Talmud Builders

    Ketubot 20a

    Back to index

    English translation — Ketubot 20a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And just as witnesses render other witnesses false, conspiring witnesses only in their presence, because with their testimony they render them liable to be punished, so too, witnesses contradict the testimony of other witnesses only in their presence. Since the signatories to the document are dead, their testimony cannot be contradicted.

    2Rav Naḥman said to Rav Sheshet: If the first pair of witnesses was before us and the second pair would contradict their testimony, that is contradiction, and we would not consider their testimony and would not collect money with the document, as it is contradicted testimony. Now that they are not before us, and in a case where if they were before us perhaps they would have admitted to the second witnesses that the testimony of the second witnesses is correct, are they deemed credible, and the document that they signed valid?

    3Rather, Rav Naḥman said in the case where the testimony of the first witnesses is contradicted not in their presence, the ruling is: Establish two witnesses against the two witnesses who contradict their testimony, thereby neutralizing both testimonies, and establish the money in the possession of its owner, just as it was in the case of the property of bar Shatya. As when bar Shatya, a man who suffered from periodic bouts of insanity, sold his property, two witnesses came and said: He sold it when he was insane; and two other witnesses came and said: He sold it when he was sane.

    4Rav Ashi said in that case: Establish two witnesses against the two witnesses who contradict the testimony of the first pair, and establish the money in the possession of bar Shatya. The Gemara notes: We say that the property remains in the possession of bar Shatya only when he has possession of the property based on the possession of his fathers. However, if he does not have possession of the property based on the possession of his fathers, but he acquired the property himself, we say: He purchased his properties when he was insane, and he sold them when he was insane. He does not have presumptive ownership of them. Therefore, the property remains in the possession of the person to whom bar Shatya sold it.

    5Rabbi Abbahu disagrees with the opinion of Rav Sheshet and says: Witnesses render other witnesses false, conspiring witnesses only in their presence, but witnesses contradict the testimony of other witnesses not in their presence. And with regard to rendering other witnesses false, conspiring witnesses not in their presence, although it is not effective in rendering them false, conspiring witnesses in the sense that they are punished for their false testimony, in any case, it is a contradiction of their testimony.

    6§ The Master said in the baraita cited previously: If there are other witnesses who testify that it is their handwriting, or if their handwriting emerges from another place, from a document that one challenged and that was deemed valid in court, these witnesses are not deemed credible. The Gemara infers: From a document that one challenged, yes, the signatures are authenticated and the testimony of the other witnesses is not accepted; however, if one did not challenge the document, no, the document cannot be used to authenticate their signatures. This supports the statement of Rabbi Asi, as Rabbi Asi said: One ratifies a document by authenticating the witnesses’ signatures only from a document that someone challenged and that was deemed valid in court.

    7The Sages of Neharde’a say: One ratifies a document by authenticating the witnesses’ signatures only from two marriage contracts or from the bills of sale for two fields that those witnesses signed. And those bills of sale are effective only in a case where their owner ate their produce for three years, the requisite period to establish presumptive ownership of the field, and in peace, undisturbed by protest. In that case we can rely on the signatures, and the documents are considered valid.

    8Rav Shimi bar Ashi said: Authentication of signatures by comparison to other documents can be accomplished specifically when the documents emerge from the possession of another. However, when the documents emerge from the possession of the litigant himself, no, they may not be used to authenticate the signatures. The Gemara asks: What is different in a case where the documents emerge from the possession of the litigant himself that they may not be used to authenticate the signatures? It is that perhaps while the documents were in his possession he learned how to copy the signatures and forged them. If so, also in a case where the documents emerge from the possession of another, perhaps he went and saw the signatures, and came back and forged them. The Gemara answers: In that case, he would not be able to accurately reproduce the signatures to that extent based on memory alone.

    9§ The Sages taught: A person may write his testimony in a document and testify on its basis even after several years have passed. Rav Huna said: And that is the halakha only if he remembers the testimony on his own and he uses the document merely to refresh his memory with regard to certain details. Rabbi Yoḥanan said: One may rely on that written testimony even if he does not remember the testimony by himself at all. Rabba said: Conclude from this statement of Rabbi Yoḥanan: With regard to these two witnesses who know testimony in a certain case, and one of them forgot the testimony, one witness may remind his fellow witness of the testimony, as according to Rabbi Yoḥanan, even if the witness remembers the testimony only by means of an external stimulus, the testimony is valid.

    10A dilemma was raised before the Sages: If the litigant himself reminds the witness of the testimony, what is the ruling? Rav Ḥaviva said: Even if the litigant himself reminds the witness, he may testify. Mar, son of Rav Ashi, said: If the litigant himself reminds the witness, he may not testify. And the Gemara concludes that the halakha is that if the litigant himself reminds the witness of the testimony, the witness may not testify, due to the concern that the litigant influenced the nature of his testimony.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    וכשם שאין מזימין העדים אלא בפניהםשהרי הם באין לחייבן כדי לעונשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו (ב"ק דף קיב:):

    כך אין מכחישיןאפילו לבטל עדותן:

    לא הוו משגיחין בהובעדי השטר לגבות על פיהם:

    השתאדאיכא למימר אילו הוו קמן הוו מודו להני אמרת מהימני:

    ואוקי ממונא בחזקת מריהבחזקת הלוה ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר ודקתני בבריי' אין נאמנים לא דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה ואי תפיס מידי והדר אתי האי ותבע מיניה לא מפקינן מיניה דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וממונא בחזקת היכא דקאי:

    זבין נכסיהמכר קרקעותיו:

    חליםבריא:

    ולא אמרןדאוקי נכסי בחזקת בר שטיא:

    אלא דאית ליהבנכסים הללו חזקה דאבהתא שהיו של אבותיו דחזקה מעלייתא היא:

    אבל לית ליה בהו חזקה דאבהתאאלא חזקה דנפשיה שקנאן הוא והוחזקו בידו כקנייתו כך מכירתו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו:

    נהי דהזמה לא הויאלעונשם לא נפש ולא ממון הכחשה הויא לבטל עדותן:

    אין מקיימין את השטרמתוך שטר אחר:

    אא"כ קרא ערערעל אותו שטר האחר והוחזק בב"ד על ידי עדיו דאי לא קרא עליו ערער חיישינן דלמא ההוא גופיה מזוייף הוא:

    משתי שדותמעדים האלה אם חתומים על שני שטרות אחרים שהן מכר שתי שדות ואכלום הלקוחות ע"י שטרות הללו שלש שנים מקיימין שטר שלישי מהן אם החתימות דומות:

    בשופיבלא ערעור:

    וביוצא מתחת ידי אחרשהשטרות הללו שמקיימין את השלישי מהם יוצא מתחת ידי אחר ולא מתחת ידיו של זה המוציא את השלישי:

    זיופי זייףהסתכל בכתב של אותן שטרות וכוון וחתם הוא עצמו את השלישי דוגמת אותה חתימה:

    מכויןמצמצם כתב בכתב הואיל ואינו לפניו:

    כותב אדםאם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה:

    ומעידע"פ אותו כתב אפי' לאחר כמה שנים:

    שזוכרה מעצמובלא ראיית השטר נזכר קצת מעדותו מאליו:

    אע"פ שאין זוכרה מעצמואלא לאחר שרואה בשטר נתן בלבו ונזכר שלא נשתכח ממנו כל כך שכשמזכירים לו נזכר אבל אינו נזכר לגמרי לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם:

    עצמו מאיאם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר מאי:

    כתובות 20 עמוד א

    1וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם, כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם.

    2אמר ליה רב נחמן: אילו הוו קמן ומכחישין להו, הוה הכחשה, ולא הוה משגיחין בהו. דהוי לה עדות מוכחשת. השתא דליתנהו, דאילו הוו לקמן דלמא הוו מודו להו, מהימני?!

    3אלא אמר רב נחמן: אוקי תרי להדי תרי, ואוקי ממונא בחזקת מריה, מידי דהוה אנכסי דבר שטיא. דבר שטיא זבין נכסי. אתו בי תרי, אמרי: כשהוא שוטה זבין, ואתו בי תרי ואמרי: כשהוא חלים זבין.

    4אמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי, ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה. אבל לית ליה חזקה דאבהתיה, אמרינן: כשהוא שוטה זבן, וכשהוא שוטה זבין.

    5א"ר אבהו: אין מזימין את העדים אלא בפניהן, ומכחישין את העדים שלא בפניהן. והזמה שלא בפניהן, נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הויא.

    6אמר מר: אם יש עדים שכתב ידם הוא זה, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אין נאמנין. קרא עליו ערער אין, לא קרא עליו ערער לא, מסייע ליה לרבי אסי. דאמר רבי אסי: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד׃

    7אמרי נהרדעי: אין מקיימין את השטר אלא משתי כתובות, [או] משתי שדות, והוא שאכלום בעליהן ג' שנים, ובשופי.

    8א"ר שימי בר אשי: וביוצא מתחת יד אחר. אבל מיד עצמו לא. מאי שנא תחת יד עצמו דלא, דלמא זיופי מזייף. מתחת ידי אחר נמי: דלמא אזל וחזא, אתא וזייף! כולי האי לא מצי מכוין.

    Baraita

    9ת"ר כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא: והוא שזוכרה מעצמו. רבי יוחנן אמר: אע"פ שאין זוכרה מעצמו. אמר רבה: ש"מ מדרבי יוחנן: הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו, מדכר חד לחבריה.

    10איבעיא להו: עצמו, מאי? רב חביבא אמר: אפילו עצמו. מר בריה דרב אשי אמר: עצמו לא. והלכתא עצמו לא.

    Tosafot

    אלא אמר ר"נ אוקי תרי להדי כו'וא"ת ולר"נ אמאי לא מגבינן ביה בשטרא הא סבר ר"נ כרב הונא (שבועות מז) [ב"ב דף לא:] בשני כתי עדים המכחישות זו את זו דכל אחת באה בפ"ע ומעידה אע"ג דלפי עדות כל אחת חבירתה פסולה לכל עדיות הכא נמי כיון דאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולין הייתם ליתכשרו ואמאי לא מגבינן ביה בשטר ויש לומר דהתם באה כל אחת בפ"ע ומעידה משום דמוקמינן כל אחת בחזקת כשרות אבל הכא שאומרים קטנים היו או קרובים משנולדו עד עתה שנתרחקו ליכא למימר אוקמינהו אחזקתייהו דפסלינן אותן משנולדו ואנוסים היו נמי מחמת נפשות לא שייך לאוקמי אחזקה דהא לא פסלי להו כלל ורשב"א אומר דהכא לא מוקמינן להו אחזקה כדאמר לעיל משום דאילו הוו קמן דלמא הוו מודו:

    ואוקי ממונא בחזקת מריהפירש בקונט' ואינן נאמנין דקתני לאו דמגבינא בשטרא אלא דלא קרעינן ליה ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה וקשה דאמר בפ"ק דב"מ (דף ו: ושם) גבי ספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא תפיסה דלאחר ספיקא לאו כלום היא ומיהו אההוא דסוף השואל (שם דף קב: ושם) לא קשה מידי דאמרי' גבי משכיר בית לחבירו בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש בא בתחלת החדש כולו למשכיר אלמא דבחזקת משכיר הוא ואפ"ה קאמר בא בסוף החדש כולו לשוכר דשאני התם דכיון דלא בא בתחלת החדש איכא למימר דאודויי אודי ליה ויש לומר דשאני גבי בכור שכהן תופס מספק דאין יודע אם בכור הוא אבל הכא שטוען ברי מהניא תפיסה וא"ת בחזקת הבתים (ב"ב דף לד:) גבי זה אומר של אבותי כו' אמר ר"נ כל דאלים גבר ופריך מהמחליף פרה בחמור זה אומר ברשותו ילדה וזה אומר כו' יחלוקו ומאי קושיא הא ההיא אתיא כסומכוס ורב נחמן כרבנן דלרבנן דאמרי המע"ה היינו דינא דכל דאלים גבר כיון דמהניא תפיסה כשטוען ברי ויש לומר דהכי פריך דאפי' רבנן לא פליגי אסומכוס אלא משום דחד מינייהו מוחזק ואיכא למימר המע"ה אבל הכא דאין אחד מוחזק יותר מחבירו מודו לסומכוס דיחלוקו ועי"ל דהכא מיירי כשתפס קודם שנולד הספק ורשב"א נראה לו להעמיד הברייתא בשובר ולהכי אין נאמנין דאוקי ממונא בחזקת מריה ומחזקינן עדי שובר בכשרים ולא יפרע:

    ואוקי ארעא בחזקת בר שטיאדוקא בקרקע הוא דאמרינן הכי אבל במטלטלים אמרינן דהוו בחזקת המוחזק כדאמר בפרק השואל (ב"מ דף ק.) גבי המחליף פרה בחמור דפריך וליחזי פרה ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המע"ה ומשני דקיימא באגם אומר ר"י דהכא לא שייך למימר כדאמרי' בסוף קדושין (דף עט:) ובמי שמת (ב"ב דף קנג: ושם) אם שכיב מרע הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה ואם בריא הוא כו' דבר שטיא דהכא כיון דעתים חלים ועתים שוטה אין ראיה ממה שהוא עכשיו:

    דלמא זיופי זייףאור"ת דדוקא היכא שאין אנו מכירין החתימה אלא ע"י דמיון החתימה להחתימה אבל היכא דמכירין חתימת העדים בטביעת עין אע"פ שיש לו חתימה אחרת תחת ידו ליכא למיחש דלמא זייף דכיון דמכירין החתימה אם זייף היה ניכר היטב:

