Talmud Builders

    Ketubot 59b

    Chapter 5 - Af Al Pi

    גם: כתובות דף נ״ט ע״ב, פרק ה׳ אף על פי

    English translation - Ketubot 59b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1This field that I mortgaged to you and from whose produce you are benefiting will be consecrated when I redeem it from you. The halakha is that it is consecrated, since the field itself was not transferred to another’s ownership.

    2Rav Sheisha, son of Rav Idi, objects to this: Is it comparable? There, in the case where he mortgaged the field, it is in his power to redeem it, whereas here, with regard to a woman who renders her earnings prohibited to her husband, it is not in her power to divorce herself from her husband. This is only comparable to one who says to another: This field that I have mortgaged to you for ten years will be consecrated when I redeem it from you. The halakha is that it is consecrated. Similarly, in this case, despite the fact that her earnings belong to her husband, when she will be divorced they will revert to her, and since her hands have always belonged to her, she can consecrate her earnings.

    3Rav Ashi objects to this: Is it comparable? There, after ten years in any case it will be in his power to redeem it, whereas here, with regard to a woman, it is never in her power to divorce herself from her husband. Consequently, there is no way for her to consecrate her future earnings.

    4Rather, the contradiction between the two rulings of Shmuel must be resolved in a different manner. Rav Ashi said: Did you speak about konamot ? Konamot are different, since they are a type of inherent sanctity, and therefore the konam can take effect on an item that is subjugated to another person, in accordance with the halakha articulated by Rava. As Rava said: Consecration, the prohibition of leavened bread on Passover, and the liberation of a slave can all abrogate a lien on property. If property was mortgaged to another person, and then the owner consecrated it, or if leavened bread was mortgaged and Passover arrived and it became prohibited to benefit from it, or if a slave was mortgaged and then liberated by his owner, the lien is abrogated. Since konam is a form of consecration, it can take effect on an item even when it is subjugated to another when the owner prohibited it, similar to the case of mortgaged property.

    5The Gemara asks: If it is so, that a konam can remove the lien on property, let her earnings become consecrated from now, even before her husband divorces her. The Gemara answers: The Sages reinforced the husband’s lien in order that it not become consecrated now. However, since in general a konam can take effect on mortgaged items, it can take effect on her earnings after she leaves her husband’s jurisdiction.

    6MISHNA: And these are tasks that a wife must perform for her husband: She grinds wheat into flour, and bakes, and washes clothes, cooks, and nurses her child, makes her husband’s bed, and makes thread from wool by spinning it. If she brought him one maidservant, i.e., brought the maidservant with her into the marriage, the maidservant will perform some of these tasks. Consequently, the wife does not need to grind, and does not need to bake, and does not need to wash clothes. If she brought him two maidservants, she does not need to cook and does not need to nurse her child if she does not want to, but instead may give the child to a wet nurse. If she brought him three maidservants, she does not need to make his bed and does not need to make thread from wool. If she brought him four maidservants, she may sit in a chair [ katedra ] like a queen and not do anything, as her maidservants do all of her work for her.

    7Rabbi Eliezer says: Even if she brought him a hundred maidservants, he can compel her to make thread from wool, since idleness leads to licentiousness. Consequently, it is better for a woman to be doing some kind of work. Rabban Shimon ben Gamliel says: Even one who vows that his wife is prohibited from doing any work must divorce her and give her the payment for her marriage contract, since idleness leads to idiocy.

    8GEMARA: With regard to the mishna’s choice of terminology the Gemara asks: Could it enter your mind that she grinds the wheat into flour? Ordinarily, grinding is performed in a mill using millstones that are rotated by water or by animals, so the woman herself does not actually grind the wheat. The Gemara answers: Rather, say that she supervises the grinding by bringing wheat to the mill and ensuring that it is ground properly. Alternatively, if you wish, say instead: She can grind the wheat herself with a hand mill.

    9The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya teaches: A wife is only for beauty, and a wife is only for children, but not for household tasks. And Rabbi Ḥiyya teaches: A wife is only for wearing a woman’s finery. And Rabbi Ḥiyya similarly teaches: One who wishes to beautify his wife should clothe her in linen garments, and one who wishes to whiten his daughter so that she will have a fair complexion, should feed her young chickens, and should give her milk to drink toward the time of her maturity.

    10§ The mishna mentions among a wife’s obligations that she nurses her child. The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Beit Shammai, as it is taught in a baraita : If a woman took a vow not to nurse her child, Beit Shammai say: Since she vowed, she must remove her nipple from his mouth and not nurse him. Beit Hillel say: Her husband can compel her, and she must nurse the child even against her will. However, if she was divorced and therefore had no further obligations to her husband, he cannot compel her. Nevertheless, if the baby recognized her, then even after the divorce, her husband may pay her a salary as a wet nurse and compel her to nurse due to the danger that the child will starve if he refuses to nurse from another woman. This baraita indicates that according to Beit Shammai a woman has no obligation to nurse her child. If she had a prior obligation to her husband to nurse the child, the vow would not take effect.

    11The Gemara rejects this suggestion: Even if you say that the mishna is also in accordance with the opinion of Beit Shammai, here we are dealing with a case where she made this vow and her husband ratified it for her by refraining from nullifying it. Beit Shammai maintain that in that case it is considered as if he had placed his finger between her teeth, i.e., he caused the vow to be in effect, meaning that in that case the responsibility lies with him. Since he declined the opportunity to nullify the vow, her obligation to nurse is canceled. Beit Hillel maintain that in that case she put her finger between her own teeth, i.e., she caused the vow to remain in effect. Consequently, although he ratified her vow, the responsibility rests on her, and for this reason her obligation is not annulled.

    12The Gemara asks: If so, that the dispute is about who is responsible when a woman vows and her husband ratifies the vow, and it is not specifically about her obligation to nurse her child, then let them dispute about a marriage contract in general, with regard to whether or not a woman is entitled to payment for her marriage contract if she vows to prohibit her husband from deriving benefit from her. And furthermore, it is taught in a baraita that Beit Shammai explicitly say with regard to all women, not specifically in the context of vows: She does not need to nurse if she does not want to. Rather, it is clear that the mishna is not in accordance with the opinion of Beit Shammai.

    13The Gemara above quotes a baraita where it is taught that if the baby recognized her, her husband can compel her to continue nursing even after she is divorced, but he must pay her for nursing.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא דמיא אלא להא - לא דמי לשדה זו שמשכנתי לך סתם אלא לאומר שדה זו שמשכנתי לעשר שנים דאין בידו לפדותה ולהקדישה עכשיו:

    דקדשה - דהא שלו היא:

    דקדושת הגוף נינהו - כקדושת מזבח שאין להן פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו שהרי אינו הקדש גמור לתפוס פדיונו אלא אסור על אדם אחד וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל ולקמן פריך א"כ מאי איריא שמא יגרשנה מהשתא חייל:

    הקדש - כגון ששיעבד שורו לבעל חוב וחזר והקדישו מפקיע שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר וזה כשר לקרבן ואינו גזול דלא הוה קני ליה אלא לגוביינא בעלמא ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים דבדק הבית לא מפקיע שעבוד כדתנן בערכין (דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו כו':

    חמץ - עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והגיע הפסח איסור חמץ מפקיעו משעבוד העובד כוכבים ונאסר בהנאה והא דתנן (פסחים דף ל:) עובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה אוקמינן לה התם כשהרהינו אצלו שמסרו בידו משכון:

    ושחרור - עשה עבדו אפותיקי ושחררו הלוה משוחרר וזה גובה חובו ממקום אחר:

    ונקדשו מהשתא - מאי איריא דקתני שמא יגרשנה מהשתא נמי קדיש:

    אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל - בעודה תחתיו דשויוהו רבנן כלוקח גמור ולא כמלוה:

    מתני' אופה - פת:

    שתים אינה מבשלת כו' - בגמרא פריך אמאי לא איפטרה מכולהו בחדא שפחה שהכניסה במקומה:

    יושבת בקתדרא - לא תטרח בשבילו לילך בשליחות להביא לו חפץ מבית לעליה:

    שעמום - שיגעון:

    גמ' טוחנת ס"ד - המים מגלגלין האופן וטוחן:

    מטחנת - מכינה צורכי טחינה נותנתו באפרכסת וקולטת הקמח:

    ואיבעית אימא - לעולם טוחנת היא עצמה:

    דידא - רחיים של יד:

    לתכשיטי אשה - שיקנו לה תכשיטין להתנאות בהן:

    שיעדן - את זיוה אישקלויי"ר בלע"ז:

    לפירקה - ימי הנעורים:

    שומטת דד מפיו - לא תניקנו שחל הנדר אלמא לא משעבדא ליה:

    כופה ומניקה - דמשעבדא ליה ולא חל הנדר:

    אם היה מכירה - שאינו רוצה לינק מאחרת:

    הכא במאי עסקינן - ברייתא:

    ונפלגו בכתובה בעלמא - נדרה מליהנות לו וקיים לה בש"א תצא ותטול כתובה ובה"א תצא בלא כתובה:

    ועוד תניא - גבי כל הנשים ואפילו בלא נדר:

    אינה מניקה - אם אינה רוצה:

    כתובות 59 עמוד ב

    1״שדה זו שמשכנתי לך, לכשאפדנה ממך תיקדש״, דקדשה.

    2מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי: מי דמי? התם, בידו לפדותה. הכא, אין בידה לגרש עצמה! הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו ״שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים, לכשאפדנה ממך תיקדש״, דקדשה.

