Talmud Builders

    Ketubot 37b

    Back to index

    English translation — Ketubot 37b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and one derivation is with regard to death and lashes, exempting one liable to be executed from lashes. The Gemara comments: And both verses are necessary, as if the Torah taught us this halakha only with regard to death and monetary payment, one would assert that the exemption from payment is due to the fact that we do not administer one punishment to his body and one to his money. However, with regard to death and lashes, that both this, death, and that, lashes, are administered to his body, say it is an extended death penalty and let us administer lashes and then the death penalty to him so that his death will ensue from affliction.

    2And if the Torah taught us this halakha only with regard to death and lashes, one would assert that the exemption from lashes is due to the fact that we do not administer two punishments to his body. However, with regard to death and money, where one is administered to his body and one is administered to his money, say: Let us administer both to him. Therefore, both verses are necessary, to teach that one receives only one punishment in both cases.

    3The Gemara asks with regard to the verse “And you shall take no ransom for the life of a murderer, who is guilty of death” (Numbers 35:31), which means that one does not take payment from a person sentenced to death, why do I require this verse, if that principle was already derived from another verse? The Gemara explains that the Merciful One says: Do not take money from him and exempt him from the death penalty. Similarly, the following verse: “And you shall take no ransom for him that is fled to his city of refuge” (Numbers 35:32), why do I require this verse? The Gemara explains that the Merciful One says: Do not take money from him and exempt him from exile.

    4The Gemara asks: And why do I require two verses to teach the same principle? The Gemara explains: One verse refers to one who killed unwittingly, and one verse refers to one who killed intentionally. The Gemara comments: And both verses are necessary, as if the Torah taught us this halakha only with regard to an intentional murderer, one would assert that payment is not accepted due to the fact that the prohibition that he violated is severe. However, with regard to an unwitting killer, where the prohibition is not severe, say no, he may pay in lieu of exile. And if the Torah taught us this halakha only with regard to an unwitting killer, one would assert that payment is not accepted due to the fact that there is no loss of life, as the killer is not executed, and therefore, there is no reason to allow payment in lieu of exile. However, with regard to an intentional killer, where there is loss of life, as he will be executed, say no, he may pay in lieu of execution. Therefore, both verses are necessary.

    5The Gemara asks with regard to the following verse: “And no expiation can be made for the land for the blood that is shed therein, but by the blood of him that shed it” (Numbers 35:33), which also indicates that he cannot be exempted by money, why do I require another verse to teach that one cannot absolve himself from the death penalty by means of payment?

    6The Gemara explains: It is necessary to teach that which is taught in a baraita with regard to the matter of the calf that is beheaded. If a corpse whose murderer is unknown is found between two towns, the elders of the town nearest to the corpse bring a heifer and behead it in a riverbed, after which they pray for atonement for this murder. The baraita states: From where is it derived that if the calf was beheaded and the murderer was found thereafter, it is derived that one does not exempt him from punishment? It is as it is stated: “And no expiation can be made for the land for the blood that is shed therein, but by the blood of him that shed it” (Numbers 35:32), from which it is inferred: And not by the blood of the calf.

    7The Gemara asks: What about the following verse, from the conclusion of the chapter of the heifer: The verse “And so shall you put away the innocent blood from your midst” (Deuteronomy 21:9) appears to be teaching the very same halakha , that a murderer must be executed. Why do I need it? The Gemara answers that it is necessary to teach that which is taught in a baraita : From where is it derived that with regard to those executed by sword, e.g., murderers, their execution is administered from the neck, and nowhere else? The verse states: “And so shall you put away the innocent blood from your midst” (Deuteronomy 21:9), likening all spillers of blood to the beheaded calf brought for an unresolved murder. Just as there, the calf is beheaded from the neck, so too, murderers are beheaded from the neck.

    8The Gemara asks: If so, just as there, in the case of the beheaded calf, it is beheaded with a cleaver [ kofitz ] and at the nape of the neck, here too the court executes murderers with a cleaver and at the nape of the neck. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that the verse says: “And you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), from which it is derived: Choose for him an agreeable death. It is prohibited to abuse a guilty person while executing him, and chopping off his head with a cleaver is an unseemly death. The murderer is beheaded from the neck, not with a cleaver, and not by the other methods employed in beheading the calf.

    9The Gemara asks with regard to the following verse: “Anything dedicated [ ḥerem ], that may be dedicated of men, shall not be redeemed; he shall surely be put to death” (Leviticus 27:29), which is interpreted here as: Anyone sentenced to be executed shall not be redeemed; this appears to teach the same halakha as above, so why do I need it? The Gemara explains: It is necessary to teach that which is taught in a baraita : From where is it derived with regard to one taken to be executed, and one person said: His valuation is upon me to donate to the Temple, that he did not say anything and his vow is not binding?

    10It is derived as it is stated: “Anything dedicated [ ḥerem ], that may be dedicated of men [ yoḥoram ], shall not be redeemed” (Leviticus 27:29). This verse is taken to mean that anything dedicated, through which a man who is condemned [ yoḥoram ] is valuated, shall not be redeemed, as the person in question is already considered dead. One might think that even before his verdict is issued this should be so, and that one who said: The valuation of so-and-so on trial for murder is upon me, said nothing of consequence. Therefore, the verse states: “That may be dedicated of men,” implying “of men,” but not entire men. If it is valuation of an entire man, one not yet sentenced to death, it is binding. If it is valuation of a partial man, one sentenced to death, it is not binding.

    11The Gemara asks: And according to Rabbi Ḥananya ben Akavya, who said that even a person taken to his execution is valuated, and the vow is binding, because the money of his valuation is fixed. The sum of the valuation established in the Torah is not based on the worth of the individual; rather, there is a fixed sum determined by age and gender. Therefore, one may be valuated as long as he is alive. According to that opinion, the question remains with regard to this verse: “Anything dedicated,” what does he derive from it?

    12The Gemara answers: He requires it to teach that which is taught in a baraita : Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: Because we found with regard to those executed at the hand of Heaven, and not through court-administered execution, that they give money and their sins are atoned, as it is stated: “The ox shall be stoned, and its owner shall also be put to death. If there be laid upon him a ransom then he shall give for the redemption of his life whatsoever is laid upon him” (Exodus 21:29–30). One whose ox kills a person is essentially liable to receive the death penalty at the hand of Heaven, and pays money instead. You might think that even with regard to those liable to receive the death penalty at the hands of man it is so, and one can pay in lieu of execution. Therefore, the verse states: “Dedicated of men shall not be redeemed” (Leviticus 27:29). One who is executed by man cannot be redeemed with money.

    13And I have derived this restriction only with regard to prohibitions punishable by severe penalties of death, e.g., striking one’s father, for which no atonement is designated in the Torah for their unwitting violation. However, with regard to prohibitions punishable by less severe penalties of death, e.g., performing labor on Shabbat, for which atonement, a sin-offering, is designated in the Torah for their unwitting violation, from where is it derived that there is no payment in lieu of execution? The verse states: “Anything dedicated,” to include all prohibitions punishable by court-administered execution.

    14The Gemara asks: And didn’t you incidentally learn the following conclusion from the verse “And you shall take no ransom for the life of a murderer, who is guilty of death” (Numbers 35:31): Do not take money from him and exempt him from death? Why, then, do I require the phrase: Any ḥerem ? Rami bar Ḥama said: It is necessary, as it might enter your mind to say

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא תקחו כופרמשמע נמי אם תהרגנו לא תענשנו ממון:

    דאמר רחמנאשנויא הוא דמשנינן לאו לאשמעינן דלא תעביד ביה תרתי אלא לאשמועינן בחיוב מיתה לבדה שלא יפדה בממון:

    לא תקחו כופר לנוסקא ס"ד לא תעביד ביה תרתי להורג בשוגג גלות וממון:

    וצריכי דאי אשמעינן מזידדלא ליפרוק נפשיה בממון הוה אמינא משום דחמיר איסוריה אבל בשוגג ליפרוק נפשיה בממון מגלות:

    ואי אשמעינן שוגגדמשום דאין בגלותו איבוד נשמה להכי לא לפטריה בממון אלא ליגלי:

    אבל מזידמשום איבוד נשמה אימור נישקול ממונא ונקיים נפש בישראל:

    כי אם בדם שופכוולא בפדיון ממון למה לי מלא תקחו כופר נפקא:

    שאין פוטרין אותולומר כבר נתכפר בעודו ספק שהעגלה מכפרת על הספק:

    ואתה תבערבתר עריפה כתיב:

    מיתה יפהבסייף ומצד הסימנים שימות מהר:

    כל חרם וגו'משמע לשון חייבי מיתות כמו זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט):

    ערכו עליואע"פ שערך אינו לפי דמים אלא לפי שנים לא אמר כלום דמעטיה קרא הכא והאי חרם לשון הקדש הוא:

    שדמיו קצוביןבתורה לפי שנים ולא דמי לאומר דמיו עלי דדמים אין לו אבל ערך יש לו:

    למומתין בידי שמיםכגון מי שהרג שורו את הנפש דכתיב ביה יומת ולא מיתת בית דין דנפקא לן בסנהדרין (דף טו:) מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו והאי יומת בידי שמים:

    יכול אףחייבי מיתות ב"ד יפדו בממון:

    חרם מן האדםאדם שמחויב חרם:

    אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרהכיון דקרא לא פריש כל מיתות מיסתייך אי שדית הך חומרא דאין ממונו מצילו אמיתות חמורות ומאי נינהו כגון העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל שאין כפרה כתובה בשגגתו שאין כרת בזדונו דליחייב חטאת בשגגתו:

    מיתות קלותהיינו כל מיתות האמורות בהן כרת על זדונו בלא התראה יש כפרה בשגגתה בחטאת כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות א"נ רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות:

    ולא ממילאשמעת לה מלא תקחו כופר הא גבי רוצח כתיבא וניתנה כפרה לשגגתו ואשמעינן קרא שלא יציל את עצמו בממון ולמה לי תו כל חרם:

    כתובות 37 עמוד ב

    1וחדא במיתה ומלקות. וצריכא, דאי אשמעינן מיתה וממון, משום דחדא בגופיה וחדא בממוניה לא עבדינן. אבל במיתה ומלקות, דאידי ואידי בגופיה, אימא מיתה אריכתא היא, ונעביד ביה.

    2ואי אשמעינן מיתה ומלקות, דתרתי בגופיה לא עבדינן. אבל מיתה וממון, דחדא בגופיה וחדא בממוניה, אימא נעביד ביה. צריכא.

    3(במדבר לה, לא) ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי? דאמר רחמנא לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מקטלא (במדבר לה, לב) לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי דאמר רחמנא לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מן גלות׃

    4ותרי קראי למה לי חד בשוגג וחד במזיד וצריכי דאי אשמעינן מזיד משום דחמיר איסוריה אבל שוגג דלא חמיר איסוריה אימא לא ואי אשמעינן שוגג משום דליכא איבוד נשמה אבל מזיד דאיכא איבוד נשמה אימא לא צריכא׃

    5(במדבר לה, לג) ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו למה לי׃

    6מבעי ליה לכדתניא מנין שאם נתערפה עגלה ואח"כ נמצא ההורג מנין שאין פוטרין אותו שנאמר ״ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה וגו'״׃

    7(דברים כא, ט) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך למה לי מיבעי ליה לכדתניא מנין למומתים בסייף שהוא מן הצואר ת"ל ואתה תבער הדם הנקי מקרבך הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן מן הצואר אף שופכי דמים מן הצואר׃

    8אי מה להלן בקופיץ וממול עורף אף כאן בקופיץ וממול עורף אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ״(ויקרא יט״, יח) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה׃

    9(ויקרא כז, כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה למה לי מיבעי ליה לכדתניא מנין ליוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי מנין שלא אמר כלום׃

    10שנאמר ״כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה יכול אף קודם שנגמר דינו כן ת״ל מן האדם ולא כל האדם׃

    11ולרבי חנניא בן עקביא דאמר נערך מפני שדמיו קצובין האי כל חרם מאי עביד ליה׃

    12מיבעי ליה לכדתניא רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן שנאמר ״(שמות כא״, ל) אם כופר יושת עליו יכול אף בידי אדם כן ת"ל חרם מן האדם לא יפדה׃

    13ואין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה מנין ת"ל כל חרם׃

    14ולא ממילא מלא תקחו כופר שמעת מינה לא תשקול ממונא מיניה ותיפטריה כל חרם ל"ל אמר רמי בר חמא: איצטריך, ס"ד אמינא:

    Tosafot

    וחדא במיתה ומלקותורבנן מלקות וממון ומיתה ומלקות תרוייהו נפקי מכדי רשעתו דמשמע אם נתחייב בהדי מלקות מיתה או ממון משום רשעה אחת אתה מחייבו ואע"ג דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף מ"מ אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם דאתגורי איתגור כדפריך בהנשרפים (סנהדרין דף פא. ושם) ואע"ג דגבי ממון ומלקות אמרינן דנדון בממון אפילו ממונא קולא התם משום דחס רחמנא אנחבל:

    לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מגלותקשה לרשב"א דל"ל קרא מתנא דבי חזקיה נפקא דלא חילקת בין שוגג למזיד וכי היכי דבמזיד לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מקטלא אף שוגג לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מגלות ואומר ר"י דלא שייך לאקושי שוגג למזיד כי האי גוונא כיון שאין פדיון שניהם שוה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות:

    ואח"כ נמצא ההורגבפירוש החומש פ"ה הך דרשה מואתה תבער דם הנקי ולא עיין כאן ומיהו יש לקיים פירושו דהך סוגיא דשמעתא דמוקמי' ואתה תבער להקיש שופכי דמים לעגלה ערופה אתיא כמאן דאמר חנק חמור כדמוכח בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) דלמאן דאמר חנק קל יליף סייף ברוצח מנקום ינקם הלכך לדידיה אייתר ואתה תבער לנערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג וקרא דולארץ לא יכופר דרשינן ליה לכדרבא בפ' בתרא דכריתות (דף כו.) דמייתינן עגלה ערופה אע"פ שעבר יוה"כ עליה:

    הוקשו שופכי דמים כו'הוה מצי למימר הניחא למ"ד חנק חמור אלא למ"ד חנק קל כו':

    מה להלן בקופיץ וממול עורףוא"ת ממול עורף מנלן והא וערפו כתיב דמשמע עורף ממש ויש לומר דבפ' עגלה ערופה (סוטה דף מו:) גמר עריפה עריפה מחטאת העוף:

    ברור לו מיתה יפהומהאי טעמא לא הוה שמעינן מן הצואר דאם יתחב סכין בלבו הוי נמי מיתה יפה:

    לפי שמצינו מומתים בידי שמיםדכתיב וגם בעליו יומת דע"כ לא בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא וגו' על רציחתו אתה הורגו כו' אלא ודאי בידי שמים ואף על גב דדרשינן מיניה בפ"ק דסנהדרין (דף טו. ושם) כמיתת בעלים כך מיתת השור היינו מדכתיב יומת ולא כתיב ימות וכ"ת כולה להכי הוא דאתא אם כן ליכתוב השור יסקל כבעלים ולשתוק אי נמי וגם כבעליו יומת הלכך שמע מינה תרתי:

    יכול אף בידי אדם כןיש תימה דהיכי בעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים [ותירץ מהר"ם כיון דאיתקש מיתת שור למיתת בעלים נקיש נמי מיתת בעלים בידי אדם למיתת בעלים שעל ידי שור]:

    מיתות קלות שניתן שגגתן לכפרה מניפי' בקונט' כגון עבודת כוכבים ושבת וגילוי עריות שניתן שגגתן לכפרה ע"י קרבן וכן רוצח ניתנה שגגתו לכפרה ע"י גלות וקשה דא"כ למסקנא אמאי איצטריך חרס וכל חרס ולא תקחו ג' קראי בלא תקחו כופר ובחרס סגי דחד לדרך עלייה וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה דהיינו מיתות קלות לפ"ה לכך נראה דמיתות קלות לא חשיב אלא הנהו שניתן שגגתן לכפרה ע"י ממון או ע"י קרבן אבל רוצח לא ניתן שגגתו לכפרה ע"י ממון אלא על ידי גלות וה"פ דברייתא אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה ע"י קרבן דהיינו כל מיתות שאין בהן כרת כגון מסית ומדיח ונביא השקר וזקן ממרא ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו וגונב נפש ומגדף אליבא דרבנן דאמרי בכריתות (דף ג:) דאין מביא קרבן על שגגתו דכתיב לעושה בשגגה פרט למגדף שאין בו מעשה ורוצח ומיתות קלות כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות דיש בהן כרת ומביא קרבן על שגגתן ופריך ולא ממילא שמעת מינה מלא תקחו כופר ומהתם שמעינן כל מיתות חמורות ולמה לי קרא למיתות חמורות אבל למיתות קלות ודאי צריך קרא ומשני דאיצטריך תרי קראי למיתות חמורות חד לדרך עלייה שלא ניתן שגגתו לכפרה כלל וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה על ידי גלות קשה לרשב"א דמאי איצטריך קרא לחייבי מיתות קלות כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות דמה שייך שם כופר למ"ד כופר היינו דמי ניזק ותירץ דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לטעמיה דאמר בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף מ.) ונתן פדיון נפשו דמי מזיק:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ולר' חנניא בן עקביא דאמר נערך מפני שדמיו קצובין מאי עביד ליהדלא מצי לאוקמיה באומר דמיו עלי דהא פשיטא דלא אמר כלום, ולהא לא איצטריך קרא דהא אין לו דמים. ואם תאמר אי כשהרגו דרך עליה מן האדם נפקא שכן לא נתנה שגגתו לכפרה כדתניא בסמוך תלמוד לומר כל חרם וכו' ואין לי אלא מיתות חמורות, יש לומר ההיא הכי קאמר אין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה בממון מיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרת ממון מנין דלא שקלא ממונא מינייהו למיפטרינהו מקטלא תלמוד לומר כל חרם, והרי מכל מקום הני מילי דלא תקחו כופר היכא דהרגו דרך עליה שלא ניתנה שגגתן לכפרה לא בממון ולא בגלות.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 37b

    Ketubot 37b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 374 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לא תקחו כופר משמע נמי אם תהרגנו לא תענשנו ממון:

    דאמר רחמנא שנויא הוא דמשנינן לאו לאשמעינן דלא תעביד ביה תרתי אלא לאשמועינן בחיוב מיתה לבדה שלא יפדה בממון:

    לא תקחו כופר לנוס קא ס"ד לא תעביד ביה תרתי להורג בשוגג גלות וממון:

    וצריכי דאי אשמעינן מזיד דלא ליפרוק נפשיה בממון הוה אמינא משום דחמיר איסוריה אבל בשוגג ליפרוק נפשיה בממון מגלות:

    ואי אשמעינן שוגג דמשום דאין בגלותו איבוד נשמה להכי לא לפטריה בממון אלא ליגלי:

    אבל מזיד משום איבוד נשמה אימור נישקול ממונא ונקיים נפש בישראל:

    כי אם בדם שופכו ולא בפדיון ממון למה לי מלא תקחו כופר נפקא:

    שאין פוטרין אותו לומר כבר נתכפר בעודו ספק שהעגלה מכפרת על הספק:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 37b · Sefaria

    Tosafot

    וחדא במיתה ומלקות ורבנן מלקות וממון ומיתה ומלקות תרוייהו נפקי מכדי רשעתו דמשמע אם נתחייב בהדי מלקות מיתה או ממון משום רשעה אחת אתה מחייבו ואע"ג דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף מ"מ אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם דאתגורי איתגור כדפריך בהנשרפים (סנהדרין דף פא. ושם) ואע"ג דגבי ממון ומלקות אמרינן דנדון בממון אפילו ממונא קולא התם משום דחס רחמנא אנחבל:

    לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מגלות קשה לרשב"א דל"ל קרא מתנא דבי חזקיה נפקא דלא חילקת בין שוגג למזיד וכי היכי דבמזיד לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מקטלא אף שוגג לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מגלות ואומר ר"י דלא שייך לאקושי שוגג למזיד כי האי גוונא כיון שאין פדיון שניהם שוה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות:

    ואח"כ נמצא ההורג בפירוש החומש פ"ה הך דרשה מואתה תבער דם הנקי ולא עיין כאן ומיהו יש לקיים פירושו דהך סוגיא דשמעתא דמוקמי' ואתה תבער להקיש שופכי דמים לעגלה ערופה אתיא כמאן דאמר חנק חמור כדמוכח בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) דלמאן דאמר חנק קל יליף סייף ברוצח מנקום ינקם הלכך לדידיה אייתר ואתה תבער לנערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג וקרא דולארץ לא יכופר דרשינן ליה לכדרבא בפ' בתרא דכריתות (דף כו.) דמייתינן עגלה ערופה אע"פ שעבר יוה"כ עליה:

    הוקשו שופכי דמים כו' הוה מצי למימר הניחא למ"ד חנק חמור אלא למ"ד חנק קל כו':

    מה להלן בקופיץ וממול עורף וא"ת ממול עורף מנלן והא וערפו כתיב דמשמע עורף ממש ויש לומר דבפ' עגלה ערופה (סוטה דף מו:) גמר עריפה עריפה מחטאת העוף:

    ברור לו מיתה יפה ומהאי טעמא לא הוה שמעינן מן הצואר דאם יתחב סכין בלבו הוי נמי מיתה יפה:

    לפי שמצינו מומתים בידי שמים דכתיב וגם בעליו יומת דע"כ לא בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא וגו' על רציחתו אתה הורגו כו' אלא ודאי בידי שמים ואף על גב דדרשינן מיניה בפ"ק דסנהדרין (דף טו. ושם) כמיתת בעלים כך מיתת השור היינו מדכתיב יומת ולא כתיב ימות וכ"ת כולה להכי הוא דאתא אם כן ליכתוב השור יסקל כבעלים ולשתוק אי נמי וגם כבעליו יומת הלכך שמע מינה תרתי:

    יכול אף בידי אדם כן יש תימה דהיכי בעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים [ותירץ מהר"ם כיון דאיתקש מיתת שור למיתת בעלים נקיש נמי מיתת בעלים בידי אדם למיתת בעלים שעל ידי שור]:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Ketubot 37b · Sefaria

    Rashba

    ולר' חנניא בן עקביא דאמר נערך מפני שדמיו קצובין מאי עביד ליה דלא מצי לאוקמיה באומר דמיו עלי דהא פשיטא דלא אמר כלום, ולהא לא איצטריך קרא דהא אין לו דמים. ואם תאמר אי כשהרגו דרך עליה מן האדם נפקא שכן לא נתנה שגגתו לכפרה כדתניא בסמוך תלמוד לומר כל חרם וכו' ואין לי אלא מיתות חמורות, יש לומר ההיא הכי קאמר אין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה בממון מיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרת ממון מנין דלא שקלא ממונא מינייהו למיפטרינהו מקטלא תלמוד לומר כל חרם, והרי מכל מקום הני מילי דלא תקחו כופר היכא דהרגו דרך עליה שלא ניתנה שגגתן לכפרה לא בממון ולא בגלות.

    Rashba on Ketubot 37b · Sefaria

    Ritva

    ונשקול ממונא ונפטרי' וא"ת תיפוק ליה מדכתיב אם כופר יושת עליו ודרשינן עליו ולא על האדם. וי"ל דההיא שלא לחייבו כופר עם המיתה אלא לפוטרה מן המיתה בכופר לא הוה שמעינן קמ"ל ולא תקחו כופר. וא"ת כיון דכתיב ולא יהיה אסון שלא לחייבי ב' מיתות וממון למה לי עליו ולא על האדם למ"ד כופרא ממונא. וי"ל דהוה אמינא דלא יהיה אסון בדמים שעם המיתה כגון דמי ולדות או שקרע שיראין שלו אבל בדמי הנהרג לבדו הייתי סבור שישלם עם המיתה קמ"ל עליו ולא על האדם כן תירצו בתוס':

    אחד שוגג ואחד מזיד הקשו בתוספת לכתוב חד מינייהו וליתי אידך מדתני דבי חזקיה שלא חלקת בין שוגג ובין מזיד ותירצו דכתב רחמנא בשור שהרג את הנפש שנותן ממון ומתכפר לו אם לא כתב הכי אלא מזיד דבשוגג הוא דפטור בממון דומיא דשור קמ"ל בשוגג ואי כתב רחמנא בשוגג ולא כתב במזיד הוה אמינא כיון דמזיד איכא אבוד נשמה פטור בממון כשם שבהריגת שורו נפטר בכופר ממיתה בידי שמים:

    הוקשה כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן מן הצוואר ותימא דבמסכת סנהדרין דרשינן האי קרא להיכא שנתערפה עגלה ואח"כ נמצא ההורג ואידך קרא דלארץ לא יכופר דרשינן לה בכריתות לענין שאע"פ שעבר יום הכפורים מביאי' אות' סד"א דתהוי כאשם תלוי שאם עבר עליו יום הכיפורים שהוא מכופר. וזו היא מהסוגיות המתחלפות בתלמוד. ובתוספת תרצו דהא תלי' בפלוגתא דאפליגי במסכת סנהדרין בהרג וחנק אי זה חמור מהם ומאן דאמר הרג חמור נ"ל מדרוצח בן חורין הוא בסייף מהורג עבד דכתיב בי' נקם ינקם ואין נקמה אלא בסייף ודרשי' ואת' תבער דם הנקי ולארץ לא יכופ' כדדרשי' בסנהדרין ובכריתו' אבל סוגיין דהכא למ"ד חנק חמור הלכך לא יליף בן חורין מעבד דדילמא קטיל עבדא בסייף הקל וקטל בן חורין בחנק שכל מיתה האמורה סת' אינה אלא חנק הלכך איצטריך לא תבער לסייף ואיצטריך לארץ לא יכופר לעגלה ערופה וענין יום כפורים נפקא לן מדכתיב כפר לעמך ישראל דדרשינן התם ראוי' עגלה זו לכפר על כל יוצאי מצרים ואע"פ שעבר ועליו כמה יום הכיפורים והלכה כסוגיא דהתם דהא (קמ"ל) [קיי"ל] דסייף חמור לכך פירש"י ז"ל בפי' התורה דרשא דקרא כדדרשינן בסנהדרין ולא כסוגיא דהכא כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה למה לי פירוש דאע"ג דמאן דאמר מביאים ממנו ראי' לעובר על חרם המלך שחייב מיתה וכעין עכן בן זרח ויהונתן בן שאול ההיא אסמכתא בעלמא היא וגמרא גמר לה או דנפקא לן מכתיב כל איש אשר ימרה פיך:

    ולרבי חנינא בן עקיבא דאמר נערך מפני שדמים קצובים האי כל חרם מאי עביד ליה פי' דליכא לאוקמי לאסור דמיו עליו דהא פשיטא דאין לו דמים כלל.

    ואין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה פי' כגון שגונב נפש או החובל באביו שאין כפרה כתובה בשגגתן וכיון שכן אף במזיד אין כפרה חייבי מיתות קלות לאשמעינן מיתות חמורות דהא רוצח כיון שהרג דין הוא שיהרג ולא יפדה עצמו בממון אבל גונב נפש וחובל בחבירו שכפרתם כתובה בשגגתן כיון שלא הרג יפדה בממון קמ"ל:

    Ritva on Ketubot 37b · Sefaria

    Meiri

    כשם שאין אדם מת ומשלם ולא לוקה ומשלם כך אם היה עליו עונש מיתת בית דין ומלקות מת ואינו לוקה כלל גדול אמרו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות וכן בדין גולה לעיר מקלט אם קרע שיראין בהריגתו פטור שאינו גולה ומשלם אלא שבזו אין אנו צריכין בה לטעם זה שהרי בכלל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר הוא:

    מצות לא תעשה שלא ליקח כופר לנפש רוצח אפילו נתן כל ממון שבעולם הן להצילו ממיתה אם הרג במזיד הן להצילו מגלות אם הרג בשוגג שנאמר ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו:

    כבר ידעת בהרוג הנמצא שהעיר הקרובה מביאה עגלה ועורפין אותה על הדרך שיתבאר במקומו וכל שנמצא ההורג אע"פ שנתערפה העגלה הרי זה יהרג שנאמר ואתה תבער הדם הנקי מקרבך:

    כבר ביארנו במסכת סנהדרין תכונת ארבע מיתות שנמסרו לבית דין היאך הם ומצות הנהרגין הוא שהיו מתיזין את ראשיהם מן הצואר בסיף ומצד הסימנין כדי שימות מהר ותהא מיתתו יפה ודין עגלה ערופה הוא שעורפין אותה בקפיץ מאחוריה ממול העורף:

    הגוסס או היוצא ליהרג אין לו ערך ואם אמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום אע"פ שהערך אינו לפי שומת שווי הגוף אלא שדמיו לפי שניו הקצובים ומעתה אין צריך לומר שאין לו דמים ר"ל שאם אמר אחד דמיו עלי לא אמר כלום שהרי זה דמיו נדונין בשומת שווי הגוף וזה אין לו שום שווי כלל:

    זה שביארנו בחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר להצילן לא סוף דבר בחיוב מיתה אלא שלא נתנה שגגתה לכפרה ר"ל שאין בה כרת עד שיהא בשגגתה חטאת כגון מכה אביו וגונב נפש ורוצח שאין כרת כתוב בזדונם אף בלא התראה אלא אף הדברים שיש כפרה בשגגתן כן כגון חיוב מיתה שכתוב בה כרת כגון ע"ז ושבת ועריות שיש בשגגתן חטאת וכן אין חלוק במיתה בין הרגו בדרך ששגגתו מתכפרת בגלות כגון דרך ירידה להרגו בדרך ששגגתו אינה מתכפרת בגלות כגון דרך עליה על הדרך שהתבאר במקומו מכות ז' א' ומכל מקום חיוב מיתת שמים הבאה על ידי ממונו כגון שורו שהרג שנאמר בו וגם בעליו יומת ניתן להצילו בכופר שנאמר אם כופר יושת עליו:

    Meiri on Ketubot 37b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה וחדא במיתה כו' ואע"ג דגבי ממון ומלקות אמרינן דנידון בממון כו' עכ"ל לפי האמת ודאי דבממון ומלקות לוקה ואינו משלם אלא ר"ל למאי דבעי למימר לעיל לעולא דבממון ומלקות נידון בממון אפילו ממונא קולא כו' וכ"כ התוספות לעיל ע"ש:

    בפרש"י בד"ה ואתה תבער בתר עריפה כתיב עכ"ל נראה דר"ל דכל הני קראי דמייתינן בשמעתין היינו ל"ל לכתבינהו לאשמועינן דלא נישקול מיניה ממונא ונפטריה אבל האי קרא ואתה תבער וגו' אין לו מקום בשמעתין ולאו בכה"ג מייתינן ליה הכא אלא משום דבתר קרא דעריפה כתיב ואתה תבער ואגב דמייתי לפרש קרא דפ' עריפה כי אם בדם שופכו וגו' מייתי נמי האי קרא ואתה תבער דכתיב נמי גבי עריפה אבל לפי מ"ש התוס' לקיים פרש"י בחומש ניחא דשפיר מייתי ליה הכא למאי דמוקי כי אם בדם שופכו לנתערפה העגלה פריך דא"כ ואתה תבער וגו' ל"ל וק"ל:

    תוס' בד"ה מיתות קלות כו' בלא תקחו כפר ובחרם סגי דחד לדרך עליה כו' עכ"ל ר"ל דהא אי לא הוה כתיב אלא לא תקחו גרידא הוה ילפינן מיניה מיתות קלות דהיינו רוצח לפ"ה ומכ"ש מיתות חמורות ומדכתיב בחרם ע"כ דאתא לרבות דרך ירידה דלא שייכא אלא ברוצח דהיינו מיתות קלות ולא איצטריך כלל רבויא דכל חרם וק"ל:

    Chidushei Halachot on Ketubot 37b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה ואח"כ נמצא ההורג וכו' עד דלמאן דאמר חנק קל וכו' פי' דשם יליף דגבי מכה עבדו ומת תחת ידו דבסייף דכתיב נקום ינקם וכתיב חרב נוקמת נקם ברית וא"כ למ"ד חנק קל מסייף ילפינן היכי דקטל בן ברית דבסייף ק"ו מעבד דאם איתא דרוצה הוא בחנק שזהו סתם מיתה שבתורה אם כן הקלת טפי בבן ברית מבעבד:

    Maharam on Ketubot 37b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי פירשו התוספות בסוף פרק כיצד הרגל דקס"ד דמיירי בממון אחר בהדי מיתה ומ"ה קא בעי לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי פירוש מלא יהי' אסון נפקא וקשה דממון אחר מאן דכר שמיה והא קרא הכי כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת ואפשר דה"ק כי מות יומת פי' כיון דמות יומת אמאי תקחו ממון אחר כלל דיו בכך שענשתו לאבד נשמה ולשון כופר היינו כופר השיראין שקרע או הולדות שהוציא ומ"מ קשה דאין במשמעות לשון הכתוב כן דאדרבה הלשון כפשטו משמע דלא תשקול מיניה ממונא ותיפטריה מקטלא ושמא הכי קשיא ליה דאי הכי פשיטא דכיון דקרא ענשיה להדיא מי איכא למימר דנפטריה ולמה לי קרא דלא תקחו כופר ומשני דאמר רחמנא וכו' פירוש דהוה ס"ד למפטריה כדי לקיים נפש מישראל ויש לפרש דקא ס"ד דקרא אתא למעוטי דעל הרציחה לחוד לא תשקול מיניה ממונא מלבד שנהרגנו דחמירא טובא הריגת נפש דלא סגי ליה להתכפר אלא בנפשו ובממונו והיינו דכתיב לא תקחו כופר דומיא דמאי דכתיב גבי שור שהרג את הנפש ואם כופר יושת עליו ומסיים קרא כי מות יומת פירוש דיו מיתתו ולא תענישנו עוד. וא"ת מעליו ולא על האדם נפקא כדאיתא בסוף פרק כיצד הרגל ולמה לי לאקשויי מלא יהיה אסון. וי"ל דהא תירצה רש"י ז"ל שם בפרק כיצד הרגל דעליו ולא על האדם לא איצטריך אלא כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות וכדאיתא התם אבל הכא ס"ד דאתא קרא למפטר מממון כשהוא חייב מיתה וכגון דאתרו ביה ופריך דלמה לי האי קרא מלא יהיה אסון נפקא דאפילו ממון אחר שנתחייב לחבירו פטור כ"ש דלא יתחייב ממון על הרציחה לחוד והיינו דקא פריך לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי ולא פריך כדלעיל והא מהכא נפקא מהתם נפקא וקל להבין. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל לא תקחו כופר. משמע נמי תהרגנו לא תענישנו ממון. פירוש משמע נמי וכו' כי היכי דמשתמע מקרא דאסון יהיה ע"כ. וא"ת בשלמא לשיטת התוספות ניחא דקא משני דאמר רחמנא לא תשקול וכו' פירוש ממון אחר אינו ענין לכאן כלל וכי אתא קרא היינו לאשמועינן דלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מקטלא אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא דמעיקרא קס"ד דלא סגי ליה בקטלא והתרצן יתרץ דקס"ד דתפטריה מקטלא בממון ואין דרך שהמקשן והתרצן יהיו רחוקים בסברתם כולי האי ועוד דהוה ליה למימר לא ס"ד אלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה וכו' וכדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד כשהתרצן משיב לו דליכא למיסק אדעתין הכין כלל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל דאמר רחמנא. שינויא הוא דמשנינן לאו לאשמועינן לא תעביד ביה תרתי אלא לאשמועינן בחיוב מיתה לבדה שלא יפדה בממון. ע"כ:

    עוד יש לך לפרש לשון רש"י ז"ל בענין אחר יותר נכון דמעיקרא קס"ד דה"ק ולא תקחו כופר לנפש רוצח פירוש אם תהרגנו לא תענישנו ממון אבל אם לא תרצה להרגו אלא ליקח ממון ולפדותו הרשות בידך והיינו דכתיב ולא תקחו כופר גו' כי מות יומת פי' אם מות יומת דכי משמש בד' לשונות אי דילמא כו'. כדאיתא בס"פ המגרש ובכמה דוכתי וזהו שכתב רש"י לא תקחו כופר. משמע נמי אם תהרגנו לא תענישנו ממון ע"כ. ולהכי פריך תלמודא דלמה לי לאשמועינן הכא דהא מלא יהיה אסון שמעינן לה ושמעינן להדיא דיקחו כופר לפדותו דהויא רבותא טפי ומשני דאמר רחמנא לא תשקול וכו' פירוש לאשמועינן דלא תעביד ביה תרתי וכו' וכדכתיבנא אם כן מאי קא בעי תו לא תקחו כופר לנוס למה לי והא פרישנא למפטריה קאמר ואי משום דקשיא ליה אם כן תרי קראי למה לי הא בלאו הכי נמי קשיא דלמה ליה לאשמועינן דלא תעביד ביה תרתי והא מלא יהיה אסון נפקא וי"ל דהוה ס"ד דבשלמא למפטריה מקטלא איכא למימר דקאמר קרא דלא תקחו כופר למפטריה מקטלא אבל למפטריה מגלות הוה ס"ד דשפיר מצי למיפרק נפשיה מגלות ועדיפא טפי למיהב ממונא ולהכי פריך דס"ד דלא תעביד בי' תרתי קאמר. וליתא להאי תירוצא כלל דע"כ בהאי קאמר בהדיא דלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מן גלות וכדכתיבנא ולא תקחו כופר לנוס וגו' לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן לכנ"ל דודאי הוה ידע שפיר דקרא מיירי נמי שלא יקחו כופר לשוב לשבת בארץ וכדכתיבא קרא אלא דס"ד דאי לא אתא קרא אלא להכי למה ליה למכתב ולא תקחו כופר לנוס וגו' לעיל גבי מאי דכתיב כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן וגו' הוה ליה למכתב ולא תקחו כופר לשוב וגו' אלא מדהאריך הכתוב וכתב ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו וגו' אלמא דקרא תרתי קאמר ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו פי' ולנוס אל עיר מקלטו וכדפרש"י ז"ל בפירוש החומש דלא נעביד ביה תרתי וגם לא תקחו כופר לשוב לשבת בארץ וגו' ורישא דקרא דכתיב ולא תקחו כופר משמע אתרווייהו אמאי דכתיב לנוס ואמאי דכתיב נמי לשוב לשבת וגו' וכדכתיבנא. נמצא דיש שינוי בין מאי דס"ד מעיקרא במאי דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח ובין מאי דכתיב לא תקחו כופר לנוס וגו' דבקרא דלעיל הוה ס"ד דה"ק אם תהרגנו לא תענישנו ואם לא תהרגנו תענישנו וכדכתי' לעיל תקחו כופר לנוס לא ס"ד הכין דבהדיא כתיב לשוב לשבת וגו' אלא דקס"ד דלא תעביד ביה תרתי קאמר מדכתיב לא תקחו כופר לנוס. ודוק שרש"י ז"ל שינה פירושו הכא מדלעיל. ומשני לכך האריך הכתוב וקאמר ולא תקחו כופר לנוס וגו' לאשמועינן דלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מגלות פי' קרא תרתי קאמר לא תקחו כופר לנוס פי' לברוח למי שיש לו לברוח לא תקחו כופר לפטרו מן הגלות וגם לא תקחו כופר למי שנס כבר אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ והא קמ"ל דבשלמא מי שקלטתו כבר עיר מקלטו הרי נתחייב לשבת עד מות הכהן והלכך אין לו ליתן ממון לפטרו אבל מי שלא נס עדיין איכא למימר כיון דלא נקלט עדיין נשקול ממונא מיניה ונפטריה קמ"ל דלא והשתא ניחא לשיטה זו דשפיר מצינן לפרושי קרא לנוס לברוח ולא תקשי מה שהוקשה לו לרש"י ז"ל בפירוש החומש ועי' הרמב"ן ז"ל שם בפירוש התורה וניחא לשיטה זו דעבדינן צריכותא דאי אשמועינן מזיד משום דחמיר איסוריה וכו' ולא עבדינן צריכותא דאי אשמועינן מזיד משום דכי שקלת ממונא מיניה לא מקיימת ביה מיתה כלל אבל שוגג דאפשר לקיומי ביה תרווייהו גלות וממון וכגון שנס כבר דנשקול ממונא מיניה לשוב קמ"ל דלא ומיהו יש לתרץ דניחא ליה טפי למעבד צריכות' דלפרוק נפשיה מגלות לגמרי ולמאי דכתיבנא ניחא טפי. עוד יש לפרש שמעתין בענין אחר ולשונותיו של רש"י ז"ל והאי פירושא ניחא לי טפי ואין להאריך כנ"ל. וכתוב בשיטה ישנה וז"ל ולא תקחו כופר לנוס למה לי דליכא לפרושי לא תפטרו מי שחייב מיתה בגלות דהא בתר הכי כתיב לשוב לשבת בארץ אלמא דשלא לפטרו מגלות מזהיר קרא ע"כ: וכתב הרא"ש ז"ל לקמן וז"ל אבל מזיד דאיכא איבוד נשמה אימא חס רחמנא עליה. וא"ת אכתי קרא למה לי מעליו ולא על האדם נפקא כדדרשי בב"ק ואם כופר יושת עליו ולא על האדם. וי"ל דמעליו ולא על האדם לא נפקא לן אלא דאינו חייב ממון כלומר דמי הנהרג עם המיתה דומיא דשור שנהרג ובעלים משלמין ממון אבל לא ידעינן מיניה דלא נשקול ממונא מיניה ונפטריה מקטלא להכי איצטריך לא תקחו כופר ואם מלא תקחו כופר ה"א דלא נשקול ממונא דוקא ונפטריה מקטלא אבל אימא דמחייב כופר עם המיתה מק"ו דשור המועד להכי אצטריך עליו ולא על האדם לומר דלא משלם כופר עם המיתה. וא"ת ולמה לי עליו ולא על האדם מלא יהיה אסון נפקא דדרשינן הא אם יהיה אסון לא יענש אלמא אינו משלם ממון עם המיתה. וי"ל דלא יהיה אסון מיירי בממון שעם המיתה כגון דמי הוולדות אבל דמי הנהרג הוה אמינא דמשלם עם המיתה מק"ו דשור להכי איצטריך עליו ע"כ. וכל זה הוא מתוספות שם בפרק כיצד הרגל ורש"י ז"ל חולק שם וכדכתיבנא לעיל וכבר הארכנו בזה לעיל: לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי דמדתנא דבי חזקיה נפקא שאינו גולה ומשלם דהא איתקש שוגג למזיד. הרא"ש ז"ל. חדא בשוגג וחדא במזיד וא"ת מדתנא דבי חזקיה נפקא מה מזיד לא שקלינן מיניה ממונא למפטריה ממיתה אף שוגג נמי לא תשקול מיניה ממונא ונפטריה מגלות דכה"ג פריך לקמן גבי דרך עליה ודרך ירידה וי"ל דלא שייך לאקושי שוגג למזיד בכה"ג דאין פדיון של זה כפדיון של זה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות ולא דמי להך דלקמן דשניהם איירו במזיד ולפוטרו ממיתה וכן היקשא דשוגג ומזיד לפוטרו מממון שעמו דומיא דמזיד. לשון הרא"ש ז"ל. וכן כתבו התוס' ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל חד בשוגג וחד במזיד הקשו בתוספות לכתוב חד מנייהו ותיתי אידך מדתנא דבי חזקיה שלא חלקת בין שוגג למזיד ותירצו דכיון דכתב רחמנא בשורו שהרג את הנפש שנותן ממון ומתכפ' לו אי לא כתיב הכא אלא מזיד הוה אמינא דבשוגג פטור בממון דומי' דשורו דהוה ליה בשוגג ואי כתב רחמנא שוגג ולא כתב מזיד הוה אמינא דבמזיד כיון דאיכא איבוד לשמה נפטר בממון כשם שבהריגת שורו נפטר בכופר ממיתה בידי שמים. ע"כ: חדא בשוגג וחדא במזיד ואיכא למידק אמאי שניה מלישנא דצריכותא דלעיל דהוה ליה למימר חדא במיתה וחדא בגלות וכדקאמר ותפטריה מקטלא ותפטריה מגלות וי"ל דאי הוה קאמר חדא במיתה וחדא בגלות דמיירי בעונשין תקשי לן נמי ומלקות מנא לן דלא שקלינן ממונא מיניה ונפטריה ממלקות להכי שינה לשונו וקא מיירי במעשים ומבינייהו שמעינן מלקות דכי היכי דלא שאני לן בין מזיד לשוגג הכי נמי לא שני לן בין מעשה חמור למעשה קל. שוב מצאתי בשיטה ישנה שכתוב בה וז"ל וא"ת מנלן דלא נשקול מיניה ממונא ונפטריה ממלקות דמה לשוגג ומזיד דגבי מיתה משום דחמור איסוריה משום דקטל גברא. י"ל הא לא צריך קרא דלא אשכחן מלקות שניתן לכפרה אבל במומתין בידי שמים אשכחן כפרה בממון גבי כפר ולהכי צריך קרא לאשמועינן במומתין בידי אדם שאין מתכפרין בממון. ע"כ: וז"ל הקונטריסין כתוב בגליון תו לא איצטריך למכתב גבי מלקות קשה מנלן דלא איצטריך וי"ל משום דכדי רשעתו שאינו חייב אלא אחת דהיינו מלקות ולא תפדה אותו בממון ע"כ מודו שלא יפדה אלא ילקה ע"כ. ואפשר שהגליון בעי לפרושי כדפרישנא והגליון לא בא לידי ולכך הוא לי כדברי הספר החתום. ומ"מ יש לתרץ מאי דדייקינן לעיל דלהכי שינה לשון הצריכו' ולא נקט כדלעיל חדא במיתה וחדא במלקות דבשלמא לעיל איירינן בתשלומי ממון דעם המיתה והמלקות אבל הכא דמיירינן אי מצי למפרק נפשיה מהמיתה כשעשאה במזיד או מהגלות כשעשאה בשוגג להכי עדיפא למנקט הכא לישנא דשוגג ומזיד כנ"ל:

    וצריכי דאי אשמועינן מזיד וכו' לכאורה משמע דה"ק דאי אשמועינן דבמזיד לא נשקול ממונא ונפטריה מקטלא ה"א משום דחמיר איסוריה וכו' וליתא להאי פירושא ודילמא להקל עליו אמר קרא לא תקחו כופר פירוש שלא יאמרו ב"ד אם גופו חביב עליו מממונו נהרגנו ואם ממונו חביב עליו מנפשו נשקול ממונא מיניה להכי קאמר לא תקחו כופר דלעולם יהרגוהו ואפילו אם ממונו חביב עליו מנפשו. והנכון כמו שפירש"י ז"ל וז"ל וצריכי דאי אשמועינן מזיד. דלא לפרוק נפשיה בממון וכו'. ואיכא למידק דבצריכותא דלעיל אמרינן דמיתה וממון חמיר איסוריה בין בשוגג בין במזיד ואמרינן נמי דמיתה וממון קרי ביה אבוד נשמה בין בשוגג בין במזיד ואילו הכא אמרינן דשוגג לא חמיר איסוריה ולא מיקרי אבוד נשמה. וי"ל דמיתה לגבי מלקות אפילו בשוגג קרי ביה חמיר איסוריה והוה ליה נמי כמאן דאית ביה אבוד נשמה ואפי' בשוגג כיון דבמזיד מיהא אית ביה איבוד נשמה ואלו במלקות לית כאן אבוד נשמה כלל ואפי' במזיד ומ"מ איכא לחלק בהכין בין שוגג למזיד. ועוד יש לדייק קצת דבשלמא לעיל דעבדינן צריכותא אי נפטר מממון דעם המיתה אי לא שייך שפיר לחלק בין אי חמיר איסוריה אי לא אבל הכא לענין אי שקלינן כופר לא שייך שפיר לחלק בהכי כלל דאנן הכי מצינן למימר דבמזיד משום דחמיר איסוריה נשקול מיניה ממונא טובא ובשוגג דלא חמיר איסוריה לא שקלינן מיניה ממונא כולי האי וכיון דאמרה תורה דלא נשקול מיניה ממונא כלל ואפילו טובא נמי אלמא דאין לו דרך להנצל כלל ממה שגזרה עליו תורה מהעונש הכתוב מעתה במאי דכתיב במזיד לחודיה סגי. ועוד יש לדייק דלקמן כתבו התוספות בדבור המתחיל ה"מ היכא דהרגו דרך עליה וכו' דאינו מקפיד התלמוד במה שסקילה ושרפה חמורין מהרג וחנק מעתה הכא נמי הוה ליה למעבד צריכותא דמזיד לא ניתן לכפרה אבל שוגג ניתן לכפרה דלא מצינו מזיד מתכפר בקרבן אבל שוגג הרי מצינו מתכפר בקרבן ואפשר שכל זה תי' רש"י ז"ל שכ' וז"ל וצריכא דאי אשמועינן מזיד. דלא לפרוק נפשיה בממון הוה אמינא משום דחמירא איסוריה ע"כ. ועוד איכא למידק דמאי קאמר ואי אשמועינן שוגג משום דליכא אבוד נשמה פי' ומ"ה לא תשקול מיניה ממונא אדרבה כיון דליכא אבוד נשמה איכא למימר דיש לו כופר אבל במזיד דאיכא אבוד נשמה ליכא כופר דלא יתן לאלהים כפרו כי ירבה כבוד ביתו והא נמי תירצה רש"י ז"ל וז"ל ואי אשמועינן שוגג. דמשום דאין בגלותו אבוד נשמה להכי לא לפטריה בממון אלא ליגלי. ע"כ:

    ואח"כ נמצא ההורג בפי' החומש פרש"י ז"ל דנפקא לן מואתה תבער הדם הנקי ולא עיין כאן או שמא בספרי דורש כדבריו עי"ל שהוא פי' אליבא דמ"ד בפ"ד מיתות חנק קל דאמרינן התם בגמרא במצות הנהרגין היו מתיזין ראשו וכו'. ופריך ואימא דעביד גסטרא וכו' אשכחן דקטל עבדא בן חורין מנלן ק"ו הוא קטל עבדא בסייף בן חורין בחנק הניחא למ"ד חנק קל אלא למ"ד חנק חמיר מאי איכא למימר נפקא מדתניא ואתה תבער הדם הנקי מקרבך הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה א"כ למ"ד חנק קל לא צריך ליה לקרא דואתה תבער הדם לאקושי שופכי דמים לעגלה ערופה אם כן דריש ליה שאם נתערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג שאין פוטרין אותו ואליביה פרש"י בפירוש החומש. וא"ת אם כן קרא דלארץ לא יכופר מאי עביד ליה. וי"ל דאיצטריך לכדאיתא בכריתות שאם עבר יום הכפורים על העגלה אינו מכפר דסד"א דהוי כמו חייבי אשם תלוי דעבר עליהם יום הכפורים דפטירי ואידך דמוקי ליה לארץ לא יכופר שאם נתערפה העגלה האי דרשא דכריתות מנא ליה וי"ל דנפקא ליה מדכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ודרשינן מיניה ראויה כפרה זו שמכפר' והולכת על כל יוצאי מצרים כלומר אם היו חייבין עגלה ולא הביאו אלמא אף על פי שכבר עברו עליהם כמה יום הכפורים צריכין כפרה. הרא"ש ז"ל. וכן כתבו התוספות ז"ל וקשה דא"כ כי היכי דאמרינן התם בפרק ד' מיתות הניחא למ"ד חנק קל וכו' אמאי לא קאמר הכא נמי כי מפקינן דהוקשו שופכי דמים וכו' מדכתיב ואתה תבער וגו' ולהכי איצטריך הניחא למ"ד חנק חמור אלא למ"ד חנק קל ואתה תבער למה לי ועוד איכא לאקשויי התם בפרק ד' מיתות כי משני דתניא נקום ינקם וכו' הוי אומר נקימה זו סייף פריך תלמודא ואימא דבריז ליה מברז ומשני לפי חרב כתיב ופריך ואימא דעביד ליה גסטרא ומשני אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אמר קרא ואהבת לרעך כמוך וגו' איכא למידק ומאי משני לפי חרב כתיב והא עלה דהורג עבד קיימי' ומג"ש דחרב נוקמת נקם ברית מייתינן ליה והתם חרב כתיב לפי חרב לא כתיב ואין לומר דכיון דמייתינן דנקום ינקם היינו חרב וכתיב ואהבת לרעך כמוך ע"כ היינו מן הצואר דמהאי טעמא דברור לו מיתה יפה לא הוה שמעינן מן הצואר דאם יתחוב סכין בלבו הוי נמי מיתה יפה וא"כ קשיא אפילו למאן דאמר חנק קל היכי יליף ברוצח מן הצואר תינח דילפינן חרב אבל מן הצואר מהיכא קא ילפת תדע דבברייתא שיילינן אי מה להלן בקופיץ וממול עורף אף כאן בקופיץ וממול עורף וקשיא בעגלה ערופה ממול עורף מנא לן והא וערפו כתיב אלא ע"כ ה"ק אי מה להלן אף על גב דכתיב וערפו איכא למימר דהיינו ממול עורף אי לאו דכתיב בהדיא בעורף משום דאשכחן מליקה ממול עורף והכא נמי ברוצח איכא למימר ממול עורף אי לאו דכתיב ואהבת לרעך כמוך אלמא דבעינן קרא ללמדנו ברוצח מקום ההריגה מעתה אע"ג דשמעינן חרב מנקום ינקם מנא ידעינן דהיינו מן הצואר ואי משום ואהבת לרעך כמוך הא איכא למימר דהיינו תחיבה בלב. ונראה לפרש דאפילו למ"ד חנק כל עיקר ילפותא היינו מדתני' ואתה תבער הוקשו כל שופכי דמים וכו' וה"ק התם הניחא למ"ד חנק קל פירוש איכא למילף מיהא ברוצח דמיתתו בסייף אף על גב דלא ידעינן היכן מקומו אלא למ"ד חנק חמור מאי איכא למימר הרי לא למדנו סייף כלל ומשני נפקא ליה מדתניא ואתה תבער וכו' פירוש בין למ"ד חנק קל בין למ"ד חנק חמור והא דלא קאמר אלא דנפקא ליה וכו' משום דלא הוזכר שם אמורא לעיל וכמו שכתבו בתוספות שאנץ פרק המניח בשמעתא דהקדרין והזגגין ועיין רשב"ם ז"ל בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ד) ותוספות פרק המוכר פירות (בבא בתרא צ"ז ע"א). וכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות פרק כל הצלמים זמנין דנדי מענין לענין ולא קאמר אלא. וכן כתב ר"ח ז"ל בתוספות פרק הזורק (שבת דף צ"ח.) והכין איתא נמי בכמה מקומות בתוספות ז"ל ויש ליישב שמעתא דהתם לפי שיטת רש"י דכיון דכתיב לפי חרב בעיר הנדחת וברוצח נמי הרי למדנו חרב מדכתיב נקום ינקם הילכך אין לך לחלק בינייהו וברוצח נמי הויא מן הצואר ואדרבה תלמוד מדאמרינן מה להלן בקופיץ וממול עורף ולא מצינו ביה בהדיא ממול עורף ואדרבה וערפו כתיב אלא דילפינן לה ממליקה אלמא דמקום ההריגה בקל ילפינן לה ומיהו יש לדחות התם אית לן ג"ש להדיא דגמ' עריפה עריפה אבל ממילא אידחיא לה הראיה דמייתי' לעיל דלהכי בעינן קרא ברוצח ללמדנו מקום ההריגה לפי מאי דאמרינן הוקשו כל שופכי דמים וכו' משום דכיון דהוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה ובעגלה ערופה גמר עריפה עריפה הילכך הוה ליה כמאן דכתיב ביה בהדיא ממול עורף ולהכי איצטריך ואהבת לרעך כמוך אבל הא לאו הכי לא הוה צריך קרא ללמדנו מקום ההריגה דשפיר ילפינן לה מעיר הנדחת כנ"ל. ושוב מצאתי להרמ"ה ז"ל שפירש כן בחידושיו לסנהדרין פרק ד' מיתות ואמרו ז"ל אימא דבריז ליה מברז נוחרו בחרב כעין ברז' דחבית' שהוא נקב שהיין יוצא ממנו ומפרקינן לפי חרב כתיב ופי החרב הוא חד משני צדדין לארכה כדכתיב חרב פיפיות אבל חודה של חרב לצד ראשה אינו נקרא כן וי"א לפי שהחרב יש לה שני פיות. וא"ת שדוקרו בה נמצא בשרו נקרע מכאן ומכאן והתורה אמרה לפי חרב חד ואי קשיא לך מכדי כי קיימי' גבי ההורג עבד קיימי' ומקרא דהבאתי עליכם קא גמרינן בג"ש והתם חרב כתיב לפי חרב לא כתיב כלל ואיכא למימר דיליף חרב מהתם מה להלן לפי חרב אף כאן לפי חרב וצ"ע. ומסתברא לי דכיון דארבע מיתות גמרא גמירי להו לא מצינן למימר דחרב דכתיב בעיר הנדחת לאו היינו חרב דכתיב גבי רוצח דא"כ הוי להו חמשה הילכך כיון דכתיב לפי חרב באנשי עיר הנדחת כמאן דכתיב באידך דמי ע"כ. ומיהו אכתי קשיא שמעתין דהוה ליה למימר הניחא למ"ד חנק חמור וכו' ולהכי כתבו התוספות ז"ל דלא עיין רש"י ז"ל כאן בשמעתין ועוד יש לפרש דאיברא שפיר ידעינן בעבד דהויא בסייף ומן הצואר דומיא דעיר הנדחת וכדכתיבנא ומיהו אין ללמוד ממנו לשאר רוצחים ואפילו למ"ד חנק קל משום דאין עונשין מן הדין והא דקאמר התם הניחא למ"ד חנק קל וכו' הכי קאמר הניחא למ"ד חנק קל איכא לדחוקי ולמימר דכי אמרינן אין עונשין מן הדין ה"מ לחיובי עונש היכא דלא כתיב עונש אבל הכא דכתיב בה מיתה סתם גלויי מילתא בעלמא הוא אלא למ"ד חנק חמור אין כאן ק"ו כלל ומשני נפקא ליה וכו' פי' ואפילו למאן דאמר חנק קל ולא תשני שינויי דחיקי ודע שהתוספות גרסי הוקשו שופכי דמים וכו' ולא גרסי כל שופכי דמים דהא עבד שפיר יליף לה מדכתיב ביה נקום ינקם:

    והר"ן ז"ל כתב בחידושיו לסנהדרין בפרק ד' מיתות וז"ל כתיב ואתה תבער הדם הנקי הוקשו שופכי דמים וכו'. אף על גב דהאי קרא דרשינן לה לנמצא ההורג אחר שנערפה העגלה מ"מ מגופיה ש"מ שכיון שמשפט הרוצח הוא נרמז בפסוק זה היא הנותנת שהוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה ע"כ. וקשה טובא דא"כ הכא בשמעתין הוה ליה לאקשויי ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו למה לי דתרווייהו נפקא מואתה תבער. ושמא לא אקשינן מעיקרא ולארץ לא יכופר וגו' למה לי אלא משום דפשטיה דקרא משמע דה"ק כי אם בדם שופכו ולא בפדיון ממון ומיהו לבתר דנדינן מפשטי' אף על גב דלא איצטריך כולי האי לנמצא ההורג אחר שנערפה בקל יש לתרץ דאיכא לאוקמה נמי לעגלה ערופה אף על גב שעבר י"ה עליה וכדרבא כדאיתא בפרק בתרא דכריתות וכמו שכתבו התוספות ז"ל וכדכתי' ודו"ק כנ"ל: בקופיץ הוא כעין סכין גדול רחבו כארכו ועב הוא ויש בו כובד ומחתכין בו עצמות ובשר ופעמים שמבקעין בו עצים כדתנן גבי יום טוב אין מבקעין לא בקרדום ולא במגרה אלא בקופיץ לפי שהוא דבר הניטל ביום טוב לקצב בו בשר ולפי כבדו הוא חותך את הראש בבת אחת כדתנן גבי עגלה ופטר חמור עורפו בקופיץ ומאחריו. הרמ"ה ז"ל בסנהדרין פרק ד' מיתות: ואהבת לרעך כמוך וכל היכא דכתיב רעך משמע אפי' רשע שנתחייב מיתה אתה חייב לחזור אחר זכותו לברור לו מיתה יפה ויש לפרש ואהבת לרעך לשון רעים שבך שנתחייבו מיתה ברור להם מיתה יפה. הרמ"ה ז"ל בפרק ד' מיתות. ולשון קמא עיקר. ואל תתמה אם קרא אותו הכתוב ריע דריע אהוב נמי מקרי כדכתיב ונקלה אחיך לעיניך אחר שנקלה נקרא אחיך ואמרינן נמי במדרש שוחר טוב בשר חסידיך לחיתו ארץ וכי חסידים היו והלא כתיב סוסים מיוזנים וגו' אלא כיון שנעשה בהם דין חסידים היו כנ"ל: ברור לו מיתה יפה יש אומרים דלכך בקופיץ לא לפי שממיתין אותו בקופיץ כבהמה אבל סייף אין עשוי אלא לאדם. והרמ"ה ז"ל פירש בחידושיו בפרק ארבע מיתות לפי שפי הקופיץ עב ואינו חד כסייף וכשהוא חותך אינו חותך בלבד אלא משבר את הבשר הסמוך למקום חתך מכאן ומכאן ואין לך מיתה מנוולת מזו אבל סייף אינו כן לפי שפיו דק וחד יתר מדאי חותך כדרכו והולך ע"כ. ושמא מצד הסימנין אין דרך לחתוך אלא בסייף ומצד מול העורף בקופיץ. וכולה שקלא וטריא היינו אי הויא מצד הסימנין או מצד מול עורף וברור לו מיתה יפה היינו לגבי צד הסימנין לפי שמצד הסימנין הוא ממהר למות א"נ משום דחתך מול עורף יש בו נוול יתר מדאי כנ"ל:

    כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה למה לי פירוש דאף על גב דבמדרש מביאין ממנו ראיה לעובר על חרם המלך שחייב מיתה וכענין עכן בן זרח ויהונתן בן שאול ההיא אסמכתא בעלמא הוא וגמ' גמירי לה או דנפקא לן מדכתיב כל איש אשר ימרה את פיך וגו'. הריטב"א ז"ל: יכול אף קודם שנגמר כו' להכי אייתי סיפא דברייתא משום דקשיא ליה דבשלמא אי חרם לשון מיתה הוא ואתא לאשמועינן קרא דלא תשקול מיניה ממונא ותפטריה היינו דכתיב מן האדם פירוש אשר יחרם מן האדם דהיינו מומתין בידי אדם דוקא אבל אי חרם לשון הקדש הוא מאי מן האדם לכך אייתי סיפא דברייתא דדרשי מן האדם ולא כל האדם כנ"ל:

    ולר' חנניה בן עקיבא דאמר נערך וכו' האי כל חרם מאי עביד ליה פירוש דליכא לאוקמיה לאומר דמיו עלי דהא פשיטא דהוא אין לו דמים כלל. הריטב"א ז"ל: לפי שמצינו למומתין בידי שמים פרש"י ז"ל כגון מי שהרג שורו את הנפש דכתיב ביה וגם בעליו יומת ולא מיתת ב"ד דנפקא לן בסנהדרין מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו והאי יומת בידי שמים הוא ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד. והקשו בתוספות ומנ"ל מהאי קרא דהבעלים חייבין מיתה בידי שמים כלל והא קרא איצטריך לכדדרשינן בפ"ק דסנהדרין כמיתת הבעלים כך מיתת השור ונראה לי דמתוך לשונו של רש"י ז"ל שמענו תירוצו ז"ל דכתיב ביה וגם בעליו יומת ועוד כתב ז"ל דנפקא לן בסנהדרין וכו' והאי יומת בידי שמים הוא. משמע דבעי לתרוצי ז"ל דאיברא ודאי דעיקר קרא אתא לאקושי כמיתת הבעלים כך מיתת השור מדכתיב יומת דמשמע בב"ד ולא כתיב ימות ומיהו אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דבעלים חייבין מיתה דכתיב ביה וגם בעליו יומת וכדכתב רש"י ז"ל ועוד בשלמא אי איכא שום מיתה בבעלים היינו דאיצטריך קרא מות יומת המכה רוצח הוא למעוטי רציחת שורו ממיתת ב"ד אבל אי ליכא שום מיתה בבעלים כלל אמאי איצטריך קרא למעוטינהו נמי ממיתת ב"ד מהי תיתי דלחייבו מיתה על רציחת שורו עד דמעטינהו קרא והיינו דסיים רש"י ז"ל והאי יומת בידי שמים הוא. ואין לומר דלהכי אתא מיעוטא דרוצח הוא לגלויי דלא תטעה במאי דכתיב וגם בעליו יומת דהיינו מיתה ממש דאם כן קשיא אמאי כתיב לישנא דטעותא כי היכי דנצטרך תו אידך קרא לפרושה הילכך ודאי משמע דעיקר קרא אתא לאקושי כמיתת הבעלים כך מיתת השור ומיהו מפשטיה דקרא שמעינן דבעלים חייבין מיתה והיינו דאיצטריך למעוטינהו ממיתת ב"ד וכדכתיבנא כנ"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל:

    והתוס' כתבו וז"ל לפי שמצינו מומתים בי"ש דכתיב וגם בעליו יומת דע"כ לאו בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא גו' משמע מלשונם ז"ל דגופיה דקרא אתא לחיובי הבעלים מיתה בידי שמים דכתיב להדיא וגם בעליו יומת דע"כ לאו בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה וגו' וכיון שכן הוה ליה כמאן דמפרש להדיא מיתה בידי שמים וקשיא להו טובא דהא דרשי' מיניה בסנהדרין כמיתת הבעלים כך מיתת השור והיכי נימא דגופיה דקרא אתא לחיובי הבעלים מיתה בידי שמים ואין לתרץ דהיקשא דבעלים דרשינן לה מדכתיב יומת ולא כתיב ימות דלדידהו ז"ל קשיא דא"כ אימא דכולהו קרא להכי הוא דאתא והיכי קא מפרשי ז"ל דמגופה דקרא שמעינן מיתה בידי שמים ותירצו דמדלא כתיב השור יסקל כבעליו א"נ לא לכתוב אלא וגם בעליו למה לי למכתב וגם בעליו יומת ש"מ תרתי והוכרחו התוספות ז"ל לפרושי דמגופיה דקרא שמעינן מיתה בידי שמים מדכתיב וגם בעליו יומת והוה ליה כמאן דכתיב ביה להדיא יומת בידי שמים ולא מכלל מאי דממעט מדכתיב מות יומת המכה רוצח הוא הוא דשמעי' לה דהא יש תימא דהיכי קאמר יכול אף בידי אדם כן היכי בעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים ובשלמא אי כתיב להדיא יומת אמיתה בידי שמים הלכך איכא למילף כי היכי דהאי יומת יש לו פדיון בממון ה"נ כל יומת דכתיב בתורה ואע"ג דהאי מיתת ב"ד והאי מיתה בידי שמים ומ"מ אכתי קשיא התינח דבעינן משום הכי קרא ללמדנו דמיתה בידי אדם לא יפדה מיהו היכי כי הוה בעי למילף מיתות קלות לבתר דגלי לן קרא גילוי כל דהו דלא נילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים בהכי סגי ומאי קאמר תו ואין לי אלא מיתות חמורות כו'. מיתות קלות מנין ויש לתרץ לשיטת רש"י ז"ל דשפיר הוה קא יליף דחייבי מיתות ב"ד יפדו בממון אי לאו דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא הוה אמרינן דהאי יומת מיתת ב"ד הוא ונהרג על רציחת שורו ואף על גב דכתיב ביה אם כופר יושת עליו ולא אמעיט אלא משום דאי אתה הורגו על רציחת שורו וכדקאמר רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו. אבל משום מאי דכתיב ביה אם כופר יושת עליו לא ממעיט מעתה שמעת מינה דאפילו חייבי מיתות בית דין יפדו בממון ואם תשאל מאחר דממעט מדכתיב כל חרם וגו' לא יפדה דחייבי מיתות ב"ד לא יפדו למה לי מיעוטא דכי רוצח הוא פשיטא ודאי דקרא דכתיב וגם בעליו יומת לא מצי מיירי במיתת ב"ד דאי הכי מאי דכתיב אם כופר יושת עליו והא כתיב חרם מן האדם לא יפדה וכתיב לא תקחו כופר. תשובתך כבר השיבו כן שם בפרק קמא דסנהדרין ומהדרינן אדרבה משום הך קרא גופיה דכתיב גבי רוצח גופיה דלא תקחו כופר איצטריך למכתב הכא גבי ממונא אם כופר יושת עליו ולא תימא לא תקחו כופר כתיב ואפילו קטיל תוריה נמי לא מצי פריק נפשיה הילכך כתב רחמנא אם כופר יושת עליו לאשמועינן דהיכא דקטל איהו לא סגי ליה בממונא אלא בקטלא והיכא דקטל ממוניה לפרוק נפשיה בממונא ולכך איצטריך מיעוטא דרוצח הוא למעוטי דאינו נהרג על רציחת שורו ומ"מ מעיקרא דלא ידעינן הך קרא דכל חרם שפיר הוה מצינן למילף דמיתה בידי אדם יפדו ממאי דהוה מוקמינן קרא דכתיב וגם בעליו יומת במיתת ב"ד אי לאו מיעוטא דרוצח הוא. כנ"ל לשיטתו של רש"י ז"ל ודוק שכתב רש"י ז"ל יכול אף. חייבי מיתות ב"ד יפדו בממון. שינה ז"ל לישנא דברייתא דקתני יכול אף בידי אדם כן משום דהוה משתמע דכלפי מיתה בידי שמים לחודיה קאי דבעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים ואינו כן וכדכתיבנא ודוק מה שכתב רש"י ז"ל והאי יומת בידי שמים הוא כנ"ל. ודע דהתם בפ"ק דסנהדרין פריך תלמודא ממאי דהאי וגם בעליו יומת לכמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דאתא אימא לקטלא הוא דאתא והקשו בתוספות ומה בכך אם יומת אתא למיתת הבעלים מ"מ ניחא כמיתת בעלים כך מיתת השור מהיקשא דבעלים כדאמרינן גבי רובע וכו' ותירצו בתוספות הר"ף ז"ל בשם הר' יעקב דהכי פריך לפי המסקנא דהאי יומת חנק הוא א"כ לא שייך לאקשינהו כיון שאין המיתות שוות כמו ברובע ונרבע וכיון שכן קשיא לשיטת התוספות ז"ל דאי מאי דכתיב יומת היינו בידי שמים היכי מצי תו לאקושינהו וכבר תירצו התוספות קושייתם בענין אחר ולא כתירוצם של תוספות הר"ף ז"ל: יכול אף בידי אדם כן אין להקשות היכי מצינן לדמויינהו והא גבי שור שהרג הרי נהרג ההורג עצמו דהיינו השור ואילו גבי ההורג בעינן למפטר ההורג מכל וכל די"ל דהשור הנהרג סוף סוף היינו ממונו וה"ל כמי שנתרבה פדיונו והכא נמי גבי אדם נימא דיפדו בממון וירבה פדיונו ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יכול אף. חייבי מיתות ב"ד יפדו בממון. פי' אינו דומה ממש אלא לגבי יפדו בממון וכדכתיבנא כנ"ל:

    4 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 37b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה לא תשקול וכו' קשה לרשב"א דלמה לי קרא מדתנא דב"ח נפקא וכו'. ולולי דבריהם היה נ"ל דאי לאו האי קרא לענין חייבי גליות ה"א דהאי קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות אפקיה מהיקשא דבהדיא משמע דדוקא לאשר הוא רשע למות לא תקחו כופר אבל אתה לוקח כופר למי שאינו רשע למות כי היכי דדרשינן כה"ג לענין ראשי איברים שאינן חוזרין ואי משום דחייבי גלויות איתקוש לחייבי מיתות בג"ש דרוצח רוצח א"כ עדיפא הו"ל לתוספות לאקשויי מהאי ג"ש. אע"כ דאכתי איכא למימר דפשטא דקרא אפקא מכולהו אלא הא דמקשינן הכא תרי קראי ל"ל היינו למאי דס"ד דחייבי גליות יש ללמוד בק"ו מחייבי מיתות ולפום האי סברא ליכא פשטא דקרא להכי כנ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן:

    בד"ה יכול אף בידי אדם כן יש תימה דהיכי בעי למילף וכו' ולענ"ד נראה דהא דקאמר ר' ישמעאל לפי שמצינו לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא דאשכחן מיהא דשייך חיוב ממון בשביל אדם הנהרג שיותן ליורשים דאע"ג דשייך נמי מיתה בידי שמים לבעלים על רציחת שורו אפ"ה אקיל רחמנא לגביה שיפדה בממון וכיון דאשכחן כה"ג דאקיל רחמנא על המחוייב מיתה וחס על יורשי המת א"כ סד"א דמדאיצטריך קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח לאפוקי מהנך סברות א"כ איכא לאוקמי קרא דלא תקחו כופר בדדמי דוקא להרגו דרך עליה כנ"ל ומורי זקיני בס' מג"ש האריך בזה:

    בגמרא ואין לי אלא מיתות חמורות וכו' מיתות קלות מניין ת"ל כל חרם. וקשיא לי כיון דאיצטריכו כל הני קראי דלא תשקול מיניה ממון ונפטריה לענין חייבי מיתות חמורות ומיתות קלות ולענין גלות א"כ אכתי בחייבי מלקות מנא לן דלא נישקול מיניה ממון וניפטריה דהא מכדי רשעתו לא ילפינן אלא דלא לעביד תרתי ומדסמיך ליה ארבעים יכנו נמי ליכא למילף דלמא אי בעי האי יהיב וכו' ונהי שכתבתי לעיל דף ל"ב ול"ג בזה אכתי אינו מוכרח. וצריך לומר דילפינן רשע רשע חייבי מלקות מחייבי מיתות כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ה דכ"ע אית להו האי ג"ש אלא שכתבו שם דר' יוחנן ורבא לא משמע להו האי ג"ש לענין ממון היינו לפטור מממון כמ"ש שם דבהא לא איירי קרא משא"כ לענין דלא מיפטר ע"י ממון ממלקות שייך שפיר האי ג"ש כי היכי דלא מיפטר ממיתה ע"י ממון ואדרבא עיקר ג"ש דרשע רשע כתיב בקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות. והתם נמי סמוך לכדי רשעתו כתיב והיה אם בן הכות הרשע דמהכא ילפינן הג"ש כנ"ל נכון. אלא דלפ"ז קשיא לי אמאי איצטריך קרא דלא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו ואמאי לא ילפינן בג"ש מחייבי מיתות דכ"ע אית להו ג"ש דרוצח רוצח. ובשלמא לר' יוחנן ורבא א"ל דאיצטריך קרא בחייבי גלות דלא נעביד תרתי דכה"ג לא שייך ג"ש כסברת התוס' דף ל"ה אבל לאביי אליבא דר"ל דשייך ג"ש בכה"ג לענין מלקות א"כ לענין גלות נמי נילף בג"ש וקרא ל"ל. ויש ליישב לפמ"ש דסד"א דפשטא דקרא דאשר הוא רשע למות ממעט חייבי גלות דכתיב בהאי פרשה וכי היכי דלא נימא דחייבי גלות נמי בכלל לנפש רוצח הוא דהא חייב גלות נמי רוצח מקרי להכי כתיב אשר הוא רשע למות למעוטי משא"כ לענין חייבי מלקות לא שייך לומר כן כיון דעיקר ג"ש בהכי איירי כדפרישית כנ"ל ודו"ק:

    שם ולאו ממילא מלא תקחו כופר שמעת מינה לא תשקול מיניה ממונא ותפטרי' כבר קדמני מורי זקיני בס' מג"ש דלישנא דלאו ממילא ש"מ משמע דעיקר קושיא ארוצח גופא קאי דהיינו מיתות קלות וכפרש"י וכן נראה מל' הרא"ה ז"ל אמנם אוסיף נופך משלי דלפי שיטתינו נדרש כמין חומר ויתיישב קושיית התוס' לפמ"ש דעיקר קרא דחרם לא יפדה בלא"ה לא איצטריך אלא לבתר דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח והאי נפש רוצח מיעוטא משמע כדדרשינן בפ' החובל לענין ראשי איברים מיהו אי לאו חרם לא יפדה הוי דרשינן מיעוטא דלנפש רוצח כפשטא לגמרי דוקא לנפש רוצח אשר הוא רשע למות לא תקחו כופר אבל אתה לוקח כופר לשאר חייבי מיתות כיון דאשכחן כופר בחייבי מיתות בידי שמים אלמא דסברא הוא דאקיל רחמנא בחייבי מיתות מש"ה איצטריך קרא דחרם לא יפדה לרבות שאר חייבי מיתות וא"כ לא שייך להקשות אקרא דחרם לא יפדה ל"ל מלא תקחו כופר נפקא דאדרבא מש"ה איצטריך אלא עיקר קושיית הגמרא אריבויא דכל חרם לרבות מיתות קלות דומיא דרוצח ע"ז מקשו שפיר האיך קאמר אין לי אלא מיתות חמורות מיתות קלות מנין אדרבא קלות הוי דומיא דרוצח ואיפכא אית לן למימר דלא תקחו כופר לנפש רוצח לגופא איצטריך דאפי' לנפש רוצח ודכוותה דקלות נינהו אפ"ה לא תקחו כופר כנ"ל נכון בעזה"י לפי פשט השמועה וליישב קושית התוס' ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Ketubot 37b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה וחדא, ורבנן ילפי מיתה ומלקות מכדי רשעתו קשה אמאי לא ניחא להו לתוס' לומר בפשיטות דרבנן לומדים מיתה וממון ממיתה ומלקות ולית להו הסברא של הצריכותא. ונראה דאם איתא דהסברא פשוטה לדמות זה לזה יקשה לר"י בחולין (דף פא ע"ב) דס"ל במיתה ומלקות ולא אתרו למיתה דלוקי', ויקשה כי היכי דמיתה וממון אף דלא אתרו ביה פטור מממון ה"נ ליפטרי מיתות שוגגים ממלקות אע"כ דלא דמי להדדי ועיקרו דמיתה ומלקות ילפי' מכדי רשעתו ולא מוכח רק באתרו כמו במלקות וממון בלא אתרו, ונכון בעזה"י:

    גמרא לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנים ממון ונתכפר להם כו' יכול אף בידי אדם כן. עיין ברש"י ותוס' דמחללי שבת וע"ז ממעטין מן כל חרם מן האדם דחייבי מיתות באדם ליכא כופר ולא ידעתי אטו מיתה בד"ש, כגון טמא שאכל תרומה שניתן לכפרה בכופר וזה לא מצינו רק גבי שור הנסקל:

    תד"ה ארוסה כו' האי דשנה וכתב אורסה למדרש לגז"ש קשה דמ"מ אף אם היה כתוב לא ארוסה היה ג"כ מופנה לגז"ש דלדרשה דבקנס ג"כ דאין מת ומשלם לכתוב רק בחדא באונס או במפתה ונלמד חד מחבריה אף בלא הגז"ש דהוי גילוי מלתא בעלמא דבקנס ג"כ אין מת ומשלם כדמוכח מפירכת הש"ס ולרבה דאמר חידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמקטיל משלם, וכן לעיל (דל"ה ע"ב) לרבה מתני' כמאן מוקי לה אי ר"מ קשיא בתו, והא רבה אמר זה רק על ר"מ דטבחו בשבת וא"כ דלמא ס"ל לר"מ כרע"ק דברייתא ובבתו פטור דבקנס דאונס ומפתה לא אמרינן דמקטיל ומשלם מקרא דאשר לא אורסה. וביותר דלעיל דר"פ הוא דפריך לעיל מתני' כמאן מוקי לה והא לר"פ דמוקי מתני' במפותה ממילא מוכח דמתני' כרע"ק דברייתא מש"ה פטור בבתו, אע"כ דאם גלי רחמנא במקום א' דבקנס ג"כ קים ליה בדרבה מינה ילפינן מניה בכל דוכתי וא"כ מדכתיב באונס ומפתה אשר לא אורסה אייתר חד קרא לגז"ש, וצ"ל דרע"ק ס"ל דמופנה מצד אחד למידין ומשיבין ואפשר דיש הכא איזה פירכא ובעינן מופנה מב' צדדים. ולפ"ז מיושב מה דקשה לכאורה לרע"ק דברייתא לא צריך קרא דנערה לרבות דל"צ שיהי' בה הוי' וראוי' לקיימה הא ממילא נפקא מדאיצטריך קרא למעט ארוסה היינו מדלא כתיב ארוסה ע"כ דאז לא היה מייתר קרא לגז"ש דאצטריך לגופי' דלא נימא דמקטל ומשלם אף דאין בה הוי', ודוחק לומר דרע"ק דברייתא לא דריש כלל לנערה נערה. וביותר קשה בהא דאמרי' בר"פ (דף כט ע"ב) ולרע"ק דאמר אין קידושין וכו' והיינו דר"ש בן מנסיא שהוא בתרא ראוי שיסבור כרע"ק שהוא רבו הא אם יסבור כרע"ק דברייתא מוכח דל"צ שיהיה ראוי' לקיימה דמדלא כתיב אשר לא אורסה מוכח דלא היה מיותר לגז"ש, והא ל"צ לארוסה דממילא אין לה קנס דאינה ראויה לקיימה, ואי דמ"מ יסבור כרע"ק דמתני' דאשר לא אורס' כפשוטו למעט דנתארס' ונתגרש' לעצמה, א"כ מאי פרכי' ולרע"ק וכו' הא י"ל דס"ל כרע"ק דמתני' ביבמות (דף מט ע"א) דדוקא חייבי לאוין דשאר לא תפסי קידושין ועיין בתוס' שם דאף מתני' במחזיר גרושתו מקרי ג"כ לאוין דשאר אלא דרע"ק דברייתא ס"ל דבכל ח"ל דלאו דשאר ג"כ לא תפסי קידושין וזהו דברי ר' סימאי וכיון דממילא סבר רק כרע"ק דמתני' לענין נתארסה ונתגרשה י"ל דס' ג"כ כרע"ק דמתני' דדוקא ח"ל דשאר לא תפסי קידושין והיינו דמ"מ אם היה כתוב בשתיהן אשר לא אורסה לא היה מופנה רק מצד אחד דהיינו דבמפתה דלא כתיב ולו תהיה אצטריך קרא דלא אורסה לגופיה אלא דבאנוסה ל"צ קרא דנמעטי' מולו תהיה דצריך שיהיה בה הוי' והוי רק מופנה מצד אחד דלמידין ומשיבין. ואולם בנזיר (דף מח ע"ב תד"ה ולאחותו) ורע"ק ס' דמופנה מצד א' אין משיבין, א"כ קשה לי כנ"ל דלכתוב בתרווייהו ויהיה מופנה מצד א'. עוד י"ל דאפשר דארוסה לא היינו ממעטים מקרא דולו תהי' דיש בה שייכות הוי' אם בעלה רוצה לגרשה ואף דתוס' לעיל (דף ל) ד"ה הכל מודים בבא על הנדה נקטו בפשיטות דיבמה לשוק מקרי אין בה הוי' אף דאפשר שיחלוץ לה י"ל דהיינו כיון דאין אדם מקנה דשלב"ל וא"א לקדשה עתה שיחול לאחר שיחלוץ אבל לרע"ק לשיטתיה דס"ל ביבמות (דף צג) דאדם מקנה דשלב"ל ואם מקדשה עתה שיחול לאחר שיחלוץ מהני י"ל דמקרי בכלל הוי' אף דההתפס' קידושין אינו עד אחר הגירושין מ"מ כיון דמעשה קידושין מועיל על אח"כ מקרי יש בה הוי' וא"כ י"ל ג"כ דדריש ב' קראי דנערה דס"ד דבעינן ראוי לקיימה ומ"מ צריך אשר לא אורסה דמקרי ראויה לקיימה ע"י הגירושין דהבעל והיינו במפותה דאינו רשאי לקיימה גם אחר הגירושין דהא אסורה לבעל, הא במפותה לא כתיב ולו תהיה לאשה ובאנוסה היא מותרת לבועל כדאמרינן לעיל בסוגי' דפ"פ ההוא אונס הוי ומקרי ראוי' לקיימה ( אב"ה זה עפ"י סברת הח"מ סי"א ס"ק י' וע' בב"ש שה ס"ק ג' ובמל"מ פ"ב הלכה י"ב מהלכות סוטה ד"ה מפי ובד"ה אחר זה):

    גמרא הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס, אע"ג דמקטל משלם ק"ל לר"פ דמוקי בסנהדרין למתני' דאלו נערות במפותה ממילא מה דקתני על אשת אחיו דהיינו נתארסה ונתגרשה מוכח כרע"ק דברייתא דקנסה לאביה וכמ"ש תוס' לעיל בפשיטות וא"כ ע"כ דדריש אשר לא אורסה למעט ארוסה דלא נימא דבקנס חידוש הוא למקטל ומשלם, א"כ איך קתני במתני' דהבא על בתו דפטור מקרא דאסון הא משם לא מוכח דבקנס פטור והו"ל למתני' למנקט הראיי' מאשר לא אורסה, וכעין זה הקשו תוס' לעיל ד"ה ס"ד ולתירוצם הב' עדיין יקשה קושייתנו:

    גמרא דבעי רבא יש בגר בקבר וכו' ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאביה הוי. אבושת ופגם קא, דאלו הקנס הא קיי"ל אין אדם מוריש קנס לבניו, כן פי' ר"י בתוס', וא"ת בושת ופגם פשיטא אף דלא עמד בדין עד שבגרה הוי לאביה, דאמאי יהא משונה בו"פ זה מכל בו"פ דעלמא וגם אלו היתה עדיין בחיים כשבגרה הי' הבושת ופגם לאב, וי"ל דבושת ופגם דבהדי קנס שאני מכל בושת ופגם דעלמא דבושת ופגם זה אתקש לקנסא דלמי שזה ניתן זה ניתן, ותדע דהא תנן לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה משום דאין אדם מוריש קנס, והשתא תקשי בו"פ אמאי לא ירתי בניו, והא והרי הן קתני דכולל נמי בו"פ אע"כ דאיתקש דלמי שזה ניתן זה ניתן, וא"ת א"כ דאתקש לקנס היכי מבעי אי ירית לה בנה לבו"פ הא הקנס לא ירית, א"כ גם הבו"פ לא ירית, וי"ל דלאו לכל מילי איתקש, דוקא לענין זה איתקש דלמי שזה ניתן זה ניתן, אבל לענין שלא להוריש לא איתקש. ודברים אלו דבו"פ איתקש לקנס ודאיתקש רק לענין מי שזה ניתן, לאו דידי הוא אלא דרבי, דרבותינו בעלי התוס' ז"ל, וכתבתים משום דנוראות נפלאתי, דהם ז"ל אחר שכתבו פירוש הר"י דהאיבעי' הכא לענין בושת ופגם דממונא הוא ויכול להוריש, כתבו בזה"ל, ואע"ג דתנן בריש נערה לא הספיקה כו' הרי הן של עצמה, וגם בו"פ בכלל יכול להוריש בו"פ ואו' ר"י דלענין זה ודאי איתקש כו' דלמי שזה ניתן וכו' אבל למילי אחרינא לא, דהא בו"פ משלם עפ"י עצמו וקנס אינו משלם עפ"י עצמו, ודברי הפך אני רואה כאן, דממקום שהיה להם להביא סייעתא דהאיבעיא מצי הכי אזלא, דהא מכח מתני' זו ניחא האיבעי' ולולי דחזינא ממתני' דאיתקש בו"פ לקנס לא היה בידינו לפרש כלל האיבעיא לענין בו"פ דמה שייטא דבנה הכא הא מהראוי שבני האב ירשו עשו הם קושיא ממנה, דהחילוק דההיקש רק לענין דלמי שזה ניתן וכו' ולא לשאר מילי, דבר דמוכח מניה וביה לפי פירוש זה בהאיבעי' דהכא, המציאו מכח הקושיא ממתני' דריש נערה והוכיחו מדמשלם בו"פ עפ"י עצמו, ולא זכיתי לעמוד על סוד קדושים. ובגוף הקושי' הא א"א מוריש קנס י"ל דהאיבעי' אליבא דר"ש ובעמד בדין קודם שמתה דמ"מ כשבגרה לאחר העמדה בדין לעצמה, ולזה מבעי אם יש בגר בקבר ודידה הוי והיא יכולה להוריש דבשאר קנסות מודה ר"ש דאחר העמדה בדין הוי כשאר קנסות דבעמד בדין הוי ממון להוריש כדאיתא להדיא בסוגי' לקמן רפ"ד:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Ketubot 37b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 37, Amud Bet, about 374 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 127 words

      Opens “וחדא במיתה ומלקות. וצריכא, דאי אשמעינן מיתה…”

    2. Segment 219 words

      Opens “ואי אשמעינן מיתה ומלקות, דתרתי בגופיה לא…”

    3. Segment 339 words

      Opens “(במדבר לה, לא) ולא תקחו כופר״ לנפש…”

    4. Segment 437 words

      Opens “ותרי קראי למה לי חד בשוגג וחד…”

    5. Segment 516 words

      Opens “(במדבר לה, לג) ולארץ לא יכופר לדם…”

    6. Segment 623 words

      Opens “מבעי ליה לכדתניא מנין שאם נתערפה עגלה…”

    7. Segment 740 words

      Opens “(דברים כא, ט) ואתה תבער הדם הנקי…”

    8. Segment 830 words

      Opens “אי מה להלן בקופיץ וממול עורף אף…”

      Named: רב נחמן, רבה.

    9. Segment 927 words

      Opens “(ויקרא כז, כט) כל חרם אשר יחרם…”

    10. Segment 1021 words

      Opens “שנאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם…”

    11. Segment 1115 words

      Opens “ולרבי חנניא בן עקביא דאמר נערך מפני…”

      Named: רבי חנניא.

    12. Segment 1240 words

      Opens “מיבעי ליה לכדתניא רבי ישמעאל בנו של…”

      Named: רבי ישמעאל.

    13. Segment 1318 words

      Opens “ואין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה…”

    14. Segment 1422 words

      Opens “ולא ממילא מלא תקחו כופר שמעת מינה…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Ketubot 37b · Segment 12 — “מיבעי ליה לכדתניא רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Ketubot 37b · Segment 12 — “…ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר לפי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 37b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026