Talmud Builders

    Ketubot 68a

    Back to index

    English translation — Ketubot 68a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Silver, i.e., white, tablecloths [ telei ] or gold, i.e., colored, tablecloths? Clearly, then, they are not entitled to charity. Rabbi Ḥanina said: This is what Rabbi Elazar said: Come and let us appreciate the swindlers who ask for charity that they do not need, because were it not for them, who command our attention and receive our charity, we would be sinning every day in failing to properly support the truly poor, as it is stated: “Beware that there be not a base thought in your heart, saying: The seventh year, the year of release, is at hand; and your eye be evil against your needy brother, and you will not give him; and he cry to the Lord against you, and it be sin in you” (Deuteronomy 15:9). Because the swindlers take our money in the name of charity, we have an excuse of sorts for failing to fully meet the needs of the truly poor.

    2And Rabbi Ḥiyya bar Rav of Difti taught: Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: With regard to anyone who averts his eyes from the obligation to give charity, it is as if he engages in idol worship. It is written here concerning charity: “Beware that there be not a base [ beliya’al ] thought in your heart… and you will not give him” (Deuteronomy 15:9), and it is written there concerning idolatry: “Certain base [ beliya’al ] fellows have gone out” (Deuteronomy 13:14). Just as there, in the latter verse, the word “base [ beliya’al ]” is referring to idol worship, so too here, this expression indicates a sin on the scale of idol worship.

    3The Gemara cites a baraita relating to swindlers who collect charity. The Sages taught: One who falsely blinds his eye, and one who bloats his stomach as if he were sick, and one who falsely crushes [ mekape’aḥ ] his leg, in order to benefit dishonestly from charity, will not depart from the world before he comes to this same plight, and he will truly suffer from the ailment that he feigned. More generally, one who receives charity and does not need it, his end will be that he will not depart from the world before he comes to this state of actually needing charity.

    4§ We learned in a mishna elsewhere ( Pe’a 8:8): Who is entitled to receive charity? Whoever has less than two hundred dinars. However, the administrators of the charities do not require him to sell his house and his accessories to reach the threshold of two hundred dinars. For the purposes of charity, his wealth is calculated based on cash alone. The Gemara asks: And do we not insist that he sell property? But isn’t it taught in a baraita : If he was accustomed to use gold wares, he should now use silver wares. If he was accustomed to use silver wares, he should now use copper wares. This indicates that he is required to sell at least some of his possessions.

    5Rav Zevid said: This is not difficult. This source, which requires him to sell wares and lower his standard of living, speaks of a bed and a table, and that source, which does not require him to sell his accessories, speaks of his cups and plates. The Gemara asks: What is different about cups and plates, that he is not required to sell them? It is because he says: The cheaper ones are disgusting to me, and I cannot eat with them. The Gemara asks further: If so, with regard to a bed and a table he may also say: I do not accept these lesser wares upon myself, as they are uncomfortable for me. What is the difference between the furnishings and the dishes? Rava, son of Rabba, said: There is no difference; he need not sell furnishings either. The baraita requiring him to sell his property speaks of a silver comb on his table or another comparable novelty or decorative item. Such articles must be sold, but necessities, even luxurious or high quality ones, need not be sold.

    6The Gemara offers an alternative resolution to the contradiction concerning the requirement to sell property. Rav Pappa said: This is not difficult. Here, the source that does not require him to sell property describes circumstances before he comes to the point of collecting charity. There, the source that requires him to sell property addresses a case that may arise after he comes to the point of collecting charity. If he has more than two hundred dinars and nevertheless collects charity, the court will reclaim from him the charity he has collected. In the event that he does not have enough cash to pay, he is required to sell his property of any type and downgrade to lesser items.

    7MISHNA: With regard to a minor orphan girl whose mother or brothers married her off, even with her consent to a small dowry, she retains her rights to a proper dowry. And thus, if they wrote for her a dowry of one hundred or of fifty dinars, she may, upon reaching majority, exact from her mother, or brothers, or their respective estates the sum of money that is fit to be given to her as a dowry, which is one-tenth of the family’s estate. Even if she agreed to forgo part of this sum as a minor, she may collect it as an adult.

    8Rabbi Yehuda says: If the father married off the first daughter before he died, a dowry should be given to the second daughter in the same manner that he gave one to the first daughter. And the Rabbis say: There is no ready standard, since sometimes a person is poor and then becomes wealthy, or a person is wealthy and then becomes poor, so a family’s allowance for dowries is subject to change. Rather, the court appraises the property and gives her the appropriate sum.

    9GEMARA: Shmuel said: With respect to her support in the form of the dowry, the court evaluates what she should be given based on the circumstances of the father and gives her the amount that he would have given. The Gemara raises an objection: We have learned: The daughters are sustained and supported from the property of their father. How so? We do not speculate on the basis of his social standing and his previous experience and say: If her father were still alive, he would give her such and such amount. Rather, the court appraises the total worth of the property and gives her a portion of it, without a subjective estimate based on the father. The Gemara analyzes this baraita : What, is it not that the word support is referring to support for the husband, which is the dowry? The Gemara responds: Rav Naḥman bar Yitzḥak said: No, it is referring to her own support and the food she receives. That allowance is calculated without considering the father’s practices, but the question of the dowry is still unresolved.

    10The Gemara asks: But the cited source teaches: They are sustained and supported, which indicates two separate allowances. What, is it not that one term is referring to support for the husband in the form of the dowry and one term is referring to her own support? The Gemara answers: No, this one and that one both refer to her own support for her personal needs. And the use of two terms is not difficult, because this term, sustained, is referring to allowance for eating and drinking, and that term, supported, is referring to clothing and other covering.

    11We learned in the mishna: And the Rabbis say: Sometimes a person is poor and becomes wealthy, or a person is wealthy and becomes poor, and a family’s allowance for dowries is subject to change. Rather, the court appraises the property and gives her the appropriate sum. The Gemara analyzes this opinion: What is meant by the term poor, and what is meant by the term wealthy? If we say that poor is referring to one who is poor in property, and wealthy is referring to one who is wealthy in property, if so, by inference it seems that the first tanna holds that even if the father was wealthy and then became poor, we give the second daughter a dowry that is like the dowry that he provided originally to the first daughter. But how could we assign such a sum when he does not have enough in the estate?

    12Rather, is it not that poor means poor in mindset, i.e., he spends his money thriftily as though he were poor, and that wealthy means wealthy in mindset, i.e., he spends money liberally as though he were wealthy? And nevertheless the mishna teaches that even if the father changes his approach to spending, the court appraises the property and gives the dowry to her. Apparently, then, we do not follow the assessment of the father’s intentions but rather give a fixed sum, and this is a conclusive refutation of the opinion of Shmuel. The Gemara dismisses the refutation: Shmuel has said his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in the mishna: Rabbi Yehuda says: If the father married off the first daughter, a dowry should be given to the second in the same manner that he gave to the first. According to this opinion, the court does assess the father’s tendencies in determining the dowry for the second daughter.

    13The Gemara asks: And let Shmuel say explicitly that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Why did he not do so? The Gemara responds: If he had said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, I would have said that this is specifically when he marries off the first daughter, as he revealed his mind concerning the proper sum of a dowry, but if he did not marry her off before he died, then the court does not assess his disposition to determine the proper amount. Since, however, Shmuel did not merely say that he accepts the opinion of Rabbi Yehuda, he teaches us that the reason behind Rabbi Yehuda’s opinion is that we follow the assessment of what the father would have done. It is no different if he married a daughter off, and it is no different if he did not marry one off.

    14And that which the mishna teaches in Rabbi Yehuda’s opinion: He married off the first daughter, this is to convey to you the far-reaching nature of the dissenting opinion of the Rabbis, who hold that although the father married the first daughter off and revealed his mind with respect to dowries, we still do not follow an assessment of how much the father would have given to the second daughter.

    15Rava said to Rav Ḥisda: We teach in your name that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in this matter. He said to him: May it be God’s will that you will teach in my name all proper statements such as this. Rav Ḥisda agreed with the quote attributed to him.

    16The Gemara asks: And did Rava actually say this, that the halakha follows Rabbi Yehuda? But isn’t it taught in a baraita : Rabbi Yehuda HaNasi says: With regard to an orphan daughter who is sustained from the inheritance held by her brothers, she takes one-tenth of the estate for her dowry. And Rava said with regard to that baraita : The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. Evidently, Rava rejects Rabbi Yehuda’s opinion concerning approximating the father’s intent. The Gemara answers: This is not difficult. In this instance, Rava adopts Rabbi Yehuda’s opinion because we assessed the father and understood his mindset. In that instance, Rava rules that she should be given one-tenth because we did not assess the father and his mindset could not be determined.

    17The Gemara notes: So too, it is reasonable, as Rav Adda bar Ahava said: There was an incident, and Rabbi Yehuda HaNasi gave an orphan one-twelfth of her late father’s property for her dowry. Ostensibly, these amoraic statements are difficult, as they contradict each other. Which portion of the estate did Rabbi Yehuda HaNasi determine should be given for a dowry, one-tenth or one-twelfth? Rather, isn’t it correct to conclude from the discrepancy that the respective circumstances were different? In this ruling, in which Rabbi Yehuda HaNasi gave one-twelfth, it was because we assessed the father, and we knew that to be his intention. In that ruling, he ruled that she should receive the standard one-tenth because we didn’t assess the father and could not determine his intentions. The Gemara accepts the proof: Conclude from this that the matter does depend on the ability to properly assess the father’s intent.

    18§ The Gemara returns to discuss the matter itself. Rabbi Yehuda HaNasi said: With regard to an orphan daughter who is sustained from the inheritance held by her brothers, she takes one-tenth of the estate for her dowry. They said to Rabbi Yehuda HaNasi: According to your opinion, in the case of one who has ten daughters and a son, the son does not have anything where there are daughters, as each daughter receives one-tenth of the estate. What becomes of the son’s biblically mandated inheritance?

    19Rabbi Yehuda HaNasi said to them: This is what I say: The first daughter to marry takes one-tenth of the estate; the second takes one-tenth of what the first left, rather than one-tenth of the original estate; and the third takes one-tenth of what the second left; and then they later redistribute the portions equally, so that each daughter receives the same amount. In this way, the son retains a portion of the inheritance.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בטלי כסף או בטלי זהבבמפות של פשתן לבנות או בשל משי צבועות:

    היינו חוטאיםשאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו:

    המסמא את עינומראה את עצמו כאילו עינו סמויה:

    מקפח שוקוכאילו שוקו נכווצת:

    אין מחייבין אותו למכור כו'רישא דמתניתין מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה:

    אין מחייבין אותו למכור כו'להשלים מאתים זוז כדי שלא יטול:

    כאן קודם שיבוא לידי גיבויהא דתנן אין מחייבין מעיקרא קאי כשבא ליטול לקט ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישו היה משיג למאתים זוז אין מחייבין אותו למכור והא דתנן מחייבין לאחר שבא לידי גיבוי לאחר שהביא עצמו לידי כך שבית דין גובין הימנו כגון שהיה לו מאתים זוז ונטל לקט שכחה ופאה ונודע שעשיר היה ב"ד באין וגובין הימנו מה שנטל ואם אין לו כדי לשלם מוכר כלי תשמישו היקרים ומשתמש בפחותים:

    לידי גיבוישבית דין גובין הימנו:

    מתני' מדעתהרבותא קמ"ל דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה:

    מה שראוי ליתן להעישור נכסים:

    אם השיאהאב בחייו את הבת הראשונה:

    ינתן כו'בין שהוא עישור בין שהוא פחות בין שהוא יותר:

    גמ' לפרנסה שמין באבהבת יתומה שבאת לינשא נותנים לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאין באביה וותרן או קמצן:

    פרנסת הבעלנדוניא של נשואין:

    פרנסת עצמהמזונות בעודה אצל אחין:

    הא באכילה ושתיה כו'שמין הנכסים אם עני הוא נותנין לה כפי מה ששנינו באע"פ (לעיל כתובות דף סד:) במשרה את אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד:

    עני בדעתאין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני:

    נוטלת עישור נכסיםולא שמין באב:

    הכי גרסינן לא קשיא הא דאמידניה הא דלא אמידניההא דאמר רבי עישור נכסים בדלא אמידניה לאב שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן אם קמצן:

    הכי נמי מסתבראדהיכא דאמידניה מודה רבי דשמין באב:

    ראשונהקא סלקא דעתין הבאה ראשונה לינשא:

    כתובות 68 עמוד א

    1בטלי כסף או בטלי זהב? אמר: היינו דאמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן, היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: ״(דברים טו״, ט) ״וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא״.

    2ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא: (דברים טו, ט) ״השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'״, וכתיב התם: (דברים יג, יד) ״יצאו אנשים בני בליעל״. מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים׃

    Baraita

    3ת"ר המסמא את עינו והמצבה את בטנו, והמקפח את שוקו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. המקבל צדקה ואין צריך לכך סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך.

    4תנן התם: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. ולא? והתניא: היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת!

    5אמר רב זביד לא קשיא: הא במטה ושולחן, הא בכוסות וקערות. מאי שנא כוסות וקערות דלא דאמר: מאיסי לי. מטה ושולחן נמי, אמר: לא מקבל עילואי. אמר רבא בריה דרבה: במחרישה דכספא.

    6רב פפא אמר, לא קשיא: כאן קודם שיבא לידי גיבוי. כאן לאחר שיבא לידי גיבוי.

    Mishna

    7יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה, וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה.

    8רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה. וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר, או עשיר והעני. אלא שמין את הנכסים ונותנין לה.

    Gemara

    9אמר שמואל: לפרנסה שמין באב. מתיבי: הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן. כיצד? אין אומרים אילו אביה קיים, כך וכך היה נותן לה. אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. מאי לאו: פרנסת הבעל? אמר רב נחמן בר יצחק: לא, בפרנסת עצמה.

    10הא ניזונות ומתפרנסות קתני, מאי לאו: אחת פרנסת הבעל, ואחת פרנסת עצמה?! לא, אידי ואידי בפרנסת עצמה, ולא קשיא: הא באכילה ובשתיה, והא בלבושא וכיסויא.

    11תנן, וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין הנכסים ונותנין לה. מאי ״עני״, ומאי ״עשיר״? אי נימא ״עני״ עני בנכסים, ״עשיר״ עשיר בנכסים, מכלל דתנא קמא סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה הא לית ליה?

    12אלא לאו ״עני״ עני בדעת, ״עשיר״ עשיר בדעת, וקתני: שמין את הנכסים ונותנין לה, אלמא לא אזלינן בתר אומדנא, ותיובתא דשמואל! הוא דאמר כרבי יהודה. דתנן, רבי יהודה אומר: אם השיא בת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה.

    13ונימא: הלכה כרבי יהודה! אי אמר הלכה כרבי יהודה, הוה אמינא דוקא השיאה, דגלי דעתיה. אבל לא השיאה לא! קמ"ל טעמא דר' יהודה דאזלינן בתר אומדנא, לא שנא השיאה ולא שנא לא השיאה.

    14והאי דקתני ״השיאה״ להודיעך כחן דרבנן, דאע"ג דהשיאה וגלי דעתיה, לא אזלינן בתר אומדנא.

    15א"ל רבא לרב חסדא: דרשינן משמך הלכה כר' יהודה. א"ל יהא רעוא כל כי הני מילי מעלייתא תדרשו משמאי.

    16ומי אמר רבא הכי? והתניא, רבי אומר: בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים. ואמר רבא: הלכתא כרבי! לא קשיא הא דאמידניה, הא דלא אמידניה.

    17הכי נמי מסתברא, דאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים! קשיין אהדדי. אלא לאו ש"מ הא דאמידניה, הא דלא אמידניה. ש"מ׃

    18גופא, אמר רבי: בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים. אמרו לו לרבי: לדבריך, מי שיש לו עשר בנות ובן, אין לו לבן במקום בנות כלום!

    19אמר להן, כך אני אומר: ראשונה נוטלת עישור נכסים, שניה במה ששיירה, ושלישית במה ששיירה. וחוזרות וחולקות בשוה.

    Tosafot

    בטלי כסף או בטלי זהבוהא דלא עייפינהו ושדרינהו כמו מר עוקבא דלעיל משום דבהנך דברים לא שייך פינוק אלא ודאי עשיר היה:

    טלי זהבמפה צבועה בתולעת שני אדומה כזהב דומיא דההיא דהשוכר את האומנין (ב"מ עח:):

    מאי לאו בפרנסת הבעלקצת קשה לרשב"א דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דניזונת ומתפרנסת שוה דלענין פרנסה הוי שמין את הנכסים לתת לה עישור נכסים ולענין ניזונת שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנים כמו שמפורש באע"פ (לעיל כתובות דף סד:) במשרה אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד:

    אי נימא עני עני בנכסים כו'והשתא אתי שמואל שפיר כרבנן דרבנן נמי סברי דשמין באב והכי קאמר פעמים שאדם עשיר בשעה שנתן לראשונה ועכשיו העני בנכסים ולא היה נותן לזאת כמו שנתן לראשונה ולית לן למימר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים כלומר ונותנין לפי מה שהיה נותן האב עכשיו מנכסים מועטים הללו והיינו שמין באב ופריך מכלל דת"ק סבר כו' הא לית ליה כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה ודאי הוא שלא נותן עכשיו כמו שנתן מתחלה ובהא ודאי לא א"ר יהודה ינתן לשניה כו' אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש שמין את הנכסים שישומו באב:

    כאן לאחר שבא לידי גיבויפי' בקונט' שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאין בית דין לגבות מה שנטל אף על גב דהוי ממון שאין לו תובעין איכא למימר דמשום קנסא גובין ממנו ואפילו את"ל בעלמא כהאי גוונא בבעל חוב מסדרין ואין מחייבין אותו למכור הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור ור"ת פי' קודם שיבא לידי גיבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם של הפקר כגון לקט שכחה ופאה וכאן לאחר שבא לידי גיבוי שנוטל מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור וקשה קצת דמשנה דאין מחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה ומשמע דברייתא נמי דמחייבת אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה מתניא:

    מאי לאו בפרנסת הבעלקצת קשה לרשב"א דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דניזונת ומתפרנסת שוה דלענין פרנסה הוי שמין את הנכסים לתת לה עישור נכסים ולענין ניזונת שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנים כמו שמפורש באע"פ (לעיל כתובות דף סד:) במשרה אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד:

    לא בפרנסת עצמהשאין שמין אותו באב הואיל ועל כרחו מתחייב בתנאי בית דין אבל פרנסת הבעל אין תלוי אלא בדעתו כדאמרינן לקמן האומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו ולכך שמין אותה באב:

    אי נימא עני עני בנכסים כו'והשתא אתי שמואל שפיר כרבנן דרבנן נמי סברי דשמין באב והכי קאמר פעמים שאדם עשיר בשעה שנתן לראשונה ועכשיו העני בנכסים ולא היה נותן לזאת כמו שנתן לראשונה ולית לן למימר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים כלומר ונותנין לפי מה שהיה נותן האב עכשיו מנכסים מועטים הללו והיינו שמין באב ופריך מכלל דת"ק סבר כו' הא לית ליה כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה ודאי הוא שלא נותן עכשיו כמו שנתן מתחלה ובהא ודאי לא א"ר יהודה ינתן לשניה כו' אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש שמין את הנכסים שישומו באב:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מתני'יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במנה או במאתים יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ואף על פי שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת, מכל מקום היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואינן יכולין להפקיע זכותה. וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא, כדאמרינן בגמרא (לקמן כתובות סט, א) גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה עשור נכסי ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן, דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסי קאמר, וזו כמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים, כיון דלא יהבו לה דחזי ליה מינייהו. וגרסינן בתוספתא (פ"ו ה"ז) אף על פי שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה, יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להינתן לה.

    אמר שמואל, לפרנסה שמין באבואסיקנא בין השיא דגלי דעתיה בין לא השיא, לעולם שמין דעתו ונותנין לה. וקיימא לן כשמואל דקאי כר' יהודה, וכדאמרינן אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. וכתב ר"ח דלא אזלינן בתר אומדנא אלא לפחות מן העישור, וכמעשה דרבי דנתן לה אחד מי"ב בנכסים, ולא אשכחן בהדיא מאן דאמר יתר מן העישור, ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות נב, ב) אמרינן מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועד כמה, אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי, ואין לנו רשות שלא בראיה ברורה להוציא מן היתומים יתר מן העישור, ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (לעיל כתובות נ, ב, תוס' ד"ה ומאי) הביאו ראיה לסברא זו, מדאמרינן בגיטין ריש פרק הנזקין (גיטין נא, א), והא פרנסה דמיקץ קיצא, ואם איתא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף על העישור הא לא קיצא כלל, אבל למאי דאמרינן דלהוסיף לא אזלינן בתר אומדנא, קרינן ליה קייצא משום דטפי מעישור לא הויא, והראב"ד ז"ל הקשה עליו, מדקתני ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, ואם לפחתה מעישור קאמר הוה ליה למתני אם השיא ראשונה לא ינתן לשנייה אלא כדרך שנתן לראשונה, אלא שמע מינה דבין לפחות בין להוסיף קאמר. ועוד יש להביא מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות נ, ב), רב זן מחטי דעלייה, ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייא דאב, וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב, אלמא אפילו לעלוייא אמרה ולא לגריעותא. ועוד מדאמרי ליה חכמים לר' יהודה פעמים שאדם עשיר והעני או עני והעשיר אלמא ר' יהודה בין לפחות בין להוסיף אמרה, ורש"י ז"ל כן כתב, דאפילו להוסיף הולכין אפילו אחרי אומדנותו דאב. ואף על פי שהראיות שכתבנו יש לדון בהם, מכל מקום פשוטן של דברים כך הוא. ומה שהביא ר"ח ז"ל ראיה מדאביי ורבא דאמרי עד עישור נכסי, אינה ראיה דחכמים לא הזקיקוהו לבוא לימלך וכן סתם בני אדם אלא עד העישור, אבל מי שדעתו רחבה ורוצה ליתן לבתו יתר מן העישור יתן, ואם גלה דעתו בין במעשה, כגון שהשיא את הראשונה, בין שהכרנו בו שהוא עשיר בדעת נותנים לה כפי שאמדנוהו שבדעתו לפסוק ולתת לה. ומעשה דר' שפחת לה מן העישור במי שהיה דעתו קצרה. והא דקי' לה קצובה בפרק הניזקין (גיטין נא, א) היינו משום דאי לית לן כדשמואל דאמר שמין באב הא ודאי מיקץ קיצא, ואפילו למאן דאית ליה כשמואל כיון דסתם בני אדם דלא קמינן אאומדנותא יהבינן לה עישור נכסי, קרינן לה קצובה. ואם עמדה בדין ואמידניה לאב הא מייקץ קייצא בכל מה דאמידיניה. והלכך היכא דאמידנא לאב אזלינן בתר אומדנא ואפילו להוסיף על העישור, אבל היכא דלא אמידניה יהבינן לה עישור לעולם כרבי דאמר בת הנזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים, ואין שמין לעולם את הנכסים לומר כמה אדם נותן לבתו מנכסים כאלו, אלא או באומדנותיה דאב או עישור נכסים כרבי, וכדפסק רבא הלכתא כרבי היכא דלא אמידניה, והיכא דאמידניה יהבינן לה כפום מאי דאמרינן בין ממקרקעי בין ממטלטלי, ולא אמרינן כמה יתן לה אביה אם לא היו לו אלא קרקעות אלו, שאין עשירות דעתו של אב לפי קרקעותיו אלא לפי נכסיו. ותדע לך, מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (שם) רב זן מחטי דעלייה ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייה דאב וכדשמואל, אלמא למאן דאמר שמין באב אפילו ממטלטלי יהבינן לה. ואמרינן נמי התם דשמואל זן ממטלטלי ושמואל לטעמיה דאמר לפרנסה שמין באב, אבל היכא דלא אמידניה אלא יהבינן לה עישור נכסי לא יהבינן לה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי, וכדפסק רבא לקמן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. והא דלא כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות ההיא דזן מחטי דעלייה, משום שדרכו לקצר ודי לו במה שכתב להא דשמואל דאמר לפרנסה שמין באב, והרב בעל ההלכות ורב אחא ז"ל (עי' שאילתות סי' כא) שכתבו לפרנסה שמין באב, והני מילי ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. לא נראו דבריהם דכיון דלא אשכחן לרבא דפליג בהדיא בההיא דשמואל ואיכא לאשווינהו בסברא תריצא, לא מפלגינן להו, וכן דעת רש"י ז"ל ודעת הראב"ד ז"ל והרמב"ן נ"ר.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 68a

    Ketubot 68a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 540 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בטלי כסף או בטלי זהב במפות של פשתן לבנות או בשל משי צבועות:

    היינו חוטאים שאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו:

    המסמא את עינו מראה את עצמו כאילו עינו סמויה:

    מקפח שוקו כאילו שוקו נכווצת:

    אין מחייבין אותו למכור כו' רישא דמתניתין מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה:

    אין מחייבין אותו למכור כו' להשלים מאתים זוז כדי שלא יטול:

    כאן קודם שיבוא לידי גיבוי הא דתנן אין מחייבין מעיקרא קאי כשבא ליטול לקט ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישו היה משיג למאתים זוז אין מחייבין אותו למכור והא דתנן מחייבין לאחר שבא לידי גיבוי לאחר שהביא עצמו לידי כך שבית דין גובין הימנו כגון שהיה לו מאתים זוז ונטל לקט שכחה ופאה ונודע שעשיר היה ב"ד באין וגובין הימנו מה שנטל ואם אין לו כדי לשלם מוכר כלי תשמישו היקרים ומשתמש בפחותים:

    לידי גיבוי שבית דין גובין הימנו:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 68a · Sefaria

    Tosafot

    בטלי כסף או בטלי זהב והא דלא עייפינהו ושדרינהו כמו מר עוקבא דלעיל משום דבהנך דברים לא שייך פינוק אלא ודאי עשיר היה:

    טלי זהב מפה צבועה בתולעת שני אדומה כזהב דומיא דההיא דהשוכר את האומנין (ב"מ עח:):

    מאי לאו בפרנסת הבעל קצת קשה לרשב"א דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דניזונת ומתפרנסת שוה דלענין פרנסה הוי שמין את הנכסים לתת לה עישור נכסים ולענין ניזונת שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנים כמו שמפורש באע"פ (לעיל כתובות דף סד:) במשרה אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד:

    אי נימא עני עני בנכסים כו' והשתא אתי שמואל שפיר כרבנן דרבנן נמי סברי דשמין באב והכי קאמר פעמים שאדם עשיר בשעה שנתן לראשונה ועכשיו העני בנכסים ולא היה נותן לזאת כמו שנתן לראשונה ולית לן למימר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים כלומר ונותנין לפי מה שהיה נותן האב עכשיו מנכסים מועטים הללו והיינו שמין באב ופריך מכלל דת"ק סבר כו' הא לית ליה כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה ודאי הוא שלא נותן עכשיו כמו שנתן מתחלה ובהא ודאי לא א"ר יהודה ינתן לשניה כו' אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש שמין את הנכסים שישומו באב:

    כאן לאחר שבא לידי גיבוי פי' בקונט' שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאין בית דין לגבות מה שנטל אף על גב דהוי ממון שאין לו תובעין איכא למימר דמשום קנסא גובין ממנו ואפילו את"ל בעלמא כהאי גוונא בבעל חוב מסדרין ואין מחייבין אותו למכור הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור ור"ת פי' קודם שיבא לידי גיבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם של הפקר כגון לקט שכחה ופאה וכאן לאחר שבא לידי גיבוי שנוטל מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור וקשה קצת דמשנה דאין מחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה ומשמע דברייתא נמי דמחייבת אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה מתניא:

    מאי לאו בפרנסת הבעל קצת קשה לרשב"א דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דניזונת ומתפרנסת שוה דלענין פרנסה הוי שמין את הנכסים לתת לה עישור נכסים ולענין ניזונת שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנים כמו שמפורש באע"פ (לעיל כתובות דף סד:) במשרה אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד:

    לא בפרנסת עצמה שאין שמין אותו באב הואיל ועל כרחו מתחייב בתנאי בית דין אבל פרנסת הבעל אין תלוי אלא בדעתו כדאמרינן לקמן האומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו ולכך שמין אותה באב:

    אי נימא עני עני בנכסים כו' והשתא אתי שמואל שפיר כרבנן דרבנן נמי סברי דשמין באב והכי קאמר פעמים שאדם עשיר בשעה שנתן לראשונה ועכשיו העני בנכסים ולא היה נותן לזאת כמו שנתן לראשונה ולית לן למימר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים כלומר ונותנין לפי מה שהיה נותן האב עכשיו מנכסים מועטים הללו והיינו שמין באב ופריך מכלל דת"ק סבר כו' הא לית ליה כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה ודאי הוא שלא נותן עכשיו כמו שנתן מתחלה ובהא ודאי לא א"ר יהודה ינתן לשניה כו' אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש שמין את הנכסים שישומו באב:

    Tosafot on Ketubot 68a · Sefaria

    Rashba

    מתני' יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במנה או במאתים יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ואף על פי שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת, מכל מקום היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואינן יכולין להפקיע זכותה. וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא, כדאמרינן בגמרא (לקמן כתובות סט, א) גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה עשור נכסי ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן, דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסי קאמר, וזו כמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים, כיון דלא יהבו לה דחזי ליה מינייהו. וגרסינן בתוספתא (פ"ו ה"ז) אף על פי שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה, יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להינתן לה.

    אמר שמואל, לפרנסה שמין באב ואסיקנא בין השיא דגלי דעתיה בין לא השיא, לעולם שמין דעתו ונותנין לה. וקיימא לן כשמואל דקאי כר' יהודה, וכדאמרינן אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. וכתב ר"ח דלא אזלינן בתר אומדנא אלא לפחות מן העישור, וכמעשה דרבי דנתן לה אחד מי"ב בנכסים, ולא אשכחן בהדיא מאן דאמר יתר מן העישור, ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות נב, ב) אמרינן מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועד כמה, אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי, ואין לנו רשות שלא בראיה ברורה להוציא מן היתומים יתר מן העישור, ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (לעיל כתובות נ, ב, תוס' ד"ה ומאי) הביאו ראיה לסברא זו, מדאמרינן בגיטין ריש פרק הנזקין (גיטין נא, א), והא פרנסה דמיקץ קיצא, ואם איתא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף על העישור הא לא קיצא כלל, אבל למאי דאמרינן דלהוסיף לא אזלינן בתר אומדנא, קרינן ליה קייצא משום דטפי מעישור לא הויא, והראב"ד ז"ל הקשה עליו, מדקתני ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, ואם לפחתה מעישור קאמר הוה ליה למתני אם השיא ראשונה לא ינתן לשנייה אלא כדרך שנתן לראשונה, אלא שמע מינה דבין לפחות בין להוסיף קאמר. ועוד יש להביא מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (לעיל כתובות נ, ב), רב זן מחטי דעלייה, ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייא דאב, וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב, אלמא אפילו לעלוייא אמרה ולא לגריעותא. ועוד מדאמרי ליה חכמים לר' יהודה פעמים שאדם עשיר והעני או עני והעשיר אלמא ר' יהודה בין לפחות בין להוסיף אמרה, ורש"י ז"ל כן כתב, דאפילו להוסיף הולכין אפילו אחרי אומדנותו דאב. ואף על פי שהראיות שכתבנו יש לדון בהם, מכל מקום פשוטן של דברים כך הוא. ומה שהביא ר"ח ז"ל ראיה מדאביי ורבא דאמרי עד עישור נכסי, אינה ראיה דחכמים לא הזקיקוהו לבוא לימלך וכן סתם בני אדם אלא עד העישור, אבל מי שדעתו רחבה ורוצה ליתן לבתו יתר מן העישור יתן, ואם גלה דעתו בין במעשה, כגון שהשיא את הראשונה, בין שהכרנו בו שהוא עשיר בדעת נותנים לה כפי שאמדנוהו שבדעתו לפסוק ולתת לה. ומעשה דר' שפחת לה מן העישור במי שהיה דעתו קצרה. והא דקי' לה קצובה בפרק הניזקין (גיטין נא, א) היינו משום דאי לית לן כדשמואל דאמר שמין באב הא ודאי מיקץ קיצא, ואפילו למאן דאית ליה כשמואל כיון דסתם בני אדם דלא קמינן אאומדנותא יהבינן לה עישור נכסי, קרינן לה קצובה. ואם עמדה בדין ואמידניה לאב הא מייקץ קייצא בכל מה דאמידיניה. והלכך היכא דאמידנא לאב אזלינן בתר אומדנא ואפילו להוסיף על העישור, אבל היכא דלא אמידניה יהבינן לה עישור לעולם כרבי דאמר בת הנזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים, ואין שמין לעולם את הנכסים לומר כמה אדם נותן לבתו מנכסים כאלו, אלא או באומדנותיה דאב או עישור נכסים כרבי, וכדפסק רבא הלכתא כרבי היכא דלא אמידניה, והיכא דאמידניה יהבינן לה כפום מאי דאמרינן בין ממקרקעי בין ממטלטלי, ולא אמרינן כמה יתן לה אביה אם לא היו לו אלא קרקעות אלו, שאין עשירות דעתו של אב לפי קרקעותיו אלא לפי נכסיו. ותדע לך, מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (שם) רב זן מחטי דעלייה ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייה דאב וכדשמואל, אלמא למאן דאמר שמין באב אפילו ממטלטלי יהבינן לה. ואמרינן נמי התם דשמואל זן ממטלטלי ושמואל לטעמיה דאמר לפרנסה שמין באב, אבל היכא דלא אמידניה אלא יהבינן לה עישור נכסי לא יהבינן לה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי, וכדפסק רבא לקמן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. והא דלא כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות ההיא דזן מחטי דעלייה, משום שדרכו לקצר ודי לו במה שכתב להא דשמואל דאמר לפרנסה שמין באב, והרב בעל ההלכות ורב אחא ז"ל (עי' שאילתות סי' כא) שכתבו לפרנסה שמין באב, והני מילי ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. לא נראו דבריהם דכיון דלא אשכחן לרבא דפליג בהדיא בההיא דשמואל ואיכא לאשווינהו בסברא תריצא, לא מפלגינן להו, וכן דעת רש"י ז"ל ודעת הראב"ד ז"ל והרמב"ן נ"ר.