    3מתקיף לה רב אשי: מי דמי? התם, לעשר שנים מיהא בידו לפדותה. הכא, אין בידה לגרש עצמה לעולם.

    4אלא, אמר רב אשי: קונמות קא אמרת? שאני קונמות, דקדושת הגוף נינהו, וכדרבא. דאמר רבא: הקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד.

    5ונקדשו מהשתא? אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל, כי היכי דלא תיקדש מהשתא.

    Mishna

    6ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המטה, ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. שתים אין מבשלת, ואין מניקה את בנה. שלש אין מצעת לו המטה, ואין עושה בצמר. ארבע יושבת בקתדרא.

    7רבי אליעזר אומר: אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רשב"ג אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום.

    Gemara

    8טוחנת ס"ד אלא אימא: מטחנת. ואיבעית אימא: בריחיא דידא.

    Mishna

    9דלא כר' חייא, דתני ר' חייא: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים. ותני ר' חייא: אין אשה אלא לתכשיטי אשה. ותני ר' חייא: הרוצה שיעדן את אשתו ילבישנה כלי פשתן. הרוצה שילבין את בתו יאכילנה אפרוחים וישקנה חלב סמוך לפירקה.

    10ומניקה את בנה. לימא מתניתין דלא כבית שמאי. דתניא: נדרה שלא להניק את בנה, בש"א שומטת דד מפיו. בה"א כופה ומניקתו. נתגרשה אינו כופה. ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה, ומניקתו מפני הסכנה.

    11אפי' תימא ב"ש הכא במאי עסקינן: כגון שנדרה היא, וקיים לה הוא. וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה, וב"ה סברי: היא נתנה אצבע בין שיניה.

    12ונפלגו בכתובה בעלמא. ועוד: תניא, בש"א אינה מניקה! אלא מחוורתא מתניתין דלא כב"ש:

    13אם היה מכירה.

    Tosafot

    שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדש - משמע דבעודה ממושכנת אינו יכול להקדיש דאין כח להקדש לבטל כח המלוה שהיא ממושכנת בידו ותימה דאמרי' בסוף איזהו נשך (ב"מ עג:) רב מרי בר רחל משכן ליה עובד כוכבים ההוא ביתא אזל עובד כוכבים זבניה לרבא נטר תריסר ירחי שתא ושקל אגר ביתא ואמטיה לרבא כו' אלמא הפקיע המכר כחו של רב מרי שהיה לו לדור בבית חנם שהיתה ממושכנת בידו והפקיע המכר כחו והוצרך להעלות לו שכר לרבא וי"ל דאין זה הפקעת כח אלא לפי שהיה סבור רב מרי שהיה רבא חייב לו דמי המשכנתא במקום העובד כוכבים ולא רצה לדור בחצירו חנם משום רבית וא"ל רבא כדיניהם עבידנא לך דרבא לא מיחייב ליה מידי אלא העובד כוכבים וא"ת והא דאמר בפ' האומר משקלי עלי (ערכין כא. ושם) הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך היכי דייר ביה הא במעילה קאי דמשמע שבזמן השכירות יכול להקדישה וי"ל דכח שיש לשוכר אינו יכול להקדיש אלא הוא והקדש שותפין בו וימכר הבית ויקח זה דמי שכירות הבית והמותר להקדש אבל הכא מיירי שמקדיש כל השדה אף מה שאינו יכול להקדיש עכשיו אי נמי בהקדש ממש היה חל על שדה הממושכנת אף קודם שתפדה והכא מיירי שאוסר בקונם על המלוה לכשיפדנה דיכול להיות דבשדה ממושכנת אינו יכול לאוסרה בקונם אף על פי שיכול להקדישה כדמוכח בערכין דיכול להקדיש יותר ממה שיכול לאסור בקונם ומתרצא בהכי האי דפריך לעיל ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומאי קשיא ליה דלמה לא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר שתתגרש מאי שנא מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן או תתגרש אלא ודאי אע"פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור ועוד יכול להיות דאפילו היתה מקדשת ידיה לשמים לגמרי לא היה ראוי לחול הקדש כמו על שדה משום דבשדה חל ההקדש על גוף השדה בעודה ברשות המלוה וממילא יקדשו הפירות כשיצא הגוף מרשותו אבל ידיה אפי' הקדישו לשמים אין נתפשות בהקדש ואפילו בעבד אמר רב דגופיה לא קדיש ובבן חורין מודו כ"ע ולכך אפי' הקדישו לגמרי אין להקדש לחול יותר מאוסר למלוה בקונם שדה הממושכן לו:

    קונמות קאמרת כו' - וא"ת א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מבעל חובו על ידי קונם וי"ל דלאו דווקא שעבוד דבעל אלמוה רבנן אלא ה"נ דאלמוה לשעבודא דב"ח כדמוכח בריש המדיר (לקמן כתובות ע.) דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקע שעבודה ע"י קונם אלא ודאי דאלמוה נמי לשעבודא דאשה וא"ת בפ' אלמנה ביבמות (דף סו: ושם) גבי אצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קאמר רבא קנייה מיתנא הא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה וי"ל דדוקא בקונמות אלמוה שלא יפקיע חובו אבל ההיא דפ' אלמנה דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שעבוד כמו הקדש והא דאמר בהחובל (ב"ק דף צ. ושם) דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל אע"ג דשחרור דמי להקדש סבירא ליה לרבא בפרק אלמנה (יבמות דף סו:) כמ"ד לאשה אבל לא לאיש א"נ ידו עדיפא מידה כיון דאכיל פירות בחייה כדאמרינן בהכותב (לקמן כתובות דף פג.):

    הקדש חמץ ושחרור - כתבתי בהשולח (גיטין מ: ושם):

    ארבע יושבת בקתדרא - אע"ג דבשלש נמי אינה עושה מכל מלאכות שהוזכרו במשנה מכל מקום עושה מלאכות קטנות שבבית שלא הוזכרו במשנה ואיכא נמי ארחי ופרחי דבגמרא וכי הכניסה לו ד' אינה עושה כלום:

    טוחנת ס"ד - הא דתנן בהניזקין (גיטין סא:) אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ לא פריך טוחנת ס"ד דדוקא הכא פריך דאתא לאשמועינן אלו מלאכות שהאשה עושה דקאי אעיקר מלאכה:

    תני רבי חייא אין אשה אלא ליופי - לא פליג אלא אטוחנת ואופה ומניקה את בנה וכיוצא בהן שמכחישות יופיה אבל אעושה בצמר לא פליג דמעשה ידיה תחת מזונות:

    כגון שנדרה היא וקיים לה הוא - שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנית בהנקה כדאמר לקמן הוא אומר שלא להניק והיא אומרת להניק שומעין לה משום צערא דידה וכי ההיא דשוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה אבל ליכא למימר דאסרה הנאת יניקתה עליו כיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל והשתא פליגי דב"ש סברי דהוא נתן אצבע בין שיניה הלכך אינו כופה להניק פי' להשכיר מינקת וב"ה סברי היא נתנה אצבע בין שיניה וכופה להניק שתשכיר לו מינקת או תצא בלא כתובה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אלא להא דמיא האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי התם בידו לפדותה. תמיה לי, דהכא משמע דהממשכן שדהו לחבירו והקדישו מעתה אינו קדוש, אלא אם כן אמר לכשאפדנו תקדוש, והוא ודאי ליתא, וכל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה מוקדש כל שיש לי נכסים אחרים לגבות ממנו אלא דבשאין לו נכסים אחרים אין הקדשו מוציא מידי שעבוד. ויש לומר, דהכא ודאי גבי שדה יקדיש ליה מעכשיו קדש לכשיפדנו, אלא הכא משום דאתי לדמויי למעשה ידי האשה, דאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהן ומעשיהן משועבדים לבעל, ואתיא למימר דאפילו הכי קדשי, ואקשינן, דליכא מידי דאין עיקרו קדוש מהשתא ולקמיה קדוש, אתיא למפשט משדה דדוכתא ממקדיש שדה לפירותיו, דאלו משכנו ומקדיש להו לפירות מעתה לא קדשי דהא משעבדנא ליה לבעל חוב, ואפילו הכי באומר לכשאפדנה תקדוש לפירותיו קדשה, כן נראה לי. ומיהו אילו רצה להקדיש כוליה שדה מעכשיו, ההקדש חייל למה שהוא יתר על החוב, אבל כנגד החוב אינו חל. ואחר כך מצאתי כן לרבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק השותפין בנדרים (מו, ב, ד"ה מאימתי). ושם כתבתי יתר מזה בסיעתא דשמיא.

