לא משום ממזרות כולי — Nothing on account of ממזרות, etc. O VERVIEW The ברייתא states that an עיסה is only composed of ספיקי חלל; not other ספיקות that Jews are forbidden to marry. The ברייתא enumerates many, but not all the פסולי קהל. Our תוספות will mention and explain why other פסולי קהל were not included in the ברייתא. -------------– הא דלא חשיב עמוני ומואבי משום דלא פסיקא דזכרים אסורים ונקבות מותרים – The reason he did not mention עמוני ומואבי; that an (אלמנת) עיסה has no intermingling of an עמוני ומואבי, because there is no set ruling for עמוני ומואבי, for male members of עמון ומואב are forbidden to marry Jewish women; while females are permitted to marry Jewish men. Therefore he could not state that an עיסה does not have any עמוני ומואבי; for indeed they may contain עמונית ומואבית who are מותרות בקהל. תוספות anticipates a similar question: ומצרי ואדומי לא חשיב דלא אסורין אלא עד דור שלישי – And the reason he does not mention that an (אלמנת) עיסה has no intermingling of a מצרי ואדומי, (is for the same reason דלא פסיקא), for they are forbidden לבוא בקהל only up to the third generation of converted מצרים ואדומים; from דור שלישי onwards they are permitted לבוא בקהל. Therefore he could not simply state that there is no מצרי ואדומי in an עיסה, for there can be a מצרי ואדומי שלישי. S UMMARY The ברייתא does not mention עמוני ומואבי מצרי ואדומי, since their prohibition is limited, and not universal. T HINKING IT OVER If an עמוני marries a ישראלית, is she מותרת לכהונה? Is an עמונית מותרת לכהונה? It would seem that in all cases she is אסורה לכהונה, so why not mention it?! Can we connect this to תוספות גירסא of ׳עיסה׳ as opposed to ׳אלמנת עיסה׳?
ותו רבי שמעון בן אלעזר אומר איזוהי עיסה כל שנטמע בה ספק חלל והאמרת רישא חלל כשר — And furthermore: רשב״א says what is an עיסה; anything in which a ספק חלל was intermingled; however the רישא stated that a חלל is כשר. O VERVIEW The גמרא has a difficulty with the statement of רשב״א. It contradicts the רישא. It is not clear whether it contradicts the רישא of the ברייתא [the ת״ק] (the opinion of כל הספרים and the ר״ח); or whether it contradicts the רישא of רשב״א himself (שיטת רש״י ותוספות). First תוספות cites the גירסת כל הספרים and their interpretation; followed by גירסת רש״י and his interpretation. ---------------– הכי גרסינן בכל הספרים ובפירוש רבינו חננאל – This is the reading in all the texts as well as in the commentary of the ר״ח; as cited in the heading (omitting the words מכירין ישראל וכו׳ שביניהן) – ומפרש כל שנטמע בה ספק חלל הא ודאי חלל פסול – And the ר״ח explains the sגמרא׳ question as follows; רשב״א stated that an עיסה which is כשרה is any עיסה in which a ספק חלל is intermingled; we may infer from this that if a definite חלל was intermingled then the עיסה is פסולה; however this poses a difficulty – והא אמרת רישא חלל כשר והיינו ודאי חלל – For you stated in the רישא in the statement of the תנא קמא that if a חלל is intermingled then the עיסה is כשרה; which means that the עיסה is כשרה even when a ודאי חלל is intermingled. תוספות rejects this גירסא and the ensuing interpretation: ואין נראה דמאי פריך מתנא קמא דלמא תנא קמא פליג עליה – And this interpretation is not plausible; for how can the גמרא challenge a statement of רשב״א from the ת״ק?! Perhaps the ת״ק argues with רשב״א. תוספות concludes: ופירוש הקונטרס וגירסתו עיקר – And the explanation of רש״י and his reading of the text are conclusive. S UMMARY According to the ר״ח, there is a contradiction between רשב״א who maintains that (only) a ספק חלל is כשר בעיסה and the ת״ק who maintain that (even) a ודאי חלל is כשר בעיסה. תוספות rejects this, because the ת״ק and רשב״א may indeed be arguing. According to רש״י ותוספות the contradiction is that initially רשב״א maintains that a ספק חלל is כשר בעיסה; however from the expression ׳ואין מכירין חללין שביניהם׳, it seems that even a ספק חלל is פסול בעיסה. T HINKING IT OVER Why did not the ר״ח ask the same סתירה in רשב״א as רש״י does. Seemingly ואין מכירין חללין שביניהם would indicate that even a ספק חלל שנטמע would be פוסל the עיסה?
ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו — The difference between them is by a ממזר who protests and a חלל who is silent. O VERVIEW The גמרא explained the ברייתא, that the ת״ק maintains that all שתוקים are פסול (however all צווחים are כשר). However ר״מ maintains (according to the ת״ק) that a שתוק חלל is כשר (all other שתוקים are פסול). רשב״א argues with the ת״ק concerning the view of ר״מ; claiming that ר״מ maintains that (only) a שתוק ממזר is כשר; however a ממזר צווח and שתוק חלל are פסול. The גמרא in its summation states that the argument between רשב״א and the ת״ק (concerning the view of ר״מ) is by a ממזר צווח וחלל שותק (only); the ת״ק maintains that they are כשר and רשב״א claims that they are פסול. תוספות will argue that the גמרא omitted an additional case where רשב״א and the ת״ק disagree (concerning the view of ר״מ). --------------------– תוספות asks: תימה דהוה ליה למימר ממזר צווח ושותק וחלל שותק איכא בינייהו – It is astounding! The גמרא should have said that the difference between the ת״ק and רשב״א is by a ממזר who either screams O R REMAINS SILENT (to include a ממזר שותק), and by a חלל who remains silent – דבממזר שותק נמי פליגי דהא מכשר ליה רבי שמעון בן אלעזר – Since they argue by a ממזר שותק as well; for רשב״א maintains that a ממזר שותק is כשר (and the ת״ק maintains that a ממזר שותק is פסול). S UMMARY The גמרא should have mentioned that the ת״ק and רשב״א also argue by a ממזר שותק. T HINKING IT OVER Perhaps we can answer that the reason the גמרא did not include ממזר שותק with ממזר צווח וחלל שותק is that by the latter two רשב״א is מחמיר and by the former he is מקיל. In addition ר׳ יוחנן assumed that the חילוק of ממזר (שותק) is explicit in the ברייתא (which states מכירין ישראל ממזרים שביניהם) and needs no further elaboration; however ממזר צווח וחלל שותק are not (that clearly) mentioned in the ברייתא. ודו״ק.
אבל ממזר צווח וחלל שותק פסול — However if the ממזר protests and the חלל remains silent, he is disqualified. O VERVIEW The statement of רשב״א consists of three parts; A. כל שנטמע בה ספק חלל; which (seemingly) teaches the היתר (through צוויחה) of a ספק חלל שנטמע. B. מכירין ישראל ממזרים שביניהם; which teaches the היתר of a ממזר ושותק. C. ואין מכירין חללין שביניהם; which teaches the פסול of a חלל ושותק. The גמרא however claims an additional ruling that a ממזר וצווח is פסול. The difficulty that תוספות will discuss is, from where does רבי יוחנן derive that ממזר צווח is פסול?! -------------------– תוספות asks: ואם תאמר ממזר צווח מנא ליה דפסל רבי שמעון בן אלעזר – And if you will say; how does ר׳ יוחנן know that רשב״א disqualifies a ממזר צווח?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק מדקתני במלתיה איזוהי עיסה כל שנטמע בה ספק חלל – And the ר״י says that ר׳ יוחנן derived that רשב״א maintains that a ממזר צווח is פסול, from the fact that he mentioned in his statement; ‘what is an עיסה, anything in which a ספק חלל was intermingled’; this phrase is superfluous – דלא הוה ליה למימר אלא מכירין ישראל ממזרים שביניהם ואין מכירין חללין שביניהם – He should have only stated; ‘the Jews recognize the ממזרים among them, but they do not recognize the חללים among them, without mentioning כל שנטמע בה ספק חלל – דמינה שמעינן בחלל צווח דכשר – Since from this phrase of מכירין וכו׳ ואין מכירין חללין שביניהם we derived that a חלל צווח is כשר. There is seemingly no point in adding איזוהי עיסה כל שנטמע בה ספק חלל. Therefore, ר״י concludes that the reason that רשב״א mentions איזוהי עיסה כל שנטמע בה ספק חלל, is to teach us, that this היתר of צוויחה applies only to a ספק חלל and not to a ספק ממזר. The ספק ממזר is not permitted through צוויחה; only through שתיקה. תוספות will now prove that there is no point in mentioning איזוהי וכו׳ ספק חלל for its own sake, unless the intention is that we infer from it that a ממזר צווח is פסול. כי היכי דלא הוצרך להשמיענו כל שנטמע בה ספק ממזר – Just as it was unnecessary to teach us that an עיסה is כשרה i f a ספק ממזר was intermingled in it. רשב״א could have seemingly also stated (in addition to stating ספק חלל) that a ספק ממזר is כשר by שתיקה. He chose not to do so since there is no point in mentioning the היתר of a ממזר בשתיקה, for it is derived from מכירין ישראל ממזרים שביניהם. Similarly there is no point in mentioning the היתר of a חלל וצווח since it is inferred from the statement ואין מכירין חללים שביניהם. Therefore – אלא ודאי אתא למידק דחלל צווח דוקא כשר הא ממזר צווח פסול: It is certain that the only reason the phrase כל שנטמע בה ספק חלל was mentioned is in order that we infer from it that only a חלל צווח is כשר, however a ממזר צווח is פסול. S UMMARY We derive that ממזר וצווח is פסול from the extra phrase of איזוהי וכו׳ כל שנטמע בה ספק חלל. Only a ספק חלל is מותר בצוויחה, but not a ספק ממזר. T HINKING IT OVER 1. תוספות ‘proves’ that the phrase כל שנטמע בה ספק חלל is extra, from the fact that there is no similar phrase of כל שנטמע בה ספק ממזר. There seems to be a difference, however. By a ממזר, the phrase מכירין ישראל ממזרים שביניהם teaches us overtly that a ממזר ושותק is מותר; therefore there is no need for an additional phrase. However the phrase ואין מכירין חללין שביניהם teaches us that a חלל ושותק is אסור. A חלל וצווח is (merely) inferred from this statement. Therefore perhaps רשב״א wanted to state it (more) clearly. 2. If רשב״א maintains that a ממזר צווח is פסול, why does he teach it through an inference from a superfluous phrase; when he could have taught it to us directly (with a necessary phrase), as he taught the other rulings?!
מסתייה דלא מפקינן ליה מקהל — It is sufficient that we are not excluding him (me) from the community. O VERVIEW רשב״א maintains that a חלל שותק is פסול לכהונה. The reason given by the גמרא is that the חלל says, ‘at least they are not excluding me from the community’. The understanding of this explanation would seem to be as follows. If the accused knows that he is not a חלל he would surely protest, for he knows that when an investigation will follow it will absolve him of all פסלות. However a (possible) חלל when accused prefers to remain silent. His reasoning is that if I remain silent I will merely (at most) be excluded from כהונה but not from the קהל ישראל. However if I protest, it is possible they will find out that I am also פסול לקהל; not only לכהונה. The question תוספות deals with is why this complicated reasoning to be פוסל לכהונה a חלל שותק. It seems obvious why he is פסול. He was accused of חללות and did not deny it. That is tantamount to an admission. There is a general rule that שתיקה כהודאה דמיא. Silence is equivalent to admission. -------------------– תוספות asks: ואם תאמר מה צריך להאי טעמא לימא הא דשתיק משום דאודויי קא מודי – And if you will say; why is this reason necessary? The גמרא should say that a חלל שותק is פסול, because his silence indicates that he is admitting to the accuser that he is a חלל. It is seemingly unnecessary to say that a חלל שותק is פסול on account of מסתייה דלא מפקינן ליה מקהל when there is a much simpler explanation. תוספות goes on to prove that the reason of שתקיה כהודאה is valid, for it has already been used: דהא ממזר שותק פסול לתנא קמא משום דשתיקה כהודאה – For according to the ת״ק a ממזר שותק is פסול because his שתיקה is an implied הודאה – והוא הדין דחלל שותק לרבי שמעון דפסול מהאי טעמא – And the same ruling applies by a חלל שותק that he is פסול for the same reason; namely that שתיקה כהודאה (without the reason of מסתייה). תוספות anticipates a difficulty and resolves it: ואף על גב דגבי ממזר שותק לדידיה לא הוי שתיקה כהודאה – And even though that according to רשב״א we do not apply the rule of שתיקה כהודאה concerning a ממזר. In fact a ממזר שותק is כשר. This would seemingly indicate that רשב״א does not accept the logic of שתקיה כהודאה (and therefore cannot use it by a חלל שותק). תוספות rejects this reasoning. In truth רשב״א also agrees to the logic of שתיקה כהודאה; it is just that concerning a ממזר we cannot utilize the logic of שתיקה כהודאה, and – היינו משום דסבר דממזר קלא אית ליה – That is because רשב״א maintains that a ממזר is publicized; it is well known who is a ממזר. Therefore this accused ממזר sees no need to respond; since it is not known that he is a ממזר, this in itself proves that he is not a ממזר. However by a חלל (who is not publicized), where this argument is not applicable, רשב״א will follow the logic of שתיקה כהודאה. The question remains why say that a חלל ושותק is פסול because of מסתייה וכו׳, when it is simpler to say that he is פסול because שתיקה כהודאה. תוספות answers: ויש לומר דהכי פירושא סבר מסתייה דלא מפקינן ליה מקהל (כהונה) – And one can say; that this is the interpretation of the phrase ‘he presumes it is sufficient that we will not exclude him from the community (of כהונה)’ – פירוש אפילו מקהל כהונה אף על פי שזה מחרפו וקורהו חלל – The interpretation of the word ׳קהל׳ is that they will not exclude him even from the community of כהנים; he will be accepted לכהונה. And even though that this accuser is shaming him and calling him a חלל, he is not perturbed for – סבור דאין מוציאין אותו מקהל כהונה – He presumes that they are not excluding him from קהל כהונה; people will not pay attention to his accuser, provided that he remains silent – וסבור אם יצווח יחזרו לברר הדבר ויפסלוהו – And he assumes that if he will protest and argue with the accuser, they will revisit and investigate the matter and will disqualify him from כהונה. It seems however that תוספות did not answer the original question; why are we not פוסל the חלל שותק on account of שתקיה כהודאה as the ת״ק is פוסל a ממזר שותק. תוספות explains: וטעם זה שייך גם בממזר שותק לתנא קמא ולא נאמר דשתיקה כהודאה – And this reason applies also by a ממזר שותק according to the ת״ק; and that is the reason why a ממזר שותק is פסול. And we do not assume that שתיקה כהודאה. תוספות maintains that in the case of ממזר ושותק (according to the ת״ק) and חלל ושותק (according to רשב״א) the logic of שתיקה כהודאה does not apply. We require more substantial proof to be פוסל a שותק. The proof may be as follows. When a person is certain that he is a כשר, he will definitely deny any and all accusations against him; he has nothing what to fear. However a ספק פסול is hesitant to respond to accusations. He is under the impression that there is more to gain by remaining silent than by protesting. If he remains silent, the entire issue may be forgotten and he will retain the status of a complete כשר (even לכהונה). However if he protests it may turn out that the accuser was correct and he will forfeit his former rights. The reason of מסתייה (combined with his שתיקה) is what makes the שותק פסול. תוספות concludes: וכן פירש בקונטרס – And רש״י, also explains it in this manner. S UMMARY A ממזר שותק (according to the ת״ק) and a חלל שותק (according to רשב״א) are פסול on account of מסתייה וכו׳. They assume that if they remain silent they will retain their original כשרות ([even] to כהונה). T HINKING IT OVER 1. Is there any difference if the פסול is on account of שתיקה כהודאה, or on account of מסתייה (in the manner תוספות interprets מסתייה)?! 2. Why indeed do we not say here שתיקה כהודאה? 3. According to תוספות that שתיקה by a ממזר (according to the רבנן) and שתיקה by a חלל (according to the רשב״א) are פסול (not because of שתיקה כהודאה), but rather because of לא מסתייה וכו׳; why therefore is the reason of לא מסתייה brought only by a שתוק חלל (according to רשב״א) and not by a שתוק ממזר (according to the ת״ק)?!
כמאן אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מכשר — According to whom is the משנה? If it follows the view of ר״ג, he maintains that she is כשרה even if the majority were פסולין. O VERVIEW The משנה tells of an episode concerning a תינוקת that was נאנסה, and the ruling was that if the people there were רוב כשרים she may marry into כהונה. The גמרא asks why there is a need for רוב כשרים. If we agree with ר״ג, then even ברוב פסולים she is כשרה; and if we follow ר״י even רוב כשרים is insufficient. The גמרא answers [(according to רש״י) that we are following the view of ר״י; however] here there were two רוב – תרי רובי and by תרי רובי even ר״י agrees that she is כשרה לכהונה. The גמרא concludes that רב חייא בר אשי stated in the name of רב that the הלכה is like רבי יוסי of our משנה. The תינוקת is מותרת לכהונה if there is תרי רובי. It is not clear, however, whether the משנה is discussing a case where the תינוקת is claiming ברי that the מאנס was a כשר, or not; and whether there were עדים שנאנסו, or not. ---------------– תוספות asks: ואם תאמר והא לא מכשר ברוב פסולין – And if you will say; but ר״ג is not מכשר if there were רוב פסולין – אלא כשטוענת ברי ואית לה מיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי – Unless she claims with certainty that he was a כשר, and in addition she either has a מיגו that she could have claimed I was not נבעלה – או בלא מגו היכא דאיכא למימר בודקת ומזנה – Or she is believed (even) without a מגו in a situation where it is possible to assume that she verifies that her consort is כשר and only then is she promiscuous with him – אבל הכא אפילו טוענת ברי הא לית לה מגו – However here in the case of the תינוקת of our משנה even if we are to assume that she has a ברי claim that the מאנס was a כשר, nevertheless we cannot believe her since she has no מגו; it is presumably known that she was נאנסה, therefore she cannot claim לא נבעלתי – וליכא למימר בודקת ומזנה דהא נאנסה – And we cannot assume that she verified first and then was מזנה (and that is why we should believe her), for she was forcibly taken. The question is why the גמרא assumes that according to ר״ג, the תינוקת would be כשרה (even ברוב פסולים)?! She has no מיגו (of לא נבעלתי) and no חזקה (of בודקת ומזנה)! תוספות anticipates a possible solution and rejects it: ואפילו אם נאמר דהכא לא ראוה שנאנסה אלא היא אמרה כן דאית ליה מגו – And even if we will assume that here in our משנה no one saw that she was forced, but rather the תינוקת admitted it; whereby she has a מגו. Had she not informed us that anything occurred, she would be כשרה לכהונה, therefore even though she admitted that she was נאנסה, nevertheless since she claims ברי that he was a כשר, she should be כשרה לכהונה (on account of her מגו). This is what ר״ג maintains that a ברי with a מגו is נאמנת (even without the היתר of בודקת ומזנה). תוספות rejects this solution: אם כן קשיא הלכתא אהלכתא דלקמן פסיק רב הלכה כרבי יוסי – If this is true, that we are discussing a situation where she has a מגו and a ברי claim, then there is a contradiction between one הלכה and another הלכה, since later in the גמרא, רב ruled that the הלכה is like ר״י, who maintains (like רבי יהושע) that the תינוקת is כשרה לכהונה only if there are תרי רובי כשרים; however – ולעיל פסיק רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל – Previously, ר״י, in the name of שמואל ruled that the הלכה is according to ר״ג; who maintains that the אשה is נאמנת even by רוב פסולים (as the גמרא mentions here). Therefore if we assume that the story of the תינוקת is in a situation of ברי and מגו (similar to the case of ר״ג) there will be contradictory הלכות. According to רב she is נאמנת only by תרי רובי, and according to שמואל she is נאמנת even by רוב פסולים (if on the other hand she has no מגו (or טענת ברי) then how can the גמרא claim אי כר״ג she should be כשר even by רוב פסולים, since ר״ג is מכשיר only if she has a מגו or בודקת ומזנה). תוספות anticipates a possible solution to this contradiction and rejects it: ואין נראה לומר דפליגי – And it does not seem plausible that רב and שמואל are arguing whether the הלכה is כר״י and we are מכשיר only by תרי רובי (רב); or הלכה כר״ג even by רוב פסולים (שמואל). If we were to assume that they argue, then there would be no contradiction. תוספות however rejects this solution that רב ושמואל are arguing what is the הלכה: דאם כן מאי מייתי אעובדא דארוס וארוסתו מרב יהודה אמר שמואל – For if this is so, that רב and שמואל are in a dispute whether the הלכה is כר״ג or כר״י, then why does the גמרא mention the ruling of ר״י אמר שמואל concerning the case of the ארוס and his ארוסה?! The גמרא there says that their child is מותר since ר״י אמר שמואל rules that הלכה כר״ג. However, as תוספות will shortly conclude, רב disagrees with שמואל and maintains that the הלכה is כרבי יהושע (as previously mentioned). We know that in a מחלוקת between רב ושמואל the הלכה is כרב concerning laws of איסור והיתר. תוספות has an additional difficulty if we assume that רב ושמואל are in a dispute: וכן לעיל (דף יג, א) פריך הלכתא אהלכתא קיימא לן כרב נחמן בדיני וכולי – And similarly previously the גמרא argued that if the הלכה is like ר״ג because ברי ושמא ברי עדיף then there will be a contradiction from one הלכה to another הלכה; namely we assume the הלכה is like ר״נ concerning monetary issues, etc. ר״נ maintains לאו ברי עדיף and שמואל maintains הלכה כר״ג presumably that ברי עדיף; these two הלכות contradict each other. תוספות concludes his question. In these two cases (of ארוס and בו״ש) why do we assume that the הלכה is as שמואל ruled (that הלכה כר״ג) – ואדרבה הא רב פסיק כרבי יהושע וקיימא לן כרב באיסורי – For on the contrary! רב rules like ר״י and we have established that in matters of איסור והיתר we follow the view of רב. Why therefore in the previous two cases do we assume that the הלכה is like שמואל (who rules according to ר״ג)?! We are therefore forced to say that רב ושמואל have no dispute concerning the מחלוקת between ר״ג ור״י. Both רב ושמואל agree that the הלכה is כר״ג. The question remains how do we reconcile the question of אי כר״ג אפילו ברוב פסולין (which would indicate that we are discussing a case where she is טוען ברי and has a מגו) with the פסק of רב that (in this case were ר״ג is מתיר ברוב פסולין) she is נאמן only by תרי רובי (which indicates that the הלכה is כרבי יהושע)?! תוספות answers: ויש לומר דהכי פירושו כמאן אי כרבן גמליאל – And one can say; that this is the explanation of the סוגיא: ‘according to whom is this משנה? If it is according to ר״ג’ and it is a case – ובטוענת ברי ובלא ראוה שנאנסה דאיכא מגו אפילו ברוב פסולים נמי מכשר – where the תינוקת claims ברי that the מאנס was a כשר; a nd no one saw that she was נאנסה; thereby giving her a מגו (of saying nothing at all), then ‘even ברוב פסולים she is כשר’ according to ר״ג – תוספות adds a detail: ואיירי נמי כשראוה מדברת דאי לא ראוה מדברת – And we are discussing a case where (even though there was no עדי ביאה) we saw that she was secluded with the מאנס. For if no one saw her מדברת, then – מאי פריך אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרים נמי פסול – What is the challenge of the גמרא; ‘if the משנה agrees to ר״י then even if there were רוב כשרים she is פסול’? We find that ר״י is פוסל if there was at least עדי סתירה. However, if there were no עדי סתירה even ר״י maintains that she is believed to claim לכשר נאנסתי with a מגו of שתיקה. This concludes תוספות explanation of the sגמרא׳ question. תוספות continues to explain the answer of the גמרא: ומשני אמר רב בקרונות של צפורי היה מעשה כולי פירוש לעולם דלא טענה ברי – And רב says the answer is; this story took place during the (assemblage of the) caravans of צפורי, etc.; the explanation of the answer is that in truth she does not claim ברי that the מאנס was כשר; for she does not know – ורבי יוחנן בן נורי בתרווייהו היכא דלא טענה ברי לכולא עלמא בעינן תרי רובי – And ריב״ן rules according to both ר״ג ור״י; that where she has no ברי claim all maintain that תרי רובי is required. תוספות anticipates a possible difficulty with this interpretation and resolves it: והא דלא קאמר בשינויא לעולם דלא טענה ברי – And the reason the גמרא did not state in this answer that really she has no ברי claim. Seemingly since initially we assumed that she was claiming ברי (otherwise we could not have argued אי כר״ג אפילו ברוב פסולין), and now in the answer we are retracting this assumption, it would have been appropriate for the גמרא to emphasize this retraction by stating לעולם דלא טענה ברי. The reason the גמרא did not make this retraction is – משום דבאתקפתא לא קאמר אי בטוענת ברי כולי – Because in the original challenge the גמרא did not openly state; if she claims ברי, etc. The גמרא never stated overtly that she claimed ברי; it was merely implicit in the discussion. Therefore the גמרא felt no need to openly retract this assumption which was never clearly stated. The answer is that initially we assumed that she was טוענת ברי (and there were no עדים שנאנסה) and she had a מגו. The conclusion is that she does not claim ברי; therefore all agree that תרי רובי is required to be מכשיר the תינוקת לכהונה. תוספות offers a different answer to the original contradiction: אי נמי נוכל לפרש דבשינויא נמי איירי בברי ודאיכא מגו ולא תקשי הלכתא אהלכתא – Or we may also explain that even in the answer we are discussing a case where she claims ברי and she has a מגו דאי בעי שתיק, and nevertheless there is no contradiction between the two הלכות (הלכה כר״ג, and here we require תרי רובי) – דדוקא דיעבד פסיק שמואל כרבן גמליאל כדאמר לעיל – For שמואל ruled like ר״ג only if it was already done ; i.e. the woman marries the כהן, etc. as was previously stated that שמואל said to רב יהודא even though the הלכה is כר״ג, nevertheless – ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין – You should not issue a ruling unless there are רוב כשרין. It is evident from this that initially (even) שמואל maintains that we do not follow the ruling of ר״ג unless there is a רוב. Therefore here too we do not follow the ruling of ר״ג if there is no תרי רובי. תוספות anticipates the obvious question. שמואל stated that we follow ר״ג even לכתחלה if there is (just) one רוב. Why do we require here תרי רובי?! ואף על גב דלעיל משמע דברוב אחד שרי לכתחלה – And even though that from the previous statement of שמואל (of עד דאיכא רוב כשרים) it seems that if there is only one רוב she is permitted initially to marry intoכהונה; why is it that here we require תרי רובי?! תוספות replies that nevertheless – רב חייא בר אשי סבר דלכתחלה בעינן תרי רובי – רחב״א is of the opinion that initially we require תרי רובי (he disagrees with שמואל in this detail, although he agrees that the הלכה is כר״ג אפילו ברוב פסולים בדיעבד) – ומתניתין קתני הרי זו תנשא דמשמע לכתחלה: And our משנה which states, she may marry into כהונה indicates that she may לכתחלה marry into כהונה. Therefore תרי רובי is required. S UMMARY The גמרא initially assumed that the משנה is discussing a case of טענת ברי and a מגו. The conclusion is there is no טענת ברי; therefore תרי רובי is required לכו״ע. Alternately, even שמואל agrees that we follow the ruling of ר״ג only בדיעבד; however לכתחילה there is a requirement of תרי רובי (according to רב). T HINKING IT OVER 1. תוספות asks, why the גמרא previously asks that it is קשיא הלכתא אהלכתא (in the case of בו״ש), there is no קשיא since הלכתא כרב באיסורי. The case of משארסתני נאנסתי however is a monetary case, where the הלכה is indeed as שמואל rules! 2. According to the first answer of תוספות that she is not טוענת ברי, is the משנה discussing a case of ראוה שנאנסה or a case of מודה שנאנסה? 3. Why does תוספות insert the assertion that ׳ואיירי נמי כשראוה מדברת וכו׳, in the answer; seemingly he could have stated it in the קשיא as well (where תוספות says ׳ואפילו וכו׳ לא ראוה שנאנסה׳)? 4. The second answer maintains that by טענת ברי ואיכא מגו, nevertheless לכתחלה we require תרי רובי. Why did not the גמרא say that there is no מגו (for ראוה שנאנסה), and therefore we require חד רובא according to ר״ג (as in the case of ארוס)? Alternately if there is תרי רובא why is there a need for a מגו (as in the case of ארוס)? [In summation why by ארוס she is מותר without a מגו (בחד רובא or בתרי רובא), however here we require (תרי רובא and) a מגו.] 5. What would the second תרצן of תוספות maintain is the ruling in the case of the first תרצן? And vice versa?