    ורבי יוחנן אומר אע"פ שאין זוכרה מעצמופי' אבל ע"י השטר זוכרה אבל אם אין זוכרה כלל לא דמפיהם ולא מפי כתבם כדאמרינן פ' ד' אחין (יבמות דף לא: ושם) גבי מפני מה לא תקנו זמן בקדושין דקאמר לינחי גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואמר רחמנא מפיהם ולא מפי כתבם וא"ת הכא נמי אמאי לא אסרינן לכתוב עדות על השטר שמא ישכח לגמרי ואתו ומסהדי מכתבא כדחיישינן התם ויש לומר דודאי התם חשו חכמים לפי שב"ד מוסרין לו השטר ויסבור שלכך מסרוהו לו שיעיד אפי' לא יזכור אבל הכא שמעצמו כותב עדותו על השטר לא חשו חכמים לכך וא"ת ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בגט פשוט (ב"ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין לו קיומו ומפרש בגמ' מהו קיומו וכן בהגוזל קמא (ב"ק דף צח.) דאמרינן גבי שורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם כו' ה"ד אי דאיכא סהדי דידעי מה הוה כתוב ביה בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא אלמא לא חשבינן ליה מפיהם ולא מפי כתבם וי"ל דבפ' ד' אחין (יבמות לא: ושם) חיישינן דלמא אתו ומסהדי בסתם כאילו זוכרין העדות אבל ודאי אם היו מעידין שכך ראו בחתימתן הא לא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והוי כאילו מעידין ראינו עדות שנחקרה בבית דין ואם תאמר והכא אפילו אין זה זוכרה כלל מה בכך יביא שטרו בב"ד ויש לומר דע"א בשטר לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בגט פשוט (ב"ב דף קסה.) עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשתי אגרות מצטרפין התם מיירי כגון שהאחד בשטר והאחד בעל פה לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לר"א דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד א' בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ומ"מ נהי דעד אחד לא חשיב שטר לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן להו כעד מפי עד עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כתב ידו לב"ד ולא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהוא זוכר העדות ורש"י פי' בפירוש החומש מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלח בכתב עדותו לב"ד א"נ אומר ר"י דע"א מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל אחד חתום עד א' חשוב כשטר שלם וכ"ת א"כ בשמעתין יביא כתבו לב"ד אפילו אינו זכור כלל ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא והקשה ה"ר שמואל מוורדו"ן דאמר בחזקת הבתים (ב"ב דף מ. ושם) מחאה בפני שנים וא"צ לומר כתובו ומה מועיל כתובו כיון דאין עשוי מדעת המחזיק ולפי מה שפירשנו דעדות מיהא הוי כל זמן שזוכר אתי שפיר מיהו בלאו הכי מתרץ ר"י דגבי מחאה הקילו שאינה אלא מדרבנן דהכי נמי הקילו לומר דמחאה שלא בפניו הויא מחאה אע"פ שלפעמים לא ישמע וסמכו על זה דחברך חברא אית ליה וכן במודעא בפני שנים הקילו לכתוב להציל אנוס מאונסו ועוד אומר ר"י דלא בעינן דעת שניהם והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זכרון דברים בעלמא ומתוך הירושלמי נראה לפ' בענין אחר סוגיא זו דקאמר התם רב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרין המלוה בלא שטר אפי' לרבי א"צ לצרף עמהן אחר מן השוק דעל מנה שבשטר הן מעידין וכשאין זוכרים המלוה אפילו ע"י השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן דעל כרחין אין מעידין אלא על כתב ידן וכי פליגי היינו כשזוכרין המלוה ע"י השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הן מעידין ולרבי לא חשיב זכירה ולשון כותב אדם לא משמע הכי:

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן, וכשהוא שוטה זביןואף על גב דמאן דזבין ליה לבר שטייה לא הדר ביה בברי שטיא, מכל מקום כיון דאלו בעי למיהדר מצי הדר ביה, נמצא דאין נכסים אלו מוחזקין ביד בר שטיה, הילכך אי מזבין לה אפילו כשהוא שוטה לא מצי למיהדר ליה.

    כך הגירסא בהלכות רבינו אלפסי ז"ל (ז, א, מדפי הרי"ף), אמר ר' אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער, אלא אם כן הוחזק בב"ד. לומר דאם לא קרא עליו ערער אעפ"י שאינו מוחזק בבית דין מקיימין ממנו, דכולהו לא מצי לזיופי ומהימני כל חד מינייהו משום חבריה, ולפום האי גירסא משמע דכי קתני בברייתא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לרבותא נקטיה, דאף על פי שקרא עליו ערער כיון דאיתחזוקי בבי דינא מקיימין ממנו. ולישנא דברייתא דקתני משטר שקרא עליו, וכן מלישנא דרב אשי דאמר נמי משטר ולא אמרו משטרות, ולא קתני בברייתא שהיה כתב ידן יוצא ממקומות אחרים משמע דמשטר אחד מקיימין, והוא שהוחזק בבית דין. ונהרדעי לא פליגי אדרב אסי, אלא מדאמר רב אסי דאם לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו, אעפ"י שלא הוחזק בבית דין אין מקיימין מאחד עד שיהיו שנים והוא שאכלו בעליהן בשופי. ומיהו, משתי כתובות או משתי שדות, מקיימין, אעפ"י שלא הוחזקו בב"ד, הוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי ולאו דוקא שדות וכתובות דהוא הדין לשאר שטרות, ואמרי נהרדעי גרסינן ולא גרסינן נהרדעי אמרי, וכן הוא בהלכות הרב ז"ל (הרי"ף שם). אבל הראב"ד ז"ל כתב (הו"ד ברמב"ן, ועי' בהשגה בפ"ו מעדות ה"ג): דלעולם אין מקיימין משטר אחד בין מקויים בין שאינו מקויים אלא משנים, וקא יהיב טעמא כדי שיהיו שנים עדים על כל חתימה וחתימה, ואין זה טעם נכון. ועוד דהא אמרינן לקמן (כתובות כא, א) ואי איכא אלא חד מאי, אמר אביי כתוב חתמות ידיה אחספא ושדי ליה קמי בי דינא דחזו ליה בי דינא ומקיימי לה, אלמא כל שהוא מוחזק שזהו כתב ידו של עד מקיימין ממנו, וכן כתב הראב"ד ז"ל (עי' ר"ן וריטב"א בשם הראב"ד, ובנו"כ הרמב"ם שם).

    הא דאמר רב אשי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא דילמא זיופי זייף. פירש רש"י ז"ל: זיופי זייף השלישי הזה שנסתכל בכתבן של עדים שהוא בידו ומכוין וזייף. ולפי פירושו, אע"פ ששטרות אלו מקויימות אין מקיימין מהן לזה השלישי שמא מזויף הוא. ואין זה נכון, דאם כן אין לדבר סוף, דאפילו יש לו לזה שטרות אחרות מחתימתן של עדים אלו או אפילו אחד משטרי הדיוטות או ספר מכתיבתן של עדים לעולם אין מקיימין לו, אלא ודאי למיכוין ומזייף זה בזה עד שתראה כתיבתו ככתיבת העדים לא חיישינן, דדבר שאינו מצוי הוא שיכוין חתימה כחתימה. אלא הכי פירושא ביוצא מתחת ידי אחר אבל ביוצא מתחת ידי עצמו לא דילמא מזייף זיופי כולהו וחתם שהרי לא הוחזק, ואף על פי שאכלום בשופי ש"מ אקראי בעלמא הוא או יש לו שטרות אחרות וזייף אלו כדי לקיים שטר זה מהם, ופרכינן ביוצא מתחת ידי אחר דילמא אזיל וחזא ואתא וזייף וכיון הכתיבה אות באות, ופרקינן כולי האי לא מצי מיכוין שיהא מצייר כתב ככתב ויהו דומות זו לזו לגמרי, והילכך ביוצא מתחת ידי אחר או מתחת ידי עצמו והוא שמוחזק בבית דין מקיימין ממנו. ויש מי שאומר דאין מקיימים אלא מחתם ידי עדים, אבל מספר שכתבו עד אין מקיימין, והביאו ראיה מדאמרינן לקמן (כתובות כא, א) לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגלתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי, ואם איתא אפילו אמגילתא נמי וליכתוב ביה אלפא ביתא, ולאו מילתא היא, דאורחא דמילתא נקט דכיון דמהדר אחתימת ידיה מסתמא שמו (בשכיוצא) כתב ולא שיהא צריך לכך, ועוד דאגב אורחיה קמ"ל עצה טובה, ותדע לך דאפילו אמגלתא נמי מציא חתים והוא דחתום ברישא דמגילתא. ובירושלמי (בפירקין ה"ג) גרסינן בהדיא ר' הונא אמר למדים מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי באילין אגרתא צריכה.

    כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שניםפירש הגאון רב האי דתרתי קאמר, שאם נמסרה לו עדות בקנין יכול הוא להעיד עליה בב"ד בעל פה או אם רצה לכתוב לו שטר ואפילו לאחר כמה שנים ואין חוששין שמא נשתנה דבר זה באורך הזמן או נפרע אלא כותבו או מעיד עליו בחזקת שהענין קיים כשעה שנמסר לו, ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו, כלומר כל עדותו ולא יסמוך בעדותו על ידי אחר, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא שהזכירוהו אחרים ונזכר סומך על זכרונו שנזכר לבסוף ומעיד עליה. ודחו דבריו ר"ח ורבינו אלפסי ז"ל (בדף ז, ב, ועי' רי"ף ביבמות ט, א) משום דדיוקא דרבא דאמר שמע מינה מדרבי יוחנן הני בתרי דידע סהדותא וכו' לא סליק שפיר לפי פירושו, דמאי אתא רבא לחדותי ולגלויי הן דברי ר' יוחנן בפירוש. ועוד ראיתי למקצת רבותינו שתפשוהו ואמרו דאי לא קבע ליה זמן או שקבע ליה זמן והגיע זמנו אמאי אינו חושש שנפרע, והא אמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (טז, ב) המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתוב בו הנפק לא יחזיר וחיישינן לפרעון, והכא נמי מאי שנא. ועוד דאמרינן התם (בבא מציעא יז, א) בין צא תן לו בין חייב אתה ואמר פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, ואף על גב דמעשה בית דין כשטר דמי ואף על גב דלא כתיבי דכמאן דכתיבי דמי וגביא ממשעבדי ואפילו הכי חוששין לפרעון ואין כותבין לו, והכא נמי אין העדים חותמין אלא בתוך זמנו, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, וכן כתוב במקצת תשובות הגאונים ז"ל לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה, כל דסמיך בקנין כותבין, אבל ודאי משך מלתה ולא תבע ליה למיכתב איכא למימר דילמא פרע, וכל סתם ההלואה מקמי דלישהי שלשים יום כותבין ונותנין והמוציא מחבירו עליו הראיה, ולא ידענא מאי קושיא ומאי תיובתא, דאי למוצא שטר אתית לדמוייה אם כן אפילו תוך זמנו נמי, כל שזזה יד העדים מהבעל דבר לא יכתובו, דהא התם אפילו כשזמנו בו ביום חיישינן לפרעון, אלא מאי אית לך למימר דהתם כיון דנפל אתרע ליה ומעתה קושיא אין כאן תיובתא אין כאן, הגע עצמך שהפקיד שטר חוב אצל חבירו ובא ליטול שטרו לאחר כמה שנים, כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו, אלא מחזיר והלה יחוש לעצמו, והכא נמי לא שנא, דעדות שנמסרה לעדים ויש להם לכתוב בלא דעת המתחייב הרי הוא כאלו נכתב, וכאלו העמידו מלוה ביד העדים שאין חוששין לפרעון כלל ומחזירין לו את שטרו. ועוד דאם פרעו כיון שלא החזיר לו את שטרו איבעי ליה למיכתב תברא דכל דנפיק מרע ליה, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, וכיון דאי פרעיה אית ליה תקנתא דשובר לא חיישינן ליה. ותדע, מדאמרינן בשילהי בבא בתרא (קעא, ב) גבי שטרות המאוחרין כשרים ליחוש דילמא יזיף מניה בניסן וכתיב (וכתב) ליה שטר בתשרי ומיתרמו ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו', ופרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתיבו ואי לא כתובי סתמא, דכל אימת דנפיק לורעיה אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדין הכי, אמר ליה רבנן תקוני תקינו, מאן דעביד בה עביד מאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. אלמא לא חיישינן לפרעון בלא שובר, דאיהו דאפסיד אנפשיה, וכתבי אפילו בגוונא דלא אימסר להו, כל שכן הכא. ועוד דאמרינן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, מאי טעמא, אי משום כתב ללות ולא לוה, כיון דקנה מיניה הא שעבד נפשיה, ואי משום פרעון, לפרעון לא חיישינן. כלומר: דאף על גב דלפריעה קיימא אנן לא חיישינן ליה כיון דלא קריע ואפילו עבר זמנו של שטר דהא סתמא קאמר, ואף על גב דפליגי עליה דשמואל התם היינו משום דנפל ואתרע ליה, הא לא אתרע בנפילה, לא חיישינן, ואפילו הכי דנפל כל היכא דאיבעי ליה למיכתב שטרא אחרינא לא חיישינן. ומהדרינן: ודאי מכתב כתב ליה שטרא דמרע להאי שטרא, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, כדאמרינן התם גבי מעשה בית דין הרי זה יחזיר, וההיא נמי דצא תן לו וחייב אתה ליתן לו, לאו קושיא היא, דהתם כיון דידעי דבי דינא לא כתבי ליה שטרא משום דמהשתא הוא דמחייבינן ליה למפרעיה ונאמן הוא לומר פרעתי איהו נמי אזיל ופרע ולא חיישינן למכתב תברא, הילכך איכא למיחש לפרעון ולא כתבינן, ועוד דהא לא אמרי להו בעלי דבר לבית דין למיכתב, ואינהו כיון דאיכא למיחש אמאי כתבי ליה, מה שאין כן בעדים שאמרו להן לכתוב או שקנו מידן דכמאן דאמרו להן כתובו דכל סתם קנין לכתיבה עומד, הילכך כותבין ונותנין אפילו לאחר כמה שנים ואינן חוששין כדברי רבינו האיי גאון ז"ל, כן נראה לי. ולעיקר פירושו (פירושא) דשמעתין פירש ר"ח ורב אלפסי ז"ל, הכי קאמר: כותב אדם עדותו של שטר שמוש, כלומר, על פנקסו לזכרון בעלמא ומעיד עליה על פי כתיבת הפנקס לאחר כמה שנים. רב הונא אמר והוא שזוכרה מעצמו ולא יסמוך על זכרון דברים הכתובים בפנקסו, שהפנקס אין לו דין שטר, שעדיין לא נחקרו עדותן, ואפילו שעל ידי הפנקס רמי אנפשיה ומידכר, אפילו הכי חיישינן דילמא סבור הוא שזוכר ואינו זוכר, ועל פי כתבו אינו מעיד דמפיהם אמר רחמנא (דברים יט, טז, ועי' שו"ע כח, יא) ולא מפי כתבם (עי' יבמות לא, ב). ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה אלא מתוך הפנקס, כיון שעל ידי הפנקס מיהא זוכר, כותב ומעיד שפיר דמי, והיינו דחדית רבא דאפילו על ידי הזכרת עד שני סמוך ומזכיר לעצמו ומעיד דאין חלוק בין שנזכר על ידי כתיבת זכרונותיו בין שהזכירוהו אחרים, אבל בעל דבר לא שמא מיפה הוא לו דבריו, וזה נראה כזוכר ואינו זוכר. וכתב ר"ח ז"ל: ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות אלא אף על פי שאינו זוכר מעיד זהו כתב ידי, שאלו היה צריך להיות זוכרה אין אחר יכול לקיים חתימת חבירו. והטעם לדבריו כמו שכתבתי, דכיון שנכתבה עדותו בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן ושוב אין אנו צריכין אלא לדעת שזו חתימתן של עדים ודי לנו בכך, אבל עדות שהיא כתובה על הפנקס אינה כמו שנחקרה בבית דין ולפיכך צריכין העדים לזוכרה מעצמן לרב הונא או מתוך להכתב לרבי יוחנן. ובענין הזה כתב הרב אלפסי ז"ל ביבמות פרק ארבעה אחים (ט, א) גבי מפני מה אין כותבין זמן בקידושין, וכן פירש רש"י ז"ל בפירושו (בד"ה כותב), ומיהו אין הלשון מחוור, ולפירוש זה דכותב על השטר משמע שטר השעבוד וחתום בחתם עדים ולא שטר שמוש ופנקס, והנכון והמחוור שבשמועה זו גרסתו של רב אחא משבחא גאון ז"ל (שאילתות פר' שמות, שאילתא נא, נה, והו"ד ברמב"ן), ופירושו, שכך הוא גורס: רב הונא והוא שזוכרה ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה, ולא גרסינן מעצמו, לא בדברי רב הונא ולא בדברי רבי יוחנן, ולא כתב בדברי רבא שמע מינה מדרבי יוחנן אלא אמר רבא כמימרא באפיה נפשה היא ומנפשיה אמרה. וכך פירוש חותם אדם עדותו בשטר מלוה או מקח ומעיד עליה לאחר כמה שנים שזה הוא חתם ידו.

