Ketubot 9b

He would write a bill of divorce for his wife- For if he died in war the bill would take effect retroactively from the day it was written-And it happened that Uriah [the Hittite] died in war.

For it is written-During the war of Shaul and your brothers etc and David learned from his father Jesse to even lead [properly] like this when going out to war

Let him give it to her why should we cause her to lose it, since he is giving it willingly?

Rather, is it not to prohibit her to him we are strict about that he should not cool off in his attitude and maintain a woman who is forbidden to him. Thus, when he comes and makes the claim, we prohibit her to him.

Not in a case where he is making a claim about blood. Rather, I can always say to you: when it’s a matter that he cannot verify, he is not believed to cause her to lose her ketubah. And the inference from the Mishnah, where we inferred, ‘but in the Galil he can make a claim’, that is referring to where he is making a claim about blood, and it is a case where they had attendants who served them, so that there was no deception/overreaching in the matter: he did not see (blood), and it was lost. And that is a clear claim.

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו All who go out to the wars of בית דוד would write a writ of divorce to his wife O VERVIEW The גמרא explained that דוד did not transgress the איסור of אשת איש with בת שבע, since all who went to wage the battles of דוד would write a גט כריתות to his wife (and that included אוריה, the [former] husband of בת שבע). There is a disagreement between רש״י and תוספות how this divorce was effective. --------------------------– פירש בקונטרס שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבתו – רש״י explained that they would give the גט with a stipulation, that if he will die in the war, the גט should be effective retroactively from the time it was written and delivered to the wife. תוספות has a difficulty with פרש״י: וקשה לרבינו תם דאם כן מאי כל היוצא אם לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו יבם – And the ר״ת has a difficulty with פרש״י, for if indeed it is so, why is it that ‘everyone who went out to war’ wrote this גט, since it is of no use except for someone who has no children and there is a יבם (the deceased’s brother). However anyone who has a child or has no brother there is seemingly no need for them to write a גט כריתות לאשתו, since there can be no חיוב יבום. תוספות has an additional question on פרש״י: ועוד דתנן במי שאחזו (גיטין עג, א ושם) מה היא באותן הימים – And in addition, we learnt in a משנה in פרק מי שאחזו, ‘what is she in those days – רבי יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה – ר״י says she is like a married woman regarding everything. תוספות now explains what is meant by אותן הימים – וקאי אמאי דקתני לעיל מינה הרי זה גיטך מהיום אם מתי וכן משמע בתוספתא – And the phrase אותן הימים is referring to that which was taught in the previous משנה, where a man said to his wife, ‘here is your גט from today, if I die’; and so it seems in the תוספתא that אותן הימים refers to a case where he said הר״ז גיטך מהיום אם מתי, and regarding this case ר״י says that she is כא״א לכל דבריה – אלמא אף על גב דאמר מהיום הויא אשת איש גמורה – It is evident that even though he said the גט should be effective from today, nevertheless she is a complete א״א – תוספות cites the sגמרא׳ explanation why indeed she is כא״א לכל דבריה: כדמפרש בגמרא באומר מעת שאני בעולם – As רבה there explains the view of ר״י, that we understand his statement to mean that the גט should be effective from the (last) moment when I am in this world (while I am still alive) – פירוש דהאי דאמר מהיום לא שיחול מיד אלא דעתו שיחול שעה אחת קודם מיתתו – The clarification of this גמרא is, that this which he said, ‘from today’, he did not mean it should become effective immediately (today) in the event that I die, but rather it his intent that the גט should become effective one ‘hour’ before his death – דהיינו מעת שהוא בעולם – For that is what the גמרא means when it states that his intention was from the last moment that he (the husband) is in the world. תוספות responds to an anticipated difficulty: ולא אמר מהיום אלא למעוטי לאחר מיתה כלומר מאותו יום שאני בעולם יהא גט – For he did not say מהיום to be taken literally, but rather he said מהיום to exclude that it should become effective after death, so the meaning of מהיום is that the גט should be effective from that very last day that I am in the world. תוספות reconciles פרש״י with that גמרא in גיטין: ומיהו יש לחלק בין מהיום לפירש בהדיא שיחול משעת כתיבה – However one can distinguish between a case where he said מהיום אם מתי (the case in the משנה where she is considered an א״א according to ר״י), to a case where he explicitly specified that it should become effective from the time of writing (as in the case of מלחמת בית דוד [as רש״י suggests]), where it is logical to assume that the גט will become effective retroactively to the time of כתיבה. The reason for the difference – דעל כרחך משעת כתיבה קאמר שיהא גט – For perforce you must say that in this case he certainly said that the גט should be effective משעת כתיבה. תוספות extends his understanding of פרש״י: ועוד נראה דאפילו אמר מהיום יש ליישב פירוש הקונטרס – And it appears, furthermore, that even if he said מהיום (and did not explicitly say שיחול משעת כתיבה, nevertheless) we can justify פרש״י – דלאו דוקא פירש שאם ימות במלחמה אלא היו מתנים אם לא יחזור מן המלחמה – For the man does not explicitly say that it should be a גט מהיום if he will die in the war, but rather they would stipulate it should be a גט מהיום, if he will not return from the war, for whatever reason even if not because of death – ואגב ריהטיה נקט בקונטרס אם ימות דסתם מי שאינו חוזר מן המלחמה אינו חוזר לפי שמת – And רש״י mentioned ׳אם ימות׳, out of habit, for generally one who does not return from war, the reason he does not return is because he died, but אם ימות is לאו דוקא — אלא הוא הדין אם נשבה – And the same stipulation applies if he was captured that it should be a גט מהיום – והשתא מהיום דהכא אין שייך לומר מעת שאני בעולם כההוא דמי שאחזו – And now that the stipulation is not אם מתי, therefore the word מהיום, here in this case, cannot be interpreted to mean מאת שאני בעולם as the word מהיום there in פרק מי שאחזו, where he emphatically said מהיום אם מתי – אלא מהיום מיום כתיבה קאמר – But rather here the word מהיום means from the day of writing the גט. תוספות asks: ואם תאמר והרי חזר אוריה ונתבטל הגט – And if you will say; but אוריה returned from the battle, so the גט was nullified – תוספות answers: ויש לומר שהיה מתנה אם לא יחזור בסוף המלחמה והרי לא חזר לבסוף – And one can say; that the stipulation was, if he did not return at the end of the war then it should be a גט מהיום, and indeed אוריה did not return at the end of the war; he merely returned during a battle. תוספות finds support for פרש״י: וניחא לפירוש זה הא דאמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא נט, א ושם) – And according to this interpretation it will be more easily understood that which was said in the name of ר׳ יוחנן in פרק הזהב – נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים – It is preferable that a person should be בועל a ספק א״א, than to whiten the face of his friend (to shame him) in public – ומפיק ליה מהאי מעשה דבת שבע דספק אשת איש הואי דדלמא יחזור מן המלחמה – And רבא derives it from this episode with בת שבע, who was a ספק א״א (when דוד was with her), for perhaps אוריה would return from the war; in which case the גט would be בטל and she would remain an א״א throughout the entire period until his death. תוספות offers an alternate interpretation: ורבינו תם מפרש כותב גט כריתות לגמרי בלא שום תנאי – And the ר״ת explains that he would write a complete גט כריתות without any stipulations; the soldiers would divorce their wives, before going to war. תוספות asks on פר״ת: ולפירושו קשה אמאי קרי לה ספק אשת איש הא הואי גרושה גמורה – However there is a difficulty with פר״ת, for why does the גמרא in פרק הזהב refer to בת שבע as a ספק א״א, since she was a complete גרושה, since she received a גט, without any stipulations. תוספות answers: ואומר רבינו תם דקרי לה ספק אשת איש לפי שהיו מגרשין בצינעא – And the ר״ת answered that the גמרא refers to בת שבע as a ספק א״א since they would divorce their wives privately (without any publicity); the reason was – שלא יהא נודע ויקפצו עליהם בני אדם לקדשם – So that it should not be known that these women are divorced, in order to prevent people from jumping at the opportunity to marry these ‘divorcees’. תוספות ask one final question on פירש״י לפירוש הקונטרס קשה קצת איך בא עליה למה לא היה ירא שמא יחזור: But there is a slight difficulty on פרש״י; how was דוד intimate with ב״ש, why was he not concerned that perhaps אוריה would return, the גט would then be בטל and ב״ש would be an א״א. S UMMARY According to רש״י, the גט כריתות was given with a stipulation that it should become effective retroactively as of now if he does not return after the war is over. According to פר״ת it was a final גט without any stipulations. T HINKING IT OVER 1. How are we to understand that which תוספות states that they were מגרש בצנעה? The גמרא states that כל היוצא למלחמת ב״ד גט כריתות כותב לאשתו; how can it be בצנעא?! 2. תוספות writes that בת שבע was considered a ספק א״א, since they would be מגרש בצנעה. It is not clear as to who considered her a ספק א״א; the people who mocked דוד, assumed she was an א״א ודאי, and דוד knew she was a גרושה, so by whom was there this ספק? 3. תוספות asks on פרש״י how was דוד בא עליה since אוריה may return and she will be an א״א ודאי. How will תוספות explain the first answer of the גמרא which states that ב״ש was not אסור to דוד since it was an אונס. The same question remains, however, how did דוד allow himself to be מאנס an א״א ודאי?!

אי למיתב לה כתובה כולי If it is to pay her the Ksuboh, etc. O VERVIEW אביי attempted to prove the ruling of ר״א (that האומר פ״פ מצאתי he is נאמן לאוסרה עליו) from our משנה which states that בתולה נשאת ליום הרביעי (since the בי״ד sits on יום ה׳ and he can present the טענת בתולים to בי״ד on the next day). We infer from the משנה that they should not marry on the fifth day, because till the בי״ד is again in session, which is the following Monday, the husband’s anger will be diminished and he will not come to בי״ד. We cannot say that we are concerned that since he will not come to בי״ד, he will be liable and eventually pay her כתובה, for that is no concern of ours; since he did not make his claim so he pays the כתובה. [We must say, concludes אביי, that she may be אסורה to him, and we are concerned that if he won’t go to בי״ד he will live באיסור with his wife.] תוספות discusses the inference that if he would go to בי״ד, he could make her lose her כתובה. -----------------------– משמע אם היה בא לבית דין היה נאמן להפסידה כתובתה – It seems from sאביי׳ statement that if he would come to בי״ד, he would be believed (with his claim of טענת בתולים) to make her lose her כתובה payment. This will be true – אף על פי שלאוסרה עליו לא היה נאמן – Even though that (it is possible) that the husband will not be believed (with טענת פתח פתוח) to have her prohibited to him. The reason for this distinction is – משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמה בחזקת היתר – Because we can assume that perhaps he is not acquainted as to what is considered a פתח פתוח, and since it is a ספק whether he is a בקי (and she is אסורה) or not (and she is not אסורה), we place her with the presumption of היתר to her husband – אבל מכל מקום כתובתה הפסידה אף על פי שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח – Nonetheless however, she loses her כתובה, even though we may argue that he is mistaken regarding his claim of פתח פתוח – דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה – For we should say, the money (for the כתובה payment) is placed in the possession of its owner, namely the husband. The ספק is resolved by the חזקת ממון. In summation: if we assume that there is a ספק whether the husband is a בקי בפ״פ (and therefore she is אסורה לו and loses her כתובה) or he is not a בקי בפ״פ (and therefore she is מותרת לו and receives her כתובה), the rule is that we follow the חזקה to resolve the ספק. Regarding איסור והיתר we rule that מותרת לו since there is a חזקת היתר. Regarding כתובה payment, the husband is the מוחזק and the money remains by him unless she can prove otherwise. תוספות asks: וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוה ספק ספיקא – And there is a difficulty! For why does she lose her כתובה since it is a ספק ספיקא – ספק אי הוא בקי בפתח פתוח אם לאו – There is a ספק whether he is בקי in פ״פ, or not (in which case she receives the כתובה) – ואם תמצא לומר פתח פתוח הוה ספק באונס ספק ברצון – And even if we assume that he is a בקי and it was a פ״פ, there is the additional ספק whether she was נבעלה באונס (where she receives her כתובה) or whether it was ברצון (where she forfeits her כתובה). תוספות rejects a possible solution – דאפילו אשת כהן באונס לא מפסדה כתובתה – For even the wife of a כהן does not lose her כתובה if נבעלה באונס. In summation; תוספות assumes that even though there is a חזקת ממון, nevertheless that can only resolve an equal ספק, but if there is a ספק ספיקא which contradicts the חזקת ממון, it would seem that the מוחזק would have to pay. תוספות anticipates (and rejects) a possible resolution: ואין לומר דאפילו בספק ספיקא מפסדה כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה – And one cannot say that even by a ספק ספיקא she loses her כתובה because we place the money by its owner – תוספות rejects this approach: דהא לקמן (דף יב, ב) גבי משארסתני נאנסתי – For later regarding the case where the husband realized that she is not a בתולה and she claims, ‘ I was נאנס after the אירוסין’, and you owe me מאתיים for the כתובה – והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות – And he claims, ‘no; but perhaps your אונס took place before the אירוסין and it was a mistaken deal, and therefore I do not owe you מאתיים. Regarding this dispute between husband and wife – ואיכא מאן דמפרש לקמן (דף יא, ב) מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה – There is one who later explains that the husband’s claim of מקח טעות is that he is not willing to pay מאתיים, but she receives a מנה regardless - אלמא משום דבאותו מנה הוי ספק ספיקא לא מפסדה – It is evident that the reason she receives a מנה is that since regarding a מנה there is a ספק ספיקא in her favor to receive the מנה, therefore she does not lose it even though he is the מוחזק. Now תוספת explains this ספק ספיקא in her favor – דספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה – For there is a ספק whether she was נבעלה before נתארסה (where she receives a מנה, since we assume that כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה) or whether she was מזנה ברצון after שנתארסה where she receives nothing) – ואם תמצא לומר אחר שנתארסה אימור באונס הוה – And even if you assume it was אחר שנתארסה perhaps it was באונס (where she retains her כתובה) – דאי אמרת דאפילו בספק ספיקא מפסדה אמאי אית לה אפילו מנה – For if you will say (as the ואין לומר wanted to) that she loses her כתובה even by a ספק ספיקא, so why does she receive even a מנה?! In summation; תוספות proved that a ספק ספיקא can be מוציא ממון from the מוחזק. The question remains; why can he make her lose the כתובה when he claims פתח פתוח מצאתי, since there is a ספק ספיקא in her favor; ספק אינו בקי, ואת״ל בקי ספק באונס. תוספות answers: ויש לומר דלא חשיב ספק ספיקא כהאי גוונא – And one can say; that in this manner it is not considered a ספק ספיקא – משום דהאי ספיקא שמא באונס היה לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה – For this ספק of perhaps it was באונס, is not a sufficient ספק to award her the entire כתובה – דאימור קודם שנתארסה נאנסה – For perhaps she was נאנסה before the אירוסין which denies her (at least a מנה of) her כתובה. תוספות finds support for this last concept that to be considered a ספק it must be a factor in her favor under all circumstances: והשתא אתי שפיר הא דתנן במתניתין (לקמן דף יג, א) – And now it will be properly understood this which we learnt in the משנה – היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את – She said, ‘I am a מוכת עץ’, and he said, ‘no, for you are a דרוסת איש’ – וקאמר רבי יהושע שאינה נאמנת ומפסדת כתובתה – And ר׳ יהושע ruled that she is not believed and loses her כתובה, for we assume that she is a דרוסת איש and not a מוכת עץ. The amount she loses depends – אי לרבי יוחנן מנה אי לרבי אלעזר ולא כלום – Whether we agree with ר״י, where she receives a מנה, or whether we agree with ר״א, in which case she receives nothing. תוספות questions the ruling of ר׳ יהושע – ואף על גב דהוי ספק ספיקא ספק מוכת עץ ויש לה כתובה – And even though it is a ספק ספיקא (in her favor); there is the ספק that she is a מוכת עץ and entitled to a כתובה (either מאתיים לר״מ or מנה לרבנן) – ואפילו אם תמצא לומר דרוסת איש אימור תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה – And even if you will say that she is a דרוסת איש, we can still say that she was נאנסה after the קידושין so his ‘field was ruined’ and she receives the entire כתובה, so why does ר״י maintains that she loses (part of) her כתובה; this proves – אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק דאימור קודם שנתארסה נאנסה – Rather that the ספק באונס (תחתיו) is certainly not considered a ספק in her favor, because we can say that she was נאנסה before the אירוסין. תוספות offers an alternate explanation why ר׳ יהושע maintains that she loses her כתובה when she claims מוכת עץ אני even though (seemingly) there is a ספק ספיקא in her favor: ועוד אומר רבינו יצחק דמוכת עץ לא שכיח – And in addition says the ר״י that a מוכת עץ is not common, therefore it is a not a valid ספק and subsequently there is no ספק ספיקא in her favor. There remains only the one ספק of תחתיו or אינו תחתיו, which is not sufficient to be מוציא from the חזקת ממון of the husband – תוספות responds to an anticipated difficulty: דהא דאמרינן (לקמן לו, ב) כולהו נמי חבוטי מיחבטן היינו אליבא דרבן גמליאל – For that which the גמרא says later, ‘all woman are prone to falling’ (which would indicate that מוכת עץ is שכיח), that is only according to ר״ג – אבל רבי יהושע שמעינן דלית ליה טעמא דמיחבטן – However we were taught that ר׳ יהושע does not agree with the reasoning of חבטא – דקאמר התם (לקמן לו, א) חרשת ושוטה יש להן טענת בתולין – For he maintains there that for a deaf mute and an imbecile there is טענת בתולים – והיינו משום דסבירא ליה דחבטא לא שכיחא: And the reason is because ר״י maintains that חבטא is not common; therefore מוכת עץ is not שכיח and cannot be considered a valid ספק. S UMMARY We may assume that even if טענת פתח פתוח is not accepted לאוסרה עליו, nevertheless it is sufficient להפסידה כתובתה, since he is the מוחזק. Generally a ספק ספיקא can be מוציא from a חזקת ממון, except if the ספק להוציא is not applicable in all cases. Regarding מוכת עץ it is שכיח according to ר״ג, but not according to ר׳ יהושע. T HINKING IT OVER 1. תוספות writes that he will not be נאמן לאוסרה עליו (even if he is believed להפסידה כתובתה) since it is a ספק and she has a חזקת היתר. Seemingly she is מותרת to him because it is a ספק ספיקא; perhaps he is not a בקי and את״ל בקי ספק באונס. Why does תוספות mention the חזקת היתר?! 2. It appears that תוספות maintains that a ספק ספיקא can be מוציא from a חזקת ממון. Seemingly a ספק ספיקא is similar (or identical) to a רוב; first there is an equal chance either way and even if you assume in favor of the מוחזק there still is a chance that the מוציא is right. How is it that we rule אין הולכין בממון אחר הרוב, and we follow the מוחזק, and on the other hand a ספק ספיקא is מוציא from a מוחזק?! 3. The (last) answer of the ר״י (as to why ר׳ יהושע maintains she loses her כתובה) does not explain the initial question of תוספות, why is he נאמן להפסידה כתובתה (by טענת פ״פ) since it is a ספק ספיקא. To answer this question we have to assume תוספות initial answer, which also explains the מוכת עץ issue. Why was it necessary for the ר״י to give this last explanation?

מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח Is it not so; that he alleged the claim of פתח פתוח O VERVIEW אביי (in his attempt to prove the ruling of ר״א that האומר פ״פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו) assumed that the טענת בתולים in our משנה is טענת פ״פ (and not טענת דמים). Our תוספות explains what led אביי to this assumption -------------------------– נראה לפרש דקא סלקא דעתין דבטענת דמים ליכא למיחש לאיקרורי דעתא – The explanation seems to be, that we assume that by טענת דמים there is no concern that his mind will be calmed and he will not come to בי״ד if there is a delay – דכיון דליכא דם לבו נוקפו ואין מתקרר אבל בפתח פתוח איכא למיחש שמא יתקרר: For since there was no blood, his ‘heart pounds’ with concern and he will not cool down; however by a claim of פ״פ there is concern that he will cool off (and not come to בי״ד). Therefore they were מתקן בתולה נשאת ליום ד׳ for טענת פ״פ only, to make sure that he comes immediately before he calms down. S UMMARY In the הו״א we assumed that there would seemingly be no need to be concerned for אקרורי דעתא by טענת דמים, only by טענת פ״פ. T HINKING IT OVER Why was it necessary for תוספות to explain the הו״א that the משנה is discussing טענת פ״פ (only); perhaps the גמרא meant we are discussing all טענות including פ״פ (which would still prove that by טענת פ״פ he is נאמן לאוסרה עליו)? מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח — Is it not so; that he alleged the claim of פתח פתוח O VERVIEW רב יוסף attempted to show that the משנה of האוכל אצל חמיו וכו׳ teaches us that the husband is believed להפסידה כתובתה with טענת פ״פ. Our תוספות discusses why he is not believed in יהודה as well. ----------------------------– וביהודה אף על גב דאיכא חזקה לא מהימן כדפירש בקונטרס – And regarding יהודה, he is not believed להפסידה כתובתה, even though there too there is the חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, nevertheless he is not believed as רש״י explained – תוספות offers an alternate explanation: אי נמי כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש אנפשיה – Or you may also say; since he is secluded with her, he certainly had relations since a person cannot contain himself in such a situation. תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב דגבי יבמה אמרינן (יבמות דף קיא, ב) דעד ל׳ יום מוקי אנפשיה – And even though that regarding a יבמה, the גמרא states, ‘one can control himself up to thirty days’, and here we assume that he cannot control himself at all – תוספות responds that nevertheless – רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפילו שעה אחת דעל דעת כן מתייחד [עמה] ואיתרע חזקה: Most times he cannot control himself even for one hour, for it is with this intent that he secludes himself [with her], and therefore the חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה is flawed. S UMMARY The חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה is weakened in יהודה either because we suspect that he was בא עליה or we are certain that he was בא עליה. T HINKING IT OVER 1. Is there any difference whether we assume פרש״י that perhaps he was בועל and forgot, or whether we assume פי׳ התוס׳ that he was ודאי בעל? 2. תוספות when differentiating between יבמה and יהודה writes רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפילו שעה אחת דעל דעת כן מתייחד [עמה]. Is תוספות offering two differences (a. that רוב פעמים לא מוקי אנפשיה and b. that דעל דעת כן מתייחד עמה) or merely one difference?

נאמן להפסידה כתובתה He is believed to make her lose her Ksuboh O VERVIEW ר״י אמר שמואל ruled that טענת פ״פ is believed להפסידה כתובתה. Previously (ט, א) we learnt that ר״א ruled that טענת פ״פ is believed לאוסרה עליו. Our תוספות discusses whether these two views are contradictory or complementary. -----------------------------– אומר רבינו יצחק דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו – The ר״י says that שמואל may well agree to ר״א that by טענת פ״פ he is believed that she is forbidden to him (because he is בקי in פ״פ), however שמואל felt – ולהפסידה כתובתה איצטריך ליה לאשמעינן – That it is necessary to inform us that he is even believed להפסידה כתובה – דלא תימא דלא יהא נאמן אף על גב דקים ליה בפתח פתוח – For one should not think that the husband should not be believed להפסידה כתובתה even though he is proficient in recognizing a פ״פ, since he is נאמן לאוסרה עליו, nevertheless I may have thought that he is not נאמן להפסידה כתובתה – דנימא במזיד משקר להפסידה כתובתה – For we may assume that he is lying on purpose in order להפסידה כתובתה, therefore שמואל teaches us that we are not concerned that he is lying. תוספות discusses the view of ר״א: ורבי אלעזר נמי מצי סבר דנאמן להפסידה – And ר״א (who ruled that נאמן לאוסרה עליו) may also maintain like שמואל that he is believed להפסידה כתובתה – ונקט לאוסרה לרבותא וכל שכן דנאמן להפסיד כתובתה כדמוכח הסוגיא דלעיל – And ר״א mentioned only לאוסרה as a novelty that he is believed even לאוסרה עליו, and he is certainly believed להפסיד כתובתה as is evident from the גמרא previously. [ומיהו בירושלמי משמע דלרבי אלעזר אינו נאמן להפסיד כתובתה]: [However from the תלמוד ירושלמי it appears that according to ר״א he is not believed להפסיד כתובתה, but only לאוסרה עליו ]. S UMMARY Both ר״א and שמואל may agree that by טענת פ״פ he is נאמן לאוסרה עליו and להפסידה כתובתה. T HINKING IT OVER 1. Why must תוספות assume that שמואל agrees to ר״א that נאמן לאוסרה עליו? 2. According to תוספות that the חידוש of שמואל is (seemingly) that we do not assume that he is lying, why was it necessary for שמואל to say his ruling by טענת פ״פ and not by טענת דמים? 3. Regarding sשמואל׳ view תוספות writes דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו (indicating a measure of certainty), however regarding the view of ר״א we find that תוספות writes more moderately that ור״א נמי מצי סבר דנאמן להפסידה. Why the difference?

אבל בגליל מצי טעין However in Golil he can claim O VERVIEW רב יוסף attempted to derive from a משנה that טענת פ״פ can be used להפסידה כתובתה. The משנה states that there is no טענת בתולים in יהודה (since it was customary there for the חתן וכלה to be מתייחד), indicating that in גליל (or elsewhere) there is a טענת בתולים. This משנה cannot be referring לאוסרה עליו for then even in יהודה there should be טענת בתולים. Obviously the משנה is discussing להפסידה כתובתה and he is נאמן (presumably) even by טענת פ״פ. Our תוספות challenges and discusses this proof. ----------------------– תוספות asks: ואם תאמר מנא ליה דלמא ביהודה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין ולא בגליל – And if you will say; how does רב יוסף know that he is believed להפסידה כתובתה, perhaps what the משנה means to say is that in יהודה the woman is believed to say that he had relations with her while she was an ארוסה (and therefore there is no טענת בתולים להפסידה כתובתה, since it is customary for them to be together), but in גליל she is not believed to say that בא עליה באירוסין (since it is not the custom); this is regarding her claim of בא עליה where there is a difference between יהודה and גליל – אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא – However when she claims ‘I was a בתולה’ at the time of נישואין, perhaps she is believed even in גליל and he cannot be מפסיד her כתובה ever, if she claims בתולה הייתי. תוספות answers: ויש לומר דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין – And one can say that it seems to רב יוסף that the words אינו יכול לטעון טענת בתולים in that משנה means that in יהודה he cannot claim טענת בתולים in any manner at all – בין שאומרת שבא עליה מן האירוסין בין שאומרת פתח נעול מצא – Whether she counterclaims that בא עליה מן האירוסין, or whether she counter- claims that he found a פתח נעול (she was still a בתולה), he is not believed. תוספות explains – דביהודה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה באירוסין בא עליה ולא בגליל דליכא מגו – For in יהודה she is believed to claim even בתולה הייתי since she has a מגו that she could have claimed באירוסין בא עליה; however by גליל she is not believed to claim even בתולה הייתי, since she has no מיגו of באירוסין בא עלי (for that is not the custom in גליל). תוספות asks: אבל קשה דמייתי מדיוקא והוה ליה לאתויי מרישא – However there is another difficulty; for רב יוסף brings his proof (that טענת פ״פ is נאמן להפסידה כתובתה) from an inference ( in the משנה of האוכל אצל חמיו ביהודה וכו׳ ), but he should have brought his proof from the רישא of the משנה (without resorting to an inference) – דקתני (לקמן דף י, ב) בתולה אלמנה מן האירוסין כולי ויש להן טענת בתולין – Where the משנה states, ‘a בתולה who is an אלמנה from the אירוסין, etc. has a כתובה of מאתיים, and they have טענת בתולים – ועל כרחך לענין כתובה איירי דלאוסרה עליו אפילו מן הנשואין נמי יש לה טענת בתולין – And perforce you must say that the טענת בתולים in that משנה is regarding להפסידה כתובתה, for regarding לאוסרה עליו there is טענת בתולים even if she is a בתולה מן הנשואין. תוספות explains and proves that there is טענת בתולים לאוסרה עליו even by a בתולה מן הנשואין – כיון דכנסה בחזקת בתולה כדמוכח לקמן (דף יב, א) דפריך וניחוש שמא תחתיו זינתה: For since he took her in בחזקת בתולה, therefore there is טענת בתולים לאוסרה עליו, and as is evident later where the גמרא asks regarding a בתולה מן הנשואין, ‘ and let us be concerned that perhaps she was מזנה while she was מאורסת to him’. It is evident from the ensuing discussion that there can be טענת בתולים לאוסרה עליו even by a בתולה מן הנשואין. Therefore we must conclude that the term טענת בתולים in these two משניות are referring להפסידה כתובתה. The question remains why רב יוסף did not bring direct proof from these משניות that by טענת פ״פ he is נאמן להפסידה כתובתה. תוספות does not answer this question. S UMMARY In יהודה he is not believed for טענת בתולים whether she claims בא עלי or בתולה הייתי (with the מגו of בא עלי); however in גליל he is always believed even if she claims בתולה הייתי; proving that נאמן להפסידה כתובתה. We could prove that נאמן להפסידה כתובתה from the משניות regarding a בתולה אלמנה מן אירוסין or מן הנשואין. T HINKING IT OVER 1. According to תוספות question that in גליל she is believed to claim בתולה הייתי, why should she also not be believed to claim באירוסין בא עלי with a מגו of בתולה הייתי? 2. תוספות proves that the משנה of בתולה אלמנה וכו׳ is discussing להפסידה כתובתה because לאוסרה עליו would apply even by a נשואה. Why could not תוספות prove that it is not discussing נאמן לאוסרה עליו from that same משנה where it also mentions a בתולה חלוצה? The only time where he is נאמן לאוסרה עליו is if she is either an אשת כהן and נתקדשה בפחות מג׳ (for otherwise she is מותרת since it is a ספק ספיקא). However this משנה of בתולה וכו׳ חלוצה cannot be discussing an אשת כהן, since a כהן is אסור בחלוצה, and it cannot be discussing a קטנה since there is no חליצה by a קטנה. Therefore the טענת בתולים can only be להפסידה כתובתה! 3. In תוספות first question, what changed in our understanding of the משנה (האוכל אצל חמיו וכו׳) between the question of תוספות and his answer?

מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח Is it not so; that he alleged the claim of פתח פתוח O VERVIEW רב יוסף attempted to show that the משנה of האוכל אצל חמיו וכו׳ teaches us that the husband is believed להפסידה כתובתה with טענת פ״פ. Our תוספות discusses why he is not believed in יהודה as well. ----------------------------– וביהודה אף על גב דאיכא חזקה לא מהימן כדפירש בקונטרס – And regarding יהודה, he is not believed להפסידה כתובתה, even though there too there is the חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, nevertheless he is not believed as רש״י explained – תוספות offers an alternate explanation: אי נמי כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש אנפשיה – Or you may also say; since he is secluded with her, he certainly had relations since a person cannot contain himself in such a situation. תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב דגבי יבמה אמרינן (יבמות דף קיא, ב) דעד ל׳ יום מוקי אנפשיה – And even though that regarding a יבמה, the גמרא states, ‘one can control himself up to thirty days’, and here we assume that he cannot control himself at all – תוספות responds that nevertheless – רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפילו שעה אחת דעל דעת כן מתייחד [עמה] ואיתרע חזקה: Most times he cannot control himself even for one hour, for it is with this intent that he secludes himself [with her], and therefore the חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה is flawed. S UMMARY The חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה is weakened in יהודה either because we suspect that he was בא עליה or we are certain that he was בא עליה. T HINKING IT OVER 1. Is there any difference whether we assume פרש״י that perhaps he was בועל and forgot, or whether we assume פי׳ התוס׳ that he was ודאי בעל? 2. תוספות when differentiating between יבמה and יהודה writes רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפילו שעה אחת דעל דעת כן מתייחד [עמה]. Is תוספות offering two differences (a. that רוב פעמים לא מוקי אנפשיה and b. that דעל דעת כן מתייחד עמה) or merely one difference?

לא דקא טעין טענת דמים No; for he alleges a claim of blood O VERVIEW The גמרא concludes that we cannot prove from the משנה that the husband is believed להפסידה כתובתה with טענת פ״פ; but rather he can be מפסיד her כתובה only with טענת דמים. Our תוספות discusses the difference between טענת פ״פ and טענת דמים, and what the woman’s claim is and why we do not believe her. -----------------------– תוספות explains the reason טענת דמים is effective (as opposed to טענת פ״פ) – דהויא טענה ברורה מדאין סדינין מלוכלכים בדם – Because it is a convincing claim, since the sheets are not stained with blood, this proves unequivocally that she is not a בתולה. However, regarding פ״פ we do not know that it is so (perhaps he is lying), and in addition he may not be a בקי. תוספות discusses what does the woman say when the husband claims טענת בתולים: ונראה דבטענת פתח פתוח וטענת דמים דשמעתין איירי – And it is the view of תוספות that regarding טענת פ״פ and טענת דמים of our סוגיא, we are discussing a case – שהיא טוענת שהוא בא עליה באירוסין או אומרת בתולה הייתי – Where she either claims that her husband was בא עליה when she was his ארוסה, or she maintains that I was a בתולה, by the first ביאה and the husband is either making a mistake or lying. However if she would claim משארסתני נאנסתי she would be believed. תוספות asks: ואם תאמר ונהימנא לדידה במגו דאי בעיא אמרה משארסתני נאנסתי – And if you will say; and let us believe her (either that בא עליה באירוסין or בתולה הייתי) with a מגו that she could have said, ‘I was forced after the קדושין’, in which case had she claimed משארסתני נאנסתי the ruling would be – דנאמנת לרבן גמליאל דפסקינן לקמן (דף יג, א) כוותיה – That she is believed according to ר״ג, and we rule according to ר״ג as רב יהודה אמר שמואל states later. Let us therefore believe her current claim with this מגו that she could have claimed משארסתני נאנסתי where she would be believed. תוספות answers: ויש לומר דאינה מודה ברצון שנבעלה מאחר – And one can say that she will not willingly admit that someone had relations with her. תוספות offers an additional explanation why there is no מגו here: ועוד דאין זה מגו דמיפסלא נפשה מכהונה – And furthermore she is not believed, because this is not a מגו, since she invalidates herself from marrying into כהונה, by claiming משארסתני נאנסתי. תוספות asks: אבל קשה דליהמנה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני – However there is a difficulty, for let us believe her (that בא עלי באירוסין or בתולה הייתי) with a מגו for she could have claimed, ‘I am a מוכת עץ’. This is a valid מגו – אפילו לרבנן דלקמן (דף יא, ב) דאמרי מוכת עץ כתובתה מנה דאין זה מגו – Even according to the רבנן (who argue with ר״מ) who maintain later that the כתובה of a מוכת עץ is only a מנה, so seemingly there is no מגו of מוכת עץ – דאינה רוצה להפסיד כלום מכתובתה – Since she does not want to lose anything from her כתובה – מכל מקום נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ונסתחפה שדהו – Nevertheless she should be believed with the מגו that she could have claimed I became a מוכת עץ while I was your ארוסה where we say that his field was ruined. The question remains why do we believe his טענת בתולים and make her lose her כתובה, let us believe her claim (of either בא עלי באירוסין or בתולה הייתי) since she has a מגו of מוכת עץ תחתיך. תוספות answers: לכך נראה דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה – Therefore it is the view of תוספות that this (מגו of מוכת עץ אני תחתיך [as well as the מגו of משארסתני נאנסתי]) is considered a מגו which contradicts the חזקה of אין אדם טורח בסעודה ומפסידה (a person does not toil for a meal and then ruin it). תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דבעיא היא בפרק קמא דבבא בתרא (דף ה, ב ושם) אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא – Even though that there is this query in the first פרק of מסכת ב״ב whether a מגו במקום חזקה is effective or not, so why do we dismiss this מגו (במקום חזקה) – תוספות replies: שמא חזקה דהכא עדיפא – Perhaps this חזקה here is superior to the חזקה there and all would agree that it renders the מגו ineffective. תוספות offers an alternate solution: ואי לא אמרינן מגו להוציא אתי נמי שפיר: And if we will maintain that a מגו להוציא is ineffective it will also resolve this issue. S UMMARY טענת דמים is a convincing claim. The woman claims either בא עלי באירוסין or בתולה הייתי. There is no מגו of משארסתני נאנסתי because she is not comfortable with it or because she disqualifies herself מכהונה. Alternately this מגו as well as מוכת עץ תחתיך is ineffective either because it is a מגו במקום חזקה or it is a מגו להוציא. T HINKING IT OVER 1. תוספות gave two answers why the מגו of משארסתני נאנסתי is not an effective מגו. In the second answer (she is נפסלה מכהונה) תוספות writes דאין זה מגו; however he does not write this (דאין זה מגו) regarding the first answer that אינה מודה ברצון. Explain! 2. תוספות writes that the entire סוגיא is discussing a case where she claims בא עלי באירוסין or בתולה הייתי. It would seem that this also applies to the משנה of האוכל אצל חמיו ביהודה, where he has no טענת בתולים and she is believed. This is seemingly understood when she claims בא עלי באירוסין since שמתייחד עמה; however why is she believed if she claims בתולה הייתי (we cannot substantiate her claim מפני שמתייחד עמה; on the contrary it disproves her claim); why is יהודה different from גליל?!

Everyone who went out to the war of the House of David would write for his wife a get keritut (a bill of severance). Explanation: a full, valid divorce document, so that if he died, or was exiled, or was lost in the war, she would not become an agunah. When the men of the war returned and he did not return. And they would divorce privately (in concealment), so that others would not notice the matter and pounce on her to marry her. And as for what they would shame David—that one who has relations with a married woman is punished by death by strangulation, as it says in Bava Metzia (59a)—that depends on a tannaitic dispute; and it fits those who say that she really was a married woman, and they did not forbid her (to David) because it was ones (coercion/rape).Or alternatively: they were “whitening” (humiliating) his face by saying she was a married woman, because he did not divorce publicly, only privately. And as for why the prophet rebukes him, it is because he acted improperly, for one divorces only so that she will not become an agunah, and they were confident in their wives, to the point of locking the door in their face. And Rashi, of blessed memory, explained it in another way, but this is the main (correct) explanation.

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו פירשו האחרונים ז"ל שהיה כותב גט כריתות ע"מ שאם ימות והקשה ר"ת ז"ל דא"כ לא היה גט זה אא"כ שיש לו אחי' ואין לו בנים דלא תפול קמי יבם ואלו אנן אמרי' דכל היוצא למלחמות היה עושה. וי"ל דכל היוצא לאו דווקא אלא כל היוצא שהיה צריך לכך ור"ת ז"ל פירש דין היה מתנה הרי זה גיטיך אם לא אשוב מן המלחמה וא"ת והרי שב אוריה וי"ל שאם לא אשיב בסוף המלחמה היה אומר וא"ת והא אמרי' התם שהיו אומרים לדוד שבא על א"א מיתתו במה וי"ל דעל ספק א"א אמרו דכל זמן שלא נתקיים הגט בספק א"א היתה וא"ת דמה הועיל גט זה דהא אמרינן התם בנותן גט מעכשיו אם מת מה היא באותן הימים ואמרי' שהיא כאשת איש לכל דברי' ואע"ג דמית וי"ל דאתיא הא כר"י שאמר שהיא מגורשת למפרע ורבנן מתרצינן בפריקא קמא דאונס הוא ומ"מ עכ"פ מיהו אמרי' במס' תענית כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דאמר ר"ש ב"נ ואי איתא הא ודאי חטא שבא עליה קודם שנתקיים התנאי שהיתה בספק א"א וכתב תירוץ עוד בלשון אחר דלר' שמואל בר נחמני גט כריתות גמור בלא תנאי היה כותב לאשתו ואם חזר ממלחמה חוזר וכונסה הלכך לא חטא דוד כלל והא דאמרו לו כל הבא על אשת איש מלבין היו פניו שלא כדין וזהו שהיה מתרעם כדכתיב ובצלעי שמחו ונאספו כי לפי שהיתה הדבר נעשה בצנעה לא היה הדבר ידוע לבריאות והיו מרננים לומר שהיתה א"א:

ואת ערובתם תקח דברים המעורבים בינו לבינה תקח ותסתלקא אותה ע"י (ידי) גט ואע"פ שזה היה במלחמת שאול מכאן הי' למד דוד והיה נהג מנהג זה בכל מלחמותיו לכל רוצ' מלחמותיו שיעשה בו בצנעה:

אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכולי ודקא טעין טענת פתח פתוח אלמא מקים קים ליה ופרקי' לה אלא בטענת דמים דוקא ויש לפרש דקס"ד דמשום פתח פתוח דווקא וקא טעין טענת פתח פתוח דוקא דאיכא למיחש לאקרורי דעתא סבר דטעה ולא קים לנו דאלו בטענות דמים דקים ליה שפיר לא מקררי דעתא ומהדרינא לעולם משום טענת דמים דווקא דקים לנו שמא יפייסנו ותקרר דעתא דאלו לפתח פתוח לא חיישינן ולא מהימן ודחוי דחינן ולא נסתייע לר"א ממתני' אבל הלכתא כר"א דליכא מאן דפליג עליה ואפילו בטוען טענת דמים דקים ליה פשיטא דלא מתסרא אלא בחדא ספיקא דחלו בתרי ספיקא להדיא אמרי' לעיל דלא מתסרא אפי' לר"א בפתח פתוח ופתח פתיח לר"א כטענת דמים לדידן הוה דמיקים קים לי':

אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסיד' כתיבתה פירש"י ז"ל וכ"ש לאוסרה עליו וכר"א פירש לעיל לאוסר' עליו אבל לא להפסידה כתובתה משמע דסבר מר"ן ז"ל דר"א ושמואל פליגי ולא נהירא דאמאי אוקימנא פלוגתא בינייהו וכיון דלא פרש לן תלמודא אלא וודאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא דר"א ניחא ליה לאשמועי' דאפילו לאוסרה עליו נאמן אע"ג דאית ליה חזקה דכשרות וכ"ש בממון נאמן דאוקי ממוני' בחזקת מרי' ושמואל ניחא ליה לאשמועינן אפילו בממון הקל נאמן וכ"ש לענין אסורא דחמיר א"נ דר"א איירי בחד ספיקא דמהימן אפילו לענין איסורא דחמיר ורבי יהודא אתי ופריש דלהפסד כתובה נאמן לעולם אפילו בתרי ספיקא דלגבי ממונא ליכא הפרש בין חדא ספיקא לתרי ספיקא והיינו דאמרינן לקמן מה הועילו חכמים בתקנתן ואם איתא דלא אמר ר"י אלא בחדא ספיקא הרי הועילו לרוב הנשים דאית בהו תרי ספיקא. וא"ת דר"א לאוסרה עליו דווקא קאמר כדפירש רש"י ז"ל איכא לאוקמי כשלא עשה סעודה אפילו ר"י מודה שלא תפסוד כתיבתה כדאמרי' בסמוך דאע"ג דקים ליה חיישינן דלמא משקר להפסידה כתובתה משא"כ לענין איסור דשוויה עליו חתיכה דאיסורא יפרע כתובתה אי נמי איכא לאוקמי כשלא טען אלא לאחר זמן מרובה דלאוסרה עליו נאמן ולא להפסידה כתובתה כדאמרי' ביבמות טענות בתולים כל שלשים יום דברי ר"מ ר"י אומ' נאסרה לאלתר א"נ דר"א מיירי כשיש שם דמים שנאמן לאוסרה לפי' השני כמ"ש לעיל ואינו נאמן להפסידה כתובתה כדאיתא בירושלמי ור"י מיירי כשאין שם טענת בתולים כגון שאבדה המפה ולהפסיד' כתובתה דווקא נקיט לכולהו פי' הא דר"י בשתקו או במכחישתו דאלו מדברת אינו מכחישו אינה מפסידה כתיבתה בברי דידה עכ"פ וכדאמר. רב במתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים ושמואל גופיה פסיק הלכה כרב אף אנן נמי תנינא האוכל אצל חמיו ביהודא הוא דלא מצי טעין הא בגליל מצי טעין נקט גליל לרווחא דמלתא דהוא במקום שאין מייחדין וכדאיתא לקמן ולמאי אי לאוסרה עליו ביהודא אמאי לא פירש דקים לנו דהלכתא כר"א אפילו בפתח פתוח וכיון שכן לענין איסורא כל שטוען ברי נאמן לאוסרה עליו דשויי' אנפשי' חתיכ' דאיסורא וא"כ בטוענין שנתייחד עמה הוא שמצ' פ"פ דכי אמרי' ביבמות טענות בתול' בנסתרה לאלתר ה"מ לענין כתובה אבל לאוסרה עליו לעולם כל זמן שלא בא עליה אמרי' דאיכא עליה כבר הודה דשדי' עלוי':

אלא לאו להפסיד כתיבתה ודטען טענה מאי לאו דטוען טענת פתח פתוח פי' מאי לאו דטענת פתח פתוח הוה נמי דמסתמא קתני שאין יכול לטעון טענת בתולים אלמא קים ליה בפתח פתוח ולא משקר ודחינן דדילמא לטענת דמים דוקא פי' דקים ליה ורש"י פי' דלעולם בפתח פתוח אינו נאמן כיון שאינו עומד להתברר ע"י משמוש והכא מיירי כגון שטוען טענת דמים דיכול להתברר ע"י משמוש ולא נהירא דהא סתם גליל אין משמשין ואעפ"כ יש להם טענות בתולים והשתא איירי ודאי בעלמא אבל הדין הלכתא דליכא דפליג עליו דשמואל ואפילו לפירוש רש"י ז"ל דפליג ר"א עליו הלכתא כשמואל דר"נ ס"ל כוותיה בדיני':

א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן פי' מה מועיל היכא דאיכא דמים שהרי לא תקנו חכמים להעמיד שושבינין אא"כ שמא יראה ויאבד ויאמר פתח פתוח מצאתי:

האוכל אצל חמיו ביהודה בין אירוסין לנשואין שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתיחד עמה כמו שיתבאר במשניות שבפרק זה ומכל מקום דוקא להפסד כתבה הא לאסרה על עצמו כל שטוען בבריא שלא בעל נאמן ואסורה לו כל שאין שם אלא ספק אחד הא לכתבה מיהא נאמן וחזקת טורח סעודה אין כאן שמא מתוך שנתיחד הערה ושכח או שמא מתוך שעשועו היה סבור למשמש והערה:

כל שכתבנו בשמועה זו בהפסד כתבה פירשו בו גדולי הפוסקים דוקא לענין מנה מאתים וכמו שאמרו חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן אבל לענין תוספת הואיל ומתנה הוא שנתן לה אינו נאמן ומידי דהוה אשניה ואילונית שאין להם מנה מאתים ובתוספת מיהא זוכות הואיל ורוצה הוא לבזבז בנכסיו ויש חולקין לומר כן אף בתוספת הא במה שהביאה מיהא לית דין ולית דיין שאינו נאמן:

וכל שכתבנו בטענת דמים כל שיש לעמוד על בוריו של דבר בשושבינין או במפה או בסודר בודקן:

בד"ה כל היוצא כו' אם לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו יבם ועוד כו' עכ"ל ר"ל דודאי משום שלא תזנה אשתו תחתיו לא היה נותן לה גט ע"ת זה שאם ימות שהרי אם לא ימות תזנה באיסור א"א והקשו ועוד דתנן כו' דאע"ג דאמר מהיום ה"ל א"א גמורה כו' וא"כ נאסרה לדוד כל ימי חיי אוריה ומי שהבין דברי התוספות בזה בדרך רחוק מחק מלת ועוד ודו"ק:

בד"ה אי למיתב כו' משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמוה כו' עכ"ל קושטא קאמרי דלמאי דבעי למימר השתא דלא קים ליה בפתח פתוח בלאו ס"ס נמי אין נאמן לאוסרה אפילו באשת כהן ובקבלה אביה כו' משום דאוקמוה בחזקת היתר וה"ה למאי דבעי למימר השתא אי למיתב כתובה כו' ואינו נאמן לאוסרה איכא לאוקמא מתני' בפשיטות אפילו באשת ישראל שקבלה קדושין אחר שהיתה בת ג' דאינו נאמן לאוסרה משום הך ס"ס דקאמר תלמודא לעיל ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון אבל כתובתה הפסידה דליכא ס"ס דבספק שאינו תחתיו נמי לית לה כתובה מאתים לכ"ע אלא דקושטא קאמרי התוספות דלמאי דבעי למימר השתא דלא קים ליה הרי אפילו באשת כהן ובקבלה אביה כו' אינו נאמן לאוסרה בלאו ס"ס אלא משום דאוקמוה בחזקת היתר ולענין כתובה אוקי ממונא בחזקת מריה וליכא נמי ס"ס וכמ"ש התוספות ודו"ק:

בא"ד משום דבאותו מנה הוה ס"ס לא מפסדא כו' וכתב מהרש"ל יש מקשים והלא הוא מודה לה שנאנסה ויש לה מנה ומאי ס"ס איכא ונראה כו' עכ"ל ע"ש באורך ואין מקום לקושיא זו דע"כ מה שהוא אומר עד שלא ארסתיך לא שהוא אומר שכן בודאי דאם הוה ידע כבר דבעולה היתה קודם שנשאה מאי טעמא דמאן דאמר דמקח טעות גם ממנה דהא בחזקת בעולה נשאה ואם עתה נתברר לו בעדים מאי טעמא דמאן דאמר היא נאמנת [ועוד] שהרי בדין טענת בתולים קתני לה וכמ"ש מהרש"ל אלא שטוען עד שלא ארסתיך דאז ודאי לא יהיה לה רק מנה למאן דאמר מקח טעות ממאתים ולא יהיה לה כלום בודאי למאן דאמר מקח טעות אף ממנה אבל אחר שאירסה איכא לספוקי שיתן לה מאתים אם היה באונס ודו"ק:

בא"ד דמוכת עץ לא שכיח דהא כו' עכ"ל ר"ל לרבי יהושע דקיימינן הכא ולעיל שכתבו דמוכת עץ שכיח היינו לר"ג דקי"ל יכוותיה וק"ל:

בד"ה מאי לאו כו' דקס"ד בטענת דמים ליכא למיחש לאיקרורי כו' עכ"ל אין לפרש שהוצרכו לזה דאל"כ אמאי לא אסיק המקשה אדעתיה לשנויי כדשנינן לא דקטעין טענת דמים דא"כ רב יוסף דקאמר לקמן כה"ג אמתניתין דהאוכל אצל חמיו כו' מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח אמאי לא תקשי להו כי הכא אמאי לא אסיק אדעתיה דרב יוסף לשנויי כדשנינן וליכא לתרוצי התס כי הכא וע"כ הנראה דהא ודאי לא קשיא להו דהמקשה ס"ד דאיירי מתני' סתמא בכל עניני טענות בין בטענת דמים בין בטענת פתח פתוח והמתרץ השיב לו דלא איירי אלא בטענת דמים וכן דרך התלמוד אלא דקשיא להו הכא דאביי דהוה תלמידו דרב יוסף ודאי דהוה שמיע ליה דשקלינן וטרינן מקמיה הא דרב יוסף דקאמר תנינא מהך דהאוכל אצל חמיו כו' ודחינן ליה לא בטענת דמים וא"כ מאי קא קשיא ליה לאביי בתר הכי למימר תנינא מההיא דבתולה נשאת כו' כיון דאיכא נמי לדחויי הכי ואהא תירצו דס"ד דאביי דהכא לית לן לאוקמא בטענת דמים דליכא למיחש ביה לאיקרורי כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה נאמן להפסידה כו' ור"א נמי מצי סבר דנאמן להפסידה כו' לאוסרה לרבותא וכ"ש כו' כדמוכח הסוגיא כו' עכ"ל אבל רש"י פי' בהדיא בתחלת הסוגיא לר"א דנאמן לאוסרה ואינו נאמן להפסיד כתובתה ונראה לקיים פירושו דודאי בסוגיא דלעיל בעי אביי למימר אי למיתב לה כו' היינו לפום הסברא דלא קים ליה בפתח פתוח ולהכי אינו נאמן לאוסרה דאוקמה אחזקת היתר אבל נאמן להפסיד כתובתה דאית לן למימר דאוקי ממונא בחזקת מריה אבל למאי דסבר (א) ר"א דקים ליה בפתח פתוח נימא אדרבה דנאמן לאוסרה דשויה לנפשיה חתיכה דאיסורא כההיא דקדשתיך אבל להפסיד כתובתה אינו נאמן דנימא במזיד משקר להפסידה ולית ליה לר"א הך סברא דלקמן חזקה אין אדם טורח כו' ומהאי טעמא כתבו התוספות גופייהו דאיצטריך שמואל לאשמועינן דנאמן להפסיד כתובתה ודו"ק:

בד"ה אבל בגליל כו' דביהודה נאמנת במגו כו' ולא בגליל דליכא מגו כו' עכ"ל ק"ק (ב) דאי לא אמרינן מגו להוציא כמ"ש התוספות לקמן מאי איכא למימר ודו"ק:

בד"ה לא דקא טעין כו' ונהימנה לדידה במגו דאי בעיא אמרה משארסתני כו' דאי בעיא אמרה מוכת עץ כו' עכ"ל הא דנאמנת לר"ג התם אי משום מגו דמוכת עץ אי משום חזקה דחזקת הגוף דבתולה היתה כדמסיק לקמן והכא בטוענת בתולה הייתי ליכא למיזל בתר הך חזקה דבתולה היתה משום דהך חזקה דאין אדם טורח בסעודה עדיפא לומר דלא משקר והך חזקה דאין אדם טורח כו' לא שייכא התם שהרי היא אינה מכחישתו ולכך לא קשיא להו הכא אלא דנהימנה לדידה במגו אי דאי בעיא אמרה משארסתני כו' ואי דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דאז לא היתה מכחישתו ונאמנת והיינו דוקא הכא לענין ממון דשייך מגו אבל לענין איסורא (ג) דלא שייך להתירה משום מגו לא כתבו לעיל אלא להתירה על ידי טענת מוכת עץ משום ס"ס ותירצו שם כיון דאין גנאי לטעון אין להסתפק בכך אבל הכא בטענת מגו לגבי ממון ליכא לתרוצי הכי ומיהו לקמן גבי מדברת עם א' כו' משמע דאמרינן מגו לענין איסור:

כל היוצא למלחמת בית דוד וכו' פרש"י ז"ל שאם ימות במלחמה. וקשה מאי כל היוצא הא לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו אחים ועוד אם ילך בשבי או ימות במלחמה שם בלא עדים מאי אהני האי גיטא ועוד תנן בפרק מי שאחזו מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וקאי אדלעיל משנה הסמוכה לה דקתני הרי זה גיטך מהיום אם מתי ומיהו רש"י פירש דלא קאי אמהיום אלא מילתא באפי נפשה היא ובמהיום מגורשת מיד אבל אי אפשר לומר כן כדמשמע בתוספתא דקאי אמהיום דקתני הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה והימים שבינתיים וכו' ומייתי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ואף על גב דקאמר מהיום ופריש בגמ' מעת שאני בעולם ור"ח גריס כאומר מעת שאני בעולם ופירושא דמתניתין קא מפרש אף על גב דאמר מהיום לאו מהיום ממש קאמר שאם ימות שיחול הגט מעכשיו אלא נעשה כאומר מעת שאני בעולם דכל המגרש על תנאי דעתו לאחר הגט לכל היותר שיוכל ולא קאמר מהיום אלא למעוטי שלא יהא גט לאחר מיתה ויש ליישב פרש"י ז"ל דהאי דקאמר שאם ימות במלחמה לאו דוקא שימות אלא שאם לא יחזור מן המלחמה והאי דנקט שימות דרוב שאינם חוזרים מחמת מיתה היא וההיא מהיום אם מתי לא קשה דהיינו דוקא אי קאמר מהיום אם מתי בסתם אז היא כאשת איש עד שעה קודם מיתה כדפריש שכן דעת המגרשים בסתם על תנאי אבל אם היו מפרשים בתנאי שאם לא יחזור מן המלחמה שיחול הגט משעת נתינה דחיישינן אי יהיב סתם דילמא יקרע הגט או יאבד או לא יהא מונח ברשותה בשעת גמר מלחמה ואז לא יהא גט כדאיתא בפרק מי שאחזו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן ואמר רב יהודה לכשתתן ומסיק התם אליבא דר' יהודה דאם נקרע הגט או נאבד לא הוי גט כיון דלא אמר מעכשיו דאין הגט חל עד שעת נתינה. תוספות הרא"ש ז"ל וגליון תוספות ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל גט כריתות כותב לאשתו פרש"י ז"ל אם לא ישוב מן המלחמה כלומר מעכשיו אם לא בא ואיכא למידק עליה אם כן מה טעם לא אסרוה שהרי אמרו מה היא באותן הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריה הילכך מתסרא על בעלה ועל בועלה שהרי כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולאו מילתא היא דמעכשיו אם מתי מההיא שעתא מגורשת והא דתנן מה היא באותן הימים אוקימנא בפרק מי שאחזו [גיטין עג ב'] באומר מעת שאני בעולם לפי מה שפרש"י ז"ל התם וכיון שמת פנויה גמורה היתה ולפיכך לא אסרוה ואף על פי שאין אותו הפי' כמו שפירשתי במקומו איכא למימר דהכא אליבא דרבנן קאמרינן דאמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות. ואיכא למידק א"ה קשיא הא דאמרינן בפרק הזהב [בבא מציעא נט א'] בשעה שאני עוסק בנגעים ואהלות אומרים דוד שבא על אשת איש מיתתו במה ואמר להו הבא על אשת איש מיתתו בחנק ובכמה דוכתי אמרינן הכי דאשת איש הואי וכי תימא אמוראי נינהו מכל מקום קשיא למאן דסבירא ליה הכי אמאי לא אסרוה לא קשיא דס"ל אונס הוה א"נ איכא למימר דהכי קאמרי ליה את מי ידעת אי מיית אי לאו או דילמא לא מיית אשתכח דכי אתית עלה על ספק א"א באת ורחמנא לבא בעי. ומכל מקום לא נהירא דאי לא הוי גט אלא לאחר מיתה משום יבם הוא דקא עבדי הכי ואם כן היכי קאמר כל היוצא הא אינו כותב אלא מי שיש לו אחים ואין לו בנים ועוד אוריה מנין לנו שהיו לו אחים ולא בנים שמא בנים היו לו ולא אחים ועוד אין תנאי זה נכון שאם ימות ואין עליו עדים תתעגן עליו ושמא זהו שפרש"י ז"ל ואם לא ישוב מן המלחמה בשוב' של רוב היוצאים ומשום תקנת עגונות היו עושין שמא ימות בלא עדים ושמא יהא שבוי ומה שחזר אוריה אינה שיבה עד שיחזור בגמר המלחמה ואפשר דכריתות לגמרי קאמרי והא דאמר בהזהב אמוראי נינהו א"נ מלבינים היו פניו שאם יאמר להם מגורשת היתה יאמרו לו לא היתה שאין הדבר ידוע ובצינעה היו מגרשים ואדכורי הוא דמדכרי ליה חטא אוריה כדי לביישו ולא שהוא בא על אשת איש. עד כאן:

וז"ל הריטב"א ז"ל גט כריתות כותב לאשתו פרש"י ז"ל שהיה כותב גט כריתות על מנת שאם ימות והקשה ר"ת ז"ל דא"כ לא היה גט זה אלא למי שיש לו אחים וכו'. וי"ל דכל היוצא לאו דוקא אלא כל היוצא שהיה צריך לכך ור"ת ז"ל פירש שכך היה מתנה הרי זה גיטך אם לא אשוב מן המלחמה וא"ת והרי שב אוריה י"ל דאם לא אשוב בסוף המלחמה היה אומר וא"ת והא אמרינן התם שהיו אומרים לדוד הבא על אשת איש מיתתו במה וי"ל דעל ספק א"א אמרינן דכל זמן שלא נתקיים הגט בספק אשת איש היתה וא"ת ומה מועיל גט זה דהא אמרינן התם בנותן גט מעכשיו אם מתי מה היא באותן הימים ואמרינן שהיא כאשת איש לכל דבריה ואף על גב דמיית וי"ל דאתיא הא כר' יהודה דאמר מגורשת גמורה למפרע ולרבנן מתרצינן בפירוקא קמא באונס הוה. ומכל מקום עדיין קשה דהא אמרינן במס' תעניות כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דאמר ר' שמואל בר נחמני וכו' ואם איתא הא ודאי חטא שבא עליה קודם שנתקיים התנאי שהיתה בספק אשת איש ור"ת תירץ בלשון אחר דלר' שמואל בר נחמני גט כריתות גמור בלא שום תנאי היה כותב לאשתו ואם ישוב מן המלחמה חוזר וכונסה והילכך לא חטא דוד כלל והא דאמרו לו הבא על אשת איש מלבינים היו פניו שלא כדין וזהו שהיה מתרעם מהם כדכתיב ובצלעי שמחו ונאספו לפי שהיה הדבר נעשה בצינעא ולא היה נודע לבריות והיו מרננים לומר שהיתה אשת איש. וכן פירש הרשב"א ז"ל וז"ל גט כריתות פי' גט גמור כדי שאם מת או גולה או נאבד במלחמה שלא תתעגן בשוב אנשי המלחמה ולא שב ובצינעא היו מגרשים כדי שלא ירגישו אחרים בדבר ויקפצו עליה לישאנה ומה שהיו מביישים פני דוד הבא על אשת איש מיתתו במה כדאיתא במציעא תנאי היא ולאותן שאומרים שאשת איש היתה ולא משום דאונס הוה א"נ מלבינים היו פניו לומר שאשת איש היתה לפי שלא גירש בפרהסיא אלא בצינעא ומה שהנביא מקנטרו לפי שעשה שלא כהוגן שאין מגרשים אלא שלא תתעגן ובטוחים היו בנשותיהם לנעול בפניהם. ורש"י ז"ל פי' בענין אחר וזה עיקר. ע"כ:

ובשיטה ישנה כתוב וז"ל גט כריתות פרש"י ז"ל שהיה כותב מעכשיו אם מתי והא דאמרינן בהזהב דוד הבא על אשת איש פירושו ספק אשת איש ובעלי התוס' ז"ל מפרשים דגט כריתות גמור כותב לאשתו והא דאמרינן התם הבא על אשת איש כו'. מקנטרים היו אותו לביישו לומר שלא היה שם גט דלפרש"י קשה הא דמהפכין בסוף פרק במה אשה בזכותיה דדוד לומר שלא חטא דמ"מ הוא נכנס בספק איסור חנק אלא שי"ל דוד היה יודע בעצמו שימיתהו אבל התימה אמאי דהוה א"ל דוד לאוריה רד לביתך והיה מתכוון לבטל הגט אמי"ץ. א"נ אפשר שעל זה היו מביישין אותו שהיו אומרים שמא ירד לביתו א"נ אע"פ שידעו שלא ירד לביתו מכל מקום הוא נתכוון מתחילה לבא על אשת איש שהיתה סיבה שלא ירד לביתו. ר"ת. עכ"ל שיטה ישנה:

ואת ערובתם תקח דברים המעורבים בינו לבינה ותסלק אותו על ידי גט ואף על פי שזה היה במלחמת שאול מכאן למד דוד והיה מנהיג כן בכל מלחמותיו לכל היוצא למלחמותיו שיעשה כן בצינעה. הריטב"א:

אמר אביי אף אנן נמי תנינן כו' הא כתיבנא בריש מכילתין שהקשו בתוס' על פרש"י שפי' שמתוך כך יתברר הדבר ויבאו עדים שזנתה ברצון דאם כן היכי מייתי דילמא אף על גב דאינו [נאמן] מ"מ ישכים לבית דין שמתוך כך יבאו עדים ותירצו בתוס' לעיל דלא מייתי אביי ראיה לר' אלעזר אלא שהוא בקי ומכיר כו' ככתוב בתוספות לעיל ויש לדייק כן ממה שכתב רש"י כאן אף אנן נמי תנינן. דטוען פ"פ מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קים ליה. ומיהו ממאי דכתיבנא לעיל לשיטת רש"י דס"ל לר' אלעזר דאף על גב דלא קים ליה כגון בבחור אסרה עליו ומ"ה נאמן לאוסרה עליו ולא להפסידה כתובה אי אפשר לתרץ תירוץ התוספות דלעיל דוק ותשכח. לכנ"ל פי' קושית התוס' כך דהיכי מייתי אביי אף אנן נמי תנינן כו' ליום חמישי לא מ"ט משום אקרורא דעתא ולמאי אי למיתב כו' פי' לא מייתי מדתקינו רבנן שתהא בתולה נשאת ליום הד' דאיכא למימר משום שמא יבאו עדים וכדכתיבנא א"נ תקינו על צד היותר טוב כדי שלא תטול מהבעל כתובה שלא כדין מאי פריך תלמודא אי למיתב כו' אלא הכי מייתי מדפירשו במתני' טעם התקנה לומר שאם היה לו טענת בתולים כו' אלמא יש קפידא גדולה בדבר אי מקררא דעתיה אי משום שמא יבאו עדים או משום כתובה ה"ל לתנא למתני התקנה סתם בלא טעם דכשהטעם של התקנה הוא חלוש אינו מפרש התנא הטעם כי היכי דלא ליתו לזלזולי בה כמו שכתב הר"ן בפירושיו של ההלכות בריש מכילתין וכדכתיבנא לעיל בארוכה הלכך ודאי מדפריש התנא במתניתין טעם התקנה אלמא משמע דקפידא גדולה יש בדבר עד דכולי עלמא יודו דראוי לתקן תקנה זו בעבור טעם זה ועל כרחך היינו משום דמתסרא בהכי עליו ותקלה גדולה יש בדבר אם יתקרר דעתו עליו שיקיים את האסורה לו כנ"ל והכין דייק לשון רש"י ז"ל לקמן שכתב ז"ל ולמאי. קפדי רבנן אי מקררא דעתיה. אלא לאו לאוסרה. הוא דקפדינן שלא יקרר דעתו ויקיים את האסורה לו אלמא כי אתי וטעין אסרינן לה עליו ע"כ. ולישנא דתלמודא נמי הכי דייקא דהאריך וקאמר ליום רביעי אין ליום חמישי לא מאי טעמא משום אקרורי דעתא ולמאי אי למיתב כו' ומה שכ' רש"י ז"ל אף אנן נמי תנינא דטוען פ"פ וכו' ולא אמרי' לא קים ליה פירושו דאע"ג דלא קים ליה כגון בבחור מהימן וכדכתיבנא לעיל ואם תאמר אם כן אכתי קשיא מאי מייתי אביי דילמא קפידא דרבנן שלא יתקרר דעתו היינו בנשוי אבל בבחור לא ואתא רבי אלעזר לאשמועינן אפילו בבחור ויש לומר דמתני' בתולה נשאת ליום הרביעי קתני אלמא מדתלי הנישואין בדידה משמע דלא שני לן בין כשנשאת לבחור או לנשוי ועדיפא ליה לשנויי דטענת דמים דמשמע דחידושיה דרבי אלעזר היינו לאשמועינן בחור הוה לרבי אלעזר למתני בחור הטוען פ"פ נאמן לאוסרה עליו אלא מדסתים וקאמר האומר פתח פתוח כו' אלמא דבנשוי נמי קא אשמועינן רבותא דלא נימא דילמא לא קים ליה במילתא שפיר דאין כל המקומות שוין וכמו שכתב הראב"ד ז"ל וכדכתבינן לעיל קא משמע לן דאפילו תימא דלא קים ליה כיון דאמר פתח פתוח מצאתי אסרה עליו כן נראה לי:

ליום חמישי לא מאי טעמא משום אקרורי דעתא ואם תאמר אמאי לא אמרינן בשאר ימים לא ולמה ליה למנקט ליום חמישי ואפשר משום דמרחקא טובא מיום רביעי ואיכא אקרורי דעתא טובא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אקרורי דעתא. עד שני הבא. וקרוב לזה כתוב בשיטה ישנה ולי נראה דלהכי קאמר ליום חמישי לא דאף על גב דהוא יום ברכה ותניא עליו בתולה נשאת ביום רביעי ונבעלת בחמישי משום ברכה וכיון שכן הוה לן למימר נמי דנשאת בחמישי אלא משמע דקפדי רבנן טובא אי מקררא דעתא עד דתקינו נשואין ברביעי אע"ג דבעינן דליהוי בעילה ביום חמישי והיינו משום דנאמן לאוסרה עליו וכדכתיבנא כנ"ל:

אי למיתב לה כתובה כתוב בשיטה ישנה לעיל פרש"י נאמן לאוסרה עליו אבל לא להפסידה כתובתה ופליג אדשמואל דלקמן והקשו עליו דאמרינן בסוגיין ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתב לה כו' אלמא פשיטא לן דלר' אלעזר נאמן להפסידה כתובתה ונראה דלאו קושיא היא דלהכי קאמר אי למיתב לה כתובה ונפשוט מינה דמפסדה כתובתה כדשמואל וליכא ראיה לאוסרה עליו נסיב לה וכו' ר"ת. ע"כ בשיטה ישנה. ולא ידעתי מאי שינויא דכיון דאמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובתה אלמא דלאוסרה פשיטא טפי מלהפסידה כתובתה וכיון דאשכחנא דנאמן להפסידה כל שכן שהיה נאמן לאוסרה ומעתה מאי קאמר אי למיתב כו' אם כן כל שכן דתנינא דנאמן לאוסרה עליו ומאי חידש לן ר' אלעזר וקשיא נמי לר' אלעזר דאיהו ס"ל דאינו נאמן להפסידה. ויש לפרש דה"ק ולמאי אי למיתב לה כתובה פי' דממתני' משמע שיהיה נאמן נמי להפסידה כתובתה ואתא רבי אלעזר לאשמועינן דאינו נאמן אלא לאוסרה ולא להפסידה ליתב לה פי' מה לנו להפסידה והרי הוא נותן מדעת והלכך לא מצי מיירי מתני' להפסידה אלא לאוסרה ואכתי מאי אתא ר' אלעזר לאשמועינן ודוחק דאם כן ה"ל לר' אלעזר למימר האומר פ"פ מצאתי אינו נאמן להפסידה וכיון שכן מאי משני אי מיירי מתני' למיתב לה כתובה ויש לומר כיון דקאי עלה דמתני' דבעי לפרושי דמתני' מיירי לאוסרה וממילא משמע דדוקא לאוסרה. ובגליון תוספות כתוב וז"ל וה"ר אליעזר מטוך ז"ל פי' אי למיתב לה ומיירי באשת ישראל גדולה ולא באשת כהן דבאשת כהן לעולם יבא לב"ד כדי לאוסרה עליו דליכא למיחש לאקרורי דעתא בטענת דמים ליתב לה ומה לנו לחוש אם יפסיד הכתובה אלא לאוסרה ומיירי בקטנה בת ישראל לישראל או באשת כהן ולפיכך יהא ניחא פירוש הקונטרס שאם נאמן להפסידה כתובתה יכול להיות שיהיה נאמן גם לאוסרה. עכ"מ בגליון תוס' ז"ל והתוס' לא פי' כן אלא דאיכא למימר דטפי מהימן להפסידה כתובתה מלאוסרה עליו דלאוסרה עליו לא יהא נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפ"פ ואוקמה בחזקת היתר ומ"מ הפסידה כתובתה אף על פי שיש לנו לומר שהוא טועה בפ"פ דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה. וכתוב בקונטריסין וקשה מה צריכין התוס' לומר אוקמה בחזקת היתר והא איכא ס"ס ספק בקי ספק אינו בקי ס' אונס ס' רצון ויש לומר דלכך הוצרכנו לומר חזקת היתר דכיון דס"ד השתא דאינו בקי א"כ איכא למימר חזקת הגוף שהיתה בתולה ולא אמרינן השתא הוא דנבעלה ולכך צריכין התוס' לומר אוקמה אחזקת היתר ע"כ. ואין התירוץ מחוור כלל ומשמע לי דלהכי הוצרכו התו' לומר ואוקמה בחזקת היתר משום דבשלמא ס' אונס מקרי שפיר ספקא דהבעל גופיה לא מצי למידע אי נבעלה באונס אבל ס' בקי לא מקרי ספקא דהא הבעל צווח לפנינו דקים ליה דפ"פ מצא וכיון דאיכא קמן מאן דברי ליה היכי ניקום אנן ונימא דהרי הדבר בס' וכל שכן אם הוא נשוי דקים ליה לכך הוצרכו התו' לומר ואוקמה בחזקת היתר כדי לחזק ספק זה ומיהו קושטא דמילתא הוא דמטעם ס"ס הוא דאינו נאמן לאוסרה עליו והקשו בתוס' דכיון דהוי ס"ס אמאי מפסדה כתובתה ואין לך לומר דכי קאמר תלמודא אי למיתב לה כתובה פי' דמיירי באשת כהן דליכא למימר ס' תחתיו ס' אין תחתיו דלגבי כתובה אפי' אין תחתיו נמי מפסדא כתובה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ואפילו למאן דאמר יש לה כתובה מנה מכל מקום הפסידה מאתים דהא ודאי ליתא דמכל מקום איכא ס"ס ס' אונס ס' רצון דבאונס אפילו אשת כהן לא הפסידה כתובה הלכך הא דקאמר תלמודא אי למיתב לה כתובה ליכא לאוקמא במידי והא כתיבנא לעיל דיש מי שפי' דלא אמרינן ספק ספקא אלא כשמתהפך בכל צד והכא אילו אמרת ברישא ספק באונס ספק ברצון שוב לא מצית למימר ואם תמצא לומר ברצון ספק בקי ספק אינו בקי דהא אמרת דברצון נבעלה ובזה אין כאן קושיא כלל ומיהו התוס' אינם סוברין כן אלא דכך לי הך ספק ספקא כמו ספק ספקא המתהפך ואין ביניהם חילוק כלל תדע דכתבו התוספות ז"ל ואין לומר דאפילו בספק ספקא מפסדא כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה דהא לקמן גבי משארסתני והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך כו' ואיכא מאן דמפרש לקמן מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ס"ס לא מפסדא כו' ע"כ. הא קמן דהך ספק ספקא דמיירי מתהפך בכל צד דהכי נמי מצינן למימר ברישא ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק קודם שנתארסה דאפילו נבעלה ברצון קודם שנתארסה אע"ג דהפסידה מאתים (ואפי' נבעלה באונס) לא הפסידה מנה הלכך לגבי מנה איכא ספק ספקא חזק דמתהפך בכל צד ואפ"ה מייתי התוס' ראיה משם דכי היכי דבהאי ספק ספקא לא מפסדא הכי נמי בהאי ספק ספקא אלמא דלא שני לן בין המתהפך ובין שאינו מתהפך דמכל מקום הרי כאן ספק ספקא כן נראה לי:

שוב מצאתי בקונטריסין וז"ל כתוב כאן בגליון שאם נאמר ברישא וכו' פי' לא תוכל להפך אותו לומר מתחילה ספק אונס ספק רצון ואחר כך ספק אינו בקי שאם תאמר אם תמצא לומר ברצון לא תוכל לומר דלמא אינו בקי דכיון שנבעלה ברצון וזה מצא פתח פתוח על כל פנים בקי הוא אבל קשה לעיל גבי מוכת עץ שאמרו התוס' ספק ספקא לא תוכל להפך אותו שאם תאמר תחלה ואם תמצא לומר ברצון לא תוכל לומר דלמא מוכת עץ דכיון שנבעלה ברצון אם כן אינה מוכת עץ. ואומר מ"ה שגם זה תוכל להפך ספק באונס היתה פתוחה ספק ברצון היתה פתוחה ואם תמצא לומר ברצון ספק מוכת עץ ברצון היתה ספק דרוסת איש ע"כ. וזה דוחק ואנן הא כתיבנא לעיל שגם למעלה יש מי שאמר כן ואם נמצא גליון שכתב כן בזה הדיבור ולא כתב כן בדיבור שלמעלה הוא מהטעם דכתבינן דוק ותשכח. ואין להקשות דהיכי הוה מצינן למימר דאפילו בספק ספקא מפסדא כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקת מריה והרי כנגד חזקה זו איכא חזקה דאוקי איתתא בחזקת היתר וכיון דהיא בחזקת היתר ודאי דלא מפסדה כתובה דבמאי דכתיבנא לעיל ניחא דחזקה דאוקי איתתא בחזקת היתר בעי' לה כדי לעשות הספק דשאינו בקי דאילולי חזקת היתר לא מצינן למימר ספק בקי ספק אינו בקי ומעתה לא תיקשי ולא מידי וק"ל. ומכל מקום קשיא דאמאי מפסדא כתובתה דהא הוי ספק ספקא ותירצו בגליון התוס' דרוב בקיאין בפ"פ וה"ל לענין כתובה רוב וחזקה ותו ליכא אלא חדא ספקא אבל לענין לאוסרה עליו שייך למימר סמוך מיעוטא דאין בקיאין לחזקה ואיתרע ליה רובא והוי פלגא ופלגא וספק ספקא. ע"כ: וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אי למיתב לה כתובה כלומר אי חיישת דלא אתי לב"ד ויצטרך ליתן לה כתובה שאם היה בא לבית דין היה נאמן להפסידה כתובתה דאוקי ממונא בחזקת מריה ורוב בני אדם בקיאין להכיר פ"פ ואיכא חזקה ורובא וליכא אלא חדא ספקא ספק באונס ואפילו באשת כהן באונס לא מפסדא כתובתה וליכא לספוקי שמא לא היה תחתיו דאפי' לא היה תחתיו אין לה כתובה כמ"ד מקח טעות לגמרי משמע ואפי' למ"ד דיש לה מנה מכל מקום נאמן להפסידה מנה אבל לאוסרה עליו נוכל לומר שלא יהא נאמן כיון דקצת בני אדם אין בקיאין סמכינן האי מיעוטא לחזקה ומוקמינן לה אחזקתה ואיתרע ליה רובא דבקיאין בפ"פ ואף על גב דלרבנן אמרינן מיעוטא כמאן דליתיה דמי יש לומר דאפילו אליבא דר"מ בעי לאוכוחי מילתיה דנאמן לאוסרה עליו דודאי לרבנן כיון דמיעוטא כמאן דליתא דמי אית לן למיזל בתר רובא ונאמן לאוסרה עליו דרובא וחזקה רובא עדיף והוי סייעתא לרבנן אלא אפי' לר"מ דאמר סמוך מיעוטא אחזקה ואיכא למימר הכא דאינו נאמן לאוסרה עליו דמיעוטא וחזקה מרעי לרוב בקיאין דפ"פ ושרי אפ"ה מוכח שפיר דלענין כתובה ל"ל דמאי איכפת לן אם נותן לה אלא ודאי לאוסרה עליו וטעמא דכולן בקיאין בפ"פ ע"כ. והתוספות תירצו דלא חשיב ספק ספקא כה"ג משום דהא ספיקא שמא באונס לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה ולפי האי תירוצא לא מיתוקמא מתני' בפחותה מבת ג' והביאו התו' ראיה מהא דתנן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את וקאמר ר' יהושע דאינה נאמנת ומפסדת אי לר' יוחנן מנה אי לר' אלעזר ולא כלום ואף ע"ג דהוי ספק ספקא ספק מוכת עץ ויש לה כתובה ואת"ל דרוסת איש אימור תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק דאימור קודם שנתארסה נאנסה ואכתי קשה דאמאי מפסדא כתובה אכתי הויא ס"ס ספק אם הוא בקי אי פ"פ הוה ספק מוכת עץ ולפר"ח ז"ל דמוכת עץ פתחה סתום אתי שפיר אבל לשיטת התוס' ז"ל קשיא ולא מצינן לתרוצי מאי דתירצו התוס' ז"ל לעיל דאם איתא דמוכת עץ היא הוה טענה דאין גנאי בכך דהא הכא אמתני' דקתני בתולה נשאת ליום הד' קיימינן דאכתי לא ידעינן מאי דטענה היא לכך אומר ר"י דמוכת עץ לא שכיח דהא דאמרינן כולהו נמי חביטי וכו' וכבר האריכו בזה המפרשים ז"ל וכדכתבינן לעיל כנ"ל. ודע שהרשב"א ז"ל סובר דאפ' בס"ס דאינה נאסרת מפסדא כתובתה וכדבעינן למכתב לקמן בסמוך:

בד"ה כל היוצא למלחמת ב"ד וכו' כבר כתבתי בזה בחידושי לגיטין ע"ש:

קונטרס אחרון מהדורא בתרא בגמרא אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו' לאו דקטעין טענת פ"פ כו' ומייתי ראיה דלא אמרינן דלא קים ליה והקשו בתוס' לעיל בריש מכילתין על פירש"י דאיירי בבת ישראל שנתקדשה אף כשהיא גדולה ואפ"ה ע"י שישכים לב"ד אפשר שיבואו עדים וא"כ אכתי מנא ליה לאביי לאוכוחי דקים ליה דאע"ג דאפשר דלא קים ליה אפ"ה ע"י שישכים לב"ד אפשר שיבואו עדים ומש"ה מפרשי התוספות למתניתין בבת כהן או בנתקדשה פחות מבת ג'. אמנם לענ"ד נראה דאדרבה מכאן סייעתא לפי' רש"י דלפי' התוספות קשה יותר אדאביי גופא כיון דאיירי מתניתין בענין דליכא אלא חד ספיקא לפי טענתו שאומר דקים ליה א"כ אפי' אם אפשר שטעה ולא קים ליה אפ"ה שפיר עבדו חכמים בתקנתן לאפרושי מאיסורא שישכים לב"ד וע"י כך יצא הקול ויבואו עדים או שתודה מעצמה שזינתה באונס כדי שלא יצא הקול ויבואו עדים שזינתה ברצון משא"כ לפרש"י אתי שפיר דבשלמא אי אמרינן דודאי קים ליה ושור שחוט לפניך שיש כאן פ"פ שפיר עבדו רבנן תקנתא שישכים לב"ד דאע"ג דמדינא שריא אפ"ה כל היכא דאיכא לברורי עבדינן תקנתא לצנועות. שלא יהא לעז ולפרוצות לאפרושי מאיסורא משא"כ אם נאמר דלא קים ליה לא מיסתבר כלל למיעבד תקנתא שישכים לב"ד וימתין עד שיצא הקול ומהיכא תיתי כיון דאף לפי טענתו מותרת לו מדינא ואיכא למימר נמי דטעה לגמרי א"כ אין לנו לזלזל בבנות ישראל דלעז מיהא איכא ואדרבה משתקין אותו לומר דלא קים ליה כיון דבלא"ה ליכא חשש איסורא כנ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י ז"ל:

תוספות בד"ה אי למיתב לה כתובה וכו' אע"פ שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה דהא לקמן גבי משארסתני נאנסתני בדף י"ב איפסקא הלכתא בהדיא כרבן גמליאל ור"א ומסקינן התם דאע"ג דבעלמא לא קי"ל ברי ושמא ברי עדיף אלא הממע"ה אפ"ה היכא דאיכא מיגו בהדי ברי ושמא או חזקה מוציאין ממון ואיהי מהימנא וא"כ ה"נ כיון דאיהו לא קים ליה בפתח פתוח והיא טוענת בודאי שבתולה היתה הו"ל ברי ושמא ואיכא נמי חזקה דהעמד האשה על חזקתה שהיא בתולה ואיכא נמי חזקת כשרות שלא זינתה ואמאי לא מהימנא. ועוד דאיכא נמי מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דמהימנא למאי דקי"ל כר"ג כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה לא דקא טעין וכיון דאיכא ברי ושמא ומיגו וכל הני חזקות אמאי לא מהימנא. וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב דברי התוס' אם לא שנאמר שכוונתם דסוף סוף אי הוי מצי לאוקמי מתני' לענין כתובה אפשר דהוי מוקי לה כרבי יהושע דלדידיה לא מהני ברי ושמא אפילו עם מיגו וחזקה כדמוכח לקמן ומאי דמיבעי' לה לאוקמי מתני' כרבי יהושע היינו כי היכי דלא ליהוי סייעתיה לדר"א דקים ליה בפתח פתוח. אלא דאף לפ"ז נמי קשיא לי א"כ אכתי מאי מייתי סייעתא לדר"א דלמא לעולם ליתא לדר"א ולא קים ליה בפתח פתוח ומתני' איירי לאוסרה עליו וכגון שטוענת נאנסתי או מוכת עץ אני וכיון שמודית לדבריו תו לא איכפת לן בלא קים ליה דהא קמן שמצא פתח פתוח אלא שטוענת טענה אחרת דלר' יהושע לא מהימנא. ודאי אסורה עליו ואין זה דוחק לאוקמי מתני' דוקא לענין טוענת ולא במכחישתו דהא השתא נמי לפי המסקנא לא מיתוקמא מתניתין אלא במכחישתו ולא בטוענת לפי שיטת ר' יונה ז"ל שהבאתי לעיל דבטוענת לא מיתסרא וכמ"ש שכן הוא לשיטת התוס' ואם כן אדרבא יותר שייך לאוקמי לענין טוענת דהכי אורחא דמילתא שאין האשה מעיזה פניה להכחישו מיהא בהא מצינן למימר דאפ"ה מוכח ממתניתין דקים ליה בפתח פתוח דאי ס"ד דלא קים ליה אפילו לר' יהושע מהימנא בטוענת נאנסתי או במוכת עץ אני והיינו במיגו דאי בעית היתה טוענת בתולה הייתי ולא מקרי מגו דהעזה כיון דאיהו לא קים ליה ואע"ג דלר"י לית ליה מיגו היינו מיגו גרוע היכא דבאידך טענה נמי לא מהימנא משא"כ במיגו מעליא מודה כדאיתא ריש פרק האשה שנתארמלה וכמ"ש התוספות בסוגיא דראוה מדברת ע"ש. אלא דאכתי הוי מצי לאוקמי כרבי יהושע ובטוענת והיינו בטענת דמים דליכא מיגו ואף שהתוספת כתבו דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי בטענת דמים דלא שייך איקרורי דעתיה היינו במכחישתו אבל כשהיא מודה לדבריו אלא שטוענת נאנסתי או מוכת עץ תו ליכא לחלק לענין איקרורי דעתיה בין פתח פתוח לטענת דמים ויש ליישב. מיהו כל זה לפי שיטת התוספת. אמנם לפי פירש"י שכתב בתחלת הסוגיא דלר"א לא מהימן בפ"פ להפסידה כתובתה. יש לפרש כאן דלמאי דבעי לאוקמי למיתב כתובתה היינו בטוען טענת דמים דנהי דלאוסרה עליו לא ניחא ליה בהכי היינו משום דלא שייך איקרורי דעתא בטענת דמים כיון שטענתו מבוררת מסתמא לא חשיד למיעבד איסורא משא"כ אי הוי מצי לאוקמי מתני' לענין כתובה ולא הוי קשיא ליה ניתב לה שפיר הוי מצי לאוקמי בטענת דמים וזה דבר ברור בעיני והתימא שהתוס' לא פירשו כן אף לפי שיטתם וצ"ע ודוק היטב אח"ז הראו לי שכן כתבו בתוספת הישנים בתחלת המסכתא בש"ס החדשים:

בא"ד וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוי ספק ספיקא וכו' ואף על פי שאיני כדאי להשיג על דבריהם מ"מ הואיל ויצאו לידון בדבר החדש שלא מצינו בכל מקום בש"ס מפורש שמוציאין ממון מחזקתו בס"ס ולא מצאתי כן בשום פוסק קדמון ואדרבא נ"ל מדבריהם ההיפך. לכן להתלמד אני צריך וקשיא לי על שיטת התוספת שכתבתי לעיל דסברי דהא דקיי"ל באיסורי ספק דאורייתא להחמיר היינו מן התורה ולפ"ז צ"ל דהא דמקילינן בס"ס לענין איסורא היינו כמ"ש הרשב"א דס"ס הוי כמו רוב וא"כ הא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ותו קשיא לי דלקמן דף י"ג בשקלא וטריא אמתניתין דהיא אומרת מוכת עץ אני מסיק הש"ס דלרבי יוחנן איצטריך למיתני תרתי מתניתין חדא להודיעך כחו דר"ג דאע"ג דליכא מיגו מהימנא והיינו ההיא דמוכת עץ ואי ס"ד דאמרי' ס"ס בממון א"כ אדרבא האי דמוכת עץ עדיפא אליבא דר"ג דהא איכא ס"ס כמ"ש התוס' כאן ונהי דלר"י לא הוי ס"ס כדמסקו התוס' בשיטת ר"י דמוכת עץ לא שכיח מ"מ לר"ג דשכיח שפיר הוי ס"ס. וס"ס עדיפא ממיגו גרוע דהא ר' יהושע פליג במיגו גרוע ומודה בס"ס אע"כ דלענין ממון לא מהני ס"ס מטעמא דפרישית. תו קשיא לי מהא דאיתא לקמן דף י"ט ע"ב בשנים החתומים על השטר ובאו שנים ואמרו פסולי עדות היו ומקשי הש"ס ומגבינן ביה כבשטרי מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו ומאי קושיא האיכא ס"ס חדא ספיקא דתרי ותרי ואת"ל דקמאי פסולי עדות נינהו אפ"ה שמא חתמו באמת ע"ז השטר דהא פסולי עדות לא מיפסלי אלא מספק שמא שיקרא קמסהדי. וכהנה יש לי לדקדק ואין להאריך ויבואר בעז"ה בקונטרס כלל גדול וכאן אבא בקצרה. מיהו נראה לי דהתוספות לא כתבו דמפקינן ממונא בס"ס אלא בברי ושמא אבל בברי וברי אף על גב דהוי ס"ס לב"ד לא מהני אלא דאכתי קשיא לי מסוגיא דריש פרק המוכר פירות דמקשה הש"ס לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב ממתני' דשור שנגח את הפרה דיחלוקו אע"ג שרוב פרות מתעברות ויולדות ומשני הש"ס דאיכא למימר מאחורה נגחה או מקמה אתא ומביעתות' הפילה והו"ל גרמא דפטור וא"כ לפ"ז תקשי להיפך למאי דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ אמאי קאמר סומכוס יחלוקו והא הו"ל ס"ס ספק קודם שנגחה ילדה ואת"ל לאחר שנגחה שמא מחמת בעיתותא אע"כ דלא מהני ס"ס כלל לסומכוס אע"ג שהוא מוחזק ומסומכוס נשמע לרבנן דאין מוציאין ממון בס"ס ודו"ק. ומה שהוכיחו התוספות מההיא מתניתין דלקמן דמשארסתני נאנסתי דאינה מפסדת אלא מנה ואמאי לא מפסדת לגמרי לרבי יהושע משום ספיקא דרצון אע"כ משום דאיכא ס"ס ולענ"ד קושייתם אינה מובנת לי דכיון שאינו יכול לאוסרה עליו אפי' לר"י מהאי ספיקא דרצון א"כ הרי היא כאשתו גמורה וכמו שכל אדם אינו יכול להפסיד אשתו כתובתה אם יאמר שראה שזינתה כך אין יכול להפסידה כאן שהרי היא כבעלת חוב וכתובתה בידה דנהי דמפסדת מנה אף ע"פ שכתב לה מאתים דהרי הוא כמו שהתנה אם תמצא בתולה יהיה מאתים ואם בעולה מנה משא"כ באידך מנה הרי היא מוחזקת בכח כתובתה ולא מצי למיטען שזינתה ברצון כמו שאינו יכול לאוסרה עליו בטענה זו א"כ הרי היא ככל הנשים ויש ליישב. מיהו למאי דפרישית לעיל בלא"ה אין דבריהם מוכרחים בדקדוקם מההיא דאמרינן אי למיתב כתובתה וכדפרישית וצ"ע ודו"ק:

קונטרס אחרון תוספות אי למיתב לה כתובה כו' וקשה אמאי מפסדת כתובתה הא הוי ס"ס כו'. וכתבתי בפנים דהתוס' גופייהו לא ס"ל דמוציאין ממון ע"פ ס"ס אלא כה"ג דהכא היכא שהיא טוענת ברי והוא אומר שמא מה שאין כן בברי וברי או שמא ושמא ליכא למ"ד דמוציאין ממון ע"פ ס"ס היכא שהס"ס הוא מצד הדין והארכתי בזה לסתור סברת החולקין ואומרים דמוציאין ממון ע"פ ס"ס לחוד ובאמת לא מצינו שום מחבר קדמון בדבר זה כלום אלא שבספרי גדולי אחרונים מהספרדיים כתבו סברא זו הרבה מאוד והעלו כן מלשון התוספות כאן ולמאי דפרישית אף מדברי התוס' לא מוכח מידי ומלבד מה שכתבתי דבלא"ה אין דברי התוס' מוכרחין וא"כ אין לסמוך על סברא זו כלל להוציא ממון ע"פ ס"ס דאדרבא קי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ואחר שכתבתי כל זה מצאתי לי חבר בספר שבות יעקב ח"ש שכתב כן ומסיק שם שבס' כנסת הגדולה כתב דמאחר שנתגלה לו שהרבה חולקין ומכללן גדול האחרונים מהר"י טראני ז"ל לכן אם יגזור ה' בחיים אצוה למחוק מן הספרים בכל המקומות שכתבתי להיפך עכ"ל שם ע"כ לענ"ד יתד הוא שלא תמוט ובלא"ה צ"ל דהתוס' לא כתבו כן אלא למאי דמשמע להו דלענין למיתב לה כתובה מיתוקמ' מתני' ע"כ כרבי יהושע כמ"ש בפנים וא"כ לרבי יהושע אלים ליה ס"ס יותר מברי ושמא כדאיתא לקמן משא"כ לדידן דקי"ל כר"ג דברי ושמא עדיף מס"ס כמו שאבאר לקמן א"כ כיון דברי ושמא לא מהני בממון כ"ש דס"ס לא מהני לאפוקי ממון מחזקתו כל זה נ"ל ברור ודלא כמ"ש הבית שמואל בא"ע סי' נ"ג בדין נדוניית חתנים ס"ק י"ג ע"ש שכתב דיש להוציא ממון משום ס"ס ולענ"ד ליתא:

בא"ד וי"ל דלא מיקרי ס"ס עכ"ל נראה לי בכוונתם דכי היכי דאית לדידה תרי ספיקי ליטול כתובתה ה"נ אית לדידיה תרי ספיקי להפסידה כתובתה שמא ברצון ואת"ל באונס שמא קודם שנתארסה והוי מקח טעות וכן בסמוך בההיא דמוכת עץ כנ"ל וק"ל:

בד"ה מאי לאו דקא טעין וכו' נראה לפרש דקס"ד דבטענת דמים ליכא למיחש עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל מאי קשיא להו להתוס' הכא טפי ממאי דאמרינן נמי בסמוך הא בגליל מצי טעין מאי לאו דקטעין פתח פתוח והתם לא שייך תירוץ התו' ונדחק מהרש"א ליישב ע"ש ולכאורה היה נ"ל דבסמוך מקשה בפשיטות דקס"ד דבגליל לא שייך טענת דמים להפסידה כתובתה שלא נהגו בגליל להעמיד שושבינים כדאיתא לקמן וא"כ אין טענת דמים ראיה יותר בגליל מטענת פתח פתוח ואף אם מצא דם אין ראיה כיון דליכא שושבינים ועל זה משני הגמרא דאפ"ה איירי בטענת דמים וכגון שהעמידו שושבינים וכן פרש"י אלא שהתוספות לא נחתו להכי מדמקשי בסמוך דהו"ל לאתויי מרישא דאלמנה מן האירוסין והתם ליכא למידק הכי. לכך נראה דבסמוך מדייק שפיר דמשמע ליה טענת בתולים בכל ענין דכיון דסתם בתולים דריש מכילתין איירי בין בטענת פ"פ ובין בטענת דמים כיון דלקושטא דמילתא קי"ל כר"א דקים ליה בפתח פתוח ומקרי טענת בתולים. משא"כ הכא במילתא דאביי דקבעי לאתויי סייעתא לדר"א קשיא להתוספ' שפיר דהא אי ליתא לדר"א א"כ ע"כ עיקר טענת בתולים הוא טענת דמים ובמאי הוי טעי אביי דלא מוקי למתני' בטענת דמים ועוד דהא אביי שקיל וטרי לעיל דף ו' ע"ב דמקשו ליה שושבינים למה מפה למה ושני אביי התם שמא יראה ויאבד אלמא דאביי הוי ידע דטענת דמים היא טענת בתולים לכך הוצרכו התו' לפרש דקס"ד דלא שייך אקרוריה דעתיה בטענת דמים זה נראה לי ברור בכוונת התוס' וק"ל:

בד"ה אבל בגליל וכו' וא"ת מנ"ל וכו' אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא עכ"ל. וקשיא לי האיך אפשר לומר כן דבגליל מהימנא לומר בתולה הייתי דא"כ כשטוענת נמי שבא עליה באירוסין אמאי לא מהימנא אף בגליל הא אית לה מיגו דאי בעי היתה אומרת בתולה הייתי ונהי דלא קשיא ליה כה"ג למאי דמסקו התוס' בסמוך בד"ה אר"נ דרב אשי פליג אדר"נ וסובר דבמכחישתו אינו נאמן להפסידה כתובתה דלית ליה האי חזקה דאין אדם טורח וכן לר"נ גופא היכא דאינו מפסידה אינו נאמן וא"כ לר' יהושע אמאי לא מהימנא כשאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני ולהימנא במיגו דבתולה הייתי ודוחק לאוקמי כולה מתני' בטענת דמים דוקא אלא דשאני התם דאיכא מיגו דהעזה אם תכחישנו ותאמר בתולה הייתי וניחא לה למיטען מוכת עץ אני שאינה מעיזה. משא"כ הכא כשאומרת שבא עליה באירוסין והוא מכחישה הרי מעיזה פניה ביותר וא"כ להימנה במיגו דבתולה הייתי ול"ל דהתוס' קאי עכשיו בהאי סברא שכתבו בסמוך דלא אמרינן מיגו להוציא הא ליתא דהא בתירוצם כתבו דביהודה אמרינן מיגו. ובדוחק יש ליישב דמשמע להתוס' עכשיו דבטוענת שבא עליה באירוסין והוא מכחישה איהו מהימן בגליל משום חזקה דאין אדם טורח אבל באומרת בתולה הייתי אפשר דאיהי מהימנא דשמא לא קים ליה בפתח פתוח ואף שהתוס' כתבו דשמואל אית ליה דר"א ופשיטא ליה דקים ליה וכן משמע מדקאמר רב יוסף אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא מ"מ אפשר דר"י אכולא מילתא בעי לאתויי סייעתא בין לענין חזקה דאין אדם טורח ובין לענין דקים ליה בפתח פתוח ואף שהתוספות כתבו לעיל דלהפסידה כתובת' אפי' אי לא קים ליה מצי להפסידה מ"מ כבר כתבתי דלעיל דלדחי' בעלמא כתבו כן. וא"כ מקשו הכא שפיר דתו לא שייך לומר דלהימנא במגו כשאומרת שבא עליה באירוסין אף בגליל דהו"ל מיגו במקום חזקה כיון שאומר שלא בא עליה באירוסין מסתמא קושטא קאמר והיינו כתירוץ הראשון שכתבו תו' בסמוך בד"ה לא דקטעין טענת דמים דלא אמרינן מיגו במקום חזקה והשתא דאתיין להכי מצינן למימר דלמאי דדחי הש"ס לא דקטעין טענת דמים אע"ג דבגליל אין מעמידין שושבינים אפ"ה נאמן ומשום חזקה דאין טורח אבל בפתח פתוח אינו נאמן דלא קים ליה כנ"ל בישוב דבריהם ועדיין צ"ע:

תד"ה אי למיתב לה וכו' דאי אמרת אפילו בס"ס מפסדה [ אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו זצלה"ה לקמן דף יב ע"ב]:

תד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ, נראה לפרש דקס"ד דבטענת דמי' כו' נראה ביאור דבריהם דבשלמא במאי דאמר רב יוסף בסמוך על האי דבגליל מצי טעין מאי לאו דקטין פ"פ ליכא קושיא די"ל דמה דקתני דינא דמצי טעין משמע סתם בכל טענות בין דמים בין פ"פ, אבל הכא דלא קתני דינא דמצי טעין אלא דנשאת ליום הרביעי דיבוא לב"ד ולטעון דבזה ל"ש סתמא קתני דהא עכ"פ נשאת בד' דהא אנן לא ידעינן מה יטעון ושמא יטעון טענת דמים, ומהרש"א חנם נתקשה בזה: