הא דאמרינן הוי חדא במקום תרתי — איכא דקהו בה, והא איכא נמי חזקה דממונא. וניחא להו דחזקה דממונא במקום בריא וחזקה דגופא לא כלום היא, והיינו דרבן גמליאל, הילכך פשא ליה חזקה דאין אדם נפייס במומין במקום תרתי. ואם תאמר, אכתי איכא תרתי אין אדם נפייס במומין וכאן נמצאו וכאן היו, דדחי לחזקה דגופה כדדחי כשנמצאו עליה ועודה בבית אביה. יש לומר, דכחדא חשבינן להו, דחדא מינייהו בלא חברתה לא מפסדא כתובה, כשתמצא לומר דכאן נמצאו וכאן היו אכתי איכא למימר דראה ונפייס, וכשתמצא לומר אין אדם נפייס במומין דלמא משנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו, הא אינה מפסדת עד דאיתנייהו לתרווייהו, והלכך כחדא חשיבי, אבל תרתי חזקי דידה כל חדא מינייהו אלימא למיהב לה כתובה, לכשתמצא לומר העמד הגוף על חזקתו אף על פי שאינו נפייס במומין, מכל מקום כתובה אית לה דנסתחפה שדהו. וכשתמצא לומר דלא אזלינן בתר חזקה דגופה אפילו הכי אית לה כתובה משום דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה ונפייס. ולפי אוקמתא דרבה נראה דלא אפשר לאוקמי מתניתין דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, אלא בנושא ובעל לאחר זמן, דאיכא למימר העמד הגוף על חזקתו, אבל בשכנס ובעל לאלתר אף על פי שארסה זה זמן מרובה לא, דהא לית לה חזקה כלל, דאי אפשר לומר דכאן נמצאו וכאן היו, דהא כנסו בעל לאלתר, אלא על כרחך ברשות האב נאנסה, ותו ליכא למימר העמד הגוף על חזקתו דכאן נמצאו וכאן היו דחי לה. מאי אמרת אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, אדרבה אין אדם נפייס במומין.
רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך — כלומר, דמתניתין דוקא בנערה ולא בבוגרת וכשלא נשאת לאחר, דכתובתה לאביה. ורש"י ז"ל פירש: דרישא להכי לא מהניא חזקה דגופא, לפי שאין הטענה שלה אלא של וגבי אב לא אמרינן דגוף שלה דמיתהני חזקתו לאחרים. נראה מדבריו ז"ל, שאין חזקת הגוף שלה מועיל לאב אף על פי שהוא טוען בריא. ואינו מחוור, דחזקת הגוף לכולי עלמא מהניא, דאטו מקוה דמוקמינן אחזקתיה (נדה ב, ב) מי איצטריכא לחזקתיה לנפשיה. אלא הכי פירושו, רישא בשאין האב טוען בריא, דסתמא דמילתא הכי הוא דאין האב יודע מתי נולדו מומין שבסתר שבבתו, וכיון שכן, שמא ושמא הוא, ועד כאן לא קאמר רבן גמליאל, אלא בבריא ושמא, אבל בשמא ושמא לא אמר. ואף על גב דהיא טוענת בריא כיון דכתובתה דאביה כמנה לאבא בידך הוא, ובריא דידה לא מהני לאב, ודכוותה בפרק יש נוחלין (ב"ב קלה, ב) גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו, ואוקימנא לרב יהודה דאמר בריא ושמא בריא עדיף, דשאני הכא דכמנה לאחר בידך הוא דמי, אבל סיפא דכתובה דידה הוה ליה מנה לי בידך ובריא ושמא הוא. ונראה לי, דרב אשי לית ליה כאן נמצאו וכאן היו, דאלו טוען האב בריא, אי נמי בבוגרת דהוה ליה מנה לי בידך, אף על פי שהיא בבית אביה על הבעל להביא ראיה, ובטומאות דוקא אמרינן (נדה ד, א) אין מחזיקין ממקום למקום אבל בממונא לא אמרינן. והכי נמי משמע לכאורה בנדה פרק הרואה (ברכות נח, א) דתניא התם בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה, ואמר רב ששת עלה לענין דינא תנן, ואם איתא דלענין דינא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, אפילו לענין דינא נמי נימא שתהא שניה חייבת לכבס משום דכאן נמצאו וכאן היו. אי נמי, בין בטהרות בין בממונות לא אמרינן אלא דוקא בכיוצא בטהרות, דליכא טענת בריא אלא שמא, אבל בכעין מתניתין דהכא ובכעין מתניתין דהנושא את האשה דבריא ושמא הוא, אף על גב דמסייע למאן דטעין שמא כאן נמצאו וכאן היו אפילו הכי בריא עדיף לרב אשי, וזה עיקר. ובההיא דנדה (שם) משום דחלוק ברשות משאילה קאי, וכיון שכן, לענין דינא מציא אמרה לה שניה ברשותך איתיליד ריעותא, ומיהו לענין טומאה היא טמאה וחברתה טהורה, מפני שהיתה לה לראשונה לבודקה בין לבישה לשאילה. וכן תירצו שם בתוספות (ד"ה לענין). והשתא ניחא לרב אשי טפי מתניתין דהנושא, ולא דחקינן לה בכונס ובועל לאחר זמן דוקא, אלא בין בכונס ובועל לאלתר כל שטוענת בריא, ואפילו ביהודה שמיחדין את החתן עם הכלה, אם כתובתה שלה היא נאמנת, כפשטה דמתניתין דלא מפליגא בין בועל לאלתר לבועל לאחר זמן, וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא, ורבנו אלפסי ז"ל לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום.
הי כלה, אי נימא בבית אביה — פירש רש"י ז"ל: דאליבא דאוקימתא דר' אלעזר קאמר, ומדר' יהושע קא מייתי ראיה דאית ליה שעל האב להביא ראיה לעולם, דשמא במקום ממונא עדיף מברי וחזקה דגופה. והא דקאמר כלה בבית אביה, לאו דוקא קאמר, דהיא תיהוי סיעתיה דעודה בבית אביה שאני, דאכתי ברשותיה דאב קיימא וברשותיה נולדו ולא ברשותיה דבעל, משום דאכתי אינו זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה, מה שאין כן בפרה דברשותיה דבעל הפרה נולד הספק, דמשעה שמשך זה עמד החמור ברשות בעל הפרה בכל מקום שהוא, אלא מכלה בבית חמיה קא מייתי ראיה, וכלה בבית אביה דנקט לסימנא בעלמא נקט לה, כלומר ותנא תונא דרישא דהיינו ר' יהושע כותיה. וכן נמי כי הדר וקאמר אלא כלה בבית חמיה תנא דסיפא קאמר דהיינו רבן גמליאל, לאו מכלה בבית חמיה דוקא קאמר, דהתם על מי שהספק נולד ברשותו דהיינו הבעל, דמשעה שכנסה עמדה ברשותו וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ולפיכך אתה מטיל עליו הראיה, וכאן אתה מטיל הראיה על מי שאינה ברשותו, דחמור ברשות בעל הפרה עומד משעת משיכת הפרה, אלא מכלה בבית אביה קא מייתי סייעתא, וכלה בבית חמיה לסימנא נקט לה. ודחי דלא דמי, דהתם דינא הוא דבעל ליתי ראיה משום דאתי לאורועי חזקה דגופה דמסייע ליה לאב, אבל הכא כל היכא דמוקמת חמור בחזקתו מוקמת פרה בידא דלוקח ועל בעל הפרה, דאתי לאורועה לחזקה, הוה לן למירמי ראיה. והדר אוקמא כר' יהושע, ולאו מכתובה קא מייתי דאפוקי הוא, אלא מקדושין דמוקמי הוא, ואפילו הכי אב צריך להביא ראיה, ואידחי לה הא דרב יהודה מדתניא מחט שנמצאת בבית הכוסות, ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דשמואל איפכא אמר, דכל שנולד ספק ברשותו דהיינו בעל הפרה עליו להביא ראיה, ותנא תונא כלה בבית חמיה וכלה בבית אביה, ואליבא דרבא דאוקמה כולה אליבא דרבן גמליאל, וכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה. ומה שהצריכו לרש"י ז"ל לפרש דרב יהודה קא מייתי ראיה מדר' יהושע, משום דלרב אשי ורבה מתניתין דוקא ורישא על האב להביא ראיה ומדרבי יהושע, וסיפא על הבעל משום שהספק נולד ברשותו, ואילו לשמואל מי שלא נולד הספק ברשותו עליו לבקש ראיה. ואין פירושו מחוור, דהיכי מייתי ראיה מדר' יהושע ושביק רבן גמליאל, ושמואל גופיה הוא דפסק כרבן גמליאל בשלהי פרק קמא דמכלתין (יד, א). ואף על פי שתירץ הרב ז"ל דכיון דבמסקנא אוקמא רמי בר יחזקאל כרבן גמליאל לא דייקינן בה כולי האי, אכתי אינו מחוור, דתינח לרמי בר יחזקאל אבל לר' יהודה מאי איכא למימר דאיהו ניהו דפסק כרבן גמליאל משמיה דשמואל בפרק קמא (שם). ועוד קשיא לי, דרמי בר יחזקאל נמי לפי פירושו אי אפשר להביא ראיה אלא אליבא דאוקמתה דרבה דאילו לרב אשי אף על פי שהיא בבית אביה דאכתי לאו ברשותיה דבעל קאי למציאתה ולמעשה ידיה, אילו טען האב בריא, אי נמי בוגרת דכתובה שלה, על הבעל להביא ראיה, הרי שאתה מצריך לבקש ראיה על מי שלא נולד הספק ברשותו לדברי רבנו ז"ל, ובודאי משמע דרב אשי לית ליה לרבה כדכתבינן לעיל, וקיימא לן כרב אשי דבתרא הואי. והפירוש הנכון, דכולן מדרבן גמליאל מייתו ראיה, וטעמיה דרב יהודה משום דסבירא ליה דכל שהיה הממון שלו מתחלתו ונולד בו ספק, עליו הראיה שהיה בשעת קנייתו ראוי לקנות, הילכך על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו ראוי לקנות בשעת משיכת הפרה, לפי שהוא ודאי היה בעל החמור, ובעל הפרה ספק אם זכה בו מעולם אם לאו, והלכך אין ספק מוציא מידי ודאי. ותנא תונא כלה בבית אביה שאף על פי שהיא עומדת ברשות הבעל לקבלת מומין משעת אירוסין ואילך דנסתחפה שדהו, אף על פי כן על האב להביא ראיה שהיתה ראויה לקנות הכתובה בשעת אירוסין, וכלה בבית חמיה דאתה מטיל ראיה על הבעל, היינו משום דאיכא חזקה דגופה וברי, דעדיף משמא וחזקת ממון. ואי קשיא לך, הכא נמי הא איכא למימר העמד חמור על חזקתו, וכיון דבעל החמור בריא ובעל הפרה ספק, ברי וחזקת הגוף עדיפא, כההיא דהנושא את האשה. וכלה בבית אביה נמי דמטילין ראיה על האב, קא יהיב רב אשי טעמא משום דהוה ליה מנה לאבא בידך, הא בבוגרת דמנה לי בידך הוא על הבעל להביא ראיה. יש לומר, דהא דשמואל נמי בשאין בעל החמור טוען ברי, אלא שנמצא חמורו מת ולא נודע לבעל חמור אם קודם משיכה אם לאחר משיכה. והא דהדר ואמר אלא כלה בבית חמיה, לאו דוקא, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר, לומר הא דקאמרת הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים, הרי מצינו ראיה לאוקמי ממונא מכלה בבית חמיה, ודמי קצת לבעל החמור שבביתו נולד הספק כמו שנולד כאן בבית הבעל ואיתותב רב יהודה, ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דעל בעל הפרה להביא ראיה הואיל וברשותו נולד הספק, דמשעת משיכת הפרה קם חמור ברשותו בכל מקום שהוא לאונסין, ולית ליה לרמי בר יחזקאל דהולכין אחר מי שהיה הממון שלו מתחלתו, אלא אחר מי שהוא שלו בשעת הספק. ותנא תונא כלה בבית [אביה], שכיון שהיא עומדת ברשות האב למעשה ידיה ולהפר נדריה, עליו להביא ראיה, ואף על גב דאילו אתילדו בה מומין השתא ברשות הבעל נינהו ושדהו הוא דנסתחפה, כל שכן בבעל הפרה, שאילו מת החמור משעת משיכת הפרה ואילך לדידיה מת. ובוגרת בבית אביה שעל הבעל להביא ראיה, הא אמרינן טעמא משום ברי ושמא כרבן גמליאל, וכלה בבית חמיה נמי היינו טעמא דבעל צריך להביא ראיה, דאף על גב דלאו ברשות בעל קיימא לגמרי אלא אף ברשות עצמה, בעל צריך להביא ראיה משום דרבן גמליאל דברי ושמא. ובין לפירושו של רש"י ז"ל בין לפי זה, קיימא לן דעל בעל הפרה להביא ראיה, וזה שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל פסק (קב, ב) דעל בעל החמור להביא ראיה. ויש לומר, דסבירא ליה דרמי בר יחזקאל לא פליג עליה דרב יהודה בעיקר דינא אלא בטעמא, וכדפירש הראב"ד ז"ל, דרב יהודה סבר דלעולם על בעל החמור להביא ראיה, אף על גב דמית ליה באגם, מדלא מפליג בה ואמר סתם ומת חמורו, לומר בין שמת בביתו ממש של בעל החמור בין שמת באגם, ורמי בר יחזקאל בא ופירש דוקא כשמת בביתו ממש, הא מת באגם על בעל הפרה להביא ראיה כיון שהוא זוכה בו משעת משיכה, ותנא תונא כלה רישא וסיפא, דעודה בבית אביה על האב להביא ראיה, וכשנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה. ומכל מקום אף לפירוש זה, אין בעל החמור צריך להביא ראיה אלא כשמת ברשותו ממש וכשאינו טוען ברי, הא בטוען ברי, אי נמי מת באגם, על בעל הפרה להביא ראיה. וצריך עיון על הרב ז"ל שלא ביאר ולא חלק בזה כלל. וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל (הל' מכירה פ"כ הט"ו), ובמחט שנמצא בעובי בית הכוסות נמי כתב שעל הטבח להביא ראיה, ואפילו לא נתן דמים. וקשה לי הרבה, שהרי לא אמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא, אבל בשמא ושמא לא אמר, כדאיתא בריש פרק האשה שנתארמלה (לעיל כתובות טז, א), וכדאמר נמי רב אשי לעיל, רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך, ואם כן מאי קא מקשה הכא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות, דהדין נותן באמת שאם לא נתן טבח דמים שיהא בעל הפרה, הבא להוציא ממון, צריך להביא ראיה, דלא אמרו שהולכים בתר חזקה דגופה לאפוקי ממונא אלא בבריא ושמא, וכדאמרינן נמי בפרק קמא דמכלתין (ט, א) האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה, ואם כן מאי דקא מקשה הכא היה נראה לכאורה שאינו אליבא דהלכתא, דאין הלכה כן אלא כפשטה דברייתא דהמוציא מחבירו עליו הראיה בין טבח בין בעל הפרה, וצריך לי עיון.