    מתקיף לה רב אשי מי דמי, התם לעשר שנים בידו לפדותה, הכא אין בידה לגרש את עצמה. ואם תאמר, ולימא ליה דהכא נמי בידה לפדות את עצמה, שהרי היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה. תירצו בתוספות (עי' תוד"ה הכא), דהכא לכשתמצא לומר אין הלכה כרב הונא קאמר, אבל לרב הונא ודאי קדשה. ואינו מחוור בעיני, דהכא לפרוקה לדשמואל דאליבא דהלכתא קא אתינן בעיקר שמעתין, ואנן כרב הונא קיימא לן. והרמב"ן נ"ר תירץ, דאפילו לרב הונא קאמר, דליכא מאן דאמר דליקדוש מהשתא משום אלימותא דהך שעבודא דבעל, דלדידיה נינהו עד דאמרה הכי בפירוש, וכיון דמהשתא לא קדוש לא קדוש לכי מגרשא משום האי טעמא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, דהאי טעמא הא לא מחיילא להו מהשתא, וכי היכי דלא חיילי מהשתא לא חיילי לעולם, ודמיא הא לאומר (לעיל ע"א) לחבירו שדה זו שמכרתי לך מעכשיו ואם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה, אף על פי שבידו לבטל המקח, פירוש לפירושו, לפי שזו לא תלתה בלכשתאמר איני נזונת, שאילו ודאי אמרה, לכשאומרת איני נזונת ואיני עושה קדשה משום דתלתה בדבר דקאי בידה למעבד, וכן באומר שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי ואמר לכשאבא תקדוש דקדשה, אבל השתא דתלתה במה שאינו בידה אף על פי שיש בידה מצד אחר לא קדוש, משום דדמי לאומר שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה. אלא דהיא גופא מיבעיא, ואיני יודע דמיון זה שעשה רבנו נ"ר אם קדשה אם לאו, דדילמא הוא גופא כיון דבידו לבטל המקח בשום צד ויכול הוא להקדישו אם ירצה, דידיה הוא וביתו שלו קרינא ליה, והוה ליה כההיא דלעיל דאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, ונראין דברי רבנו נר"ו דכל שהוא תולה בדבר שאותו דבר אינו בידו אף על פי שבידו בענין אחר שלא תלה בו, כמו שאינו בידו דמי, והכא נמי הא לא אמר אלא לכשאקחנו ממך, ובעינן קנייה אינו בידו שאם לא נתקים תנאו, כלומר שלא בא לזמן שקבע שוב אין בידו לקנותו, אם לא רצה ליקח זה למוכרה לו, ואינו דומה לשדה זו שאני מוכר לכשאקחנו ממך תקדוש דקדשה, דהתם עדיין לא נמכר כלל ושלו הוא עדיין לגמרי ובידו להקדישו מעכשיו, אבל זה שמכרו כבר ואם רוצה לבטל ממכרו צריך עדיין לקיום תנאו, כל שלא קיים אינו שלו אלא מכור. ומכל מקום לענין קושיין איכא למימר, דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, עשאוהו כלוקח גוף האשה ובעלמא קנין כספו קרינן לה, וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה, רואין אנו אותה כאלו היא קונה עצמה ממנו, ואף על פי שאינה קונה עצמה ממש אלא פודה, כל שלא פדתה עצמה הרי היא ביד הבעל בקנין חזק, ודמיא לאומר לחבירו שדה זו מכורה לך לכשתביא מעות, ואמר לוקח לכשאביא לך מעות תקדוש דלא קדשה, עד דמביא מעות לאו דידיה הוא.

    אלא אמר רב אשי, קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא וכו' - כלומר, ולאו באומרת לכי מגרשנא, אלא אפילו באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה, דאף על גב דמשעבדן ליה לבעל, כיון דקדושת הגוף נינהו מפקעת מידי שעבוד, אלא דמהשתא לא קדוש משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש מהשתא, אלא מכל מקום כל היכא דמשכח דוכתא לחול חייל, וטעמא דתנא קמא דאמר אינו צריך להפר איכא למימר משום דלא חייש לגירושין, אי נמי, דקסבר יש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף הן ואינם מפקיעים מידי שעבוד, וזה עיקר.

