Talmud Builders

    Ketubot 66a

    Chapter 6 - Metziat HaIshah

    גם: כתובות דף ס״ו ע״א, פרק ו׳ מציאת האשה

    English translation - Ketubot 66a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1which is categorized as part of her earnings and to which the husband has rights, Rabbi Akiva says the surplus belongs to her, then with regard to lost objects that she found, which are unrelated to her handiwork, do they not all the more so belong to her?

    2That is Rabbi Akiva’s opinion with regard to surplus, as we learned in a mishna ( Nedarim 85a): With regard to a woman who said to her husband: Anything that I produce will be konam , i.e., forbidden like an offering, to your mouth, he need not nullify the vow. The vow never took effect at all because a woman cannot prohibit her husband from items produced by actions that she is obligated to perform for him. Rabbi Akiva says: He should nullify the vow, lest she produce surplus that is more than the amount that is fitting for him, and the vow will take effect on the surplus, which she is not obligated to provide him. According to Rabbi Akiva, any surplus belongs to her. The Gemara answers: Rather, reverse the opinions: Lost objects found by a wife belong to her husband; Rabbi Akiva says: They belong to her.

    3The Gemara asks: But when Ravin came from Eretz Yisrael, didn’t he say that Rabbi Yoḥanan said: With regard to surplus that is not produced through extraordinary effort, everyone agrees that it is the husband’s. Where they disagree is in a case of surplus that is produced through extraordinary effort. The first tanna holds that the surplus belongs to her husband, and Rabbi Akiva holds that the surplus belongs to her. Apparently, there is no need to reverse the opinions, as Rabbi Akiva acknowledges that there are instances in which surplus belongs to the husband (Rid). The Gemara responds: Rav Pappa said: A lost object found by a wife is comparable to surplus that is produced through extraordinary effort, as this is not a regular occurrence. Therefore, lost objects are subject to the dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis.

    4Rav Pappa raises a dilemma: In a case where she performed two tasks for him simultaneously, what is the halakha ; is the status of the earnings the same as surplus produced through exertion? Similarly, Ravina raises a dilemma: In a case where she performed three or four tasks simultaneously, what is the halakha ? The dilemmas shall stand unresolved.

    5§ The mishna states that payments for her humiliation and for her degradation belong to her, but that Rabbi Yehuda ben Beteira holds that the husband receives a portion of the compensation. Rava bar Rav Ḥanan strongly objects to this: If that is so according to Rabbi Yehuda ben Beteira, then if one humiliated another’s horse, is it then the halakha that also such an offender is required to give him payment for humiliation? The Gemara asks: And is a horse subject to humiliation? How is a horse, who suffers no humiliation, comparable to a person, who does suffer from humiliation? Rather, the question is: According to Rabbi Yehuda ben Beteira, if one spat on another’s clothing, is the halakha that also such an offender be required to give him payment for humiliation?

    6And if you would say that indeed he would be required to pay, but didn’t we learn in a mishna ( Bava Kamma 90a): If he spat at another person and the saliva reached him, or if he uncovered a woman’s head, or if he removed his garment from another, he is obligated to give him a payment of four hundred dinars, because of the extreme humiliation that he caused. And Rav Pappa said: They taught that he must pay four hundred dinars only when the spit reached his person. However, if the saliva reached his garment, the one who spat is exempt. Why, then, is one who humiliates a woman required to pay compensation to her husband? The Gemara rejects the comparison: When a person spits on one’s garment, he does not suffer dishonor, but if one’s wife is humiliated, she suffers dishonor, which causes him humiliation.

    7Ravina said to Rav Ashi: However, if that is so, if one humiliated a poor person of noble descent, where there is dishonor for all members of the family, is the halakha also that he is required to give payment for humiliation to all members of the family? Rav Ashi said to him that there is a distinction between one’s wife and one’s relatives. There, where a relative was humiliated, it is not as if they themselves had suffered the humiliation. Here, since one’s wife is considered his own self, it is as if he himself were humiliated.

    8MISHNA: In the case of one who pledges to set aside a sum of money for his son-in-law as part of a dowry, and his son-in-law dies before receiving the money, the terms of the dowry do not transfer to the brother, who is now the yavam of the widow. The Sages said: The father-in-law can say to the yavam : To your brother, I wanted to give this money, but to you I do not want to give it.