    Rashba on Ketubot 68a · Sefaria

    Ritva

    בטלי כסף או בטלי זהב פירש"י ז"ל מפות לבנות ככסף או מפות ירקות של כעין של משי כעין זהב והא דלא עייפינהו ניהליה כדיעבד לעיל משום דהא ודאי מנפקותא יתירא הוא ואי לאו דאית ליה מדלי' נכסי טובא לית ליה למעבד הכי. היא מוצאת פירש ר"ח ז"ל שהוא חסר א' והוא מלשון ויצת אש בציון ולא מצינו כן בכל הספרים אלא לשון יציאה הוא וכפירוש רש"י ז"ל ואע"ג דההיא במלבין פני חבירו משא"כ בזו של מר עוקבא מ"מ למדנו ממנו כי הלבין פנים הוא דבר קשה מאוד:

    במחרישא של כספא פירוש בנגר של כספא דהא ודאי א"צ לעשות מחרישה ממש של כסף ופשיטא דמכריחין אותו למכור וכן פי' ר"ת ז"ל:

    כאן קודם שיבא לידי גיבוי ב"ד פרש"י ז"ל כי כשלקט לקט שכחה ופאה (להוי) [לא היה] לו מאתיים זוז אין לנו לחייבו למכור כלים לתשלים לו מאתיים זוז והא דתנן מחייבים אותו כשהביא עצמו לידי גבוי כגון שהיו לו מאתיים זוז ונטל לקט שכחה ופיאה ונודע שעשיר היה כי ב"ד באים וגובים ממנו מה שנטל ואין לו מה לשלם מוכרין לו תשמישים היקרים ומשתמש הוא בפחותים ואין לשון התלמוד מתיישב לפ"ז ור"ת ז"ל פירש קודם שיבא לידי גבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה וכן פירש הראב"ד ז"ל ואחרים פירשו כאן בכלים שהיו לו קודם גבוי אין מחייבין למכרן דדלמא לא מקבלי עלי' כלים פחותים וכאן בכלים חשובים שלקח לאחר שבא לידי גבוי דבהנהו מחייבין אותו למכרן וגם לזה הפי' אין הלשון מתיישב יפה ופר"ת עיקר וכן פי' הראב"ד:

    מתני' יתומה שהשיאתה אמה כו' אלא שמין את הנכסים ונותנים באלו וכן מפורש בתוס' ובודאי דלרבי יהודא כל היכא דליכא אומדנא דאב אזיל בתר אומדנא שומת נכסים כדרבנן וכן מוכח בתוס' דגרסי התם כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היו נוטלין אלא רואים שכנגדן כיצד נזונות ומתפרנסת ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים רבי יהודא אומר אם השיאם בת ראשונה ינתן לשניי' כדרך שנתן לראשונה ע"כ ואמרינן לקמן בתלמודא דאליבא דר"י כי איכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא כרבי יהודא והיכא דליכא אומדנא אזלינן בתר עישור נכסים מאי איכא בין רבי יהודא לרבי וליכא למימר כי ליכא אומדנא לא שקלי מידי הלכך ע"כ לר"י כי ליכא אומדנא אזלינן בתר שומת נכסים כרבנן וג' מחלוקות בדבר והלכה כרבי:

    גמרא אמר שמואל לפרנסה שמין באב פירש"י ז"ל בין להוסיף על עישור נכסים ובין לפחות מעישור נכסים אבל דברי רבינו חננאל ז"ל פי' לפרנסה שמין באב מעישור נכסים לפחות אבל לא להוסיף דהא אמרינן לקמן דרבי א"ל אומדנא דאב ואמרינן מעשה ונתן לה רבי אחר מי"ב לנכסים מביאים עוד ראיי' לדברו דאמר במס' גיטין דפרנסה מיקץ קייצא ולעיל בפרק נערה אמרינן ועד כמה אביי ורבא דאמרו תרווייהו עד עישור נכסים דאלמ' דזהו סוף השיעור וראיות אלו יש לדחותם דעובדא דרבי ולקמן לפי שאמדוהו לאב שהיה עני בדעת ומעשה שהיה כך אירע והא דאמרינן לפרנסה מיקץ קייצא משום דרוב בני אדם לא ידעי אומדנא דידהו ונוטלת הבת עישור נכסים והיינו נמי ההיא דפרק נערה ובודאי דלישנא דשמין באב מסתמא משמע כפרש"י ז"ל והיינו דמכרעה ההיא דפ' נערה דרב דן מחיצי דעליה כדפרישנא התם וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן עיקר:

    בפרנסת עצמה פירוש במזונות הבנות וטעמא דמילתא פר"ת דפרנסת הבעל כיון שאומר אל יתפרנסו הבנות מנכסי שומעין ראוי ללכת אחר אומד דעתו:

    לימא עני עני ממש ועשיר עשיר ממש מכלל דר' יהודא וכו' ואיכא למידק ואפי' הוה מתני עני ממש ועשיר ממש שפיר הוה כשמואל דלפי שהיה רבי יהודא אומר שנותן לשנייה כדרך שנתן לראשונה היו אומרים חכמים שזה אינו אומר יפה כי פעמים שהוא מעני או שהוא מתעשר אלא אומדין דעתו של אב כפי הנכסים שהיו לו באותה שעה וכפי הנכסים שיש לו עכשיו:

    ולימא הלכה כר"י ופרקינן כי אמר הלכה כרבי יהודא וכו' קשיא לן ותיפוק ליה דאי אמר הלכה כר"י היה אמינא הלכה כמותו לגמרי וכי ליכא אומדנא באב אמדי' בתר שומת נכסים קמ"ל דפרנסה שמין באב כי איכא אומדנא וכי ליכא אומדנא לא פסיק מידי וי"ל דכיון לרבי יהודא לא איירי במתני' בהדיא היכא דליכא אומדנא כי אמר הלכה כר"י לא הוה משמע אלא לענין אומדנא בלחוד כך נראה לי:

    1 more comments on this page.

    Ritva on Ketubot 68a · Sefaria

    Meiri

    אע"פ שביארנו שכל שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין ראוי מפני זה למשוך יד שלא ליתן לו מכל מקום כל שנודע לנו שהוא עני מעיקרו והוא מרבה בקבלת הצדקה עד שלקח מהם כלי כסף וכלי זהב הרי זה ודאי רמאי ולא היה צריך לכך אלא שהוא מחביא את עצמו ומהדיט את גופו כדי להתפרנס מן הצדקה ומשנודע לנו כן אין נזקקין לו ועל זו אמרו בואו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם היינו חוטאים שנאמר וקרא עליך אל י"י והיה בך חטא ואף הם נענשין בכך והוא שאמרו המסמא את עינו כלומר שמראה עצמו כאלו עינו סמויה וכן בדרך זה המקפח את שוקו והמצבה את כריסו כדי להעיר לב ההמון עליו לפרנסו והוא אינו צריך אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך ומכל מקום לא יהא אדם פוטר עצמו במחשבה זו עד שידע הדבר בבירור הרי אמרו כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז:

    עני שהיה לו חצר וכלי תשמיש אין מחייבין אותו למכור אלא מצוה לפרנסו בלא מכירת כליו ואפילו היו של כסף וזהב ודוקא בכלי אכילה ושתיה ומטה ומלבוש אבל שאר כלים כגון מגרדת שמתגרדין בה במרחץ או עלי ומכתשת וכיוצא באלו מוכרן ומשתמש בפחותים מהם ואף בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבושים דוקא קודם שיבא לידי גבוי ר"ל שאינו נוטל אלא בצנעה אבל אם הוצרך ליטול מגבוי הקופה אין נותנין לו עד שימכור וישתמש בפחותים ויש שואלין למה אמרו במעשה של ר' חנינא לא צריך וכן שהחזיקוהו ברמאי על שם ששמעו במה אתה סועד בטלי כסף או בטלי זהב והרי הוא יכול לקבל מן היחידים איפשר שמן הקופה היה שר' חנינא היה גבאי כדאיתא בשקלים או שמא נודע בו שמעיקרו היה עני וקבצם בקבלת צדקה ויש מפרשים טלי כסף מפות של פשתן לבנות וטלי זהב מפות של משי צבועות ויש מפרשין כאן קודם שיבא לידי גבוי כלומר שאינו הולך אצל גבאי אלא שנוטל מעצמו לקט שכחה ופיאה ואין מוחין בידו לומר מכור כליך ואחר כך תטול אבל כל שתובע מן הגבאי אין נותן לו עד שימכור וגדולי הרבנים פירשוה בענין אחר ואין נראה לי וכבר ביארנו דינין אחרים שבמצות הצדקה בארכה בראשון של בתרא ט' א':