    אמר רב הונא והוא שזוכרהכלומר שזוכר קצת העדות לומר שזכור שכשחתם ראה וחתם, אבל אם אינו זכור שחתם אף על פי שהוא מכיר חתימתו אין תועלת בהכרתו כלל. ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה אלא שהוא מכיר שזו חתימתו די לנו בכך. והכי תניא בתוספתא (בפירקין ה"ב, ע"ש): יפה כח עדים מכח השטר וכח השטר מכח העדים, יפה כח השטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים, יפה כח העדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו, ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו ותנשא אשתו, ודברי התוספתא הזאת כרב הונא דבעי שיהא זכור שמה שכתוב בשטר ראה אלא שאינו זוכרה עכשיו מה שכתוב בו. ואם תאמר, לדברי רב הונא מאי שנא מעדים אחרים לקמן עב) שמעידין על כתב ידן של חתומין ואף על פי שהן אינן יודעין באותה עדות כלל אלא שמכירין שזו היא חתימתן של עדים. יש לומר, דשאני עדים החתומים דכיון שהן עצמן מעידין ואינן זוכרין מנה דבשטר נמצאו דמכחישין מנה שבשטר, מה שאין כן בעדים אחרים. וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ד) תני כותב אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה רב הונא אמר והוא שיהא זכור עדותו, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זכור עדותו, ותניא דרב הונא דאמר כר' וכר' יוחנן כרבנן, כלומר, דרב הונא דאמר והוא שזוכר עדותו שבשעה שחתם ראה וחתם מה שכתוב בשטר זה, הא לאו הכי לא אתיא כר' דאמר על כתב ידן הן מעידין ולא על מנה שנמצא דעדות כתב ידן וכן שעדות מנה שבשטר כשתי עדויות הן והילכך כשאינו זוכר מנה שבשטר מה תועלת יש בעדות כתב ידן, הרי זה כמכחיש מנה שבשטר כמו שכתבנו, ודר' יוחנן אתיא כרבנן דאמרי עיקר העדות מנה שבשטר הוא, נמצא עדות כתב ידן ועדות מנה שבשטר הכל אחד. שהילכך אף על פי שאינן זכורין כלל אלא שמכירין חתימתן עדותן עדות כאלו העידו אמנה שבשטר.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 20a

    Ketubot 20a. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 296 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    וכשם שאין מזימין העדים אלא בפניהם שהרי הם באין לחייבן כדי לעונשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו (ב"ק דף קיב:):

    כך אין מכחישין אפילו לבטל עדותן:

    לא הוו משגיחין בהו בעדי השטר לגבות על פיהם:

    השתא דאיכא למימר אילו הוו קמן הוו מודו להני אמרת מהימני:

    ואוקי ממונא בחזקת מריה בחזקת הלוה ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר ודקתני בבריי' אין נאמנים לא דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה ואי תפיס מידי והדר אתי האי ותבע מיניה לא מפקינן מיניה דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וממונא בחזקת היכא דקאי:

    זבין נכסיה מכר קרקעותיו:

    חלים בריא:

    ולא אמרן דאוקי נכסי בחזקת בר שטיא:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 20a · Sefaria

    Tosafot

    אלא אמר ר"נ אוקי תרי להדי כו' וא"ת ולר"נ אמאי לא מגבינן ביה בשטרא הא סבר ר"נ כרב הונא (שבועות מז) [ב"ב דף לא:] בשני כתי עדים המכחישות זו את זו דכל אחת באה בפ"ע ומעידה אע"ג דלפי עדות כל אחת חבירתה פסולה לכל עדיות הכא נמי כיון דאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולין הייתם ליתכשרו ואמאי לא מגבינן ביה בשטר ויש לומר דהתם באה כל אחת בפ"ע ומעידה משום דמוקמינן כל אחת בחזקת כשרות אבל הכא שאומרים קטנים היו או קרובים משנולדו עד עתה שנתרחקו ליכא למימר אוקמינהו אחזקתייהו דפסלינן אותן משנולדו ואנוסים היו נמי מחמת נפשות לא שייך לאוקמי אחזקה דהא לא פסלי להו כלל ורשב"א אומר דהכא לא מוקמינן להו אחזקה כדאמר לעיל משום דאילו הוו קמן דלמא הוו מודו:

    ואוקי ממונא בחזקת מריה פירש בקונט' ואינן נאמנין דקתני לאו דמגבינא בשטרא אלא דלא קרעינן ליה ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה וקשה דאמר בפ"ק דב"מ (דף ו: ושם) גבי ספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא תפיסה דלאחר ספיקא לאו כלום היא ומיהו אההוא דסוף השואל (שם דף קב: ושם) לא קשה מידי דאמרי' גבי משכיר בית לחבירו בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש בא בתחלת החדש כולו למשכיר אלמא דבחזקת משכיר הוא ואפ"ה קאמר בא בסוף החדש כולו לשוכר דשאני התם דכיון דלא בא בתחלת החדש איכא למימר דאודויי אודי ליה ויש לומר דשאני גבי בכור שכהן תופס מספק דאין יודע אם בכור הוא אבל הכא שטוען ברי מהניא תפיסה וא"ת בחזקת הבתים (ב"ב דף לד:) גבי זה אומר של אבותי כו' אמר ר"נ כל דאלים גבר ופריך מהמחליף פרה בחמור זה אומר ברשותו ילדה וזה אומר כו' יחלוקו ומאי קושיא הא ההיא אתיא כסומכוס ורב נחמן כרבנן דלרבנן דאמרי המע"ה היינו דינא דכל דאלים גבר כיון דמהניא תפיסה כשטוען ברי ויש לומר דהכי פריך דאפי' רבנן לא פליגי אסומכוס אלא משום דחד מינייהו מוחזק ואיכא למימר המע"ה אבל הכא דאין אחד מוחזק יותר מחבירו מודו לסומכוס דיחלוקו ועי"ל דהכא מיירי כשתפס קודם שנולד הספק ורשב"א נראה לו להעמיד הברייתא בשובר ולהכי אין נאמנין דאוקי ממונא בחזקת מריה ומחזקינן עדי שובר בכשרים ולא יפרע:

    ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא דוקא בקרקע הוא דאמרינן הכי אבל במטלטלים אמרינן דהוו בחזקת המוחזק כדאמר בפרק השואל (ב"מ דף ק.) גבי המחליף פרה בחמור דפריך וליחזי פרה ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המע"ה ומשני דקיימא באגם אומר ר"י דהכא לא שייך למימר כדאמרי' בסוף קדושין (דף עט:) ובמי שמת (ב"ב דף קנג: ושם) אם שכיב מרע הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה ואם בריא הוא כו' דבר שטיא דהכא כיון דעתים חלים ועתים שוטה אין ראיה ממה שהוא עכשיו:

    דלמא זיופי זייף אור"ת דדוקא היכא שאין אנו מכירין החתימה אלא ע"י דמיון החתימה להחתימה אבל היכא דמכירין חתימת העדים בטביעת עין אע"פ שיש לו חתימה אחרת תחת ידו ליכא למיחש דלמא זייף דכיון דמכירין החתימה אם זייף היה ניכר היטב:

    ורבי יוחנן אומר אע"פ שאין זוכרה מעצמו פי' אבל ע"י השטר זוכרה אבל אם אין זוכרה כלל לא דמפיהם ולא מפי כתבם כדאמרינן פ' ד' אחין (יבמות דף לא: ושם) גבי מפני מה לא תקנו זמן בקדושין דקאמר לינחי גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואמר רחמנא מפיהם ולא מפי כתבם וא"ת הכא נמי אמאי לא אסרינן לכתוב עדות על השטר שמא ישכח לגמרי ואתו ומסהדי מכתבא כדחיישינן התם ויש לומר דודאי התם חשו חכמים לפי שב"ד מוסרין לו השטר ויסבור שלכך מסרוהו לו שיעיד אפי' לא יזכור אבל הכא שמעצמו כותב עדותו על השטר לא חשו חכמים לכך וא"ת ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בגט פשוט (ב"ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין לו קיומו ומפרש בגמ' מהו קיומו וכן בהגוזל קמא (ב"ק דף צח.) דאמרינן גבי שורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם כו' ה"ד אי דאיכא סהדי דידעי מה הוה כתוב ביה בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא אלמא לא חשבינן ליה מפיהם ולא מפי כתבם וי"ל דבפ' ד' אחין (יבמות לא: ושם) חיישינן דלמא אתו ומסהדי בסתם כאילו זוכרין העדות אבל ודאי אם היו מעידין שכך ראו בחתימתן הא לא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והוי כאילו מעידין ראינו עדות שנחקרה בבית דין ואם תאמר והכא אפילו אין זה זוכרה כלל מה בכך יביא שטרו בב"ד ויש לומר דע"א בשטר לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בגט פשוט (ב"ב דף קסה.) עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשתי אגרות מצטרפין התם מיירי כגון שהאחד בשטר והאחד בעל פה לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לר"א דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד א' בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ומ"מ נהי דעד אחד לא חשיב שטר לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן להו כעד מפי עד עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כתב ידו לב"ד ולא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהוא זוכר העדות ורש"י פי' בפירוש החומש מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלח בכתב עדותו לב"ד א"נ אומר ר"י דע"א מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל אחד חתום עד א' חשוב כשטר שלם וכ"ת א"כ בשמעתין יביא כתבו לב"ד אפילו אינו זכור כלל ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא והקשה ה"ר שמואל מוורדו"ן דאמר בחזקת הבתים (ב"ב דף מ. ושם) מחאה בפני שנים וא"צ לומר כתובו ומה מועיל כתובו כיון דאין עשוי מדעת המחזיק ולפי מה שפירשנו דעדות מיהא הוי כל זמן שזוכר אתי שפיר מיהו בלאו הכי מתרץ ר"י דגבי מחאה הקילו שאינה אלא מדרבנן דהכי נמי הקילו לומר דמחאה שלא בפניו הויא מחאה אע"פ שלפעמים לא ישמע וסמכו על זה דחברך חברא אית ליה וכן במודעא בפני שנים הקילו לכתוב להציל אנוס מאונסו ועוד אומר ר"י דלא בעינן דעת שניהם והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זכרון דברים בעלמא ומתוך הירושלמי נראה לפ' בענין אחר סוגיא זו דקאמר התם רב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרין המלוה בלא שטר אפי' לרבי א"צ לצרף עמהן אחר מן השוק דעל מנה שבשטר הן מעידין וכשאין זוכרים המלוה אפילו ע"י השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן דעל כרחין אין מעידין אלא על כתב ידן וכי פליגי היינו כשזוכרין המלוה ע"י השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הן מעידין ולרבי לא חשיב זכירה ולשון כותב אדם לא משמע הכי:

    Tosafot on Ketubot 20a · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן, וכשהוא שוטה זבין ואף על גב דמאן דזבין ליה לבר שטייה לא הדר ביה בברי שטיא, מכל מקום כיון דאלו בעי למיהדר מצי הדר ביה, נמצא דאין נכסים אלו מוחזקין ביד בר שטיה, הילכך אי מזבין לה אפילו כשהוא שוטה לא מצי למיהדר ליה.

    כך הגירסא בהלכות רבינו אלפסי ז"ל (ז, א, מדפי הרי"ף), אמר ר' אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער, אלא אם כן הוחזק בב"ד. לומר דאם לא קרא עליו ערער אעפ"י שאינו מוחזק בבית דין מקיימין ממנו, דכולהו לא מצי לזיופי ומהימני כל חד מינייהו משום חבריה, ולפום האי גירסא משמע דכי קתני בברייתא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לרבותא נקטיה, דאף על פי שקרא עליו ערער כיון דאיתחזוקי בבי דינא מקיימין ממנו. ולישנא דברייתא דקתני משטר שקרא עליו, וכן מלישנא דרב אשי דאמר נמי משטר ולא אמרו משטרות, ולא קתני בברייתא שהיה כתב ידן יוצא ממקומות אחרים משמע דמשטר אחד מקיימין, והוא שהוחזק בבית דין. ונהרדעי לא פליגי אדרב אסי, אלא מדאמר רב אסי דאם לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו, אעפ"י שלא הוחזק בבית דין אין מקיימין מאחד עד שיהיו שנים והוא שאכלו בעליהן בשופי. ומיהו, משתי כתובות או משתי שדות, מקיימין, אעפ"י שלא הוחזקו בב"ד, הוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי ולאו דוקא שדות וכתובות דהוא הדין לשאר שטרות, ואמרי נהרדעי גרסינן ולא גרסינן נהרדעי אמרי, וכן הוא בהלכות הרב ז"ל (הרי"ף שם). אבל הראב"ד ז"ל כתב (הו"ד ברמב"ן, ועי' בהשגה בפ"ו מעדות ה"ג): דלעולם אין מקיימין משטר אחד בין מקויים בין שאינו מקויים אלא משנים, וקא יהיב טעמא כדי שיהיו שנים עדים על כל חתימה וחתימה, ואין זה טעם נכון. ועוד דהא אמרינן לקמן (כתובות כא, א) ואי איכא אלא חד מאי, אמר אביי כתוב חתמות ידיה אחספא ושדי ליה קמי בי דינא דחזו ליה בי דינא ומקיימי לה, אלמא כל שהוא מוחזק שזהו כתב ידו של עד מקיימין ממנו, וכן כתב הראב"ד ז"ל (עי' ר"ן וריטב"א בשם הראב"ד, ובנו"כ הרמב"ם שם).