    9The mishna addresses another matter. If the woman had pledged to bring in for him one thousand dinars in cash as a dowry, he then pledges, in the marriage contract, that he will give her fifteen hundred dinars against them. That is, he writes in the marriage document that in the event of divorce or his death, he will pay her that greater amount. And against the appraisal of goods such as utensils and other movable items that are included in the dowry, he pledges one-fifth less than the amount of the evaluation. This is because movable property is generally assessed at a value one-fifth higher than the actual value, and he cannot earn any money from these items.

    10If the appraisal is set at one hundred dinars and the property is actually worth one hundred dinars, then since the appraisal is conducted at market value he has a claim to property worth only one hundred dinars. Likewise, he may not record a decreased sum of property. His recorded appraisal of the movable property that she brings into the marriage is one hundred dinars only when she is giving thirty-one sela and one dinar, equal to 125 dinars. This is because the actual value is one-fifth less than the inflated evaluation, as explained. And similarly, he pledges four hundred dinars against her assets only when she is giving five hundred, based on the inflated assessment of their worth, such that the real value is four hundred dinars. In contrast, what

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דמעשה ידיה - ושייך למימר שיהא שלו דמעשה ידיה תחת מזונות:

    קונם שאני עושה לפיך - מה שאני עושה יהא קונם לפיך:

    אינו צריך להפר - דמשעבדא ליה ואפי' לשמא תעדיף נמי לא חיישינן דאי מעדפה נמי לבעל הוא:

    שמא תעדיף - והעדפה דידה הוא וחייל עלה קונם:

    ה"ג והא כי אתא רבין כו' - וקס"ד מציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק היא והיכי פליגי בה:

    שלא ע"י הדחק - כגון שהיא עירנית ובעלת מלאכה:

    ע"י הדחק - כגון שדחקה עצמה והעדיפה:

    ומשני אמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק היא - דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם כגון דגים שנשארו ביבשה או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע:

    שתים שלש וארבע בבת אחת - שומרת קישואים וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים העושים משי שהנשים מחממות אותן בחיקן והם נוצרים:

    מהו - מי הוי כעל ידי הדחק או לא:

    מתקיף לה רבא בר רב חנן - אדרבי יהודה בן בתירא:

    מתני' ומת חתנו - ונפלה לפני יבם והוא תובע מה שפסקו לאחיו:

    יכול הוא שיאמר כו' - או חלוץ או ייבם אבל אחיו או יתן או תשב עד שילבין ראשה:

    הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה - שליש יותר יקבלם עליו לכתוב בכתובתה לבד תוספת שהוא מוסיף לפי שמשתכר בהן אלף דינר הן עשרה מנה:

    וכנגד השום - אם בא חתן לכתוב קבלה עליו כנגד אלף דינר של שום שתכניס לו בגדים או כלים המשתמשין בהן והן פוחתין או פרקמטיא ודרך הנועדים למזמוטי חתן לשומם יותר משויים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה:

    הוא פוסק פחות חומש - לא מיבעיא דלא מוסיף אלא שפוחת שאם הכניסה שום של אלף דינר הוא כותב ח' מאות זוז:

    שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה - הכניסה שום לקבלו עליו בשטר הכתובה במנה והוא שוה מנה בשוק לכל אדם אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא בשום ששמאוהו בבית חתנים והנשואים ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהן ראויים להשתכר מיד:

    שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר - שום שהוא מקבלו במנה שאמרו לו כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך שום של מנה צריך שישומו אותו בבית של חתונה שלשים ואחד סלע ודינר דהוי מנה וחומשו:

    ובד' מאות - שום שיקבל עליו לכתוב ארבע מאות:

    היא נותנת חמש מאות - לפי שומת הנועדים שם:

    כתובות 66 עמוד א

    1דמעשה ידיה היא, אמר רבי עקיבא לעצמה מציאתה לא כ"ש׃

    2דתנן: ״קונם שאני עושה לפיך״ אינו צריך להפר. רבי עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו! אלא איפוך: מציאת האשה לבעלה. רבי עקיבא אומר: לעצמה.

    3והא כי אתא רבין, אמר רבי יוחנן: בהעדפה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הוי. כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק: תנא קמא סבר לבעלה, ורבי עקיבא סבר לעצמה. אמר רב פפא: מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן.

    4בעי רב פפא: עשתה לו שתים בבת אחת, מהו? בעי רבינא: שלשה או ד' בבת אחת, מהו? תיקו.

    5בושתה ופגמה. מתקיף לה רבא בר רב חנן: אלא מעתה, בייש סוסתו של חבירו, ה"נ דבעי למיתן ליה בושת? וסוס בר בושת הוא?! אלא: רקק בבגדו של חבירו, הכי נמי דבעי למיתן ליה בושת?

    6וכי תימא הכי נמי והתנן: רקק והגיע בו הרוק, ופרע ראש האשה, והעביר טליתו ממנו חייב ליתן לו ארבע מאות זוז. ואמר רב פפא: לא שנו אלא בו, אבל בבגדו פטור! בבגדו לית ליה זילותא, אשתו אית לה זילותא.

    7אמר ליה רבינא לרב אשי: אלא מעתה, בייש עני בן טובים, דאית להו זילותא לכולהו בני משפחה, ה"נ דבעי למיתן להו בושת לכל בני משפחה? א"ל התם לאו גופייהו, הכא אשתו גופיה הואי:

    Mishna

    8הפוסק מעות לחתנו, ומת חתנו, אמרו חכמים: יכול הוא שיאמר: לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך אי אפשי ליתן.

    9פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן חמש עשרה מנה, וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש.

    10שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה. שום במנה, היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר. ובארבע מאות, היא נותנת חמש מאות. מה׃

    Tosafot

    והא כי אתא רבין כו' - זאת גרסת הקונטרס וקשה דמאי פריך דכי היכי דהעדפה הויא דבעל ה"נ מציאתה הויא דבעל והא בריש סוגיא משמע דטפי הוי מציאתה לעצמה מהעדפה דקאמר השתא העדפה אמר ר"ע דלעצמה מציאתה לא כל שכן אם כן שפיר אפשר להיות דהעדפה לכולי עלמא הויא דבעל ובמציאתה הויא פלוגתא ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאמר רב פפא תירוץ הוא זה לא הוה ליה למימר אלא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי ולא הוה ליה למימר פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ונראה כגרסת רבינו חננאל דלא גריס והא אלא גרס כי אתא רבין א"ר יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק כו' ומילתא באפי נפשה היא ולפרושי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן אתא דאיירי במתני' במציאתה ומעשה ידיה ומפרש רבין דבהעדפה דמעשה ידיה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הוי משום מעה כסף כי פליגי בהעדפה דע"י הדחק דהוי כעין מציאה דפליגי נמי בה דעל כרחך מציאה דאמר ר"ע לעצמה מיירי בדלא בטלה ממלאכה דאי בטלה ממלאכה הויא חייבת שכר הפקעתה דקא בטלה בשעת הגבהת מציאה ועלה קאי רב פפא וקאמר מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי כלומר הא לא קא מיבעיא ליה דהא שמעינן מדרבא דקא מדמה לעיל מציאה להעדפה שע"י הדחק ורבין דקאמר דפליגי בהעדפה ע"י הדחק א"כ פליגי נמי במציאתה כגון דמגבהת מציאה עם מעשה ידיה אלא בעי רב פפא עשתה לו שתים בבת אחת מהו למציאתה מדמינן לה והוי לעצמה לר' עקיבא או דלמא הוי של בעל דכל זה הוא מעשה ידיה כיון דהוי בשעת מלאכה והוי במקום מעה כסף והעדפה שעל ידי הדחק דאמר רבי עקיבא דהוי שלה היינו שעושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים תיקו והא דלא קאמר רב פפא פשיטא לי מציאתה כהעדפה משום דלא קאמר מציאה כהעדפה דע"י הדחק דמי מסברא דנפשיה אלא ממילתיה דרבין ר"ת:

    מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי - הכא משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה מדמדמי מציאה להעדפה ואף על גב דאמר בפ"ק דב"מ (דף יב:) דמציאת האשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה לא קשה מידי דמעשה ידיה נמי משום איבה הן כדאמרינן בפ' אע"פ (לעיל כתובות דף נח: ושם) קסבר מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה ומיהו קשה דאמרינן בהאשה רבה (יבמות דף צ: ושם) גבי לא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ומפרש טעמא בגמרא דאין זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום דלא תיהוי לה איבה הכא תיהוי לה איבה וגבי מעשה ידיה קאמר טעמא מאי אמור רבנן דמעשה ידיה לבעלה משום דקא מיתזנא מינייהו הכא לית לה מזוני ואי מציאה תחת מזונות ה"ל למנקט בתרוייהו חד טעמא או משום איבה או משום דמיתזנא מינייהו:

    אלא מעתה בייש סוסתו כו' - תימה מאי פריך והלא במתניתין אינו נותן לאשה בושת שלם ולאיש לבד דמי בשתו אלא מחלק האשה נותנין לבעל ואם כן אם לא היתה האשה בת בושת שלא היו נותנין לאשה גם לבעל לא היה נותן כלום ומאי פריך מבייש סוסתו דלאו בת בושת היא:

    עני בן טובים דאית להו זילותא לכל בני משפחה - שעליהם לשומרו מן המכים אותו אבל עשיר בן טובים שאין עליהם לשמור אותו אין מתביישין עליו בני משפחה:

    פחות חומש - בקונטרס פירש שני טעמים חדא משום שפוחתין ואותו טעם משמע מתוך הגמרא (לקמן כתובות דף סז.) דקאמר מאי לאו בכלים של כסף דפחתי ובירושלמי נמי אמר שמואל שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות כליה וטעם אחר דדרך לשומם יותר חומש לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה ונראה דזה הטעם דקדק מדאיצטריך לאשמועינן שומא רבה ושומא זוטא דאם היתה עשירה דמשתמשת בכולן והן פוחתין כך לי רבה כמו זוטא אבל לטעמא ששמין יותר לכבוד הכלה שייך לחלק בין רבה לזוטא כמו שפי' בקונט' בגמ' ולכך נקט בקונטרס בגדים ופרקמטיא בגדים שמשתמשים בהן ופוחתין ופרקמטיא לאו דוקא לסחורה דא"כ הוו כמו כספים והיה מוסיף שליש (אלא לאו דוקא) אלא כלומר שאין משתמשין בהן כגון בגדים שאינן תפורין וכיוצא בהן:

    שום במנה ושוה מנה - פירש בקונטרס שהכניסה לו שום לקבלו עליו בשטר הכתובה במנה והיה שוה מנה בשוק לכל אדם ופירושו מגומגם ונראה כפירוש רבינו חננאל דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון דכשאמרה שום במנה שוה מנה רוצה לומר שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובתה ולא ישוה אותו שום אלא מנה אין לו אלא מנה בלבד ואין צריך שישוה שלשים ואחד ודינר אבל שום במנה סתם היא נותנת שלשים ואחד ודינר דהכי קאמרה ליה שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובתה הלכך צריכה להוסיף חומש:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    בעי רב פפא עשתה שתים בבת אחת מהו, בעי רבינא שלש וארבע מהו. פירש ר"ח ז"ל דאליבא דר' עקיבא קא בעו, דאלו לרבנן בין העדפה שלא על ידי הדחק בין העדפה שעל ידי הדחק דבעל הויא, ומינה שמעינן דהלכתא כר' עקיבא. אבל רבינו האי גאון פסק כתנא קמא, ואמר, דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכא, והכי קא מבעיא להו, דדילמא עד כאן לא קאמרי רבנן בהעדפה שעל ידי הדחק דלבעלה הוי, אלא משום דמכל מקום מלאכה אחת היא, וכל שהיא עושה במלאכה אחת דבעל הוי, אבל שתי מלאכות לא תקינו לה רבנן, משום דלא שכיחי כולי האי למעבד בבת אחת. ואתא רבינא למימר דאפילו כשתמצא לומר דשתי מלאכות בבת אחת נמי שכיחי ודבעל הוו, שלש וארבע דלא שכיחי דלא עבדא להו בבת אחת צריכה.

    מתקיף לה רב בר רב חנן אלא מעתה בייש בסוסתו של חבירו, הכי נמי דבעי למיתן ליה בשת. ומדשקלי וטרי אליבא דר' יהודה, שמע מינה הלכתא כוותיה, וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל.

    וסוס בר בשת הוא - כלומר אטו בר הכי שיתבייש האדון בחבלתו.

    מתני' - הפוסק מעות לחתנו וכו' יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. ותהו בה בירושלמי (בפרקין ה"ב) ולאו דברים הנקנין באמירה הן. ומשני, פוסק הוא על מנת לכנוס. ופירש הרב אלפסי ז"ל: בסוגין דהכי קאמר, כל הפוסק לחתנו דעתו על מנת לכנוס. וכיון שמת חתנו ולא כנס, אינו חייב לתת לאחיו.

    ולך אי אפשי ליתן - פירש רש"י ז"ל: לך אי אפשי ליתן אלא או חלוץ, או יבם, אבל לאחיו יתן או תשב עד שתלבין ראשה. ותימה הוא, דהא קיימא לן (לקמן כתובות קט, א) כאדמון דאמר יכולה היא שתאמר אלו פסקתי אני לעצמי וכו', אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור. אלא יש לפרש, דאלו אחיו, היה יכול להוציא ממנו בדיינים, דדברים הנקנין באמירה הן (עי' קדושין ט, ב) אבל יבם לא. ובשם רבנו האי גאון ז"ל אמרו: דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך, וכשמת חתנו אף על פי שאם היה החתן כונס קנה באמירה דשעת קדושין, עכשיו שמת יכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה לתת. אבל בפוסק לבתו, כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת, ואף על פי שמת חתנו שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתבוא לידי נשואין עם הראשון, דמכל מקום לבתו פסק ובתו קנתה. נראה שהוא ז"ל מה שאמרו בירושלמי (שם) פוסק הוא על מנת לכנוס, לומר בשפסק מפורש על מנת לכנוס, שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל. אבל לפי מה שפירש רבנו אלפסי ז"ל אפילו באומר כך וכך אני נותן לבתי, לא פסק אלא על מנת לכנוס, וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפירוש הירושלמי וחזינא מאן דפירש לה פירושא אחרינא, ואנן לא סבירא לן אלא האי דכתיבנא.

    וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש - פירש רש"י ז"ל: מפני שדרך הנועדים למזמוטי חתן וכלה לשומם חומש יותר, להתייקר. ופירוש שום במנה ושוה במנה. כלומר, ושוה מנה בשוק אין לו אלא מנה כנגד מנה שכתב לה בכתובתה, דלא אמרו פוחת חומש אלא בשום הנעשה בבית החתן שדרכן לעלותו להתיקר. וקשה לפירושו מדאמרינן בגמרא (סז, א) זהב הרי הוא ככלים, מאי לאו ככלים של כסף דפחתי לא ככלים של זהב דלא פחתי. אלמא טעמא לא משום עילוי שומא הוא אלא משום דפחתי בתשמישתן, וכדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ג) מה ראו חכמים לומר כספים מוסיף שליש ובשום פוחת חומש, שמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש, ושמו דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש. כלומר, שהאשה כשפוסקת להכניס אפילו כספים שורת הדין אין הבעל רשאי ליגע בהם, אלא יעמדו בידו מיוחדין לה משום שבח בית אביה, ולפיכך עשו להם חכמים תקנה דניחא להו לתרוייהו, הבעל שישא ויתן וירויח בכספים, וניחא לה לאשה שיוסיף לה שליש בשבח. אבל כשהכניסה שום מפני שהיא מכלה אותם ופוחתין והולכים ניחא לה שתשמש בהם, ויקבלם הבעל בכתובתה בפחות חומש, משום פחתן שהן פוחתין בתשמישה.

    והא דתנן שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה - פירש ר"ח אם אמרה לו בלשון הזה שום במנה שוה מנה אני מכנסת לך, אין לו אלא מנה, שכיון שפירשה שוה מנה אינו יכול לומר לה הכניסי לי שום שאקבלנו במנה, דהיינו מנה וחומש. אבל אם פסקה להכניס לו שום במנה סתם חייבת לו ל"א סלעים ודינר. והראב"ד ז"ל פירש: שום מנה, אם פסקה לו שום מנה והכניסה לו בשעת נשואין שום השוה מנה, אין מוספת לו כלום, אלא אותו המנה המביאה לו בשום הוא פוסק לה פחות חומש, מפני שהלשון הזה שום מנה אינו אלא שום השוה מנה. אבל אם פסקה להכניס לו מנה והכניסה לו שום תחת אותו מנה, היא מוספת לו חומש כדי שיכתוב לה מנה בכתובתה, והיא גופא קא משמע לן, שאף על פי שהתנית להכניס לו כספים אילו רצתה מכנסת לו שום כנגדן, ובלבד שתוסיף את החומש.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 66a

    Ketubot 66a. The full printed text of this folio side - 10 numbered segments, about 266 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 66a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026