    המשנה הרביעית והוא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכתבו לה מאה או חמשין זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה ר' יהודה אומר אם השיא הבת הראשונה ינתן לשניה כדרך שניתן לראשונה וחכמים אומרים פעמים שאדם עני ומעשיר או עשיר ומעני אלא שמין את הנכסים ונותנין לה אמר הר"ם פי' ירצה באמרו אם יש בכיס כיס של צדקה והלכה כר' יהודה אשר דעתו שיקישו לפי מה שידעו מכונת האב ורצונו ואם לא יהיה אצלנו הוראה במה שנקח ראיה על כונת האב תנתן לה עשור כל הנכסים ובתנאי מן הקרקעות וממחובר לקרקעות אולם ממטלטלין אין להם עשור נכסים ובזה הדבר אשר אנחנו מדברים והיה באמדן או בעשור והוא אשר יקרא פרנסה דינים חלוקים וזה שהבת כאשר היתה ניזונת מנכסי אביה עוד השיאוה הנה היא תוציא אחר נשואין מה שיתחייב לה מן הפרנסה ואע"פ שהיא לא תחלוק על אחיה בעת הנשואין ולא בקשה אותם ואם לא תהיה נזונת מנכסי יתומים עוד נישאת והיא קטנה ולא עשתה מחאה לאחיה מלבקש הפרנסה הנה לא נאמר כבר מחלה ולא תוכל להוציא מהאחים אחר הנשואין כלם להיותה קטנה ואם לא נשאת עד שבגרה ופסקו מזונותיה ולא בקשה הפרנסה הנה כבר מחלה ואם היו נותנין אליה המזונות הנה לא מחלה להם הפרנסה וכאשר בגרה אשר אין לה מזונות כמו שביארנו בפרק רביעי עוד נשאת הנה תצטרך למחות ואם לא מיחה והיתה ניזונת מהם הנה אבדה הפרנסה ולא תוכל להוציאה אחר הנשואין:

    אמר המאירי יתומה שהשיאתה אמה ואחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז והיא ראויה ליתר מהם לפי ערך אביה ר"ל ערך נכסיו יכולה היא לכשתגדל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה ולפי מה שהתבאר בתוספתא הוא לפי מה שאותן שכנגדה מתפרנסות שאע"פ שלדעתה נשאת אינו כלום ואין מחילתה מחילה הואיל וקטנה היתה בשעת נשואין ולא היתה בה מחאה ואין צריך לומר אם נשאת שלא מדעתה וכן אפילו מחל הבעל שאין מחילת הבעל מפקעת זכותה ר' יהודה אומר אם השיא וכו' בא לחלוק על מה שקבע תנא קמא את דעתו בראוי לינתן לה שהוא כפי מה שאותן שכנגדה מתפרנסות ובא להודיע שלפרנסה ר"ל נדוניא שמין באב כלומר שחייבין ליתן לה נדוניא כפי מה שאומדין באביה אם היה נדיב וחושש לכבודו להרבות בנדוניית בתו אם לאו הן לפחות מעשור נכסים הן להוסיף עליו ולהוציא מדעת האומרים שלא הלכו אחר אומדנא אלא לגרוע מעשור נכסים אבל להוסיף לא כמו שהביאו דעתם גדולי הפוסקים בהלכותיהם בשם קצת גאונים כמו שיתבאר למטה אלא בין להוסיף בין לגרוע ומעתה אם השיא בת אחת בחייו ינתן לשניה אחר מותו כמו שנתן הוא לראשונה ויתבאר בגמרא שאף אם לא השיא אנו אומדין מכל מקום את דעתו כפי מה שנראה לנו מענינו ומכל מקום כל שאין לנו אומד בו כגון שלא היה רגיל אצלנו כדי לעמוד על סוף דעתו יתבאר בגמרא שהיא נוטלת עישור נכסי וכן מודה ר' יהודה בהשיאוה אמה או אחיה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז שיכולה לכשתגדיל להוציא מידה מה שראוי לינתן לה לפי אומד שאנו אומדין באב ואם אין לנו אומד בו מוציאה מהם עשור נכסי וחכמים אומרים שפעמים שאדם עני והעשיר עשיר והעני ופירשו בגמרא לא עני ממש ולא עשיר ממש שאף ר' יהודה מודה שאם כשהשיא את הראשונה היה עשיר והעני אינו כופה את היתומים ליתן לה כמה שנתן לה אביה לראשונה ואין אומדנא אלא כפי מה שאנו אומדין באב מה היה עושה בנכסים כאלו ולא אמר ליתן לשניה כראשונה אלא כשהנכסים שוין אלא שחכמים סוברים שאין הולכין אחר נשואי הראשונה שפעמים שאדם עני בדעת ר"ל כילי וקמצן ואינו מוצא בדעתו ליתן אלא נדונית עני ואחר כך נעשה עשיר ר"ל נדיב וותרן ורואה בדעתו ליתן נדונית עשיר הילכך אין משערין בראשונה אלא כל שאין לנו אומד שמין את הנכסים ונותנים לה כפי מה שכנגדן מתפרנסות:

    זהו ביאור המשנה והלכה כר' יהודה בכל מה שיש לנו אומד בו הא בכל שאין לנו אומד בו נוטלת עשור נכסי כמו שהוזכר בגמרא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    כבר ביארנו שהבנות ניזונות מנכסי האב אחר מותו עד שיתארסו או עד שיתבגרו הן במזונות ר"ל אכילה ושתיה הן בפרנסתה ר"ל מלבושים ובדבר זה אין אומרין אלו היה אביה קיים כך וכך היה עושה להן אלא שמין את הנכסים ונותנין להם כפי הראוי:

    בת הנזונת מן האחים ר"ל שמת אביה ונזונת מן האחין שביארנו שכל שלא היה אומד בדעת האב נוטלת עישור נכסים אם היו לו כמה בנות כיצד יעשו ואלו כל אחת נוטלת עשור נכסים אם יש לו עשר בנות ובן נמצא שאין לבן כלום אלא ראשונה כשבאה לינשא נוטלת עשור נכסים ושניה כשתבא לינשא תטול עשור מה ששיירה ראשונה או ממה שימצא בשעת נשואיה אם השביחו הנכסים או הכסיפו וכן כלם כל אחת במה שימצא שם בשעת נשואיה ואם באו כלן לינשא כאחת נוטלות עשוריהן זו אחר זו כל אחת במה ששיירה הראשונה ואחר כך חוזרות וחולקות כל העשורין בשוה:

    כבר התחלנו לבאר בעשור זה שגאוני הראשונים כתבו שיש אומרין שלא נאמר שמין באב אלא לפחות מעשור נכסים וכמו שמצינו בר' שפיחת לה ונתן לה אחד משנים עשר אבל להוסיף לא והוא שאמרו בפרק נערה נ"ב ב' עד כמה עישור נכסי אלמא במקום אומד אב אינה עולה יותר וכן ראיה להם ממה שאמרו בפרק הניזקין נ"א א' והא פרנסה מיקץ קיצא מיכתב לא כתיבא ואמרו מוציאין ואם הכל הולך אחר שומת אב אין כאן קיצבה אלא שיש לה קיצבה למעלה שלא להוסיף על העשור בשום פנים ומכל מקום אין בכל אלו ראיה שסתמן במי שאין לנו אומד בו שהוא קצוב למעשר הא כל שיש בו אומד אף להוסיף כן והוא שקראוהו בפרק נערה נ' ב' עלוייא דאב ואם לפחות ולא להוסיף אין כאן עלוייא דאב:

    Meiri on Ketubot 68a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה כאן לאחר שבא כו' וק"ק דמשנה כו' ומשמע דברייתא נמי דמחייבת אותו למכור כו' עכ"ל אבל לפרש"י אע"ג דמתני' איירי קודם שבא לידי גיבוי אין הכרח דהברייתא עליה קאי ומיירי בכה"ג כיון דאינו מפורש במתני' בהדיא דאייירי בקודם שבא לידי גיבוי ודו"ק:

    בד"ה אי נימא עני כו' אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש כו' עכ"ל ר"ל ולא שהעני והעשיר ממש אלא שיש לו עכשיו נכסים כמעיקרא וא"כ א"א לפרש שמין הנכסים שישומו באב וק"ל.

    Chidushei Halachot on Ketubot 68a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה כאן לאחר שבא לידי גיבוי וכו' עד ור"ת פי' וכו' עיין באשר"י שהוא כתב בשם ר"ת פי' אחר:

    Maharam on Ketubot 68a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    בטלי כסף או בטלי זהב פי' רש"י ז"ל מפות לבנות ככסף או מפות ירקות של משי כזהב והא דלא עייפינהו ניהלי' כדעביד לעיל משום דהא ודאי מפנקותא יתירה הוא ואי לאו דאית ליה מדילי' נכסי טובא לית ליה למעבד הכי. הריטב"א ז"ל: המסמא את עינו פרש"י ז"ל כלומר מראה כאלו עינו סמויה כדי שידמה לבני אדם שיתנו לו צדקה והוא אינו צריך. והמקפא את שוקו שמראה כאלו יש לו כאב בשוק שאינו יכול להעמיד רגלו על הקרקע ומוליכה כאדם שצף על המים והוא מלשון ויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא ויש שגורסי' המקפח את שוקו ורוצה לומר שמראה את שוקו שבור. תלמידי רבינו יונה ז"ל. והגאונים פירשו והמקפה את שוקו פי' מלשון להקפות כדגרסינן בבמה מדליקין מאי לאו להדליק לא להקפות שפירושו להעבות את הפתילה וזהו שאמרנו המקפה את שוקו כלומר המעב' את שוקו כדי להראות שיש בו חולי כדי שיקח מן הצדקה. ע"כ: והמצבה את כריסו פי' מנפח את כריסו ומראה עצמו לבני אדם כאלו יש בו חולי מלשון לצבות בטן ומתרגמינן לאפחא מעין. רש"י ז"ל במהדורא קמא: במחרישה דכספא ומחרישה שמתקן בה גנו דכלי כסף כאלו מחייבין אותו למכור קודם שיקבל מן הצדקה כיון שאינם צורך גופו אבל שאר כלים שהם צורך גופו אין מחייבין אותו למכור כלום ויש שפי' מגרדת שמגרדין בה במרחץ שזה הוא דרך העולם לעשותה מכסף כדאמרינן במסכת שבת בפרק חבית [שבת קמז ב'] רב שמואל עבדא ליה אימי' מגררת דכספא שאע"פ שהם כלים הצריכים לגופו כיון שאין דרך לעשות תשמיש זה מכסף אלא אחד מני אלף מחייבין אותו למכור כלי כזה אבל כלי כסף וכלי זהב ששותה בהן או אוכל בהן אין מחייבין אותו למכור כלל. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

    כאן קודם שיבא לידי גיבוי כו' כלומר כי קתני אין מחייבין אותו למכור היינו קודם שבאו לידי גיבוי כלומר שיצטרך שיתנו לו מן הגבוי של קופה או של צדקה הניתן בפרהסיא דכיון שעדיין לא בא למדה זו אלא שלקח בצינעא אין מחייבין אותו למכור כלל אבל אחר שבא למדה זו שנצטרך ליקח מן הגבוי של קופה או של צדקה אין נותנין לו אלא לאחר שמוכר. כך פירשו הריא"ף ז"ל וחכמי ספרד ז"ל ועיקר. וי"מ בדרך אחרת כי קתני אין מחייבין אותו למכור הוא קודם שיבא לידי גיבוי כגון שבא ליטול לקט שכחה ופאה ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישיו היה משלים למאתים אין מחייבין אותו למכור כלי ביתו כדי להשלימם ולא יצטרך לקחת מן הצדקה אלא נוטל לקט שכחה ופאה וכי קתני מחייבין אותו למכור זהו לאחר שהביא עצמו לידי גיבוי כגון שהיו לו מאתים זוז מלבד ביתו וכלי תשמישו ולקח לקט שכחה ופאה שלא כדין ואח"כ נתברר לב"ד שנטל שלא כדין יורדין לנכסיו ונפרעין ממנו כל מה שנטל ואם ירד בין כך ובין כך מנכסיו מחייבין אותו למכור כליו החשובים וישתמש בגרועין כדי שנפרע ממנו ממה שלקח שלא כדין ואע"ג דממון שאין לו תובעין הוי אפ"ה מחייבין אותו מתורת קנס וכן פי' רש"י. ואומרים רבני צרפת ז"ל דכי אמרינן דקודם שבא לידי גיבוי אם היה משמש בכלי זהב או בכלי כסף לא נחייב אותו למוכרן ולקנות פחותים מהם זהו כשאין לו כל כלי וכלי אלא מזהב בלבד או מכסף בלבד אבל אם היה כלי של זהב ואותו הכלי בעצמו יש לו של כסף ודאי מחייבין אותו למכור האחד מהם קודם שיקח צדקה בין מן הקופה בין משום אדם בעולם בתורת צדקה וראיה לדבר מהא דאמרינן בגמרא ר' חנינא הוה ליה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ד' זוזי כל מעליה יומא דשבתא יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו אתאי אמרה ליה לא צריך אמרה שמעי דקאמרה ליה במה אתה סועד היום בטלי כסף או בטלי זהב כלומר במפות של מילת המרוקמות בחוטין של זהב אמר היינו דאמר רבי אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן אנו חוטאין בכל יום כשאנו מעלימין עין מן הצדקה אבל עכשיו שיש כאן רמאין הרי קולר תלוי בצוארם שהם גורמין לנו ואם איתא דאפי' היכא שיש לו כלים מב' מינים לא נחייב אותו למכור הוא למה לא נתנו המעות לאותו עני כמנהג' הראשון ומה רמאות היה עושה שהרי לא היה מחויב למכור מהם כלום אלא ודאי מפני שהיו לו מפות של כסף ומפות של זהב והיה מחויב למכור האחת מהם כדי שלא יצטרך לקחת מן הצדקה משום אדם ולא עשה קרא אותו רמאי. ואומר ר"מ הלוי משנחייב אותו למכור האחד נחייב אותו למכור המשובח יותר שאם היה רגיל במפות של זהב ובמפות של כסף ימכור של זהב קודם שיקח מן הצדקה דמאי דאמרינן דלא מחייבינן ליה לאשתמושי בפחות ממה שהיה רגיל תחלה זהו כשהיה דרכו להשתמש באותו המין בלבד שאם היה רגיל במפות של זהב בלבד לא נחייב אותו למכרם וליקח של כסף אבל אם היו לו של כסף ושל זהב הואיל ורגיל להשתמש בשניהם אין לחוש אם מוכר החשוב ומשתמש באחד כיון שמתחלה היה דרכו גם כן להשתמש בו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: והריטב"א ז"ל כתב דאין לשון הגמרא מתיישב כפי' רש"י ואחרים פירשו כאן בכלים שהיו לו קודם גיבוי אין מחייבין למכרם דדלמא לא מקבלי עליה כלים פחותים וכאן בכלים חשובין שלקח לאחר שבא לידי גיבוי דבהני מחייבין אותו למכרם וגם לזה הפי' אין הלשון מתיישב יפה. ופר"ת עיקר וכן פי' הראב"ד. כן כתב הריטב"א ז"ל ובתוספות הקשו על פי' ר"ת ז"ל עיין בתוספות: מתני' יתומה שהשיאה אמה או אחיה מדעתה פי' ה"ר ישעיה מטראני ז"ל דהא דתני לדעתה משום דשלא לדעתה אין נשואיה נשואין כדתנן ביבמות בפרק בית שמאי השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ע"כ. פי' לפירושו וקמ"ל מתני' דאע"ג דכבר נשאת והרי הם נשואין לענין מיאון לא תימא אבדה פרנסתה אבל נשאת שלא לדעתה אין כאן נשואין ואפילו מיאון אינה צריכה ופשיט דיכולה היא כשתגדיל להוציא מידן מה שראוי וכו' ורש"י אכתי הוקשה לו דלמה ליה למתני מדעתה פשיטא דכיון דתני שהשיאתה מדעתה משמע דשלא מדעתה לא מקרי נשואין כלל ולכך תירץ ז"ל דלהכי נקט מדעתה לאשמועינן רבותא דאף על פי שנתרצית אין מחילתה מחילה ע"כ.

    ולכאורה משמע דהכי קאמר שנתרצה בק' או בחמשים שפסקו לה ומחלה על השאר ולפי שהיא קטנה אין מחילתה מחילה וקשה דא"כ הוה ליה למתני יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכתבו לה מדעתה בק' או בחמשים דהשתא קאי מדעתה על הפסיקה ולא הוה ליה למתני מדעתה על הנשואין ועוד קשיא דאטו אם הגיעה לכלל פעוטות דמחילתה מחילה במטלטלין מי נימא דלא איירי בה מתניתין והרי בגמרא משמע דכל דלא באה לכלל נערה הרי היא יכולה משתגדיל להוציא מידן וליכא למימר משום דפרנסה לא גביא אלא ממקרקעי מ"ה לא הויא מחילתה מחילה דאם כן מאי איריא קטנה אפילו בוגרת נמי לכך פי' רבינו ברוך ז"ל דלכך נקט מדעתה דאפילו שנתרצית לא מקרי מחילה כיון דלא מחלה להדיא ומיירי מתני' אפי' בפעוטות ועיין במרדכי ומ"מ דייקינן בגמרא הא גדולה ויתרה משום דנשאת אע"ג דלא מחלה להדיא ואפשר דרש"י סובר דאע"ג דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין מ"מ אין מחילתן מחילה וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות פ' כ"ט מה' מכירה והא דנקט מדעתה גבי הנשואין דאלו היה תנינן גבי הפסיקה הוה אמינא כיון דנקט מדעתה גבי הפסיקה ולא גבי נשואין דלמא מיירי דלא נתרצית בנשואין אבל בפסיק' נתרצית ולהכי יכולה היא משתגדיל להוציא מידן וכו'. אבל השתא דתנא לישנא יתירה דהיינו מדעתה גבי נשואין שמעינן דהכל היא ברצונה הנשואין והפסיקה ואפ"ה אין מחילתה מחילה ועוד דבכל שעת נשואין אלימא טפי דהן הן דברים הנקנין באמירה ואפ"ה אין מחילתה מחילה כנ"ל. ועוד י"ל דרש"י ז"ל ה"ק דאיברא ודאי אי מחלה בפירוש כיון שהגיעה לכלל הפעוטות הויא מחילתה מחילה דומיא דאמרינן מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומיהו היינו מדרבנן דאלו מדאו' אין מעשה קטן כלום ולכך כיון דנתרצית ולא מחלה בפירוש אין מחילתה מחילה ואלו היתה גדולה רצוייה הויא לה כמחילה אבל מאחר דקטנה היא ואין מחילתה מחילה מדאורייתא אלא מתקנת חכמים כדאיתא בפרק הנזקין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ט מה' מכירה הלכך אי לאו דמחלה בפירוש לא הויא רצוייה מחילה ולכך לא נקט מדעתה גבי הפסיקה דאם כן הוה משמע דמחלה עליה בפי' כנ"ל:

    וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל יתומה שהשיאה אמה או אחיה לדעתה כו' ואע"פ שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת מ"מ היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואין יכולין להפקיע זכותה וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא כדאמרינן בגמרא גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסים קאמר וזו נמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים כיון דלא יהבו לה מאי דחזי לה מינייהו וגרסינן בתוספות אע"פ שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ע"כ:

    וכתבו לה במאה או בחמשים זוז פירוש שהוא פחות ממה שראוי להנתן לה וכמה הראוי להנתן לה רבי יהודה אומר כו'. אי השיא כו' פירוש האב בחייו. אלא שמין את הנכסים פירוש לא פורש איך שומת הנכסים ולא כמה מהן. פ"א ונותנין לה עשור נכסים. מלקוטי הגאונים ז"ל. וז"ל ריב"ש ז"ל בחדושיו מה שראוי לינתן לה פי' לרבי יהודה לפי דעתו של אב ולרבנן לפי שומת הנכסים דהשתא האי תנא לא אתא אלא לאשמועינן דאע"ג שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת מ"מ היא זכתה בנכסים אלו לצורך פרנסתה ואף על פי שנשאה הבעל בלא כלום לא אבדה זכותה שאין כח ביד האחים להפקיע זכותה ואין לומר שהיא מחלה כשנשאת דהא קטנה היא. ורש"י ז"ל פי' מה שראוי להנתן לה דהיינו עשור נכסים נקיט לה כרבי דהלכתא הכין כדאיתא בגמרא בדלא אמדינן לאב ע"כ. ולפי מה שפירש רש"י ז"ל דנקט מדעתה לרבותא דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה וכפי מאי דפרי' בלשון ראשון מוכרח הוא לפרש דמאי דקתני כמה ראוי ליתן לה דהיינו עשור נכסים דהויא ליה דבר קצוב דאלו הוה אזלינן בתר אומדנא לא הויא דבר קצוב. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' מכירה שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו והלכך אי מה שראוי ליתן לה היינו עשור נכסים מקרי שפיר דבר קצוב דהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהמחייב עצמו בקנין לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו שנה שנה הרי זה כקנין וחייב והכא נמי דכוותא אבל אי אזלינן בתר אומדנא לא מקרי דבר קצוב כלל ופשיטא דאפילו בגדולה בכל כי האי גונא לא הויא מחילה ולמה ליה למתני מדעתה ומאי רבותי' הלכך ודאי מוכרח הוא לפרש דלת"ק היינו עשור נכסים כנ"ל: אם השיא את הבת כו' אין לפרש דרבי יהודה אתא לאפלוגי אמאי דקאמר ת"ק יכולה היא משתגדיל כו' וה"ק אם השיא כו' פי' כי אמרינן דיכולה היא משתגדיל להוציא מידן היינו דוקא כשגלה האב דעתו והשיא בת בחייו אבל אם לא גלה האב דעתו ולא אמידניה דעת האב מה שעשו האחים עשו ואינה יכולה משתגדיל להוציא מידן דהא ודאי ליתא להאי פירושא דא"כ לא הוה ליה לרבי יהודה למתני אלא אם השיא האב בת בחייו ינתן לזו כדרך שנתן האב אבל השתא דשני אם השיא את הבת הראשונה כו' משמע דלא אתא לאפלוגי אלא אעשור נכסים דקאמר ת"ק וכדדייקי לה מדברי ת"ק ופליג עליה רבי יהודה דאם השיא האב בחייו את הבת הראשונה ינתן כו' בין שהוא עשור בין שהוא פחות בין שהוא יותר ומיהו לעולם אית לן למימר יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה וכן פרש"י כנ"ל:

    אלא שמין את הנכסים ונותנין לה פי' שרואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא באלו וכן מפורש בתוספתא ובודאי דלר"י כל היכא דליכא אומדנא דאב אזלינן בתר שומת נכסים בדרבנן והכין מוכח בתוספתא דגרסי התם [פ"ו ה"א] כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היו נוטלות אלא רואין שכנגדן כיצד נזונות ומתפרנסות ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עשור נכסים ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ע"כ. ואמרינן לקמן בגמרא דאליבא דרבי כי איכא אומדנא אזלינן בתר [אומדנא כרבי יהודה ואי היכא דליכא אומדנא אזלינן בתר] עשור נכסים מאי איכא בין רבי יהודה לרבי וליכא למימר דלרבי יהודה כי ליכא אומדנא לא שקלי מידי הלכך ע"כ לרבי יהודה כי ליכא אומדנא אזלינן בתר שומת נכסים כרבנן ושלש מחלוקות בדבר והלכתא כרבי. הריטב"א ז"ל.

    וכן פי' ריב"ש דהא דתנן שמין את הנכסים כו' לאו היינו עשור נכסים אלא שמין את הנכסים ורואין את שכנגדן שיש להם עושר כזה כמה נותנין לבתם דר' לחוד הוא דאית ליה עשור נכסים הכי איתא בתוספתא כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות כו' עד כדרך שנתן לראשון משמע דשלש מחלוקות בדבר כו' ע"כ. והתוס' לא פירשו כן אלא כי תנן שמין את הנכסים פי' לתת להם עשור נכסים וכן משמע מלשון של רש"י דאין כאן אלא שתי מחלוקות דמר אמר עשור נכסים ומר אזיל בתר אומדנא דאב ובגמרא נפרש עוד בזה בס"ד: גמ' אמר שמואל לפרנס' שמין באב כתב רבינו חננאל דכי אזלינן בתר אומדנא דאב ה"מ לפחות מעשור נכסי אבל לא להוסיף דלפחות אשכחן כדאמרינן מעשה ונתן לה ר' אחד משנים עשר בנכסים אבל להוסיף לא אשכחן ועוד יש ראיה מדאמרינן לעיל בפרק נערה תקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואמרינן עלה עד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עשור נכסי אלמא אפילו בחיים דאב לית ליה למיהב טפי ועוד הביאו ראיה מדאמרינן בפרק הנזקין גבי הא דאמר רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות והא פרנסה דמיקץ קיצא מכתב לא כתיבא והשתא אי אמרת בשלמא אין מוסיפין אעישור נכסי הוא דקיצה אלא אי אמרת מוסיפין וגורעין מאי קיצה. ואינן ראיות כלל דמאי דקרינן לפרנסה מיקץ קיצה היינו שבשעת לקיחת הלוקח ואפשר לעמוד על דעתו מ"מ יוכלו להושיב ב"ד ולאמר לו שיניח לה בכדי אותה אומדנא מה שאין כן במזונות שאי אפשר לעמוד עליהם בשעת לקיחת הלוקח ועוד דהתם עלה דהא דאמר ר' חנינא גדולה מזו אמרו קאי ורבי חנינא בדלא אמדינן אמרה שנוטלת עשור נכסים עלה דההיא דמי שמת והניח שתי בנות כו' וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים כו' והיכא דלא אמדינן קא קיצה עשור נכסי והא דפ' נערה נמי כיון דבחייו מיירי ליכא למימר שאם רצה להוסיף לה שלא יוכל להוסיף אלא תלמודא דבעי עד כמה היינו עד כמה היא אמדה בינונית לתת לבתו וקאמר עד עשור נכסי וההיא דמעשה דנתן לה רבי י"ב מנכסין מעשה שהיה כך היה וה"ה דאי אמדי' לדעתיה בטפי מעשור נכסי דהוו יהבי לה טפי. ויש מקשים על ר"ח ז"ל מדתנן במתני' פעמים שאדם עני והעשיר עשיר והעני אלא שמין מכלל דרבי יהודה סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה ואוקמינן מאי עשיר עשיר בדעת וש"מ דר' יהודה מוסיף דאית ליה שמין באב ורבנן פחתי ואינה קושיא כלל דרבנן הכי קאמרי אומדנא דידך לא כלום היא שאי אפשר לעמוד על דעתו של אדם ועוד שכבר פירשתי במתניתין דשמין את הנכסים לאו היינו עשור נכסי וא"כ אפשר דר' יהודה מוסיף על שומת הנכסים אם דעתו של אב רחבה יותר משאר בני אדם אבל אפשר דבין לר' יהודה בין לרבנן אין להוסיף על עשור נכסי. ועוד מקשינן על ר"ח ז"ל מדקרו ליה בפרק נערה מאי מעלויא מעלויא דאב וכדשמואל ולא לאפחותי ולא לאוסופי מאי עלויא גריעותא היא דאי לא אמדיניה יהבינן לה עשור נכסי י"ל מפני שמוסיפין על שומת הנכסים מחמת אומד הדעת דאב ודלמא שמואל נמי לא סבר לה כר' ומיהו אחר שאין ראיה מכרעת בדעת ר"ח ולא בהיפוך והדברים כפשוטן נראין בין להוסיף בין לגרוע הוא על ר"ח ראיה שלא נאמר אלא לפחות וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל דבין לפחות ובין לגרוע וכן פי' רש"י במתני' וכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל. ומצאתי בפסקי הרב ר' ישעיה מטראני דלעולם אין מוסיפין לבת על חלק הבן או אחד מן הבנים כדאמרינן לעיל כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל למשקל טפי מבן לא דאי לא תימא הכי זימנין דמתעקרא נחלה מדאורייתא כגון שנתן לראשונה כל מה שהיה לו אז ואם נאמר שיתן עתה לשנייה לא יהיה לבן כלום אלא דיה שתטול כחלק הבן שלעולם אין דעת האב שיצא הבן נקי מנכסיו והבת תטול הכל לפרנסת הבעל ולזה קשה א"כ מה הקשו לר' לדבריך מי שהניח עשר בנות ובן אין לבן במקום בנות כלום לימא להו היכא דמיעקרא נחלה דאורייתא לא קאמינא אלא נוטלות כחלק הבן ואפשר דקושטא דמלתא קא מהדר להו דעשור כל מה ששיירה כל אחת ולא מכל הנכסים. ריב"ש ז"ל. והתוס' לעיל בפ' נערה האריכו בזה בפי' של רבינו חננאל ז"ל:

    מאי לאו פרנסת הבעל קשיא ליה לרשב"א ז"ל בתוספות דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דנזונות ומתפרנסות שוה דלענין פרנסת הבעל הוי שמין את הנכסים לתת להם עשור נכסים דאין כאן אלא שומא אחת לידע כמה הם הנכסים ושוב אין צריך אומדנא ושומא כלל דעשור הנכסים מידע ידיע ולענין נזונות שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנין כמו שמפורש באף על פי במשרה אשתו ע"י שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד פי' והרי כאן שני שומות שומות הנכסים ואומדנא דהכל לפי הכבוד והיינו לשיטת התוס' דקא מפרשי שמין את הנכסים דמתני' דהיינו עשור נכסים אבל לשיטת הריטב"א וריב"ש ז"ל דקא מפרשי שמין את הנכסים כו'. שרואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא באלו אין כאן קושיא כלל דהרי השומות שווין אלא דהאי כדאיתא והאי כדאיתא ומיהו צריך שומא ואומדנא בתרווייהו. ולשיטת התוס' יש לתרץ דכי קתני כיצד אין אומרים אלו אביהן קיים כו' לא קאי אלא אפרנסת הבעל דאלו המזונות מידע ידיע שומת הנכסים ולא הוצרך לפרש אבל אפרנסת הבעל דאיכא מאן דאמר דאזלינן בתר אומדנא דאב לכך הוצרך לפרש כיצד אין אומרים אלו אביהן קיים כו' כנ"ל. והכריחו דבפרנסת הבעל קא מיירי משום דס"ד דכי היכי דבפרנסת הבעל שמין הכי נמי אית לן למימר בפרנסת עצמה דמאי שנא הא מהא ומשני לא בפרנסת עצמה ושאני פרנסת עצמה שהוא חייב בתנאי ב"ד אבל פרנסת הבעל תלוי בדעת האב כדתניא בסמוך האומר אל יתפרנסו בנותיו שומעין לו אל יזונו אין שומעין וכן פי' בתוס' ומיהו לקמן אית דגרסי איפכא וכדבעינן למכתב בס"ד. ולכך פרישנא דהיינו הכרח דמאי לאו ולא מאי דפריך עלה הא נזונות ומתפרנסות קתני משום דהדר וקאמר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו' וכיון דחזר וקאמר מאי לאו משמע דמעיקרא לאו משום הא אתינן עלה.

    6 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 68a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר היינו דאמר ר"א בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום שנאמר וקרא כו' ותנא ר' חייא בר רב כו'. ולכאורה לא הוי צריך לאתויי מכל הנך קראי דבלא"ה פשיטא דצדקה לא גרע משאר מצות עשה שיש חטא במניעת עשייתן וכ"ש דכתיבי בצדקה נמי כמה לאוין ועשה טובא אלא דלענ"ד נראה דהא דקאמר היינו חוטאין בכל יום. מסתמא לא איירי דמשום רמאין אין ליתן צדקה דהא קי"ל בפ' השותפין בודקין למזונות ואין בודקין לכסות. ואיכא למ"ד איפכא. אע"כ דלענין ליתן די מחסורו איירי ר"א דהיינו חוטאין. דכדבעי למיעבד לא עבדי. ובכה"ג קאמר שפיר דאי לאו דנפישי רמאים ודאי שהיינו חוטאין דהיה מהדין ליתן לכל הפושט יד די מחסורו ממש עבד לרוץ לפניו וסוס לרכוב עליו כדלעיל בשמעתין. מיהו אי לאו שהחמירה התורה בזה כ"כ. כבר היה באפשרי דאפי' היכא דלא נפישי רמאי נמי א"צ ליתן די מחסורו. אלא בידוע בבירור ע"י בדיקה כדמשמע לכאורה לעיל סוף פ"ק לענין להחיותו אינו חייב אלא ברוב ישראל וברוב מיהו חייב והיינו משום דלהחיותו הוי כמו פיקוח נפש כדמשמע שם ועיין בפירש"י ובחידושי הרא"ה. משא"כ לענין די מחסורו אפשר דהוי דבר שבממון ואין הולכין בממון אחר הרוב. אבל כיון שהחמירה תורה כ"כ דכתיב וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. ותני ר' חייא נמי דהוקש לעבודת כוכבים. וכל הנך קראי דמייתי סמיכי להאי קרא ממש דכתיב די מחסורו. וא"כ הוי לן למיזל בתר רובא שלא לבדוק אי לאו דנפישי רמאי ולא שייך למיזל בתר רובא שאם לא נבדוק ודאי נפישי רמאי טפי ועוד דהו"ל כדבר שאין יכולין לעמוד בה. כדאמר רבא במועד קטן בר מהא דלא מצינא דנפישי בני מחוזא. ויש לפרש ג"כ על זה הדרך כן נראה לי:

    שם אמר שמואל לפרנסה שמין באב לעיל דף נ' ע"ב כתבו התוספות בשם רבינו חננאל דדוקא לפחות מעישור נכסים קאמר שמואל דשמין באב. אבל לא להוסיף על עישור נכסים ע"ש באריכות. ולכאורה לפ"ז לא הוי מקשה הכא בגמרא מידי מברייתא דקתני אין אומרין אילו היה אביהם קיים כך וכך היה נותן אלא שמין כו' דשמא לענין להוסיף אמרי' דאין אומרים אילו היה קיים אלא דאפשר דסתמא דלישנא דברייתא משמע דלפחות נמי אין אומרין. אלא דאכתי יש לדקדק בהא דמקשה ממתני' ממילתא דחכמים דקאמר אילימא עני בנכסים כו' מכלל דת"ק סבר אפי' עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן ליה הא לית ליה. ואי כפירוש ר"ח הא לקושטא דמילתא לא קאמר רבי יהודא במתניתין ינתן לשניה אלא לפחות אף לפי המסקנא דעני בדעת קאמרי רבנן וע"כ דלישנא יתירא קאמרי רבנן פעמים שהיה עשיר והעני דהא עיקר פלוגתייהו לאו בעשיר והעני בדעת איירי אלא בעני בדעת מעיקרא דהיינו שפיחת לראשונה שיעור עישור נכסים וכמ"ש ר"י בעל התוספות גופא בשיטת ר"ח שם ע"ש. וא"כ לענין עני בנכסים נמי הו"מ לאוקמי בכה"ג והוי שמואל שפיר כחכמים כמ"ש התוספות בד"ה אי נימא. ויש ליישב דדוקא לענין עני בדעת ועשיר בדעת שפיר שייך האי לישנא יתירתא דחכמים פעמים שאדם עני והעשיר כו' דכיון שדעת בני אדם משתנה תמיד לא אזלינן בתר האי אומדנא כלל אף לפחות משא"כ אי הוה אמרינן דעני היינו עני בנכסים לא שייך האי לישנא יתירה כלל ולא הו"ל למימר אלא פעמים שאדם עני והעשיר לחוד. כן נראה לי ליישב פי' ר"י לפי שיטת ר"ח בדוחק. ועוד נראה לי דדברי ר"ח גופא היינו דוקא לבתר דאוקמינן מילתא דשמואל כר' יהודא דוקא אבל לת"ק לעולם אזלינן בתר עישור נכסים דוקא. ובהכי מפרשינן מילתא דת"ק דמתניתין דקתני להוציא מידן מה שראוי להינתן לה דהיינו עישור נכסים ממש ולפ"ז שפיר מצינן למימר דר' יהודא לא פליג אלא בחדא לענין לפחות ובהכי איירי נמי שמואל דקאי בשיטתא דר"י משא"כ למאי דבעינן למימר מעיקרא דעני בנכסים ובעינן לאוקמי מילתא דשמואל כחכמים. וא"כ משמע דהא דקאמר ת"ק מה שראוי לינתן לה מפרש שמואל דהיינו דשמין באב ומסתמא היינו בין לפחות בין להוסיף דהא לא קתני כלל במתני' דינא דעישור נכסים. א"כ מקשה שפיר מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני ע"ש כנ"ל מיהו עוד יש שיטה אחרת בזה דדעת הראב"ד ז"ל דרבינו חננאל גופא לא קאמר אלא באומדנא דאיירי שמואל הוי דוקא לפחות. משא"כ בהשיאה דאיירי רבי יהודא הוי אף להוסיף ואפשר שיצא לו כן משום האי קושיא שכתבתי אלא דלכאורה לישנא דתלמודא לא משמע הכי מדמקשה ונימא הלכה כר"י ומשני נמי קמל"ן ל"ש השיאה ל"ש לא השיאה משמע דכי הדדי נינהו וא"כ צריך לפרש כדפרישית. ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג"כ הא דלא מקשה הש"ס מעיקרא ממתני' דאדרבה מעיקרא הוי סבר דשמואל מלישנא דת"ק מדייק הכי מדקתני מה שראוי ליתן לה וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוס' בד"ה לא בפרנסת עצמה דהא דמפלגינן בין פרנסת עצמה לפרנסת הבעל היינו מהא דאמרינן לקמן האומר אל יתפרנסו שומעין לו וא"כ בפשיטות מצינן למימר דמה"ט גופא אית לן למימר דדוקא לפחות קאמר שמואל כיון דפרנסת הבעל קילא טובא והיינו דמקשה שפיר בתר הכי ממתניתין דאין לפרש עני בנכסים כו' ודוק היטב:

    תוספות בד"ה מאי לאו כו' קצת קשה לרשב"א כו' ואם הנכסים מרובים הכל לפי כבודה עכ"ל. ויש לתמוה שכ"כ בפשיטות. ובטור א"ע סי' קי"ב הביא בפשיטות לשון הרמב"ם ז"ל. דאין נותנין לבת לפ"כ ולפ"כ הבעל אלא דבר המספיק לה בלבד. וכ"כ שם בש"ע ולא הביאו שום חולק. ואף דלכאורה דברי הרמב"ם והטור והש"ע הוא נגד מסקנת הגמרא דהכא. דלפרנסת עצמה שמין הנכסים ונותנים לה. וכמו שהרגיש קצת בעל ס' בית שמואל שם. אלא דלענ"ד משום הא לא איריא. דהא דמוקי הש"ס האי ברייתא לפרנסת עצמה. היינו מקמי דמוקמינן למימרא דשמואל כתנאי משא"כ לבתר דמוקמינן למילתא דשמואל כר"י דוקא. א"כ שפיר מצינן לאוקמי להא דשמין את הנכסים אפרנסת הבעל לחוד כרבנן דעלה קאמר כיצד. כיון דלא אשכחן שום דבר קצוב בפרנסת הבעל. והיינו דקתני אין אומרין אילו אביהם קיים כך וכך כו'. משא"כ לענין מזונות לא שייך לומר כיצד דענין המזונות ידועים דהיינו דבר המספיק לה. וכיון דבירוש' משמע להדיא כלשון הרמב"ם ז"ל כמ"ש הב"י ע"כ צריך לפרש לשון הגמרא שלנו כדפרישית ויותר נראה לפרש שיטת הרמב"ם והטור והש"ע שלא באו אלא לומר שאין דין הבת כדין האשה עולה עמו ואין יורדת עמו דאי אורחא דידיה בדברים גדולים אין משגיחין לשיעור הנכסים. אלא העיקר לפי כבודן כדקתני סוף פרק אע"פ בד"א בעני אבל במכובד כו' ולא קתני אבל בעשיר וסיים נמי הכל לפי כבודה. ולא לפי הנכסים. משא"כ בפרנסתן אין משגיחין לפ"כ אלא לפי שיעור הנכסים ושיהיה מיהו שיעור המספיק כן נ"ל ועדיין צ"ע:

    קונטרס אחרון תוספות בד"ה מאי לאו בפרנסת הבעל וכו' משמע מדבריהם דפשיטא להו טובא דלענין מזונות מנכסי האב נותנין לה לפי כבודה. ובטור א"ע סי' קי"ב הביא לשון הרמב"ם ז"ל דאין נותנין לבת לפי כבודה אלא דבר המספיק לה בלבד וכ"כ בש"ע בלי שום חולק ועיין בפנים:

    Penei Yehoshua on Ketubot 68a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 68, Amud Aleph, about 540 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 131 words

      Opens “בטלי כסף או בטלי זהב? אמר: היינו…”

      Named: רבי אלעזר.

    2. Segment 251 words

      Opens “ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי…”

      Named: רבי חייא בר רב, רבי יהושע.

    3. Segment 332 words

      Opens “ת"ר המסמא את עינו והמצבה את בטנו,…”

    4. Segment 425 words

      Opens “תנן התם: אין מחייבין אותו למכור את…”

    5. Segment 532 words

      Opens “אמר רב זביד לא קשיא: הא במטה…”

      Named: רב זביד, רבא, רבה.

    6. Segment 615 words

      Opens “רב פפא אמר, לא קשיא: כאן קודם…”

      Named: רב פפא.

    7. Segment 722 words

      Opens “מתני׳ יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה,…”

    8. Segment 827 words

      Opens “רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת…”

      Named: רבי יהודה.

    9. Segment 941 words

      Opens “גמ׳ אמר שמואל: לפרנסה שמין באב. מתיבי:…”

      Named: רב נחמן בר יצחק, שמואל.

    10. Segment 1025 words

      Opens “הא ניזונות ומתפרנסות קתני, מאי לאו: אחת…”

    11. Segment 1139 words

      Opens “תנן, וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר או…”

    12. Segment 1238 words

      Opens “אלא לאו ״עני״ עני בדעת, ״עשיר״ עשיר…”

      Named: רבי יהודה, שמואל.

    13. Segment 1333 words

      Opens “ונימא: הלכה כרבי יהודה! אי אמר הלכה…”

      Named: רבי יהודה.

    14. Segment 1414 words

      Opens “והאי דקתני ״השיאה״ להודיעך כחן דרבנן, דאע"ג…”

    15. Segment 1519 words

      Opens “א"ל רבא לרב חסדא: דרשינן משמך הלכה…”

      Named: רב חסדא, רבא.

    16. Segment 1625 words

      Opens “ומי אמר רבא הכי? והתניא, רבי אומר:…”

      Named: רבי אומר, רבא.

    17. Segment 1727 words

      Opens “הכי נמי מסתברא, דאמר רב אדא בר…”

      Named: רב אדא בר אהבה, רבי אחד.

    18. Segment 1826 words

      Opens “גופא, אמר רבי: בת הניזונת מן האחין…”

    19. Segment 1918 words

      Opens “אמר להן, כך אני אומר: ראשונה נוטלת…”

    Sages named on this page

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Ketubot 68a · Segment 17 — “…נמי מסתברא, דאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן…

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Ketubot 68a · Segment 5 — “אמר רב זביד לא קשיא: הא במטה ושולחן, הא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Ketubot 68a · Segment 9 — “גמ׳ אמר שמואל: לפרנסה שמין באב. מתיבי: הבנות ניזונות…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 68a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026