    הא דאמר רב אשי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא דילמא זיופי זייף. פירש רש"י ז"ל: זיופי זייף השלישי הזה שנסתכל בכתבן של עדים שהוא בידו ומכוין וזייף. ולפי פירושו, אע"פ ששטרות אלו מקויימות אין מקיימין מהן לזה השלישי שמא מזויף הוא. ואין זה נכון, דאם כן אין לדבר סוף, דאפילו יש לו לזה שטרות אחרות מחתימתן של עדים אלו או אפילו אחד משטרי הדיוטות או ספר מכתיבתן של עדים לעולם אין מקיימין לו, אלא ודאי למיכוין ומזייף זה בזה עד שתראה כתיבתו ככתיבת העדים לא חיישינן, דדבר שאינו מצוי הוא שיכוין חתימה כחתימה. אלא הכי פירושא ביוצא מתחת ידי אחר אבל ביוצא מתחת ידי עצמו לא דילמא מזייף זיופי כולהו וחתם שהרי לא הוחזק, ואף על פי שאכלום בשופי ש"מ אקראי בעלמא הוא או יש לו שטרות אחרות וזייף אלו כדי לקיים שטר זה מהם, ופרכינן ביוצא מתחת ידי אחר דילמא אזיל וחזא ואתא וזייף וכיון הכתיבה אות באות, ופרקינן כולי האי לא מצי מיכוין שיהא מצייר כתב ככתב ויהו דומות זו לזו לגמרי, והילכך ביוצא מתחת ידי אחר או מתחת ידי עצמו והוא שמוחזק בבית דין מקיימין ממנו. ויש מי שאומר דאין מקיימים אלא מחתם ידי עדים, אבל מספר שכתבו עד אין מקיימין, והביאו ראיה מדאמרינן לקמן (כתובות כא, א) לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגלתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי, ואם איתא אפילו אמגילתא נמי וליכתוב ביה אלפא ביתא, ולאו מילתא היא, דאורחא דמילתא נקט דכיון דמהדר אחתימת ידיה מסתמא שמו (בשכיוצא) כתב ולא שיהא צריך לכך, ועוד דאגב אורחיה קמ"ל עצה טובה, ותדע לך דאפילו אמגלתא נמי מציא חתים והוא דחתום ברישא דמגילתא. ובירושלמי (בפירקין ה"ג) גרסינן בהדיא ר' הונא אמר למדים מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי באילין אגרתא צריכה.

    כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים פירש הגאון רב האי דתרתי קאמר, שאם נמסרה לו עדות בקנין יכול הוא להעיד עליה בב"ד בעל פה או אם רצה לכתוב לו שטר ואפילו לאחר כמה שנים ואין חוששין שמא נשתנה דבר זה באורך הזמן או נפרע אלא כותבו או מעיד עליו בחזקת שהענין קיים כשעה שנמסר לו, ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו, כלומר כל עדותו ולא יסמוך בעדותו על ידי אחר, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא שהזכירוהו אחרים ונזכר סומך על זכרונו שנזכר לבסוף ומעיד עליה. ודחו דבריו ר"ח ורבינו אלפסי ז"ל (בדף ז, ב, ועי' רי"ף ביבמות ט, א) משום דדיוקא דרבא דאמר שמע מינה מדרבי יוחנן הני בתרי דידע סהדותא וכו' לא סליק שפיר לפי פירושו, דמאי אתא רבא לחדותי ולגלויי הן דברי ר' יוחנן בפירוש. ועוד ראיתי למקצת רבותינו שתפשוהו ואמרו דאי לא קבע ליה זמן או שקבע ליה זמן והגיע זמנו אמאי אינו חושש שנפרע, והא אמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (טז, ב) המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתוב בו הנפק לא יחזיר וחיישינן לפרעון, והכא נמי מאי שנא. ועוד דאמרינן התם (בבא מציעא יז, א) בין צא תן לו בין חייב אתה ואמר פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, ואף על גב דמעשה בית דין כשטר דמי ואף על גב דלא כתיבי דכמאן דכתיבי דמי וגביא ממשעבדי ואפילו הכי חוששין לפרעון ואין כותבין לו, והכא נמי אין העדים חותמין אלא בתוך זמנו, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, וכן כתוב במקצת תשובות הגאונים ז"ל לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה, כל דסמיך בקנין כותבין, אבל ודאי משך מלתה ולא תבע ליה למיכתב איכא למימר דילמא פרע, וכל סתם ההלואה מקמי דלישהי שלשים יום כותבין ונותנין והמוציא מחבירו עליו הראיה, ולא ידענא מאי קושיא ומאי תיובתא, דאי למוצא שטר אתית לדמוייה אם כן אפילו תוך זמנו נמי, כל שזזה יד העדים מהבעל דבר לא יכתובו, דהא התם אפילו כשזמנו בו ביום חיישינן לפרעון, אלא מאי אית לך למימר דהתם כיון דנפל אתרע ליה ומעתה קושיא אין כאן תיובתא אין כאן, הגע עצמך שהפקיד שטר חוב אצל חבירו ובא ליטול שטרו לאחר כמה שנים, כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו, אלא מחזיר והלה יחוש לעצמו, והכא נמי לא שנא, דעדות שנמסרה לעדים ויש להם לכתוב בלא דעת המתחייב הרי הוא כאלו נכתב, וכאלו העמידו מלוה ביד העדים שאין חוששין לפרעון כלל ומחזירין לו את שטרו. ועוד דאם פרעו כיון שלא החזיר לו את שטרו איבעי ליה למיכתב תברא דכל דנפיק מרע ליה, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, וכיון דאי פרעיה אית ליה תקנתא דשובר לא חיישינן ליה. ותדע, מדאמרינן בשילהי בבא בתרא (קעא, ב) גבי שטרות המאוחרין כשרים ליחוש דילמא יזיף מניה בניסן וכתיב (וכתב) ליה שטר בתשרי ומיתרמו ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו', ופרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתיבו ואי לא כתובי סתמא, דכל אימת דנפיק לורעיה אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדין הכי, אמר ליה רבנן תקוני תקינו, מאן דעביד בה עביד מאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. אלמא לא חיישינן לפרעון בלא שובר, דאיהו דאפסיד אנפשיה, וכתבי אפילו בגוונא דלא אימסר להו, כל שכן הכא. ועוד דאמרינן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, מאי טעמא, אי משום כתב ללות ולא לוה, כיון דקנה מיניה הא שעבד נפשיה, ואי משום פרעון, לפרעון לא חיישינן. כלומר: דאף על גב דלפריעה קיימא אנן לא חיישינן ליה כיון דלא קריע ואפילו עבר זמנו של שטר דהא סתמא קאמר, ואף על גב דפליגי עליה דשמואל התם היינו משום דנפל ואתרע ליה, הא לא אתרע בנפילה, לא חיישינן, ואפילו הכי דנפל כל היכא דאיבעי ליה למיכתב שטרא אחרינא לא חיישינן. ומהדרינן: ודאי מכתב כתב ליה שטרא דמרע להאי שטרא, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, כדאמרינן התם גבי מעשה בית דין הרי זה יחזיר, וההיא נמי דצא תן לו וחייב אתה ליתן לו, לאו קושיא היא, דהתם כיון דידעי דבי דינא לא כתבי ליה שטרא משום דמהשתא הוא דמחייבינן ליה למפרעיה ונאמן הוא לומר פרעתי איהו נמי אזיל ופרע ולא חיישינן למכתב תברא, הילכך איכא למיחש לפרעון ולא כתבינן, ועוד דהא לא אמרי להו בעלי דבר לבית דין למיכתב, ואינהו כיון דאיכא למיחש אמאי כתבי ליה, מה שאין כן בעדים שאמרו להן לכתוב או שקנו מידן דכמאן דאמרו להן כתובו דכל סתם קנין לכתיבה עומד, הילכך כותבין ונותנין אפילו לאחר כמה שנים ואינן חוששין כדברי רבינו האיי גאון ז"ל, כן נראה לי. ולעיקר פירושו (פירושא) דשמעתין פירש ר"ח ורב אלפסי ז"ל, הכי קאמר: כותב אדם עדותו של שטר שמוש, כלומר, על פנקסו לזכרון בעלמא ומעיד עליה על פי כתיבת הפנקס לאחר כמה שנים. רב הונא אמר והוא שזוכרה מעצמו ולא יסמוך על זכרון דברים הכתובים בפנקסו, שהפנקס אין לו דין שטר, שעדיין לא נחקרו עדותן, ואפילו שעל ידי הפנקס רמי אנפשיה ומידכר, אפילו הכי חיישינן דילמא סבור הוא שזוכר ואינו זוכר, ועל פי כתבו אינו מעיד דמפיהם אמר רחמנא (דברים יט, טז, ועי' שו"ע כח, יא) ולא מפי כתבם (עי' יבמות לא, ב). ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה אלא מתוך הפנקס, כיון שעל ידי הפנקס מיהא זוכר, כותב ומעיד שפיר דמי, והיינו דחדית רבא דאפילו על ידי הזכרת עד שני סמוך ומזכיר לעצמו ומעיד דאין חלוק בין שנזכר על ידי כתיבת זכרונותיו בין שהזכירוהו אחרים, אבל בעל דבר לא שמא מיפה הוא לו דבריו, וזה נראה כזוכר ואינו זוכר. וכתב ר"ח ז"ל: ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות אלא אף על פי שאינו זוכר מעיד זהו כתב ידי, שאלו היה צריך להיות זוכרה אין אחר יכול לקיים חתימת חבירו. והטעם לדבריו כמו שכתבתי, דכיון שנכתבה עדותו בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן ושוב אין אנו צריכין אלא לדעת שזו חתימתן של עדים ודי לנו בכך, אבל עדות שהיא כתובה על הפנקס אינה כמו שנחקרה בבית דין ולפיכך צריכין העדים לזוכרה מעצמן לרב הונא או מתוך להכתב לרבי יוחנן. ובענין הזה כתב הרב אלפסי ז"ל ביבמות פרק ארבעה אחים (ט, א) גבי מפני מה אין כותבין זמן בקידושין, וכן פירש רש"י ז"ל בפירושו (בד"ה כותב), ומיהו אין הלשון מחוור, ולפירוש זה דכותב על השטר משמע שטר השעבוד וחתום בחתם עדים ולא שטר שמוש ופנקס, והנכון והמחוור שבשמועה זו גרסתו של רב אחא משבחא גאון ז"ל (שאילתות פר' שמות, שאילתא נא, נה, והו"ד ברמב"ן), ופירושו, שכך הוא גורס: רב הונא והוא שזוכרה ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה, ולא גרסינן מעצמו, לא בדברי רב הונא ולא בדברי רבי יוחנן, ולא כתב בדברי רבא שמע מינה מדרבי יוחנן אלא אמר רבא כמימרא באפיה נפשה היא ומנפשיה אמרה. וכך פירוש חותם אדם עדותו בשטר מלוה או מקח ומעיד עליה לאחר כמה שנים שזה הוא חתם ידו.

    אמר רב הונא והוא שזוכרה כלומר שזוכר קצת העדות לומר שזכור שכשחתם ראה וחתם, אבל אם אינו זכור שחתם אף על פי שהוא מכיר חתימתו אין תועלת בהכרתו כלל. ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה אלא שהוא מכיר שזו חתימתו די לנו בכך. והכי תניא בתוספתא (בפירקין ה"ב, ע"ש): יפה כח עדים מכח השטר וכח השטר מכח העדים, יפה כח השטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים, יפה כח העדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו, ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו ותנשא אשתו, ודברי התוספתא הזאת כרב הונא דבעי שיהא זכור שמה שכתוב בשטר ראה אלא שאינו זוכרה עכשיו מה שכתוב בו. ואם תאמר, לדברי רב הונא מאי שנא מעדים אחרים לקמן עב) שמעידין על כתב ידן של חתומין ואף על פי שהן אינן יודעין באותה עדות כלל אלא שמכירין שזו היא חתימתן של עדים. יש לומר, דשאני עדים החתומים דכיון שהן עצמן מעידין ואינן זוכרין מנה דבשטר נמצאו דמכחישין מנה שבשטר, מה שאין כן בעדים אחרים. וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ד) תני כותב אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה רב הונא אמר והוא שיהא זכור עדותו, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זכור עדותו, ותניא דרב הונא דאמר כר' וכר' יוחנן כרבנן, כלומר, דרב הונא דאמר והוא שזוכר עדותו שבשעה שחתם ראה וחתם מה שכתוב בשטר זה, הא לאו הכי לא אתיא כר' דאמר על כתב ידן הן מעידין ולא על מנה שנמצא דעדות כתב ידן וכן שעדות מנה שבשטר כשתי עדויות הן והילכך כשאינו זוכר מנה שבשטר מה תועלת יש בעדות כתב ידן, הרי זה כמכחיש מנה שבשטר כמו שכתבנו, ודר' יוחנן אתיא כרבנן דאמרי עיקר העדות מנה שבשטר הוא, נמצא עדות כתב ידן ועדות מנה שבשטר הכל אחד. שהילכך אף על פי שאינן זכורין כלל אלא שמכירין חתימתן עדותן עדות כאלו העידו אמנה שבשטר.

    Rashba on Ketubot 20a · Sefaria

    Ritva

    אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה וא"ת למה אין נאמנים פי' רש"י ז"ל דה"ק אין נאמנים לבעל השטר לגמרי ולא מגבויי מגבינן ליה ולא קרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מיניה ולפי זה הלשון משמע דברישא כיון שנדו נמי קרעינן ליה וכן דעת קצת רבותי והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן יש שפירש דאי תפיס דוקא בלא עדים דיש לו מגו כיון דתפיס הוא לא מפקינן מיניה דאוקמא ממונא בחזקת מריה והא דאמר התם תקפו כהן מוציאין אותו מידו משום דהתם אפילו תפוס בלא עדים לית ליה מגו דבטענות שמא תפס ביה וא"ת אי כשתפס בלא עדים דאית ליה מגו אפי' רישא מאי מפקינן מיניה וי"ל כיון דברישא האי שטרא חספא בעלמא הוא אין כאן מגו וכההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים גבי אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי וארכס ומיהו אי טען ואמר לו מלוה תפיסנא ולא משום האי שטרא השתא וודאי איכא מגו ומהני תפיסה דיליה. ורבינו הגדול ז"ל פי' דהכא אפי' תפס בעדים לא מפקינן מיניה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ובאיסורא לחומרא ובממונא אוקי ממונא בחזקת מריה דתפס ליה כי היכי דקים ליה ליקום וכן דעת הרי"ף ז"ל אבל אין דעת ר"י ורבינו ז"ל אבל כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה קמא אוקי איתתא בחזקת' אבל הכא בא"א החמירו לאוסרה מספק דרבנן ולא נימא אוקי אתתא בחזקתה דהיינו עובדא דינאי מלכא וכן לקמן בפרקין בשמעתין דמעלין לכהונה ע"פ עד אחד וכן פי' רבינו חננאל ז"ל וכן עיקר וכבר ברירנא לה בהלכה בכמה דוכתא בס"ד. והריא"ף ז"ל הביא ראיה לדבריו והרא"ם דתרי ותרי אמרי אוקי גברא בחזקתיה ה"נ אוקי עידי השטר בחזקתיה ותמוהין דבריו ז"ל דבתרי סהדי גופייהו דהא בהכחשה לא שייך לוה דנוקמינהו בחזקתיה א"כ איכא למידק לאידך גיסא דנוקי' אידך בחזקתייהו ומאחר שהם מעידי' עדות אמת ויש מפרשים דבריו ז"ל שאין ראייתו אלא מקטנים היו דנימא אוקי תרי לבהדי תרי ונימא אוקמינא לסהדי אחזקה דריש לקיש שאין חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול טעם זו אינו דליכא ההיא חזקה כלל היכא דאיכא עדים דמכחישי ליה הלכך אין לנו אלא אפי' הנה שתפס בעדים מפקינן מיניה וכבר כתבתי לעיל שדעת רש"י ז"ל שפירשו כיון שנאמנים קרעינן ליה לשטרא וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל בשם הרא"ם ז"ל וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי ז"ל אמר כיון שאפשר שהיום או מחר יבואו עדים אחרים וקיימוהו והוי לי' תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיסה לית לן למקרעי' מספק וההיא דאמר בשבועות לא מקרע קרעינן ליה דלמא איכא דיינא דעבד כר' אלעאי ואע"ג דליכא למעבד כר' אלעאי לכתחילה ונראה דבריו ז"ל בשטר של יתומים התם אבל כשהמלוה קיים ולא מקיימין ליה לשטרא משום דאי הוה ליה קיום עד השתא הוה ליה וכיון דקיום דידיה לא שכיח וכי מקיים נמי לא מהימנא אלא לתפיסה שלא בעדים לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא וכן עיקר ;

    אתו תרי סהדי ואמרו כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין וקי"ל עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו:

    אמר אביי אמר רב אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת (מריה) [בר] שטי'. פי' ואפילו המטלטלי' התפס לוקח מפקינן מיניה לפי הפי' שכתבו וכ"ש קרקעות דלאו בני תפיסה נינהו כלל ולא אמרן אלא דאית ליה לבר שטי' חזקה דאבהתיה כלומר שירש קרקע זו מאבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא שלקח הוא ולא ידענא לאימת לקחה אמרי' כשהוא שוטה זבין כלומר שאין לזה תביעה ברורה להוציא קרקע מחזקתיה של זה וכל שאין לתובע ראייה וחזקה ראשונה אין יכול להוציא מיד שהוא מוחזק בהם ואפי' אין למחזיק בפרק חזקת הבתים ואע"פ שזה השוטה מוציא שטר מקח כתוב וחתום כראוי ואין לנו שום עדות שלקח כשהוא שוטה ואין לנו שום חזקה דהא אמרינן חזקה דהא אמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בעל הדבר גדול וכן דעת נוטה התם הוא לענין המוכר שהם צריכין להכירו ואין לעשות עליו שטר שלא בפניו אבל לענין הזוכה אין לומר כן שהם זכין לו שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו ואינם מכירים אם הוא קטן אם הוא גדול וזה פשוט הוא אליו ושראיתי א' מן החכמים משתבש בדבר זה והזמה שלא בפניה' נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי כלומר נהי דהזמה לא הוה לחייבם כדין הזמה הכחשה הוא לבטל עדותן כפי' רש"י ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל טעם דבר דהזמה לא הוה לפי שהעדות ממש עליהם לעונשין ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואם קבלו אינו כלום אבל הכחשה עיקר הדין על הממון והרי בעל השטר קיים להעיד עליו בפניו:

    ג' רש"י ז"ל קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד ופי' רש"י ז"ל שאם לא קרא עליו ערעור חיישינן שמא מזויף הוא וכן גורס הרא"ם ז"ל ואינו מחוור דכיון דהוחזק בב"ד ונתקיים ע"י עדותו ליכא למיחש למזויף וא"כ בטלת כל קיום שטרות לכך נכון כגרסת הרי"ף ז"ל שהוחזק בב"ד אין לא הוחזק בב"ד לא מסייע ליה לרב אסי אין מקיימין את השטר שקרא עליו ערעור אא"כ הוחזק בב"ד והא קמ"ל דאע"ג שקרא עליו ערעור בב"ד שהוא מזויף ושתק ערעור הוא ונשאר בעל השטר בחזקת ממון ההוא דאפ"ה לא מחשבינן ליה במקום דדלמא השתא שתק הערעור ומחר תבעי' ליה בדינא ותנא נמי להך רבותא קתני משטר שקרא עליו ערעור אפי' הוחזק בב"ד בעינן:

    אמרי נהרדעי אין מקיימין השטר אלא משני (שטרא עדות) [שדות] או משני כתובות והוא שאכלם בעליהם בשופי שלש שנים הא דנהרדעי לא פליגי אדרב אמי דהא דרב אסי מתניתן היא ותו א"כ הל"ל נהרדעי אלא דנהרדע' אתי לאשמועינן דזמנין מקיימין שטר שלא הוחזק בב"ד כלל והוא כשעדים חתומים על שתי שטרות שיצאו כבר בב"ד על שדות של מכר או של כתובה ואוכלים בעליהם בשופי שלש שנים אחר שנחתמו דכיון שכן ראה הוא שהם אמת ומשום שלא הוחזק בב"ד בעינן ב' שטרות אבל בדרב אסי ומתניתין כשהוחזק בב"ד בשטר אחד סגי וכדאמרינן לקמן מחוי חתימות ידייהו אחספא ושדי ליה בי דינא מחזיקינן ליה וכל שמחזיקו בב"ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאלו מחוי' סהדי חתימות ידייהו בבי דינא וכן דעת תוס' ועיקר. אבל הראב"ד ובעל הלכות גדולות ז"ל כתבו דאפילו לרב אסי ומתני' ב' שטרות בענין ולא בעי למימר נהרדעי אלא דלא בעינן הוחזקו והא דנקט ר' אסי ומתני' משטר שקרא עליו ערעור לישנא קלילא נקט:

    אמר רב שימי וביוצא מתחת ידי אחר נמי דלמא חזי וזייפא ופרקינן כולי האי לא מצי לכוין כיון שאין החתימה לפני והקשו בתוספות דלפום הכי כל שיש בידו שום שטר או כתב או ספר יד מכתב עדים שהוא מוציא ב"ד אע"פ שקיימנו בפניו ניחוש שמא מזויף הוא ודמי כתב לכתב ואפילו יבואו עדים ויעידו על כתב ידם ממש שמא זה כיון כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט דאמר אין חתימת ידי דידי הוא ותרצו דשאני הכא שהשטרות שאנו למדין מהם אינם מקוימים ואם יצאו מתחת ידו חיישינן שמא הוא כתבם כלם כתיבה שוה ואינם כתבים של עדים כלל והכא הכי פירושו תחת ידו דלא דלמא זיופא זייף שחתם כולם שלא יהא נראה ככתב ידם ושנים כתבו וזה מאי צריך תחבולות לשנות כתב ידו ולכתוב ג' כתבים משתי חתימות מכל אחד שוה ודומות זו לזו וקס"ד כל מי שיודע לעשות כן ידע לזייף ולדמות לכתב אדם אחד ומהדרינן דכולי האי לא שכיחא שיהא אדם יודע לזייף ולדמות כתב ידו של עדים וזה הפירוש הוא נכון. גרסינן בירושלמי למדין מספרי מוגה כגון דאמרי אלין פי' שהם מחזי' לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת וכאלין אגרת צריך פי' אבל מאגרת של רשות המחזקים בכתב ידי עדים אלא צריכא רבא אם למידין מהן בחזקה זאת בלבד כך נ"ל פירוש הירושלמי הזה וכן פירש לפני מורי הרב ז"ל:

    תנו רבנן כותב אדם עדות על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא שזוכר עדותו ומעשה שהיה מעצמו שאם אינו זוכר אלא ע"י שטר הזה כאלו מעיד מפי הכתב ורחמנא אמר מפיהם ולא על ידי כתבם ור"י אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו כיון שנזכר ע"י השטר והלכת' כר"י ומיהו כל שאינו זוכר עדות כלל אפילו ע"י השטר אע"פ שאומר שזה הכתב שהוא כתב ידו אין מקיימים את השטר ממנו ואף על פי כשאנו מקיימים את השטר על ידי אחרים היינו כשמעיד על כתב ידם שאני הכא שהעד עצמו כשהעיד על כתב ידם על מנה הוא מעיד וכיון שכן צריך שיזכור העדות ולפ"ז הא דפ' גט פשוט ההוא דאמר אין חתימת ידי דידי הוא ואי לא לבעל השטר ומודה הוא ומקיים שטרו ואע"ג דודאי לא זכר גופי' של עדות שהרי שקר הוא ומזויף היה. ויש לתרץ דהתם אחד מן השוק היה מעיד על ידו והשתא על כתב ידו הוא מעיד אבל זה אינו חדא מדלא פירשו לי' התם ועוד דלקמן מוכח דלרבנן דאמר על מנה שבשטר הוא מעיד אפי' כשישמעו אחד מן השוק להעיד על כתב ידו אמרינן הכי ועוד א"כ בין לרב הונא בין לרבי יוחנן כולהו סבירא ליה כרבנן. ובירושלמי אמרי' אתיא כר' ורבי יוחנן כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים. ויש לפרש הירושלמי דהכי קאמר רב הונא סבר כרבי על כתב ידו אין זה קיום וצריך להזכיר על העדות מעצמו וזה הפירוש רחוק ועוד דהא שמעתתא לא הוה לן לאתויי הכא אלא לקמן על פלוגת' דרבנן ורבי. ועוד בכולהו מתניתין לא הוזכר מעולם אלא כשאומרים העדים זה כתב ידינו דאלמא בהכי סגי לכ"ע לפי שאין הפירוש הזה נכון ולא הסכים עליו אחד מן המפרשים. ורבי' האי גאון ז"ל פי' כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו בב"ד אפי' לאחר כמה שנים כי אם העידו דבר ונתאחרה חתימתם אפילו לאחר כמה שנים חותם אותה ומעידים בב"ד והוא שזוכרה מעצמו ה"ג ור' יוחנן אמר אע"פ שאינה זוכרה מעצמו אלא לאחר שהזכירו חבירו נזכר. ויש אומרים שאין דברי רבינו האי אמורים אלא בשטרי הקנאות קרקע וכיוצא בו אבל בשטרי חובות דעבידין לפרעון אין העדים לחתום בו אלא לאחר זמן פרעון דעבידי אינשי דפרע בזמני' ודלמא פרע ליה ואמר ליה דלא אכתוב שטרא ואפילו חייב מוד' אין להם לחתום בו דשמא עושים קנוניא על הלקוחות אא"כ כותבין מזמן הודאתו של עכשיו וכך כתב הרב בעל העיטור ז"ל וכן דעת הרב מורי הוראה ז"ל אבל הרשב"א היה אומר דזה אינו דכיון שהופקד להם עדות ונצטוו לכתוב ולחתום א"כ בסתם קנין שעומד לכתוב אין להם אלא לעשות עדות' ושליחות' ואם פרעו הלוה כשלא החזירו לו שטר או שובר הוא מפסיד וההפסד לעצמו ואי משום קנוניא בלאו הכי נמי מצי למעבד שיקבל הפרעון בתורת מתנה ויאמן הלוה וישאר השטר בחזקתו הגע עצמך שהפקיד אדם ש"ח אצל חבירו או שנשאר חתום אצל העדים ועבר זמן הפרעון וכי לא יתנו לאחר זמן וליחוש לפרעון ולקנוניא הא ודאי יחזיר ויחזיר ה"נ לא שנא דמת לי שהופקד להם השטר או שנמסרה להם העדות שיכתבו ויחתמו הלכך לעולם חותמין ונותנין לו אפילו לאחר זמן ועם כל זה אין הפירוש דבריו ז"ל מחוור אפילו תימא שהדין בש"ח כדעת הרשב"א ז"ל ונימא דהוה אתי לאשמועינן מ"מ קשה מאי האי דאמרינן הא היינו דרבי יוחנן גופיה ומיהו בזה יש לתרץ לפי מה שנמצא בקצת הנוסחאות שם ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו דאמר ר"י דהכי באתרא דידענא אע"פ שאין הגירסא כן ברובי הנוסחאות וגם לפי זה הפירוש אין הירושלמי מתיישב כי מענין זה אצל המחלוקת רבי ורבנן דלקמן ועוד דגרסינן בתו' ואם מה שכתוב בשטר אמרו שמענו ושכחנו תנשא אשתו. ורש"י ז"ל פי' כותב אדם עדותו על השטר שאם עשאו עד בדבר ויראה לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעו ומגיד ע"פ אותו הכתב אפילו אחר שראה בשטר נותן לבו ונזכר ובלא ראיית שטר נזכר עדותו מאיליו ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה ע"פ עצמו אלא בראיית השטר אבל אינו נזכר לגמרי דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ. וכן פירש הרי"ף ז"ל ולהאי פירוש אתי שפיר הא דתני בתוספת' שאם מצאו העדים כתב בפנקס מזכרת שחתמו בו די. פירוש כל מה שהם אומרים עכשיו מה שכתב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו ע"פ עדות ומה שאמר ושכחנו לרב הונא ששכחו מקצתה ולר"י אע"פ ששכחו כלל ולא נזכר עד שראו השקר ונזכר ע"י כותב אדם על השטר וכו' וגם לשטה זו אפשר לפרש הירושלמי דאתי כרב הונא דרב סבר שהעד אינו מעיד אלא על כתב ידו כי ראייתו חתימתו אהדדי כי מכירה אינו חשוב עדות כלל ואע"פ שמזכירו אין זו הזכרה ואין זה אלא כאלו הפנקס מעיד וה"ל מפיהם ולא מפי כתבם ור"י סבר כרבנן כי העד החתום בשטר כשאומר זה כתב ידי הרי זו כאלו נזכר מן הענין לגמרי שהוא מעיד על מנה והוא המעיד בדבר ולא השטר וה"ה נמי במוצא עדותו כתובה בפנקס ומכיר כתב ידו אע"פ שאינו זוכרה מעצמו מה שמזכירו הכתב ונזכר עדות עצמו חשוב ומפיהם קרי' ביה. ומיהו לפ"ז קצת קשה היכא קתני כותב אדם עדותו על השטר מפני שכתוב על חתיכת קלף זכרון שאין נקראים שטר בכל מקום אלא נייר בעלמא ואולי היו עדים נוהגין לעשות מתחתם שטר בלשון קצר מתורפו של ענין והיו בו חתומים ואח"כ כותב וחותם שטר גמור בכל חוקותיו וכל דיקדוקיו בביאור לחותמין ונותנין לו וכמו שנוהגין עכשיו בקצת המקומות ואין בזה משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון שלא בררו השטר ה"ה כל ענייני העדות לא היה כותבין אותו אלא כדי שלא תשכח העדות ואפילו כיון שחותמין בו העדים קרינן אותו שטר בשתוף השם ואף לפ"ז אין דברי רב הונא ורבי יוחנן אלא בשטר כזה שלא נכתב אבל עדים שכתבו וחתמו בשטר מגר על דעת שידונו בו בב"ד בשעת הצורך אע"פ שנשאר בידם כמה ימים או שהוא בידם עד זמן הידוע אינו בכלל זה ובקיום הכתב ידינו דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכשחתמו בו או העידו עדותן ומדאורייתא לא בעי קיום ומדרבנן הוא דצריך כדאיתא לקמן בפרקין ובשמעתין קמ' דגיטין ואי קמ"ל הא דאמרינן ביבמות מפני מה לא תקנו זמן בשטר קדושין אמרינן משום דלא אפשר דהיכא נעבד לנחי' גבי דידי' זימנין דבת אחותו היא ומחפה עלי' לנחי' גבי דידיה מחקה ליה לנחיה גבי עדים אי דדכירי ליתו לסהדי ואי לא דכירי זמנין דחזו בשטרא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ ואמאי לא הוה ביד העדים ויוציאוהו בב"ד דעידו שחתמו ותו לא בעינן מידי אחרינא. אלא ודאי ש"מ דאפילו בריא בעינן דדכורי סהדותא והרי"ף ז"ל תירץ דשאני התם דכיון שהשטר יוצא מתחת יד העידים וברשותה היו לעולם לא היה ראוי לאוסרו לבעל דבר אין נכון בשטר גמור אלא במזכרת כך פי' רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות ואין זה נותן טעם לשבח אבל הנכון הוא דמשום דרוב קדושין בכסף מצטרפי לעדות העדים לא מדכר לן שטרא אלא דבעינן מינייהו שטר עדות הקדושין ואנהו לא מפקד שטרא ואתו ולסהדו' מגו כתב עדותם וה"ל מפי כתבם אם אינם נזכרין מן העדות אפילו ע"י השטר כרבי יוחנן ואע"פ שבכאן לא חשו לכך אין זו קושיא דהכי קתני תנא כיצד ראוי' לנהוג בעדותם והתם חשו רבנן לכל מה דאפשר למיחוש דכיון דבעינן למעבד תקנה לכתוב זמן בשטר קדושין יש להם לתקן זה בענין שלא יבא ממנה שום ריעות' בעולם וכן פירש רבינו ז"ל וכן מצאתי אח"כ בתוספות אחרונים דכ"ע מה שאדם כותב וחותם שלא בתורת השטר ולא במצות בעל דבר אלא לזכרון בלבד אינו עדות אע"פ שיצא בב"ד דרחמנא אמר מפיהם ולא כתבם ופירש רש"י ז"ל בחומש פרט לשולח אגרותיו וכתבו בתוספת שיש מנהג בהרבה מקומות בצרפת שכופין ב"ד שישלח העד אגרות עדותו לב"ד דדנין ע"פ עדות ההיא לפיכך כתבו מקצ' האחרוני' ז"ל שמה שכתב רש"י ז"ל בפירוש התורה שאין נקרא מפי העדות יפה ורוצה לשלחו לב"ד הרי כתבו כפיו וכאלו מעיד בפה דומה ואע"ג דממעט אם שאינו מגיד מתוך הכתב התם הוא משום דלאו בר הגדה הוא וחקירה בב"ד הוי לפיכך הגדה מעכבת בו:

    Ritva on Ketubot 20a · Sefaria

    Meiri

    מי שמכר שדהו ובאו עדים ואמרו כשהוא שוטה מכר ואין מכרו קיים ובאו שנים אחרים ואמרו כשהוא פקח מכר ומכרו קיים אוקי תרי לבהדי תרי והעמד קרקע על חזקתו ר"ל ברשות המוכר במה דברים אמורים בקרקע שבא לזה בתורת ירושה שעיקר ירידתו בתוכה הוא חזקה גמורה אבל קרקע שלא בירר בה חזקת מורישים אלא שלקחה הוא מעמידין אותה בחזקת הלוקח אחר שלא בירר גם כן שבפקחות קנאו שאף אנו אומרים כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין כלומר שאין חזקתו מעלה כל כך שבמקום תרי ותרי נוציאה מחזקת לוקח אחר שנכסי עצמו הם הא מכל מקום כל שהדבר ודאי שכשהוא שוטה מכר מוציאין מיד הלוקח אף כשתאמר שכשהוא שוטה קנה שהשוטה כקטן מיקנא קני אקנויי לא מקני ומכל מקום יש חולקים לומר שאם נתברר ששוטה היה בשעת מקחו מוכר אף בשטות כקנייתו כך מכירתו ואין מדמין אותה לקניית קטן שהקטן קונה מן התורה כמו שאמרו בגיטין דף ס"ד ע"ב צרור וזרקו וכו' זוכה לעצמו וכו' מן התורה כמו שהתבאר שם בהדיא במה שאמר ואינו זוכה לאחרים שפירושו מן התורה הא בדרבנן יש לו זכייה וכן שהביאו עליה משנת כיצד מערימין על מעשר שני ואע"פ שאמרו שם נ"ט ע"ב במציאת קטן גזל גמור מדבריהם אלמא מן התורה לא מציאה שאני שאין שם דעת אחרת מקנה אותם ומה שאמרו בקדושין דף מ"ב ע"א איש זוכה ואין קטן זוכה פירושו שאינו זוכה לאחרים ומכל מקום עיקר הדברים שאף זכיית הקטן לעצמו מדרבנן ומשנת מעשר שני שהביאו שם משום דהפקר בית דין הפקר והילכך אף קניית השוטה כמוה ומיקנא קני אקנויי לא מקני ולא אמרו כאן שמכרו קיים אלא כשלא נתברר אם פקח אם שוטה ובנכסים שקנה הוא שהדבר מספק בהם גם כן אם בשטות אם בפקחות:

    כל שטר שאנו צריכים בקיומו כתב ידם יוצא מתחת ידי אחר להקיף החתימות אם דומות זו לזו אם לאו אין הקיום כלום עד שתתקיים משני שטרות שענינם מפורסם וניכר שהחתימות ברורות שהם של אלו כגון משתי כתבות שהדבר רגיל בהם ליחתם בפרהסיא או משני שטרי מכר ושאכלום הלוקחים שלש שנים בשופי או שהמוכר מודה בהן שכל שיצא עליהם ערער אין מקיימין מהם אלא על ידי החזקה בבית דין או שטר מלוה שפרעה בשופי או שהלוה מודה וכל שיצאו שתי חתימות אלו או כיוצא בהן מקיימין את השלישי מביניהם אם דומה להם ואין חוששין שמא הלך אצל בעלי השטרות והתבונן בחתימות אלו וזייפן בביתו שאין כתב עשוי להזדייף אם אינו רואה הכתב בפניו וגאוני הראשונים כתבו שאם לא יצא כתב ידן אלא בשטר אחד אם באו עדים שבעל פה והעידו על שטר היוצא שעדות זו הם הם שהעידו בה הרי עדות זו כשטר אחר ונמצא שטר היוצא עולה לשנים ומתקיימת ממנה זו שתובעין אותה עכשו וכן צריך שיהו שני שטרות אלו היוצאות יוצאות מתחת ידי אחר שאם מתחת ידו אפשר שגם הוא זייף את זו שהוא תובע מביניהם ואפילו היתה אחת מהשתים יוצאה מתחת ידי אחר כל שהאחרת יוצאה מתחת ידו אין מקיימין מהם שזו שתחת ידו אינה נחשבת לכלום כדי לקיים ממנה הא מכל מקום כל שיצאו שני שטרות ממקום אחר אע"פ שיש תחת ידו של זה כמה שטרות מאותם חתימות שאפשר לומר שזייף זה שהוא תובע מהן אין מפסידין אותו בכך שלא לקיים מן השטרות היוצאות מתחת ידי אחרים ואין חוששין שמא זייף מאותם שתחת ידו שכתיבת עדים עשויה להשתנות ומאחר שאף הוא יודע שאין מקיימין מאותם שבידו אינו טורח לזייף ויש חולקים לומר שכל שיש בביתו שטרות אחרות אין יכול לתבוע שטר זה כלל שמא זייף ואע"פ שגדולי עולם כתבו כן אל תחוש לדבריהם שאם כן אף כשיצאו עדים לומר זה כתב ידו לא יועיל אלא אין חוששין לכך הואיל ואין מקיימין מהם כמו שביארנו ומה שאמרו דילמא זייף לא נאמר אלא שלא לקיים ממנו ר"ל שהקיום צריך שיהא דבר ברור וזה אינו ברור הא לפסול את שטרותיו בכך לא וכן יצאה הוראה למעשה לגדולי קדמונינו בנרבונה:

    זה שאנו מצריכים בקיום כתב היוצא מתחת ידי אחר דוקא בשטרות שלא הוחזקו בבית דין הא כל ששטר שעדים אלו חתומים בו הוחזקה בבית דין מקיימין ממנה שטר אחר ואין חלוק בזה בין שיצא ערער על שטר זה שהוחזק בין שלא יצא עליה ערער אלא שבעליה רצו לקיימה בבית דין לרוחא דמילתא וזהו שאמרו למעלה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שהוחזק בבית דין ואע"פ שיש בה משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא נאמרה אלא שמן הסתם אין שטר מוחזק בבית דין אלא על ידי ערער וגירסת הספרים לשיטתנו קרא עליו ערער והוחזק בבית דין אין לא קרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא מסייע ליה לרב אסי דאמר אין מקיימין את השטר ר"ל משטר אחר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין וקריאת ערער בכדי נסבה ואין הדבר תלוי אלא בהוחזקה בבית דין ולדעתי אין מחלוקת כלל בין דבריו של ר' אסי לנהרדעי אלא שזו בשטר אחד וזו בשתים ויש גורסין בדרך אחרת שבדבריו של רב אסי חולקין עם דבריהם של נהרדעי ומכל מקום אף הם מודים שלענין פסק הדברים כמו שכתבנו:

    ונמצאו בפסק זה שלש חלוקות הראשונה שכל שהוחזק בבית דין הן על ידי ערער הן שלא על ידי ערער מקיימין מאחת השניה שכל שיצא עליה ערער ולא הוחזק בבית דין אין מקיימין אפילו מכמה השלישית שכל שלא יצא ערער ולא הוחזק בבית דין מקיימין בשתים:

    מחכמי הדורות שבלוניל הסכימו שאין מקיימין מכתיבת ספרים ר"ל שאם נודע שעד זה כתב ספר זה אין מקיימין ממנו ויש שנחלקו בדבר לומר שמקיימין אלא שדוקא בספרים היוצאים מתחת ידי אחרים הא אם יצא מתחת ידו לא שמא זייף ורבותי הורו שמקיימין מן הספרים ואף מאותן שמתחת ידו שאין זיוף הכתב מצוי אלא בתיבה מתיבה אבל תיבה מאותיות לא אלא שמכל מקום אם אותם השמות בעצמם הם באותם הספרים יש לחוש ובתלמוד המערב ה"ג אמרו למדין מספר מוגה כגון אילין דאמרין סיפרי דאסי ר"ל סופר מובהק שהיה אצלם והיו ספרי כתיבתו ניכרים ומה שאמר מוגה פירושו שאותו שכתבו ידוע ומפורסם בסופר מובהק עד שסתם ספריו מוחזקים במוגהים ויש מפרשים שאף מן ההגהות שבו אם הם מסופר אחר שלא מכתב הספר וספרי דאסי פירושו שהגיהם אע"פ שאין אדם מכוין כל כך וזהו שסיימו שם בהילין אגראתא צרכא כלומר באלו האגרות שאדם שולח לחברו לעסקיו צריך ללמוד אם מקיימים מהם הואיל ואין אדם מכוין בהם כל כך והדבר נשאר בספק:

    מי שנעשה עד באי זה דבר ומתירא שמא ישכח עדותו כותבה על השטר ר"ל על חתיכת נייר או קלף או מזכרת שלו ביום פלוני נמסר לי עדות זו וכך וכך היה ומעיד עליה על פי אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים ודבר זה אי אתה מפרשו על פי הכתב לגמרי שהרי אמרו מפיהם ולא מפי כתבם אלא שהוא נזכר בעדות מצד אותו הכתב ונחלקו בזכירה זו רב הונא ור' יוחנן שלדעת רב הונא דוקא כשזוכרה מעצמו ר"ל שקודם ראיית הכתב זוכר העדות מעצמו ענין העדות בכללו אלא שאינו זכור פרטי העדות עד שיראה הכתב ואחר שראה הכתב נזכר מעשה בעצמו שכך היה ונמצא שלא העיד אלא על פי מה שנזכר וכן שאף הזכירה לא באה כלה בסבת הכתב שהרי כלל העדות מיהא הוא זכור ולר' יוחנן אע"פ שאין זוכרה מעצמו ר"ל שקודם ראיית הכתב לא היה זכור בעדות זו כלל לא כלל ולא פרט אלא לאחר שראה מיהא זכר את הכל ומאחר שאינו מעיד אלא על פי זכירתו אע"פ שהכתב סבה גמורה לזכירתו רשאי להעיד והלכה כר' יוחנן:

    מעתה שנים שהיו עדים בדבר ואחד מהם שכח וחברו מזכירו שכך היה אם לאחר הזכרתו הוא נזכר מעצמו שכך היה מעיד על פי זכירתו אע"פ שהזכרת חברו סבה גמורה לזכירתו ואפילו לאחר זמן רב אפילו לאחר ששים או שבעים שנה או לאחר כמה ואם הבעל דין עצמו מזכירו קודם זכירתו ואחר כך הוא נזכר בהזכרתו אין הדבר מסור לכל אלא כל שהעד כשר וצורבא מרבנן שיודע בדקדוקי דינין שבעדות מעיד שהדבר ידוע שאינו סומך על הזכרתו של בעל דין כלל אלא על פי מה שנזכר הא אחר לא שמא הבעל דין מזכירו במדה גדושה מה שאין לחוש כן בחברו עד המזכירו שאין אדם חוטא ולא לו הא מכל מקום כל שכתב זה אינו דרך מזכרת אלא שחתם כדרך שאדם חותם בשטר אע"פ שיוצא מתחת ידי בעל דין אין כאן צורך להזכרת עדות כלל אלא דיו בהכר חתימת ידו שמשחתם ומסרו נעשה כנחקרה עדותו כמו שיתבאר:

    גאוני הראשונים פירשו שמועה זו בדרך אחרת והוא מי שיש בידו עדות בקנין ונשתהא זמן מרובה ואחר כך תבעו המלוה לכתוב לו את השטר או להעיד לו בבית דין ואמר שכותב עדותו על השטר ר"ל שחותמה לו או מעיד עליה בבית דין עד לאחר כמה שנים ואינו חושש שמא נפרעה ואע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא שאחרים הזכירוהו שמאחר שנזכר אין זה עד מפי עד וכן הדין לשני פירושים במי שראה מעשה אחת ונזדמן עליו לעדות על פה ואחר הראיה בא לו בעל דבר ותבעו שיכתוב לו העדות מכתב ידו לומר שראה כך וכך שכותב לו מעיד אני שראיתי כך וכך ביום פלוני ואחר כמה כשיורדין בעלי מעשה לדין ומראה לו כתב ידו רשאי להעיד עליה בבית דין אם בזה כתב ידי ובלא זכירה אם בעדות על פה ובזכירה אע"פ שהכתב סבה לזכירתו ובתלמוד המערב ה"ד אמרו בשמועה זו דברים שמכחם אתה צריך לפרש בדרך אחרת תלויה במחלוקת ר' ורבנן אם על כתב ידן הן מעידים אם על מנה שבשטר הם מעידים ואין הדברים נראין לענין פסק מיהא אם על כתב ידם הם מעידים אם על מנה שבשטר יתבאר ענינה למטה:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Ketubot 20a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה ואוקי ממונא כו' הא ההיא אתיא כסומכוס ורב נחמן כרבנן כו' עכ"ל דבלאו תירוצא דהכא שכתבו דתפיסה דלאחר ספיקא מהני בטוען ברי לא קשיא להו התם הכי דהא ע"כ רב נחמן לאו כרבנן הוא וק"ל:

    בד"ה ור' יוחנן כו' אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה כו' עכ"ל ר"ל שאותו שבע"פ אומר שראה מסירת אותו השטר שחתום עליו עד השני וע"ש באורך בזה בתוס' שם וק"ל:

    Chidushei Halachot on Ketubot 20a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    א"ל רב נחמן השתא אילו הוו קמן וכו' מסתברא לפום האי לישנא דרב נחמן לאו משום דשני ליה בין הזמה להכחשה אלא דקסבר רב נחמן דכי אמרינן אין מזימין את העדים הני מילי דתהוי עלה תורת הזמה גמורה אבל ודאי אין עושין מעשה על פי עדותן וכדברי ר' אבהו. הרא"ה ז"ל:

    אלא א"ר נחמן אוקי תרי וכו' ויש לשאול כיון דס"ל לרב נחמן דהויא ליה עדות מוכחשת ולא גבינן בהאי שטרא אשתכח דהוי ליה האי שטרא כקרוע ואם כן מה הוא ההפרש שיש בין סיפא לרישא דברישא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין וקרעינן שטרא ובסיפא כשכתב ידן יוצא ממקום אחר לא גבינן ביה כלל והויא ליה כקרוע ואם כן מאי מהני ליה בסיפא טפי מברישא. ויש לומר דמהני ליה לענין תפיסה דאי תפס לא מפקינן מיניה. ואיכא למידק הך תפיסה היכי דמיא אי בלא עדים אפילו ברישא נמי מהני במגו דאי בעי אמר לא תפסתי ואי כשתפס בפני עדים לא מהני ליה ולא מידי דכיון שתופס על הספק מוציאין מידו כדאמרינן בספק בכור תקפו כהן מוציאין מידו ואם באת לדחות ולומר דהתם משום הכי מוציאין מידו דלתרווייהו הוי ספק אבל הכא דתרווייהו טוענין בטענת ודאי אין מוציאין מידו עדיין יש לנו ראיה מהא דאמרינן בפרק מי שמת [בבא בתרא קנג א'] שאם לא כתבו בשטר לא מתנת בריא ולא מתנת שכיב מרע והנותן אומר ש"מ הייתי והמקבל אומר בריא היית אף על פי שתפס מקבל המתנה מוציאין (אחר) מידו בלא ראיה אלמא משמע בהדיא דתפיסה על הספק לא מהני מידי. ותירצו רבותינו חכמי צרפת ז"ל דמהני ליה כגון שתפס קודם שבאו העדים האחרונים המכחישים לעדי השטר דכיון שמתחלה בשעת התפיסה לא נולד הספק ובאותה שעה כדין תפס עכשיו כשבאו אלו העדים האחרונים המכחישים לעידי השטר אין מוציאין מידו וס"ל דדוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא מהני שום תפיסה כלל דקרקע בחזקת בעליה עומדת. עוד נראה למורי הרב נר"ו לתרץ דמיירי כשתפס ברשות ב"ד אבל אי לא תפס ברשות ב"ד אף על פי שתפס קודם הספק אמרינן ליה מאן שם ליך דהכי אמרינן בפרק אלמנה ניזונת גבי אשה שתפסה מעצמה אלא ודאי כשהתפיסוהו ב"ד קודם הספק מיירי ומ"ה מהניא ליה תפיסה דכיון שב"ד הורידוהו לנכסיו מתחלה בדין גמור שעדיין לא באו העדים האחרונים אח"כ כשיבאו האחרונים אין בהם כח לבטל מה שהתפיסוהו ב"ד וה"ה שאם התפיסו הלוה לבעל השטר קודם שיבואו העדים אף על פי שלא התפיסו ברשות ב"ד שאין מוציאין מידו כיון שהוא עצמו התפיסו קודם הספק וראיה לדבר מהא דאמרינן בב"ב [פו ב'] כור בשלשים אני מוכר לך סאה בסלע ראשון ראשון קנה ואף ע"ג דמספקא לן אי אמרינן תפוס לשון ראשון ולא קנה עד שימדוד לו כל הכור אי אמרין תפוס לשון אחרון וכל סאה וסאה שנתן לתוך חיקו קנה אפילו הכי אמרינן ראשון ראשון קנה כיון שהמוכר התפיסו שמכר ונתן לו מהניא ליה תפיסה על הספק וכיון דשמעינן מהכא דמהניא אם התפיסוהו ב"ד בנכסים על ידי שומא קודם שנולד הספק פשיטא דלא מפקינן מיניה. ורבינו מאיר הלוי ז"ל כתב שאין שום חילוק מרישא לסיפא אלא לענין קריעת השטר בלבד דברישא קרעינן לשטרא לאלתר ובסיפא לא מגבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה אבל שום תפיסה בעולם אינה מועלת ואפילו התפיסוהו ב"ד קודם הספק כשיבואו העדים האחרונים מוציאין מידו כדאמרינן בפרק חזקת אנן אחתיניה ואנן אסקיניה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. וכ"ת ה"מ במקרקעי משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת אבל במטלטלין לא אמרינן הכי הא אשכחן בבבא קמא דאפילו במטלטלי לא תועיל התפסת בית דין דאמרינן התם לא שנא הכי ולא שנא הכי אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן דילמא משתדפן הנך מקרקעי דמלוה ומייתי האיך סהדי ומרעי ליה לשטרא וליכא לאשתלומי מיניה דמשמע דאי איכא לאשתלומי מיניה אף על פי שהורידוהו ב"ד מתחלה חוזרין ומוציאין ממנו אחר כך ואפילו במטלטלי ואומר מורי הרב נר"ו שנוכל לדחות ולומר דהתם מיירי כשמביא עדים שהשטר פרוע דמרע ליה לשטרא ר"ל מרע ליה בעדי פרעון לפיכך מוציאין ממנו אבל אם היה מביא עדים אחרים להכחיש השטר אחר שגבה זה בכח שטרו ברשות ב"ד אין מוציאין מידו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: וז"ל הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ואוקמה רב נחמן דדינא דהאי מילתא לאו הכין הוא כדקתני בברייתא אלא אמרינן אוקי הני תרי סהדי דשטרא דמסהדי דשמעון חייב לראובן מנה בהדי הני תרין סהדי אחריני דמסהדי דאנוסין הוו ולא מחייב שמעון לראובן כלום ואוקי ממונא בחזקת מריה. ויש לפרש דהא דרב נחמן לאו למדחייה להא ברייתא ולפלוגי עלה הוא דאתא אלא לפרושה הוא דאתא וה"ק האי דקתני בברייתא אינן נאמנין לאו למימרא דמגבינן ליה בשטרא אלא למימרא דלא מחתכין למילתא אפומייהו ומקרעינן ליה לשטרא אלא מספקים לה למילתא ולא מקרעין ליה לשטרא מעולם ולעולם לא מגבינן ביה אלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ואשתכח השתא להאי פירושא אליבא דרב נחמן דהיינו דאיכא בין רישא דברייתא לסיפא דאילו רישא מהימני דאנוסים היו עדי השטר ומקרעין ליה לשטרא אפומייהו ואילו סיפא לא מהימני למחתכין לדינא ולמקרעי לשטרא אפומייהו אלא מוקמינן לה למילתא בספיקא ולעולם בין אסיפא בין ארישא לא מגבינן ביה בשטרא. ע"כ:

    וז"ל הריטב"א ז"ל אלא אמר רב נחמן אוקי תרי וכו' וכ"ת אם כן למאי בואין נאמנין פירש"י ז"ל דה"ק אין נאמנין לבטל השטר לגמרי ולא אגבויי מגבינן ביה ולא מקרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מיניה ולפי לשון זה משמע דברישא כיון שנאמנין מקרע נמי קרעין ליה וכן דעת קצת רבותינו שיחיו והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן מיניה יש שפירשו דדוקא תפס בלא עדים דאית ליה מגו ויכול לומר תפסתי וכדין תפסתי ועדים האחרונים שקר מעידין אבל תפס בעדים דלית ליה מגו כיון דתפס הוא מפקינן מיניה דאוקי ממונא בחזקת מריה והא דאמרינן התם תקפו כהן מוציאין אותו מתחת ידו משום דהתם אפילו תפס שלא בעדים לית ליה מגו דבטענת שמא תפיס ביה. וכי תימא אם כשתפס בלא עדים דאית ליה מגו אפילו רישא נמי אמאי מפקינן מיניה. ויש לומר דברישא כיון דהאי שטרא תפיס והאי שטרא חספא בעלמא הוא אין כאן מגו וכההיא דאמרינן בפרק חזקת [בבא בתרא לב ב'] גבי ההוא שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס. ומיהו אי טעין ואמר אנא אמלוה תפיסנא ולאו משום האי שטרא השתא ודאי איכא מגו ומהניא ליה תפיסה דיליה. ורבינו הגדול ז"ל פי' דהכא אפילו תפס בעדים נמי לא מפקינן מיניה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא ובאיסורין לחומרא ובממונא לקולא ואוקי ממונא בחזקת מרא דתפיס ליה דהיכא דקאי ליקום וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל אבל אין זו דעת ר"י ז"ל ולא דעת רבינו ז"ל אלא כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה ואוקי גברא או איתתא אחזקתה אלא דבאשת איש החמירו לאוסרה מספיקא מדרבנן ולא נימא אוקי איתתא אחזקתה (אלא דבאשת איש החמירו) והכין רהיט עובדא דינאי מלכא וכן לקמן בפירקין בשמעתא דמעלין לכהונה על פי עד אחד וכן פר"ח ז"ל וכן עיקר וכבר ברירנא לה בכמה דוכתי בס"ד. ורבינו אלפסי ז"ל הביא ראיה לדבריו דאם כן דבתרי ותרי אמרינן אוקי גברא אחזקתיה הכא נמי אוקי לעדי השטר בחזקתייהו ותמיהן דבריו ז"ל דבתרי סהדי גופייהו דהוו בהכחשה לא שייך לומר דנוקמינהו בחזקתייהו דא"כ אימא לאידך גיסא דנוקים אידך בחזקתייהו והם מעידים עדות אמת. וי"מ דבריו ז"ל שאין ראייתו אלא מקטנים היו דנימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמינהו לסהדי בחזקתם דר"ל שאינם חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול וגם זו אינה דליכא לההיא חזקה כלל היכא דאיכא עדים דמכחישין ליה הילכך אין לנו אלא כפי' הראשון דכל שתפס בעדים מפקינן מיניה וכבר כתבנו לעיל שדעת רש"י ז"ל דברישא כיון דנאמנין קרעינן ליה לשטרא. וכן דעת הב"ה בשם הרא"ם ז"ל. וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. אבל מורי היה אומר דכיון שאפשר שהיום או מחר יבואו עדים אחרים ויקיימוהו והוו להו תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיסה לית לן למקרעי מספיקא וכההיא דאמרינן בשבועות לא מקרע קרעינן ליה דילמא איכא דיינא דעביד כרבי אלעזר ואף על גב דליכא למיעבד כר' אלעזר לכתחילה. ונראה דבריו ז"ל בשטר של יתומים כי התם אבל כשמלוה קיים לא מקיימינן ליה לשטרא משום דאי הוה ליה קיום עד השתא הוה ליה וכיון דקיום דידיה לא שכיח וכי מקיים נמי לא מהני אלא לתפיסה שלא בעדים לית לן לעכביה כיון דהשתא פסול הוא וכן עיקר. ע"כ:

    אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין פי' וקי"ל עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו אמר רב אשי אוקי תרי וכו' פי' ואפילו מטלטלי דתפסו לוקח בעדים מפקינן מיניה לפי הפי' שכתבנו וכ"ש קרקעות דלאו בני תפיסה נינהו כלל. ולא אמרן אלא דאית ליה לבר שטיא חזקה דאבהתיה כלומר שירש קרקע זו מאבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא שלקחה ולא ידעינן אימת לקחה אמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן כלומר שאין לזה תביעה ברורה להוציא קרקע מחזקתו של זה וכל שאין לתובע ראיה וחזקה בנכסים אינו יכול להוציאם מיד מי שמוחזק בהם ואפילו אין למוחזק ראיה וכדאיתא בפרק חזקת ואף ע"פ שזה השוטה מוציא שטר מקח כתוב וחתום כראוי ואין לנו שום עדות שלקח כשהוא שוטה אין לו חזקה דהא דאמרינן חזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בעל דבר גדול ובן דעת התם הוא לענין המוכר שהן צריכין להכירו ואי אפשר לעשות עליו שטר שלא בפניו אבל לענין הזוכה אין לומר כן שהרי זוכין לו שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו ואינם מכירין אם הוא קטן או גדול וזה פשוט הוא אלא שראיתי לאחד מן החכמים משתבש בזה. הריטב"א ז"ל:

    וכתב הרא"ה ז"ל כשהוא שוטה וכו' למימר דלית ליה חזקה דנפשיה ומסתברא דאם באו בעלים הראשונים שמכרום לבר שטיא מוציאין אותן מידו כיון דלית ליה חזקה מנפשיה ואמרינן כשהוא שוטה זבן. ומיהו כל היכא דלא אתו בעלים הראשונים לערער אין מוציאין אותן מידו של לוקח מספיקא דהא לא קים לן אי זבין כשהוא שוטה או כשהוא חלים. וכן דעת רבינו ז"ל. ע"כ: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל כשהוא שוטה זבן ואף על פי שהקרקע בחזקתו שהחזיק בה ג' שנים המכר קיים דכשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן. ואם תאמר מה בכך אי זבן כשהוא שוטה מאחר שאין מוכר הנכסים לבר שטיא חוזר בו. ויש לומר כיון דאי בעי מצי הדר ביה השתא נמצא שאין הנכסים מוחזקים ביד בר שטיא הילכך אי מזבן ליה אף על פי שהוא שוטה לא מצי למהדר ביה. ומצאתי כתוב ודוקא זבן איהו אבל יהבי ליה במתנה לא מידי דהוה אקטן דאמרו קטן מיקנא קני אקנויי לא מקני ושוטה כקטן לכל דבר הוא ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי' שישאר הקרקע ביד הלוקחים דנכסים שקנה הוא מעצמו כשהוא שוטה יכול למוכרם כשהוא שוטה וז"ל שמעינן מינה דשוטה מקחו מקח וממכרו ממכר בנכסי עצמו אבל בנכסי אביו לא מה טעם לפי שזכייתו בירושת אביו זכייה גמורה היא ואין מכירתו מכירה גמורה מידי דהוה אחרש שנשא פקחת או חרשת דקי"ל רצה יוציא רצה יקיים ואילו פקח שנשא פקחת ונתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שנשואיה נישואין גמורין ואין גירושיה גירושין גמורין ואמטו להכי קמפלגי הכא בשמעתי' בין היכא דירית להו מאבהתיה ובין נכסים דזבן איהו לפיכך אם ירשן משאר מורישין או שנתן לו אחר במתנה אינו יכול למוכרו ולא ליתנם במתנה שהרי זכייתו זכייה גמורה ואין מכירתו ומתנתו גמורה. וכ"ת מ"ש דכי זבין מידי כשהוא שוטה דקאמרינן דיכול לזבונינהו ומ"ש דכי יהבי ליה במתנה דלא יכיל לזבוני ולא ליהב ליה במתנה היינו טעמא דזביני כי זבין איניש מידי לא מכח מוכר לחוד הוא דקני עד דמוכרח איהו למקניא דכיון דבעי למיתב ליה זוזי למוכר לא מצי מוכר לזבוני ליה שלא כרצונו כדי לחייבו ביה מידי ואשתכח דדעתיה דלוקח נמי בעי ושוטה כיון דלית ליה דעת אין זכייתו זכייה גמורה אבל מתנה כיון דלא מחייב נפשיה בשום מידעם זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואמטו להכי לא מצי מזבין ולא למיתב במתנה דאין זכין לו אלא בפניו ודוקא היכא דאקני ליה בקנין או בחזקה על ידי אחר אבל על ידי עצמו לאו זכייה גמורה היא ומצי מזבין וכן לענין זביניה היכא דזבין כשהוא חלים (וזבין) [וזבן] כשהוא שוטה זביניה לאו זבינא ודייקא מדקאמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן מכלל דאי ידעינן דזבין כשהוא חלים לא מצי מזבין כשהוא שוטה וכן הלכה. עכ"מ בפירושי תלמידי הר' ר"י ז"ל על ההלכות: וז"ל הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה פי' שירש מאבותיו קרקע זו שנמצא בו קנין גמור לפיכך אינו יוצא מרשותו אלא בעדות גמורה שחלים הוה בעת שמכרו ואם יש שם שתי כתי עדים שמכחישים אלו את אלו בכך אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל אם (אית) [לית] ליה חזקה דאבהתיה אלא בר שטיא עצמו קנאו לקרקע זו יש לנו לומר ששוטה היה בשעה שקנאו וכיון שכן אפילו נתברר ששוטה היה בשעה שמכרו מכירה הוא שכשם שקנאו בשטות כך מכרו בשטות והא דמיא לההיא דתנן לענין חרש שנשא פקחת כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ע"כ:

    אין מזימין את העדים וכו' טעמא דמילתא מפני שהזמה הוא גמר דין ואין גומרין דינו של אדם אלא בפניו אבל בהכחשה שהעדות מסופק מכחישין שלא בפניהם. וי"מ שההזמה הוא בין כשאומרים לעדים והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני בין כשאומרים להם האיך אתם מעידים שהמלוה או הלוה עמכם היה והלא באותו היום עמנו היה במקום פלוני במקום רחוק שלא היה יכול ללכת שם ביום אחד דכל זמן שעוקרין את העדות לגמרי הוי הזמה והכחשה הוי כשאומרים להם עמכם היינו לשם ולא היה העדות באותו הדרך שאתם אומרים. וי"מ דלא הוי הזמה אלא גבי עדים בלבד דהיינו גזירת הכתוב שהאמינה תורה לאחרונים יותר מן הראשונים והשאר מיקרי הכחשה ועיקר. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

    והזמה שלא בפניהם וכו' הא כתיבנא בסמוך מאי דכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

    וז"ל הריטב"א ז"ל והזמה שלא בפניהם וכו' כלומר נהי דהזמה לא הויא לחייבם כדין הזמה הכחשה הויא לבטל עדותן וכדפרש"י ז"ל. וכתב הר"מ הלוי ז"ל טעם הדבר דהזמה לא הויא לפי שהעדות עליהם ממש לענשם ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ואם קבלו אינו כלום אבל בהכחשה עיקר הדין על הממון הוא והרי בעל השטר קיים להעיד בפניו. ע"כ: קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד. הכין גריס רש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל שאם לא קרא עליו ערעור חיישינן שמא מזויף הוא וכן גורס הרא"ם ז"ל ואינו מחוור דכיון שהוחזק בב"ד ונתקיים על ידי עדיו תו ליכא למיחש למזויף דאם כן בטלת כל קיום שטרות ולכך הנכון כגירסת הרב אלפסי ז"ל הוחזק בב"ד אין לא הוחזק בב"ד לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב"ד והא קמ"ל דאף על גב שקרא עליו ערעור בב"ד שהוא מזויף ושתק ערעור ההוא ונשאר בעל השטר בחזקת הממון ההוא דאפילו הכי לא חשבינן ליה כמקויים דדילמא השתא שתק עליו המערער ולמחר תבע ליה בדינא. ותנא נמי להך רבותא קתני השטר שקרא עליו ערעור דאפ"ה הוחזק בב"ד בעינן. הריטב"א ז"ל: אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שטרי שדות או משתי כתובות והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי. הא דנהרדעי לא פליגא אדרב אסי דרב אסי מתניתא היא דאם כן הוה לן למימר נהרדעי אמרי והא דנהרדעי אתא לאשמועינן דזמנין דמקיימינן משטר שלא הוחזק בב"ד כלל והוא כשיש לנו שני שטרות שיצאו בב"ד על שתי שדות של מכר או של כתובה ואכלום בעליהם בשופי שלש שנים אחר שנחתמו דכיון דכך ראיה הוא שהם אמת ומשום שלא הוחזקו בב"ד בעינן ב' שטרות אבל בדרב אסי ומתני' שהוחזק בב"ד בשטר אחד סגי וכדאמרינן לקמן מחוי חתימות ידיה אחספא ושדו ליה בבי דינא ומחזקי ליה וכל שהוחזק בב"ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאילו מחוו סהדי חתימות ידייהו בבי דינא. וכן דעת התוס' ועיקר. אבל הרב אב ב"ד והרב בעל הלכות ז"ל כתבו דאפילו לרב אסי ומתני' שני שטרות בעינן ולא חדשו נהרדעי אלא דבהא לא הוחזקו והא דנקטי רב אסי ומתני' משטר שקרא עליו ערעור לישנא קלילא נקט. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב"ד אבל משטר שלא קרא עליו ערעור כלל מקיימין אע"פ שלא הוחזק. וק"ל משטר שקרא עליו ערעור ולא הוחזק פשיטא ואיכא לפרושי אף על גב דלא אפסיל מחמת אותו ערעור או שערער על השדה שלא הניחו לאכלו בשופי כיון שקרא עליו ערעור צריך קיום א"נ ס"ד דכולהו לא מצי לזיופי ולהמנינהו חד משום חבריה קמ"ל. ומיהו הוחזק בב"ד משטר אחד מקיימין דממקום אחד קא אמרי ולא ממקומות אחרים והא אמרי נהרדעי דמשתי שדות או משתי כתובות מקיימין אף על פי שלא הוחזקו בב"ד והוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי דהוה ליה כמי שהוחזק בב"ד ונהרדעי תרתי אתי לאשמועינן דאף על גב דאמר רב אסי לא קרא עליו ערעור מקיימין [אין מקיימין אלא משתי שדות א"נ משתי כתובות אבל מחדא לא הואיל ולא הוחזק בב"ד וקמ"ל נמי דמשתים מקיימין] אעפ"י שלא הוחזק כדרב אסי והוא שאכלום בעליהם שלש שנים בשופי. ודעת הראב"ד ז"ל דלעולם אין מקיימין אלא משתים אף על פי שהוחזקו בב"ד כי היכי דתהוו כתרי סהדי. עד כאן:

    6 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 20a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא א"ל רב נחמן אילו הוו קמן וכו' דלמא הוו מודו וכו' ונראה דמה"ט גופא פליג ר"נ אעיקר מילתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נמי נהי דלא הוי הזמה לחייב את העדים שלא בפניהם מ"מ הכחשה מיהא הוי לבטל העדות מה"ט דלמא אי הוו קמן הנך קמאי הוו מודו וכדאמר רבי אבהו בסמוך וק"ל:

    בתוס' בד"ה אלא אר"נ וכו' ורשב"א אומר דהכא לא מוקמינן להו אחזקה כדאמרינן לעיל משום דאילו הוו קמן עכ"ל ואע"ג דלמה שפי' רשב"א גופא בדבור הקודם דברייתא איירי בשובר א"כ בלא"ה אין מקום לקושית התוס' כאן דאדרבה מה"ט דכל א' באה בפני עצמה ומעידה כ"ש שהשובר בחזקתו ולא מגבינן בשטרא מ"מ אכתי היא גופא קשיא דהא דדחקינן לאוקמי הברייתא בשובר היינו משום קושיא דתרי ותרי וא"כ לר"נ שפיר הוי מצי לאוקמי בשט"ח או בשטר מכר ואפ"ה מגבינן ביה כבשטרא מעליא משום דכ"א באה בפני עצמה ומעידה ומש"ה הוצרך רשב"א לפרש דלא מצי לאוקמי בשטר משום האי קושיא דלמא אי הוו קמן הוו מודו ומש"ה איצטריך לאוקמי בשובר כנ"ל. ובזה נתיישב דלא תקשי לפי' הרשב"א א"כ אמאי מייתי בגמרא מידי דהוי אנכסיה דבר שטיא והא לא דמי כלל דהכא עיקר טעמא משום דלמא אי הוו קמן הוו מודו וזה לא שייך בנכסי דבר שטיא ולמאי דפרישית א"ש דעיקר מילתא דהרשב"א אינו אלא לענין דלא מצי לאוקמי בשט"ח משום דלמא אי הוו קמן הוו מודו ומש"ה איצטריך לאוקמי בשובר. דלא שייך האי טעמא אלא מוקמינן לה אחזקה לגמרי כמו בנכסי דבר שטיא אבל אכתי קשה ות"ל דאפילו אי הוי אמרינן בבר שטיא דלא אמרינן אוקי אחזקה אפ"ה הוי א"ש בשובר דמוקמינן לעידי שובר אחזקת מטעמא דר"נ דכל א' באה בפני עצמה ומעידה כקושית התוס' ויש ליישב דבלא"ה נראה דהאי מידי דהוי אנכסי דבר שטיא ע"כ לאו ר"נ גופא מסיק לה דהא מייתינן מימרא דרב אשי ור"נ לא ראה את רב אשי אע"כ דסתמא דתלמודא מסיק לה וא"כ א"ש דמייתי לה כי היכי דתיקום שפיר אפילו לר"ח דפליג אדר"נ בהא דכל א' באה בפני עצמה ומעידה ודו"ק:

    רש"י בד"ה אא"כ קרא עליו ערער וכו' דאי לא קרא עליו ערער חיישי' דלמא ההוא גופא מזוייף הוא עכ"ל. ולכאורה נ"ל לפרש שיטת רש"י בזה כשיטת הרא"ש ז"ל שכתב דה"ה כשהוחזק בב"ד אפילו לא קרא עליו ערער מקיימינן ממנו והא דקתני קרא עליו ערער אורחא דמלתא קתני שלא היו רגילין לקיים שום שטר אא"כ קרא עליו ערער וא"כ מ"ש רש"י דאי לא קרא עליו ערער כוונתו דאי לא קרא עליו ערער א"כ לא הוחזק בב"ד מש"ה חיישינן שפיר דלמא ההוא גופא מזוייף הוא. אבל הש"ך בח"מ סימן מ"ו כתב דשיטת רש"י איירי דשטר זה שהוחזק בב"ד אין אנו מכירין חתימת הדיינים ומש"ה חיישינן דלמא הוא עצמו מזוייף כמ"ש התוס' לקמן דכ"א בד"ה עד ודיין אלא דלענ"ד סתימת ל' רש"י אינו מורה על כן ועוד דהשתא נמי אע"ג שקרא עליו ערער מאי מהני מאי שהוחזק בב"ד כיון שאין אנו מכירין חתימת הדייני' דלמא הוא גופא מזוייף ואי משום דחזינן ששקט הערעור א"כ אפי' לא הוחזק בב"ד כיון ששקט הערעור לקיים ממנו ולמאי דפרישית א"ש והנלע"ד כתבתי ושיטת הש"ך יש ליישב ואין להאריך:

    קונטרס אחרון אמר רב אסי אין מקיימין את השטר אא"כ קרא עליו ערעור ופירש"י דאי לא קרא עליו ערעור חיישינן דלמא ההוא גופיה מזוייף הוא וכתב הש"ך בח"מ סי' מ"ו בפי' רש"י דאע"ג שהוחזק בב"ד ונתקיים אפ"ה חיישינן שמא הקיום עצמו מזוייף. ולענ"ד לא יתכן לפרש כן כמ"ש בפנים אלא דיש לפרש כוונת רש"י כשיטת הרא"ש ז"ל דאי בלא קרא עליו ערעור מסתמא לא נתקיים בב"ד ע"ש:

    בתוספו' בד"ה ורבי יוחנן וכו' וא"ת ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בפרק גט פשוט עכ"ל. ולכאורה נראה ליישב קושייתם דהא דאמרינן בעלמא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד היינו דוקא היכא שכבר מסר השטר לבעל דבר דמסתמא נעשה כדין וכמי שנחקרה דמי. ומש"ה א"ש ההיא דגט פשוט כיון שראו העדים השטר ביד המלוה. משא"כ הכא היכא שאין זוכרין מעצמן פסול שמא לטופס בעלמא כתבו כן. והיינו נמי חששא דפ' ד' אחין. ואע"ג דבריש גיטין אמרינן בגט שיוצא מתחת שליח הבעל דמדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי התם נמי כיון שמסרו העדים הגט ליד הבעל מסתמא נכתב ונחתם כדין ואפשר שזהו בעצמו תירוץ ר"י שכתבו התוספות בסוף הדיבור שכל שטר שלא נכתב מדעת הלוה לא חשיב שטר כנ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Ketubot 20a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' וכשהוא שוטה זבין עי' סוכה דף מו ע"ב תוס' ד"ה דינוקא:

    תוס' ד"ה דלמא כו' אור"ת דדוקא כו' עיין לקמן דף כח ע"א תוס' ד"ה קיום שטרות:

    Gilyon HaShas on Ketubot 20a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 20, Amud Aleph, about 296 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם,…”

    2. Segment 229 words

      Opens “אמר ליה רב נחמן: אילו הוו קמן…”

      Named: רב נחמן.

    3. Segment 335 words

      Opens “אלא אמר רב נחמן: אוקי תרי להדי…”

      Named: רב נחמן.

    4. Segment 431 words

      Opens “אמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי,…”

      Named: רב אשי.

    5. Segment 523 words

      Opens “א"ר אבהו: אין מזימין את העדים אלא…”

    6. Segment 651 words

      Opens “אמר מר: אם יש עדים שכתב ידם…”

      Named: רבי אסי.

    7. Segment 718 words

      Opens “אמרי נהרדעי: אין מקיימין את השטר אלא…”

    8. Segment 835 words

      Opens “א"ר שימי בר אשי: וביוצא מתחת יד…”

    9. Segment 941 words

      Opens “ת"ר כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד…”

      Named: רב הונא, רבי יוחנן, רבה.

    10. Segment 1019 words

      Opens “איבעיא להו: עצמו, מאי? רב חביבא אמר:…”

      Named: רב חביבא, רב אשי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim

      Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.

      Source: Ketubot 20a · Segment 5 — “א"ר אבהו: אין מזימין את העדים אלא בפניהן, ומכחישין…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 20a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026