Ketubot 25b

לאו כולהו סלוק רובן נשארו בבבל דכתיב כל הקהל כאחד ארבע רבוא (עזרא ב׳:ס״ד):

ועדות אם באו עדים שהוא כהן שמכירין את אביו ואת אמו:

ועדות חזקה היא בתמיה וכי עדות חזקה קרי ליה:

עדות הבאה מכח חזקה כחזקה העדות נקבל ונאכילו בתרומה כאילו ראינוה אנן לאותה חזקה שזה העיד:

או בחזקת שהוא גדול כדאמרינן בעלמא (גיטין דף נט:) רב קרי בכהני ואע"ג דלאו כהן הוה:

שקרא אחריו לוי ואי לאו כהן הוא אין לוי קורא אחריו דאמרינן במסכת גיטין (שם) אם אין שם כהן נתפרדה חבילה ומפרשינן דאין לוי קורא במקום שאין כהן ויש מפרשים נתפרדה החבילה שבמקום שאין כהן אם רוצה ישראל לקרות לפני לוי קורא ודוקא דאין שם כהן אבל היכא דאיכא כהן לא נתפרדה החבילה ולא יקרא ישראל גדול לפני לוי והכא כהן אחר הוה התם הלכך אי לאו דהאי כהן הוה לא הוה לוי קרי אבתריה:

שקרא לפניו כהן ואי לאו דהאי לוי הוא לא היה קורא שני אלא שלישי שנים כהנים היו קורין לפניו והוא שלישי דהכי אמרינן במסכת גיטין אם אין שם לוי קורא כהן במקומו:

ללויה לתת לו מעשר ראשון:

עדות הבאה מכח חזקה Testimony which come from the strength of a presumption O VERVIEW The גמרא explained that when the ברייתא stated that חזקה לכהונה וכו׳ is עדות, it meant עדות הבאה מכח חזקה. The example offered was the case of one who was called up first to the תורה and a לוי was called after him, so רב אמי was מעלה him to כהונה. Our תוספות explains how this incident is considered עדות הבאה מכח חזקה. --------------------– פירוש שאנו יודעין שהוא כהן מחמת הקורא אחריו שמוחזק לן שהוא לוי: The explanation (that this incident is called עדות הבאה מכח חזקה) is that we know that the first person called up to the תורה is a כהן, (only) on account of the one who read after him; for we were מוחזק that he was a לוי. S UMMARY עדות הבא מכח חזקה means that we know he is a כהן since the one who read after him was מוחזק to be a לוי. T HINKING IT OVER What is the חידוש (even) according to תוספות; it seems obvious if the לוי was מוחזק, then the קורא ראשון must be a כהן?!

שקרא אחריו לוי That a Levi read after him O VERVIEW ר׳ אמי was מעלה לכהונה someone who read first in the תורה and was followed by a לוי (מוחזק). תוספות qualifies this ruling. --------------------------– תוספות anticipates a difficulty: לפירוש רבינו יצחק הלוי שפירש בגיטין (נט, ב ושם) אם אין שם כהן נתפרדה חבילה – According to the explanation of the ר״י הלוי who explained that which אביי ruled in מס׳ גיטין; ‘if there is no כהן, the ‘bundle’ is separated’, to mean – שיקרא ישראל גדול לפני לוי – That a prominent ישראל should read before a לוי (who is not that as prominent) – תוספות responds: יש לפרש הכא שקרא אחריו לוי קטן מישראל שקרא אחריו: We can explain that here in the case of ר׳ אמי, that the לוי who read after the first עליוה, was of a lesser stature than the ישראל who read after the לוי. S UMMARY According to the ר״י הלוי, when there is no כהן the עליות are in order of the prominence of the עולים. T HINKING IT OVER 1. Why did not תוספות answer (as he does in גיטין) that the לוי was greater that the first עולה (proving that the first עולה is a כהן)?! 2. According to תוספות the גמרא should have said that the third was more prominent than the second עולה; why mention the לוי at all?!

שקרא לפניו כהן That a kohain read before him O VERVIEW רבי יהושע בן לוי was מעלה a person to לויה based on the testimony that he read in the תורה after a כהן. Our תוספות qualifies this ruling. ----------------------– פירוש פעם אחת: The explanation why this proof is valid is because the כהן read only one time; he had only one עליה. If there would be no לוי, the כהן would have read twice (received two עליות). S UMMARY If a כהן receives one עליה we can be certain that the following עליה was given to a לוי. T HINKING IT OVER Why was it necessary for תוספות to tell us that כהן read one time (only) and not twice, when the גמרא clearly states that the עד said שקרא שני בביהכנ״ס; indicating that he received the second עליה; obviously the כהן read only once?!

הרי שאמר בני זה וכהן הוא He said, this is my son and he is a Kohain O VERVIEW The גמרא cites a ברייתא in which רבי was מעלה a person לכהונה (for תרומה only, but not for יוחסין) based on the testimony of his father. רבי explained that the father is believed להאכילו תרומה, since it is בידו להאכילו תרומה (but not בידו to marry him to a מיוחסת). Our תוספות clarifies this case. --------------------– מדנקט בני זה וכהן הוא משמע שאינו ידוע לנו אם הוא בנו – Since the ברייתא mentions that the father said, ‘this is my son and he is a כהן’, this indicates that it is not known to us whether this is his son, without the testimony of the father – והוא בא להעיד שהוא בנו ושהוא כהן שאינו בן גרושה – And the father comes to testify that this is his son, and also that he is a כהן, meaning that the son is not the son of a divorcee which would disqualify him from כהונה. Now תוספות proves his point – דאי ידוע לנו שהוא בנו הוה ליה למינקט בני זה כהן בלא וי״ו – For if we are discussing a case where it is known to us that this is his son, the ברייתא should have stated that the father said, ‘ my son here, is a כהן’, without the ׳וי״ו׳ (without the ‘and’ which makes it into two testimonies). תוספות asks: ותימה אם כן יהא נאמן לכולי עלמא לתרומה וליוחסין במגו דאי בעי אמר אינו בנו – And it is astounding! If indeed it is so (that we do not know [on our own] that this is his son), the father should be believed according to everyone (even ר׳ חייא) for both תרומה and יוחסין, for he has a מגו, that he could have said he is not his son, but nevertheless he is a כהן; in which case since he is not related he would be believed (together with another עד) even for יוחסין. On account of this מגו we should also believe him now (together with another עד) even for יוחסין. תוספות answers: ויש לומר דאף על גב דאיכא מגו לא מהימן דלדבריו קרוב הוא – And one can say; that even though the father has a מגו, he is not believed, because according to his testimony he is a relative and therefore פסול לעדות – כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף מז, א ושם) לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי – As רב נחמן בר יצחק said in פרק החולץ, ‘according to your words you are a כותי, and a כותי cannot testify’ – ואין אדם נאמן לפסול את בנו – And a person (this purported כותי) is not believed to disqualify his son. תוספות anticipates a difficulty (with his view that since לדבריך קרוב אתה there can be no מגו): ואף על גב דרבי קאמר בסמוך אני מאמינו להאכילו בתרומה שהרי בידו להאכילו בתרומה – And even though רבי shortly states, ‘I believe the father להאכילו בתרומה since it is in his power להאכילו בתרומה’ – אלמא אף על גב דקרוב הוא לדבריו נאמן במגו – It is evident from this reasoning of רבי that even though that according to the father’s words he is a relative, nevertheless he is believed with a מגו להאכילו תרומה; why therefore is he also not believed with a מגו (that אינו בנו) to be מעלה ליוחסין? תוספות responds: התם ודאי מהימנינן ליה משום דאית ליה מגו אפילו ידעינן שהוא בנו – There (regarding תרומה), the father is certainly believed since the מגו (of בידו להאכילו) is valid even if we know that he is his son – אבל האי מגו אי הוה ידעינן שהוא בנו ליכא מגו: However this מגו (of אינו בנו) to be מעלה ליוחסין, once we know that he is בנו, there is no מגו, therefore since לדבריו קרוב הוא, there is no מגו. S UMMARY A מגו is not effective (by עדים) if they admit they are relatives. However the מגו of בידו is effective. T HINKING IT OVER תוספות asks that he should be נאמן לכ״ע (even according to ר״ח) because of the מגו that אינו בנו. Seemingly we see that ר״ח argues with רבי even regarding תרומה, even though that by תרומה there is the מגו of בידו להאכילו, which proves that ר״ח rejects the concept of מגו here, so why would he agree to the מגו of אינו בנו!

