא לחומרא והכא לחומרא.

    6קמ"ל דרבי מיפשט פשיטא ליה, בין לקולא בין לחומרא. דאמר רב יהודה אמר רב: שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו, בזו רבי לקולא. ורבנן לחומרא.

    7ואי ליכא תרי אלא חד, מאי? אמר אביי: לכתוב חתימת ידיה אחספא, ושדי ליה בבי דינא, ומחזקי ליה בי דינא (וחזו ליה), ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה, ואזיל איהו והאי, ומסהדי אאידך.

    8ודוקא אחספא, אבל אמגלתא לא, דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי. ותנן: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין.

    9א"ר יהודה אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים. פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים! מהו דתימא הלכה כרבי מחבירו, ואפילו מחביריו, קא משמע לן.

    10סימן: נח נד חד. אמר ליה רב חננא בר חייא לרב יהודה, ואמרי לה רב הונא בר יהודה לרב יהודה, ואמרי לה רב חייא בר יהודה לרב יהודה: ומי אמר שמואל הכי?

    11והא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל, והוה כתיב ביה: מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה, ומנו רב חנן בר רבה, ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה, ומנו רב ענן בר חייא, אשרנוהי וקימנוהי כדחזי?

    12א"ל ההוא שטרא דיתמי הוה, וחש שמואל לב"ד טועין. וסבר שמואל דלמא איכא דסבירא ליה: הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ובהא אפילו מחביריו, סבר: אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי.

    13אמר רב יהודה אמר שמואל: עד ודיין מצטרפין.

    14אמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא! אמר רבא: מאי מעליותא? מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא, ומאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא!

    15אלא כי אתא רמי בר יחזקאל, אמר: לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל.

    Tosafot

    על כתב ידן הן מעידין - נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש דמעידין על מנה שבשטר חשיב כאילו מעידין על כתב ידן וכן לרבנן אפי' אומרי' בהדיא דעל כתב ידן הן מעידין מדאמרי' בסמוך ואי ליכא תרי אלא חד היכי נעביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן:

    ודוקא אחספא - וה"ה ארישא דמגלתא כדאמר בגט פשוט (ב"ב דף קס: ושם) דליכא למיחש למידי והא דתניא בפ"ק דקדושין (דף ט. ושם) כתב על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כו' וכן גבי שדה (שם כו.) כתב על הנייר או על החרס כו' הרי זה מכורה נראה דאתיא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי דלר"מ כיון דעדי חתימה כרתי לא מהני על דבר שיכול לזייף כדאמר בפרק ב' דגיטין (דף כא: ושם) אין כותבין לא על הנייר כו' וחכמים מכשירין ומפרש בגמרא מאן חכמים ר"א ואע"ג דאמר התם לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ה"פ אלא בגיטין ודכוותייהו דהיינו שטרות שאין עומדין לראיה כגון אותו שאינו עשוי אלא לקנות בו אשה ושדה כעין גיטין שעשוין לפי שעה לגרש בו אע"פ שיכול השטר של קנין להועיל לראיה גם הגט יכול להועיל כדאמר בהכותב (לקמן כתובות דף פט:) ובפ"ק דב"מ (דף יח. ושם) וכ"ת נקרעיה בעינא לאינסובי ביה אלא שעיקרן לא לכך נעשו ולא ממעט אלא שטרות שעיקרן לראיה ועשוין לעמוד ימים רבים כדמייתי התם קרא ונתתם בכלי חרש וגו':

    הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין - פסק רב אלפס דווקא כשאומר לא היו דברים מעולם אבל נאמן הוא לומר פרעתי ולא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה בו מנכסים משועבדים ואין נראה לרבינו יצחק כי מנין לו זה החילוק כי סבר דבכל שטר אינו רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו:

    עד ודיין מצטרפין - משמע דאפילו בשטר מקויים חיישינן שמא זייף לחתימת הדיינין וכן משמע בירושלמי דגיטין ובפרק בן סורר והא דתניא בתוספתא דשביעית פרוזבול המקושר ר' יהודה אומר עדים חותמין מבחוץ והדיינים מבפנים אמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום היינו דווקא בפרוזבול משום דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפי' למ"ד אינו נאמן מודה הוא דלא בעי קיום:

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אבל אמגילתא לא דילמא משכח ליה אינש דלא מעליה וכתוב עילויה מאי דבעי ותנן המוצא כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ואף על גב דקימא לן דנאמן לומר פרעתי וכמו שפסקו הגאונים חיישינן דילמא טעין דאמר לא היו דברים מעולם דקושטא הכין הוא, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (לקמן כתובות פח, א), ומיהו נראה לי דאפילו בכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי.

    ובהא אפילו מחביריו - כלומר משום דמסתבר טעמיה דנבעי צירוף, דאי משום דאמנה שבשטר מעידין אפילו היו עדים זכורים עדותן מכל מקום מצד עדות זו לא תועיל לטרוף ממשעבדי, דעדות על פה היא, אלא בעדות קיום השטר הוא שגובין ממשעבדי, והילכך עד דמסהדי אכתב ידן לא יועיל ונבעי אכל חדא וחדא תרי סהדי כי היכי דליטרוף ביה ממשעבדי, קמ"ל דאפילו הכי הלכה כרבנן, בשם הרב ר' שלמה בן אברהם דמונטפשליר וטעמייהו דרבנן משום דסופן כתחלתן, דמה תחלתן אינהו משוו ליה שטרא, השתא נמי אינהו משוו ליה שטרא.

    עד ודיין מצטרפין - פירש רש"י ז"ל: שבא עד אחד והעיד על כתב ידו ובא דיין אחד והעיד על כתב ידו, אמר ליה רבא, מאי מעליותא, מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא, דסהדא מסהיד אמנה שבשטר כרבנן ודיינא מסהיד אקיומא דאשרתא. ויש מקשים עליו דאם כן אפילו שנים מעידים על חתימת ידי עד אחד, וזה אומר זה כתב ידי נימא מאי דקא מסהיד סהדא דשטרא לא קא מסהיד הנך, ואינהו דקא מפרקי לה דהתם שאני דכיון דאמרי זה כתב ידו ואותו הכתב הוא מעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חבירו, שהעדים החתומין על השטר שנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפקי ממונא אפומייהו, אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא, דאיהו לא ידע ודילמא מזויף הוא, אלא מפומא דאחריני הוא דמקויים, וכתב ידו של עד שני לא יתקיים בזו העדות של הדיין, שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני, הילכך אין כאן עדות למנה שבשטר, ואין זה נכון בעיני, דאם כן אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות יד עדים וכתבי באשרתא ואשתמודעא דחתימת ידא דסהדא היא, בכי הא מצרפין עד ודיין, דהא השתא דיינא נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליה הוא, ואנן סתמא קא אמרינן מצטרפין ואין מצטרפין לא שנא הכי ולא שנא הכי, ועוד דאי מהאי טעמא, הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדות של שני, ואחר כך באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה מי לימא דייני קיום ועד אין מצטרפין משום דדייני קיום לא מסהדי אשטרא מעליא אלא מפומא דאחריני ודילמא עד שני זה מזוייף הוא, ואנן דיין אחד הוא דאמר' דאינו מצטרף הא שנים מצטרפין, ועוד דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בידינא באשרתא דאשקרא אסהידו ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת, ואי חיישת להו אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו, ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכינן אנן אמאי ניקו וניסמוך. אלא נראה לי דהכי פירושא שבאו שנים והעידו על חתם יד אחד מעדי השטר ועל חתם יד אחד מעידי קיום, והכי קאמר מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא, דכיון דאיכא תרי דקא מסהדי אסהדא וידעין דחתימת ידיה היא, אפומא דתרי, נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכאלו העיד סהדא גופיה בפנינו אמנה שבשטר. אבל אידך, כיון דלא איתברר לן חתימות ידיה אלא אפומא דחד דיינא, לא חשבינן עדותו כמי שנחקרה בבית דין, דלא עדיף קיום חתימת דיינא מחד סהדא דמסהיד אחתימת ידיה דהאי סהדא דחתים בשטרא דלאו כלום הוא, דאינו אלא כמעיד על חתם ידו ולא אמנה שבשטר, דהא מנה שבשטר לא מקיים בחד סהדא דמסהיד אחתימת העדים, כלומר, אין מנה שבשטר נגבה בכך, הילכך אין עדותן של דיין יחיד מעלה ולא מוריד, ואף על פי שהוא עצמו מכיר חתימתן של עדים. ואדרבה אי קשיא הא קשיא רב יהודה מאי קארי לה, ושמא כך היתה דעתו דכיון שהדיין מכח עדות שנים שהעידו בפניו הוא בא כאלו שנים מעידין עליה בפנינו הוא, והיינו מעליותא דקאמרי, ואף על פי שזו סברא דחוקה כיון דאתא רבא ופרכה לא דייקי בה טפי, כן נראה לי. ולפי פירושו עד אחד המעיד על חתם ידי עדים עדי השטר ושנים שמעידין על אחת מדייני קיום מצטרפין העד והדיין, שהרי יש בכל חתימה וחתימה של עדי השטר שני עדים, שהם העד האחד שמעיד עכשיו על שטרא ודיין הקיום. ולפי פירושו של רש"י ז"ל למדנו מכאן, דאשר הדיינין צריך קיום, דאי לא חיישינן דילמא מזוייף הוא. והקשו בתוספות (ד"ה עד) מדתניא בפרק בתרא דמסכת שביעית (בתוספתא פ"ח ה"ט) אין מעשה בית דין צריך לקיים, אלמא בחתימת הדיינין ליכא למיחש ליזופא דלא חצף איניש לזיופי חתם הדיינין. ויש מי שתירץ דהתם בבית דין המוחזק באותו מקום, שאין אדם חצוף לזייף בית דין המוחזק במקומו דמסתפי מפני שחתימתן נכרת לרבים. והרמב"ן ז"ל נ"ר כתב: דאינו כן, דהתם כך שנויה רבי יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינין חותמין מבפנים והעדים מבחוץ, אמרו לו: אין מעשה בית דין צריכין לקיום, כלומר: שאין צריך לשתי חתימות אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים מבחוץ כשאר שטרות המקושרין. אי נמי, טעמא דפרוזבול דכיון דתקינו ליה רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא, וכדאמרינן (גיטין לז, ב): האומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן הילכך אם איתא דמשקר למה ליה למטרח ולזיופי נימא פרוזבול היה לי ואבד, הילכך לא צריך קיום כשאר מעשה בית דין דעלמא. ובירושלמי פרק דיני ממונות בתרא (ספ"ג דסנהדרין) גרסינן אשר הדיינין מהו שיהא צריך בית דין רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינין, וחרנה אמר אפילו בכתב עד אחד ובדיין אחד, וכתבו ר"ח ז"ל כאן בפירושיו. ורבינו אלפסי ז"ל פירש בבבא בתרא (עו, א): עד שהעיד שראה ההלואה, ודיין שהעיד בבית דיניו נתחייב על פי עדים מצטרפין, ואסקה רבא דאין מצטרפין, דסהדא מסהיד על ההלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב, אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר. ולפי פירושו לא דמי להודאה אחר הלואה דמצטרפין (עי' סנהדרין ל, ב), דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי האי דחזא כשמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה, אבל הכא דילמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמא קא מסהיד וקיימא לן כמאן דאמרי אין מצטרפין.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 21a

    Ketubot 21a. The full printed text of this folio side - 15 numbered segments, about 329 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 21a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026