Talmud Builders

    Ketubot 64a

    Chapter 5 - Af Al Pi

    גם: כתובות דף ס״ד ע״א, פרק ה׳ אף על פי

    English translation - Ketubot 64a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Because Rav Zevid is a great man, and due to his piety and humility he would not challenge the ruling, you twist the judgment against him? Didn’t Rav Kahana say: Rava raises a dilemma with regard to this issue and did not resolve it, so how did you rule that she may retain her worn clothes? The Gemara summarizes: Now that it was not stated and concluded this way or that way, if she seized an item of her possessions, we do not take it away from her, but if she did not seize it, we do not give it to her.

    2The Gemara adds another halakha with regard to a rebellious woman: And we delay her bill of divorce for twelve months of the year and do not give her a bill of divorce until then. And during those twelve months of the year she does not receive sustenance from her husband.

    3§ Rav Tuvi bar Kisna said that Shmuel said: The court writes a letter of rebellion about a betrothed woman who is rebelling against her husband. This letter is a court order to deduct value from the marriage contract. But it does not write a letter of rebellion about a widow awaiting her yavam who does not want to enter into levirate marriage. The Gemara raises an objection from a baraita : It is the same to me if she is a betrothed woman or a married woman, and even if she is a menstruating woman, and even if she is ill, and even if she is a widow awaiting her yavam .

    4The Gemara answers: This is not difficult, as the contradiction can be resolved in the following way: Here, where there is no distinction between a betrothed woman and a widow awaiting her yavam , it refers to a case where he asked to marry her and she is refusing; there, where there is a distinction, the case is where she asked to marry him and he is refusing. As Rav Taḥalifa bar Avimi said that Shmuel said: If he asked, the court responds to his request and gives her the status of a rebellious woman, but if she asked, it does not respond to her request and does not add to her marriage contract.

    5The Gemara inquires: In what manner did you establish that which Shmuel said, that one writes a letter of rebellion about a betrothed woman but not about a widow awaiting her yavam ? If it is a situation where she asked to marry him and he did not want, then why phrase this: The court writes a letter of rebellion about a betrothed woman, which indicates that the bill is written against her. It should have said instead: Write a letter of rebellion for a betrothed woman, meaning it is written on her behalf against her husband. The Gemara answers: This is not difficult, as the text is imprecise. Teach the statement instead this way: For a betrothed woman.

    6The Gemara asks: What is different about a widow awaiting her yavam , for whom a letter of rebellion is not written against her husband? Because we say to her: Go away; you are not commanded to procreate. Therefore, although she cannot get married, he cannot be compelled to perform an act that the Torah does not specifically command him to perform. The Gemara challenges this answer: If this is the reasoning, then in the case of a betrothed woman, too, let us say to her: Go away; you are not commanded. Rather, the case where a letter of rebellion is issued must be referring to a woman who comes with a claim, saying: I want a staff in my hand and a hoe for burial, i.e., I want children who will support me in my old age and attend to my burial after my death. This claim is valid, and therefore the court issues a letter of rebellion against the husband.

    7The Gemara asks: So too here, if she is a widow awaiting her yavam who comes with a claim, why shouldn’t the court listen to her? Rather, the Gemara retracts the explanation that she asked him to marry her. Instead, say that both this and that are discussing situations where he asks her and she rebels, and the question from the baraita on Shmuel’s statement is not difficult. Here, the baraita that said that the court writes a letter of rebellion about a widow awaiting her yavam , is referring to a case where the yavam asked her to perform ḥalitza and she refused. There, Shmuel’s statement that the court does not write it, is referring to a case where he asked to consummate the levirate marriage, as Rabbi Pedat said that Rabbi Yoḥanan said: If the yavam asked her to perform ḥalitza and she refused, the court responds to him. If he asked to perform levirate marriage, the court does not respond to him.

    8The Gemara asks: What is different with regard to the request to consummate the levirate marriage, that if a woman refuses the court does not write a letter of rebellion against her? Because we say to him: Go and marry another woman. He is not required to marry her specifically, if she does not agree to the marriage. Therefore, her refusal is not deemed rebellion. The Gemara challenges that answer: If so, with regard to a request to perform ḥalitza also, let us say to him: Go and marry another woman. The difference between the two cases is still not clear.

    9Rather, it must be that the reason is because he says: Since she is attached to me they will not give me another wife. As long as he has not performed ḥalitza , he may have a problem finding another wife, as a potential wife will be concerned that he has a woman attached to him and may eventually enter levirate marriage with him. This is a valid claim, and therefore the court writes a letter of rebellion against her if she refuses ḥalitza .

    10The Gemara asks: If so, here too, when she refuses a request to consummate the levirate marriage, he may say: Since she is attached to me they will not give me another. Why then doesn’t the court write a letter of rebellion in this case? Rather, one must say that this and that are both discussing a case where he asked to consummate the levirate marriage. And it is not difficult. Here, in the baraita , where the court writes a letter of rebellion, it is in accordance with the first mishna. There, in Shmuel’s statement, where it doesn’t write one, it is in accordance with the ultimate version of the mishna.

    11As we learned in a mishna ( Bekhorot 13a): The mitzva of levirate marriage precedes the mitzva of ḥalitza . This halakha originally applied when people would intend to perform the levirate marriage for the sake of the mitzva. At that time, it was customary to compel a woman to enter levirate marriage. If she refused, the court wrote a letter of rebellion about her. However, now that people do not intend to enter levirate marriage for the sake of the mitzva, but may have other intentions, the Sages said: The mitzva of ḥalitza precedes the mitzva of levirate marriage. Shmuel’s statement that the court does not write a letter of rebellion about a widow awaiting her yavam is in accordance with the ultimate version of the mishna.

    12§ The mishna asks: Until when does he reduce her marriage contract? And in that context it states that, according to the opinion of Rabbi Yehuda, the sums involved are calculated in terapa’ikin and not in dinars. The Gemara asks: What are terapa’ikin ? Rav Sheshet said: An asteira , a small coin. And how much is an asteira ? A half of a dinar. This is also taught in a baraita : Rabbi Yehuda says: Three terapa’ikin , which are nine ma’as , a ma’a and a half for each day, multiplied by six for the six days of the week.

    13Rabbi Ḥiyya bar Yosef said to Shmuel: What is different when she is the one rebelling against him, that we give him compensation for Shabbat, as her marriage contract is reduced by seven dinars a week, which is one dinar per day including Shabbat, and what is different for her that we do not give her compensation for Shabbat but rather only for six days? The Gemara explains: When it is she who is fined and her marriage contract is reduced, it does not appear to be Shabbat wages, money paid for services rendered on Shabbat, which is prohibited. Whereas when it is he who is fined and compelled to add additional money every day to her marriage contract,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    משום דרב זביד גברא רבה הוא - ולא יערער על דברינו מחמת ענותנותו:

    מפכיתו דינא - לחובתו:

    ומשהינן לה - אולי תחזור בה:

    תריסר ירחי שתא - ותו לא:

    שתבע הוא - והיא מורדת:

    תבעה היא - והוא מורד:

    אין נזקקין לה - לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה ולקמן מסיק פירושא ואזיל משום דלא מפקדא אפריה ורביה:

    לארוסה מבעי ליה - וכותבין אגרת על הבעל:

    דלא מפקדת - בפריה ורביה כדאמרינן ביבמות (דף סה:):

    חוטרא לידא - רוצה אני שיהא לי בן שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו וביום מותי יקברני:

    תבע לחלוץ - והיא אינה רוצה אלא להתייבם נזקקין לו לכתוב אגרת מרד עליה:

    אין נזקקין לו - לפי שאין מתכוין לשם מצוה וכמשנה אחרונה ואמרינן ליה זיל נסיב אחריתי:

    אסתירא - סלע מדינה:

    פלגא דזוזא - זוז צורי שהוא שש מעה כסף נמצא טרפעיק שלשה מעות:

    מעה וחצי ליום - לששת ימי המעשה ומשבת לא יהבינן לה כדאמר לקמן:

    מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת - כשהיא מורדת עליו דהא שבעה טרפעיקים טרפעיק ליום:

    כשכר שבת - [כמו שמשתכר בשבת] גזרה משום מקח וממכר ושכירות:

    כתובות 64 עמוד א

    1משום דרב זביד גברא רבה הוא, אפכיתו ליה לדינא עילויה? האמר רב כהנא: מיבעיא בעי לה רבא, ולא פשיט?! השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי, תפסה לא מפקינן מינה, לא תפסה לא יהבינן לה.

    2ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל.

    3אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כותבין אגרת מרד על ארוסה, ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. מיתיבי: אחת לי ארוסה ונשואה, אפילו נדה, אפילו חולה, ואפילו שומרת יבם!

    4לא קשיא: כאן שתבע הוא, כאן שתבעה היא. דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: תבע הוא נזקקין לו. תבעה היא אין נזקקין לה.

    5במאי אוקימתא להא דשמואל בשתבעה היא, האי ״כותבין אגרת מרד על ארוסה״? ״לארוסה״ מיבעי ליה! הא לא קשיא, תני ״לארוסה״.

    6מאי שנא שומרת יבם דלא דאמרינן לה: זיל, לא מפקדת, ארוסה נמי, נימא לה: זיל, לא מפקדת! אלא בבאה מחמת טענה, דאמרה: בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה.

    7ה"נ שומרת יבם, בבאה מחמת טענה?! אלא, אידי ואידי שתבע הוא, ולא קשיא: כאן לחלוץ, וכאן לייבם. דאמר ר' פדת אמר ר' יוחנן: תבע לחלוץ נזקקין לו. תבע לייבם אין נזקקין לו.

    8מאי שנא לייבם דלא, דאמרינן ליה: זיל ונסיב איתתא אחריתי. לחלוץ נמי נימא ליה: זיל ונסיב איתתא אחריתי!

    9אלא דאמר: ״כיון דאגידא בי, לא קא יהבו לי אחריתי״.

    10הכא נמי: ״כיון דאגידא בי, לא קא יהבו לי אחריתי״! אלא אידי ואידי שתבע לייבם, ולא קשיא: כאן כמשנה ראשונה, כאן כמשנה אחרונה.

    11דתנן: מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה, שהיו מתכוונין לשום מצוה. עכשיו שאין מתכוונין לשום מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום.

    12עד מתי הוא פוחת וכו'. מאי טרפעיקין? אמר רב ששת: אסתירא. וכמה אסתירא פלגא דזוזא. תניא נמי הכי, ר' יהודה אומר: שלשה טרפעיקין, שהן תשע מעין, מעה וחצי לכל יום.

    13אמר ליה רבי חייא בר יוסף לשמואל: מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת. ומאי שנא איהי דלא יהבינן לה דשבת? איהי דמיפחת קא פחית, לא מיחזי כשכר שבת, איהו דאוסופי קא מוספא,׃

    Tosafot

    משום דרב זביד גברא רבה הוא אפכיתו לדינא עילויה - וא"ת כיון דלא פשיט המע"ה וכיון דתפסה לא מפקינן מינה וי"ל דהוה נמי שיראי טובא דלא הות תפיסה ובלישנא קמא קאמר משום דרב זביד גברא רבה אחנפיתו ליה משום הך שירא דהות תפיסה ובאיכא דאמרי קאמר משום הנך שיראי דלא הות תפיסה אלא הבעל היה תפוס:

    תבע לחלוץ נזקקין לו - פי' בקונט' והיא אינה רוצה אלא להתיבם וכן תבע לייבם פירוש והיא אינה רוצה אלא לחלוץ ותימה דמאי קא פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא ויחלוץ לה וי"ל שאינו רוצה לחלוץ שלא יצטרך ליתן כתובה ועי"ל תבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וכן תבע לייבם וכן הא דאמר כאן שתבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ואין להקשות א"כ מאי פריך שומרת יבם נמי בבאה מחמת טענה מאי איריא בבאה מחמת טענה אפילו אינה באה נמי תיקשי ליה מדתנן בהחולץ (יבמות לט.) חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך המצוה או כנוס או פטור וקאמר בגמ' דחוזרין אצל גדול למיכפייה אלמא בתבעה היא נמי כייפינן ליה אפילו אינה באה מחמת טענה דאיכא למימר דכייפינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב עליו איגרת מרד להוסיף על כתובתה אי נמי משום דהיא גופה איכא לפרושי בבאה מחמת טענה לכך נקט למיפרך מהאי טעמא:

    מאי שנא לייבם דלא - וא"ת. אי מילתיה דר' יוחנן לפי משנה אחרונה כדמשמע פשטא דמילתא א"כ מאי פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא והא לייבם לא נוכל לכוף אותה לפי משנה אחרונה ואי לחלוץ והלא הוא אינו רוצה לחלוץ אלא לייבם ומאי שייך לכופה לדבר שאינו תובע הוא וי"ל דמעיקרא ס"ד מילתיה דרבי יוחנן לפי משנה ראשונה ומשום הכי פריך דאפילו לייבם נמי נוכל לכופה ולבסוף דמשני כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה מילתיה דר' יוחנן נמי לפי משנה אחרונה נזקקין לחלוץ ואין נזקקין לייבם וה"ה דאכתי הוה מצי לשנויי כאן לחלוץ כאן לייבם כרבי יוחנן ואידי ואידי לפי משנה אחרונה אלא דניחא ליה לאוקמא תרווייהו כשתבע לייבם דדומיא דארוסה קתני שתובע לכנוס והיא. מורדת. ר"ת. וק"ק דאיך תיסק אדעתין למימר דאתי לפי משנה ראשונה אדרבה לפי משנה ראשונה איפכא מסתברא לייבם נזקקין לו לחלוץ אין נזקקין לו וי"ל דאפי' לפי משנה ראשונה נזקקין לו לחלוץ משום דבדידיה תלי רחמנא אם לא יחפוץ האיש כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף לט: ושם) אבל לייבם ס"ד שאין מוסרין אותה לייבם על כרחה אי נמי י"ל תבע אף לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם דווקא אין נזקקין לו: ודיני חליצה ויבום פירש בקונטרס בהחולץ (ג"ז שם) גבי הא דמייתי התם מתניתין דבכורות (דף יג. ושם) משנה ראשונה ואחרונה דמייתי הכא ואמר רב עלה דאין כופין ופירש בקונטרס דאפילו למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת אין כופין אותו לחלוץ היכא דניחא לתרוייהו ליבומי דנימא תרוייהו לאו למצוה מכווני ופגע בערוה אלא אי בעי מייבם אע"ג דמצות חליצה קודמת ומיהו היכא דאיהו צבי ובעי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינן לאטעויי מטעינן ליה לא מצינן לאטעויי כייפינן ליה לחלוץ דאמר רב ששת בפ"ק דיבמות (דף ד.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה לפניו כו' ולא תימא מוכה שחין דווקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דתנן בהמדיר (לקמן כתובות דף עז.) מעשה בצידון בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן והלכתא כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל הני טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלה כתובתה וכל הני אין כופין דהכא היכא דניחא להו לתרוייהו עכ"ל ואור"י דמה שהביא ממוכה שחין ומבורסי אינה ראיה דדוקא מוכה שחין ובורסי דהוו מהנך דכופין אותו להוציא ומה שהביא נמי מאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם לאו ראיה היא דהתם אין כותבין אפילו בלא אמתלא משום דמצות חליצה קודמת וא"כ לדבריו אפילו בלא אמתלא הוה לן למימר דכופין ואדרבה יש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפייה הוא למה ליה למימר דאין כותבין אגרת מרד עדיפא מינה ה"ל למימר דכופין אותו לחלוץ ואמרינן נמי בשמעתין תבע לייבם אין נזקקין לו משמע אין נזקקין לו לכתוב אגרת מרד אדרבה נזקקין לה וכייפינן ליה ולהכי נראה לר"י דרב איירי בכל ענין דודאי בכל ענין אין כופין ואף לפי' ר"ת דמפרש דאמר רב אין כופין קאי אמשנה ראשונה דאין כופין לייבם אע"פ שמצות יבום קודמת ונ"מ בזמן הזה היכא שידוע לנו שמתכוונין למצוה כגון אותן שבאין לחלוץ דאותן ודאי אין מתכוונין לא לשום נוי ולא לשום אישות אבל היכא דלא ברור לן שמתכוונין למצוה כופין במילי ומרחיקין אותן מן היבום דקי"ל כאבא שאול כמו שפירשנו ביבמות (דף לט: ד"ה אמר רב) וגם לפירושו אם תבע לייבם לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעינן ליה אם אינה חפצה אבל אם אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נראה דכופין:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא הוא אפכיתו ליה לדינא עלויה והא מיבעיא בעא לה רבא ולא איפשטא. איכא למידק, דהא ודאי כיון דלא איפשטא דינא הכי דהיכא דקיימי לוקמי, יש לומר דאינהו אף בלאותיה שנשארו ביד רב זביד הוו מפקי מיניה ויהבי לה, דהא לא הפסידה בלאותיה קיימין קאמרי', ומשום הכי אמר להו דמאי דלא תפסה מיהא לא נפיק מיניה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן כי אסיקנא והשתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה, והיינו ממש דרב גמדא. והכא משמע דלא פסקינן כחד מינייהו, דאם איתא הוה ליה לבעל הגמרא לאסוקי במילתיה ולמימר דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה כרב גמדא. אלא נראה לי, דאדרבא, הא דאמר רב גמדא בלישנא בתרא שפיר קאמר, דכיון דנכסים בחזקתיה ואין לה בהם אלא שעבוד בלחוד, כיון דלא ידעי אי איתיה לשעבודא או לא מספק לא תטול היא, ואפילו תפסה מפקינן מינה דאוקי ממונא בחזקת מריה. ואדרבא מאי דקאמרי אמימר ומר זוטרא ורב אשי ללישנא בתרא, אי נמי רב גמדא ללישנא קמא קשיא. ויש לי לומר, דמאן דאית ליה האי סברא דלא מפקינן מינה, היינו משום דאלים שעבודה באותן נכסים לפי שהן שבח בית אביה, ויכולה היא ליטלם בכתובתה בעל כרחו דבעל דיכולה היא לומר שלי אני נוטלת כדאיתא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, א), הלכך הרי היא כשלה ולא מפקינן מינה אלא בראייה. וכל שהדין מסופק מאי דתפסה מינייהו לא מפקינן מינה, ולא עוד, אלא מאי דלא תפסה חשבינן כאלו הן ברשותה, ואפילו תפס בהן הבעל מפקינן מיניה ויהבינן לה. ומאן דאית ליה הכא דמאי דתפסה מפקינן מינה, עביד לשיעבודה כשאר שעבודין דעלמא דמפקינן מיניה, כן נראה לי.

    והשתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר - כלומר, דלא איפשטא אם הפסידה בלאותיה הקיימין דתפסה לא שקלי מינה, ואפילו תפסה בעדים, דהא ספוקי מספקא לן הני ברשותא דמאן קיימי. דלא תפסה לא יהבינן לה.

    ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא - כלומר, כשאמרה מאיס עלי, אבל אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כיון שעברו עליה ד' שבתות בהכרזה ושלחו לה מבית דין ולא חזרה בה הפסידה הכל, ואם רצה הבעל לגרש מגרש ואין בכך כלום, והדעת נותנת דלמה משהין אותה והלא אפילו חזרה בה ונתרצית לו מה שהפסידה מכתובתה הפסידה, ואם רצה הבעל להשהותה צריך הוא לכתוב לה כתובה אחרת, אם כן שהייתה מה זו עושה. ויש מפרשים, דאכולהו קאי, ולומר שאם פחתו לה כתובתה שבעה טרפעיקים בשבת כתנא דמתניתין, אי נמי, אחר ששלחו לה מבית דין והכריזו עליה ושלחו לה שנית כרבותינו אף על פי שהפסידה הכל, אינו מגרש עד השלמת שנים עשר חדש. ואף על פי שאינה מרווחת כלום בשהייה זו, אפשר שעשו כן משום שגנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן מפני החשד, וכמו שאמרו בנדרים (סו, א) מה ראתה אמן של אלו להתגרש, ושמא תוך זמן זה מרצין זה את זה ותשאר זו עם בעלה. ולענין פסק הלכה במורדת, קיימא לן כרב הונא דאמר מורדת מתשמיש, אבל ממלאכה לא הויא מורדת. וכן פסקו הראשונים ז"ל, ורבנו אלפסי ז"ל הביא ראיה מדאמר אתימר היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, דאלמא מתשמיש הוא דהויא מורדת כרב הונא. כלומר, דהתם איכא צערא אבל במלאכה ליכא למימר בה בעינא ליה ומצערנא ליה. ומיהו אין זו ראיה דהא אסיקנא דכולי עלמא מורדת מתשמיש הויא מורדת, ומשום הכי איצטריך לאשמעינן באיזה ענין הויא מורדת מתשמיש. ומכל מקום אפשר נמי דממלאכה הויא מורדת כר' יוסי בר חנינא, וזו מתשובותיו של הראב"ד ז"ל, והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דאמר ליה רב חייא בר יוסף לשמואל ונדה בת תשמיש היא, ואם איתא מאי קשיא ליה נדה לימא נדה משום מלאכה, ושמואל נמי מאי דוחקיה לתרוצי דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, לימא ליה נדה משום מלאכה היא, וגם זו אינה ראיה, דהא דומיא דחולה משמע להו כולה ברייתא דלא משום מלאכה היא, וכדאוקימנא לה לעיל דפרכינן מינה למאן דאמר ממלאכה ומסייעי מינה מאן דאמר מתשמיש. והראיה הנכונה מדבעא מיניה רב חייא משמואל מה בין מורד למורדת ואמר לו צא ולמד משוק של זונות, אי נמי זו יצרה מבפנים וזו יצרה מבחוץ, ואם איתא דממלאכה נמי הויא מורדת, אכתי לא שמענו אלא מורדת מתשמיש אבל ממלאכה מה בין מורד למורדת, אדרבא צערא של אשה גדול משל איש שאין לה מזונות ופרנסה, אלא על כרחך הלכתא כרב הונא דממלאכה לא הויא מורדת, שאין מרד בממון אלא באומרת איני עושה כופה אותה בשוט, או שאינו זנה, או בית דין מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו. ולענין דיני המורדת, היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, קיימא לן כרבותינו דחזרו ואמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו, כדדרש רב נחמן בר רב חסדא ור' חנינא ורבה משמיה דרב ששת דכלהו סבירא להו הכין. ושתי פעמים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה כרמי בר חמא, דהא לא אשכחן אמורא דפליג עליה, ואיכא מאן דאמר דיכול הבעל לגרש אותה מיד ואם גרשה אחר ד' שבתות של הכרזה הפסידה כל כתובתה. ואיכא מאן דאמר (רמב"ם אישות פי"ד ה"י) דלעולם אינו מגרשה אלא לאחר שנים עשר חדש, והראשון נראה עיקר. וכשהיא יוצאה אין לה עיקר כתובה ולא תוספת ונדוניא ואפילו בלאותיה הקיימין של נכסי צאן ברזל, וכדתנן עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה, והכל בכלל ואפילו נכסי צאן ברזל, ואפילו הכניסה לו קרקע. ולא נסתפקו בגמרא בבלאותיה הקיימין אלא באומרת מאיס עלי וכמו שכתבתי למעלה. ואפילו תפסה מפקין מינה, וכל שכן מה שכתב לה הוא מדידיה. ובתשובות רבנו האי גאון ז"ל ורבנו אלפסי ז"ל אפילו מה שכתב לה מתנה אחר נשואין למיפק ולמישקל לא יהב לה, וכן כתב הרב ן' מגאש ז"ל. אבל נכסי מלוג אינה מפסדת מהן כלום ונוטלת בלאותיה הקיימין ויוצאה, ואפילו לא תפסה מוציאין מבעל ונותנים לה, דלא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה שהן נכסי מלוג שלה, אינן בכלל כתובה. ויש מי שאומר דאפילו בלאות של נכסי מלוג שלה שביד הבעל אין מוציאין מידו, וכבר כתבתי שאין הדבר נראה כן. ולענין האומרת מאיס עלי ואיני חפצה לא בו ולא בכתובתו אלא אצא בלא כלום ובלבד שיגרשני, אינה מפסדת כלום עד שנים עשר חדש, ולאחר שנים עשר אם עדיין היא עומדת במרדה הפסידה כתובתה, ואם רצה הבעל לגרש מגרש. ואם גירש תוך שנים עשר חדש לא הפסידה כלום. ותוך זמן זה אין כופין אותה, ואין מכריזים עליה, שאין כופין אותה לבעל למאוס לה וזו כאנוסה היא. ואין חוששים שמא עיניה נתנה באחר, אחר שהיא רוצה לצאת בלא כלום. וכן כתב ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן זה וליטול כתובתה אין שומעין לו, וכשיוצאה הפסידה נדוניה ועיקר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל משלו, שלא כתב, ולא נתן לה אלא אדעתא למיקם קמיה, אדעתא דלמשקל ומיפק לא כתב לה. אבל בבלאותיה הקיימין דנכסי צאן ברזל איבעיא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה, ואסיקנא דכיון דלא אתמר לא כמר ולא כמר מאי דתפסה ואפילו בעדים לא מפקינן מינה, מאי דלא תפסה לא יהבין לה. ונכסי מלוג לא הפסידה כלל אלא בלאותיה הקיימין שלה, ואפילו לא תפסה יהבין לה, ואין לה מזונות מהבעל תוך הזמן הזה, דכיון שאינה רוצה בו אין לה מזונות ממנו. וגרסינן בירושלמי (פ"ה ה"ח) המורדת ויוצאה משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות. ואם מת הבעל תוך הזמן הזה גובה כל כתובתה מן היורשין, שהרי לא הפסידה כלום עד לאחר שנים עשר חדש. ואם מתה היא יורשה והוא קובר אותה. וכן אם חזרה ונתרצית תוך הזמן הזה לא הפסידה כלום מה שאין כן באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דמה שהפסידה הפסידה. לאחר י"ב חדש אם רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת. ומיהו אפילו באומרת מאיס עלי אין כופין אותו להוציא, שלא אמרו כאן, אלא אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, אבל כייפינן ליה לא אמרו, דלעולם אין הבעל מוציא אלא לרצונו, וזה שלא כדברי הרמב"ם (אישות פ"ד ה"ח) שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה. ואין דבריו במקום זה מחוורים, דאנו אין לנו כפייה בבעל אלא באותן השנויים במשנת אלו שכופין אותן להוציא (לקמן כתובות עז, א) או לפסולות בין דאורייתא בין דרבנן כשניות ותנן בפרק בתרא דנדרים (צ, ב) חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו אלמא אין כופין ואף לא מבקשים, ואף על פי שבאה שם מחמת טענה ואסרה נפשה עליו ועל כל העולם, אפילו הכי חוששים שמא עיניה נתנה באחר כל שכן בזו. ותנן נמי ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קיא, ב), הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה, ואם מתחלה נתכוונת לכך מבקשים ממנו. והתם כיון שנדרה ממנו הא ודאי מאוס הוא לה ואפילו הכי אין כופין, ובריש פרק הנזקין (גיטין מט, ב) אמרו, כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה, ואמרינן אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגט, אלמא אין כופין אותו לגרש לעולם, דאם איתא האיך הוא יכול לשהותה לימא מאיס עלי ויוצאה, ואם היה אפשר לה בשום פנים לגרש את עצמה היו מתקנים לו כתובה ממנה, ותנן בפרק המדיר (כתובות עז, א) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. וההוא ודאי מאוס הוא לה מפני מומיו ואפילו הכי אין כופין. ויש שדוחין שאין כופין להוציא וליתן כתובה קאמר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרושי המשנה שלו ביבמות פרק בית שמאי (קיד, ב) דכל מקום שאמרו כופין ר"ל ותטול כתובה, וכל מקום שאמרו מבקשים כדתנן התם הנודרת הנאה מיבמה וכו' לאחר מיתת בעלה מבקשים מן היבם שיחלוץ לה, היינו שמבקשים שיחלוץ ויתן לה כתובה, ואם נתרצה מוטב ואם לאו כופין אותו על החליצה ותצא בלא כתובה. וליתא דאין כופין סתמא קתני, ואם איתא היכי שביק תנא עיקר דהיינו נתינת הכתובה, אדרבא כופין אלא שאינו נותן כתובה, ועוד דהא איכא מאן דתני התם (לקמן כתובות עז, א) היו בו מומים, ואם איתא דלעולם כופין ליתן גט אלא שאין כופין ליתן כתובה קאמר, צריכה למימר דאם היו בו מומין מעיקרא וסברה וקיבלה שאינה יוצאה ונוטלת כתובה, אטו כתב לה כדי למישקל ומיפק בעל כרחיה, ובכי הא מי אמר רבן גמליאל במומין גדולים כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא על כרחך אין כופין אפילו ליתן גט קאמר, ורבן גמליאל ליתן גט בלא כתובה קאמר אליבא דמאן דאמר היו, כן נראה לי. וגרסינן בירושלמי בריש פרקין רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תמרוד ביה ויכולה היא לומר לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקא ליה והוא מגרש לה, דאלמא לעולם אין כופין אותו לגרש. וגרסינן נמי בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (פי"א ה"ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול, והא תנינן המדיר את אשתו וכו' יוציא ויתן כתובה, ומפרק שמענו שמוציא שמענו שכופין, לימד שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין להוציא, אלא כופין ליתן כתובה ומבקשים ממנו ליתן גט. זהו דין המורדת והאומרת מאיס עלי, אבל רבנו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו שהגאונים ז"ל תקנו להוציאה, הכל כמו שכתוב בהלכות, ואפשר שלא תקנו הגאונים ז"ל כן אלא לדורם לצורך שעה, אבל עכשיו אין מקילין בדבר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) והר"ז הלוי ז"ל. ירושלמי (פ"ה ה"ח) אמר ר' יוסי אלין דכתבין אין שינא אין שינת תנאי ממון הוא ותנאו קיים.

    דאמרינן ליה זיל לא מיפקדת, ארוסה נמי לית לה זיל לא אבל ממדיר ומורד באשתו לא קשיא ליה דהנהו כבר נתחייבו לה שעל מנת כן נשאת לו ולפיכך מוסיף לה ויוציא ויתן כתובה, ואם תאמר והא תנן ביבמות פרק בית שמאי (שם) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא ולא אמרינן לה לא מיפקדת איכא למימר דאוסיפי לא מוספינן לה משל יבם משום דאמרינן לה לא מיפקדת הא ליבם כופין להוציא כדי שלא תתעגן לעולם כיון דנדרה מעיקרא ולא אפשר למהדר בה, אי נמי איכא למימר דהתם בבאה מחמת טענה. ואסיקנא דהא דשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כמצוה אמצעית דאמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום הא למשנה ראשונה שאמרו מצות יבום קודמת למצות חליצה כותבים עליה אגרת מרד והיינו ברייתא דקתני אחת לי ארוסה ואפילו שומרת יבם וכיון דקיימא לן כמשנה ראשונה ממילא אידחיא לה הא דשמואל וכותבים עליה אגרת מרד וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל כמו שכתוב בהלכותיו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 64a

    Ketubot 64a. The full printed text of this folio side - 13 numbered segments, about 318 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Ketubot 64a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026