    הא דאמר רבא הקדש מוציא מידי שעבוד - פירש רש"י ז"ל: דוקא קדושת מזבח דאין לו פדיון, והוא הדין לכל דבר שאין לו פדיון, דלא עדיף שעבוד מפדיון, ואם פדיון אינו מוציאו מידי הקדש כל שכן שעבוד, והני קונמות משום דאיסורא רביעא עליה ולית ליה פדיון, והיינו חמץ ושחרור שאין להם פדיון, וכן איצטליתא דמילתא דפרסוה יתמי אמיתנא דבפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב) אבל קדושת דמים אינו מוציא מידי שעבוד כדאמרינן בערכין (כג, ב) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. ורבנו תם ז"ל לא פירש כן. וכבר הארכתי בזה בגיטין בפרק השולח (גיטין מ, ב) בסיעתא דשמיא. ודברי רש"י ז"ל עיקר והא דאמרינן דהקדש מזבח מוציא מידי שעבוד. לומר, דאפילו שעבד מטלטלין אגב מקרקעי, דאלו מכרן בעל חוב גובה מהן, כדאיתא בפרק חזקת (ב"ב מד, ב) גבה מקרקעי גבה מטלטלין, הכא בהקדש מפקיעו מידי שעבוד אבל בלא שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי אפילו מכר נמי מוציאו מידי שעבוד, כדאמרינן התם (ב"ב מד, ב) עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ואם תאמר, כיון דקונמות מוציאין מידי שעבוד אם כן יכול לוה להפקיע נכסיו מידי שעבוד בעל חוב דאסר להו עליה, ולא שבקת חיי לכל מלוה. יש לומר, דאין הכי נמי אלא דמשמתינן ליה עד דמיתשיל אקונם ופרע ליה, דלא גרע ממאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה, דאי אמר לא בעינא למיעבד מצוה משמשתינן ליה כדאיתא בפרק הכותב (לקמן כתובות פו, א). ורבנו הרב נר"ו כתב בשם רבותינו בעלי התוספות (תוס' ד"ה קונמות) דאין הלוה יכול לאסור בקונם נכסים המשועבדים למלוה דאם כן נעלת דלת בפני לווין, אלא אלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה, וכדאמרינן בסוגין אלומי אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, והא דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד, לא אמרו אלא דוקא במקדיש, שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם כדי להפסיד לבעלי חובם, משום הכי לא תקון בה לאלומי לשעבודי דמלוה, אבל לענין קונמות הוצרכו לתקן פן יאסור נכסיו על המלוה שלא יגבה ממנו חובו. עד כאן. ובירושלמי נמי משמע ליה הכין דגרסינן בריש פרק המדיר (פ"ז ה"א) גבי המדיר אשתו מליהנות לו וכו', וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, עד כאן. פירוש: אלמא בעל חוב שהוא גובה דבר תורה לא מפקע משום איסור קונם, כמו שכתב רבנו נר"ו. ולעיקר מאי דאמרינן בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן, דלכולי עלמא מעשה ידיה קדושים כדין מקדיש דקל לפירותיו. תמיה לי, דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש, אבל ידי האשה אין קדש חל בהם, חדא, דאינו שלו להקדישו וכמקדיש דבר שאינו שלו, ולא קרינא ביה כי יקדיש את ביתו, דמי עדיפא אשתו מעבדו ושפחתו העבריים. וכדתניא (ערכין כח, א) מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל לא עבדיו ושפחותיו העבריים. ועוד, שאין הקדש חל בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל, ואפילו לר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, לא קדיש אלא לדמי, כלומר, שנותן לו דמיו, כאלו אמר דמי פלוני עלי או דמי עלי, ואין מעשה ידיו הקדש אלא הרי זה עושה ואוכל, וכדאמרינן בגיטין פרק השולח (גיטין לח, ב) תא שמע המקדיש עבדו עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו, ודחינן, הא מני ר' מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדיש את עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו, אי אמרת בשלמא ר' מאיר שפיר, אלא אי אמרת רבנן היא בשלמא עבדו לדמי קאי אלא איהו לדמי קאי, אלמא לרבנן לא אמר ולא כלום, ואפילו לר' מאיר הרי זה עושה ואוכל דלא הקדיש אלא דמיו, אם כן המקדיש ידי אשתו האיך יקדשו ידיה והאיך יקדשו מעשה ידיה, דהא לא דמי לדקל לפירותיו ואפילו במקדיש ידי עצמו כדאמרן. ועוד קשיא לי, דהא לא דמי ידים לדקל (גיטין מב, ב), דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן, אבל מעשה ידיה דלאו מגופן של ידים אלא מעלמא אתו, בהקדש הידים האיך יקדשו מעשיהן, הא למה הדבר דומה, למקדיש מצודתו למה שתעלה, דלכאורה לא קנה הקדש. ותדע לך, דמה שתעלה מצודתי מכור לך היום דקנה, הוצרכו לתקן שיקנה משום כדי חיי יום (ב"מ טז, א), ואם איתא דמצודתי למה שתעלה קנה כדין מוכר דקל לפירותיו, אפילו מה שתעלה מצודתי היום לא ליקני, ולמה תקנו משום חיי יום הואיל ואפשר להקנות מן הדין באומר מצודתי למה שתעלה מכור לך. והכי נמי משמע לכאורה בפרק השולח (שם) במאי דאיבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכר, תבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן, ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו, מאי קא מיבעיא ליה, דהא לכולי עלמא מכור ובהא לא איפליגו רבנן ור' מאיר. וכן יש להוכיח בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א), דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנוב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו, ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה, ולא מוקמינן באוקימתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילא, דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא נינהו ולא מגופא כפירות מן הדקל, ומיהו בירושלמי היה משמע דקנה, דגרסינן בפרק חזקת (ב"ב פ"ג ה"א) המוכר עובר פרתו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר ולד שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר מעשרות שדהו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר אויר חצרו לחבירו לא עשה ולא כלום, אבל מוכר הוא פרה ומשייר עוברה, ושפחה ומשייר ולדותיה, מוכר הוא שדה ומשייר מעשרותיו, מוכר הוא חורבה ומשייר אוירה, כלומר, דמשייר בעין יפה משייר, והרי הוא כמשייר שדה למעשרותיו ופרה לעוברה וחצר לאוירה, על דרך מ"ש בפרק מי שמת (ב"ב קמח, א), בנותן דקל לאחר ומשייר פירותיו לעצמו, דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר, וכמי ששייר דקל לפריותיו, אלמא משייר חצר לאוירה מהני, והוא הדין למוכר חצר לאוירה קנה האויר אף על פי שאין האויר יוצא מגופיה של חצר, ואולי נאמר בזה, דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר, כגון דקל לפירותיו וחצר לאוירה וידים למעשיהן, כיון דמכל מקום אין הכוונה ועיקה ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם, אלא לקנות על כפירות מן הדקל, אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן, וכן האויר שנראה כאלו הוא חלק מן החצר, אבל מצודתי למה שתעלה שאין הציד בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסים בתוכה, וכן קנס על ידי נזקי אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסיבת עצמן, אינן נמכרין על ידיהן, והיא עצמה איבעיא לן שם בפרק השולח ולא איפשיטא, אבל עדין תבעי לי, המקדיש ידי עצמו אי נמי מקדיש ידי אשתו, למה מעשיהן הם קידושין, שהרי המקדיש עצמו שנינו הרי זה עושה ואוכל וכמו שכתבתי. וצ"ע. ובסוף המסכתא כתבתי בה יותר בסייעתא דשמיא. ידיהן דבר שאינו בעולם בקניית כלד הוא סגי, ואף על פי שאינו יוצא מגופו לגמרי.

