Talmud Builders

    Ketubot 102a

    Chapter 12 - HaNosei et HaIshah

    גם: כתובות דף ק״ב ע״א, פרק י״ב הנושא את האשה

    English translation - Ketubot 102a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara rejects this: No, the mishna is referring to a case of documents of stipulation that record the amounts that parents agree to provide to their son or daughter, and this is in accordance with the opinion of Rav Giddel.

    2As Rav Giddel said that Rav said: When two families negotiate the terms of marriage for their respective children, one side says to the other: How much do you give your son? And the second side answers: Such and such amount. How much do you give your daughter? And the first side responds: Such and such amount. Then, if the son and daughter arose and performed the betrothal, all of these obligations are acquired and therefore binding. These are among the things that are acquired through words alone, without the need for an additional act of acquisition. The mishna is referring to a document that records such an agreement.

    3Come and hear another challenge to the opinion of Reish Lakish, based upon the following mishna ( Bekhorot 51a): If he wrote to a priest with whom he wants to perform the redemption of his firstborn son: I am obligated to pay you five sela , then he is obligated to give him five sela and his son is not redeemed even once he pays the money. This baraita apparently supports the opinion of Rabbi Yoḥanan.

    4The Gemara answers: It is different there, because he is obligated to give the five sela to him by Torah law in order to fulfill his obligation of redeeming his firstborn son, even without writing a contract. The Gemara asks: If that is so, why did he write the contract at all? The Gemara answers: In order to select for himself a specific priest with whom to perform the redemption of his son.

    5The Gemara asks: If that is so, why is his son not redeemed once he pays the money? The Gemara answers: This is in accordance with the opinion of Ulla. As Ulla said, by Torah law a son is redeemed when the father gives the money. And for what reason did the Sages say: His son is not redeemed? It is a rabbinic decree that was enacted lest people say that one can redeem a firstborn son with documents, i.e., by giving a document allowing the priest to collect a debt from a third party. This is not effective, since the Torah requires that one redeem his son with actual money.

    6Rava said: The dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish is like a dispute between tanna’im over the same matter in the following mishna ( Bava Batra 175b): In a case where a guarantor appears after the signatures in contracts, i.e., someone wrote that he is a guarantor for a loan after the contract was signed, the creditor collects only from the unsold property of the guarantor. Since the guarantee is not viewed as though it were written in the document, it is like a loan by oral agreement, which is collected only from unsold property.

    7An incident came before Rabbi Yishmael, and he said: The creditor collects from unsold property. Ben Nannas said to him: He does not collect from the guarantor at all; not from unsold property, nor from liened property that was sold, since what the guarantor wrote has no legal standing whatsoever.

    8Rabbi Yishmael said to him: Why? Ben Nannas said to him: If someone was strangling another in the marketplace and demanding money that is owed to him, and a friend of the victim found him and said to the strangler: Leave him alone and I will give you what you are demanding from him, the friend of the victim is exempt from having to make any payment. This is because the creditor did not lend the money based on his trust in the friend of the victim, as the friend promised to repay the loan only after the money had been loaned. The same should apply in the case of the guarantor who comes after the contracts were already signed.

    9Rava concludes: Let us say that Rabbi Yoḥanan stated his ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, that the obligation that one accepts upon himself is binding, and Reish Lakish stated his ruling in accordance with the opinion of ben Nannas.

    10The Gemara responds: According to the opinion of ben Nannas, everyone agrees that if he wrote in a contract: I owe you one hundred dinars, he is not obligated to pay.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא בשטרי פסיקתא - החתן והכלה פוסקין תנאים שביניהם בשני עדים והעדים חותמים עדות גמורה וא"ת א"כ מאי למימרא איצטריך כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמעינן כדרב גידל דלא בעי קנין:

    לברר לו כהן - שלא יתננו לכהן אחר:

    אי הכי - דטעמא משום שיעבודא דאורייתא הוא והוה ליה כמעיד עדים וחותמים אמאי אין בנו פדוי:

    שמא יאמרו פודין - את הבכור בשטרי חוב שיש לו על אחר ומסרו לכהן בפדיונו דאתי למימר מה לי האי שטרא ומה לי האי שטרא ואנן תנן במסכת בכורות אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות וילפינן לה התם מקראי בפרק יש בכור לנחלה:

    לאחר חיתום שטרות - תחת חתימת העדים כתוב פלוני ערב והוא מודה בדבר:

    גובה מנכסים בני חורין - המלוה מן הערב ולא מנכסים משועבדים כיון דלאחר חיתום השטר הוא הויא לה כמלוה על פה:

    אליבא דבן ננס כולי עלמא לא פליגי - כלומר בהא שפיר קאמרת דר' יוחנן כרבי ישמעאל ולא כבן ננס דמודה רבי יוחנן דלבן ננס פטור דהשתא ומה ערב דשיעבודא דאורייתא הוא דכתיב אנכי אערבנו (בראשית מ״ג:ט׳) כי ליכא עדים פטור כ"ש כה"ג:

    כתובות 102 עמוד א

    1לא, בשטרי פסיקתא, וכדרב גידל.

    2דאמר רב גידל אמר רב: כמה אתה נותן לבנך? כך וכך. וכמה אתה נותן לבתך? כך וכך. עמדו וקידשו קנו. הן הן הדברים הנקנין באמירה.

    3תא שמע, כתב לכהן: ״שאני חייב לך חמש סלעים״ חייב ליתן לו חמש סלעים, ובנו אינו פדוי.

    4שאני התם דמשועבד ליה מדאורייתא: אי הכי, אמאי כתב? כדי לברר לו כהן.

    5אי הכי, בנו אמאי אינו פדוי? כדעולא. דאמר עולא: דבר תורה פדוי לכשיתן, ומ"ט אמרו בנו אינו פדוי? גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות.

    6אמר רבא, כתנאי: ערב היוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין.

    7מעשה בא לפני רבי ישמעאל, ואמר: גובה מנכסים בני חורין. אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים.

    8אמר לו: למה? אמר לו: הרי שהיה חונק את חבירו בשוק, ומצא חבירו ואמר לו: הנח לו, ואני אתן לך פטור, שלא על אמונתו הלוהו.

    9לימא רבי יוחנן דאמר כרבי ישמעאל, וריש לקיש דאמר כבן ננס.

    10אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי,׃

    Tosafot

    תא שמע כתב לכהן שאני חייב כו' חייב ליתן לו חמש סלעים - השתא סלקא דעתין דהאי חייב משום שנתחייב לו ונשתעבד ע"י השטר ולהכי בנו אינו פדוי ומשני שאני התם דמשועבד ליה מדאורייתא פירוש להכי יכול הכא להתחייב ע"י השטר שיש עליו קצת שעבוד אבל במקום דליכא שעבוד לא מצי למשתעבד בשטרא:

    חייב ליתן לו חמש סלעים - ובכי האי גוונא מיירי דאי לאו הכי מאי קמ"ל דמיחייב:

    לברור לו כהן - אפי' במכירי כהונה מיירי דמסתמא קנה בלא כתיבה כדמוכח בשלהי כל הגט (גיטין ל.) ומיהו צריך כתיבה דלא ליהדר ביה והוה מצי לשנויי שכתב לו משום דלא לימא ליה פרעתי הואיל ובשטר גמור מיירי:

    אי הכי בנו אמאי אינו פדוי - כלומר הוה ליה למימר דליהוי פדוי לכשיבא ליד כהן דנהי דקודם שבא לידו דינא הוא דאינו פדוי דהא ליכא עליה אלא שעבוד בעלמא מ"מ כשיגיעו לידו אמאי אין בנו פדוי ובברייתא משמע דאינו פדוי לגמרי:

    אמאי אינו פדוי כדעולא כו' - וא"ת עולא לית ליה דרבי יוחנן דאמר חייב דאיצטריך ליה לפרושי טעמא משום שלא יאמרו פודין בשטרות וי"ל דאיצטריך לפרושו הכי משום דמיירי בכל ענין אפילו כתב לו שאני חייב לו ה' סלעים לפדיון ואפי' לא כתב לו הכי סתמא דמילתא לפדיון בנו הוא דקאמר ולעולם אית ליה דר' יוחנן. מ"ר:

    כתנאי ערב היוצא אחר חיתום שטרות - ולא חתם עצמו היטב אלא ואני ערב בעלמא כעין שלמעלה והשתא משמע הכא דערב היוצא אחר חיתום שטרות מיחייב משום דחשיב כמודה שנעשה ערב בשעת מתן מעות וקשה לרבי דלא משמע הכי בסוף פ"ב דגיטין (דף כא. ושם) דאמרינן התם בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו כו' מהו מי אמרינן אקנויי אקניתא ניהליה או דלמא כו' ובעי למיפשט רבא מערב היוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין אלמא דחייב משום דשיעבד נפשיה כשחתם עצמו בשטר ומשום הכי פשיט שפיר דהא האי שטרא כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה מסור למלוה והיאך נכסי הערב משועבדין בו והא בעינן ספר מקנה אי לאו דאקנייה ניהליה מלוה לערב וחתם והדר מסר ניהליה ואי מטעם הודאה מיחייב א"כ לא צריך שיהא קנוי לערב ואומר רבי דלעולם מחמת הודאה מיחייב והכי פשט רבא דאי אמרת בשלמא בעלמא קני כה"ג משום הכי מיחשב הודאה דאלימא מילתא דשטר וחשיבא הודאה אלא אי אמרת בעלמא לא מיחייב כה"ג אם כן הכא נמי לא אלימא מילתא דהאי שטרא ולא חשיב הודאה. מ"ר:

    אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי - פירוש רבי יוחנן לא מצי סבר כבן ננס ותימה לר"י דהואיל ובן ננס פליג אדרבי יוחנן דלא חשיב ליה הודאה מנא ליה לרבי יוחנן דרבי ישמעאל סבירא ליה כותיה דהא בשלהי ב"ב (דף קעו.) אמר רבי יוחנן גופיה חלוק היה רבי ישמעאל אף בחנוק ודלמא דוקא בחנוק הוא דפליגי דרבי ישמעאל סבר משעבד נפשיה ובן ננס סבר דחנוק לא משעבד נפשיה אבל בהודאה ל"פ כלל דמודה רבי ישמעאל דאינה הודאה ונראה לי דיש לדקדק מדקתני רישא ערב היוצא אחר חיתום שטרות ואי לא פליג רבי ישמעאל בהודאה לא הוה ליה למיתני הכי אלא הוה ליה למימר דערב שלא בשעת מתן מעות משתעבד נפשיה אלא הא קמשמע לן דאפילו תמצי לומר דלא מיחייב משום דלא משעבד נפשיה הואיל ולא הוי בשעת מתן מעות מכל מקום מחמת הודאה מיחייב וכי תימא ומנלן דבחנוק פליגי דלמא בהא דוקא פליגי יש לדקדק מדקאמר רבי ישמעאל למה והשיב לו הרי שהיה חונק ואם תמצי לומר דמודה רבי ישמעאל בחנוק דלא מיחייב א"כ היכי קאמר ליה למה לא יתחייב מטעם הודאה ומה השיבו הרי שהיה חונק אין הנדון דומה לראייה אלא ודאי בחנוק נמי פליגי והכי קאמר לו למה לא יתחייב משום דמעכשיו הוא דמשעבד נפשיה ושוב שמעתי מר' כדברי ור"ת מפרש כולה סוגיא בלא הודאה שלא היה חייב לו כלום מתחלה והא דקאמר חייב אני לך מנה בשטר היינו בשטר גמור שחתמו היטב שרוצה להשתעבד ולהתחייב לו מנה בשטר זה ובהא פליגי רבי יוחנן סבר אלימא מילתא דשטרא לאקנויי ביה בשטר זה כמו שהודה בפני עדים ואין הדמיון טוב אלא איידי דנקט לעיל דאמר להו אתם עדי נקט נמי הכא כמ"ד להו אתם עדי דמי ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר דיש לומר דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדקאמר בסמוך ועוד דשמעינן ליה לרבי יוחנן בהזהב (ב"מ דף מט.) הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"פ שלא הגיע לידו דגמר ומקני הכא נמי מתוך שטרח ליתנם בשטר בכה"ג גמר ומקנה ומסיק כתנאי ערב היוצא אחר חיתום שטרות וחתם עצמו היטב אני פלוני בן פלוני ערב ומעכשיו הוא משתעבד ועכשיו אתיא שפיר ההיא דגיטין (דף כא. ושם) אבל לפי' הקונטרס דמטעם הודאה לא כתב בו אלא ואני ערב ומסר לו השטר בפני עדים ופליגי בן ננס ורבי ישמעאל אי הויא הודאה אי לאו ואם תאמר אמאי לא הוי שיעבוד בזה השטר כעדי מסירה י"ל דלא חשיב האי שטר לאשתעבודי ביה כיון שאין כתוב בו שם הערב אלא כתיבתו דכיון שאין מוכיח מכתיבתו שהוא מסרו לא מצי לאישתעבודי ביה וא"ת אמאי נקט אחר חיתום שטרות ה"ה קודם חיתום דהוו מיפלגי וי"ל דלהכי נקט אחר חיתום דקודם חיתום אין רגילות לכתוב לשון גרוע אבל לאחר חיתום רגילות הוא לכתוב לשון גרוע בשטר משום שההלוואה כבר נעשית ולפי' ר"ת דמיירי בשטר גמור ליכא למימר דהא דנקט לאחר חיתום משום דקודם חיתום גבי לכ"ע אפי' שלא בשעת מתן מעות דהא בן ננס כריש לקיש ולדידיה לא מצי לאישתעבודי בשטרא אלא להכי נקט לאחר חיתום דאז מוכחא מילתא דלאחר מתן מעות היה אבל קודם חיתום מוכח מילתא דקודם מתן מעות הוא ובהא מודה בן ננס דמשתעבד אבל לאחר חיתום פליג דמוכחא מילתא דלאחר מתן מעות הוא דאי קודם מתן מעות הוה להו לאקדומי לחיתום אלא לא יכלו להקדימו וכ"ת משום הא ליכא הוכחה דלהכי לא הקדימו לחיתום דלא ליגבי ממשעבדי שהרי אי הוה קודם מתן מעות הוה ליה לפרושי אי נמי למיכתב הערבות בלא וא"ו דהיכא דלא כתב וא"ו לא קיימי העדים עליה אלא מלתא באפי נפשה הוא כדמסיק בב"ב בסופו (דף קעו.) וקשה לפי' ר"ת הואיל ומוקי להאי כתיבת ערבות שהוא שטר גמור להתחייב בו כשמוסר לו בפני עדים מההיא טעמא שמחוייב שום דבר יתחייב לו שיעבוד נכסים נמי ע"י עדי מסירה כמו אם לוה ממנו דעדי מסירה מפקי ליה לקלא כדמוכח בכמה דוכתי ור"ת הביא ראיה לדבריו מירושלמי דרבי יוחנן וריש לקיש אמרי בכה"ג שלא נתחייב לו קודם לכך דפריך במה נתחייב זה לזון את בת אשתו לא כן אמר רבי יוחנן ורשב"ל הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב ונמצא שאינו חייב אינו חייב לו כלום ואף על פי שלפי הירושלמי קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן אין לחוש דבכמה דוכתי פליג אגמרא שלנו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    לא בשטר פסיקת' וכדרב גידל העדים חתמו התנאים שביניהם בשטר גמור בלשון עדותם קמ"ל. שאע"פ שלא פסקו בעלי דברים אלא בדיבור מהני ולא בעי קנין, ת"ש כתב לכהן שהיא חייב לו וכו'. פי' משמע לן אע"פ שכתב לו כה"ג דאי לא מאי למימרא ופרקי' שאני התם דהא משועבד בפדיון בנו מדאורייתא אי הכי אמאי כתב דחיוב בנו ברור בינינו וה"ל בהא כאלו מעידים עדים וחותמין בשטר גמור ול"ל כתיב' כלל לברר לו כהן זה מדאמר ל"ל כתב לברר משמע שעדיין יכול לומר פרעתי כדברי הגאונים ז"ל ולגבי הא שאינו אלא כדי לברר כהן בעלמא דכתיב' לכל שהוא סגי כן יש לפרש לפי שיטתו ז"ל:

    כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות - פי' לא חתם בו הערב אלא שכתוב ואני ערב בעלמא כעין פלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן מדין הודא' שהוא מודה על עצמו שהוא ערב בו ומסרו בו בפני עדים הלכך פליגי תנאי בדר' יוחנן ור"ל דר"י דאמר כר' ישמעאל וכו' ואמרי' אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי ואפי' ר"י מודה דלדידי' פטור כי פליגי וכו' זו שיטת רש"י ז"ל לפי הנרא' מלשונו וכן פירשוהו בתוס' בשטתו והקשה ר"ת דההי' דערב היוצא אחר חיתום שטרות אינו מדין הודאה שהי' שטר ראי' אלא מדין חיוב ושטר מקנה והראי' מדאמרי' במסכת גיטין פ' המביא תנין בעי רמי בר חמא היו מוחזקים בטבלא שהוא שלה וגט כתב עליה מהו מי אמרינן אקנויי אקנית' ניהלי' או דלמא אתתא לא ידע לאקנויי ת"ש ערב היוצא לאחר חיתום שטרות דאלמא הא מתני' בשטר מקנה היא דומיא דגט דמי מדין הודאה ומה לי דלקנייה מלוה לערב לההיא ניירא היא אפי' מודה בשטר של מלוה חייב ונראה לי לתרץ לפי דברי רש"י ז"ל דמתני' דערב היוצא לאחר חיתום שטרות סתמי תני לה תנא בין שכתב לה לדרך הודאה ושטרי' לראיי' ובין שכתב בדרך חיוב ושעבוד דהשתא והכא בשמעתין מייתינן לה למפרך מיני' מאנפה כהודאה והתם פשטא מיניה באנפה דחיוב דתרווייהו איתנהו בהו זו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואפי' בדרך דחיי' דאזיל ומקשה הכא ואזיל הכי ופריך איפכא וכ"ש בזו שיש לו ב' לשונות כנ"ל, ובתוס' תירצו בענין אחר בשם ר"י ז"ל ולא ירדתי לבסוף דעתם בתירוץ ההוא ועוד הקשו מהא דאמרי' בסוגי' אליבא דבן ננס מודה ר"י דפטור וכי אמר איהו אליבא דר' ישמעאל ומנ"ל דלר' יוחנן דר' ישמעאל סבר כוותי' דאמר בשלהי בתרא אמר ר"י גופא חלוק היה ר"י אף בחנק ודלמא בחנק דוקא הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמשעבד נפשי' ובן ננס סבר דחנק לא משעבד נפשיה אבל בכותב דרך הודאה מודה ר' ישמעאל שאינו הודאה וי"ל דכיון דלא קתני פלוגתא בערב שלא במתן מעות וקתני ערב היוצא אחר חתום שטרות ודאי הא קמ"ל דלר' ישמעאל בין מדין הוראה בין מדין שעבוד משתעבד בשטר זה דאפילו תימא דבדרך שעבוד שטר זה לא משתעבד כיון דלבתר מתן מעות הוא הא וודאי משתעבד מדין הודאה כשכתב סתם וכל שמחייב עצמו בלשון הודאה דמהני אף על גב דידע דלא הוה מחייב ליה מעיקרא היא מחוייב וכדמוכח בעובדא דרבא ואיסור גיורא שבפ' מי שמת דאף על גב דאינהו זוזי לאו דרב מרי נינהו ואיסור גיורא אפקדיה נהלי' ולא הוי תמן אורחא דלזכינהו רב מרי ע"י איסור גיורא כי מודה רבא דהנהו זוזי דר' מרי נינהו זכי ביה איסור גיורא וכן כתבו גדולי חכמי פרובונציאה וכן היה אומר מורי רבי' ז"ל ומיהו קשיא טובא להאי שיטת' דרש"י ז"ל מנ"ל למקשה דכל הני מתני' דהא מותיב מינייהו אפי' למאי דקס"ד דמיירי בדלא כתיב אתם עדי דלמא דמתני' דהכא ובההיא דכהן וכלהו שכתב בהו אתם עדי ור"ת ז"ל פי' כל שמעתין בסוגיין אחר דהא אוקימנא לפלוגת' דריש לקיש ור' יוחנן באומר לו אני חייב לך מנה בשטר לאו מדין הודאה אלא שניהם מודים שלא היה חייב לו כלום אלא רצה לחייבו ולשעבד לעצמו ונכסיו בשטר מקנה וחתם לו שטר גמור בעדים או בכתב ידו ובהא הוא דפליגי דר"ל סבר דאע"ג דאדם מקנה דבר מסוים בשטר אין אדם מתחייב ומשעבד נכסו בשטר בשטר חיוב לכתחילה שהו' בדרך מתנה וההי' דהוציא עליו כתב ידו שהו' חייב מדין הודאה הוא והא דאמר ר' יוחנן חייב אלימא מלתא דשטרי' וכאלו אמר לו אתם עדי אין הדמיון טוב שהרי אין זה ענין לזה אלא איידי דנקט מעיקרא דאי אמר ליה אתם עדי וכו' נקטי הכא תלמוד' בדאוקימתא ומייתני' ההוא דכתב לכהן דמשמע דהוא בא עתה לחייב עצמו לכהן שהרי אינו חייב לכהן זה כלום ומהדרינן דשאני התם שכבר היה מחויב בדרך כלל בפדיון הבן לכהן זה או לכהן אחר וכיון שכן יכול הוא לסיים שעבוד לכהן זה משא"כ בדבר שאין עליו שום שעבוד ופרכי' אי הכי אמאי אין בנו פדוי פי' א"א בשלמ' בחיוב לכתחלה הוא אין בנו פדוי אפי' כשיתן אא"ב במפ' כדפירש שהוא פודה א"כ ל"ל כתב בשלמא לדידי חיובא דאורייתא לא חשיב חיובא כיון שאין כהן יכול לתובעו בדיינא ומצוה בעלמא דכיון דחיוב לכתחילה הוא לא חשיבה נתינה ופרעון שעבודא דשטרא אא"א שחשיב משועבד מעיקרא אם כן כשכותב לו עכשיו אינו אלא בזוקפו עליו במלוה בשטר וזקיפת מלוה כפרעון חשיב ואפי' תימא שאינו פדוי' מהשתא דין הוא שיהא פדוי' מעכשיו וכשיתן ואלא מתני' משמע דאין בו פדוי כלל ופרקינן מדרבנן בעלמא הוא שאינו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות בעלמא ופרכינן מערב היוצא לאחר חיתום שטרות דמיירי כשבא להתחייב מדין חיוב ושעבוד כדמוכח במסכת גיטין ואמרי' דרבי ישמעאל היא דפליגי ושיטה נכונה היא וזו שיטת רבינו ז"ל ולענין דינו של רש"י ז"ל שכתב להוציא עליו כתב ידו ולא הוה חתום בו שמו אלא שמסרו בפני עדים נראה דאפי' מדין הודאה מהני לרבי יוחנן דקיי"ל כוותי' ואפי' לשיטת ר"ת ז"ל ואע"ג דלא אמר אתם עדי דאלימ' מלת' דשטר' אבל כשלא מסרו בפני עדים וזה טוען שלא נתחייב לו ולא הודה לו מעולם אלא שכתב כעין מזכרת או ע"פ עד אחד שהי' רוצה לחתום בו כעין תופס דשטר בעלמא הי' אומר ר"ת בשם רבותיו דלא מהני כיון שלא חתם לכתחלה ולא בסוף וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל ואע"פ שנתקיים בב"ד שזה כתב ידו אבל מצאתי בתשובה שאלה לרבי' הגדול הרמב"ן ז"ל וזה לשונו שאלת כתיבת ידו שחתם בראש המגילה ולא חתם בסוף מגילה יש אומר שהוא פסול מההיא דלא לחתום אינש אלא בראש מגלת' וכן נראה מעובדא מדאביי דהו' חתי' לההוא בזבינא בריש דמגלתא ועוד דבר המתברר מעצמו הוא דכל חתימה שבתחלת השטר אינה כלום מפני שיכול להזדייף וכי עדי' שחתמו בראש מגלה שמא כלום הוא אבל להוציאך חלק א"א דוודאי היכא דחתם בראש מגלה אם תופס השטר כולו כתב אחרים הוא אינו שטר אבל אם כתב ידו הוא כשר שאפי' לא היה חתום בו כלל אלא שכתב בכתבו ידו לויתי מפלוני כשר ויש לי ראיי' מדתנן גבי גיטין כתב בכתב ידו אין עליו עדים כשר ומפרש בירושלמי גיטין הללו גובין מנכסים בני חורין וכתב ידו דומי' דכתב סופר קאמרינן מה התם כתב ולא חתם אף זה כן ועוד מדאפליגו בטופסא דשטרא ש"מ טופסא דידי' בלא חתימה כשר וכן מתברר בפי' רש"י [בשמ"ק הגירסא מפי' ר"ת] ז"ל ומכאן אני דן בתר דינא [בשמ"ק הגירסא בתרכיר"א] שהשותפין מוציאין זה עם זה בכתב ידו לגבות מנכסים בני חורין עכ"ל בתשובה ושפתי' יושק משיב אמרי' נכוחי' אבל סוגין דגיטין כולא כשבעל מודה או כשיש עדים שנתנו לה לגרושין ואע"פ שלא היו עידי מסירה למעבד כריתות דכוותה אמרי' בירושלמי שגובין בשטרות אבל כשזה טוען שלא כתבו ולא לטופס בעלמא כדרך סופר ולא נתנו לו להתחייב עדיין י"ל כדברי אבי' נר"ו ומיהו הא דינא [תרכיר"א כ"ה בשמ"ק] שהשותפין מוציאין זה רעל זה מנהג השותפין הוא וכיון שכתב בפנקסיהם למידן מהם לנכסים ב"ח ועדיין הוא צ"ע ולענין דין מה שכתוב בתחלת התשובה שהחותם בתחלה וכתבו אחרים בסוף דלא מהני דברי רבינו ז"ל נכונים וברורים שהרי הוא מוכיח מסופו שהאחרים הערימו וכדמוכח מההיא דאביי אבל כשכתב הכל בכתב ידו והוא חתם ודאי נראה דמהני ואע"פ שיכול להזדייף אין בכך כלום כיון שאינו יכול לגבות ואינו אלא שטר ראי' הוא ניזוק בעצמו שלא חתך סוף הנייר וכן דנתי לפני רבי' הלוי ז"ל ואף רבינו הרשב"א ז"ל הודה לדברי:

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 102a

    Ketubot 102a. The full printed text of this folio side - 10 numbered segments, about 160 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 102a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026