נאמן להאכילו בתרומה He is believed to feed him Terumah O VERVIEW The גמרא cites a ברייתא in which רבי was מעלה a person לכהונה (for תרומה only, but not for יוחסין) based on the testimony of his father. רבי explained that the father is believed להאכילו תרומה, since it is בידו להאכילו תרומה (but not בידו to marry him to a מיוחסת). Our תוספות clarifies this case. ----------------------– פירוש אף על גב דליכא אלא הוא שהוא קרוב דקסבר רבי אין מעלין מתרומה ליוחסין – The explanation of נאמן להאכילו תרומה is that the father is believed even though that the father, who is a relative, is the only one testifying regarding the son. He is believed because רבי maintains that we do not elevate from תרומה to יוחסין, therefore even though he is eating תרומה ע״פ אביו without valid עדות there is no concern that we will be מעלה him to יוחסין (which requires valid עדות). ואין נאמן להשיאו אשה פירוש להצטרף עם אחר להשיאו אשה כיון שהוא קרוב – And the explanation of אין נאמן להשיאו אשה is that the father is not believed (even) to be combined with another עד, who testifies that the son is a proper כהן, to marry him to a אשה מיוחסת, since the father is a קרוב. והשתא אתי שפיר הא דאמר רבי חייא – And now it is properly understood this which ר״ח said to רבי – אם אתה מאמינו יחידי להאכילו בתרומה אף על פי שהוא קרוב – If you believe the father alone להאכילו תרומה even though he is a relative ; indicating that he is a proper witness (even though he is related) – האמינהו עם אחר להשיאו אשה – You should also believe him together with another witness להשיאו אשה (for there will be two credible witnesses). In summation: נאמן להאכילו בתרומה is by the father alone; אין נאמן להשיאו אשה is even together with another witness. תוספות will now clarify why it is necessary to explain רבי in this fashion: אבל אין לפרש דאין נאמן יחידי להשיאו אשה – However we cannot explain אין נאמן להשיאו אשה to mean that the father alone is not נאמן להשיאו אשה – דפשיטא דאינו נאמן ובהא לא הוה אמר רבי חייא האמינהו לישא – For that is obvious that the father is not נאמן, and ר״ח would never had asked that the father should be believed to marry [him off] in such a situation – דלא מישתמיט שום תנא למימר דעד אחד כשר ליוחסין – For we can find no תנא who maintains the one עד is sufficient for יוחסין. Therefore we must say that אין נאמן להשיאו אשה is even together with another עד כשר. ובהא נמי אין לפרש דנאמן עם אחר להאכילו בתרומה – And we can (even) also not explain that נאמן להאכילו בתרומה means that the father is believed only togethe r with another עד — דאי הוה צריך שני עדים בתרומה אם כן הוה סבר דמעלין מתרומה ליוחסין – For if רבי maintains that two עדים are required להאכילו בתרומה, so then we would need to conclude that רבי maintains מעלין מתרומה ליוחסין – ואם כן היכי מכשיר קרוב כיון דאינו נאמן להשיאו אשה – And if indeed רבי maintains מעלין מתרומה ליוחסין, how can רבי be מכשיר the father who is a קרוב for תרומה, since רבי maintains that as a קרוב, the father is not נאמן להשיאו אשה, but once he is נאמן להאכילו תרומה we will be מעלה him to יוחסין, since we are now assuming that רבי maintains מעלין מתרומה ליוחסין. Therefore it is necessary to maintain that נאמן להאכילו תרומה himself, and אינו נאמן להשיאו אשה even with another ע״א. תוספות asks: ואם תאמר כיון דסבירא ליה דאין מעלין מתרומה ליוחסין – And if you will say, since רבי maintains אין מעלין מתרומה ליוחסין – אם כן היכי מוקמינן בהגוזל בתרא (בבא קמא קיד, ב) ההיא דרבי דלקמן במסיח לפי תומו – If indeed it is so, how does רב אשי establish in פרק הגוזל בתרא that which רבי taught later, in a case of ‘speaking innocently’ – ונאמן בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא מהימן – That he is only believed to eat תרומה דרבנן but he is not believed to eat תרומה דאורייתא; this is how רב אשי in הגוזל בתרא interpreted the ruling of רבי; the question is – והא לרבי כיון דסבירא ליה דאין מעלין מתרומה ליוחסין – But since רבי maintains that אין מעלין מתרומה ליוחסין – אם כן סבירא ליה דמעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא – Therefore we assume that רבי maintains מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא – כדמשמע לעיל דכל היכא דאכיל בתרומה דרבנן אכיל נמי בתרומה דאורייתא – As is indicated previously in the גמרא, that whoever eats תרומה דרבנן, also eats תרומה דאורייתא; how can רב אשי say that sרבי׳ ruling was only בתרומה דרבנן and not בתרומה דאורייתא, since once we permit him to eat תרומה דרבנן he will also eat תרומה דאורייתא?! תוספות answers: ויש לומר דהאי דמצרכינן למימר לעיל דמעלין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא או איפכא – And one can say; that the reason it was necessary to say previously, that we are מעלה from תרומה דרבנן to חלה דאורייתא or the reverse that מעלינן מחלה דרבנן לתרומה דאורייתא – היינו משום דלא תקשי למאן דאמר אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין – That is because there should be no difficulty according to the one who maintains אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין – אבל רב אשי בהגוזל אפשר דסבירא ליה כמאן דאמר מעלין – However רב אשי in פרק הגוזל (who said that the ruling of רבי is only בתרומה דרבנן and not בדאורייתא), he may perhaps maintain according to the מ״ד מעלין מנש״כ ליוחסין and therefore will not need to interpret those two ברייתות that we are מעלין מדרבנן לדאורייתא, but rather ר״א will maintain that אין מעלין מדרבנן לדאורייתא. תוספות offers an alternate solution: ועוד נראה דלכולי עלמא בין למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין בין למאן דאמר אין מעלין – An in addition it is the view of תוספות that according to everyone, whether the מ״ד מעלין מתרומה ליוחסין or whether למ״ד אין מעלין מתרומה ליוחסין, all agree that – מעלין מתרומת דגן תירוש ויצהר של ארץ ישראל ואפילו היא דרבנן לחלה דאורייתא – We are מעלה from תרומה of grain, wine and oil of א״י, and even it is תרומה דרבנן, we are מעלה to חלה דאורייתא – כיון שבזמן המקדש הויא דאורייתא – Since that during the time of the בית המקדש the תרומה of דגן תירוש ויצהר is דאורייתא – אבל תרומת פירות או תרומת חוץ לארץ אין מעלין לכולי עלמא – However [from] תרומה of other produce or תרומה of חו״ל all agree that we are not מעלה – אפילו לתרומת דגן תירוש ויצהר של ארץ ישראל דרבנן – Even to תרומת דגן תירוש ויצהר of א״י (even if it is) מדרבנן – דדוקא בתרומת ארץ ישראל או חלה דאורייתא בסוריא אמר מעלין מדרבנן לדאורייתא – For it is only regarding תרומת א״י or חלה in סוריא [ which was דאורייתא] that the (first) ברייתא previously said that we are מעלה מדרבנן לדאורייתא – אבל לא בבבל – But not from בבל ; we are not מעלה from חלת בבל to תרומת א״י. וההיא דהגוזל בתרא איירי בתרומת פירות או חוצה לארץ – And that גמרא in פרק הגוזל בתרא, where רב אשי stated that he is נאמן only בתרומה דרבנן, it is discussing תרומת פירות or תרומת חו״ל, which has no עיקר בדאורייתא, and therefore by such תרומה we are not מעלה מתרומה דרבנן even לתרומת דתוי״צ דא״י (דרבנן). תוספות resolved the difficulty; רבי maintains אין מעלין מתרומה ליוחסין and therefore he also maintains מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא, but that is only from תרומת א״י of דגן תירוש ויצהר; however we are not מעלה even לתרומת א״י מדרבנן from תרומת פירות or תרומת חו״ל. וכן מתניתין דלקמן דנאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ומוקי לה בתרומה דרבנן – And similarly the משנה later which states that certain people are believed to testify as adults what they saw as minors (one of them was regarding eating תרומה), and the גמרא established that this נאמנות for תרומה is only by תרומה דרבנן (the question again arises that we are מעלה מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא) - היינו בתרומת פירות או חוצה לארץ – That תרומה דרבנן means תרומת פירות or תרומת חו״ל from which we are not מעלה לתרומה דאורייתא. Once תוספות claims that we are מעלה from תרומה דרבנן דתוי״צ of א״י to תרומה דאורייתא, there is an additional ruling regarding תרומת דתוי״צ of א״י. ולמאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין – And according to the מ״ד מעלין מתרומה ליוחסין – אפילו מתרומת דגן תירוש ויצהר דארץ ישראל אפילו היא דרבנן מעלין – We are מעלה ליוחסין even from תרומת דתוי״צ of א״י even if it is תרומה דרבנן. תוספות proves his contention: דהא רבי יוסי סבירא ליה בפרק יוצא דופן (נדה מו, ב) תרומה בזמן הזה דרבנן – For ר״י maintains in פרק יוצא דופן that תרומה בזה״ז is (only) דרבנן – ודוקא משום דקסבר חולקין תרומה לעבד בלא רבו הוא דאית ליה דאין מעלין – And it is only because ר״י maintains חולקין תרומה לעבד בלא רבו, that is why he maintains אין מעלין מתרומה ליוחסין – הא אי הוה סבר דאין חולקין הוה מודה דמעלין – However if ר״י would maintain אין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, he would admit that מעלין מתרומה ליוחסין, since there is no concern that he is an עבד. However תרומה בזה״ז according to ר״י is מדרבנן (as brought down from מס׳ נדה), how can we be מעלה from a דרבנן to יוחסין. This proves that we can be מעלה from תרומה דרבנן to יוחסין, provided it is תרומת דתוי״צ of א״י. תוספות anticipates a difficulty: והא דאמר לעיל מעיקרא אכול בתרומה דרבנן ולבסוף אכול בתרומה דאורייתא – And that which the גמרא said previously (regarding גדולה חזקה) that initially you ate תרומה דרבנן and at the end (because of גדולה חזקה) you eat even תרומה דאורייתא; however תוספות just concluded that we are not מעלה from תרומת חו״ל (the תרומה דרבנן they ate in בבל) to תרומה דאורייתא! תוספות responds: לא מכח שהיו אוכלין בגולה קדשי הגבול אוכלין בתרומה דאורייתא – They did not eat תרומה דאורייתא (when they returned to א״י) on the strength that they ate קדשי הגבול in גלות בבל, for אין מעלין מתרומת חו״ל לתרומה דאורייתא – אלא משום שהיו נושאים כפים בגולה שמעלין מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא – But rather the reason they were able to eat תרומה דאורייתא is because they were נו״כ in גלות, for the rule is מעלין מנש״כ לתרומה דאורייתא – תוספות questions this interpretation of the ברייתא: אף על גב דהרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלין בגולה כולי – Even though that the ברייתא states that נחמיה told them that you retain your חזקה in what you were eating in גולה, namely קדשי הגבול (תרומה), you may continue eating תרומה (דאורייתא) in א״י, this statement – משמע שמכח אכילה היה מתירו – Indicates that he permitted them in תרומה דאורייתא on account of their eating תרומה דרבנן, and not on account of נש״כ – תוספות responds: אין לחוש בכך – We need not be concerned with this question for all נחמיה meant is that you will continue to eat תרומה (דאורייתא) (but he did not mean to explain why you are permitted to eat תרומה [דאורייתא]). תוספות concludes: ולההוא לישנא דקאמר בתרומה דרבנן אכול בדאורייתא לא אכול – And according to that view which states that נחמיה permitted them to eat תרומה דרבנן but not to eat תרומה דאורייתא; (seemingly if the reason according to the first view is that they ate תרומה דאורייתא since מעלין מנש״כ לתרומה, why does the ואבע״א disagree?) תוספות responds: מה שלא העלם מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא היינו משום דריע חזקייהו : The reason they were not elevated from נש״כ to תרומה דאורייתא is because their חזקה was flawed. S UMMARY רבי (who maintains אין מעלין מתרומה ליוחסין) rules that the father alone is believed to be מאכיל תרומה to his son, but he is not believed להשיאו אשה even together with another עד. We can maintain that whether מעלין מתרומה דרבנן to תרומה דאורייתא or not, is dependent on whether we maintain מעלין מנש״כ ליוחסין (then אין מעלין) or not (מעלין), or we can differentiate between תרומת דתוי״צ (דרבנן) of א״י, from which we are מעלה even to יוחסין, and תרומה פירות וחו״ל from which we are not מעלה even to תרומת דתוי״צ דרבנן of א״י. T HINKING IT OVER 1. תוספות maintains that the only way we can understand the question of ר״ח (אם אתה מאמינו להאכילו תרומה תאמינו להשאיו אשה) is we maintain that אינו נאמן להשיאו אשה is (even) together with another עד. However even if אינו נאמן להשיאו אשה means with another עד, the question of ר״ח is still not understood; how can we compare להאכילו תרומה where one עד is sufficient and therefore even a קרוב is כשר, to להשיאו אשה where two עדים are required and therefore a קרוב is פסול?! 2. תוספות negates the interpretation that נאמן להאכילו בתרומה means together with another ע״א. Since the reason he is נאמן להאכילו תרומה is because it is בידו, how can תוספות even entertain the idea that a second עד is required?! נאמן להאכילו בתרומה — He is believed to feed him Terumah O VERVIEW The גמרא cites a ברייתא in which רבי was מעלה a person לכהונה (for תרומה only, but not for יוחסין) based on the testimony of his father. רבי explained that the father is believed להאכילו תרומה, since it is בידו להאכילו תרומה (but not בידו to marry him to a מיוחסת). Our תוספות reconciles this ruling with a seemingly contradictory ruling. ---------------------– תוספות asks: הקשה רבינו יצחק בן מרדכי דתנן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עט, ב ושם) – The ריב״ם asked; we learnt in a משנה in פרק עשרה יוחסין – מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים וכשחזר הביא עמו בנים ומתה אשתו – A כהן who left with his wife overseas, and when he returned, he brought children with him and his wife died – צריך להביא ראיה על בניו – It is necessary for him to bring proof regarding his children. This concludes the משנה. תוספות continues – ואינו נאמן להאכילם בתרומה כדמוכח התם בגמרא – And he is not believed to feed them תרומה, without proof that they are indeed his children, as is evident there in the גמרא – דתניא התם הביא ראיה על הגדולים אין צריך ראיה על הקטנים – For the גמרא there cites a ברייתא which states; if he brought proof regarding his older children, no proof is required for the younger children. This concludes the ברייתא – ואמר רבי שמעון בן לקיש עלה לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא – And ר״ל commented on this ברייתא, this rule that א״צ ראיה על הקטנים was taught only in regards to קדשי הגבול (which is תרומה), but not in regards to יוחסין; regarding יוחסין he needs to bring a ראיה even for the קטנים (who are כרוכים אחריה). In any event it is evident from that גמרא that regarding both קטנים and גדולים we do not depend on his word, but we need some outside proof (at least כרוכים אחריה by קטנים) – והיכי קאמר רבי הכא דאב נאמן להאכילו בתרומה – So how can רבי rule here that the father is believed to be מאכיל his son תרומה, without any outside confirmation?! תוספות answers: ותירץ דרבי תנא הוא ופליג – And the ריב״ם answered; that רבי is a תנא and argues with the משנה וברייתא in מס׳ קדושין and maintains that the father alone is believed. תוספות offers an alternate solution: ורבינו תם אומר דההיא דקדושין אתיא כרבי יהודה דאמר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד – And the ר״ת answers that the משנה וברייתא there in מסכת קדושין is according to ר״י, who maintains that we do not elevate a person to כהונה based on the testimony of one witness – וקדשי הגבול דהתם היינו לכל דבר קדושה כגון תרומה ונשיאות כפים ויוחסין – And when ר״ל stated there that by כרוכים אחריה they are considered כהנים for קדשי הגבול that means all types of קדושת כהונה, for instance תרומה, נש״כ and יוחסין – תוספות anticipates a difficulty: והא דקאמר התם אבל ליוחסין לא – And regarding that which ר״ל stated there, ‘however not regarding יוחסין’, that the כרוכים אחריה will not be sufficient for יוחסין; this seemingly contradicts what we are saying now that קדשי הגבול includes יוחסין (since ר״י maintains מעלין מתרומה ליוחסין) – תוספות responds, the term יוחסין there – היינו יוחסין לקורבה כגון לסקול ולשרוף על ידו – Means יוחסין in regards to relatives, for instance to punish with סקילה or שריפה on account of this child – תוספות proves his point: כדמסיק התם רבי יוחנן אמר אף ליוחסין ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר סוקלין על החזקות – As the גמרא concludes there (in מס׳ קדושין) ‘ ר״י maintains the proof extends even regarding יוחסין, for ר״י follows his reasoning, where he maintains that we stone (even if it is) based on חזקות (only)’. תוספות offers an additional solution: [אי נמי הכא באשתו עמו דאין צריך להביא ראיה כדאמר התם]: [Or you may also say, that here where רבי rules נאמן להאכילו בתרומה, it is a case where his wife is with him and the children are כרוך אחריה, where there is no need to bring any additional proof, as the גמרא states there.] S UMMARY רבי, who maintains that the father is believed to be מאכיל תרומה to his son, may be arguing with the משנה in קדושין which requires a ראיה, or that משנה follows the view of ר״י (that אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א), [or that sרבי׳ case is when the wife is here]. T HINKING IT OVER 1. The ריב״ם asks, how is it that רבי maintains נאמן להאכילו תרומה, when from the גמ׳ in קדושין it appears that the father alone is insufficient להאכילו תרומה. Why cannot we answer that רבי is discussing תרומה דרבנן and the גמ׳ in קדושין is discussing תרומה דאורייתא?! 2. The א״נ answers that in our case it is אשתו עמו (and בניה כרוכים אחריה). If it is the same case as in קדושין, why is it necessary for רבי to say that the father is נאמן since it is בידו, when he is נאמן because it is כרוכים אחריה as the גמ׳ states in קדושין?! 3. According to the א״נ, how can we understand the stance of ר״ח, when it is a משנה מפורשת that נאמן להאכילו תרומה?!

נאמן להאכילו בתרומה He is believed to feed him Terumah O VERVIEW The גמרא cites a ברייתא in which רבי was מעלה a person לכהונה (for תרומה only, but not for יוחסין) based on the testimony of his father. רבי explained that the father is believed להאכילו תרומה, since it is בידו להאכילו תרומה (but not בידו to marry him to a מיוחסת). Our תוספות reconciles this ruling with a seemingly contradictory ruling. ---------------------– תוספות asks: הקשה רבינו יצחק בן מרדכי דתנן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עט, ב ושם) – The ריב״ם asked; we learnt in a משנה in פרק עשרה יוחסין – מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים וכשחזר הביא עמו בנים ומתה אשתו – A כהן who left with his wife overseas, and when he returned, he brought children with him and his wife died – צריך להביא ראיה על בניו – It is necessary for him to bring proof regarding his children. This concludes the משנה. תוספות continues – ואינו נאמן להאכילם בתרומה כדמוכח התם בגמרא – And he is not believed to feed them תרומה, without proof that they are indeed his children, as is evident there in the גמרא – דתניא התם הביא ראיה על הגדולים אין צריך ראיה על הקטנים – For the גמרא there cites a ברייתא which states; if he brought proof regarding his older children, no proof is required for the younger children. This concludes the ברייתא – ואמר רבי שמעון בן לקיש עלה לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא – And ר״ל commented on this ברייתא, this rule that א״צ ראיה על הקטנים was taught only in regards to קדשי הגבול (which is תרומה), but not in regards to יוחסין; regarding יוחסין he needs to bring a ראיה even for the קטנים (who are כרוכים אחריה). In any event it is evident from that גמרא that regarding both קטנים and גדולים we do not depend on his word, but we need some outside proof (at least כרוכים אחריה by קטנים) – והיכי קאמר רבי הכא דאב נאמן להאכילו בתרומה – So how can רבי rule here that the father is believed to be מאכיל his son תרומה, without any outside confirmation?! תוספות answers: ותירץ דרבי תנא הוא ופליג – And the ריב״ם answered; that רבי is a תנא and argues with the משנה וברייתא in מס׳ קדושין and maintains that the father alone is believed. תוספות offers an alternate solution: ורבינו תם אומר דההיא דקדושין אתיא כרבי יהודה דאמר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד – And the ר״ת answers that the משנה וברייתא there in מסכת קדושין is according to ר״י, who maintains that we do not elevate a person to כהונה based on the testimony of one witness – וקדשי הגבול דהתם היינו לכל דבר קדושה כגון תרומה ונשיאות כפים ויוחסין – And when ר״ל stated there that by כרוכים אחריה they are considered כהנים for קדשי הגבול that means all types of קדושת כהונה, for instance תרומה, נש״כ and יוחסין – תוספות anticipates a difficulty: והא דקאמר התם אבל ליוחסין לא – And regarding that which ר״ל stated there, ‘however not regarding יוחסין’, that the כרוכים אחריה will not be sufficient for יוחסין; this seemingly contradicts what we are saying now that קדשי הגבול includes יוחסין (since ר״י maintains מעלין מתרומה ליוחסין) – תוספות responds, the term יוחסין there – היינו יוחסין לקורבה כגון לסקול ולשרוף על ידו – Means יוחסין in regards to relatives, for instance to punish with סקילה or שריפה on account of this child – תוספות proves his point: כדמסיק התם רבי יוחנן אמר אף ליוחסין ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר סוקלין על החזקות – As the גמרא concludes there (in מס׳ קדושין) ‘ ר״י maintains the proof extends even regarding יוחסין, for ר״י follows his reasoning, where he maintains that we stone (even if it is) based on חזקות (only)’. תוספות offers an additional solution: [אי נמי הכא באשתו עמו דאין צריך להביא ראיה כדאמר התם]: [Or you may also say, that here where רבי rules נאמן להאכילו בתרומה, it is a case where his wife is with him and the children are כרוך אחריה, where there is no need to bring any additional proof, as the גמרא states there.] S UMMARY רבי, who maintains that the father is believed to be מאכיל תרומה to his son, may be arguing with the משנה in קדושין which requires a ראיה, or that משנה follows the view of ר״י (that אין מעלין לכהונה ע״פ ע״א), [or that sרבי׳ case is when the wife is here]. T HINKING IT OVER 1. The ריב״ם asks, how is it that רבי maintains נאמן להאכילו תרומה, when from the גמ׳ in קדושין it appears that the father alone is insufficient להאכילו תרומה. Why cannot we answer that רבי is discussing תרומה דרבנן and the גמ׳ in קדושין is discussing תרומה דאורייתא?! 2. The א״נ answers that in our case it is אשתו עמו (and בניה כרוכים אחריה). If it is the same case as in קדושין, why is it necessary for רבי to say that the father is נאמן since it is בידו, when he is נאמן because it is כרוכים אחריה as the גמ׳ states in קדושין?! 3. According to the א״נ, how can we understand the stance of ר״ח, when it is a משנה מפורשת that נאמן להאכילו תרומה?!

שבידו להאכילו בתרומה For it is in his power to feed him Terumoh O VERVIEW רבי ruled that a father is נאמן to be מאכיל תרומה to his son since it is בידו of the father להאכילו תרומה. Our תוספות discusses the efficacy of this בידו. ----------------------------– תוספות asks: תימה איך נאמין אותו על תרומה בהאי מגו הא אין בידו להאכילו אחר מיתה – It is astounding! How can we believe the father regarding תרומה because of this בידו, for it is not בידו of the father to be מאכיל his son תרומה after the death of the father – ואם כן אין זה מגו – And therefore since it is not בידו אחר מיתה, this is not a proper מגו להאכילו בתרומה! תוספות proves his point (that the נאמנות of בידו does not extend beyond the בידו): כמו שמצינו ביש נוחלין (בבא בתרא קכז, ב) גבי בכור ובפרק בתרא דקדושין (דף עח, ב) – Like we find in פרק יש נוחלין and in the last פרק of מסכת קדושין regarding בכור – דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור כולי – Where the ברייתא teaches; ‘ the תורה writes יכיר, we interpret it to mean he (the father) can make it recognizable to others as well; from this פסוק ר״י ruled that a person is believed to claim this is my son the בכור, etc. The גמרא there continues – למאי הלכתא אי לתת לו פי שנים אילו בעי למיתב ליה מתנה מי לא יהיב ליה – In regards to what ruling is the יכיר necessary, if it is necessary to give this alleged בכור a double portion of the inheritance, this cannot be for if the father wanted to grant him this additional portion as a gift, could he not give it to him?! He obviously can, so there is no need for a פסוק, since it is בידו. The גמרא answers, the פסוק of יכיר – לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס – is necessary only regarding the assets which father received while he was a גוסס. This concludes the גמרא there. תוספות concludes his question: אלמא אי לאו קרא לא הוה נאמן לפי שאין בידו – It is evident from that גמרא that if not for the פסוק of יכיר the father would not be believed regarding these assets שנפלו לו כשהוא גוסס, because it is not בידו (even though he would be believed regarding his other assets, which were בידו to gift them to his בכור). The question of תוספות is that here too, the father should only be believed להאכיל בנו תרומה as long as the father is alive, for then it is בידו, but not after he passes on since it is no longer בידו! תוספות answers: ויש לומר דלא דמי דהכא כיון דנאמן להאכילו בחייו משום דבידו – And one can say; that the two cases are not similar, for here since he is believed to feed him תרומה while the father is alive since it is בידו – סברא הוא דנאמן אפילו לאחר מיתה: It is logical that the father is believed even after his death. S UMMARY Regarding כהונה the power of בידו extends even לאחר מיתה when it is no longer בידו (as opposed to בכור where it is limited to the בידו). T HINKING IT OVER Is תוספות question that he should not be believed לאחר מיתה (only), or is תוספות question that he should not be believed at all even מחיים?!