    ולענין האשה שאמרה לבעלה איני ניזונית ואיני עושה קיימא לן כרב הונא - ובהדיא אמרינן בפרק דשני דייני גזירות (לקמן כתובות קז, ב) והלכתא כרב הונא אמר רב דאמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה וטעמא דרב הונא דאיתא ליה דמזונות דאורייתא, וכמו שכתבתי למעלה דלעיל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מז, ב) ר' אלעזר ותנא קמא דידיה הכי סבירא ליה, בהדיא דמזונות דאורייתא, דתנא קמא אמר שארה אלו מזונות ר' אלעזר אמר עונתה אלו מזונות, ר' אלעזר בן יעקב דריש כוליה קרא בכסות, שארה לפום שארה תן כסותה כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה, אלא אפילו לכשתמצא לומר דר' אלעזר בן יעקב פלוג במזונות וסבר דמזונות דרבנן, הוי ליה יחיד ולא קיימא לן כיחיד במקום רבים. ועוד דיש לומר, דר' אלעזר בן יעקב לא פלוג על זו בדינא דמזונות אלא בפירוש דהאי קרא, אבל מזונות נמי לדידיה דאורייתא, ואף על גב דתנא קמא ור' אלעזר דרשינן ליה מהאי קרא ואיהו לא דריש לה מיניה, וכן איתא בירושלמי בפירוש (פ"ה ה"ז) במשנת המדיר את אשתו מתשמיש המטה, דרסינן התם ר' אליעזר בן יעקב אומר מנא ליה ומה אם הדברים שאינם קיום נפש אינו רשאי לימנע ממנה, דברים שהם קיום נפש לא כל שכן. מנא ליה עונה ומה אם הדברים שלא נשאת לכן משעה ראשונה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת לכן משעה ראשונה לא כל שכן. ואיתא נמי במכילתא (משפטים פ"ג) כמו שכתבתי למעלה, וכן נמי נראה לפרש דכל מאן דמהפך דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, אית ליה מזונות דאורייתא, מדאמר אביי בפרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות מז, ב) עלה דההיא ברייתא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, והאי תנא סבר מזונות דאורייתא שארה כסותה ועונתה שארה אלו מזונות וכו', דאלמא משמע לכאורה דהכי קאמר מאן דאמר מעשה ידיה עיקר כההיא ברייתא אית ליה מזונות דאורייתא וכהני תנאי. וכתב הר' אפרים ז"ל בתשובה דדוקא במלאכת ידיה, אבל אופה היא ומבשלת ועושה שאר המלאכות השנויות במשנתנו, שאין אותן מלאכות חתח המזונות אלא משועבדת היא לו לאותן מלאכות בין ניזונית בין אינה ניזונית, והיינו דאמר ר' יוסי בר חנינא לקמן (כתובות סג, א), מורדת ממלאכה, אלמא אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה צרכי הבית, וכן כתב הראב"ד ז"ל, וכן ודאי נראה מדאמר רב הונא לקמן (שם) מורדת בתשמיש אבל ממלאכה לא, ואם איתא דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה צרכי הבית, הוה לן למימר התם רב הונא לטעמיה, אלא ודאי שאר מלאכות לאו במזונות תליין, ואפילו אינה רוצה ליטול מזונות טורחת ועושה צרכי הבית. ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דאלמנה ודאי יכולה לומר כן ליתומים דלא משתעבדא להו אלא מחמת מזונות, ויכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, אף על פי שהיא אסורה לינשא מפני שהיא מניקה, ולא אמרינן בהן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וזו אינה יכולה לינשא עד לאחר עשרים וארבעה חדשים דהא אינה מעוכבת מחמת הבעל, אלא מחמת סכנת הולד, ואין התנאי ההוא אלא כל שהיא אסורה מצד איסור וזיקת הבעל. וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה.

    מתני' - אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו'. ירושלמי (פירקין ה"ו) תני שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא צרכו חכמים למנותם. מניקה את בנה. אמר ר' חגי, לא אמרו אלא בנה, הא תאומים לא.

    גמרא - הנודרת שלא להניק את בנה, בית שמאי אומרים שומטת דד מפיו. קשיא לי, האי נודרת היכי דמי, אי בנודרת ממש שלא להניק, אינו נדר, דאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, וכל שלא אעשה או אעשה דבר שאין בו ממש הוא, ועוד, דאין נדר אלא באוסר חפצא אנפשיה, ואי באוסרת על נפשה פירות אם תניק, לבית הלל נמי תניק ויפר לה משום נדרי ענוי נפש, ואי באוסרת הנאת הנקה על בעלה, הא תניא (נדרים לח, א) המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ובניו ובנותיו, ואמרינן עלה ואף על פי שחייב במזונותיהן. ויש לומר, מאי נודרת, נשבעת ולא דק, וכאותה שאמרו (נדרים ח, א) האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. עוד יש לומר, דבנודרת ממש ואוסרת הנאת הנקתה על בעלה. והא דתנן זן את בניו, התם בזן מדעת עצמו ומשום דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו וגרימת הנאה בלחוד היא, אבל הכא בדיני כפייה איירינן, וכדתניא בית הלל אומרים כופה ומניקתו, ובכי הא ודאי אסור, דהתם הא משמע דאפילו בזן מדעת המודר ובשליחותו אסור, משום דשליחותיה קא עביד, וכדמוכח התם בריש פרק אין בין המודר (נדרים לח, א) וכל שכן הכא כשהבעל כופה להניק. ולהאי טעמא, הכי נמי אילו רצתה להניק מדעת עצמה, מותר. והא דקתני שומטת דד מפיו, אילו רצה הבעל לכופה קאמר.

    בית הלל אומרים כופה ומניקתו - כלומר, ואינו צריך להפר, דבמידי דמשעבדא ליה לבעל אינה יכולה לאסור עליו, וכדתנן (נדרים סה, א) קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר, ולבית הלל אפילו קיים לה הוא דאמר לה אי לאו דנדרת מדידך היית אינו צריך להפר, משום דכיון דהנדר אינו כלום אין קיומו אלא על מילי דכדי.

    הכא במאי עסקינן בשקיים לה הוא - פירשו המפרשים: ששתק לה ביום שמעו. ותימא הוא, דכיון שאין נדרה נדר דהא משעבדא ליה, שתיקתו מאי מהניא, דכל שאינו צריך להפר היינו שותק, ויש לי לדחוק לפי סברותיהם, בשסבור שהוא נדר ושתק על מנת לקיים. ואין לזה טעם. אלא נראה, בשקיים לה, כשאמר לה בפירוש אי לא נדרת מדירך אני. אי נמי, במקיים לה בפירוש ואומר מקיימו אני ואפילו הכי לבית הלל כופה ומניקתו, דכיון דעיקר נדרה לא חל אין זה קיום, שאין קיום במקום שאין נדר.

    ונפלגו בכתובה דעלמא - כגון שנדרה בנזירה וקיים לה הוא, אבל בנדרה שלא להניק, לבית הלל ודאי לא מפסדא כתובה, דהא קיומו אינו קיום ואינה אסורה להניק ולמה תפסיד כתובה.

    מתני' - ארבע יושבת בקתדרא ר' אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה. ומיהו לאו משקל חמש סלעים היא עושה, אלא כמה שתרצה, אלא שלא תהא יושבת בקתדרא ובטלה. ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר' אלעזר. ושמא מלאכתה דידה הויא, דהא טעמא אינו אלא משום שלא תבא לידי זימה, וכל שעושה בין לעצמה בין לאחרים אזל ליה ההוא טעמא. ומסתברא דלא עדיף מהעדפה שעל ידי הדחק דהויא דבעל אף על פי שעושה מרצונה ולא מתורת חיוב.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 59b

    Ketubot 59b. The full printed text of this folio side - 13 numbered segments, about 296 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 59b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026