Talmud Builders

    Ketubot 54a

    Back to index

    English translation — Ketubot 54a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Once again the Gemara explains the sides of the dilemma: Since the Sages penalized the mother and declared that she does not have a marriage contract, the daughter does not have sustenance either, as her sustenance is guaranteed by her mother’s marriage contract. Or perhaps, with regard to her mother, who violated a prohibition, the Sages penalized her by depriving her of her marriage contract, whereas in the case of the daughter, who did not violate a prohibition, the Sages did not penalize her. Once again the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

    2Rava raises a dilemma: In the case of the daughter of a betrothed woman, i.e., a man betrothed a woman, fathered a daughter with her, and then died, does the daughter have the right to receive sustenance from his estate, or does she not have the right to receive sustenance? Since the mother has a marriage contract, as in this case the man wrote her a marriage contract after betrothing her, it may be argued that the daughter has the right to receive sustenance. Or perhaps, since the Sages did not enact any requirement for a man to provide his wife with a marriage contract until the time of marriage, the stipulations of the marriage contract do not apply until then, and therefore the daughter of this woman does not have the right to receive sustenance. Again, the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

    3Rav Pappa raises a dilemma: With regard to the daughter of a raped woman, i.e., a man raped a young woman, married her, had a child, and died, does she have the right to receive sustenance from her father’s estate or does she not have the right to receive sustenance from his estate? The Gemara comments: According to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, do not raise this dilemma, as he said that a raped woman has a marriage contract of one hundred dinars, and therefore she is entitled to the stipulations of a marriage contract, one of which is that if she has a daughter with her husband, the daughter receives sustenance from the husband’s estate.

    4Rather, let the dilemma be raised according to the opinion of the Rabbis, who say that the money of her fine fulfilled his obligation to provide her with a marriage contract, i.e., since she has already received the fine in compensation for the rape, she is not entitled to further payment in the form of a marriage contract. According to this opinion, what is the halakha ?

    5The Gemara elaborates: It may be argued that since the mother does not have a marriage contract, the daughter does not have the right to receive sustenance from her father’s estate. Or perhaps one should consider the following: What is the reason that the marriage contract was enacted? So that his wife will not be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her. And this one, his rape victim, he cannot divorce her by Torah law, as it is stated: “He may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29). It was therefore unnecessary for the Sages to require that he provide the woman with a marriage contract. However, the reasons for the stipulations included in a marriage contract, e.g., that his daughter receives sustenance from his estate, still apply in this case. Consequently, the Sages stipulated that these provisions still be granted. Yet again the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

    6§ The mishna taught that one of the stipulations of a marriage contract is: You will sit in my house and be sustained from my property all your days as a widow. Rav Yosef taught: In my house, and not in my hovel [ bikati ]. If there is no room for her in his house, the heirs are not obligated to allow her to stay there. However, even in this case, she has the right to receive her sustenance from the heirs. Mar bar Rav Ashi said: She does not even have the right to receive her sustenance, as she is entitled to sustenance only when she lives in her husband’s house. If she resides elsewhere, for whatever reason, she does not receive this payment. The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with the opinion of Mar bar Rav Ashi.

    7§ Rav Naḥman said that Shmuel said: If a man proposed to marry a widow and she agreed, even if she has not yet married him, she no longer has the right to receive sustenance from the heirs of her previous husband. The Gemara comments: It may be inferred from here that if she had not agreed, even if the man had proposed marriage, she still has the right to receive sustenance. Rav Anan said: It was explained to me personally by Mar Shmuel that the halakha varies in different cases. If she said: I will not marry you due to so-and-so, my deceased husband, i.e., she still feels connected to him, she still has the right to receive sustenance from his estate. However, if she refused the offer because the men who approached her are people who are unsuitable for her, she does not have the right to continue to receive sustenance, as she has shown that in principle she is willing to remarry.

    8Rav Ḥisda said: If she engaged in licentious sexual relations she does not have the right to continue receiving sustenance from his estate, as she is not acting in a manner befitting a widow. Rav Yosef said: If she painted her eyes and dyed her hair she has clearly done so to attract men for the purposes of marriage, and therefore she does not have the right to receive sustenance from her husband’s estate.

    9The Gemara comments: According to the one who says that a widow who engaged in licentious sexual relations loses her sustenance, all the more so if she painted her eyes and dyed her hair she loses her sustenance, as her intention to marry is evident. However, according to the one who says that if a widow painted her eyes and dyed her hair she forfeits her right to receive sustenance from her husband’s estate, this ruling applies only to that particular situation. However, if she engaged in licentious sexual relations she still has the right to receive sustenance from his estate. What is the reason? Her evil inclination forced her, i.e., she did not make a decision to remarry but merely succumbed to temptation.

    10The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with all of these statements. Rather, the halakha is, in accordance with that which Rav Yehuda said that Shmuel said: One who claims the payment specified in her marriage contract in court does not have the right to continue receiving sustenance, as she has thereby demonstrated her desire to sever her ties with her late husband.

    11The Gemara asks: And does she not receive sustenance? But isn’t it taught in a baraita : With regard to one who sold her marriage contract, or used her marriage contract as collateral, or established her marriage contract as designated repayment [ apoteiki ] for a debt owed to another individual, she does not have the right to receive sustenance from her husband’s estate? The Gemara infers from this baraita : In these cases, yes, she forfeits her right to continue to receive sustenance. However, in the case of a widow who claims her marriage contract, no, she does not lose the right to continue to receive sustenance.

    12The Gemara answers that this argument is incorrect, and one should make the following inference instead: In these cases listed in the baraita , she forfeits her marriage contract whether she took the action in court or whether she did not do so in court. However, with regard to one who claims her marriage contract, if she issues this claim in court, yes, she loses the right to continue to receive her sustenance, but if her claim was not issued in court, no, she has not forfeited this right.

    13§ The mishna taught: And the residents of Jerusalem and of the Galilee would write the marriage contract in this manner, i.e., that if the woman is widowed, she may remain in her husband’s house and receive her sustenance from his property throughout her widowhood. Conversely, the residents of Judea would write that she may live in his house and be sustained from his estate until the heirs decide to give her the marriage contract. It was stated that the amora’im argued over this issue. Rav said that the halakha is in accordance with the custom of the residents of Judea, and Shmuel said that the halakha is in accordance with the custom of the residents of the Galilee and Jerusalem.

    14The Gemara comments: Babylonia and all of its surrounding towns [ parvadaha ] act in accordance with the opinion of Rav; Neharde’a and all of its towns act in accordance with the opinion of Shmuel. The Gemara relates: There was a certain woman of Meḥoza who was married to a man from Neharde’a. They came before Rav Naḥman to discuss her marriage contract. He heard from her voice that she was from Meḥoza, whose residents had a distinctive accent.

    15Rav Naḥman said to them: Babylonia and all of its towns act in accordance with the opinion of Rav. They said to him: But she is marrying a resident of Neharde’a. He said to them: If so, Neharde’a and all of its towns act in accordance with the opinion of Shmuel. The Gemara asks: And until where is the boundary of Neharde’a? Up to any place where the kav measurement of Neharde’a is used. The entire area that utilizes the system of Neharde’a measurements is considered part of its surroundings for the purposes of this halakha .

    16§ It was stated that the amora’im also argued about the halakha of a widow. Rav said: When she receives the payment of her marriage contract, the court appraises the clothes that are upon her and deducts their value from the payment she receives. And Shmuel said that the court does not appraise the clothes that are upon her. Rav Ḥiyya bar Avin said: And the reverse is the case with regard to a hired worker. With regard to a hired laborer who lived with his employer and the latter bought clothes for him, Rav and Shmuel disagreed as to whether these garments are appraised and their value deducted from the worker’s salary when he leaves his employer’s service. However, in this case Rav claims that his clothes are not appraised, whereas Shmuel maintains that they are appraised.

    17Conversely, Rav Kahana would teach: And likewise with regard to a hired worker, their respective opinions are the same in this case as well. Rav rules that one appraises the garments, while Shmuel claims that one does not. And he would apply a mnemonic device for Rav’s opinion: An orphan and a widow, disrobe and remove them. In other words, Rav maintains that both a widow and a hired worker, dubbed an orphan due to his typical poverty, should disrobe, as it were, when the court evaluates the payment to which they are entitled.

    18Rav Naḥman said: Even though we learned in a mishna in accordance with the opinion of Shmuel, the halakha is in accordance with the opinion of Rav. As we learned in a mishna ( Arakhin 24a): With regard to both one who consecrates his property and one who valuates himself by donating his fixed value to the Temple, the Temple treasurer has the right to take neither his wife’s clothing, nor his children’s clothing, nor new dyed clothing that he dyed specially for them, even if they have yet to wear them, nor new sandals that he bought for them. This mishna is apparently in accordance with the opinion of Shmuel that a woman’s garments are not considered her husband’s property.

    19Rava said to Rav Naḥman: Once we have learned a mishna in accordance with the opinion of Shmuel, why is the halakha in accordance with the opinion of Rav? He said to him: It would seem [ likhora ] that this mishna agrees with the opinion of Shmuel when it is skimmed through and read superficially. However, when you examine it you will see that the halakha is in fact in accordance with the opinion of Rav.

    20What is the reason for this? When he bought her these clothes he did so with the intention that she should stand before him and wear them when she is with him. He did not buy them for her with the intention that she should take them and leave him. The reason for the mishna’s ruling is in fact that the husband acquires the clothes on behalf of his wife, but this applies only if she is living with him. Consequently, if she is living with him, the treasurer has no right to them. However, if she leaves him, she has no right to them, in accordance with the opinion of Rav.

    21§ The Gemara relates: The daughter-in-law of the house of the son of Elyashiv was claiming payment of her marriage contract from the orphans, and she was in the process of bringing them to the court. The orphans said to her: It is demeaning for us that you should go dressed in this manner, in house clothes. We would rather you come in more suitable attire. She went and dressed and covered herself with all of her clothes. They came before Ravina, who said to them: The halakha is in accordance with the opinion of Rav, who said that with regard to a widow, the court appraises the clothes that are upon her. Therefore, the court takes everything she is wearing into account in the calculation of her marriage contract payment.

    22The Gemara relates another incident: A certain person said to his heirs, in his will: Give a dowry to my daughter. There was an established custom for the amount of money spent on a dowry, including clothing and jewelry. In the meantime, the cost of a dowry depreciated, i.e., all these items could be acquired with less money. The question arose concerning the difference between the amount the father wished to give her when he wrote the will and the sum they paid in practice. Rav Idi bar Avin said: The profit [ purna ], i.e., this difference in price, goes to the male orphans, not to the daughter.

    23The Gemara cites a related incident: A certain person said to his heirs, in his will:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כיון דלית לה כתובהלאם לית לה מזוני דבת דהא תנאי כתובה הוא:

    בת ארוסההבא על ארוסתו וילדה לו ומת ולו בנים יש לה מזונות מנכסיו או לא:

    כיון דאית לה כתובהכגון שכתב לה מן האירוסין אי נמי רבנן תקון נמי לארוסה:

    או דלמא כיון דלא תקון רבנןלמכתב עד שעת נשואין תנאי כתובה נמי מקמי הכי לא חייל:

    בת אנוסהאנס את הנערה ונשאה אחרי כן כדכתיב ולו תהיה לאשה וילדה לו בת ומת יש לה מזונות מן האחין או לא:

    יש לה כתובהמנכסיו:

    מנהאם מת ואע"ג שכבר נתן כסף קנסה לאביה:

    יצא כסף קנסה בכתובתהואין לה כתובה:

    מאימזונות הבת שהן תנאי כתובה פקעי בהכי או לא מי אמרינן כיון דלית לה כו':

    או דלמא כתובה היינו טעמאדלא תקון לה רבנן משום דכל כתובת אשה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקנוה:

    והא לא מצי מפיקכדכתיב לא יוכל לשלחה כתובה דמשום אפוקי הוא דלא תקון דליכא למיחש לית לה אבל שאר תנאי כתובה דלאו משום שלא תהא קלה איתקון אית לה:

    בביתי ולא בביקתיאם יש לו בית כופין את היורשין לתת לה מדור לפי כבודה ואין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא צריף צר וקטן ולשון ביקתא בי עקתא (שבת דף עז:) יכולין לומר לכי מאצלנו דאת תהא יתבא בביתי כתב לך ולא בביקתי:

    אבל מזוני אית להבבית אביה מנכסיו ולא אמרינן כיון דלא קרינן בה ואת תהא יתבא בביתי לא קרינן בה ומתזנא מנכסי ורב יוסף בביתי יתירא דריש דתקון למכתב בביתי תרי זימני ואת תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי:

    [ונתפייסהתו לא קרינן בה מיגר אלמנותיך]:

    הא לא נתפייסה יש להבתמיה ואפילו אין העכבה מחמת כבוד בעלה אלא שלא היה תובעה הגון לה:

    כיחלה ופירכסהגליא דעתה דלא מחמת כבוד בעלה מעכבת לינשא:

    עשתה כתובתה אפותיקיקרקע המיוחדת לכתובתה עשתה אפותיקי לבעל חוב שלה:

    הני איןלפי שהן גיבוי כתובה אבל תביעה לא:

    פרוודהאכרכים הסמוכים לה:

    מחוזאמפרוודי בבל:

    דסגי קבא דנהרדעאכל מקום שמודדין תבואה במדת קב נהרדעא:

    שמין מה שעליהכשמגבין לה בית דין כתובתה שמין בגדיה בפרעון כתובה:

    בלקיטשכיר שגר בבית בעל הבית ולקח לו בעל הבית בגדים כשיוצא ממנו שם אותן בגדים בשכרו לשמואל ורב אמר אין שמין:

    וכן בלקיטלרב שמין ולשמואל אין שמין:

    ומנח בהרב סימנא במילתיה:

    יתמא וארמלתא שלח ופוקהפשט בגדיהן וצא:

    יתמאלקיט:

    דתנן במתניתיןבהך דערכין:

    אחד המקדיש נכסיו כו' ואחד המעריך עצמווהגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב בפרשה אין לו לגזבר לא בכסות אשתו כו':

    לשמןבגדים שצבע לשם אשתו ולשם בניו ואע"פ שלא לבשום עדיין אלמא בגדיה שלה כשמואל:

    לכאורה כשמואל ריהטאפתאום מרוצת משמעות המשנה כשמואל אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו ואדעתא דהכי מקני לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו:

    ההוא דאמר להוצואת שכיב מרע:

    נדוניא לברתקצובים היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים:

    פורנא ליתמיהריוח ליתומים ולא אמרינן ניתיב לה דמי הנדוניא כיום הצוואה:

    כתובות 54 עמוד א

    1כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני, או דלמא: אמה דעבדא איסורא קנסוה רבנן, איהי, דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן. תיקו.

    2בעי רבא: בת ארוסה, יש לה מזונות, או אין לה מזונות? כיון דאית לה כתובה אית לה, או דלמא: כיון דלא תקינו רבנן כתובה עד שעת נישואין לית לה, תיקו.

    3בעי רב פפא: בת אנוסה, יש לה מזונות, או אין לה מזונות? אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה לא תיבעי לך, דאמר יש לה כתובה מנה.

    4כי תיבעי לך, אליבא דרבנן דאמרי: יצא כסף קנסה בכתובתה, מאי?

    5כיון דלית לה כתובה, לית לה מזוני, או דלמא: כתובה טעמא מאי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה. תיקו.

    6את תהא יתבא בביתי וכו'. תני רב יוסף: ״בביתי״ ולא בביקתי, אבל מזוני אית לה. מר בר רב אשי אמר: אפילו מזוני נמי לית לה. ולית הלכתא כמר בר רב אשי.

    7אמר רב נחמן אמר שמואל: תבעוה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות. הא לא נתפייסה, יש לה מזונות? אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: אמרה ״מחמת פלוני בעלי״ יש לה מזונות, ״מחמת בני אדם שאינן מהוגנין לה״ אין לה מזונות.

    8אמר רב חסדא: זינתה אין לה מזונות. אמר רב יוסף: כיחלה ופירכסה אין לה מזונות.

    9מאן דאמר זינתה, כל שכן כיחלה ופירכסה. מאן דאמר כיחלה ופירכסה, אבל זינתה אית לה, מאי טעמא יצר אנסה.

    10ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות.

    11ולא?! והתניא: מכרה כתובתה, ומשכנה כתובתה, עשתה כתובתה אפותיקי לאחר אין לה מזונות. הני אין, אבל תובעת לא!

    12הני, בין בבית דין בין שלא בבית דין. תובעת, בבית דין אין, שלא בב"ד לא.

    13וכך היו אנשי ירושלים וכו'. אתמר, רב אמר: הלכה כאנשי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כאנשי גליל.

    14בבל וכל פרוודהא נהוג כרב, נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל. ההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעא. אתו לקמיה דרב נחמן, שמעה לקלה דבת מחוזא היא.

    15אמר להו: בבל וכל פרוודהא נהוג כרב. אמרו ליה: והא לנהרדעא נסיבא! אמר להו: אי הכי, נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל. ועד היכא נהרדעא עד היכא דסגי קבא דנהרדעא.

    16איתמר. אלמנה, רב אמר: שמין מה שעליה. ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה. אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט.

    17רב כהנא מתני: וכן בלקיט. ומנח בה סימנא: ״יתמא וארמלתא שלח ופוק״.

    18אמר רב נחמן: אע"ג דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב. דתנן: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו, ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן.

    19אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב? אמר ליה: לכאורה כשמואל רהיטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב.

    20מאי טעמא? כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה. אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה.

    21כלתא דבי בר אלישיב הוה קא תבעה כתובתה מיתמי. הוה קא ממטי להו לבי דינא, אמרי: זילא לן מילתא דתיזלי הכי. אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא. אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: הלכתא כוותיה דרב, דאמר: אלמנה שמין מה שעליה.

    22ההוא דאמר להו: ״נדוניא לברת״. זל נדוניא. א"ר אידי בר אבין: פורנא ליתמי.

    23ההוא דאמר להו:

    Tosafot

    בת אנוסה מהותימה דאנוסה גופה תיבעי:

    בביתי ולא בביקתיכשאין להן כי אם ביקתי היא מפסדת דלכולי עלמא יכולין לגרשה וביש להם בתים טובים היא מרווחת בהאי לישנא דביתי שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה כדאמרינן בהנושא (לקמן כתובות דף קג.) ואין להחליף לה לגרוע ממנו או שמא אפילו לכיוצא בו:

    לית הלכתא ככל הני שמעתתא[אכולהו קאי] בר מתבעוה לינשא דההוא עדיפא דאי ככל הני דוקא וקאי נמי אתבעוה לינשא א"כ קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן דאמר לעיל לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל כו' וכה"ג איכא בפרק תולין (שבת דף קמ.) לית הלכתא ככל הני שמעתתא דלאו דוקא:

    ושמואל אמר הלכה כאנשי גלילפר"ח ובמקום שיש מנהג ילכו אחר המנהג ובמקום שאין מנהג יעשו כשמואל דהלכתא כוותיה והא דבעי בסמוך עד היכן נהרדעא לאו משום דאין הלכה כשמואל אלא משום דשאר בבל נהוג כרב והא דקשה מההיא דאלמנה (לקמן כתובות צה:) שם אפרש בע"ה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דבעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לאכבר פירשתיה בריש פירקין (כתובות מג, ב) בשמעתא דמיגבה מאימת גבתא בסיעתא דשמיא.

    גרסינן לקמן בפרק מציאת האשה (כתובות סח, ב)תנו רבנן, הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו אבדו מזונותן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר אבדו אף פרנסתן וקיימא לן כרבי והוא דמחאי, אי נמי, מתזנה מן היתומים אף על גב דלא מחאי. וגרסינן בירושלמי בפרקין (הי"ב) דהכא לא אבדו פרנסתן. ר' אבין בשם ר' אילא ובמודים להם בהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין היא אומרת לא נתקבלתי כתובתי והיורשין אומרים נתקבלת, עד שלא נשאת יורשין צריכים להביא ראיה שנתקבלה כתובתה נשאת עליה להביא ראיה שלא נתקבלה.

    תני רב יוסף בביתי ולא בביקתיפירש רש"י ז"ל: אם יש לו בית כופין היורשין לתת לה מדור לפי כבודה, ואין יכולים לומר לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם, אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא בית צר וקטן יכולים לומר לה לכי מאצלנו, אבל מזוני אית לה בבית אביה, עד כאן. נראה מלשונו, דאין להם לשכור לה כלל, אלא אומרים לה שבי אלמנה בית אביך, כיון שאין מדור של אבינו מספיק לנו ולך יחד. אבל הראשונים ז"ל אמרו דשוכרין לה בית לפי כבודה. וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (הי"ג) ר' זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית, אמר ליה, היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים, כהדא חדא איתת הוה פורנה דעשרין דינרין והוה חד בית בטב עשרה דינרים, אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או יתבון לה ביתא טב או יביאו עשרה דינר, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים, וכן כתב ר' צמח בתשובה, ששוכרת בית גדול ונוטלת שכר מן היתומים. והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ב מה"א ה"א) על הבית, או שלא היה לו בית אלא בשכר שנותנין לה מדור לפי כבודה, ומיהו מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני, לא הוה משמע טפי דאין שוכרין לה כלל, והרמב"ן ז"ל כתב: דלפי דברי הראשונים ז"ל, איכא למימר דהא דאמר מר בר רב אשי, אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר, כאותה ששנינו (קג, א) יכולים היתומים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה, דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם, ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה, דכיון דלאו מינה הוא, מזונות שלמים נותנים לה, שאם רוצים יבואו אף הם לדור עמה, עד כאן.

    ושמואל אמר הלכה כאנשי גלילהכין פסק רבנו אלפסי ז"ל כשמואל והכי תניא בהדיא בתוספתא (בפרקין ה"ו): שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים, וגרסינן נמי בירושלמי (פי"א ה"ב): ר' אבהו אמר קיסרי כיהודה ושאר ארצות כירושלים. ובשם הרב אב ב"ד ז"ל שמעתי, שמביאים ראיה מדתנן (לקמן כתובות צה, ב) אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין, ואמרינן בגמרא מפני שיש לה מזונות, ואם ברשות היורשין לתת לה כתובתה אמאי מוכרת שלא בבית דין, והלא ברשותם לסלקה ולהתפיסה לכתובתה מה שמכרה והיא צריכה בית דין. וכן משמע מהא דתנן (לקמן כתובות קז, ב) האשה שאמרה מת בעלי רצתה נזונת רצתה גובה כתובתה, אלמא בדידה תליא מילתא. ויש עוד להביא ראיה דכל רב ושמואל בדיני קיימא לן (בכורות מט, א) כשמואל, ואי משום דבעינן עד היכן נערדעא ההיא כבר פרקה רבנו אלפסי ז"ל.

    אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמיןואסיקנא כרב. ואף על גב דריהטא דמתניתין דערכין (כד, א) כוותיה ליתא, דכי אקני ליה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה. ומינה דגרושה אין שמין מה שעליה, דאיהי לא נפקא אלא איהו היא דמפיק לה בעל כרחה, כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל, אף על פי שחלק עליו הר"ז הלוי ז"ל. ואף על גב דנקיט דלא נפיק מדעתיה שמין לה מה שעליו, התם הוא, משום דמעיקרא למיפק קאי ולא אקני אלא כל זמן שהוא משמשו אבל אשתו דמעיקרא לא קיימא למיפק, לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקה מדעתה אי דלא מפקי לה מן שמיא. ויש מי שאומר דבגרושין אפילו בגדי שבת אין שמין לה, דכלהו אקני לה. ולא דמי להא דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (יא, ב) האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ועל נשיהן אין שמין, ופירשו עלה בירושלמי (קדושין פ"א ה"ד): דכלי רגל וכלי שבת שמין, התם אחים לא מיקנו אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה, אבל בגדי שבת דלהתיקר עשויים לא, אבל בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת. ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו, ואפילו דשבת וכיון שלהן הן אינו יכול למשכנם וליתנם לאחר.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 54a

    Ketubot 54a. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 505 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    כיון דלית לה כתובה לאם לית לה מזוני דבת דהא תנאי כתובה הוא:

    בת ארוסה הבא על ארוסתו וילדה לו ומת ולו בנים יש לה מזונות מנכסיו או לא:

    כיון דאית לה כתובה כגון שכתב לה מן האירוסין אי נמי רבנן תקון נמי לארוסה:

    או דלמא כיון דלא תקון רבנן למכתב עד שעת נשואין תנאי כתובה נמי מקמי הכי לא חייל:

    בת אנוסה אנס את הנערה ונשאה אחרי כן כדכתיב ולו תהיה לאשה וילדה לו בת ומת יש לה מזונות מן האחין או לא:

    יש לה כתובה מנכסיו:

    מנה אם מת ואע"ג שכבר נתן כסף קנסה לאביה:

    יצא כסף קנסה בכתובתה ואין לה כתובה:

    26 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 54a · Sefaria

    Tosafot

    בת אנוסה מהו תימה דאנוסה גופה תיבעי:

    בביתי ולא בביקתי כשאין להן כי אם ביקתי היא מפסדת דלכולי עלמא יכולין לגרשה וביש להם בתים טובים היא מרווחת בהאי לישנא דביתי שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה כדאמרינן בהנושא (לקמן כתובות דף קג.) ואין להחליף לה לגרוע ממנו או שמא אפילו לכיוצא בו:

    לית הלכתא ככל הני שמעתתא [אכולהו קאי] בר מתבעוה לינשא דההוא עדיפא דאי ככל הני דוקא וקאי נמי אתבעוה לינשא א"כ קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן דאמר לעיל לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל כו' וכה"ג איכא בפרק תולין (שבת דף קמ.) לית הלכתא ככל הני שמעתתא דלאו דוקא:

    ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל פר"ח ובמקום שיש מנהג ילכו אחר המנהג ובמקום שאין מנהג יעשו כשמואל דהלכתא כוותיה והא דבעי בסמוך עד היכן נהרדעא לאו משום דאין הלכה כשמואל אלא משום דשאר בבל נהוג כרב והא דקשה מההיא דאלמנה (לקמן כתובות צה:) שם אפרש בע"ה:

    Tosafot on Ketubot 54a · Sefaria

    Rashba

    הא דבעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא כבר פירשתיה בריש פירקין (כתובות מג, ב) בשמעתא דמיגבה מאימת גבתא בסיעתא דשמיא.

    גרסינן לקמן בפרק מציאת האשה (כתובות סח, ב) תנו רבנן, הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו אבדו מזונותן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר אבדו אף פרנסתן וקיימא לן כרבי והוא דמחאי, אי נמי, מתזנה מן היתומים אף על גב דלא מחאי. וגרסינן בירושלמי בפרקין (הי"ב) דהכא לא אבדו פרנסתן. ר' אבין בשם ר' אילא ובמודים להם בהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין היא אומרת לא נתקבלתי כתובתי והיורשין אומרים נתקבלת, עד שלא נשאת יורשין צריכים להביא ראיה שנתקבלה כתובתה נשאת עליה להביא ראיה שלא נתקבלה.

    תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי פירש רש"י ז"ל: אם יש לו בית כופין היורשין לתת לה מדור לפי כבודה, ואין יכולים לומר לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם, אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא בית צר וקטן יכולים לומר לה לכי מאצלנו, אבל מזוני אית לה בבית אביה, עד כאן. נראה מלשונו, דאין להם לשכור לה כלל, אלא אומרים לה שבי אלמנה בית אביך, כיון שאין מדור של אבינו מספיק לנו ולך יחד. אבל הראשונים ז"ל אמרו דשוכרין לה בית לפי כבודה. וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (הי"ג) ר' זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית, אמר ליה, היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים, כהדא חדא איתת הוה פורנה דעשרין דינרין והוה חד בית בטב עשרה דינרים, אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או יתבון לה ביתא טב או יביאו עשרה דינר, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים, וכן כתב ר' צמח בתשובה, ששוכרת בית גדול ונוטלת שכר מן היתומים. והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ב מה"א ה"א) על הבית, או שלא היה לו בית אלא בשכר שנותנין לה מדור לפי כבודה, ומיהו מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני, לא הוה משמע טפי דאין שוכרין לה כלל, והרמב"ן ז"ל כתב: דלפי דברי הראשונים ז"ל, איכא למימר דהא דאמר מר בר רב אשי, אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר, כאותה ששנינו (קג, א) יכולים היתומים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה, דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם, ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה, דכיון דלאו מינה הוא, מזונות שלמים נותנים לה, שאם רוצים יבואו אף הם לדור עמה, עד כאן.

    ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל הכין פסק רבנו אלפסי ז"ל כשמואל והכי תניא בהדיא בתוספתא (בפרקין ה"ו): שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים, וגרסינן נמי בירושלמי (פי"א ה"ב): ר' אבהו אמר קיסרי כיהודה ושאר ארצות כירושלים. ובשם הרב אב ב"ד ז"ל שמעתי, שמביאים ראיה מדתנן (לקמן כתובות צה, ב) אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין, ואמרינן בגמרא מפני שיש לה מזונות, ואם ברשות היורשין לתת לה כתובתה אמאי מוכרת שלא בבית דין, והלא ברשותם לסלקה ולהתפיסה לכתובתה מה שמכרה והיא צריכה בית דין. וכן משמע מהא דתנן (לקמן כתובות קז, ב) האשה שאמרה מת בעלי רצתה נזונת רצתה גובה כתובתה, אלמא בדידה תליא מילתא. ויש עוד להביא ראיה דכל רב ושמואל בדיני קיימא לן (בכורות מט, א) כשמואל, ואי משום דבעינן עד היכן נערדעא ההיא כבר פרקה רבנו אלפסי ז"ל.

    אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין ואסיקנא כרב. ואף על גב דריהטא דמתניתין דערכין (כד, א) כוותיה ליתא, דכי אקני ליה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה. ומינה דגרושה אין שמין מה שעליה, דאיהי לא נפקא אלא איהו היא דמפיק לה בעל כרחה, כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל, אף על פי שחלק עליו הר"ז הלוי ז"ל. ואף על גב דנקיט דלא נפיק מדעתיה שמין לה מה שעליו, התם הוא, משום דמעיקרא למיפק קאי ולא אקני אלא כל זמן שהוא משמשו אבל אשתו דמעיקרא לא קיימא למיפק, לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקה מדעתה אי דלא מפקי לה מן שמיא. ויש מי שאומר דבגרושין אפילו בגדי שבת אין שמין לה, דכלהו אקני לה. ולא דמי להא דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (יא, ב) האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ועל נשיהן אין שמין, ופירשו עלה בירושלמי (קדושין פ"א ה"ד): דכלי רגל וכלי שבת שמין, התם אחים לא מיקנו אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה, אבל בגדי שבת דלהתיקר עשויים לא, אבל בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת. ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו, ואפילו דשבת וכיון שלהן הן אינו יכול למשכנם וליתנם לאחר.

    Rashba on Ketubot 54a · Sefaria

    Ritva

    בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא יש שפירש דלא מבעי' ליה אלא כשהגיע זמן שהי' אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי (כי אכל) [אי אכלה] ברתא נמי אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולית לה תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראה הדברים. או דלמא כיון דלא תיקנו רבנן עד שעת הנשואין פירוש דאע"ג דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אע"פ שלא כתב לה מ"מ לא תיקון רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פירש רש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא דכתובת בנין דכרין אינן אלא בנשואין שזוכה בה הבעל וקודם לכן ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה:

    בת אנוסה יש לה מזונות וכו' עד טעמא מאי תקינו רבנן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה. פירש רש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקינו לה רבנן כתובה דליכא למיחוש בה אבל שאר תנאי דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אי תיקון יש לה עכ"ל ז"ל. וממנו אתה למד דמבעיא לן דה"ה למזונות (אסורה) [אנוסה] גופה מה"ט ואגב ריהטא דלעיל נקטיה בבתה וכן עיקר ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוני' איכ' כתובת בנין דכרין דכל דכן בארוסה לא (נפיק ולא נכפינן) [קפיץ] למיתב לה האב נדוני' אלא על דעת (שיזונו) [שיזכו] בה הבני'

    תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי פירש רש"י דלהכי קתני תרי זימנא בביתי ולמעוטי שאם היה בית צר (מאכיל) [מהכיל] לה ולהם. שיכולים לומר לה לכי את מאצלנו אבל מזוני אית לה בבית אביה מנכסיו ולא אמרי' כיון דלא קרינן ביה בבית לא קרינא ביה ומתזנא מנכסי (ומדברי רב יוסף) [ומר בר רב אשי אמר] אפילו מזוני לית לה דהא בהא תליא ילפינן לה כ"ש היכא דליכ' שום בית דאין לה דירה ואין היורשי' חייבים להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפי' למ"ד דלית ליה דרב יוסף בהא מודה אבל בירושלמי אמר שאם אין שם בית היורשים חייבין להשכיר לה בית (ולפירוש רש"י) [ולפיכך יש שפירש] שאפילו רב יוסף [לא] קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנים לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותני' לה מזונות שלימי' או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלימים ומר בר רב אשי אמר אין לה מזונות שלימים ולא נהירא דא"כ היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזונו' אין לה ומאי אפי' [דקאמר] כיון (דאין) [דאית] לה דירה דדלמא הא דאמ' רבנן ולא בבית עקתא לתקוני דירה כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהא לה מזונות שלימים כיון דאית לה דירה מ"מ ועוד לישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל והירושלמי חלק על תלמוד שלנו בזה ואנן אתלמודא דילן סמכי' ואי קשיא לן דהכא דרשינן בביתי ולא בבקתי ואלו לקמן בפ' הנושא דרשי' מינה שנשתמש במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי"ז אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סלקין דתקנתא דרבנן הוא שיהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא רווחא אית לה והיכא דליתא דתיפיק ותיזול כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן [בית] כלל. תשלום הירושלמי שאומר שהיא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היורשים פי' כשתבא לגבות הכתובה מן הקרקע כדתנן רבנן והם רוצים לסלקם במעות הדין עמהם כהדא חדא איתא הוה [*) פורנא עשרין דינרין והוי חד בית טב י' דינרין כו' עד ואמר איתבין לה ביתא או יתבון לה כ' דינרין כו' כצ"ל (המו"ל)] פרוכה עשרה דינרים של מעלה אשר או שגבתה אותה בחיי בעלה ותנינן תמן חד בית טב עשרה דינרי' אתא עוברי' קמי' דרבי יוחנן ואמר או יתקן לה ביאו יתקן לה עשרה דינרי אמר רבי מונא לית בית טב אלא עשרה דינרים כמאן דלית ליה (פירכא) [פורנא] אלא עשרה דינרים מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים ע"כ והלכתא כרבי מונא דהכי שיטתיה בתלמודא דילן לקמן במכילתין. ולית הלכתא ככל הני שמעתי' פירש הגאונים ז"ל דברים כפשוטם דאכולהו קאי ואפילו תבעוה להנשא ונתפייסה ולא משום (דתקנו לדידך) [דתקשי לאידך] דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא אין לה מזונות וסברא דתלמודא היא למדחינהו להני מסברא דנפשיה [ודכותי' איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי כ"ז חסר.] (המו"ל) אחריתי אבל בתוס' פי' דלא דחינן אלא ההוא שזנתה וההיא (דניחא ליה) [דכיחלא] אבל לא ההיא דשמואל דתבעו' לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפירש שם ומיהו לשון כל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל דהיינו דמשום תרתי בלחוד לא הוה למימר ככל הני שמעתתא וכן פסק הר"ם ז"ל דתובעת כתובתה בבית דין אפילו על ידי שליח[ב) צ׳ל ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא כו׳ כצ"ל. (המו״ל)] ודוקא תובעת אבל כתובה שלא יפסיד ויורשי דכוותא פשיט' שיש לה מזונות ובתובעת נמי אמרינן בירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס [ג) כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר׳ אדא בר כהן בעי לך תבעה פורנא ואבדה מזוני מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קמי כו׳ כצ׳׳ל. (המו׳׳ל)] בהדיא דמלת אמינן בה ואמר לה רבי אבא בר כהן בעי לך תיבעי פורני ליתמי ואברי כמזוני מילי עליה עובדי קמי ר' יוחנן ואהדרה למזוני ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירי מקצתה הא קי"ל דאפילו בנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאמר לקמן בפרק הכותב מכרה כתובתה משכנה כתובתה פירוש שמכרה או משכנה כולה כדפרישנ' וכ"ת אפילו משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה בכולה כתובתה וי"ל דמכ"מ כיון דשעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי' לענין זה:

    אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודא ושמואל אמר כאנשי גליל והלכתא כשמואל בדיני וכבר האריך בזה הרי"ף ז"ל ואע"פ שראיותיו צריכין חיזוק עיקר הפסק כן הוא מטעמ' דכתיבנ' הלכך כי איתא מנהגא עבדי' כמנהגא ואי ליכא מנהגא עבדי' כשמואל. וא"ת למה הוצרכו לומר (נגד) [ועד] היכא דנהרדעי וי"ל לפי שנהרדעי בבבל וכל פרווד' נהגו כרב חוץ מנהרדעי והא נהרדעי נסיב' א"ל לנהרדעי א"כ נהרדעי וכל פרוודא הא נהיג כשמואל ושמעינן מינה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעת' דתדו' עימי' בדוכתי' הולכין בזה כפי מנהג מקומו שבא' לשם:

    אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה פירש ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני ליה אדעתיה למיפק ולמיסק ומיהו אינה יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטו' ערומה ותלך והא דאמר ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא דהוי אמרי לומר שאינם שלהם לגמרי או תקבלו בדמיהם או תפשיטם כי אקני לה אדעתא למיקם אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. וכתב הרי"ף ז"ל מינה שמעינן דגרושה אין שמין מה שעליה דאיהי לא נפק' אלא איהו דמפיק לה בעל כרחה שלא כדברי ר"י הלוי ז"ל ואף על פי [ד) נ"ל דצ"ל דלקוט מאריה מפיק לי' ולא נפיק מדעתו שמין לו מה שעליו כו׳ (המו״ל)] דלקוני ליה ולא נפק מדעתה שאין לו מה שעליו התם הוא דמעיקרא אדעתיה דמיפק עייל ולא אקני ליה אלא לכל זמן שהייא משמשתו אבל אשתו דמעיקרא קיימי לא מיפק דלא קאמר למיפק. לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקא מדעתה או דלא נפיק מן שמי' הלכך גרושה אין שמין מה שעליה אפילו בגדי שבת אין שמין [ה) חסר וכצ"ל ול"ד למה דאמרינן בב"ק דף י"א האחין שחלקו כו׳ ומה שהוא על נשיהם ובניהם אין שמון ופי' כו׳ (המו"ל)] ופי' בירושלמי דדוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין הוא דאחין לא מקני אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה אבל בגדי שבת דלהיכר עשוין לא אבל בעל לאשתו דאקנויי מקני לה בין בחול ובין בשבת ואם הקדיש או העריך עצמו אין לו בכסות ההוא דאמר להו פירוש ושכיב מרע היה דמקנה באמירה [וכלים] של נדוניא הרגילה היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים [ביוקר] בשוק ובתר הכי זילי והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי כפי אותה שעה של צוואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא ליתן לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי איקר דיוקרא ליתמי ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטריך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשה כלום אבל האומר יתנו מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה חייבין לתת לה מאתים מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוה ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהם היורשים דכי האי גוונא לא קפידא הוה אלא כמראה מקום וכההוא בפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק [שרשאי] ליקח בו טלית כן הרשב"א ז"ל:

    Ritva on Ketubot 54a · Sefaria

    Meiri

    ולענין ביאור סוגייא יש שואלים היאך נסתפקו שלא לקנוס הבת על מעשי האם והרי למעלה נ"ג א' אמרו מתה אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתבתה והוינן בה כתבה מאי עבידתה והעמידוה בכתבת בנין דכרין ואמאי הכא נמי לימא יצר אנסה ותירצו בה התם קנסא הוא דקנסוה רבנן אלמא שקונסין הבנים על מעשה האם ותירצו בה שאינו דומה שבזו היא שסרחה בשלא דקדקה בנשואיה אבל אותו שנשאה לא חטא ומתוך כך ראוי לקנוס את בניה ולחמול על נכסי האב שלא חטא אבל כשנשא שניה אף הוא נשתתף בעון עמה והיה ראוי לומר שלא לקנוס על נכסיו שלא תהא הבת נזונות מהם:

    ארוס הבא על ארוסתו והוליד ממנה בת ומת הארוס והניח בת זו או שנשא את הארוסה משנולדה הבת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם היא ניזונת מן האחים ר"ל מן הבנים שהיו לו מאשה אחרת אם לא נשא את זו או אם נשא את זו והוליד ממנה אם נזונת מהם שמא מתוך שיש לארוסה כתבה אם כתב לה כמו שהתבאר יש לה מזונות או שמא הואיל וכל שלא כתב מיהא אין לה מתקנת חכמים אלא משעת נשואין אין נכללין בכתבה זו תנאי כתבה ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו כל הפוסקים שאין לה מזונות הא ארוסה עצמה שמת הארוס אם לא נשאת אין לה מזונות כמו שביארנו למעלה ואם נשאת יש לה:

    אונס שנשא אנוסתו והוליד ממנה בת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם נזונת מן האחים אם לאו שמא מתוך שאין לה כתבה שהרי אינה קלה בעיניו להוציאה הואיל ואין יכול לגרשה כמו שביארנו בפרק שלישי ל"ו ב' אף תנאי כתבה אין לה או שמא הואיל ולא הופקעה כתבה ממנה אלא מטעם שאין בה חשש שתהא קלה בעיניו להוציאה דין כתבה מיהא יש לה ותנאי כתבה מדין כתבה הם ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו הפוסקים שאין לה מזונות הא אנוסה עצמה יראה שאין לה מזונות שהרי כשמת יצא כסף קנסה בכתבתה כמו שביארנו בפרק שלישי ואם כן כבר נפרעה מכתבתה וכל שנפרעה מכתבתה בטלו תנאיה ויש לפקפק בה ואף לקצת חכמי הדורות ראיתי שיש לה ובכל אלו הואיל ומחמת ספק הוא שאין לה יראה לי שאם תפשה תפשה:

    המשנה האחת עשרה והכונה בה בחלק הרביעי גם כן והוא שאחד מתנאי הכתבה להיות אלמנתו נזונת מנכסיו כל זמן אלמנותה עד שתטול כתבתה או יתבענה בבית דין והוא שאמר לא כתב לה את תהא יתבה בביתי ומתזנה מנכסי כל יומי מיגד אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין ככה היו אנשי ירושלם כותבין ואנשי הגליל היו כותבין כאנשי ירושלם וביהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתבתה לפיכך אם רצו היורשין נותנים כתבתה ופוטרין אותה אמר הר"ם אין הלכה כאנשי יהודה אלא כל זמן שלא תבקש כתבתה בב"ד ולא תנשא תדור בבית אשר היתה דרה עם בעלה בחייו ותהיה משתמשת בכל והכלים אשר היתה משתמשת בהן בחייו והנני עתיד לבאר שלמות זה הדין וביאור מיגד אלמנותיך בביתי ר"ל אחריו:

    אמר המאירי כל יומי מיגד אלמנותיך ר"ל כל ימי המשך אלמנותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין ויש גורסין מיגר ברי"ש ר"ל כל הימים שאת נגררת באלמנות ולשון זה מוכיח שאם היא אינה רוצה ליטול כתבתה אין היורשין יכולין לומר לה טלי כתבתיך וצאי ועל זה אמרו כך היו אנשי ירושלם כותבין ר"ל כמו שכתבנו ואף במקום שהיו סומכים על תנאי בית דין שלא לכתוב כך היו דנין מכח תנאי בית דין ואנשי הגליל היו כותבין כמותם אבל אנשי יהודה היו כותבים עד שירצו היורשים ליתן לה כתבתה ולפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתבתה ופוטרין אותה ואף כשלא היו כותבין כן היו דנין כן מכח תנאי בית דין ובתלמוד המערב אמרו בני גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ובני יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם ובגמרא נחלקו רב ושמואל שלדעת רב הלכה כאנשי יהודה ולדעת שמואל הלכה כאנשי הגליל ואמרו על זה בבל וכל פרודאהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרודאהא נהוג כשמואל ושאלו בה עד היכן היא נהרדעא ר"ל שיהא הכל נקרא מאתו מחוז עד דסגייא קבא דנהרדעא ומכאן פסקו רבים כרב שמאחר שהתלמוד מחזר לידע גבולה של נהרדעא לענין זה לא לחנם אלא לומר לך שמשם ואילך כל המקומות שוים למנהג בבל וגדולי הפוסקים דוחים סברא זו שלא חיזר לידע גבולה של נהרדעא אלא לומר שמשם ואילך מתחומה של בבל שנוהגין בה כרב הא כל שאר המקומות דנין בה כשמואל שכל רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ואף הם הביאו ראיה לסברא זו בשם מקצת גאונים ממה ששנינו צ"ה ב' אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהן ושאלו בה נזונת תנן דלא מצו דלא יהבי לה וכאנשי גליל או הנזונת תנן דאי בעו יהבי לה כתבתה ולא יהבי לה מזוני וכאנשי יהודה ואסיקנא ניזונת תנן וכאנשי גליל ואע"ג דאיכא למימר עלה דחייה בעלמא הוא ולא סמכינן אשנויא יראה לי שמאחר שבמשנתנו מכל מקום נזונת תנן אע"ג דקא בעי לאוכוחי מבריתא דהניזונת תנן איכא למיסמך אשנויא להעמיד לשון משנתנו במקומו ואף הם הביאו עוד ראיה ממה שאמרו למטה נ"ד ב' קריביה דר' יוחנן הוה ליה אתת אבא דהות מפסדה מזוני והיו מתיראין עליה שתפסיד מזונות לאחר מיתה אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו אמרו לאבוכון דלייחד ליה בשעת מיתתו ארעא למזונות ואם כאנשי יהודה למה ליה ליחודי ארעא ליתיב לה כתבתה וליפטרו ואע"פ שיש לדחות שמא כתבתה גדולה ואין הנכסים מספיקין בה מכל מקום פשוטן של דברים אינו מוכיח כן וכן הביאו עוד ראיה ממה שאמרו בבתרא פרק נחלה דף קל"ט ע"א שלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו והרי הלשון מוכיח ניזונת על כל פנים ומכל מקום זו אינה ראיה שמא בנכסים מועטים היא או אפילו במרבין ומשום סופא נקט לה אלא שמכל מקום ראוי לפסוק כן משאר הראיות ומכללא דרב ושמואל הילכתא כשמואל בדיני וכן ממה שכתבנו למטה בשם תלמוד המערב שאם היורשין מרמין אותה ומביאין אותה דרך רמאות לתבוע כתבתה שלא הפסידה מזונותיה ואם יכולים לכופה בכל מה צורך להביאה לכך דרך רמאות יפרעו כתבתה והיא מפסדת מזונות וכן בתוספתא אמרו כל הארצות כותבין כירושלם ובתלמוד המערב קיסרי כיהודה ושאר כל המקומות כירושלם וכן שנינו ק"ז ב' אשה שאמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתבתה אלמא בדידה תליא מילתא:

    זהו ביאור המשנה וכלה הלכה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    בסוגיא זו אמרו בביתי ולא בבית עקתי אבל מזוני אית לה ודבר זה לא נתישבו בו המפרשים על ענין אחד אלא יש מהן שפירשוהו שאינה יכולה לומר ליתומים שייחדו לה מדור שתדור שם בפני עצמה אפילו בית צר וקטן אלא תדור בביתם עמהם ותיזון שם עמהם הא אם יש לה מדור שנפל לה בירושה רשאה לדור בו והיתומים חייבין לזונה שם וכדקאמר אבל מזוני אית לה ואין הלכה כדברי האומר אפילו מזוני לית לה והוא הדין אם רצתה לשכור לעצמה או לדור בבית אביה לפירוש זה אתה צריך לפרש בזה שכתבנו שהיתומים חייבים לזונה שם דוקא לחשבון ברכת הבית וכמו שאמרו בפרק הנושא דף ק"ג ע"א אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא יכולים יורשים לומר לה הא אם את אצלנו יש לך מזונות אם אין את אצלנו אין לך מזונות מפני שברכת הבית מרבה והקשו לה וליתבו לה כפי ברכת הבית ותירץ אין הכי נמי וכבר למדת מדברינו פסק היוצא משמועה זו לפירוש זה ומכל מקום יש מפרשים שמועה זו על מה שהתבאר שהאשה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי אין היתומים רשאין לומר לה לכי לבית אביך אלא זנים אותה עמהם בביתם שהוא בית הבעל ולימד כאן שאם אין היתומים אומרים כן מצד רוע לב או טינא שהיה להם עליה אלא מתוך שביתם צר וקטן מהכיל מטתה וכלי תשמישה עמהם רשאין לומר כך אלא שחייבים לזונה בכל מקום שתדור ולשיטה זו לענין פסק אתה מפרש שכל שהוא כן חייבים לזונה בכל מקום שהיא ולא לפי חשבון ברכת הבית אלא למזונות מרווחים לפי כבודה וכבוד בעלה שעולה היא עמו ואינה יורדת עמו אף לאחר מיתה ולפירוש זה דעת רב אשי שאמר אפילו מזוני לית לה פירושו בהרוחה אלא לפי ברכת הבית אלא שהלכה כתנא קמא ויש מפרשים אותה על מה שכתבנו תחלה אלא שהוא בהפך ר"ל שהיתומים רוצים לזונה בביתם אע"פ שהוא צר וקטן והיא רוצה לדור במקום אחר מתוך צרות הבית ואומר שרשאה היא בכך ושהם חייבים לשכור לה ולזונה שם ומכל מקום דוקא לפי חשבון ברכת הבית:

    בפרק הנושא שם יתבאר שהאלמנה יושבת במדור שהיתה יושבת בו עם בעלה ומשתמשת בכרים וכסתות שנשתמשה בהם בחיי בעלה וכן בעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה ואם נפל המדור אין היורשין חייבים לבנותו אפילו אמרה הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה וכן אין מניחין לה לתקנו ולשפצו אלא יושבת בו כמות שהוא או תצא ובתלמוד המערב אמרו שאם לא היה להם או לבעל בית ששוכרין לה:

    7 more comments on this page.

    Meiri on Ketubot 54a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה לית הלכתא כו' קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן כו' עכ"ל רב נחמן נמי משמיה דשמואל קאמר ליה אלא דנקטו רב ענן דמלתיה דרב נחמן לא מיפרשא אלא במלתיה דרב ענן כדקאמר לדידי מיפרשא כו' וברא"ש לא הזכיר לרב ענן ע"ש ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Ketubot 54a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    בת ארוסה כלומר אדם שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ומת בעודה ארוסה מי אית לה מזוני מן האחין או לא מי אמרינן דכיון דאית לה לארוסה אית לה לבת מזוני מנכסי אביה עד שתבגור או עד שתתארס או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין לית לה לבת מזוני תיקו וה"ה דהוה מצי למבעי בארוסה גופה אי אית לה מזוני. ויש לשאול דמעיקרא קאמר אית לה כתובה ואחר כך אמר דלא תקינו לה רבנן כתובה. ויש לתרץ דה"ק כיון דלא תקינו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין ודוחק הוא דהל"ל כיון דלא תקינו רבנן למכתב אמאי אמר כיון דלא תקינו רבנן כתובה סתם, ע"כ נראה למורי הרב נר"ו דה"ק או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן אחריות עד שעת נשואין מזוני נמי לית לה דשמעון בן שטח שתקן כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה לא תיקן אלא משעת נשואין כי מתחלה ודאי היו כותבין כתובה אבל לא היו כל הנכסים אחראין עד שבא שמעון בן שטח ותיקן אחריות והוא לא תיקן אלא משעת נשואין ואילך. ולמאן דס"ל דארוסה אין לה כתובה נצטרך לפרש דמאי דאמרינן דכיון דאית לה כתובה אית לה תנאי כתובה היכא דכתב לה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ויש לפרש בעיין בגוונא אחריתי ולא תיקשי ולא מידי בת ארוסה פי' כגון שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ושוב נשאה מי אמרינן כיון דסוף סוף הרי נשאה ויש לה כתובה למפרע חיילא שעבוד כתובה זו לגבי בת זו שנולדה לו בעודה היתה ארוסה לו או דילמא כיון דבשעה שנולדה לא היתה כתובה לאמה שוב אין לה תנאי כתובה וכן פירש הראב"ד ז"ל ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל:

    וז"ל הריטב"א ז"ל בת ארוסה וכו' יש שפירשו דלא מבעי ליה אלא כשהגיע זמן שהאם אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי אי אכלה ברתא נמי אוכלת אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולי"ל תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראין הדברים או דילמא כיון דלא תקינו רבנן עד שעת נשואין פי' דאף על גב דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אף על פי שלא כתב לה מכל מקום לא תיקן רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פרש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא שאין כתובת בנין דכרין אלא בנשואין שזוכה בה הבעל דאילו קודם לכן אף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה. ע"כ:

    אליבא דר' יוסי בר יהודה לא תיבעי לך דאמר יש לה כתובה מנה אין לפרש דה"ק דצריך שיכתוב לה כתובה מנה ואסור לשהות עמה בלא כתובה כשאר כל הנשים וטורפת נמי ממשעבדי כשאר הנשים דאם כן פשיטא דלרבי יוסי בר יהודה יש לה מזונות דמ"ש כתובה זו משאר כל הכתובות דהא אי כתיב לה כתובה תנאי כתובה דבנן נוקבן נמי אית לה ואף על גב דלא כתב וכדתנן לעיל וכיון שכן למה ליה למימר אליבא דר' יוסי לא תיבעי לך וכו'. פשיטא דלדידיה ליכא למבעי כלל לכך נראה לפרש דה"ק יש לה כתובה פירוש דצריך לתת לה כתובה מנה אם יגרשנה או ימות ואין צריך לכתוב לה כתובה דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ומבני חרי הרי הוא דגביא וזהו שכתב רש"י יש לה כתובה. מנכסיו. ודוק והיינו טעמא דכיון דבלאו הכי הרי אינה קלה בעיניו להוציאה דלא יוכל לשלחה כל ימיו אלא דחייש דילמא יצער לה כדאיתא לעיל בפרק אלו נערות הילכך בחיוב כל דהו סגי כנ"ל: או דילמא כתובה טעמא מאי תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה דהא כתיב גבי אונס ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ואף על גב דלית לה כתובה כיון דמצד אחר אשכחן דמיקיים בה טעם הכתובה נאמר גם כן דאית לה תנאי כתובה והבת תיזון מנכסיו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

    והריטב"א ז"ל כתב וז"ל טעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו'. פרש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקון לה כתובה דליכא למיחש בה אבל תנאי כתובה דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה איתקון אית לה. עכ"ל הרב ז"ל. וממנו אתה למד דה"ה דמבעיא ליה מהאי טעמא למזונות ארוסה גופה ואגב ריהטא דלעיל נקטוה בבתה וכן עיקר. ע"כ: עוד כתב ז"ל ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוניא דאב דאיכא כתובת בנין דכרין דכל שכן בארוסה לא קפיץ למיתן האב נדוניא אלא על דעת שיזכו בה בניה. ע"כ: בביתי ולא בבית עקתי שאינה יכולה לכוף את היתומים לבנות לה מדור קטן בפני עצמה כי עקתא בית קטן וצר אבל מזוני אית לה אי ואית לה ביתא לדידה שנפלה לה מירושה על היתומים להביא לה מזונות לשם, כן קבל רבי. וקשיא ליה הא דאמרינן בפרק הנושא אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשים לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות כו' ומפרש טעמא מפני שברכת הבית מרובה לפיכך נראה בעיניו כן בביתי ולא בבית עקתי בבית גדול ורחב עומדת היא עמהם אבל אם יש (לה) בית צר וקטן הרשות בידם להוציאה מעליהם ולהרויחם אבל מזוני יהבי לה בכל מקום שהיא שהרי הם אין מניחין אותה לדור. רש"י ז"ל במהדורא קמא: והרמב"ן ז"ל האריך בזה וז"ל יש מי שפירש לומר שאם היה הבית קטן וצר מהכיל היתומים והאלמנה אינה יכולה לומר אני אדור כאן ואתם לכו לכם אלא שוכרים בית ראוי לה לפי כבודה. והוצרכו לזה הפירוש מפני שמצינו בירושלמי מפורש כלשון הזה רבי זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית א"ל היורשים שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הוה פורנא עשרים דינרין והוה חד בית טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או איתבון לה ביתא או יתבון לה עשרין דינרין אמר ליה ר' מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים וכך פירושו אם לא היה שם בית ראוי לדירת האלמנה והיתומים מהו א"ל היורשין שוכרין לה בית ואם היא אומרת אותו בית אני רוצה לא כל הימנה שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא הוא וכיון שכן הם שוכרין לה בית אחר כהדא וכו' פי' אדר' מונא סמיך דאמר באותה אשה שהיו בכתובתה עשרין דינרין כיון שלא הניח בעלה נכסים אחרים אלא אותו בית ואינו שוה רק י' דינרין נותנין לה עשרה דינרין והבית שלהן שאין גוף הבית קנוי לה אלא משועבד הוא לה ומסלקינן בדמיו דהיינו עשרה דינרין והכי נמי אם הם רוצים לשכור לה בית לא כל הימנה לומר אותו בית שהניח בעלי אני רוצה והוי יודע שאם היה שם בית ראוי לדירת שניהם הדין עמה דה"ג התם אלמנה שאמרה הריני מגננה אלמנותי בבית בעלי שומעין לה מעתה למדנו לפי הירושל' שהיתומים חייבין לשכור לה בית וכמדומה לי שכך שמעתי דרך פירושו כמו שכתבתי אבל אינו מחוור ולא נכון ולי אפשר לפרשו בע"א וכך הוא לא הוה שם בנכסי המת בית כלל היורשין שוכרין לה בית לפי כבודה ואם רצו נותנין לה דמי שכירות בית כמו שהוא והיא טורחת ושוכרת לעצמה ואם היא אומרת איני רוצה לטרוח אלא שכרו לי אתם אין שומעין לה כהדא דההיא איתתא דהוה כתובתה בעשרין דינרין כלומר שכתב לה בעלה שישכור לה מדור לפי כבודה עד עשרין דינרין והיה בית אחד לפי כבודה נשכר בעשרה והיתה אומרת להם או תנו לי עשרין דינרין או טרחו אתם ושכרו לי ודן ר' מונא שיתנו לה דמי הבית לפי מה שהוא והיא תשכור לה בית. ואם זה הפירוש אמת אפשר שלא נאמרו הדברים אלא במי שאין לו בית כלל שכיון שתנאי ב"ד הוא למיתב בביתיה ויורשיו צריכין לשכור לעצמן ישכרו בית ראוי לדירת כולם ומקום שהיורשין דרין בו זהו ביתו אבל מי שיש לו בית ואינו ראוי לדירת כולם אינן שוכרין לה לבדה משום מעוטא דכתובה דכתבי בביתי תרי זמני. וסברתי כן מפני שאין צורך הגמרא שלנו שישכרו לה יורשין כלום אלא משמע דלגמרי הפסידה דירתה מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה אף על גב דלית הלכתא כמר בר רב אשי אבל מקצת חכמים הראשונים פירשו כמו שהזכרתי תחלה. והנגיד ז"ל כתב זה הירושלמי והביא בתשובה לרב צמח ז"ל אם יש לו בית קטן אין עליה מן הדין לדור בו והולכת לבית אביה או שוכרת בית גדול ויושבת ושכר מן היורשין. וזאת התשובה איני סומך עליה שנראית כמשובשת שהלשון שלה נוטה שלתקנת האשה אמרו כן שאין מכריחין אותה לדור בקטן אלא שוכרת גדול וזה אינו כלום. ושוב ראיתי בחיבורים אחרים שהשכר על היתומים ולרב ר' משה המחבר ז"ל נפל הבית או שלא היה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה ומזה הירושלמי הוציא דבר זה אבל היה לו לכתוב אם היתה שם ביקתא מה דינא ונראה שדעתו שישכרו לה היתומים מדור לפי כבודה וכיון שכן יש לדחוק ולומר דה"ק בביתי ולא בבקתי שאינה יכולה לומר הניחו הבית לי לבדי מאחר שאין כלנו יכולין לדור בו בריוח לפי כבודנו או שתאמר אתגלגל עמכם בדוחק אלא הם דרים בביתם ושוכרין לה מדור לפי כבודה כלומר ביקתא כמו שלא היה לו לבעלה בית כלל דמי משום מיעוטא דלישנא וזו שאמר מר בר רב אשי אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר כאותה ששנינו יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אי את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה דכיון דלאו מינה הוא מזונות שלמים נותנין לה שאם רצו ובאו אף הם לדור עמה. ואף על פי שאין זה מחוור אנו נותנים ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים. עכ"ל הרמב"ן ז"ל אדון האחרונים ז"ל:

    וז"ל הריטב"א ז"ל תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי וכו' פרש"י ז"ל דרב יוסף דייק דלהכי קתני בביתי תרי זמני וכו' ולפירוש [זה כ"ש דהיכא שלא הניח שום בית שאין לה דירה ואין היורשין חייבין] להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפילו מאן דלית ליה דרב יוסף מודה בהא. אבל בירושלמי אמרו שאם אין שם בית היורשין חייבין להשכיר לה בית ולפיכך יש שפירש דאפילו רב יוסף לא קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנין לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותנין לה מזונות שלמים או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלמים ומר בר רב אשי אמר דאין לה מזונות שלמים ולא נהירא דאם כן היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה מאי אפילו דקאמר כיון דאית לה דירה דדילמא הא דאמור רבנן ולא בביקתי לתקנתא דידה הוא כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהיו לה מזונות שלמים כיון דאית לה דירה מכל מקום ועוד דלישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל. והירושלמי חולק הוא על תלמוד שלנו בזה ואגמרא שלנו סמכינן. ואי ק"ל דהכא דרשינן בביתי ולא בביקתי לגריעותא דידה ואילו לקמן בפרק הנושא דרשינן מינה שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי' זה אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סליקו דתקנתא דרבנן היה שתהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא לרווחא אית לה והיכא דליתא דתפוק ותיזיל כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן בית כלל. ע"כ: ונתפייסה נתרצית לינשא אין לה מזונות מן היתומים כיון דדעתה לאנסובי לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך אמרה איני רוצה להנשא מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מן היתומים שאינן מהוגנים לה אין לה מזונות דאי הוו אתו מהוגנין מינסבא להו כיחלה ופירקסה שערה אין לה מזונות מעשיה מוכיחין שדעתה להנשא ולא קרינא בה מיגר אלמנותיך. תובעת כתובתה דעתה לינשא. רש"י ז"ל במהדורא קמא: ולית הלכתא ככל הני שמעתתא ופירשו הגאונים דברים כפשוטן דאכלהו קאי ואפילו תבעוה לינשא ונתפייסה ולא משום דתיקשי לאידך דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאיתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות אלא סברא דתלמודא הוא למדחינהו להני מסברא דנפשיה ודכוותה איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי אחריתי אבל בתוספות פירשו דלא דחינן אלא ההיא דזנתה וההיא דכיחלה אבל לא ההיא דשמואל דתבעוה לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפי' שם. ומיהו לשון דכל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל והיינו דמשום הני תרתי בלחוד לא הוה ליה למימר כל הני שמעתתא וכן פסק הרמב"ם. הריטב"א ז"ל. וממה שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא דטעמא דתובעת כתובתה היינו משום דדעתה לינשא שמעינן דאיתנהו לתרווייהו תבעוה לינשא וכו' ותובעת כתובתה דהא בחד טעמא סלקין: התובעת כתובתה בב"ד פי' בין על ידה בין על ידי שליח ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא שיש לה מזונות וכתובה נמי אמרו בירושלמי [פי"א ה"ב] ובלבד מן השופי אבל לא מן האונס כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר' אבא בר כהן בעי לן תבעה פורנא ואבדה מזונא מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קומי ר' יוסי ואהדרה למזונא. הריטב"א ז"ל: כתב הרא"ה ז"ל דמהך ירושל' נמי משמע דתבעוה לינשא ונתפייסה יש לה מזונות דהא התם דנתפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבעה כתובתה ומסתברא דלאנשי יהודה ה"ה דתובעת כתובה אבדה מזונות דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקולא דידה. עכ"ל הרא"ה ז"ל. ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירה מקצתה הא קי"ל דאפילו דנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאיתא לקמן בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל. וכיון דתבעה כתובתה בב"ד לאו מיגר אלמנותיך בביתי קרינא לה ומיד משעת התביעה ואילך מפסדת המזונות ואע"פ שלא נפרעה מכתובתה על תביעה זו כלל. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: מכרה כתובתה משכנה כתובתה פי' שמכרתה או משכנה כולה כדפרש"י ז"ל וכ"ת כי משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה ככל הכתוב בה. ויש לומר דמכל מקום כיון ששעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי לענין זה. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ה ז"ל דכיון דשעבדה לכולה כמי שגבתה כולה דמי:

    והא לנהרדעא נסיבא וכו' ושמעינן מיניה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעתא דתידור עמיה בדוכתיה הולכין בה כפי מנהג מקומו שבאה לשם. הריטב"א ז"ל:

    ועד היכא דנהרדעא וכו' הא דיהביה קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דשאר עלמא עבדי כרב אלא משום דבבבל עבדי כרב ותחומי בבל ותחומי נהרדעא היו סמוכין אלו לאלו לפיכך רצה לידע עד היכן נינהו תחומי דנהרדעא אבל בכל דוכתא כשמואל עבדי. תלמידי ה"ר יונה: שמין מה שעליה פי' ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני לה אדעתא למשקל ולמיפק ומיהו אינם יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך והא דאמרינן ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא הוא דהוו אמרי לומר שאינם שלה לגמרי או תקבלי אותם בדמיהם או תפשיטום. הריטב"א ז"ל: וחילופא בלקיט אם יש שכיר בביתו ולא קצב לו שכירות מתחלה ובתוך כך שהיה עוסק במלאכתו נתן לו בגדים כשיגיע לסוף מלאכתו באין לפרש את שכרו אין שמין מה שעליו אליבא דרב אמרינן דבאשה היינו טעמא דשמין לרב כדמפרש לקמן דכי אקני לזה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דמיפק ולמשקל לא אקני לה אבל בלקיט שהיום עמו ולמחר הולך לו ודאי לגמרי אקני ליה לשמואל באשה אין שמין דכל ספוקה עליו וגמר ומקני לה אבל לקיט אין עליו להלבישו ומסתמא לא נתן לו כסות. רש"י ז"ל במהדורא קמא: יתמא לקוטי שלח ופוק הפשיטהו מבגדיו ויצא שמין מה שעליו ויתמא קרי ליה על שם שנוהגין בו מנהג יתומים לצאת בלא תלבושת. רש"י ז"ל במ"ק: לכאורה כשמואל רהיטא לכאורה כמו לכעורה כלומר לאדם כעור שאין מעיין ומדקדק לדבר נראה לו לפום ריהטא למתני' כדשמואל וכי אקני לאתתיה הנך מאני אדעתא למיקם קמיה שתעמוד עמו ויתכבד בה לפיכך אין לה בכסות אשתו ובניו כלומר אדעתא למשקל ולמפק כגון אלמנה שהולכת ונשאת לאחר לא אקני לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואומרים מקצת מפרשים ז"ל דדוקא באלמנה שתובעת כתובתה אבל בגרושה לא ובלקיט נמי דוקא היכא שיוצא מעצמו אבל אי מפקין ליה אין שמין מה שעליו. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

    והרא"ה ז"ל כתב וז"ל אדעתא למשקל וכו' וכל שכן גרושה דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה ע"כ. ואזיל בשיטת זקנו הרז"ה ז"ל עיין בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל ודעת האחרונים כדעת הריא"ף ז"ל. וכתבו הגאונים דוקא בהא אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה דלא שייך בה האי טעמא דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדר מתנה הא לאו טעמא הוא דהא איכא מ"ד התם בבבא בתרא במתנה קנתה והבעל אוכל פירות ואם איתא דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה שהרי בחייה אוכל פירות ואם מתה יורשה ואם מת הוא אינה זוכה אם כן מאי אהני לה אלא כדאמרן. הרא"ה ז"ל:

    3 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 54a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא בת ארוסה מהו, עיין בהרא"ש דהאיבעי' בנשאה אח"כ ומסתפקנא אם הוליד אח"כ ממנה בנים ובנות ויש נכסים מועטים דהבנות יזונו אם יתנו גם להבת ארוסה ליזון עמהם די"ל דדוקא לגבי הבנים א"י להוציא מספק אבל הבנות אין מוחזקים כ"כ רק שניזונות מהנכסים, [ועיי' בש"ע חוה"מ סי' ר"פ מטומטום ובנות בנכסים מועטים, והתבונן]:

    גמרא אמר ר"י אמר שמואל התובעת כתובתה כו', מכרה אין אבל תובעת לא. ק"ל למ"ש רש"י גיטין (דף לה) דטעמא בתובעת משום דגלי דעתה דבעי לאנסובי עיי"ש, וא"כ ע"כ פירכת הש"ס כיון דתובעת גלי דעתה מכ"ש במכרה ולתני תובעת וכ"ש מכרה, ובזה ק"ל דהא מכרה או משכנה היינו אף בחיי בעלה דלא שייך לומר דגלי דעתה דמצית לאנסובי ולא נשמע זה מתובעת. [עיין בית שמואל סי' צג ס"ק ח' שהוכיח מסוגיין דלא כהב"ח דס"ל דמכרה בחיי בעלה אף מבעל לית לה מזוני דא"כ מאי פרכי' מכרה אין הא בעי למכירה לענין מזונות בחיי בעלה אע"כ שיש לה מזונות מהבעל אלא לאחר מיתה לית לה ע"ש ועדיין קשה כנ"ל דהא מכרה בחיי בעלה ל"ש גלי דעתה וצריך לאשמועינן דמ"מ לית לה מזוני לאחר מיתה דלא שמעי' זה מן תובעת]:

    גמרא בביתי ולא בביקתי ע' בר"ן מ"ש בשם הרמב"ן בלא נשאר בית כלל חייבים לשוכר'. אבל בביקתא אין חייבים לשכור ע"ש. ולכאורה אפשר לכוון כן בהרמב"ם (פי"ח מה"א) שכ' מדור אלמנה שנפל כו' נפל הבית וכו'. ע' בהה"מ שכ' בפשוטו דעת הרמב"ם דחייבים לשכור ע"ש. ולפע"ד היה נראה דדעת הרמב"ם כהרמב"ן ומש"ה חילק הדין לב' בבות, בתחלה כ' מדור אלמנה שנפל היינו רק מדור אלמנה ונשאר מדור היתומים בזו אין חייבים לשכור והיינו ממש כהרמב"ן. והנה דעת הרא"ש דאף בביקת' חייבים לשכור וכדעת הר"ן והה"מ בשם הרשב"א. וכהירושלמי. אולם נראה דחילוק גדול יש ביניהם לדינא. והיינו כשנדקדק דהר"ן מפרש להירושלמי היא אומרת קרקע כו' היינו דין בפ"ע וקאי אכתובה שלא נשאר קרקע כשיעור כתובה. והרא"ש מפרש דהיא אומרת קאי אדלעיל שאומרת לדור בביקת' והם אומרים מעות היינו שרוצים לסלק במעות. הדין עם היתומים ומדמה לכתובה כמו התם לית להו רק שעבוד על הקרקע. ה"נ אין לה רק שעבוד על הדירה ויכולים לסלקה לשכור לה אחר ע"ש. ונראה דהחילוק לדינא הוא לשיטת הר"ן והרשב"א משמע דהחיוב לשכור. הוא רק כמו בלא נשאר בית כלל. ושוכר מנכסי קרקע שירשו מאביהם. אבל לא שיהיה לה שעבוד דירה על הביקתא, כיון שהיתומים דרים בה. אבל לשיטת הרא"ש נראה בעליל מדומי' הירושלמי דשעבוד על הביקת' רק שהם מסלקים. וא"כ הסילוק מהיתומים משלהם ופורעים לה החוב ומסלקים לה בזוזי. ואף אם לא נשאר רק הביקתא צריכים לשכור משלהם. ולעולם צריכים ליתן לה או דירה בביקת' או סילוק במעות. ותביעה על הביקתא. וכן נראה להדי' להמדקדק בלשון הטור. אבל אינך שיטות י"ל דהחוב הוא על שארי נכסים כמו בליכא בית כלל. והביקתא כמאן דלית ליה דמיא. והוא ברור להמעיין. וחידוש שלא העירו בזה האחרונים. ולולי שיראתי היה נ"ל לשיטת הרא"ש דדוקא בנשאר ביקת' חייבים לשכור כיון דנשאר בית יש לה שעבוד עליו לדירה. אבל בלא נשאר כלל לא. והירושלמי דקאמר לא היה בית היינו לא היה בית גדול וכמ"ש הרא"ש להדי' והוא להיפוך מדעת הרמב"ן והרמב"ם כמ"ש. והטור השוה דעת הרא"ש להרמב"ם. ולא ידעתי מנין לו זה. וצ"ע:

    גמרא אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה כו' ע' ברי"ף מה שכ' אחר שנוי' דהש"ס דלמישקל ולמיפק לא. וכ' ושמעיא מינה דמאן דגריש וכו'. יש לע' בכוונת הרי"ף מהיכ' נשמע זה. ובמלחמות דחיק דנפקא מלשון כו' ע"ש: ולענ"ד נראה עפ"מ שהקשיתי היכי משנינן למישקל ולמיפק. הא כיון דאינו שלה רק להתקשט לפניו. אבל אינו ברשותה למכור או לכלות. רק להתקשט להוית אשה ואינה רק כשואל ששאלה הבגדים לה להשתמש בה. ואם נקרעו הבגדים מתשמיש הוי כמתה מחמת מלאכה אבל אין הגוף שלה רק הפירות. וא"כ יהיה הקדש חל עליו כדאמרי' בערכין (דף כג) הקדישו משכיר שוכר במעלה קאי. וע' בתוס' שם. ובתוס' בב"ק (דף נב) כיון דאין לו רק לפירות והגוף של משכיר חל עליו ההקדש וממילא במעילה, וא"כ הכא גבי אשה נמי נימא הכי. אולם למ"ש הב"ש אה"ע (סי' צט סק"ד) וז"ל נראה אפי' אם בגדים שווים יותר וכו' רק היא תשלם המותר ע"ש שכ"כ מסברא בלי ראיה. ומתוך קושי' מוכח כדבריו והוי שלה ממש: אולם יש ליישב בדרך אחר. והיינו למ"ש הר"ן בנדרים בפ' השותפין בסוגיא דמרמץ ובית הבד מושכרים בעיר דאף דמשכיר יכול להקדיש ביתו של שוכר. מ"מ כל שלא הקדיש בפירוש רק כל נכסי סתם אין דעתו על המושכר שאינו כעת בכלל נכסיו ע"ש. וא"כ גם הכא י"ל כן דכסות אשתו אינו בכלל נכסיו, או די"ל דדוקא בית הוא קרקע דבחזקת בעלים קאמר יכול לאסור. אבל במטלטלין השכורים דכ"ז השכירות הוי של שוכר וא"י לאסור. ומעתה נראה דמיושב ע"פ תוס' לקמן (דף נט) ד"ה לכשאקחנה כו' אין נראה לו לחלק, עכ"ל. מבואר דס"ל דלר"מ א"צ לכשאקחנה. אבל דעת הר"ן שם דבעי לומר לכשאקחנה והוי לדידן כדבר שבידו דמקנה דשלב"ל כדאי' בקידושין (דף סב) לשיטת התוס' א"צ להגביל הזמן שיהיה כך. ולדעת הר"ן צריך להיות הזמן: ומעתה י"ל דהרי"ף לא ס"ל כסברא הנ"ל ויכול ליקח המלבושים. וגם ס"ל דהוא בכלל נכסי. וס"ל לעיקר לתרץ כתירוץ אחרון הנ"ל דמטלטלין א"י לאסור. ולזה היה קשה להרי"ף דבברייתא קתני אין לו בכסות אשתו משמע דאינו בכלל ההקדש ולעולם לא יהיה הקדש אף אחר מיתתו או אחר גירושין. ואמאי לא יהיה אח"כ הקדש. ואי משום דקיי"ל א"א מקדיש דשלב"ל. ז"א דהא הוי בידו. דיש בידו לגרש וליקח ממנה המלבושים. וכל שבידו אינו כמחוסר מעשה ולא הוי דשלב"ל. וא"כ אח"כ כשיהיה לו שלו יהיה הקדש. ולזה כ' הרי"ף וש"מ דדוקא באלמנה וכו'. ולכן לא הוי בידו והוי שלב"ל ודוק:

    גמרא נ"מ למוכרת ולמוחלת ע' ברש"י ובראשונים דמוכרת ומוחלת היינו דאם מכרה כתובה גם תוספת בכלל. ולפ"ז צ"ל אף דלעיל (דף נג) מבואר דבמכירה לכ"ע לא אמרי' דמכרה כל תנאי כתובה דזוזי הוא דאנסוה ודעת הרא"ה והריטב"א ורש"י שם דגם במוחלת ל"א דמוחלת הכל, וצ"ל דת"כ שאני דהוא נכלל בכלל לשון כתובה. לא מטעם דתנאי כתובה הוא בכלל כתובה דשם כתובה הוא על התנאים ג"כ דא"כ גם לענין שארי דברים נאמר שמכרה הכל. אע"כ דשאני תוספת דיותר נכלל בכלל לשון כתובה. ובאמת לא ידעתי מנין לנו זה ולדחוק לפרש זה בענין ת"כ ככתובה דתוספת הוא בכלל לשון כתובה. ומה דאמרי' למוכרת ולמוחלת יש לפרש עפמ"ש הר"ן לעיל בסוגיא דמוכרת כתובתה לבעלה. ל"א נ"ר עשיתי לבעלי כיון דכל הנשים יש להם כתובה ליכא איבה אם אינה מוחלת. ואדרבא תאמר עיניך נתת בגירושין שתהא קלה בעיניך להוציאה ע"ש. אבל בשאר חוב יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי. וכ"כ בב"ש אה"ע (סי' קה סקי"א) רק בת"כ ג"כ אינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ע"ש. א"כ יש לנו לפרש דברי הש"ס למוכרת ולמוחלת היינו אם מוכרת או מוחלת לבעלה דמהני דאי"ל נ"ר עשיתי לבעלי כמו דאי"ל בכתובה ולא הוי כשאר חוב. אבל לומר שהוא נכלל בלשון כתובה זהו לא שמענו מדברי הש"ס. וצלע"ג:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Ketubot 54a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 54, Amud Aleph, about 505 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 122 words

      Opens “כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני,…”

    2. Segment 230 words

      Opens “בעי רבא: בת ארוסה, יש לה מזונות,…”

      Named: רבא.

    3. Segment 325 words

      Opens “בעי רב פפא: בת אנוסה, יש לה…”

      Named: רב פפא, רבי יוסי ברבי יהודה.

    4. Segment 411 words

      Opens “כי תיבעי לך, אליבא דרבנן דאמרי: יצא…”

    5. Segment 524 words

      Opens “כיון דלית לה כתובה, לית לה מזוני,…”

    6. Segment 631 words

      Opens “את תהא יתבא בביתי וכו'. תני רב…”

      Named: רב יוסף, רב אשי.

    7. Segment 742 words

      Opens “אמר רב נחמן אמר שמואל: תבעוה להנשא…”

      Named: רב נחמן, רב ענן, שמואל.

    8. Segment 815 words

      Opens “אמר רב חסדא: זינתה אין לה מזונות.…”

      Named: רב חסדא, רב יוסף.

    9. Segment 919 words

      Opens “מאן דאמר זינתה, כל שכן כיחלה ופירכסה.…”

    10. Segment 1020 words

      Opens “ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי…”

      Named: רב יהודה, שמואל.

    11. Segment 1118 words

      Opens “ולא?! והתניא: מכרה כתובתה, ומשכנה כתובתה, עשתה…”

    12. Segment 1215 words

      Opens “הני, בין בבית דין בין שלא בבית…”

    13. Segment 1316 words

      Opens “וכך היו אנשי ירושלים וכו'. אתמר, רב…”

      Named: רב אמר, שמואל.

    14. Segment 1425 words

      Opens “בבל וכל פרוודהא נהוג כרב, נהרדעא וכל…”

      Named: רב נחמן, שמואל.

    15. Segment 1529 words

      Opens “אמר להו: בבל וכל פרוודהא נהוג כרב.…”

      Named: שמואל.

    16. Segment 1620 words

      Opens “איתמר. אלמנה, רב אמר: שמין מה שעליה.…”

      Named: רב אמר, רב חייא בר אבין, שמואל.

    17. Segment 1712 words

      Opens “רב כהנא מתני: וכן בלקיט. ומנח בה…”

      Named: רב כהנא.

    18. Segment 1836 words

      Opens “אמר רב נחמן: אע"ג דתנן במתניתין כוותיה…”

      Named: רב נחמן, שמואל.

    19. Segment 1926 words

      Opens “אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר…”

      Named: רב נחמן, רבא, שמואל.

    20. Segment 2014 words

      Opens “מאי טעמא? כי אקני לה, אדעתא למיקם…”

    21. Segment 2139 words

      Opens “כלתא דבי בר אלישיב הוה קא תבעה…”

    22. Segment 2213 words

      Opens “ההוא דאמר להו: ״נדוניא לברת״. זל נדוניא.…”

    23. Segment 233 words

      Opens “ההוא דאמר להו:…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Ketubot 54a · Segment 6 — “…בביתי וכו'. תני רב יוסף: ״בביתי״ ולא בביקתי, אבל…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Ketubot 54a · Segment 17 — “רב כהנא מתני: וכן בלקיט. ומנח בה סימנא: ״יתמא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Ketubot 54a · Segment 7 — “…רב נחמן אמר שמואל: תבעוה להנשא ונתפייסה אין לה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 54a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026