א"ל רבי יוחנן ואם אין שם גורן בטלה כהונה כלומר במקום שאין שם בית דין, שאין נשיאות כפים חזקה, ובעיירות שאין חילוק מתנות חזקה (לעיל עא).

תניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי. איכא למידק, מהא דתנן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עט, ב), מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר אשה שיצתה עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה, אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים. ואוקימנא לה בגמרא בקטנים וכרוכים אחריה, אבל גדולים אי נמי קטנים ואין כרוכים אחריה צריך להביא ראיה על הבנים. ואתמר עלה בגמרא, אמר רבי שמעון בן לקיש לא שאנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא, כלומר, אף בכרוכין אחריה, אלמא אף בקדשי הגבול שאינן כרוכין אחריה אינו נאמן, ואיכא למימר דר"ל כרבי חייא דאמר הכא אם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה, ורבי יוחנן כרבי. והא דאמר התם רבי יוחנן אמר אפילו ליוחסין, לאו למימרא דבין ליוחסין בין לאכילת קדשי גבול בעינן כרוכין, אלא הכי קאמר: בכרוכין אחריה אף ליוחסין סגי, אבל לקדשי הגבול אף כשאין כרוכין איהו מהימן.

אמר רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו תרומה האמינו להשיאו אשה ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה. ואם תאמר, ומאי קושיא ומי לא מודה רבי חייא בעד אחד שהוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. יש לומר, דרבי חייא כרבי יהודה סבירא ליה דמעלין מתרומה ליוחסין, וכשאתה מעלו לתרומה כאלו אתה מעלה אלא אכתי לא ניחא דהא טעמא דרבי חייא, משום דאב קרוב הוא אצל בנו, דהא א' מהימן כדאמרינן בסמוך, ורבי חייא מאי שנא בן דלא קרוב הוא אצל אביו, משמע דאחר מהימן, דילמא לית ליה דרבי יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא מאי קשיא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה. ויש לומר, דהכי קאמר ליה רבי חייא: אב ודאי לאו מתורת עד אחד מהמנה ליה, דהא קרוב הוא אצל בנו, ולתרומה עד אחד כשר מיהא בעי, אלא מאי טעמא מהימנת ליה דסבירא לך דרחמנא הימניה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים, וכשם שהוא נאמן לומר זה בני ממזר כך נאמן לומר בני זה וכהן הוא, אם כן אף להשיאו אשה האמנוהו ליה. ואהדר ליה רבי משום מגו הוא דהימניה. הואיל ובידו הוא להאכילו בתרומה. ופירש רש"י ז"ל: הואיל ובידו ליתן לו תרומה. ואיכא למידק, דהא אין בידו להאכילו בתרומה חנם ולחלוק לו בבית הגרנות, ועכשיו בעידותו הוא מחלק לן בבית הגרנות. ועוד, הא תינח בעודו עמו אבל הלך בנו למדינת הים מאי איכא למימר, ומאי מגו איכא, ומיהו בזו יש לומר, דמכל מקום בידו להאכילו עכשיו ולהחזיקו באכילת תרומה, וכיון שהוא מאכילו עכשיו ומחזיקו בכך הוחזק לעולם, אלא דאכתי קשיא הך. והרמב"ן נ"ר פירש שמועה זו ליישב את כולה: דהכא בלא ידע לן דבריה הוא כדקתני בני זה וכהן הוא, ומשום הכי סבירא ליה לר' דמגו דאיבעי אמר איש זה כהן הוא ומאמינים אותו להאכילו בתרומה, השתא נמי דקאמר בני הוא נאמן במגו, והיינו דקאמר הואיל ובידו להאכילו בתרומה כמעיד עליו סתם פלוני זה כהן הוא, אבל אינו נאמן להשיאו אשה דאפילו שתק ולא גלה לנו שהוא בנו לא היה נאמן עליו להשיאו אשה, ואפילו לכשיצטרף עם אחר אינו נאמן, דלעולם קאמר דאינו נאמן להשיאו אשה, ורבי חייא השיב כשם שאי אתה מאמינו להצטרף עם אחר אף על גב דאיכא מיגו, מתוך כך אל תאמינו להאכילו אף בתרומה, ואהדר ליה רבי דאני מאמינו להאכילו בתרומה משום מגו כדאמרן דהעדאת עד אחד אינה מתורת עדות גמורה, אלא כל שאנו מכירין ומדמין שהוא אמת, אבל אין בידו להשיאו אשה דכיון דשנים בעינא, אלמא עדות גמורה בעינא ואין תורת עדות משום נאמנות כדאמרינן בבבא בתרא (קנט, א) אטו משה ואהרן משום דלא מהימנו אלא גזירת הכתוב, והילכך כאן אינו נאמן אף בצירוף אחר, אף על גב דאיכא האי מגו, דרחמנא פסליה. והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם (בפרקין ה"ז, ע"ש) חד בר נש אתא לגבי רבי אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא, אמר לו בנך הוא אלא שאינו כהן, אמר ליה רבי חייא רובה אם מאמינו את שהוא בנו תאמינו שהוא כהן וכו', אמר רבי אבין כן אמר ליה אם מאמינו את שהוא בנו תאמינו שהוא כהן אם אי את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ויהא נאמן עליו, כלומר, נאמין את האב משום מגו כאילו הוא רחוק, דהא אי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן. אמר לו בנו הוא, אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא, כלומר, מכיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו, זה מוכיח כמו שפירש. אלא שבירושלמי הפכו הסברות דברי ר' דגמרין בשם ר' חייא ודר' חייא בשם ר'. והשתא דאתית להכי ההיא דפרק עשרה יוחסין (קידושין עט, ב), דאוקימנא בכרוכין אחריה ולקדשי הגבול, בדאיכא סהדי דבריה הוא, הילכך הוא אינו נאמן עליהם, שהוא בן כשרה עד שיביא ראיה או בקטנים וכרוכין אחריה.

בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול פירוש לפי שלא היה שם כהן או שהיה כהן עם הארץ שהגדול בתורה קודם כדאיתא במסכת מגילה וכדאמר רב קרי בכהני אמר לי' בחזקת שהוא כהן שקרא אחריו לוי פירוש דאמרינן בגיטין ואם אין שם כהן נתפרדה חבילה ופירש"י ז"ל שאין לוי קורא כלל ואתי' הא דהכא שפיר. ורשב"ם ז"ל פירש שאין לוי קורא שני אלא שלישי או ראשון או בשאר מקומות לפי מעלתו ולהאי פירוש נמי אתי' שמעתין שפיר אבל יש שפירש נתפרדה חבילה שתקנו חכמים שיהי' לוי קורא שני לעולם אע"פ שאין חשוב כישראל ואין קורא אלא לפי מה שראוי במעלתו וגם אם ראוי ליקרא שני קורא שני ולאותו פירוש יש לדחוק כאן דה"ק שקרא אחריו לוי בחזקת שהוא לוי שהכיר בו שהיה ישראל אחריו חשוב ממנו ובס"ד הארכתי בזה במסכת גיטין ושם כתבתי דעת מורי ז"ל שרשאי לקרו' כהן או לוי בכל מקום שירצה ובלבד שיאמר אע"פ שהוא כהן או אע"פ שהוא לוי ולא חיישינן לנכנסין שלא שמעו דאינהו משאל שאילי ואמרי להו ולפ"ז הא דגרסינן בתוספ' עיר שכולה כהנים שאין יודעים לקרות בתורה אלא הכהן שקורא הכהן ז' פעמים י"ל שזהו מנהגם שלא היה קורין איש בשמו וכדמוכח נמי בשמעתין ולפי מנהגם יכולין לקרא כהן אחר כהן כשאמרו לכל אח' אע"פ שהוא כהן וכן היה עושה ז"ל כשהיה שם שני כהנים חתנים וכן היה נוהג בעצמו לקרא בתורה ג' או בשאר מקומות והש"צ קורא אע"פ שהוא לוי:

ואם אין שם גורן בטלה כהונה פירוש במקום שאין ב"ד שאין נשיאת כפים חזקה בעיירות שאין חילוק מתנות חזקה אם אין שם גורן בטלה כהונה:

שמעת מיניה מילי דבר נפחא ולא אמרי' לי' משמי' פירוש שאלו אמר משמי' הייתי מקבלו ולא הייתי עושה טענה בדב' ור"א בר שילא אמר משמי' דר"מ משום שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך שהכל יודעים שהיה תלמידו של ר' יוחנן וכדאמרינן ביבמות יהושע היה יושב ודורש והכל יודעים שהיה תורתו של משה ושמעינן משמעתין שאין לקרוא לאדם בתורת כהן או בתורת לוי עד שיהא מביא ראיה שאלו היה נאמן בלא ראיה היאך מעלין חזקה זו להאכילו בתרומה כפירוש רש"י ז"ל אלא ודאי כדאמרינן ומיהו מסתברא דבעד אחד סגי ליה דומיא דתרומה דכשם שאין מעלין מתרומה לייחסין כך אין מעלין בזה ובנשיאת כפים הוא דאפלגו אבל בהא כ"ע מודו:

דתניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן הוא להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה פי' רש"י ז"ל להשיאו אשה שמא ממזר או נתין הוא ולא נהירא שכל ישראל בחזקת כשרים לענין פסולי קהל אלא שהנכון כדפירש ר"ת ז"ל דלענין יוחסין קאמר להשיאו אשה בבדיקה וכדכתבינן לעיל:

אמר לו ר' חייא אם אתה מאמינו לאכול בתרומה וכו' פירש רש"י ז"ל שיש בידו ליתן תרומה והקשו שהרי אין בידו לחלוק לו תרומה בבית הגרנות ועכשיו מחלקין ומפקינן משאר כהנים ועוד דהניחו בעודו עמו אבל אי הוא אז הולך למדינת הים מאי איכא למימר ומאי מגו איכא ויש דוחין בזו דכיון דהוחזק עכשיו בעוד שזה נאמן עליו במגו הא הוחזק לעולם ומיהו אכתי קשה אידך דשמעתין נמי קשה לן טובא האיך אמר ליה רב לר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה וכי לא היה יודע ר' חייא דלתרומה סגי בחד וליוחסין בעינן ב' דא"ל רב חייא כר"י ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין הא ליתא דהיכא שביק רבנן ואמר כר"י ועוד אי כר"י וארבנן פליג איהו ור' הוה ליה לפרושי ועוד דבסמוך מוכח משום קורבה פסיל ליה ר' חייא כדפרכינן:

ורב חייא מ"ש (אב) [בן] דלא אב קרוב הוא וכו' דאלמא בעד אחד דעלמא מודה ר' חייא דסגי לתרומה והדר' קושיא לדוכתיה ויש מתרצין דרב חייא ה"ק ליה כיון שאתה מאמינו אע"פ שהוא קרוב אין אתה בא בזה מדין עדות אלא משום דסבירא לן דרחמנ' הימנוה דכתיב כי יכיר יכירנו לאחרים כשם שנאמן הוא לומר ממזר אני כך נאמן לומר שהוא כהן וא"כ אף להשיאו יש לך להאמינו מטעם זה ומהדר ליה משום מגו הוא דמהימן משום שבידו להאכילו בתרומה תו (קמ"ל) [ק"ל] אשמעתין בהא דתניא בפרק עשרה יוחסין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה אין צריכין להביא ראייה על הבנים ואוקימנא בכרוכין אחרי' וכדאמרי' עלה ואמר ר"י ל"ש אלא בקדשי גבול אבל ליוחסין לא וש"מ דאפי' להאכילו בתרומה צריך ראייה על האשה וגם על הבנים כשאין כרוכין אחרי' ויש דוחק דריש לקיש כרבי חייא סבירא ליה והא דרבי יוחנן והתם אפילו ליוחסין דאי לתרומה אף כשאין כרוכין הוא נאמן וסבר לה כרבי יוחנן ויש דוחק עוד דההיא ודאי פליגי אדרבי ומיהו רבי תנא הוא ופליג והרבה פנים אחרים נאמרו בתירוץ קושיא זו אבל הנכון מה שפירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשמעתין ליישב כל מה שהיה קושיא דסוגיא דהכא כשלא נודע לנו עד עכשיו שהוא בנו וכדקתני בני זה וכהן הוא ואלו היה רוצה היה שותק מלומר שהוא בנו והיה אומר כהן הוא מעלי' הלכך כשאומר בני זה וכהן הוא יש להאמינו כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר על זה אמר רבי נאמן הוא לבדו להאכילו בתרומה ואינו נאמן ליוחסין אפילו כשיש אחד עמו להצטרף מן השוק ואמר ר"ח אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה לבדה למה אין אתה מאמינו ליוחסין וא"ל רבי אני מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה ושיחלקו לו בגורן אלו לא אמר שהוא בנו ואיני מאמינו ליוחסין לפי שאין בידו להשיאו אשה לבדו כלומר לענין יוחסין כיון דבעינן ב' עדים אלמא עדות גמורה בעינן ואין תורת עדים משום מגו וכדאמרינן בפרק בתרא אטו משה ואהרן משום דלא מהימנא גזירת הכתוב הלכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן אע"ג דאיכא האי מגו דרחמנא פסלי' אבל לענין תרומה שהאמינו תורה עד אחד אין זו מדין עדות ממש אלא מדין תורה וכשם שהאמינו המסיח לפי תומו הלכך שייך ביה מגו והשתא ל"ק סוגיא דבפרק י' יוחסין דהתם קודם לכן היו מחזיקים בו שהם בניו ואין לו מגו כדקתני זו האשה ואלו בניה ואלו בניהם לא קתני דהא מקמי הכי ידעינן שהם בניו ולפיכך אינו נאמן עליהם וצריך להביא ראיה עליהם אחר שנולדו בכאן ולא הוחזקו בכשירות אצלינו שאלו במי שנותן כאן ואין עליה קול שהיא גרושה או חלוצה לית לן למיחש למידי ולפי' יש ראייה בירושלמי דגרסינן התם חד בר נש אתא לגבי רבי ואמר ליה זה בני וכהן הוא אמר לו בנך הוא אלא שאינו כהן אמרלו רב חייא אם מאמינו אתה שהוא בנו מאמינו תאמינו אתה שהוא כהן אם אי אתה שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה בה חוק עדות ויהיה נאמן עליו כלומר שנאמין את אב משום מגו דהא כי בעי אמר רחוק אני ויהיה נאמן אמר לו בנו הוא אלא שהוא בן גרושה או בן חלוצה כלומר כיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן במגו עליו וזה מוכח בפ' זה אלא בירושלמי הפכו' הסברות דברי דגמרין רבי לר"ח ור"ח לרבי:

מאחר שביארנו שמעלין מכל אלו לתרומה כל שהעיד בדבר זה מכח חזקה מצד דברים המוכיחים בו שהוא כהן עדותו עדות לענין תרומה מעשה היה באחד שבא ואמר מוחזקני בזה שהוא כהן מפני שראיתיו קורא ראשון ולא בחזקת גדול אלא בחזקת כהן שהרי ראיתי קורא אחריו לוי ואלו לא היה ראשון כהן לא היה קורא אחריו לוי שהרי אמרו אין שם כהן נתפרדה חבלה ר"ל שאין לוי קורא כל עיקר ולמי שמפרש שרשאי הוא לקרות אלא שאינו קורא במקומו הרי מכל מקום לא היה קורא אחריו ומכל מקום יש שפירשו נתפרדה חבלה וקורא שלא מתורת לוי בכל מקום שירצה ואף במקום שני וזו שבכאן הם מעמידים אותה בלוי שאינו גדול כל כך ואלמלא שהראשון כהן לא היה הוא קורא אחריו שכמה גדולים היו בבית הכנסת שהיו ראויים להקדימם עליו והעלהו ר' אמי לכהנה על פיו ר"ל לאכילת תרומה אבל לא ליוחסין וכן מעלין מכיוצא בזו ללויה ר"ל שאם בא אחד ואמר מוחזקני בזה שהוא לוי מפני שראיתיו בבית הכנסת קורא אחר קריאת כהן מעלין אותו ללויה על פיו:

זה שכתבנו שמעלין לכהנה על פי עד אחד מיהא באכילת תרומה לא סוף דבר עד אחד דעלמא אלא אפילו על פי קרוב אפילו בן על פי אביו ר"ל שאם בא כהן הידוע או הבדוק לנו ואמר על אחד שאינו מוחזק בבנו בני הוא וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה אבל לא ליוחסין וכל שכן בשאר קרובים ויש אומרים דוקא אם בבנו משום דכתיב יכיר יכירנו לאחרים הא שאר קרובים לא ואף לשיטה ראשונה על פי עצמו מיהא לא ואם היה מסיח לפי תמו נאמן אף על ידי עצמו מעשה באחד שאמר זכורני שהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והטבילוני לאכול בתרומה בערב והעלהו ר' לכהנה על פי עצמו וזה שאמר והוציאוני מבית הספר פירשו בתוספות שלא יחשבוהו כעבד כהן:

בד"ה עדות הבאה כו' פי' שאנו יודעין שהוא כהן כו' שמוחזק לן שהוא לוי עכ"ל דלפירוש רש"י הל"ל חזקה הבאה מכח עדות וק"ל:

בד"ה שקרא אחריו לוי כו' קטן מישראל שקרא אחריו עכ"ל ובפ' הנזקין כתבו התוס' דאיכא לפרש נמי שהיה הלוי גדול משלפניו ומהרש"ל כתב לפי דברי התוס' דהכא דלא ניחא להו לפרש כן דמנא ידע הא לא ידע אותו ע"ש ורש"י כתב לתרץ בזה דכהן אחר הוה התם ואי לאו דהאי כהן הוא לא הוה לוי קרא אבתריה וקשה לפירושו דמה"ט שהיה שם כהן אחר המ"ל דע"כ זה שקרא ראשון כהן הוא כיון שלא קראו בראשון כהן אחר שהיה שם ודוחק לומר שהיה מסתפק בו דשמא גדול הוא כרב דקרי בכהני ועוד דא"כ מאי קאמר ולא יקרא ישראל גדול לפני לוי כו':

בד"ה שקרא לפניו כהן פי' פעם אחת עכ"ל משום דמפרש"י נראה דאם אין כאן לוי קוראים שני כהנים זה אחר זה ואינו כן דמסקינן שם דאותו כהן קורא שנית וזה שדקדקו לומר שלא היה הכהן שלפניו קרא אלא פ"א ואם לא היה זה לוי היה קורא פעם ב' וק"ל:

בד"ה הרי שאמר כו' יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין במגו דאי בעי אמר אינו בני כו' עכ"ל ר"ל ול"ל לרבי טעמא שבידו להאכילו בתרומה ורבי חייא נמי אמאי פליג עליה בתרומה יהא נאמן אביו עצמו במגו כו' וליוחסין נמי יהא נאמן לכולי עלמא על ידי צירוף אחר עמו במגו כו' כמה שכתבו התוס' לקמן וק"ל:

בד"ה נאמן להאכילו כו' אבל רב אשי בהגוזל אפשר דס"ל כמ"ד מעלין כו' עכ"ל ר"ל דס"ל מעלין מנשיאות כפים ליוחסין דהשתא הנך ברייתות מתוקמן בפשיטות מנשיאות כפים ומחלה וחילוק גרנות ליוחסין ולא אצטריך לן למימר הך סברא דמעלין מתרומה דרבנן לדאורייתא ומיהו רב אשי אע"ג דאליבא דרבי מסיק הכי שם ומוקי הנך ברייתות כפשטיה ע"כ דלא אתיא כרבי דהא תנא בהו דמעלין מחלה וחילוק גרנות ליוחסין ורבי ע"כ דס"ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בא"ד וכן מתני' דלקמן כו' ומוקי לה בתרומה דרבנן היינו מתרומת פירות כו' עכ"ל דההיא מתניתין ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין כדאמר לקמן וא"כ ע"כ הא דנאמנין על מה שראו בקוטנן היינו דוקא בתרומת פירות או תרומת חו"ל דבתרומת ארץ ישראל אפילו בזמן הזה דהוי דרבנן כיון דמעלין ממנה ליוחסין ע"כ דאין נאמנין על מה שראו בקוטנן וק"ל:

בא"ד מה שלא העלם מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא היינו משום דריע חזקייהו עכ"ל ואיכא למימר נמי דאין מעלין מנשיאות כפים שאינו אלא איסור עשה לתרומה דאורייתא דעון מיתה כדאמר לעיל וק"ל:

וז"ל הרא"ש ז"ל שקרא אחריו לוי. לפר"י שפי' בגיטין נתפרדה חבילה ולא יקרא בתורת לוי. יש לפרש שקרא אחריו לוי כלומר שניכר שבתורת לויות קרא כגון שקרא לפני ישראל הגדול ממנו. ואלו קרא הראשון תחלה מחמת גדולתו גם השלישי שהוא גדול מן השני היה קורא לפניו. בני זה וכהן הוא. משמע שאין אנו מכירין בו שהוא בנו והוא בא להעיד עליו שהוא בנו והוא כהן ולא בן גרושה דאי ביודעים שהוא בנו אם כן הוה ליה למימר בני זה כהן הוא בלא וי"ו. ותימא אם כן יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין במגו דאי בעי אמר אינו בני. וכי תימא לא מהימנין ליה במגו כיון שלפי דבריו קרוב הוא כעין שמצינו בהחולץ דאמר ליה לדבריך ע"ג אתה נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך לא היא דע"כ נאמן במגו דהא בסמוך קאמר מאמינו אף להאכילו בתרומה שבידו להאכילו תרומה ויש לומר דבהאי מגו דבסמוך מהימנין ליה משום דאפי' יודעין שהוא בנו מכל מקום איכא מגו אבל האי מגו אי הוה ידעינן שהוא בנו מאי מגו איכא עי"ל דאין זה מגו טוב שאינו רוצה להעביר ממנו נחלתו. נאמן להאכילהו בתרומה אפילו ליכא אלא הוא. ואעפ"י שהוא קרוב דסבר רבי אין מעלין מתרומה ליוחסין ואינו נאמן להשיאו אשה. פי' להצטרף עם אחר מפני שהוא קרוב. אבל אין לפרש ואין נאמן להשיאו אשה מפני שהוא יחיד. דאטו בהא לימא רבי חייא האמינו להשיאו אשה ביחיד קרוב לא משתמיט שום תנא דילמא עד אחד כשר ליוחסין. וליכא נמי לפרושי נאמן להאכילו בתרומה עם אחר. דאי הוה מצריך רבי שני עדים לתרומה אלמא הוה סבר מעלין מתרומה ליוחסין. א"כ לא יכשיר קרוב לתרומה הואיל ואינו מאמינו להשיאו אשה ולרבנן דאמרי כל משפחות בחזקת כשרות הן מיירי נמי הכא דנפק עליה קלא. נאמן להאכילו בתרומה. הקשה ר' יצחק בן ה"ר מאיר הא משנה שלימה היא בעשרה יוחסין מי שיצא למדינת הים וכשחזר הביא עמו בנים ומתה אשתו צריך להביא ראיה על הבנים ואינו נאמן אפילו להאכילן תרומה כדמוכח בגמרא דהתם דתניא הביא ראיה על הגדולים אין צריך להביא ראיה על הקטנים. ואמר ריש לקיש עלה לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא. והיכי אמר רבי הכא דאף נאמן על בנו להאכילו בתרומה. ותירץ דהאי משנה אתיא דלא כר' דהכא. ואומר ר"ת דאין זה מחלוקת חדש דההיא דקדושין אתיא כרבי יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין. וקדשי הגבול דהתם היינו כל דבר קדושה כגון תרומה ונשיאות כפים ולהעלותו ליוחסין. והאי דקאמר אבל ליוחסין לא היינו לענין קורבא וליהרג זה על זה כדמסיק רבי יוחנן התם אף ליוחסין. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן סוקלין על החזקה. שבידו להאכילו תרומה. תי' מאי מגו איכא הכא הרי אין בידו להאכילו בתרומה אחרי מותו. וכה"ג אמרינן גבי בכור בפרק יש נוחלין ובפרק האומר בקדושין תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכו'. למאי הלכתא לתת לו פי שנים. אי בעי למיתבא ליה מתנה מי לא מצי יהיב ליה. ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן. ועוד דאפי' מחיים אין זה מגו טוב שאם יוליכנו לגורן ויצוה ליתן לו חלקו הרי יפסיד. והשתא שאומר שהוא כהן נוטל כל אחד חלקו. ואין לפרש שיאכלו בתרומה בשעה שהעיד שהיה יכול לומר אינו בני וכהן הוא. א"כ להשיאו אשה נמי נימא הכי. ותי' ה"ר משה בר נחמן שכיון שבידו להאכילו בתרומה דאי בעי אמר כהן הוא ואינו בני והיה אוכל על פיו לבדו. ואין זה עדות גמורה כשאר עדות. הלכך אנו מאמינים אותו להאכילו בתרומה דאי בעי אמר כהן הוא ואינו בני והיה אוכל על פיו לבדו. ואין בידו להשיאו אשה דא"נ אמר הכי אינו נאמן אלא אם כן יצטרף אחר עמו וכיון דבעינן שנים אלמא עדות גמורה היא ואין תורת עדות משום נאמנות כדאמרינן בבבא בתרא אטו משה ואהרן משום דלא מהימני אלא גזרת הכתוב הוא. הלכך אף על גב דאיכא מגו פסול משום דרחמנא פסליה. ועוד דאם יצטרף אחר עמו ליכא מגו דאם אמר לאו בני הוא העד מכחישו והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם חד בר נש אתא לקמיה דר' א"ל בני זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן א"ל רבי חייא אם מאמינו אתה שהוא בנו מאמינו אתה שהוא כהן. ואם אין אתה מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו כלומר שאין יודעין שהוא בנו נאמינו במגו ויעשה כמו שהוא רחוק דאי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן. א"ל בנו הוא אלא שאני אומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה. כלומר להשיאו אשה אינו נאמן משום דבעינן עדות ואינו נאמן על בנו: וז"ל הרא"ה ז"ל. שקרא אחריו לוי במסכת גיטין בפרק הנזיקין [נט ב'] אמרי' אין שם כהן נתפרדה חבילה. ויש שפירשו שאין לוי קורא כלל ולפי זה עולה זו יפה דכיון דקרא לוי כאן הרי זו ראיה שקרא כאן כהן. ההוא דאתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי וכו' עד ללוי על פיו. רבי ורבי חייא חד העלה בן על פי כו' עד הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי קשיא לן דהא תנן התם במסכת קדושין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים. ואיתמר עלה בהדיא דאפי' לענין קדשי הגבול תנן דלא מהימן ואיכא דאמרי רבי תנא הוא ופליג ורבינן נ"ר תירץ דההיא דבמוחזק לן בהנהו דהוו בניה וכיון דכן תו לא מהימן עלייהו. אבל הכא כגון דלא ידעינן ליה ומגו דאי בעי אמר לאו בני הוא ויכול להעיד עליו להאכילו בתרומה. השתא נמי דאמר בני הוא וכהן הוא נאמן. ורבי חייא סבר כיון דקא מודה דבנו הוא שוב אינו נאמן להעיד עליו ורבי סבר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדאמרינן בשבוי דמהימנא. ורבי חייא סבר דלא דמי דשאני התם דשתיקותא מתירתא. ומיהו תמיהא לן הא דקאמר ר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה. מאי קאמר וכי לא שמיעא ליה הא דלעיל דבין לרבנן בין לרבי יהודה עד אחד אינו נאמן להשיאו אשה. וי"א דרבי חייא פליג דקסבר דעד אחד נאמן אף להשיאו אשה אבל כאן אינו נאמן לפי שהודה שהוא בנו ואמר לו ר' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה ואין אני מאמינו להשיאו אשה פרש"י ז"ל שבידו להאכילו בתרומה שהרי זה היה כהן ונותנין לו תרומה וכיון שכן הרי הוא יכול להאכילו ואינו נכון. דלאו מגו מעליא הוא דהא תינח היכא דאיתיה אבל כי מת או אזיל ליה למדינת הים מאי איכא למימר ואפשר לפרש שבידו להאכילו בתרומה כלומר שאלו רצה לא היה מודה שהוא בנו והיה מעיד עליו שהוא כהן ונאמן להאכילו בתרומה שהרי מעלין לתרומה על פי עד אחד. ואינו נאמן להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה שאפילו אינו אלא כעד אחד דעלמא אינו נאמן ליוחסין ואינו נראה דפלוגתייהו בהא דמר סבר דעד אחד נאמן ליוחסין ומר סבר דלא מהימן. ונראה לפרש דר' ה"ק מעיקרא נאמן להאכילו בתרומה כעד אחד דעלמא. ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' בצירוף עד אחד דהוו להו תרי והיינו דקשיא ליה לרבי חייא כיון דבתרומה מהימן לך כעד אחד דעלמא להשיאו אשה נמי ליהוי כעד דעלמא ואם איכא אחרינא בהדיה ניהמניה. ואמר לו ר' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה כלומר שאלו היה רוצה לא היה מודה שהוא בנו ומעיד עליו שהוא כהן ונאמן וכיון דכן השתא נמי מהימן במגו. ואינו נאמן לענין להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה על פיו אפי' הוא רחוק בלא צירוף אחר וכיון שכן הרי זה עדות גמור ואין קרוב נאמן. ובירושלמי מפורש זה הטעם שכתבנו במה שאמרו שבידו להאכילו בתרומה. וכך אמרו שם חד בר נש אתא לגבי ר' אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן אמר ליה רבי חייא רבי אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן ואם אין את מאמינו שהוא בנו אל תאמינו שהוא כהן ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו. אמר ליה בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה או בן חלוצה הוא הרי זו מפורש בדברי רבי חייא שאמר ויעשה בהרחק עדות כלומר יהא נאמן מתוך שאם רצה היה נעשה בהרחק עדות שלא היה מודה שהוא קרובו והיה נאמן להעלותו על פיו. והשיבו שכיון שהודה שהוא בנו שוב אינו נאמן להעיד עליו וזהו כמו שפי' אלא שמוחלפת שם השיטה מדרבי לר' חייא. רבינו נ"ר והא דאמרינן הכא דאע"ג דקיימא לן דהוי בנו חיישינן שהוא בן גרושה או בן חלוצה כדאמרינן נמי החולק תרומה עם אחיו הכהנים בב"ד אינה חזקה ה"מ היכא דליתא לאתתא הכא כי ההיא דקדושין דאמרינן אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים דלא קים לן בההיא איתתא כלל. אבל היכא דאיתיה הכא דידעינן לה מעיקרא מיהו לא היה קים לן בה אי כשרה היא או פסולה מסתמא מוקמינן לה בחזקת כשרה דאלו הות פסולה מסתמא קלא הוה לה למילתא והיינו דאמרינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפיק עליה קלא טעמא דנפיק עליה קלא הא לאו הכי מוקמינן לה בחזקת כשרות: וז"ל הריטב"א ז"ל. שמעת מילי דבר נפחא ולא אמר לי משמיה פי' שאלו אמר לי משמיה הייתי מקבלו ולא הייתי טועה בדבר עכשו נראה שלא אמר משמו של ר"י מפני שכיון שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך כי הכל יודעים שהיה תורתו של ר"י וכההיא דאמר ביבמות [צו ב'] יהושע יושב ודורש והכל יודעים שהיא תורה של משה. ושמעינן משמעתין שאין לקרוא אדם בתורת כהן או בתורת לוי עד שיביא ראיה שאלו היה הוא נאמן בכך בלא ראיה היאך מעלין אותו לכהונה בחזקה זו להאכילו בתרומה כדפרשי' אלא ודאי כדאמרינן ומיהו מסתברא דבע"א סגי ליה דומיא דתרומה שכשם שאין מעלין מתרומה ליוחסין כך אין מעלין בזה ובנשיאות כפים הוא דאפליגו אבל בהא כ"ע מודו דתניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה פרש"י להשיאו אשה שמא ממזר או נתין הוא ולא נהירא שכל ישראל בחזקת כשרים לענין פסולי קהל אלא הנכון כדפי' ר"ת ז"ל דלענין יוחסין קאמר ולהשיאו אשה בבדיקה וכדכתיבנא לעיל: וז"ל הרמב"ן ז"ל. הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה. איכא למידק אהא דהא תנן בפרק עשרה יוחסין [קידושין עט ב'] מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא ואלו בניה אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים. ואמרינן עלה בגמרא בכרוכין אחריה או בקטנים אבל כשאינן כרוכין אחריה או בגדולים לא מהימן וקתני סיפא אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה והבנים. אלמא איהו לא מהימן. ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא בקדשי גבול אבל ביוחסין לא אלמא מתני' בקדשי הגבול. ואפי' הכי איהו לא מהימן דקרוב הוא אצל בנו. איכא מ"ד רבי תנא הוא ופליג. ול"נ דהתם כגון דידעי בסהדי דבריה הוא הלכך לא מהימן דקרוב הוא אצל בנו. והכא במאי עסקינן דלא ידיע לן דבריה הוא כדקתני בני זה וכהן הוא ומהימן מגו דאי בעי אמר כהן הוא סתם דמהימן דהא לא ידיע לן דבריה הוא הדין היא סברא דר' ודרבי חייא סבירא ליה כיון דמודה דבריה הוא לא מהימן ואפי' במגו דאי בעי אמר לאו בריה הוא דרחמנא פסליה כדאמרינן לעיל אטו משה ואהרן דלא מהימני אלא דרחמנא פסלינהו ור' סבר הכא דומיא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא. ורבי חייא סבר לא דמי דאלו התם אי נמי שתקה כשרה לכהונה. אבל הכא כיון דאלו שתיק לאו בחזקת כהן הוא לא מהימן דליכא גבי עדות מגו כי ה"ג. ואיכא למידק נמי ר' חייא מאי קשה ליה אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינהו [וכו'] מי לא מודה רבי חייא בעד אחד דעלמא שנאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה כדאיתא לעיל בברייתא ואפילו רבי יהודה לא פליג התם אלא היכא דאיכא למיחש לגומלין אבל היכא דליכא למיחש לגומלין לא. ואיכא לדחוקי ולמימר דרבי חייא בכל עד דעלמא נמי סבר שנאמן להשיאו אשה הילכך אי מהימן ליהמניה בכל מילי וטעמא דר' גופיה שכן בידו להאכילו בתרומה. קשיא לן לפי' רש"י דאף על גב דאיהו כהן ומצי למיתן ליה אנן היכי יהבינן ליה ומחזקינן בכהן. ותו איהו מצי למיתן ליה תרומה אלו אזיל למדינת הים אי נמי לכי מיית אכיל בתרומה הא ליכא מגו. לפי' נראה לי דה"ק ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' שיצטרף עם אחר וישיאוהו שניהם ורבי חייא השיב כשם שאי אתה מאמינו להצטרף עם אחר אע"ג דאיכא מגו כך לא תאמינו להיות בעד אחד להאכילו בתרומה וא"ל ר' שאינו דומה מאמינו להאכילו בתרומה שכן בידו להאכילו בתרומה דאי בעי הוה אמר כהן הוא ואינו בנו והיה אוכל על פיו לבדו ואין זו עדות גמורה ואין בידו להשיאו אשה. דאי נמי אמר הכי אינו נאמן להשיאו אשה אלא אם מצטרף עמו אחר. וכיון דעדות בעינן אף ע"ג דאיכא האי מגו פסול דרחמנא פסליה. ועוד דגבי עדים ליכא מגו דלא מצי למימר לאו בני הוא דעבידא מילתא לאיגלויי ומן הירושלמי למדתיה דגרסינן התם חד בר נש אתא לקמיה דר' אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן א"ל רבי חייא וכו' א"ר אבא קאמר ליה אם מאמינו את שהוא בנו מאמינו שהוא כהן אם אי את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ונאמן עליו. פי' כיון שאין לך עדים שהוא בנו יעשה כמי שהוא רחוק דהא אי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן עליו אלא בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא. פי' מכיון שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו והיינו סבריה דרבי חייא דגמרא דידן ובני מערבא איפכא תנו מכל מקום ראיה היא לדברינו. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל. א"ל רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומ' וכו' עד בידו להאכילו בתרומה פרש"י ז"ל שהאי יש בידו ליתן לו תרומה והקשו עליו שהרי אין בידו לחלוק לו תרומה בבית הגרנות ועכשיו מחלקין לו ומפקיעין לשאר הכהנים ועוד הניחא בעודו עמו אבל אם מת הוא או הלך למדינת הים מאי איכא למימר ומאי מגו איכא ויש דוחין בזו דכיון דהוחזק עכשו בעוד שזה נאמן עליו במגו הוחזק לעולם ומיהו אכתי קשיא אידך ואשמעתין נמי קשה לן טובא היאך א"ל ר' חייא לרבי אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה וכי לא היה יודע ר' חייא דלתרומה סגי בחד וליוחסין בעינן תרי וכ"ת דר' חייא כר' יהודה ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין הא ליתא דהיכי שביק רבנן ואמר כרבי יהודה ועוד דאי בדרבי יהודה ורבנן פליגי איהו ורבי הוו לפרושי ועוד דבסמוך מוכח משום דקורבא הוא דפסיל ליה רבי חייא כדפרכינן ור' חייא מאי שנא אב דלא דאב קרוב וכו' דאלמא בעד אחד בעלמא מודה רבי חייא דסגי לתרומה והדרא קושיא לדוכתא ויש מתרצים בזה דרבי חייא הכי א"ל כיון שאתה מאמינו אעפ"י שהוא קרוב אין אתה בא בזה מדין עדות אלא משום דסבירא לך דרחמנא הימניה דכתיב יכיר יכירנו לאחרי' וכשם שנאמן לומר שהוא ממזר כך נאמן לומר שהוא כהן ואם כן אף להשיאו אשה יש לך להאמינו מטעם זה ואהדר ליה רבי דמשום מגו הוא דהימניה מתוך שבידו להאכילו בתרומה. תו קשיא לן אשמעתין מהא דתניא בפ' עשרה יוחסין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה אין צריך להביא ראיה על הבנים ואוקימנא בכרוכין אחריה ואמרינן עלה אמר ר"ל לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא וש"מ דאפי' להאכילו בתרומה צריך להביא ראיה על האשה וגם על הבנים כשאין כרוכין אחריה ויש דוחין דר"ל כר' חייא ס"ל והא דאמר רבי יוחנן התם אפי' ליוחסין ה"ק דבכרוכין מהני אפילו ליוחסין דאילו לתרומה אף כשאין כרוכין הוא נאמן וסבר ליה ר' יוחנן כרבי ויש דוחין עוד דההיא ודאי פליגא אדר' ומיהו רבי תנא הוא ופליג והרבה פנים אחרים נאמרו בתירוץ קושיא זו אבל הנכון מה שפי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשמועתינו ליישב כל מה שהקשינו דסוגיין דהכא כשלא נודע לנו עד עכשו שהיה בנו וכדקתני בני זה וכהן הוא ואילו רצה היה שותק מלומר שהוא בנו והיה אומר כהן הוא ומעלין אותו לתרומה הילכך כשאומר בני זה וכהן הוא יש לנו מגו להאמינו כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ועל זה אמר רבי נאמן הוא לבדו להאמינו בתרומה ואינו נאמן ליוחסין אפי' כשיש אחר מן השוק להצטרף עמו וא"ל רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה לבדו למה אין אתה מאמינו ליוחסין בצירוף וא"ל רבי אני מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה ושיחלקו לו בגורן אילו לא אמר שהוא בנו ואיני מאמינו ליוחסין לפי שאין בידו להשיאו אשה לבדו כלומר דלענין יוחסין כיון דבעינן שני עדים אלמא עדות גמורה בעינן ואין תורת עדות משום מגו וכדאמרינן בבבא בתרא אטו משה ואהרן משום דלא מהימני אלא גזרת הכתוב הלכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן אף על גב דאיכא האי מגו דרחמנא פסליה אבל לענין תרומה שהאמינה בו תורה עד א' אין זו מדין עדות ממש אלא מדין בירור וכשם שהאמינו בו מסיח לפי תומו שייך ביה מגו והשתא לא קשיא סוגיא דפ' עשרה יוחסין דהתם קודם לכן היו מוחזקים בו שהם בניו ואין לו מגו וכדקתני זו האשה ואלו בניה ואלו בניהם לא קתני דהא מקמי הכי יודעין שהן בניו ולפי' אינו נאמן עליהם וצריך להביא ראיה עליהם אחר שלא נולדו בכאן ולא הוחזקו בכשרות אצלנו שאילו כמי שנושא אשה כאן ואין עליה קול שהיא גרושה או חלוצה לית לן למיחש למידי. ויש לפי' זה ראיה בירוש' דגרסינן התם חד בר נש אתא לגבי רבי א"ל בני הוא זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן א"ל ר' חייא רובא אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן אמר ר' אבין כך א"ל אם מאמינו את שהוא בנו מאמינו שהוא כהן אם אין את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו כלומר נאמין את האב משום מגו דהא אי בעי אמר רחוק אני נאמן א"ל בנו הוא אלא שהוא בן גרושה או בן חלוצה כלומר כיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו במגו וזה מוכיח בפי' זה אלא שבירושלמי הפכו הסברות דברי ר' דגמרין לרבי חייא ודברי רבי חייא לרבי. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב כאן להשיאו אשה. שמא ממזר או נתין הוא. ולעיל בריש שמעתין כתב ז"ל וז"ל נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. מיוחסת מעלה היא ביוחסין. ע"כ. הרי שינה פירושו הכא מדלעיל ומשמע לי דבעי לפרושי דשניא פי' דלהשיאו אשה דהכא מדלעיל משום דקשיא ליה דמאי קאמר רבי חייא אם אתה מאמינו וכו' אטו מי לא שניא ליה יוחסין מאכילת תרומה והרי לעיל פשיטא לן דלכולהו תנאי שניא יוחסין מתרומה דליוחסין בעינן שני עדים ולא משתמיט שום תנא למימר דעד אחד כשר ליוחסין לפי' פי' ז"ל דהכא היינו דלא ניחוש שמא ממזר או נתין הוא ולהכי איכא למימר דבעד אחד סגי דלהכי ליכא למיחש כולי האי וכמו שהקשו התוס' לעיל ולהשיאו אשה דלעיל היינו אשה מיוחסת בדוקה בד' אמהות ומשום מעלה עשו ביוחסין ולהכי לא סגי אלא בשני עדים כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל. ומיהו התוספות כתבו לעיל דמאי דפריש הכא קאי נמי אדלעיל: וכתוב בקונטריסין וז"ל ואינו נאמן להשיאו אשה פרש"י דשמא ממזר או נתין וקשה דלעיל בברייתא דת"ר אני כהן וחברי כהן לא פירש מטעם ממזר ונתין כמו שפי' כאן ולמה שינה רש"י ז"ל ויש לומר דהכא שהאב היה ידוע שהיה כהן והוצרך להעיד על בנו ע"כ יש להסתפק דשמא ממזר או נתין כיון שהוא אביו והוצרך להעיד עליו אבל לעיל שהיה חברו יכול להיות שהיה כהן או חלל אבל אין להסתפק בממזר ונתין ע"כ. ומה שכתבתי לעיל נ"ל:

בתוספות בד"ה הרי שאמר וכו' ותימא א"כ יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין במגו וכו'. ופי' המהרש"א ז"ל דלר"ח נמי אמאי לא מהימן יחידי לתרומה וע"י צירוף ליוחסין ע"ש משמע מזה דר"ח גופא מודה דלתרומה סגי בע"א היכא שאין קרוב. ואין זה מוכרח דאיכא למימר דר"ח סבר מעלין מתרומה ליוחסין כדמשמע פשטיה דלישנא וא"כ סבר דאפי' ע"א דעלמא נמי לא מהימן לתרומה והא דאמרינן בסמוך ור"ח מ"ש בן אצל אביו דלא דקרוב הוא מצינן למימר משום דר"ח כללא קאמר דכל היכא שאינו נאמן להשיאו אשה אינו נאמן להאכילו בתרומה וא"כ בן אצל אביו אפי' ע"י צירוף לא מהני לתרומה וע"ז מסיק הש"ס מ"ש בן אצל אביו דקרוב הוא. אלא דלפ"ז לא הוי מקשה הש"ס מידי אח אצל אחיו נמי קרוב הוא ומאי קושיא דלמא דוקא בתרומה אין מעלין אפילו ע"י צירוף משום דמעלין ממנו ליותסין משא"כ באח על פי אחיו ללויה דלא שייך להעלותו ליוחסין מהני אפי' יחידי ואפי' קרוב. אע"כ כפי' מהרש"א. אלא דאף לפ"ז קשה מנ"ל לש"ס גופי' להקשות דלמא טעמא דר"ח בתרומה משום דמעלין ליוחסין ויש ליישב:

בד"ה נאמן להאכילו בתרומה וכו' והשתא א"ש הא דאמר ר"ח אם אתה מאמינו יחידי לתרומה אע"פ שהוא קרוב האמינהו ע"י צירוף להשיאו אשה עכ"ל. ויש לדקדק אכתי מאי קאמר ר"ח דלמא דוקא בתרומה דסגי בע"א מש"ה מכשיר ר' אפילו בקרוב כמו בכל האיסורין דקי"ל ע"א נאמן באיסורין לא שני לן בין קרוב לשאינו קרוב. משא"כ ביוחסין דבעינן ב' עדים דהיינו עדות גמורה מש"ה לא מהני אפי' ע"י צירוף כמו בכל עדות דעלמא היכא דבעינן ב' עדים מיפסל בקרובים וצ"ע. מיהו כל זה לשיטת התוס' אבל לפמ"ש לעיל בדף כ"ד בל' התוס' בד"ה אבל אינו נאמן. דלשיטת רש"י דיוחסין דהכא היינו משום חשש ממזר ונתין ולא איירי מלהשיאו מיוחסת א"כ מיתוקמא מילתא דרבי ור"ח בפשיטות הכל בע"א לחוד כמו שהארכתי שם עיין עליו:

בא"ד אבל אין לפרש וכו' דלא משתמיט שום תנא לומר דע"א כשר ליוחסין עכ"ל. אע"ג דלעיל כתבו התוס' בד"ה אבל אינו נאמן דכל הני תנאי סברי כר"מ אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות ולא בעי בדיקה כלל. אפ"ה כתבו כאן שפיר כיון דר' ור"ח מצרכי מיהו שום עדות ליוחסין משמע דבעי בדיקה ולא אשכחן שום תנא מהני תנאי דמצרכו בדיקה ליוחסין דליסגי בעד א' ולא משמע להו דליהוי שלשה מחלוקות בדבר כנ"ל וק"ל:

בא"ד ובהא נמי אין לפרש דנאמן עם אחר להאכילו בתרומה וכו' ולא ידעתי האיך אפשר לפרש דדוקא עם אחר נאמן לר' ולא יחידי הא ר' יהיב טעמא שבידו להאכילו בתרומה וממילא דמהאי טעמא מהני אפילו יחידי מיהו בלא"ה מסקו התוס' שפיר דאין לפרש כן וק"ל. ועוד י"ל דאיכא למימר דה"ט דיש בידו להאכילו לאו סברא אלימתא היא כיון שאין בידו להאכילו לאחר מיתה כמ"ש התוס' בסמוך:

בא"ד וא"ת כיון דס"ל דאין מעלין א"כ ס"ל דמעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא כדמשמע לעיל עכ"ל. מ"ש כדמשמע לעיל היינו דמוקמינן לברייתא דנשיאות כפים וחלה בהכי ולא מסתבר להו לומר דרבי פליג בהא אברייתא דלעיל כיון דלא אשכחן פלוגתא בהכי אי מסקינן מדרבנן לדאורייתא או לא א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן וקשיא אדרב אשי בפרק הגוזל קמא דמחלק אליבא דרבי בין דרבנן לדאורייתא. בשלמא אי הוי מצי רבי למיסבר דמעלין מתרומה ליוחסין והיינו מתרומה דאורייתא כדמסקי' לעיל. א"כ ע"כ מחלק רבי בין דאורייתא לדרבנן דודאי לתרומה דאורייתא פשיטא לרב אשי דלא מהני מסיח לפי תומו כיון דמעלין ממנו ליוחסין משא"כ בדרבנן ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל בשם ריב"ם דלא גרסינן בשמעתין האי לישנא דכי מסקינן מדאורייתא ובדרבנן לא מסקינן מ"מ בקדושין ודאי גרסי' לה וא"כ איכא למימר דרב אשי ס"ל כמסקנא דקדושין אבל לפי המשך דבריהם הקודמים דרבי ע"כ סבר דאין מעלין מתרומה ליותסין א"כ מנ"ל לרב אשי בפרק הגוזל לחלק אליבא דר' בין דאוריית' לדרבנן ומהיכי תיתי נאמר דפליג רבי אברייתות דלעיל דמסקינן מדרבנן לדאוריי' כן נראה לי בכוונתם ודו"ק:

בד"ה נאמן להאכילו הקשה ריב"ם והיכי קאמר רבי הכא וכו' עכ"ל ויש לדקדק דלמא הכא בתרומה דרבנן איירי ומש"ה האב נאמן. והא דאמרינן בקידושין היינו בתרומה דאורייתא דנהי דע"א נאמן בה אפ"ה קרוב אינו נאמן. והא דמסיים רבי בשמעתין ואינו נאמן להשיאו אשה ולא מפליג בתרומה גופא בין דרבנן לדאורייתא. היינו לאשמעינן רבותא דאפי' ביוחסין דבעינן שנים אפ"ה קרוב אינו נאמן אפי' להצטרף עם אחר וכמ"ש התוס' ויש ליישב מדנקט רבי טעמא שבידו להאכילו בתרומה א"כ מה"ט אפילו בדאורייתא שייך האי טעמא וליכא למימר דתנא דקדושין סבר דמעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין. ומש"ה האב אינו נאמן וצריך שני עדים הא ליתא דא"כ בבנים קטני' אמאי קאמר דאין צריך ראיה לקדשי הגבול הא מעלין ממנה ליוחסין. וליוחסין האמרינן דאפי' לקטנים בעי ראיה. וע"ז מתרץ ר"ת דליוחסין היינו לסקול ולשרוף ולעולם דתנא דקדושין סבר דמעלין מתרומה ליוחסין ובעינן שנים. ואע"ג דאכתי פליג ר' אסוגיא דקדושין לענין מעלין מ"מ לענין האי סברא דיש בידו להאכילו לא פליג משא"כ לשינויא קמא דתוס' פליגי בהאי סברא דיש בידו להאכילו כן נ"ל ודו"ק. ובחידושי הרא"ה מצאתי תירוץ אחר בשם הרמב"ן ז"ל על קושיית התוס' דמפרש למילתא דרבי דאמר נאמן להאכילו בתרומה דהיינו דוקא כשלא ידעו שהוא בנו אלא על פיו. ומש"ה קסבר רבי דמהימן משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר משא"כ בההיא דעשרה יוחסין איירי שידעו שהם בניו ומש"ה לא מהימן. ומה שיש לדקדק בדבריו אין להאריך והוכרחתי להביא דבריו כדי ליישב הסוגיא דבסמוך וע"ש בחידושי הרא"ה והריטב"א שהביאו ראיה מירושלמי דאיתא להדיא אם אתה מאמינו שהוא בנו תאמינו שהוא כהן כו':

בגמרא ורבי חייא מ"ש בן ע"פ אביו דלא דקרוב הוא אח ע"פ אחיו נמי. משמע דפשיטא ליה לתלמודא דרבי חייא נמי מודה דעד א' דעלמא מהני בתרומה ולא פליג אלא בקרוב. וכבר כתבתי דיש לתמוה בזה דמ"ש מכל התורה כולה דע"א נאמן באיסורין ולא שני לן בין קרוב לרחוק. ומאי קאמר ליה לר' אם אתה מאמינו לתרומה תאמינו להשיאו אשה. הא טובא איכא לאיפלוגי בינייהו דליוחסין דבעינן תרי בעינן נמי כשרין דומיא דעדות ממון משא"כ היכא דסגי בחד קרוב נמי כשר. ואם נאמר דטעמא דרבי חייא דנהי דמדאוריי' כשר. אפ"ה משום מעלה בעלמא דתרומה ויוחסין החמירו שלא להאמין קרוב. אלא דלפ"ז מאי פסיקא לתלמודא להקשות מ"ש אב מאח דאידי ואידי קרובים נינהו. ומאי קושיא הא אשכחן דמפלגי רבנן בפסולי קרובים היכא דליכא אלא מעלה בעלמא כדאשכחן לקמן בשבויה דהכל נאמנין להעידה אביה ואמה אחיה ואחותה חוץ מבנה ומבתה. וא"כ ה"נ שמא חילקו בין אב לאח לענין תרומה תו קשיא לי נהי דליכא לאפלוגי בין אב לאח אכתי איכא למימר דרבי חייא סבר דבתרומה דחמירא עבדו מעלה לפסול בקרוב מה שאין כן במעשר דאפי' למ"ד מעשר ראשון אסור לזרים אפילו הכי לא חמיר כתרומה דכמה מעלות בין תרומה למעשר. והנלע"ד ליישב ע"פ שיטת הרמב"ן ז"ל שכתבתי בסמוך בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל דפלוגתא דרבי חייא ור' בטעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וא"כ לפ"ז מצינן למימר דפשיטא לן טובא דע"א קרוב לא מהני לא בתרומה ולא במעשר אי משום מעלה בעלמא דאע"ג דבשבויה אביה ואמה נאמנין היינו משום דבשבויה הקילו משא"כ הכא אי משום דענין תרומה ומעשר מיקרי איסורא דאית ביה ממון שיש כאן גזל השבט לכהנים ולוים. וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מ"ש בן ע"פ אביו דלא מהימן להו ר' חייא מטעם הפה שאסר. אע"כ דסובר רבי חייא כיון דלדבריו קרוב הוא לא מהני כמ"ש התוס' בד"ה הרי שאמר. א"כ אח ע"פ אחיו דקרוב הוא דפשיטא לן דפסול אף למעשר ואמאי הימניה ר' חייא מטעם הפה שאסר כו' הא לדבריו קרוב הוא כנ"ל נכון לשיטתם. אלא דלפ"ז קשיא לי דמשמע הכא דלכ"ע בן ע"פ אביו לא מהני בתרומה היכא דליכא הפה שאסר. ולפ"ז צ"ל דעשו מעלה בתרומה יותר מבשבויה כדאיתא לקמן דאביה ואמה נאמנין ואילו למסקנא הוי להיפך דבמסיח לפי תומו היא עצמה אינה נאמנת בשבויה כדאיתא לקמן ובתרומה במסיח לפי תומו נאמן אף בעצמו כדאיתא לקמן וע"ש בתו' ולעיל דף כ"ד נמי הקשו התוס' קושיא כיוצא בזה וצ"ע ליישב ודוק היטב:

גמרא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא וכו' ואינו נאמן להשיאו אשה. ואף דמשמע דמיירי דלא ידענו דהי' בנו מדקאמר בני זה א"כ יהא נאמן במגו דאיבעי אמר אינו בני דהיה נאמן להשיאו, י"ל דאין זה מגו דאינו רוצה להפסידו מירושתו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלא שייך בהו אי בעי ליתבי' ליה במתנה. ובתוס' תירצו דמש"ה לא מהימן במגו דלדבריו קרוב הוא, וכמו דאמרינן בהחולץ, לדבריך נכרי אתה ואין עדות לעכו"ם, ובעניי איני מבין, דהתם מדין עדות באנו להאמינו מדין יכיר שפיר אמרינן לדבריך וכו' אבל הכא דמטעם מגו באנו להאמינו, מה בכך דהוא קרוב, אטו קרוב אינו נאמן במגו, וצלע"ג: