Talmud Builders

    Ketubot 67b

    Back to index

    English translation — Ketubot 67b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1who have come to appeal to the charity fund to be married off, the administrators marry off the orphan girl first and afterward they marry off the orphan boy, because the humiliation of a woman who is not married is greater than that of an unmarried man.

    2The Sages taught: Concerning an orphan boy who has come to marry, the community tries its utmost to provide for all of his needs. The charities rent a house for him, arrange for him a bed and all his utensils, and thereafter they marry him a wife, as it is stated: “But you shall surely open your hand to him, and shall surely lend him sufficient for his deficiency in that which is deficient for him” (Deuteronomy 15:8). With regard to the phrase “sufficient for his deficiency,” this is referring to the house. “Which is deficient”; this is referring to a bed and table. “For him [ lo ]”; this is referring to a wife. And similarly the verse states: “I will make him [ lo ] a helpmate for him” (Genesis 2:18), when God created a wife for Adam.

    3Concerning this issue, the Sages taught: “Sufficient for his deficiency”; this teaches that you are commanded with respect to the pauper to support him, but you are not commanded with respect to him to make him wealthy, as the obligation encompasses only that which he lacks, as indicated by the word deficient. However, the verse also states: “Which is deficient for him”; this includes even a horse upon which to ride and a servant to run in front of him for the sake of his stature, if necessary. For someone accustomed to these advantages, their absences constitute a true deficiency, not an extravagant indulgence. The Gemara relates: They said about Hillel the Elder that he obtained for a poor person of noble descent a horse upon which to ride and a servant to run in front of him. One time he did not find a servant to run in front of him, and Hillel himself ran in front of him for three mil , to fulfill the dictate “which is deficient for him.”

    4The Sages taught: There was an incident involving the people of the Upper Galilee, who bought for a poor person of noble descent from the city of Tzippori a litra of meat every day. The Gemara asks: If they provided him with the reasonable ration of a litra of meat, what is the novelty in this incident? Why does it bear repeating? Rav Huna said: It was a litra of meat of poultry, which is very expensive. And if you wish, say instead that for the weight of a litra of coins, they bought him actual red meat. The price of ordinary meat was so expensive that they had to pay the exorbitant price of a litra of coins. Rav Ashi said they did not spend a litra of coins for him. Rather, there, in the Galilee, it was a small village, and every day they would lose an entire animal just for him. They would slaughter an animal daily, simply to provide him with fresh meat, although there was otherwise no market for such a plentiful supply of meat in the village.

    5The Gemara relates another incident concerning charity. A certain person came before Rabbi Neḥemya to request charity. He said to him: On what do you normally dine? He said to him: I usually dine on fatty meat and aged wine. Rabbi Neḥemya asked him: Is it your wish to belittle yourself and partake together with me in a meal of lentils, which is my regular food? He partook with him of lentils, and he died, since he was not accustomed to this food. Rabbi Neḥemya said: Woe to this one who was killed by Neḥemya. The Gemara wonders: On the contrary, Rabbi Neḥemya should have said: Woe to Neḥemya who killed this one. The Gemara responds: Rather, Rabbi Neḥemya meant that it was he, the pauper, who should not have pampered himself so much. The poor man was to blame for his own death. His excessive indulgence rendered him incapable of digesting simple foods such as lentils.

    6The Gemara relates another story. A certain person came before Rava to request charity. He said to him: On what do you normally dine? He said to him: On a fattened hen and aged wine. He said to him: And were you not concerned for causing a burden to the community by expecting such opulent foods? He said to him: Is that to say that it is from their funds that I eat? I eat from the support of the Merciful One. This would seem to be a reasonable argument, as we already learned that in the verse “the eyes of all wait for You, and You give them their food in its time” (Psalms 145:15), the phrase: At their time, is not stated, rather “in its time.” This teaches that the Holy One, Blessed be He, gives each and every one his personally appropriate sustenance at its proper time, and the community is merely His agent in discharging His will. Therefore, the man is justified in maintaining his standard.

    7In the meantime, while they were talking, Rava’s sister, who had not seen him for thirteen years, came. And as a gift, she brought him a fattened hen and aged wine. Rava said to himself: What is this that happened in front of me that suddenly I am brought food that I do not usually eat? He then understood that this was a providential response to what he had earlier said to the man. Rava said to him: I have responded [ na’aneti ] to your contention. Arise and eat.

    8§ The Sages taught: If an individual does not have sufficient means of support and does not want to be supported from charity funds, the charities provide him funds as a loan in a dignified manner, and then they go back and give the funds to him as a gift; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They give him funds as a gift, and then they go back and give the funds to him as a loan. The Gemara wonders about the Rabbis’ ruling: How can we give it as a gift? After all, he does not want to take it as a gift. The Gemara answers that Rava said: The Rabbis’ instruction is to begin discussions with him by offering the assistance as a gift. If he refuses, the charities give it to him as a loan, but they treat it as a gift and refrain from attempting to collect a debt.

    9If he has sufficient funds of his own but does not want to support himself by his own funds without the assistance of charity, the charities give him aid as a gift, and then they go back and collect the debt from him. The Gemara asks: How can the administrators of the fund go back and collect from him? Would their efforts not be in vain, as subsequently he would not take their support, knowing that he would still have to pay for it? Rav Pappa said: The charities collect the accrued debt from his estate only after his death. The baraita continues: Rabbi Shimon says, disputing the opinion of the Rabbis: If he has sufficient funds and does not want to be supported by his own means, they do not get involved with him, as the community is not obligated to support him. If he does not have and does not want to be supported from charity, the charities say to him: Bring collateral and take a loan, so that his mindset should be raised for him, with the false impression that he is not receiving a handout.

    10The Gemara cites a dispute related to the previous discussions. The Sages taught in a baraita with regard to the double expression in the Torah: “You shall open your hand to him [ ha’avet ta’avitenu ]” (Deuteronomy 15:8). “ Ha’avet ”; this is referring to one who does not have funds and does not want to be supported by charity. The policy is that the charities provide him funds as a loan and go back and give the funds to him as a gift. “ Ta’avitenu ”; this is referring to one who has means and does not want to support himself. The policy is that the charities provide money as a gift, and then they go back and collect from his estate after his death. This is the statement of Rabbi Yehuda.

    11The baraita continues: And the Rabbis say: If he has money and does not want to support himself, they do not get involved with him. The baraita asks: How then do I uphold the double expression “ ha’avet ta’avitenu ”? The baraita answers: The Torah spoke in the language of men, and the double form does not have halakhic significance.

    12The Gemara recounts another incident related to charity. Mar Ukva had a pauper in his neighborhood, and Mar Ukva was accustomed every day to toss four dinars for him into the slot adjacent to the hinge of the door. One day the poor person said: I will go and see who is doing this service for me. That day Mar Ukva was delayed in the study hall, and his wife came with him to distribute the charity.

    13When the people in the poor man’s house saw that someone was turning the door, the pauper went out after them to see who it was. Mar Ukva and his wife ran away from before him so that he would not determine their identity, and they entered a certain furnace whose fire was already raked over and tempered but was still burning. Mar Ukva’s legs were being singed, and his wife said to him: Raise your legs and set them on my legs, which are not burned. Understanding that only his wife was spared from burns, because she was more worthy, Mar Ukva became distraught. By way of explanation, she said to him: I am normally found inside the house, and when I give charity, my assistance is ready and immediate, insofar as I distribute actual food items. Since you distribute money, which is not as readily helpful, my aid is greater than yours.

    14The Gemara asks: And what is all this? Why did they go to such extreme lengths to avoid being discovered? The Gemara answers: It is as Mar Zutra bar Toviya said that Rav said, and some say that Rav Huna bar Bizna said that Rabbi Shimon Ḥasida said, and some say that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is preferable for a person to deliver himself into a fiery furnace so that he not whiten the face of, i.e., embarrass, his friend in public. From where do we derive this? From the conduct of Tamar, as it is written: “And Judah said: Bring her forth, and let her be burnt. When she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying: By the man, whose these are, am I with child” (Genesis 38:24–25). Although Tamar was taken to be executed by burning, she privately and directly appealed to Judah, rather than publicly identifying him as the father of her unborn children and causing him embarrassment.

    15The Gemara relates another incident involving Mar Ukva. Mar Ukva had another pauper in his neighborhood, and Mar Ukva was accustomed to send to him four hundred dinars every year on the eve of Yom Kippur. One day he sent the money to him by the hand of his son. The son returned and said to him: The poor individual does not need the charity. Mar Ukva said: What did you see that prompted you to say this? He said to him: I saw them spilling old wine on the ground for him, to give the room a pleasant smell. Mar Ukva said: If he is pampered this much and requires even this luxury, then he needs even more money. He doubled the funds and sent them to him.

    16When Mar Ukva was dying, he said: Bring me my charity records. He found that it was written there that he had given seven thousand fine, siankei , i.e., gold, dinars, to charity. He said: My provisions are light, and the way is far. This meager sum is insufficient for me to merit the World-to-Come. He got up and spent half of his remaining money on charity. The Gemara asks: How did he do this? But didn’t Rabbi Ilai say: In Usha they instituted: One who spends money on charity, he should not spend more than one-fifth of his money for this purpose. The Gemara answers: This restriction on giving too much charity applies only while he is alive, because perhaps he will descend from his holdings and become destitute. Therefore, for his own financial security, he should never distribute more than one-fifth. But after death, we have no problem with it. One need not save money in his estate anymore.

    17The Gemara recounts more stories related to charity. Rabbi Abba would wrap coins in his scarf and toss the money behind him over his shoulder. And he would place himself at the homes of the poor without being seen, so the poor could receive the aid without being embarrassed. And he would incline his eyes just enough so he could safeguard the handouts from swindlers who might take the money dishonestly.

    18Rabbi Ḥanina knew a certain pauper and was accustomed to send to him four dinars on every Shabbat eve. One day he sent it in the hand of his wife. She came back home and said to him: The man does not need charity. Rabbi Ḥanina asked her: What did you see that prompted you to say this? She said to him: I heard them saying to him inside the house: With what do you normally dine:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    שבאו לינשאמשל צדקה דאמרינן לקמן אשר יחסר לו זו אשה:

    משל עופותשדמיהן יקרים והוא היה מעונג:

    בליטרא בשרשהיה בשר ביוקר והיה צריך בשר בדמי ליטרא מעות:

    כפר קטן היהואין המותר נמכר:

    אמטולתיהבשבילו והיינו רבותא ולעולם במשקל ליטרא בשר קאמר:

    ההוא דאתאעני המבקש פרנסה:

    במה אתה סועדמה אתה רגיל לאכול בסעודתך:

    בעתוהכל לפי מה שהוא צריך כל יחיד ויחיד לפי לימודו:

    אמר רבא מאי דקמאמה דבר זה שאירע לפני עתה שלא הייתי רגיל בכך שבאת זו לכאן ותרנגולת ויין ישן בידה:

    נענתי לךדברתי יותר מדאי:

    אין לומשלו:

    ואינו רוצה להתפרנסמשל צדקה:

    יש לו ואינו רוצה להתפרנסמשלו אלא משל צדקה ומסגף עצמו ברעב:

    שתזוח דעתו עליויגבה לבו לומר דעתם לחזור ולגבות הימני הואיל ותבעוני משכון אין זו אלא הלואה ויטול בלא בושת שיאמר אין לי משכון והם יאמרו טול בלא משכון:

    צינורא דדשאחור שבמפתן וציר הדלת סובב בו:

    ההוא יומאאותו היום שנתן העני לבו לדעת מי נותנם לו:

    כיון דחזאהעני:

    אנא שכיחנא בגו ביתאועניים מוצאין אותי לפיכך זכותי גדול:

    ומקרבא הנייתיהנאתי מזומנת שאני מחלקת לחם ובשר ומלח אבל אתה נותן מעות לעניים והם טורחים וקונים סעודה:

    מאי כולי האילמה להם לברוח ולכנס לתנור:

    היא מוצאתוהיא שלחה וגו' אע"פ שבאתה לישרף לא גילתה הדבר אלא אם כן יגלה הוא ואם לא יגלה נשרפת:

    עייפינהוכפלינהו:

    סיאנקישם מקום:

    זוודאי קליליצידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה:

    ומצלי עיניהומטה עיניו כלפי אחוריו לראות שלא יבא רמאי ויתירה שעושה עצמו עני והעניים באים ומתירים אותם:

    License: CC0

    כתובות 67 עמוד ב

    1שבאו לינשא משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש.

    Baraita

    2ת"ר יתום שבא לישא שוכרין לו בית, ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר: ״(דברים טו״, ח) ״די מחסורו אשר יחסר לו״. ״די מחסורו״ זה הבית, ״אשר יחסר״ זה מטה ושלחן, ״לו״ זו אשה. וכן הוא אומר: (בראשית ב, יח) ״אעשה לו עזר כנגדו״.

    Baraita

    3תנו רבנן: ״די מחסורו״ אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. ״אשר יחסר לו״ אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.

    Baraita

    4תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום. ליטרא בשר מאי רבותא? אמר רב הונא: ליטרא בשר משל עופות. ואיבעית אימא בליטרא, בשר ממש. רב אשי אמר: התם כפר קטן היה, בכל יומא הוה מפסדי חיותא אמטולתיה.

    5ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה, אמר ליה: במה אתה סועד? א"ל בבשר שמן ויין ישן רצונך שתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה אדרבה אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי׃

    6ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר לו במה אתה סועד, אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן אמר ליה ולא חיישת לדוחקא דציבורא א"ל אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא קאכילנא דתנינא (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו׃

    7אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן אמר מאי דקמא א"ל נענתי לך קום אכול׃

    Baraita

    8תנו רבנן אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה לשום מתנה הא לא שקיל אמר רבא לפתוח לו לשום מתנה׃

    9יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו חוזרין ונפרעין הימנו תו לא שקיל אמר רב פפא לאחר מיתה ר"ש אומר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו אין לו ואינו רוצה להתפרנס אומרים לו הבא משכון וטול כדי שתזוח דעתו עליו׃

    Baraita

    10ת"ר (דברים טו, ח) העבט זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנים לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה תעביטנו זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה דברי ר' יהודה׃

    11וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו ואלא מה אני מקיים תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם׃

    12מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא יום אחד אמר איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא אתיא דביתהו בהדיה׃

    13כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו רהוט מקמיה עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא אמרה ליה דביתהו שקול כרעיך אותיב אכרעאי חלש דעתיה אמרה ליה אנא שכיחנא בגויה דביתא ומקרבא אהנייתי׃

    14ומאי כולי האי דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא ואמרי לה א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנא לן מתמר דכתיב ״(בראשית לח״, כה) היא מוצאת׃

    15מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה אתא אמר ליה לא צריך אמר מאי חזית חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן אמר מפנק כולי האי עייפינהו ושדרינהו ניהליה׃

    16כי קא ניחא נפשיה אמר אייתו לי חושבנאי דצדקה אשכח דהוה כתיב ״ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי אמר זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא קם בזבזיה לפלגיה ממוניה״ היכי עביד הכי והאמר ר' אילעאי באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה:

    17רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה וממצי נפשיה לבי עניי ומצלי עיניה מרמאי׃

    18רבי חנינא הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעה זוזי כל מעלי שבתא יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו אתאי אמרה ליה לא צריך מאי חזית שמעי דהוה קאמרי ליה במה אתה סועד׃

    Tosafot

    וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לוהני חכמים הם ר"ש דלעיל וא"ת והא לית ליה לר' שמעון דברה תורה כלשון בני אדם במסכת ראש השנה (דף ח.) ועוד הא דדרשינן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לא:) הקם תקים השב תשיב אפי' מאה פעמים אטו כולהו דלא כר"ש ואומר ר"י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא הכא דלא מסתבר ליה למדרש כרבנן דקרא משמע דבאין לו מיירי כדכתיב די מחסורו:

    וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לוהני חכמים הם ר"ש דלעיל וא"ת והא לית ליה לר' שמעון דברה תורה כלשון בני אדם במסכת ראש השנה (דף ח.) ועוד הא דדרשינן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לא:) הקם תקים השב תשיב אפי' מאה פעמים אטו כולהו דלא כר"ש ואומר ר"י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא הכא דלא מסתבר ליה למדרש כרבנן דקרא משמע דבאין לו מיירי כדכתיב די מחסורו.:

    דכתיב היא מוצאתרבינו חננאל גריס מוצת בלא אל"ף לשון ויצת אש בציון (איכה ד׳:י״א):

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקים לווהיינו כר' שמעון, ומדתנן בברייתא ר' שמעון בלשון חכמים, שמע מינה הלכתא כוותיה, וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 67b

    Ketubot 67b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 701 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    שבאו לינשא משל צדקה דאמרינן לקמן אשר יחסר לו זו אשה:

    משל עופות שדמיהן יקרים והוא היה מעונג:

    בליטרא בשר שהיה בשר ביוקר והיה צריך בשר בדמי ליטרא מעות:

    כפר קטן היה ואין המותר נמכר:

    אמטולתיה בשבילו והיינו רבותא ולעולם במשקל ליטרא בשר קאמר:

    ההוא דאתא עני המבקש פרנסה:

    במה אתה סועד מה אתה רגיל לאכול בסעודתך:

    בעתו הכל לפי מה שהוא צריך כל יחיד ויחיד לפי לימודו:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 67b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו הני חכמים הם ר"ש דלעיל וא"ת והא לית ליה לר' שמעון דברה תורה כלשון בני אדם במסכת ראש השנה (דף ח.) ועוד הא דדרשינן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לא:) הקם תקים השב תשיב אפי' מאה פעמים אטו כולהו דלא כר"ש ואומר ר"י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא הכא דלא מסתבר ליה למדרש כרבנן דקרא משמע דבאין לו מיירי כדכתיב די מחסורו:

    וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו הני חכמים הם ר"ש דלעיל וא"ת והא לית ליה לר' שמעון דברה תורה כלשון בני אדם במסכת ראש השנה (דף ח.) ועוד הא דדרשינן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לא:) הקם תקים השב תשיב אפי' מאה פעמים אטו כולהו דלא כר"ש ואומר ר"י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא הכא דלא מסתבר ליה למדרש כרבנן דקרא משמע דבאין לו מיירי כדכתיב די מחסורו.:

    דכתיב היא מוצאת רבינו חננאל גריס מוצת בלא אל"ף לשון ויצת אש בציון (איכה ד׳:י״א):

    Tosafot on Ketubot 67b · Sefaria

    Rashba

    וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקים לו והיינו כר' שמעון, ומדתנן בברייתא ר' שמעון בלשון חכמים, שמע מינה הלכתא כוותיה, וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל.

    Rashba on Ketubot 67b · Sefaria

    Ritva

    דברה תורה כלשון בני אדם פי' וקסבר דאע"ג דאיכא למדרש לא דרשינן דהא איכא תנא במס' יבמות דס"ל הכי א"נ דהכא ליכא למדרש הוא שהדעת נוטה שכל מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שלא יהא נזקקין לו כלל:

    Ritva on Ketubot 67b · Sefaria

    Meiri

    יתום ויתומה שבאו לישא משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום מפני שבשתה של אשה מרבה משל איש ויתום שבא לישא עושין לו כל צרכו מן הצדקה בצמצום שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמיש ואחר כך משיאין אותו וכלם בצמצום גדול וכסדר שנאמר די מחסורו לפרנסו אתה מצווה ולא לעשרו:

    היה צריך לצאת לדרך או שלא היה ספק ביד צבור זה לצאת ידי חובה ורוצה לילך לצבור אחר גדול הימנו אם היה דרכו שלא לילך אלא ברכיבה ובעבד לפניו אין מדריכין אותו אלא על הדרך שהוא רגיל ואם צריך ללותו מלוין אותו כפי צרכו וכמדת חסידותו של מלוה אם היה חולה או חלוש מעדיפין לו עד שיבריא ויתחזק ואפילו היה כפר קטן שאין לך גדר או סדר בהוצאה בפני פקוח נפש מעשה באחד שהיו לוקחין לו ליטרא מוח של עופות בכל יום ומכל מקום כל שהוא בריא אפילו הורגל ביותר מדאי אינו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו ודרך הערה ספרו באחד שבא לפני ר' נחמיה ושאלו במה אתה סועד אמר לו בבשר שמן ויין ישן אמר לו רצונך שתתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שנהרג בפשיעתו שלא היה לו להרגיל עצמו להתענג כל כך:

    אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס מרוב צניעותו פותחין לו לשום מתנה ואם אינו רוצה נותנין לו לשום הלואה ואין גובין ממנו ואין פותחין לו לשום הלואה שאם כן יתירא שמא יבקשו ממנו ולא עוד אלא שאם ידענו בו שיש לו משכון ואינו רוצה לקבל אומרין ללות על המשכון שמתוך כך אינו בוש ודעתו עומדת עליו בגבהותו וזחיחותו ר"ל שררתו וזהו שאמר כדי שתזוח דעתו עליו ואחר כן מחזירין לו משכונו אבל אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו:

    הצדקה יש בה מדרגות מהם שהוזכרו כאן ומהם שהוזכרו במקומות אחרים וכבר צירפנו את כלם בראשון של בתרא ומה שהוזכר כאן הוא שהנותן יודע למי נותן אבל המקבל אינו יודע ממי מקבל והוא שהוזכר במר עוקבא שהיה רגיל ליתן בכל יום סלע בפתח של עני אחד שהיה שכנו ופעם אחת העריב בבית המדרש ביתר מדאי ולא רצה לילך ביחיד והוליך אשתו עמו מפני שחשבה כגופו ולא הופקעה בסיבתה העלמת המתן וכשהרגיש פעם אחת שהעני היה מחזר לידע מי הוא הנותן ברח לו כדי שלא להתבייש ממנו ודרך הערה אמרו נוח לו לאדם להפיל עצמו בתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים ויש מדרגה אחת קלה הימנה שהנוטל יודע ממי נוטל ואין הנותן יודע למי נותן והוא שהוזכר בר' אבא דהוה צייר זוזי בסודרא ושדי להו מאחוריה וממצי נפשי לבני עניי:

    אע"פ שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין בכך למשוך יד שלא ליתן לו אדרבה ראוי להפליגו במתנותיו שאיפשר שהעניים חוששין לפעמים לייחוסם ומדרגת מעלתם ולא משום תענוג הם עושים אלא מדרך מעלה להסתיר דלותם מבני אדם:

    אע"פ שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דוקא בחייו שמא ירד מנכסיו אבל בשעת מיתה ראוי לאדם לבזבז כפי מה שיראה לו ברבוי נכסיו ומיעוט יורשיו וכפי מה שיראה לו שחיסר בחייו ממה שהיה ראוי לעשות דרך הערה אמרו באחד מגדוליהם שחשב בשעת מותו מה שנתן צדקה בחייו ואע"פ שהיה עולה לחשבון גדול מצא בעצמו דכדבעי ליה לא עבד אמר זוודין קלילין ואורחא רחיקא והקדיש לעניים חצי ממונו:

    Meiri on Ketubot 67b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אפילו סוס לרכוב עליו כו' ודוקא בעשיר שירד מנכסיו שהוא מורגל מתחלה בתענוגים גדולים אבל בשאר עניים שלא הורגלו בכך לא מחייב כולי האי. תלמידי רבינו יונה ז"ל. והגאונים ז"ל כתבו דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כא' מעניי ישראל. ע"כ:

    ואם אינו מקבל נותנין לו לשם הלואה ואין מבקשים ממנו אחר כך אלא מוחלין לו תעביטנו זה שיש לו כו'. מכפל הלשון קא דייק וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה אבל בחיים לא משום חשש דלמא ממנע ולא שקיל מכאן ואילך. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: דברה תורה כלשון בני אדם פי' וקסבר דאע"ג דאיכא למדרש לא דרשינן דהא איכא תנא במסכת יבמות דס"ל הכי א"נ דהכא ליכא למדרש הוא שהדעת נותנת שכל שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שלא יהו נזקקין לו כלל. הריטב"א ז"ל: היא מוצאת פי' ר"ח ז"ל שהוא חסר אל"ף והוא מלשון ויצת אש ולא מצינו כן בכל הספרים אלא לשון יציאה הוא וכדפי' רש"י ואע"ג דההיא במלבין פני חבירו ברבים מה שאין כן בזו של מר עוקבא מ"מ למדנו ממנו כי הלבנת פנים דבר קשה מאד. הריטב"א ז"ל:

    Shita Mekubetzet on Ketubot 67b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר ליה אטו מדידהו קא אכילנא מדרחמנא קאכילנא כו' בעתם לא נאמר אלא בעתו כו' ועיין פירוש רש"י. ולולי דבריו היה נ"ל דעיקר הדרש דבעתם לא נאמר כדכתיב את אכלם לשון רבים אלא בעתו וע"כ דהכי קאמר קרא דהקב"ה מזמין לצבור דאינהו רבים כ"כ בריוח כדי שיוכלו ליתן לכל עני יחיד די מחסורו וכדאיתא בהגה"ת רמ"א (י"ד סי' ר"נ סע' א') דכל הנך דשמעתין דמחוייבין ליתן די מחסורו בציבור הדברים אמורים ולא ביחיד והיינו נמי דא"ל רבא להאי גברא ולא חיישת לדוחקא דציבורא דנהי דהיחיד ודאי אינו מחויב בכך אלא הציבור אפ"ה הו"ל לחוש לדוחקא דציבורא ואהא מהדר ליה שפיר אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא אכילנא כדמסיק להדיא מהאי קרא כדפרישית וכ"ש דאתי שפיר טובא לשון בעתו אהאי עובדא גופא בענין אחתיה דרבא שהזדמן לו הקב"ה דאתיא ליה אחתיה תרנגולת פטומה ויין ישן בעתו שהיה צריך להאי גברא כן נ"ל והיינו דקא"ל רבא נעניתי לך דאסתייע מילתא ממש כי האי דרשא דקאמר:

    תוס' בד"ה דכתיב היא מוצאת ר"ח גריס בלא אלף מלשון ויצת אש בציון עכ"ל. ויש לדקדק כיון שמיתת שריפה קי"ל שהיא בפתילה של אבר שנותנין לתוך פיו בע"כ וא"כ לא שייך האי דרשא אלא דאפשר דהכא כיון דקודם מ"ת הוה דנוה בשריפה ממש. דבלא"ה נראה דהוראת שעה היתה דאע"ג דתמר בת כהן היתה מ"מ פנויה היתה ואע"ג דשומרת יבם היתה מ"מ לכ"ע אין חייבין עליה מיתה כדאיתא בנדרים אף למ"ד מאמר קונה קנין גמור אלא דאכתי יש לדקדק למה המתינה באמת עד שהציתו האש בגופה דנהי שלא רצתה להלבין פניו בעצמה מ"מ היה לה לשלוח תחלה ע"י שליח לאחר שאמר הוציאוה ותשרף ויש ליישב. ועפ"י דרוש העלתי דבתחלה נתכוונה תמר לשם שמים דיבום נוהג בקרובים וסברה שאין איסור בדבר דעיקר איסור כלתו ואיסורי קורבה היינו דוקא בחיי בעליהן כדמקשו התוספות פ' ד' מיתות דף נ"ז דבעי קרא לאחר מיתה. וכ"ש במקום שאין בנים. אבל לאחר שאמר הוציאוה ותשרף סברה שדנוה כשומרת יבם דהוי כארוסה או נשואה כמ"ש בעל יפה תואר אלא דסברה ג"כ דסתם מיתת אשת איש נמי בשריפה שהיא מיתה שאין בה רושם כקושית הגמרא בפ' הנ"ל והעליתי באריכות דלפום האי סברא ע"כ נשואה חמורה מארוסה ושריפה חמורה מסקילה דאל"כ שריפת בת כהן היכי משכחת דנשואה אף בת ישראל בשריפה אע"כ בארוסה והחמירה תורה בבת כהן מסקילה לשריפה וא"כ לפ"ז ע"כ דעיקר איסור כלתו דבסקילה לא משכחת אלא לאחר מיתת בנו דבחיי בנו הוי בשריפה דלא גריעא משאר א"א שהיא בשריפה החמורה ולפ"ז יראה היתה תמר לשלוח ולומר שממנו היא הרה דכ"ש דגדול עונה מנשוא משום איסור כלתו משא"כ לאחר שהציתו האש בגופה בשריפה ממש וכדפרישית א"כ שריפה הוי מיתה שיש בו רושם וע"כ דהתם א"א בחנק הקל דהא מות יומת שאין בו רושם ולעולם דאיסור כלתו משכחת בחיי בנו אלא דאישתני דינא מחנק לסקילה ולעולם דלאחר מיתה לא שייך איסור כלתו ומש"ה שלחה לו ממנו אנכי הרה וקצרתי במקום שהיה לי להאריך כיון שהוא דרך דרוש ואינו מענין החיבור וסמכתי על המעיין שיעמוד על תוכן הדברים לחדודי בעלמא ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Ketubot 67b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    (דברים טו, ח) "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" 'דֵּי מַחְסֹרוֹ', זֶה הַבַּיִת נראה לי בס"ד דיליף לה מתיבת דֵּי שהוא אותיות יד והיינו מקום כמו יַד אַבְשָׁלוֹם (שמואל ב' יח, יח) וכן מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב). ומטה ושלחן יליף לה מתיבת אֲשֶׁר שהוא לשון אושר ששבח בעל הבית ניכר במטה ושלחן ושאר כלי תשמיש. ודייק דהוה מצי למימר 'מחסורו שיחסר לו' ונמצא תיבת דֵּי ותיבת אֲשֶׁר יתירין ולכך דריש דֵּי על מקום וַאֲשֶׁר על מטה ושלחן. ואמר ' לוֹ ' זוֹ אִשָּׁה דהאשה נבראת מן הצלע של איש אם כן היא היתה לו מכבר וכן אמרו רז"ל (קידושין ב:) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד, ה) משל לבעל אבידה מפני שהיא מגופו של איש ולכך נקראת לו. ועוד נראה לי אות ה־א באשה ובמלוי ע"ב וס"ג ומ"ה כזה 'ה־י ה־י ה־א' [36] עולה מספר לוֹ. והא דדריש ' אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ ' אֲפִלּוּ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו נראה לי יליף זה מתיבת אֲשֶׁר שהוא לשון שבח כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת (בראשית ל, יג) ובסוס ועבד יהיה לו שבח ותואר. אי נמי דריש אֲשֶׁר לשון שררה וזהו אשר, א ות שר כי אות וסימן של השר הוא סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו.

    פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין קשא איך זלזל בנשיאותו ובתורתו? ואיכא מאן דאמר אף על גב דחכם שמחל על כבודו כבודו מחול נשיא שמחל אין כבודו מחול! ונראה לי בס"ד דהתנכר בלבושו ולא נודע שהוא הלל לשום אדם וגם לפני זה האדם שרץ לפניו היה מתנכר ולא הכירו. והא דרץ שלשה מילין, אפשר דכך היה שיעור הדרך שהלך בו או הוא עשה בזה גמילות חסדים והחסד מספרו משולש שהם ג' פעמים כ"ד וגם נקוד החסד הוא סגו"ל שהיא משולש. ועוד נראה לי רץ שלשה מילין כנגד תלת מילין דהיינו שלש תיבות של 'אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ' דמהכא למדינן אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו כדקתני בברייתא.

    מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי גָּלִיל הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּקְחוּ לֶעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד מִצִּפּוֹרִי, לִיטְרָא בָּשָׂר בְּכָל יוֹם. קשא למאי אצטריך לפרש לנו שהיה מצפורי? ועוד כיון דהלוקחים היו אנשי גליל העליון שהוא צפורי ודאי לקחו לבן מקומם! ונראה לי בס"ד דמסיק בגמרא דזה הבשר היה משל עופות בלבד וידוע כי מין העוף בסתם נקרא בתורה בשם צפור דכתיב כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו) ותנא דהאי ברייתא תנא דווקנא הוא שאמר 'לֶעָנִי בֶּן טוֹבִים מִצִּפּוֹרִי לִיטְרָא בָּשָׂר' כאלו אמר מן הצפורים לקחו לו ליטרא בשר.

    וּבְכָל יוֹמָא הֲווּ מַפְסְדֵי חַיוּתָא אַמְטוּלְתֵיהּ נראה לי בס"ד דההפסד לאו משום שלא נמצא אוכלים לשאר הבשר דאותה בהמה ששחטו בשבילו אלא ההפסד הוא דשכיח טרפות בבהמות ואפשר שישחטו שתים ושלש עד שימצא בהמה כשרה ואותם הטרפות אינם יכולים למכרם לגויים כי היה כפר קטן ושם הגוים עובדי אדמה אין קונין בשר בדמים ולהכי מפסידי חיותא רוצה לומר מין בהמה פעם אחת פעם שתים פעם שלש.

    אוֹי לוֹ לָזֶה, שֶׁהֲרָגוֹ נְחֶמְיָה קשא הוה ליה למימר 'אוי לו לזה שמת מחמת פינוקו' ולשון זה דנקיט משמע דאוי לו לזה בשביל שהרגו נחמיה שאם היה נהרג על ידי אדם אחר לא היה אוי לו, וקשה מה הפרש יש בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הגאון מהר"י [רבי יהונתן אייבשיץ] ביערת דבש דאם בא על האדם יסורין או מיתה בגזירת שמים הרי זה טוב לו כי בזה הגזרה ניצול מדינה של גיהנם ויבא לעולם הבא אך אם לקה או מת בפשיעתו בעצמו ולא נגזר עליו כן מן השמים הרי זה רע לו בתרתי, שמת או לקה ולא נעשה לו תיקון בזה אלא נשאר בחובתו ולכן אוי ואבוי על זה שפשע בעצמו והפיל עצמו לבור שחת! עד כאן דבריו יעוין שם. והנה ידוע דאמרו רז"ל (מכות י:) מגלגלין חובה על ידי חייב, ואם היה זה מת על ידי אחרים אפשר לומר שמיתה זו נגזרה עליו מן השמים והיתה הסיבה על ידי אדם זה שהוא חייב דמגלגלין חובה על ידי חייב אך מאחר שהיתה הסיבה על ידי רבי נחמיה שהוא צדיק וזכאי ודאי אין מגלגלין חובה על ידו ואם כן מוכרח לומר דאין זה גזור מן השמים ולכן אוי לו לזה שמת ולא הועילה מיתתו לתקנתו אלא מת בעבור שפשע בעצמו ללמד עצמו בתפנוקין גדולים.

    נַעֲנֵיתִי לְךָ, קוּם אֱכֹל הא דלא אמר לו כן תכף בעת שהביא לו הוכחה מן הברייתא? נראה לי בס"ד דיש לומר הברייתא איירי באדם ששם בטחונו בהקדוש ברוך הוא דוקא ואינו מבקש מן הציבור כלום ולא איירי בזה שהוא מבקש מן הציבור שיפרנסוהו בכך אך אחר שראה מעשה אחותו דן בדעתו כי נעשה כן על ידי אחותו בהשגחה מן השמים שתביא לו תרנגולת פטומה ויין ישן בעבור זה האדם כאשר בקש ולכך אמר לו קום אכול דנעניתי לך.

    'לְשׁוּם מַתָּנָה'? הָא לָא שָׁקִיל עיין קושית מהרש"א. ונראה לי בס"ד בפשיטות דמה שאמר רבי מאיר 'אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס' לא איירי בהיכא שנתנו לו ולא קבל אלא הכונה הוא שרואה העניים באים אצל הגבאי ומבקשים ממנו פרנסה והוא אינו רוצה לבא עמהם לבקש פרנסה לכן אמר רבי מאיר דנותנים לו לשם הלוואה דסבירא ליה כיון דאינו בא לבקש פרנסה כשרואה אחרים מבקשים ונוטלין שמע מינה שהוא ביישן הרבה ואם יתנו לו לשם צדקה לא יקבל! לכן יתנו לו מעיקרא לשם הלוואה ואין לנו לנסות לתת לו תחלה לשם צדקה ואם לא קבל אז ניתן לו לשם הלוואה, חדא למה נביישו בחינם על הספק ועוד אם ניתן לו לשם צדקה אז אם ניתן לו אחר כך לשם הלוואה גם כן לא יקבל כי זה ניכר שאומרים לו לשם הלוואה כדי שיקבל. אבל רבנן, יש אדם שהוא בוש לתבוע בפיו לשם צדקה אבל אם יתנו לו מעצמן לשם צדקה יקבל ורובא דעלמא כך היא מידתם שלא לתבוע בפה ולכן אזלינן בתר רובא וניתן לו מתחילה לשם צדקה ואם לא קבל ניתן לו לשם הלוואה.

    הֲוָה קָא מִיקַלְּיָן כַּרְעֵיהּ דְּמַר עוּקְבָא הא דנעשה הנס לאשתו ולא לו נראה לי בס"ד דידוע אין הגבורות מתמתקין אלא בשורשן וכל מי שהוא ממדת הגבורה יוכל למתק הגבורות יותר. ולכן הבאירות שחפר אברהם אבינו עליו השלום שהיה סוד החסד סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וּמִלְּאוּם עָפָר (בראשית כו, טו) מצד הקליפות שלהם אבל יצחק אבינו עליו השלום חפר באירות ולא רבו עליהם כי הוא היה סוד הגבורה. לכן ממתיק הגבורות יותר וכיון דנמתקו הגבורות נמנעים ונחלשים הקליפות וידוע דהאשה היא בסוד הגבורה והאיש בסוד החסד לכן באיש אין אותיות 'אש' מחוברים יחד אלא יו־ד מפסיק ביניהם אך באשה אותיות 'אש' מחוברים ולכן אשתו של מור עוקבה היה לה כח למתק הגבורה ולהיות לה נס לקרר האש יותר מבעלה.

    6 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Ketubot 67b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 67, Amud Bet, about 701 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 117 words

      Opens “שבאו לינשא משיאין את היתומה ואחר כך…”

    2. Segment 249 words

      Opens “ת"ר יתום שבא לישא שוכרין לו בית,…”

    3. Segment 350 words

      Opens “תנו רבנן: ״די מחסורו״ אתה מצווה עליו…”

    4. Segment 445 words

      Opens “תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון שלקחו…”

      Named: רב הונא, רב אשי.

    5. Segment 547 words

      Opens “ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה, אמר ליה:…”

      Named: רבי נחמיה, רבה.

    6. Segment 654 words

      Opens “ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר לו במה…”

      Named: רבא.

    7. Segment 723 words

      Opens “אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה…”

      Named: רבא.

    8. Segment 841 words

      Opens “תנו רבנן אין לו ואינו רוצה להתפרנס…”

      Named: רבי מאיר, רבא.

    9. Segment 947 words

      Opens “יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו…”

      Named: רב פפא.

    10. Segment 1039 words

      Opens “ת"ר (דברים טו, ח) העבט זה שאין…”

    11. Segment 1119 words

      Opens “וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין…”

    12. Segment 1236 words

      Opens “מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל…”

    13. Segment 1339 words

      Opens “כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא נפק…”

      Named: רבא.

    14. Segment 1451 words

      Opens “ומאי כולי האי דאמר מר זוטרא בר…”

      Named: רב ואמרי, רב הונא בר ביזנא, רבי שמעון.

    15. Segment 1543 words

      Opens “מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל…”

    16. Segment 1651 words

      Opens “כי קא ניחא נפשיה אמר אייתו לי…”

    17. Segment 1716 words

      Opens “רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי…”

      Named: רבי אבא, אבא.

    18. Segment 1834 words

      Opens “רבי חנינא הוה ההוא עניא דהוה רגיל…”

      Named: רבי חנינא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Ketubot 67b · Segment 14 — “ומאי כולי האי דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 67b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026